החוקרים הגדולים של מדעי הדתות

מדע הדתות עוסק בשאלות מה זאת דת? האם היא טבעית לאדם? על אלו מערכים נפשיים היא נסמכת? מהו הרגש הדתי? האם אנשים דתיים הם טובים יותר? קל להם יותר בחיים? וכן הלאה. במילים אחרות המדע חוקר את נושא הדת כתופעה כללית וטבעית לאדם, כמו אומנות או מוזיקה, ולא רק בהקשר תרבותי והיסטורי כזה או אחר. מדע הדתות שקשור גם לדת השוואתית התחיל במאה ה19, כתוצאה מהמפגש בין דתות המזרח והמערב, והתפתח במאה ה20 בזכות חוקרים גדולים כגון מירצ'ה איליאדה, ויליאם ג'יימס ואוטו רודולף, וכיום יש כמעט בכל אוניברסיטה גדולה בארץ או בחו"ל, מחלקה של מדע דתות. העיקרון המוביל שדה מחקר זה הוא לחקור את הדת כתופעה בפני עצמה.

פרדריך מקס מילר 1823-1900 Muller friedrich max

ב1870 הוא הדהים את עולם המדע, בהציעו סוג של מדע חדש – מדע הדתות. דבריו סוכמו ב1873 במאמר הנקרא introduction to the science of religion. מילר מציע לחקור באופן שיטתי תופעות, טקסים, מנהגים בדתות השונות ולראות אם יש משותף ביניהם ומה יכול להיות ההסבר. הוא מסתמך על דבריו של גתה שאומר בקשר לשפה "זה אשר יודע אחת, לא יודע דבר". ומכוון למחקר השוואתי. ניסיון להבין את המוצא של הדת או הדתות, על ידי התחקות על השפות, השמות של האלים. אלו מבטאים משהו מהתוכן הראשוני של הדת. מסתכלים על השפה ודרך השפה על מיתולוגיות של עמים שונים כשרידים קדומים של התרבות והדת האנושית הקדומה. אולי דרך המחקר אפשר יהיה להתעלות מעל המחלוקת והפירוד המאפיינים דת ולהגיע למוטיבים כלליים אוניברסאליים.

מילר טען שחלק גדול מאנשי ודתות העולם הגיעו ממקור הודו אירופי, בעבר היה לאריים, תחושה עמומה של הנצחי כפי שהוא מתבטא בטבע, אך חוסר יכולת של השפה הפך את התופעות הטבעיות לאלים, לדוגמא: אפולו היה שמש ודפנה שחר, ובמרוצת השנים הם נהפכו לאלים במקום תופעות טבע. המיתולוגיה החליפה את הדת הפשוטה והטהורה.
מילר הגיע ללונדון ללמוד את הוודות ההודיות העתיקות, נישא לאנגליה והיה אנגלי לא פחות מגרמני. מקס מילר, הוא היה נוצרי אדוק, אבל האמין שיש מקור משותף לכל הדתות וחיפש אותו בוודות העתיקות, שלהם הוא היה מומחה. מילר היה במחשבות דאיסט, אבל בחייו רומנטיקן.

אדוארד ברנט טיילור 1837-1917 Edward burnnet taylor

אחת הדמויות החשובות חוקר בריטי בשם אדוארד בנט טיילור. הוא הניח את האקסיומה שהחברות השבטיות משקפות את המצב הראשוני של תולדות האנושות. הנחה זו לא מובנת מאליה.
במערב אפריקה עבדו למשהו שקראו "פטיש" כלומר נעשה בידיים, האירופאים הראשונים ראו בשבטי אפריקה צורה של התנוונות של חברה למשהו נחות. אין להתייחס לזה בכבוד. ברנט שינה תפישה זו ואמר שהשבטים נמצאים במצב שבו היינו פעם.

התפתחות החברה האנושית בשלושה שלבים: פראי. ברברי. מתורבת
הוא אומר שבתוך החברה המודרנית קיימים שרידים של השלבים הקודמים
קורא לשרידים הללו survival .
טיילור היה הראשון שהשתמש במושג אנימיזם, שנובע מהמילה אנימה. זה בבסיס הדת.

הגל מדבר על ההתפתחות של החברה על ידי דיאלקטיקה, התפתחות קדימה, תפישה ליניארית,. טיילור אומר שאי אפשר לדבר רק על התקדמות, אלא גם על המשכיות של הדברים הקדומים  survivals, אנימיזם הוא הדת הקדומה הראשונית, הסיבות מדוע דברים קורים בעולם. נשמות קיימות בכל, רוח נמצא בכל הדברים החיים.
האמונה הדתית היום לא יותר טובה ומתקדמת מהפרימיטיבי, כי היא פוסלת את המדע כהסבר לדברים. הדת היא שאר של דת פרימיטיבית. הוא מבקר את הדת.

