המאמר מגלה את סודות הזאוויה של המסדר השאזלי יאשרוטי בעכו. זהו מסדר שנוסד במאה ה19 ובונה כעת מחדש את המרכז הרוחני שלו בעיר העתיקה. הזאוויה היא אולי הדוגמא הטובה ביותר בישראל לאדריכלות ואמנות מקודשת מוסלמית סופית, ומהווה אחד הפרקים בעבודת הדוקטורט שלי.

בכדי להפיק את המיטב ממאמר זה, אני ממליץ קודם כל לקרוא את המאמר (לחצו) – תולדות המסדר השאזלי יאשרוטי בעכו

וכן את המאמרים האחרים הקשורים למסדר זה, ובראשם שני החלקים של – סיפורו של עומאר ראיס.

סיפור על עומר והזאוויה

מתוך מפגש לכבוד הוצאת הספר שניים שהם אחד – סיפורו של עומר רייס והזאויה בעכו

מה לעזאזל זה זאוויה?

זאוויה היא מרכז סוּפי, מעין מנזר דרווישים או מקום לעריכת פגישות וטקסים. בפרסית נקרא המבנה חנקה (خانقاه/khanqah‎) ובטורקית – טקיה (تکیه/Tekyeh). בעולם המוסלמי ישנן עשרות אלפי זאוויות. בירושלים לבדה היו בזמנו של צלאח א דין יותר מ70 זאוויות.

וכך מתאר הנוסע רוזה את הזאוויות בירושלים במאה ה18: “הם דומים לנזירים הנוצריים. “מנזריהם” ובתיהם שמורים ומטופחים, בגינות הבתים הם מגדלים פרחים וצמחים שמהם הם מזקקים מיני בושם. המוסיקה היא חלק חשוב מתפישת עולמם ומרביתם עוסקים בנגינה ובשירה… מעמדם של הסופים בחברה המקומית מכובד מאוד, ורבים מקדישים להם את רכושם. גם מושלי המחוז ובני חסותם מיודדים איתם ומייחסים להם חשיבות רבה. הם משתתפים עמם בטקסים מסתוריים, בהם מעבירים מחרוזת מיד ליד וקוראים בשמות אללה…”

ברחבי הגליל היו זאוויות רבות, במיוחד בצפת, הזאוויה בעכו ממשיכה מסורת מפוארת שהתקיימה בכל רחבי העולם. לפי פטימה יאשרוטי “הזאוויה היא מקום הטקסים הדתיים. מקום של תפילה, צום, לילות שימורים, התבוננות, תחינה, הגות והתרכזות באל. בזאוויה אומרים את הברכות, עושים את מעגלי הזיכר, התרגולות שבהן החסיד מנתק עצמו מכל דבר פרט לאל המהולל. בזאוויה מחפשים ידע והארה. הזאוויה עדה ומממשת את האחדות עם האל המהולל והעצום. שם התלמיד נכחד באהבתו לאל ולשליחו”.
ומבחינה פיזית: “בזאוויה גרו תלמידים שהקדישו עצמם רק לעבודת האל. הם נקראו מתבודדים וגרו שם לעיתים עם משפחותיהם – אישה וילדים. רוב המתבודדים היו ממשפחות אצילות ומיוחסות. אבי (השייח’) דרש מהם להקדיש ללימודיהם את כל ישותם ולהתמסר בכל נימי נפשם לאהבת האל ולשליחו. הוא התייחס אליהם כאב לילדיו”.

הזאוויה בעכו גדולה מאוד אך נחבאת בין הסמטאות. היא משתרעת על ארבעה דונמים וחצי, מרחוב עלי נור א-דין יאשרוטי בדרום, ועד החפיר בצפון, מהמצודה במזרח ועד למסגד מג’דאללה במערב. הכניסה הצנועה ולא מרמזת על מה שמצפה למבקר בפנים. מעל מבנה השער המפריד בין הקודש לחול כתוב “מקום קדוש”. לאחר שחוצים את השער מתגלית חצר גדולה שבה מתוכננת מזרקה. מימין לחצר הקדמית ניצב מבנה גדול ממדים המקורה בכיפה השנייה בגודלה בעכו (אחרי מסגד אל־ג’זאר) שצבעה כחול והיא נראית כמעט מכל מקום בעיר, מאחוריו קומפלקס של מבנים נוספים. מול הכניסה מבנה ענק המכוסה שש כיפות לבנות ושני פתחים צבעוניים מתומנים ובו קברי המייסדים. משמאל לחצר בית גדול עם חלונות כחולים שהיה ביתו של עלי נור א דין. מהחצר הקדמית מובילה שדרה מרכזית על חצר אחורית שבצד השני שלה אולמות גדולים הגובלים בחפיר. האתר בנוי בסגנון אנדלוסי צפון־אפריקאי בפאר ובהדר רב.

עומאר תמיד היה אומר שזאוויה היא מקום המעבר ממסע בממד אחד, ממד גשמי, למסע בממד אחר, ממד רוחני. זו הזווית, השינוי שאדם עובר בחיים. עבור עומאר הזאוויה הייתה המפגש עם השייח’, אלא שבתקופות שלפני מלחמת השחרור המפגש הזה נקשר בדרך כלל עם מקום. וכך מתארת זו פטימה יאשרוטי: זאוויה היא מקום קדוש ואיש קדוש שהם אלמנט ורטיקלי בתוך הרגיל. כשהכעבה נפלה משמים היא יצרה חור שדרכו תפילות יכולות לעלות. אולם במקרה של הזאוויה, כפי שטוען אבן ערבי, המיסטיקן מימי הביניים שעל בסיס תורתו נבנה המסדר, הכעבה היא האדם, הקוטב (קוטוב) של הדור, צדיק יסוד עולם. והוא זה שגר וקבור בזאוויה”.

בזאוויה אופיינית התגוררו לרוב שייח’ וחסידיו, והיא הייתה מקום מפגש חברתי לכלל המאמינים וכן מקום שבו מוענקת עזרה לחלשים. בעבר היה נהוג לנהל בזאוויות מטבח גדול בעבור העניים. בכל זאוויה שכיבדה את עצמה היו מקום לאורחים, מקום ללימוד וקברי קדושים. הזאוויות דמו למנזרים אורתודוקסים או טיבטים – מרכז חברתי־רוחני שמתרחשת בו פעילות דתית וחברתית במשך כל השנה. במילים אחרות, לזאוויה היה תפקיד כפול: מקום התקדשות ושינוי, לימוד והתפתחות רוחנית, כשהקדוש מהווה את ציר הקדושה גם בחייו וגם במותו (הקבר) מחד גיסא, ומקום לפעילות חברתית תוססת, למתן עזרה לעניים, לאירוח מבקרים, ללימוד ולמשפט מאידך גיסא.

לפי חוקר בשם בנט Bennett, באסלאם ישנה בעיה בהפרדה בין הקדושה ל”רגיל”, מכיוון שעניינה של דת זו הוא באחדות. האסלאם מנסה להביא את הקדושה לחיי היומיום, ולכן ליד מקומות קדושים וכחלק מהם – יהיו מוסדות חינוך ועזרה הדדית, “חלאל” (מותר) כלשהו. לפיכך הזאוויות מאופיינות כמקומות לשירותים חברתיים, לפי המודל של בית הנביא מוחמד, שבו שולבה פעילות ארצית ושמימית. ניתן אולי לומר כי זוהי הופעה של דואליות הקיימת גם באדם, של רוחני וארצי, גוף ונפש.