הוא מעולם לא למד באוניברסיטה, אבל דרך לימוד עצמי ומסעות מחקר שונים הגיע לתיאוריה של אנימיזם הנמצא מאחורי התופעה של דת, נחשב על ידי רבים כמי שהתחיל את האנתרופולוגיה החברתית והתרבותית, העמיד דור של תלמידים שהחשוב שביניהם הוא גורג פרייזר.

לפי טיילור ההגדרה המינימאלית של דת היא האמונה בהוויות רוחניות, ישויות אלו יש להם השפעה בעולם החומרי ועל חיי אדם כאן ובעולם הבא, והם ביחסים עם בני אדם, מקבלים הנאה או חוסר הנאה מפעולות בני אדם, האמונה בקיומם מוביל באופן טבעי, ואפשר לומר גם בלתי נמנע, במוקדם או מאוחר להפעלת סגידה ועבודה.

טיילור מציב אתנולוגיה – לימוד של עם, במקום הפילולוגיה של מולר, הם מתחילים מדע חדש והוא לימוד של תרבות, שהופך עם הזמן לאנתרופולוגיה. המטרה למצוא חוקים המעצבים חברת אנוש, על כל מרכיביה, ובכלל זה דת.

טיילור מציע שני עקרונות עיקריים:
1. אחדות נפשית, אחידות של המין האנושי
2. התפתחות אינטלקטואלית אבולוציונית לאורך זמן, כל דור ממשיך ומשפר את זה שקדם לו. אלא שיש דברים שנשארים מזמנים עברו, משלבים קדומים של התפתחות, למרות שאין להם שימוש מעשי.
המיתולוגיה קשורה לסוג מסוים של קישור הגיוני המנסה לתת הסברים לדברים, זה דבר ייחודי לאדם. וגם המאגיה באה מאותו מקור.

ספרו החשוב של טיילור נקרא: תרבויות פרימיטיביות primitive culture. הספר פורסם על רקע התיאוריות של דרווין, ומדגיש אתנוגרפיה ואתנולוגיה, התבססות האבולוציה במקום מחשבה דתית, וקריאות התגר על האמונה הדתית הנוצרית הרגילה. זה היה עוד מסמר בארון, ובכלל זה ההצעה שהנצרות התחילה מפגאניזם.

לפי טיילור התבוננות האדם הפרימיטיבי הראתה לו שני דברים: האחד הוא ההבדל בין גוף חי למת, והשני הוא אנשים שהופיעו לפניו בחלום, מכאן הוא הסיק שיש באדם שני חלקים, חלק פיזי וחלק רוחני. בהרחבה של זה לכל דבר בטבע יש חלק רוחני, וזה מה שגורם לו לזוז, כמו במקרה של גוף חי ומת. ישנם חפצים שעובדים אותם – "פטיש", מכיוון שיש בהם רוח מיוחדת. זה מוביל למושג של הקדושה.
טילור קורא לאנימיזם ה"פילוסופיה כללית ראשונה המסבירה את האדם והטבע". במהלך הדורות האנימיזם גדל, הישויות נהיו גדולות ומורכבות יותר. עד שהכילו את הטבע כולו.

ג'יימס ג'ורג פרייזר 1854-1941  James George frazer

מלומד סקוטי ביישן שבילה את רוב ימיו ספון בחדר הלימוד של בקיימברידג', היה תלמידו וממשיך דרכו של טיילור, אך פיתח את הגישה של "מאגיה" כמסביר את התופעה הדתית.
לפי דבריו המחשבה הקדומה נובעת משתי מערכות נפרדות: האחת היא המאגיה, והשנייה היא הדת. הבנה של שניהם והקשר ביניהם, היא המפתח להבנת אורח המחשבה הפרימיטיבי, שממנו נובעים הsurvivals של טיילור. המאגיה היא הצורה הקדומה של דת.
המאגיה היא המדע של פעם, באה להשפיע על הטבע. בזמן שהדת היא התפתחות מאוחרת יותר של האנושות ,והיא סוגדת לאלים בלי השפעה ישירה על הטבע. דת היא תוצר אינטלקטואלי מאוחר שיצרו אנשים משכילים. אבל המעמדות הנמוכים לא מושפעים על ידי זה, והם משתמשים במאגיה.