פטימה יאשרוטי גדלה בזאוויה, והיא אוהבת לתאר אותה במונחים דתיים: “גדולתה של הזאוויה נבעה לא מיופיה וממראה החיצוני, אלא מקדושתו של השיח’, מפני שהאל השרה עליו מברכתו והעניק לו הבנה ברזי הסודות, האורות המיסטיים והידע. כל ערב התקיימו מעגלי לימוד בהם נלמד החוק המוסלמי ונערכו דיונים בחדית’ – פרשנות הקוראן והכתבים הסופים. באותם ימים הזאוויה הזכירה מוסד לימוד ששימש לא רק את אלה שהולכים בדרך הרוחנית, אלא גם קבוצות שונות שרצו להרחיב את השכלתם הדתית והכללית. בטקסי הזיכר נכחו הן ההולכים בדרך האיזוטרית והן ההולכים בדרך הדת החיצונית. הגיעו אליהם אנשי שלטון, עשירים ועניים, ולעיתים אי אפשר היה למצוא מקום לשבת באולם הגדול מפני גודש האנשים שבאו לשמוע את השייח'”.

הזאוויה היא מקום של שכינה: “כך היתה הזאוויה בימיו של אבי. החיים הרוחניים שם הומתקו בסגידה, בהיזכרות, במסתורין ובהארות אלוהיות. רוחות של חסד וקדושה נשבו בתחומי הלימוד הדתי, גם הפנימי וגם החיצוני, במהלך פגישות הזיכר, בשיעורים על ספרות ואמנות, בזמן המדיטציות והשירה הדתית. הרוח הקדושה הזו הורגשה באוויר”.

פרויקט שיקום הזאוויה שעליו ניצח עומאר ניסה לתרגם את תחושת הקדושה שפטימה יאשרוטי מתארת לאדריכלות ואמנות, וכך, מורכבותו של המקום, שכיחות הצורות הגיאומטריות, הסמלים כגון השמש, המים והעמודים, כל אלה יוצרים קוסמולוגיה ותחושה של סדר ובריאה. היופי, האסתטיקה והאמנות, מעוררים באדם תחושת גן עדן ומחברים אותו לחלק האלוהי והמקודש שבתוכו. דבר זה בא לידי ביטוי בסמלי הפרחים, בגביע (שיכרון) ובקליגרפיה היפה. תחושת הקדושה מתחזקת על ידי טקסי השירה והזיכר שנערכים שם לפעמים, ובמיוחד בזמן המוולד של הנביא מוחמד.

יש לציין כי במהלך הבנייה הודגשו והובלטו שרידים עתיקים שנמצאו בחפירת היסודות ובשיפוצים, חלקם מהתקופה הצלבנית, וכן אלמנטים הקשורים למים כגון חלקים מאמת המים העות’מאנית ומבנה מזרקה עתיק. המשחזרים השתדלו להשתמש באבנים העתיקות ובחלקים המקוריים של הזאוויה שהיתה במקום, וכך המבנים בימינו מתקשרים לאנרגיה (מאנה), נוכחות, שהייתה בזמנם של המייסדים.

אולם התקיה

מייד כשנכנסים לזאוויה, רואים בניין ענק מצד ימין העטור בכיפה כחולה גדולה מאד הבולטת על פני קו הרקיע של עכו, זהו אולם הטקיה, האולם המרכזי של המתחם שהוא מקום הפגישות והטקסים, זה לא מסגד כפי שלעיתים נוטים לחשוב בטעות, מכיוון שאין שם מחרב, אלא משהו אחר.

לפי בנט, הכיפה היא חסד שמימי היורד על המאמינים. העיגול, הכיפה, קשור לתווחיד (توحيد), האמונה בייחודו של האל, שהיא כה מהותית לאסלאם. הכיפה היא הרמוניה, החלל הגדול שהיא יוצרת מסמל נצחיות, בתוכו יש קליגרפיה של פסוקים מהקוראן, המסמלים את הירידה של הקוראן בליל אל־קדר, ההתגלות כחסד אלוהי. הכיפה מסמלת את השמים

לפי הבנתי, הטקיה היא מעין ציר העולם. הכיפה העגולה והכחולה של הטקיה היא הציר הפיזי של המקום – חיבור של שמים וארץ, של עולם הארכיטיפים והעולם הזה. זהו מקום שבו יש מעבר ממישור אחד (אופקי) למישור אחר (אנכי) וחיבור של שמים וארץ. החלל הגדול מסמל נצחיות. זה גם האולם שבו הקליגרפיה מגיעה לשיאה, מתחת לכיפה יש את פסוק האור: “אלוהים אור השמיים והארץ, משל אורו כשקערורית קיר אשר תוכה מנורה, המנורה בזכוכית, הזכוכית ככוכב מזהיר, ידליקו אותו מעץ מבורך, מזית, לא ממזרח ולא ממערב, הנה יאיר שמנו גם לו לא תיגע בו אש, אור על גבי אור, ונחה אלוהים לאורו את אשר יחפוץ.” (סורת אל נור, פסוק 35). ומתחת לו את סורת אל פאתחה, הסורה הראשונה של הקוראן שבה משתמשים פעמים רבות בתפילה ומשתמשים בכל הזדמנות.
בארבע הפינות התומכות בכיפה ישנם חרוזים של המסדר, בזמנו של על נור א דין היו חרוזים אחרים וכן תאריכים ומספרים מסויימים, מעין נוסחאות קסם.

הכיפה נשענת על שמונה קשתות חיצוניות, כשם שכיפת הסלע נשענת על מתומן. האמונה הסוּפית גורסת כי כיסא הכבוד של האל נשען על שמונה מלאכים. לפי עומאר כיסא הכבוד של אלוהים הוא האדם. הכיפה, אם כן, מייצגת את האדם, שמונה התמוכות שלה את סוד האדם. וכאן הקשר הטיפולוגי בין מבנה האדם הרוחני לבין האתר.

על הקיר החיצוני של הטקיה (צד צפון פונה אל השדרה) שלוש קשתות מחודדות, ומעליהם קשת שקועה גדולה יותר המתפרשת על פני כל הקיר. כשנכנסים לטקיה נתקלים בשלוש קשתות נוספות המהוות תמיכה למרפסת. הקשתות עגולות. ההבדל בין הקשתות בחוץ ובין הקשתות בפנים הוא בצורה שלהם ומסמל את התהליך הרוחני. האדם שנמצא מחוץ לטקיה הוא מחודד, לא מעובד, כמו הקשתות שבחוץ, אבל כשהוא נכנס תחת העול של הטקיה (משמעות המילה לימוד), אזי הפינות שלו מתעגלות והוא מקבל את הצורה של הקשתות הפנימיות.
בקשתות החיצוניות ניתן למצוא את הפרופורציות של יחס הזהב (היחס בין גובה הקשת המרכזית לגובה שתי הקשתות שמשני צדדיה), מעליהם יש קשת שקועה גדולה יותר שכמו מכילה את שלושת הקשתות. הפרופורציות והמידות של הקשת הגדולה ושלושת הקשתות מופיעות בכניסה למשהד, שם יש שתי קשתות כניסה שגולדן נובע מהקשתות של המשהד, ועל ידי כך נוצר קשר בין שני המבנים. האחד הוא המקום שבו נעשה הלימוד, והשני הוא המקום שבו קבורים המורים.

בנוסף לקשתות הנובעות זה מזה, בטקיה ובמשהד יש את אותם עמודי שיש, גם בריצוף יש מרכיבים המחברים את הטקיה למשהד. מבחינה היסטורית הטקיה נבנתה ראשונה, ורק לאחר מכן המשהד אבל באופן קטן יותר מכפי שהוא היום. עם תחילת העבודות המחודשות בזאוויה ב2006 הפך המשהד לבניין המרכזי שנראה מכל מקום, אבל המעצבים של המקום רצו להראות שיש קשר והמשכיות בין הטקיה והמשהד, ולכן הכנסיו מרכיבים נסתרים המחברים בין שני הבניינים. הטקיה זה מורשת של השייח’ והמשהד זה הקדושה של השייח’.

וכאן המקום לספר נס שקרה: ביום מן הימים נפטר בעכו חסיד של המסדר שבמקרה היה גם ראש מועצת העיר, שייח’ עלי נור א דין שהגיע למקום כמה שעות לאחר שזה קרה, לחש באוזנו של המת שלוש פעמים את המילה אללה: אללה, אללה, אללה, והאיש קם לחיים, מבטא דבר ראשון את המילה אללה שיצאה ממעמקי ישותו. כל זה נעשה בנוכחות עדים. עומאר טען באוזני פעם ששלוש הקשתות בכניסה לטקייה באות לסמל את הנס הזה, שמצביע גם על התהליך שקור בתקיה – והוא תחייה רוחנית. וגם מראה על הקשר של הסופים לאיסא (ישוע) המסמל עבורם את הרוח.

מהכיפה של הטקיה משתלשלת נברשת ענקית מפוארת, המראה את חשיבות סמליות האור במיסטיקה הסופית, באופן כללי אחד המוטיבים המרכזיים במבני דת מוסלמים הוא האור, במיוחד בתקופה העותומאנית. במקומות רבים בזאוויה יש נברשות מיוחדות, אחת מהן ניתנה במתנה למסדר על ידיהסולטאן עבדול חמיד (1918-1842). מוטיב האור מודגש גם על ידי שמונה חלונות בצבעי צהוב כחול המכניסים אור מכושף פנימה.

באולם התקיה נערכו ונערכים טקסי זיכר הכוללים ריקוד, שירה ודקלום, שיעורים ומדיטציות, אבל גם אירועים חברתיים חשובים. כל שנה, ביום הולדתו של הנביא מוחמד, וגם בימים ואירועים חשובים אחרים, מתכנסים הסופים השאזלים יאשרוטים מכל רחבי הארץ לאולם התקיה המסוגל להכיל מאות אנשים. הם עומדים במעגל שבמרכזו ניצב נציג השייח’, וקוראים בשמו של האל בכניעה, באהבה ובנחישות, עד שהאל נענה ונוכחותו ממלאת את האולם ואת לבבות המשתתפים והצופים.

בצד הצפוני של אולם הטקיה (היכן שדלת הכניסה) יש מרפסת יציע הנשענת על שלושה עמודים, שכניסה צדדית מוליכה אליה. כאן היה כנראה יציע הנשים, מהכניסה אליו מסתעפת יציאה לחלל מדרגות העולה דרך הקיר עד לגג.

אולם השוהדא’

מול מבנה הטקיה (הכיפה) ניצב מבנה גדול ממדים שהוא כיום המרכזי והגדול בזאווה, זהו השוהדא מקום קבריהם של ראשי המסדר. התקיה גדולה ומרשימה, אך מרשים ממנה בעיני הוא מבנה השוהדא שהוא הלב של הזאוויה. הדבר בא לידי ביטוי במשחקי האור והצבעים שנכנסים משני הפתחים בתקרה ומהחלונות, וכן בסמלים ובמוטיבים האדריכליים הקשורים לגן העדן. זהו המקום שבו נמצאים הקדושים, האדם השלם, שהם הציר האמיתי המחבר בין העולמות.

השוהדא הוא אולם ענק שבכל אחד משני צדי האורך שלו יש שלושה מבני קבורה מבנים מתומנים. שלושה מבין מבני הקבר המתומנים “מאוכלסים” ושלושה מבין מבני הקבר ריקים. הקבר בפינה הדרומית-מערבית הוא קברו של שייח’ עלי נור א-דין יאשרוטי, הנמצא ממש מתחת לביתו, כמקובל בזמן ההוא אצל הסופים – לקבור בחצר הבית. זה היה הקבר הראשון וממנו התפתח האולם. מולו נמצא קברו של הנכד שייח’ אל האדי יאשרוטי, ולצדו הקבר של בנו שייח’ איברהים יאשרוטי. בנוסף אליהם יש שלושה מבני קבר ריקים המחכים למנהיגי המסדר הבאים: שייח’ אחמד יאשרוטי, בנו שייח’ עלי יאשרוטי, ונכדו שייח’ האדי יאשרוטי, שלושתם חיים כיום בירדן ומנהיגים את התנועה.

מבני הקבר דומים זה לזה. בכניסה לכל אחד מהם קשת ומעליה לוח שיש כחול ועליו עיגול עם פסוקים בערבית. מסביב לעיגול ארבעה שמות האדם השלם (אינסן אל־כאמל) שבזכותו כל העולם מתקיים. מבחינת השאזלים יאשרוטים, האנשים הקבורים במקום, כל אחד בדורו ובתורו, היו התגשמות האור של מוחמד, אידיאל האדם השלם.

הקברים במתחם השוהדא’ בנויים בצורת מתומן והם דומים זה לזה. בכניסה לקבר מצויה קשת ומעליה יש עיגול עם פסוקים בערבית ובהם שם האדם הקבור ושנות חייו, הפסוקים כתובים בקליגרפיה משובחת, שהופכת את המילה לחיה, ובמיוחד זו שבפתח בניין קברו של שייח’ עלי נור א דין שנעשתה (לפי עומאר) על ידי עבד אל בהא, הבן של הבהאאוללה וחבר של המסדר.

משני צדי הכתובת עיטורים בצבעים כחול־זהוב של שני גביעים הפוכים זה על זה וביניהם פרחים. בתוך ששת המבנים המתומנים נמצאים מבני הקבר מכוסים בפרוכת ירוקה ומעליהם מנורה, מאחוריהם כתובת על הקיר ובה פסוקי קוראן. העיטורים מסביב הם בצבעי כחול וזהב, ומעל הקבר כיפה קטנה, ובסך הכל יש שש כיפות שיש לבנות מעל מבנה השוהדא העצום ועוד שתי כיפות צבעוניות המכניסות אור פנימה במרכז האולם. המספר החשוב בזאוויה הוא המספר שמונה.

לפי חוקרת האמנות רוזן איילון מהותו של מבנה מתגלה דרך העיטורים שלו – הכתובות, לוחות השיש – והקשר ביניהם. המבנה של השוהדא הוא הרמוני ויפה, ועונה בכך על אחד ממאפייני הקדושה של וייליאם ג’יימס: “היסט המרכז הרגשי אל תחום הרגשות ההרמוניים והחיבה, מהלא אל הכן”. למוטיבים של הגביע והפרח יש משמעות סמלית.

הגביע מסמל את השיכרון האלוהי. לפי אגדות המסדר הבקשטי הנמצא בקפדוקיה, כשהנביא מוחמד פגש את האלוהים ברקיע השמיני אלוהים הוא קיבל ממנו אשכול של ענבים. לאחר שהנביא מוחמד שב ממסעו השמימי, הוא חגג את האיחוד המיסטי שעבר עם ארבעים עוזריו הצדיקים, שעליהם נשען העולם. במהלך החגיגה יד בלתי נראית סחטה את הענבים שבידיו וכולם השתכרו ולא מיין. כך או כך, בכל מקום שבו מופיע באסלאם סמל של גביע יין, זוהי אלגוריה לשיכרון האלוהי, כך בשירת היין של משוררים סופים פרסיים כגון עומאר כיאם או חפיז, וכך גם בשירת היין של גדול המשוררים הסופים הערבים איבן אל פריד שנחשב למורה גדול אצל השאזלים.

לפי רוזן איילון, גביעים עם הפרחים מייצגים את המעשים הטובים של האדם שאיתם הוא ניצב לפני אלוהים ביום הדין.