פרייזר טען שהאדם הפרימיטיבי עסק בעיקר בהישרדות. לצורך כך הוא ניסה להבין את הטבע ולשלוט עליו, הוא פנה למאגיה כשהזרם הראשון היה מאגיה סימפתטית. במאגיה זו יש שתי עקרונות: האחד זה חיקוי –  דומה פועל על דומה, והשני זה מגע – הדבקה. העקרונות של חיקוי ומגע הם קבועים, אוניברסליים, ולא משתנים. ועליהם מבוסס היקום. אם נעשה טקס לפי עקרונות אלו, הוא חייב להשפיע, לעבוד.
המקום שבו המאגיה הופיעה בצורה בולטת ביותר עד היום הוא בפולחנים חקלאיים. לפי העיקרון הסימפתטי יחסי מין יביאו לירידת גשם, חיבור של השמים – זכר והאדמה – נקבה. פולחנים נוספים היו קשורים ללידה מחדש ומוות. האלים היו אלי צמחייה כגון אוזיריס או אדוניס. הקרבת חיה המזוהה עם האל, מביאה את האל לפעולה הרצויה, וכך גם בקורבן אדם. לפי חוק המגע פיזור אפר הקורבן בשדות מביא לברכה.

עם הזמן החלו אנשים חושבים לראות שהמאגיה לא עובדת, ואז היא ירדה ממעמדה ונוצרה הדת כמערכת אמונה, כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. המאגיה הייתה מדע קדום שלא עבד, המבוסס על חוקי החיקוי וההדבקות, החליפה אותו האמונה, אך בעתיד יהיה מדע נכון שיחליף את הדת.
האמונה העבירה את הדגש לישויות עצומות כוח המואנשות בתכונות אדם כמו כעס וחמלה. המאמין מתפלל אליהם וסוגד להם בתקווה לזכות בתמיכתם.

ענף הזהב

הספר המפורסם ביותר של פרייזר נקרא "ענף הזהב" golden bough. בו הוא מספר על חורשה ומקדש של דיאנה לא רחוק מרומא, במקום זה נמצא עץ עם ענף זהב מיוחד ואדם מסתורי שנקרא מלך היער ששומר עליו. בכל רגע יכולים לצוץ אנשים שינסו להרוג את מלך האלון ולקטוף את הענף, המלך צריך כל הזמן לשמור על חייו ולהילחם במי שבא לאתגר אותו. מרגע שמישהו מצליח להרוג את המלך, הוא נהיה בעצמו המלך והריטואל חוזר על עצמו.
פרייזר שואל איך זה שטקס אכזרי כזה מצא דרכו ללב העולם הקלאסי? והוא מתקיים באתר עלייה לרגל רומאי?
הוא מגיע למסקנה שזה שריד מהעבר, מהמאגיה:

בראש המדרג של החברה הפרימיטיבית עמד הקוסם, שפעמים רבות היה גם המלך (כדוגמא הפרעה), מלך זה העביר דרכו כוחות, אך היה נתון גם לשלטונם. מכאן כל הטאבו השונים הקשורים למלך ולגישה אליו. המלך היה נתון לחוקים נוקשים שנבעו מתפקידו.

Robertson smith היה חוקר דתות שהשפיע מאד על פרייזר, הוא כתב את הספר – הדת של השמים, ותמך בפרייזר בתחילת דרכו. סמית הציג לפני פרייזר את מושג הטוטם – חית השבט, ואת המנהג של הריגת הטוטם במקרים של צורך קיצוני, בכדי לשמר את כוחו של האל. הדוגמא בדת העברית היא של השעיר לעזאזל, שלפי חוק המגע נושא את טומאת העדה.
פרייזר טען שלפי המאגיה הקדומה רוח של דבר יכולה לחיות מחוץ לו, הרוח של עץ האלון חיה במלך היער. ולעומת זאת הרוח של המלך או ישויות אלוהיות, יכולה לחיות בענפי האלון הצהובים. פרייזר זיהה את הענפים כדבקון , שהוא מטפס הצומח על האלון, ירוק עד, והופך צהוב לאחר שקוטפים אותו. באגדות הנורדיות העתיקות הדבר היחיד שיכול להרוג את המלך זה חץ עשוי מענפי דבקון. פרייזר אומר שהטוען לכתר המאתגר את מלך היער, חייב לקטוף את ענף הדבקון שעליו שומר המלך, מכיוון שבענף זה נמצאת נפשו של המלך והוא חייב להפנות אותה כנגד גופו בכדי להתגבר עליו. דרך סיפור "ענף הזהב" לוקח אותנו פרייזר למסע של גילוי. חובק תרבויות.
מסיבה זו הוקרב מלך היער, ברגע שהוא נחלש ולא יכל למלא את תפקידו. זה היה מעשה של חמלה ושימור האנרגיה הקדושה. מסיבה זו היו גם קורבנות של מלכים מדומים ותחליף למלכים במהלך ההיסטוריה, פרייזר אפילו מציע שקורבן ישו היה כזה.