הפרח מסמל באסלאם את הדרך המיסטית, את איכות היופי, את האפשרות לקשר ישיר עם האל. תשעים ותשעה שמות האלוהים מתחלקים לשתי קבוצות: האחת שמות של עוצמה, והשנייה שמות של יופי. העוצמה מסמלת את הטרנסצנדנטיות של אלוהים, את ההאצלה של תכונותיו וכוחו מלמעלה למטה. היופי מסמל את האימננטיות של האלוהים, את החזרה של התכונות מלמטה למעלה, את החלק בבריאה שמחזיר לאלוהים את עצמו חזרה, שהנציג החשוב ביותר שלו הוא האדם, ובעיקר האדם השלם.

אלוהים נתן לאדם תפקיד חשוב: לקרוא בשם לכל הדברים. “אותה שעה שינן לאדם את כל השמות של הברואים” (קוראן, בשורת הפרה 29). זהו התהליך הטרנסצנדנטי ההופך את הכללי לפרטיקולארי, את האחד לריבוי. לכל דבר יש שם, אלא שהאדם השלם רואה בכל דבר את שם אלוהים, את האחדות, זהו התהליך האימננטי, המיסטי. האדם השלם רואה בכל דבר את היופי האלוהי, את הסדר, וזהו הכלי של היופי שמביא אותו להכרת האחדות. לכן היופי הוא אחת התכונות החשובות ביותר בתהליך האימננטי, ומכאן חשיבותו. הפרח מסמל את היופי ולכן מופיע כסמל על הקברים.

בכניסה לאולם השוהדא ניצבים שלושה־עשר עמודים משיש יפהפה הנושאים שלוש־עשרה קשתות בצבעים אדום, שחור ולבן. לפי עומאר הם מסמלים את יופיו של יוסף שחלם על אחד־עשר כוכבים, שמש וירח שמשתחווים לו. ליופיים של עמודי השיש, שכל אחד מהם בצבע מעט שונה, יש משמעות מיוחדת. הם יכולים לעורר את האדם השקוע בהבלי העולם הזה ולסייע לו להבין שיש עולם שמעבר לתפיסתנו הגשמית שיש לשאוף אליו. היופי אינו סתמי, הוא חסד אלוהי, ומן הראוי לאהבו ולטפחו.

יוסף היה כל כך יפה שנשות מצרים חתכו את עצמן מרוב התרגשות, אשת פוטיפר השתגעה והייתה כשיכורה, והסופים מספרים בשבחה. גם הנביא מוחמד היה התגשמות היופי, וגם שייח’ עלי נור א-דין נודע בתווי פניו הנאים וביופיו. לא היה זה רק יופי גשמי, אלא יופי רוחני.

בקיר הדרומי (כלפי הכניסה) קרועים שבעה חלונות צבעוניים מקושתים עם פיתוחי עץ יפים, המשקיפים על שלושה עשר עמודי השיש. החלונות מסמלים את שבעת השלבים בדרך הרוחנית הסופית. לשבע יש משמעות חשובה אצל השאזלים יאשרוטים, שייח’ עלי נור א דין דיבר על שבע רמות של הנפש, ואילו ביתו פטימה יאשרוטי מזכירה שבעה תנאים בכדי להיות סופי: חרטה, פנייה אליו, סגפנות, מחויבות, סיפוק, כנות, ואמון (תווקל). כל זה נשען על מסורת המסע הלילי של הנביא מוחמד, שבמהלכו הוא עלה דרך שבעה רקיעים בכדי לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני.

מעל החלונות בקיר הדרומי וגם מעל החלונות בשאר הקירות יש קשת חלון עם מעין פסיפס זכוכית צבעונית בארבעה צבעים: אדום, צהוב, ירוק וכחול. אלו אותם צבעים המופיעים גם בשתי כיפות שקופות, מתומנות וגדולות, בעלות שלושה מפלסים, המתנשאות מעל מרכז האולם. ארבעה הצבעים מסמלים את ארבעת היסודות, ושתי הכיפות מסמלות את ההופעה הכפולה של האלוהים דרך מהותו הנסתרת וה”ישות” הנקבית “חדרה מוחמדיה” הנאצלת ממנו. בין שתי הישויות יש יחסי אהבה שבזכותם כל העולם מתקיים. הדואליות היא מוטיב מרכזי במבנה הזאוויה והיא מתבטאת בכך שיש שתי כיפות מעל מבנה השוהדא

הכניסה לשוהדא היא מצד צפון, צד הגן הנסתר, דרך שתי קשתות גדולות המסמלות את הדואליות של הישות הנקבית ואלוהים הנסתר, וכן את הדואליות שבין מבנה השוהדא ומבנה הטקיה, כפי שהוסבר קודם לכן.

 

ביתו של עלי נור א-דין

מקברו של עלי נור א-דין ניתן לעלות כדי לראות את הבית שבו הוא גר. מצד אחד הבית צמוד לקבר ומצדו השני הוא צמוד למסגד מג’דאללה, שם נהג להתפלל. הבית מתנשא לגובה שלוש קומות ונמצא מול הים, שייח’ עלי נור א דין גר בקומה השלישית בחדר גדול שמצד אחד שלו רואים את חצר הזאוויה, ומצד שני את הים. אווירה של עכו במאה ה-19 היה דחוס בריחות ובקולות, כך שככל שהבית היה קרוב יותר לים וגבוה יותר, הוא נהנה מתנאים טובים יותר. לתצפית על הים היה יתרון נוסף – זה אפשר לתרגל את המתאאמל, התבוננות על נפלאות הבריאה והטבע.

וכך מתארת זאת פטימה יאשרוטי: “לתקיה (זאוויה) לתקיה יש חדרים רבים המיועדים לאירוח ולמגורי התלמידים החיים בה שנמצאים בבידוד מהוויות עולם. כמו כן, יש בתים קטנים שבהם חיות המשפחות של אלה הנמצאים בבידוד. ישנם חלקים מיוחדים לזקנים ולחולים, לחסידים, לעניים, וחלק נפרד לנשים. הבית של השיח’ היה בקרבת הזאוויה ובו הוא גר עם אשתו וילדיו”.

בחדר שבו ישן היה נוהג שייח’ עלי נור א דין להתפלל, ולכן הוא נסגר לאחר מותו. הבת שלו שנכנסה לחדר שבועיים לאחר שנפטר, ראתה אותו בחיזיון במקום זה, לאחר מכן החדר נפתח רק למי שרצה לקרוא בו את הקוראן. כיום החדרים בבית משופצים ומתוכנן להקים בו מוזיאון לתולדות העדה השאזלית יאשרוטית.

הדיוואן של שייח’ אל האדי יאשרוטי

ליד אולם הזאוויה, בפינה הדרומית-מזרחית של המתחם, נמצא בניין גדול ובו כמה חדרים. כאן היה ביתו של שייח’ איברהים יאשרוטי, כשבפינה שלו דיוואן קבלת אורחים. עם מעבר הנהגת המסדר ליד בנו שייח’ אל האדי יאשרוטי המשיכה אשתו להתגורר בקומה העליונה, ואילו הדיוואן שבקומת הקרקע הפך להיות חדר קבלת האורחים של שייח’ אל האדי יאשרוטי, וכך הוא גם נקרא “דיוואן אל האדי”.

לא מקרה הוא שחדר קבלת האורחים הרשמי של השייח’ים היה בפינת הבניין. מיקום זה מסמל את התפנית שהתלמיד עושה מהמסע האופקי אל המסע האנכי בעקבות המפגש עם השייח’, את הזווית – הזאוויה. בנוסף לכך, מעבר לחדר זה אין לאן ללכת, כך שהתלמיד יוצא מהחדר בדרך שונה מזו שבה נכנס (האדאב מחייב הליכה אחורה עם הפנים כלפי השייח’).