וויליאם רוברטסון סמית 1846-1894 William Robertson smith

הוא חי בסוף המאה ה19, חקר טקסטים של העמים השמים, ערבים ואסלאם, דת קדומה, וייצג שלב חדש במחקר של הדתות. המסקנה העיקרית שלו הייתה שהדתות הם מקור חשוב מאד להבנה של המבנים הבסיסיים של החברה האנושית. הוא טען שהדבר המהותי בדת זה הארגון והפולחן, ולא האמונה, יצא נגד התפישה של מילר בדבר ההבדל שבין הודו אירופאים והשמים, וטען שלכולם מקור של דת משותף קדום.
לפי סמית הפולחן יוצר דתות, המיתוס משתנה ובא להסביר את הטקסים. הטקסים הם חובה והאמונה והמיתוס הם עניין אישי. הריטואל שעומד בבסיס של דתות זה הקורבנות, אבל הם מבטאים טקס שבמרכזו הרג קדום. זאת הפעולה המרכזית שמחברת בין האלים לבני אדם. קורבן במקור הוא לא מתנה לאל. הבסיס של הקורבן יצירת מסגרת של שיתוף בין האלים והאדם על ידי סעודה משותפת. הקורבן הוא לאל.  קורבנות הם עניין של שיתוף ופולחן שבו הברית מתממשת ומתחדשת בסעודה הטקסית.

סמית מפרש את נושא הקדושה בעזרת מונח הנקרא "טאבו". זה משהו שהוא מסומן בשפה הפולינזית. משהו קדוש. מתוך זה צומחת קבוצה פוליטית שבה המסירות לקהילה מקבלת גושפנקא דתית.
העניין המרכזי בחיים של הקדמונים היה החיים הציבוריים, לעומת זאת המאגיה היא פולחן פרטי בין אדם לאלוהיו. הדת הייתה בתחילתה ציבורית. המאגיה הוא ניצול הדת לצרכים אישיים, ובכך הופך אותה ללא מוסרי. המאגיה היא משהו חתרני.

אמיל דורקהיים 1858-1917 – emile durkheim

דורקהיים הוא מאבות הסוציולוגיה, לפי שיטתו הדת הקדומה היא טוטמיזם, מעין כוח גדול הנמצא מאחורי חיה מקודשת, לפעמים זה מרחיב את השפעתו לדברים טבעיים אחרים. הטוטם הוא מעין דגל וסמל, נקודת האיחוד של השבט. אבל בסופו של דבר הטוטם הוא השבט עצמו, החברה, הכוח הגדול שמאחורי הטוטם הוא החברה. סגידה לסמל – טוטם, היא הדרך שבה אנשים פרימיטיביים מאשרים את מחויבותם לחברה שלה הם שייכים. החברה צריכה מחויבות של היחיד, היא לא יכולה להתקיים ללא מודעות של היחיד. וזה מושג דרך הטוטם. דרך חפץ החברה הופכת להיות לדבר חי וממשי, וזה מאפשר לאינדיבידואל לאבד עצמו בתוכה, בעזרת טקסים ואירועים ציבוריים חגיגיים.
דורקהיים מסביר את כל מושגי הדת, וגם חלקים אחרים של התרבות דרך המושג של טוטמיזם. הנפש, לדוגמא, היא מודעות החברה הנמצאת ביחיד. רעיון הטוטמיזם האידיאלי שתול בתוך האדם ומציג שורה של דרישות, מטרות וכוונות. סגידת האלים מתפתחת מסגידה לנפשות האבות, שחוזרות אל השבט ומציגות אידיאל גבוה לכוון אליו. אלמותיות היא מודעות השבט הגדולה, בניגוד לאגואיזם של היחיד. האלוהים העליון הוא התפתחות של אב קדום יחיד של השבט.
הטקסים השבטיים יוצרים את הקדושה, בהם יש את החיבור לרוח השבט. ישנם טקסים נגטיביים – לשמור על הקדוש מהרגיל, בכיוון של טאבו, וישנם פוזיטיביים להתחבר לקדוש. חלק מהאיסורים הנגטיביים היא לשמור מקומות קדושים שאסור להיכנס או להתקרב אליהם, כמו מערות וסלעים, ימים מיוחדים שבהם יש איסורים, וכו'. בטקסים הפוזיטיביים מתקרבים אל הקדושה, נכנסים למרחב הקדוש, ביום הקדוש, ולעיתים מקריבים ואוכלים בטקס קדוש את חיית הטוטם. השבט נותן חיים לטוטם וזה מחזיר חיים ומחיה את האנשים. הטקס מחדש את המחויבות של היחיד לחברה, שבלעדיו היא לא הייתה קיימת.