וכך מתארת פטימה יאשרוטי את החיים במקום: “החיים בזאוויה לא היו כמו החיים של דרווישים (הכוונה היא לדרווישים נודדים), אלא הם היו חיים של התקדמות רוחנית המשלבת תפילות, לימוד, סגידה והארה, של מילוי חובות חברתיות והתקדמות חרוצה במעלה הרמות של דרך השלמוּת הרוחנית – התחנות הרוחניות. בזאוויה אדם יכול להגיע לרמה של קרבה לאל”.

במהלך השיפוצים נערכו שינויים מסיביים בבניין זה ונוצר אולם גדול בקומת הקרקע המשמש לאירוח קבוצות וכעזרת נשים בטקסים, וגם אולם גדול בקומה השנייה שממנו יש חלון תצפית גדול על הזאוויה. באולם האירוח נתגלו צינורות מים עתיקים וסביל שתייה, ושרידים שולבו ברצפה ובקירות באופן שמחבר ישן עם חדש.

הבית של שייח’ אל האדי עצמו היה היכן שהיום השדרה המרכזית וגבל בחומה של כלא עכו, אבל הוא לא שרד.

המטבח של הזאוויה וחדר האוכל

בצד המזרחי של מתחם הזאוויה, סמוך לדיוואן של השייח’ים וגובל בחלק הדרום מזרחי של השדרה המרכזית ישנם אולמות צלבניים גדולים ששימוש בעבר כמטבח של הזאווויה. בין האולמות הללו ובין מבנה הטקיה היה בעבר חדר אוכל, שם היו אוכלים כל יום מאות אנשים.

וכך מתארת זו פטימה יאשרוטי: “הזאוויה הציעה אוכל לתלמידים ולמבקרים, ותכופות היו לנו לא פחות מחמש מאות מבקרים ביום. בחגים הגיעו לא פעם כמה אלפים מדי יום. הם שהו בזאוויה והוגש להם אוכל על מפות שולחן שנערכו על ידי התלמידים שחיו בזאוויה. חלק הגישו את האוכל וחלק עברו עם כדי מים ושרו שירים רוחניים (בזאוויה הייתה קבוצה של זמרים שהתנאי להצטרפות אליה היה שיפור הערבית, לימוד עקרונות המוזיקה, ויכולת מוזיקאלית טובה)”.

בחללים של המטבח אוכסנו תבואות ומוצרי מזון (חלק מהתרומות שהגיעו לזאוויה היו בצורה של תוצרת חקלאית). תפקיד מסורתי של זאוויה הוא מתן אוכל לעניים, ובנוסף על כך היה צריך להאכיל את החסידים ובני משפחותיהם, האורחים והמבקרים.

בצד האולמות יש גרם מדרגות העולה למעלה אל הגג, שם יש תצפית יפה על המתחם וכמו כן ניתן לראות על הקיר של מצודת עכו תמוכות של קשתות צלבניות, מקום זה היה כנראה חדר אוכל של המסדר ההוספיטלרי. בצד אחד של הגג יש חדר ובו פתח בקיר המאפשר מעבר למצודת עכו. בצד שני של הגג יש שרידים של חמאם, ששימש כנראה את השייח’ים ובני ביתם.

הספריה ומכון המחקר

לא רבים יודעים זאת, אך המילה שמופיעה מספר פעמים הרב ביותר בקוראן, אחרי המילה ‘אלוהים’, היא המילה ‘ידע’. האסלאם הוא דת של ידע, המושג דרך שמותיו של האל –  דרך מילים.  בתחילת דרכו של האסלאם הקימו החליפים העבאסים בבגדד את בית החוכמה ועודדו את המדעים. כמעט כל איש דת שהחשיב את עצמו היה גם רופא או מדען. היה זה סוד כוחם של המוסלמים באותו זמן. הידע זרם לבירת החליפות מכל קצוות האימפריה: פילוסופיה יוונית, מתמטיקה הודית, מדעי הטבע, אומנות פרסית – מדעים שהמוסלמים למדו ופיתחו.

פטימה יאשרוטי מספרת שבתקופת שייח’ עלי נור א דין הייתה ספריה גדולה בזאוויה, לא רק של ספרי דת, ובנוסף לכך הייתה לשייח’ ספריה פרטית משל עצמו. ולכן כשהקימו מחדש את הזאוויה היה רעיון לבנות בה ספריה, וגם מכון מחקר ומרכז לימוד מחשבים. הבניין שמיועד לצורך הנושא הזה נמצא בין ביתו של עלי נור א דין והרחוב, כלומר גובל בזאוויה מצד אחד וברחובות עכו מהצד השני. הרעיון בבחירת בית זה הוא שאפשר יהיה להיכנס לספריה ולמכון המחקר ללא צורך לעבור בזאוויה, וכך זה יהיה מעין קשר וגשר בין הזאוויה לבין העולם החיצון.

המנהיגים הנוכחיים של המסדר השאזלי יאשרוטי הם אנשי מדע. “אני אדם חוקר”, מסביר לי דוקטור עלי יאשרוטי, שהוא ביוכימאי, ולימד בעבר באוניברסיטאות בארצות הברית. “אלוהים נתן לנו שכל כדי שנשתמש בו, ויכולת חקירה כדי שנחקור ונשאל שאלות. אני משתמש ביכולת זו עד שאני מגיע למקום שממנו אינני יכול להתקדם עוד עם המחשבה, שהוא המקום שממנו מתחילה האמונה והדת. אך כדי להגיע אליו יש להשתמש במחשבה תחילה”.

צבעים וסמלים ומספרים בזאוויה

צבעים סמלים ומספרים מופיעים באדריכלות ואמנות מקודשת בכל העולם, ואפשר להגיד שהם מעין מפתח לתיאור וחיבור לעולמות הלא נראים. מכיוון שאנחנו מתעסקים במציאות שונה מהרגיל, הרי שאחד הדרכים הכי טובות לבטא אותה זה דרך סמל, צבע, ולעיתים גם מספר (כמו בקבלה – ספירות).

בזאוויה בעכו יש הרבה מרכיבים של אמנות ואדריכלות מקודשת, חלקם לא נראים במבט ראשון אבל מורגשים. יש גם כמה מנדלות מובחנות, הרבה מאד שימוש במשחקי אור וצל, צבעים, צורות, חומרים, פרופורציות, מספרים, סמלים, גיאומטריה מקודשת ומערך כללי שבו התייחסות בין החלקים השונים. עומאר אהב מאד את נושא האדריכלות והאמנות המקודשת, אולי בגלל הרגע המתמטי והגיאומטרי שלו, וקיווה שבבוא היום יתאפשר לכתוב ספר על הזאוויה שיתמקד בנושא זה.

נתחיל בנושא של הצבע:

בקוראן יש מספר אזכורים מעניינים הנוגעים לצבע. לדוגמא: “וגם הפרחים בצבעיהם וכל הסוגים והמינים השונים שפיזר לכם בארץ, אותות הם לאנשים מוזהרים” (בשורת הדבורה, פסוק 13). או: “האם לא ראית שאללה מוריד מים מן השמים ומצמחי על ידיהם כל מיני פירות בצבעים שונים?” (בשורת המלאכים, פסוק 25)

האור באסלאם נתפש כמשל לאלוהים, כפי שמופיע בפסוק האור, החלוקה של האור לצבעים נתפשת כהאצלות של האור וביטוי למבנה של העולמות הלא נראים (בדומה קצת לקבלה). באסלאם הסופי ישנה התייחסות לארבע צבעים: אדום, צהוב, ירוק וכחול. כמייצגים את ארבע היסודות, אדמה זה ירוק, מים כחול, אש אדום ואוויר צהוב. ארבע צבעים אלו (ביחד עם לבן) מופיעים בדגלים של מסדרים סופים כגון הריפאעיה. והם אלו המופיעים בחלונות הצבעוניים של אולם השוהדא בזאוויה.