הטקס נובע ממחויבות חברתית. סוג מהטקסים שדורקהיים מתייחס אליו הם טקסי אבל וחזרה בתשובה, כשאדם מת חלק מהאבלות הוא טקסי, ונועד לחדש את המחויבות החברתית ולחזק את הפגיעה שספגה עם המוות.
העיקרון הקדוש הוא לא אחר מאשר החברה מואנשת ומופיעה בצורה אחרת. דורקהיים מתייחס לדת כאל "הקדוש", הגדרה הרבה יותר טובה מאמונה באלוהים, שהבסיס שלה הוא ההבדל שבין הקודש לחול. לעומתם ישנם המגדירים דת במונחים של common sense ויש כאלו המגדירים במונחים של תפקוד חברתי או אישי. ישנם גישות "מסבירות" וגישות "מפרשות" למדע הדת. השאלה היא מה גורם לדת: רעיונות שאנשים נתפשים להם, או צרכים חברתיים ופסיכולוגיים לא מודעים. התיאורטיקנים של הדת מנסים למצוא את הרובד הנסתר, הפונקציונלי, להבדיל בין הגלוי לבין הסמוי. זה מתחיל בהגדרות, אבל נמשך בהתבוננות בעזרת כלים מדעיים.

וויליאם ג'יימס 1842-1910   william james

הוא כותב על החוויה הדתית, ומעניין שאביו היה תיאולוג סוונדרברגי – מחסידיו של סוודרברג – שבדי שזכה לחזיונות וחוויות מיסטיות במאה ה18, וגם חבר של רלף וולדו אמרסון (מחדש הטרנסדנטאליזם). אחיו היה הסופר הנרי ג'יימס. חשיבותו במדע הדתות הוא בספר על ה"חוויה הדתית לסוגיה – מחקר בנפש האדם".

ג'יימס היה מאבות הפסיכולוגיה הפונקציונליסטים, פסיכולוג ופילוסוף, ויחד עם זאת ייסד את החברה האמריקאית לאוקולטיזם. האלמנט המהותי בתורתו הוא הקונברסיות – השתנויות
בסוף חייו רצה לכתוב על התפישה המטאפיזית שלו, אבל לא הספיק, חלקים ממנה מובלעים בספר על החוויה הדתית. הוא תפש את העולם כמלחמה בין טוב ורע ואת עצמו כלוחם בקרב זה, רצה לכתוב ספר על החוויה הדתית כמביאה לידי ביטוי את הגדולה, גבורה ומשמעות של האדם. האלוהים לא שלם, הוא צריך את עזרתנו, אנחנו בעולם פלורליסטי, וקנה המידה להצלחה הוא פונקציונלי, מה עובד ומה לא עובד.
בפרק הרביעי של ספרו – על בריאות הנפש, הוא כותב שיש אנשים שנולדו עם מזג של אושר, שרואים בכל טוב, ולא צריכים לעבור את חוויות המשבר, הוא מביא מכתבי אמרסון ואחרים, וכן מצטט את אוגוסטינוס שאמר – "כשיש אהבת אלוהים בלב, מותר לעשות כל דבר".

לפי ג'יימס ישנם סוגים שונים של חוויות דתיות המופיעות אצל טיפוסים שונים של אנשים. הוא מחלק את האנשים לשניים: האופטימיים שהווייתם היא אחת והם רואים רק את הטוב, והפסימיים שמתוך הקושי והדיכאון מגיעים לגאולה, הפסימיים הם הטיפוס ההטרוגני שיש בו שני קצוות, שני חלקים, והגאולה מגיעה ממיזוג של שניהם.
השוני מדואליות לאחדות נקרא קונברסיה, והוא יכול ללכת לשני הכיוונים. ישנם שני דרכים להגיע אל האיחוד – האחת במפתיע והשנייה בהדרגה.
המלאנכוליה נובעת מהתנגשות בין האופי הפנימי, לבין הפעולות והציוויים החיצוניים.
באדם יש מערכת של אידיאות שלעיתים מגיע לכדי חוסר איזון, שינוי הדגש, לעיתים מטרות שוליות הופכות עיקריות ואין הסבר מדוע.
האופטימי צריך להיכנע לחיים, לוותר, ולשים מבטחך באלוהים שהכל יהיה לטובה. אין צורך במתח הפנימי של החטא, בכדי להגיע להרגשת השחרור, צריך לפוגג, להמס, משהו קשה בפנים, וזה המשבר שאדם עובר.
תהליך ריפוי הרוח צריך לבוא כהתגלות לאדם, משהו חדש, ואז יש לו כוח של סוגסטיה, הוא לא יכול לבוא דרך הישן.

לפי פרופסור סטארבק הקונברסיה היא דבר שקורה אוטומטית בגיל ההתבגרות במעבר של הילד מסביבה מצומצמת אל חיי רוח ושכל רחבים יותר של הגיל הבוגר. הדת רוכבת על הגל הזה, אבל מעצימה ומחזקת אותו, מביאה את האדם לכדי משבר מכריע המלווה בתופעות פיזיות.

יש שני דרכים לקונברסיה, דרך מודעת ולא מודעת, ושני טיפוסים: טיפוס הרצייה וטיפוס ההכנעה, הקונברסיה יכולה לבוא מהמודע או מהלא מודע. בטיפוס הרצייה ההתחדשות באה בהתמדה והיא תהליך של בנייה, בטיפוס ההכנעה היא פורצת מהתת מודע וכופה עצמה עלינו. גם בטיפוס הרצייה יש שלבים, ובמיוחד השלב האחרון שבו צריך לוותר על הרצון, לשחרר (לפי פרופסור לויבא הדת היא "התשוקות והרגשות הנובעות מהרגשת החטאה והגאולה ממנה").
חלק ממשבר הקונברסיה הוא מצב של אפיסת כוחות זמנית. וויתור. אי אפשר להפעיל את ההן הנצחי על הלאו הנצחי, אי אפשר להגיד לאדם דואג – אל תדאג, אבל ברגע שהוא מתייאש, מותש מהדאגות, אז אפשר להכניס משהו חדש שאולי יתפוש ואולי לא. צריך לעבור דרך מרכז האדישות.

החוויה הדתית לסוגיה

הספר הכי חשוב ל ג'יימס הוא החוויה הדתית לסוגיה, בו הוא מביא חוויות מיסטיות של אנשים מדתות ואמונות שונות ברחבי העולם ומראה את המשותף ביניהן.
ג'יימס מדבר על הרגשת נוכחות, מלווה תחילה בפחד, "תחושת זוועה", יראה, קרובה וממשית. הרגשת הנוכחות יכולה להתהפך ולהיות הרגשה של אי ריאליות של העולם, הוא מתייחס לזה ככושר. "רבים הם האנשים התופסים את האובייקטים של אמונתם, לא בצורת אובייקטים גרידא ששכלם מקבלם כאמיתיים, אלא יותר בצורת ממשויות כמעט מוחשות הנתפשות תפישה ישירה. תפישה ישירה של מציאות אלוהים חיה"

ג'יימס מדבר על חוויות מיסטיות. נוכחות האל היא פתאומית. חלק מהתיאורים שהוא מביא של חוויות מיסטיות קשור למקומות ולמסעות, כמה מהם קשורים למקומות גבוהים.
ג'יימס משווה את הרגשת נוכחותו של אלוהים, להרגשת האהבה שמעורר בן או בת זוג.
"כזה הוא הדמיון האונטולוגי של האדם, וכזה הוא כוח השכנוע של כל מה שהוא מוליד, חוויות שאין לצייר נעשות לממשויות ובעצמה הדומה כמעט לעוצמת ההלוצינציה, קובעות הן את עמדתנו החיונית באופן כה מכריע".
הוא אומר שכוחם של חוויות אלו גדול מכוח ההיגיון, ואנשים רואים אותם כאמת, לא כולם מגיעים לזה. המיסטיות חזקה יותר מהרציונליזם, מכיוון שהיא ממשות חזקה יותר מהחושים לגבי אלו שחשים אותה. האינטואיציות והתת מודע הם הקובעים בחיינו. האינסטינקט הולך בראש, הבינה אחריו, השיטות הדתיות של העולם באות רק לאחר החוויה ומסבירות אותה.

הרגשות הדתיים יכולים להיות מעין חגיגיות, שמחה שיש בה וויתר עצמי, לפעמים יש שמחה ועצבות חליפין, הפחד הוא שהיה יוצר האלים הראשון, לעיתים חדוות הגאולה מהפחד היא השמחה, הדת כוללת הלכי רוח של הוויה מצטמצמת והלכי רוח שבהם היא מתרחבת. הרבה מהמצבים נקבעים על ידי המזג, קודר או העליז, בעל המזג הקודר ידגיש שלווה, שפלות, צמצום, ובעל המזג העליז ידגיש שמחה ואף צחוק כדרך השתחררות הנפש, זה נקרא אופטימיות דתית.

לפי ג'יימס חווית האמונה האישית שרשה ומרכזה במצבי תודעה מיסטיים. הוא ניסה להגדיר את החוויה המיסטית, לאפיין אותה, וכך הוא אומר: שאין להביעה במילים, איכות נואוטית, ארעיות, פאסיביות.