שייח’ איבן עראבי טען שהאלוהות מופיעה בעולם דרך חמש האצלות, והיה מי שקישר זאת לחמישה נביאים וחמישה צבעים. למספר חמש יש חשיבות רבה בסמליות המוסלמית, ונזכיר בהקשר לכך שיש חמש תפילות ביום, וחמש מצוות יסוד (תפילה, צדקה, צום, עליה לרגל, עדות).

מכיוון שאנחנו מדברים על צבע, שהוא לא חומר ולא אנרגיה, אלא ייצוג של אור המסמל מציאות נסתרת, הרי שזהו סמל הניתן לפירוש בכמה אופנים. הצבע של החלונות הצבעוניים בטקיה הוא כחול וצהוב, זהו צבע המזכיר את השמש בשמיים. הכחול באסלאם מסמל את הנצחיות והזהב – את הידע. היודע הוא לא אחר מאשר הנודע.

כחול הוא גם חיבור בין העולמות, הרקיעים, הוא מופיע במים וגם בשמיים, והוא הצבע היחיד שמופיע בכל ארבע היסודות: יש כחול באדמה, כחול במים, כחול בשמיים, וכחול בפנימיות של האש. כחול מרגיע ומכניס אותנו פנימה ולכן הוא טוב למדיטציה, באופן כללי הצבע של המיסטיקה בשלושת הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם, הוא כחול. ברמה הנמוכה של משמעות כחול מגן מפני עין הרע.

במספר מקומות בזאוויה מופיע שילוב הצבעים שחור, אדום ולבן, כמו למשל במנדלה על הרצפה בחדר הדרום מזרחי (הדיוואן של שייח’ אל האדי), או בצבעי העמודים בשדרה המרכזית. צבעים אלו מופיעים רבות באדריכלות המוסלמית. הם קשורים לפסוק בקוראן האומר: “העורקים אשר בסלע, אדום, שחור ולבן, סימן הם למאמינים” (בשורת המלאכים (הבורא), פסוק 26). אבל מה הוא הסימן?

כשנוטלים דבר מה טהור – לבן ושורפים אותו באש, מתקבל צבע שחור. זהו התהליך הפיזי שנקרא גם התהליך הכימי. התפקיד של הסופי הפוך, לקחת את המראה של הלב שהשחירה, למרק אותה באש של האהבה ולהפוך אותה חזרה ללבן, זהו התהליך האלכימי. אל ע’זאלי מדבר על האלכימיה של הלב, שאותה שלושת הצבעים הללו מסמלים.

בקבר של קדוש ממלוכי בירושלים מהמאה ה-13 בשם ברכה ח’אן (רחוב השלשלת ליד הירידה לכותל), נמצאת הכתובת הבאה: “טהורים יצאנו מהתוהו וטמאים נהיינו. שקטים נכנסנו לעולם וחרדים נהיינו”. לבו של האדם נולד טהור ולבן, ואש תאוות החיים הופכת אותו לשחור. זה גם מה שקרה לאבן השחורה במכה, היא הייתה יהלום בגן עדן והשחירה בגלל חטאיהם של בני אדם. הסופי מצרף את השחור של ליבו באש האהבה בכדי שיהפוך שוב ללבן, זה נקרא כור ההיתוך – צ’ילהנה במסדרים הסופים הטורקים.

נוסיף לכך שעל ידי זריחת השמש האדומה בכל בוקר, הלילה השחור הופך לשחר לבן. זהו תהליך ההתעוררות הרוחנית, שמביא להופעת הצבעים בעולם, כפי שטען כבר אריסטו (וגם אפלטון בצורה אחרת). צריך לציין יחד עם זאת שהמילה שחור בערבית קרובה מבחינה אטימולוגית למילה חוכמה. ויש טוענים ששחור מסמל חוכמה, מסיבה זו או אחרת שחור הוא גם צבע המייצג את משפחת הנביא

לבסוף: למשמעות הירוק כצבע האיסלאם יש כמה רמות. ברמה הראשונה הירוק מסמל את גן העדן, ברמה הבאה הנביא מוחמד לבש ירוק, ובנוסף לכך ישנו אדם אגדי הנקרא אל ח’דר (הירוק) – שחי לנצח ומדריך אנשים לתוך המסע הרוחני, סימן ההיכר שלו הוא שבכל מקום שהוא דורך צץ עשב ירוק. וזה מביא אותנו לרמה העמוקה של הבנת הירוק, והיא יציאת החיים מהכוח לפועל, האדמה היא חומה אבל לאחר שיורד עליה גשם היא נולדת מחדש והופכת ירוקה, במישור הרוחני ירוק מסמל לידה רוחנית חדשה, את הזאוויה, ולכן הצבע של השייח’ים הוא ירוק.

ועתה לנושא הסמלים:

באופן כללי עיגול מסמל את האחדות, את הנצח, את האחד, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ומכל נקודה שבו אפשר להגיע למרכז. עומאר אהב את הסמליות של המעגל, זה סימל עבורו את הפלורליסטיות המופיעה במשפט הקוראני “אללה הוא ריבון המזרח והמערב. ולכל צד אשר תפנו בתפילתכם שם פני אללה, המקיף ויודע הכול”. (בשורת הפרה, פסוק 107)

הריבוע מסמל את עולם החומר: ארבעת היסודות, ארבעת המצבים (חם, קר, יבש ורטוב) ארבע נהרות בגן עדן, אסכולות שריעה באסלאם, ארבעת החליפים הצדיקים, וכן הלאה.

המתומן הוא הסמל הנפוץ ביותר בזאוויה, ובמיוחד בשוהדא הבנויה כולה בהתייחסות למספר שמונה, והוא מסמל את המסע הלילי של הנביא מוחמד, וגם את כסא הכבוד של האלוהים הנישא על ידי שמונה מלאכים, כפי שהוזכר קודם לכן.

בצד החיצוני של השוהדא’, במערב השדרה המרכזית, יש מספר מנדלות בהם נראה ריבוע בתוך עיגול בתוך מתומן. בתוך הריבוע חבויה נקודה נסתרת שזה המרכז של המנדלה. לפי הבנתי, המתומן מסמל את השלב הראשון במסע הרוחני, העיגול את השמיים, והמרובע את הארץ. השילוב שלהם מזכיר במידה רבה את כיפת הסלע בירושלים, המסמלת בבניינה את המסע הלילי, והמעבר מהמישור האופקי לאנכי, כלומר את המסע הרוחני. לפי עומאר מנדלה זו מבטאת את ‘אחדות העדות’, מושג יסוד בתורה הסופית שפיתח איבן עראבי ושהודגש בתורתו של עלי נור א-דין.

המנדלה היא מאוד פשוטה ועם זאת עמוקה: הריבוע של עולם החומר נמצא בתוך אחדות, נצחיות אלוהית, ונובע ממנה. זהו העיגול החיצוני שבתוכו נוצר הכל. אלא שבתוך עולם החומר, בתוך הפיצול, בתוך הריבוע, יש נקודה נוספת של עיגול שהפעם הוא פנימי. העיגול הפנימי הוא נקודת האחדות, הנצחיות האלוהית הקיימת בתוך החומר, הנקודה של אחדות העדות. נקודה זו נמצאת בתוך האדם. דרכה מושלם מעגל הבריאה. לאחר שהאלוהות מתגשמת בחומר היא חוזרת לעצמה דרך אחדות העדות שמספק האדם. העדות היא על מעשי האלוהים בעולם. אלוהים אומר: “אוצר חבוי הייתי ורציתי להיוודע”. העיגול החיצוני הוא האוצר החבוי, הוא מתממש דרך הריבוע, אולם המקום שדרכו הוא נודע זה העיגול שבתוך הריבוע שמחזיר לאלוהים את עצמו חזרה.

אלא שיש מציאות נוספת שהיא מעבר לעולם האחדות והבריאה, מעבר לעיגול, וזאת המציאות של כסא הכבוד של האל – המתומן. זהו האלוהים הנסתר, שממנו נובע האור של מוחמד, צד האלוהים הנגלה, הבורא, המסומל על ידי העיגול. המוטיבים של מתומן ועיגול מופיעים גם בשתי סוגי הכיפות של השוהדא.

ברחבי הזאוויה יש מנדלות וסמלים רבים נוספים, אולם המנדלה שלפי דעתי היא המעניינת ביותר נמצאת ברצפת חדר הדיוואן של שייח’ אל האדי. זהו גם החדר היחיד שתקרתו צבועה בירוק, דבר המעיד על הקשר שלו לשייח’ים. ואכן, לפי דברי עומאר השייח’ אחמד יאשרוטי הוא שהכתיב את צורת המנדלה על בסיס מה שהיה שם בעבר.

במרכז הרצפה של דיוואן אל האדי יש פסיפס שיש שבמרכזו עיגול שמש כחולה, שממנו יוצאות קרניים צהובות. לפי הבנתי הדיאגרמה מסמלת מעבר לממד אחר, רוחני. שמש פיזית היא עיגול צהוב על רקע כחול, אלא שהתפישה המיסטית אומרת שיש אור פיזי ויש אור רוחני (גנוז), ומאחורי השמש הפיזית יש שמש רוחנית. זו מסומלת הרבה פעמים (לא רק באסלאם), כעיגול כחול (או שחור) על רקע צהוב. רומזת בכך שהחוקיות בעולם הרוחני היא הרבה פעמים הפוכה מזו של העולם הפיזי. לדוגמא בעולם הפיזי ככל שתיתן יותר יהיה לך פחות, ואילו בעולם הרוחני ככל שתתן יותר, יהיה לך יותר.

השמש הרוחנית מסמלת את הרקיע השמיני שאליו הגיע מוחמד במסע הלילי. באופן כללי בהרבה מקומות מזוהים שבעה הרקיעים שדרכם עלה עם שבעה הכוכבים הנראים בשמיים בעין בלתי מזוינת. שמש, ירח, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי. השמש הפיזית היא סמל למערך כוחות אלו, מכיוון שהיא במרכז. ואילו השמש הרוחנית היא הרקיע השמיני, מה שנמצא מעל המערכת הזו.

מסביב לשמש הרוחנית, בקצה הקרניים הצהובות, יש מעגל גדול ובו מופיעים שישה עשר עיגולים שהם מעין עייניים – בצורת עיגול אדום קטן שתוכו לבן ובו עיגול כחול קטן יותר הנוטה אל המרכז. במרכז הדיאגרמה נמצאת כזכור השמש הרוחנית שהיא עיגול כחול גדול, וכך, נראה כאילו העיגולים הכחולים הקטנים שבתוך העיניים האדומות לבנות, נמשכים אל העיגול הכחול הגדול הנמצא במרכז, בבחינת דומה מושך דומה. או בטרמינולוגיה הסופית טיפות מים הרוצות להתמזג באוקיינוס. וזהו מצבו של האדם הרוצה לחזור הביתה.

המעגל של שישה עשר ה”עיניים” תחום בתוך ריבוע גדול שבפינותיו מופיעים הצבעים אדום, שחור/ירוק ולבן, כפי שהסברתי קודם לכן, אלו צבעים המראים את המסע הרוחני שאדם צריך לעבור, ומכן אפשר אולי להסיק שהדיאגרמה מראה שקודם להתחברות אל החלק האלוהי שבתוכנו, קודם שנהפוך להיות עיניים אדומות שבתוכם עיגול קטן כחול, אנחנו צריכים לעשות את המסע האלכימי שדרכו נסיר את הכתמים השחורים שהצטברו על ראי הלב שלנו, ונתחבר דרך האש של האהבה לטוהר של הלבן. אפשר אולי להגיד שהריבוע הוא הידע החיצוני של המסע, ואילו העיגול הוא הידע הפנימי.

התכנית של חצר הזאוויה

לסיום הסקירה של מבנה הזאוויה אני רוצה להתייחס לחצר: כיום (2021) לא נעשה בה דבר פרט לריצוף, אבל באופן עקרוני ישנו תכנון של גן שעדיין לא יצא לפועל. בחרתי להביא את התכנון כפי שאני מכיר אותו, בכדי להראות את החשיבה שיש מאחורי הדברים (גם אם בסופו של דבר זה לא יתממש).

השדרה המרכזית בזאוויה מובילה מהתקיה ואזור הכניסה בדרום, אל הגן הנסתר ואולמות הגובלים בחפיר בחלק האחורי של הזאוויה. התכנון של החצר מתחלק לשלושה חלקים, החלק הראשון הוא בכניסה מדרום לשוהדא, שם עומדת להיות מזרקה וגן גלוי, החלק האמצעי הוא בשדרה המרכזית ממזרח לשוהדא, שם מתוכננת תעלת מים בסגנון אלהמברה והחלק השלישי הוא מצפון לשוהדא שם מתוכנן גן גדול עם בריכה ועצים.

שלושה חלקים מסמלים שלושה שלבים בחיי אדם: המזרקה בכניסה מסמלת את הלידה, השדרה ובה מים זורמים מסמלת את המסע שאדם עושה בחייו, הבריכה וגן המסתור בפנים החצר מסמלים את המוות, סוף החיים, והאפשרות שפתוחה בפני האדם לחזור הביתה ולהתאחד עם האל.

מזרקה מסמלת נביעה של חיים. זהו אחד הסמלים החשובים באדריכלות המקודשת המוסלמית וגם במיסטיקה הסופית, הנביעה היא מעבר מממד אחד לממד אחר. המזרקה מסמלת את הבריאה, את ההתחלה של הדרך האנושית, את הלידה הפיזית והרוחנית. המזרקה בזאוויה מתוכננת להיות בולטת מעל פני הקרקע והמים פורצים ממנה בחדווה. ליד המזרקה יהיו חרותים הפסוקים של ההתגלות הראשונה של הקוראן לנביא מוחמד (סורת הדם הקרוש).

השדרה המרכזית, המלווה על ידי אכסדרת העמודים של מבנה השוהדא, מבטאת את מסע החיים המתחיל מנקודה אחת ונגמר בנקודה אחרת. מסע זה מסומל בצורה הטובה ביותר על ידי המסע הלילי של הנביא מוחמד ועל ידי המושג ‘אל אסרא אל מעראג”’ – המסע האופקי המוביל אל המסע האנכי. הפסוקים הקשורים למסע זה יהיו חרותים על הכתובות בתחילת ובסוף הזרימה. השדרה מתוכננת להיות רחבה ומוצלת בחלקים גדולים של היום, כך שתאפשר התכנסויות של אנשים וזרימת החיים במקום (הזרימה נפסקת ארבע פעמים בצורת נביעות של מים בתוך ריבוע).