מעצם ההגדרה של ג'יימס, אם חסרים אנו את הרגש הזה, אי אפשר להבין על מה מדובר. מצבים מיסטיים דומים למצבי הרגשה, אין איש יכול להסביר לזולתו את איכותה או חשיבות של הרגשה מסוימת אם הלה לא הרגיש אותה בעצמו מעולם. זאת ועוד, המצב המיסטי הוא גם ידיעה – איכות נואיטית, "מעמקי אמת כאלה, שאינם כלל לפי תפישתו של השכל ההיקשי". מצב מיסטי מאופיין על ידי פאסיביות, "כוח נעלה השתלט עליו ומחזיק בו".
החוויה המיסטית הרבה פעמים קשורה לאמרה מסוימת שמקבלת פתאום משמעות אחרת. לעיתים זה "פעולות אור על יבשה וים, צלילים מוזיקאליים וריחות". יש גם הרגשה של בית, מוכרות, כאילו היינו כאן בעבר, זיכרונות פתע מעומעמים, "מצבי חלום". הרגשת מסתורין ושניות מטאפיזית.

לפי ג'יימס תודעתנו הנורמלית בהקיץ, הקרויה בפינו בשם התודעה הרציונלית, אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. "יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה, ברם די להשתמש באמצעי הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן".
הוא מדבר על איחוד של הניגודים "ולא זו בלבד שהפכים אלו, עם כל היותם מינים הפכים, שייכים לסוג אחד, אלא שאחד מן המינים הללו, הטוב והנעלה שבהם, הוא בעצמו הסוג, ועל ידי כך הוא סופג אל תוכו את הפכו וקולטו."

פסיכיאטר קנדי בשם ד"ר ר. בוק קורא לכל מצבי התודעה והתופעות האופייניות לחוויה הדתית בשם תודעה קוסמית. הוא אומר "התודעה הקוסמית, בתופעותיה הנכבדות יותר, אינה התפשטות גרידא, או הרחבה של הרוח המחכיר את עצמו, המוכרת לכולנו, אלא תפעול נוסף בפני עצמו, השונה ונבדל מכל תפעולי הנפש של האדם הבינוני, כמו שתודעת האני שונה ונבדלת מכל התפעולים שבבעלי החיים מן הסוגים הגבוהים". (התודעה היא בדבר סדר היקום, רוממות מוסרית, התעלות, הרחבת דעת וחדוות הלב, הרגשת אלמוות").

לפי ג'יימס הדתות, הינדואיזם, בודהיזם, מלמדות להגיע למצב התודעה העליון, קוראים לו סאמאדהי או דהיאנה
הדבר הראשון במיסטיקה הנוצרית הוא הסחת הדעת מהפרעות חיצוניות – תפילה עוזרת לעיתים להגיע למצבים.
בקתוליות יש מונח הנקרא היזכרות recollection אדם יכול בכל רגע להיכנס בתוך עצמו למרחב של רוגע ושקט, אמיתות אלוהיות, ולקבל משם את התשובה, להיות בודד בקהל.
אלווראז די פאז כותב מסה על הקונטמפלציה ואומר שבכל רגע "אלוהים רואה אותנו, אפילו אם אנחנו לא רואים אותו". צריך לנסות ולהתחבר אל ההיזכרות
במצבי המסתורין אנו עוברים מקטנות למרחב, מן הפחות ליותר, מן האי מנוחה למנוחה. הגבולות הם בלתי מוגבלים. בנוסף על כך יש בהם מסתורין ומגדירים אותם בדרך הלא. זאת האפלה המזהירה של דיוניסוס האראפאגוס, הדממה הלוחשת, הופעת האור – קרן אור
התודעה המיסטית פנתיאיסטית ואופטימיסטית – מתאימה להיוולדות מחדש ולמצבי נפש לא מהעולם הזה.

ג'יימס מנסה להגדיר את אותו הדבר החווה את החוויה המיסטית וקורא לו "התת מודע העצמי", הוא טוען שיש הרבה בהכרה, מודעות שאנו לא יודעים. לימוד של קונברסיות, חוויה מיסטית, תפילה, אלא שיש להלביש אותם בטרמינולוגיה מהמודע שנובעת מהאמונה הדתית שלה, המערכת התרבותית שאנו חלק ממנה.העצמי המודע מרחיב את גבולותיו דרך החוויה הדתית.