בחלק הצפוני של הזאוויה, בין השוהדא’ לחדרים הסמוכים לחפיר, ישנו שטח גדול שבמרכזו בריכת מים רדודה השקועה מתחת לפני הקרקע ומסביבה עצים וספסלים. זהו גן המסתור המופיע בבשורת הכוכב: “הן ראהו גם בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור”. הגן הוא המקום היחיד בחצר הזאוויה שבו מצויים צמחים המסמלים את גן העדן. הבריכה שבמרכז הגן מסמלת את המוות, את סוף החיים שהוא גם התחלה חדשה. המקום מיועד להגות ולהתבוננות. הבריכה משמשת מעין ראי המשקף את חיי האדם, היא גם כלי האוצר בתוכו את כל מה שהאדם עשה בחייו. ליד הבריכה ניתן יהיה למצוא את בשורת הפתיחה של הקוראן, המשמשת כמעין ‘קדיש’ בלוויות מוסלמיות וגם כטקסט המרכזי בתפילה ובאסלאם:

“בשם אלוהים הרחמן והרחום. השבח לאללה ריבון העולמים, מלך יום הדין. אותך נעבוד ובך ניעזר, הנחנו בדרך הישר, בדרכם של אלה אשר נטית להם חסד, לא בדרכם של הזעומים ולא של התועים”.

הזאוויה – התפנית הרוחנית

אלאסראא’ ואלמעראג’ – המסע האופקי המוביל למסע האנכי, הוא מושג באסלאם הסופי המתייחס למסע הלילי של הנביא מוחמד לירושלים, אך למעשה מתאר את המסע הרוחני של אדם שבו יש שני שלבים עיקריים: הראשון הוא המעורבות בחיים שהיא במישור אופקי, והשני הוא העלייה במצבים כלפי האל שזה המסע האנכי.

בסורת המסע הלילי בקוראן מופיע פסוק האומר כך: “ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין” (סורת אלאסראא’, פסוק 1). המסורת המוסלמית חיברה פסוק זה עם פסוקים מסורת הכוכב, האומרים: “אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב באשר למראה שראה. התאמרו לחלוק עליו באשר למראות שראה? הן ראהו גם בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור. כאשר כיסה הלוטוס את אשר כיסה, לא סר המבט ולא חרג, ואז ראה כמה מאותות ריבונו הגדולים” (סורת הכוכב, פסוק 18-10).

שני הפסוקים חברו במסורת המוסלמית לכדי נרטיב אחד[1]: הנביא מוחמד עלה באחד הלילות על גבי יצור פלאי שנקרא אל בוראק, בעל גוף סוס, כנפי נשר ופני אישה יפה, ורכב עליו עד לירושלים. מאבן השתייה בירושלים הוא עלה דרך שבעת הרקיעים לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני בכדי לקבל ממנו את מצוות התפילה המוסלמית. ממסורת זו נובעת קדושת ירושלים באסלאם, אך לגבי המיסטיקנים הסופים יש לכך משמעות גדולה בהרבה, וחלק גדול מהטרמינולוגיה המיסטית והפרשנות שלהם על הדרך הרוחנית קשורה למסע זה. ההתנסות המיסטית מתוארת במונחים של אלמעראג’.

המסע הלילי מסמל השלמה של מסע מסוג אחד – ארצי והתחלה של מסע מסוג אחר – רוחני, הנביא מוחמד מגיע לירושלים לצורך חוויה רוחנית של קדושה ומפגש יחיד מסוגו עם האלוהים. מטעם זה הפכה ירושלים למקום שבו לראשונה הגיעו מיסטיקנים סופים כגון ביסטאמי לדרגת הכיליון והתחייה באל, ובערבית – פנאא (fana) ובקאא (baqaa).

מבחינה פנומנולוגית יש בסיפור המעראג’ (המסע הלילי) מעבר של ממדים, מישורים, מה שאליאדה מכנה ציר העולם. נוסף על כך, יש בו ממד של קדושה שמערבת פעולת כניעה מושלמת לאלוהים (“אסלאם”), כפי שמציין ויליאם ג’יימס בספר “החוויה הדתית לסוגיה”: “הרגשה כי יש קשר של המשך ידידותי בין אותו כוח אידיאלי ובין חיינו אנו, וכניעה מרצון לשלטונו”, שבעקבותיה באה חוויה רוחנית: “התרוממות רוח עצומה וחירות רבה בשעה שנמוגים גבולות האנוכיות המצומצמת והכלואה”.

אדם הולך בדרך מסוימת בחייו: קריירה, לימודים, משפחה, חברה, זהו המסע האופקי, “הקטסטרופה כולה”, כפי שאמר זורבה היווני. כולנו צריכים לעבור אותה וכולנו נמצאים בתוכה בכל רגע נתון מחיינו. חלק מהאנשים זוכה להגיע לקיר, מכשול, שממנו אי אפשר להמשיך ולהתקדם הלאה, וחלקנו לא. לאלו שמגיעים לפינה לא נותר אלא לשנות כיוון: או לרדת למטה או לטפס למעלה וזאת היא התפנית. המקום שבו יכול להתחיל מסע מסוג אחר – אנכי, דרך שבעת הרקיעים, כדי לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני. וזה קורה דרך מפגש בלתי צפוי, לרוב עם מורה.

סודות המסע הלילי של הנביא מוחמד, הם רבים. אחד הסודות הוא שהתפילה יכולה לשמש שער שדרכו נעבור ממסע אופקי, מקיום בעולם הזה, למסע אנכי ולהתאחדות עם האל. המיסטיקן מגלה סוד זה בתנוחות התפילה, המחברות בין עמידה – מצב אנכי, לבין השתטחות – מצב אופקי. השאלה היא מה יכול לגרום לנו לעבור ממסע מסוג אחד, אל מסע מסוג אחר?

סופים שונים ניסו לתת תשובה במהלך ההיסטוריה לשאלה זו. וכך אומר בסטאמי: “עמדתי עם הצדיקים ולא מצאתי כל התקדמות איתם. עמדתי עם הלוחמים למען המטרה ולא מצאתי ולו צעד אחד של התקדמות איתם. עמדתי עם אלו שמתפללים באופן מרובה ואלו שצמים באופן מרובה, ולא התקדמתי צעד אחד. אז אמרתי: ‘הו אללה, מה היא הדרך אליך?’
ואללה אמר: ‘עזוב את עצמך ובוא'”.

עומאר נהג לומר שהמעבר מהמסע האופקי למסע האנכי קשור לזאוויה, על פניו זאוויה היא מקום פיזי שקשור למורה (שייח’), אלא שהמשמעות של המילה היא – זווית, מקום של שינוי כיוון, דרך, ומכאן שזאוויה במובן העמוק יותר שלה היא אותו מצב שבו מגיע האדם לקצה הדרך האופקית שלו במובן של מעורבות בעולם, ונתקל במכשול – זווית שממנו הוא יכול להמשיך ולהתקדם רק במישור אחר מזה שהורגל אליו עד כה, ממנו הוא חייב להתחיל במסע מסוג אחר שבמהותו הוא פנימי ולא חיצוני, אך דרכו הוא יכול להתעלות בדרך של עלייה אנכית – רוחנית.

הזאוויה במובן הפיזי והחברתי הינה מקום מעבר שבו נפתח לתלמיד שער לעולם הרוחני, שבו האדם שוכח את טרדות יומו ויכול להתרכז במסע הפנימי, בעלייה במדרגות הרוחניות בדרך למפגש עם אלוהים, הזאוויה אמורה לסייע ולעודד מעבר זה, הכרוך במאבק לא פשוט. הזאוויה במובן הרוחני היא מקום של מלאכים, הנושאים את כיסא הכבוד אל האלוהים.

[1] מסורת המסע הלילי מופיעה לראשונה בביוגרפיה הקדומה של הנביא מאת של מוחמד אבן אסחאק באמצע המאה השמינית, אולם יש בסיס להנחה כי המסורת קדומה יותר והתקיימה כבר בזמן בניית כיפת הסלע