לפי ג'יימס תפילה היא דת אמיתית – יחסים עם הבורא, אלא שזו תנועה של הנפש, חייב להיות דיאלוג, יחסים, פעולה, הדת הדאיסטית לכן היא לא דת., מנתקת אדם מתפילה

התופעה הדתית, שנלמדת כעובדה פנימית, מחוץ לסיבוכים תאולוגים  או כנסייתיים, מראה עצמה כמורכבת בכל מקום, ובכל שלביה, במודעות שלאינדיבידואלים יש של יחסים בין עצמם וכוחות גבוהים שאליהם הם מרגישים מיוחסים, היחסים הללו נתפשים בזמן שהם קורים כהיות הן אקטיביים והן הדדים.
בדת המנסה ובחיים של התפילה, נראה שאנו השחקנים, ולא במחזה אלא שבמציאות רצינית. השכנוע שמשהו באופן אמיתי עובר במודעות הזו הוא הגרעין החי של הדת. זה יכול להיות משהו פנימי, אבל יש השפעה. דרך תפילה, דברים שלא יכולים לקרות בכל דרך אחרת קורים, אנרגיה משתחררת שלא יכולה בשום דרך אחרת. אם זה לא כך אז הדת היא אכן אשליה,
"לנו ולאלוהים יש עניינים אחד עם השני, וכשאנו פותחים את עצמנו להשפעתו הגורל העמוק יותר שלנו מוגשם, היקום, בחלקים שלו שהאישיות שלנו מהווה, משתנה באופן אמיתי לטוב או לרע, בהתאם למילוי או אי מילוי כל אחד מאתנו את דרישות אלוהים… אלוהים הוא אמיתי כי הוא מייצר אפקטים אמיתיים".
האפקט הוא על מרכזי האנרגיה האישים של האנשים, אלא שהמאמינים יודעים שכל היקום נמצא בידי אלוהים. קיום אלוהים הוא הבטחה לסדר אידיאלי, רק כשצעד אמונה זה מאומץ הדת משתחרר ומופעלת. זה שונה ממדע, אלוהים מופיע "על תנאי".

דת זה לא רק אהבה, לא רק ידע, לא רק רציה, אלא גם הבאה של עובדות חדשות. העולם המפורש דתית הוא עולם אחר, שונה מהעולם החומרי. הוא כזה שאירועים מסוימים צפויים בו, התנהגות אחרת נדרשת בו. ג'יימס אומר במפורש שהוא באופן אישי מאמין בקיום עולמות אחרים.

אוטו רודולף 1869-1937  rudolf otto

אחד משלושת הגדולים במדע הדתות. רודולף למד מג'יימס, ומי שלמד ממנו והמשיך אותו במידה רבה הוא מירצ'ה איליאדה, אלו שלושת הגדולים.

הוא היה נוכח בתפילת כל נדרי בבית כנסת במרוקו ולפתע הכתה בו ההכרה שיש מישור הוויה אלוהי, לו הוא קרא "נומנזי" שהוא מפחיד ומושך כאחד, לפי הבנתו הכי קרובים לתפוש אותו היו העמים השמים, ובכללם הדת העברית, וכל התייחסות לנושא הדת לא יכולה לבוא מההבנות של מדעים אחרים כגון סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, אלא זהו נושא שחייב לעמוד בפני עצמו, בעל חוקים משלו. הדת "לא ניתנת להפחתה".

הוא כתב ספר שנקרא "הקדושה – על הלא רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי". חווית הקדושה נובעת מהנומינזי, אך מכוונת חוקים ומצוות לחבריה, מכוונת את חייהם, הופכת להיות מערכת חברתית. המקדש הוא מקום שבו אפשר להרגיש את הנומינזי, להתחבר אתו, ומכאן, למשל, כל שירי תהילים של העלייה לרגל למקדש והרגשות הנלוות לכך. רודולף מתייחס לשירי תהילה נומניזים, שירי העלייה לרגל למקדשים הם חלק מקטגוריה זו.
רודולף מדגיש את הדיאלקטיקה של חטא וגאולה, כצד המובן של הדת, וטוען שחטא יכול להיות רק במובן דתי, בניגוד לפשע שהוא חברתי, ומכאן נובע הצורך בגאולה.

רודולף מדבר על מומנט שנמצא בדתות של קדושה, הנקרא ביוונית hagios, וברומית sanctus אוsacer, , אלא ששמות אלו מתערבבים עם מושג הטוב, ולכן הוא מציע מונח אחר לתיאור הקדושה שנקרא נומינזי, הגזור מהשורש numen
אלו הלכי רוח הקשורים  ברגשות של התפעמות והתעלות. תלות ואפסות אל מול האלוהי, יראה ופחד. וכל מגוון הרגשות המופיע בספרות הדתית ובמיוחד בתנ"ך.

רודולף טוען שבנומניזי יש הרמוניית ניגודים, המקבילה לנשגב. רגש הנשגב מעורר את הרגש הנומינזי. בהמשך לרגש הנומינזי ישנה השתזרות של יסודות רציונליים ולא רציונליים. הנומינזי עובר סכמטיזציה, ומתעורר הרגש הדתי.
ערכו האובייקטיבי של הנומן כמעורר כבוד שהוא לעצמו. עקב כך עומדת הדת במהותה על אובליגציה שנובעת מהכרת כבוד ונמיכות קומה. קידוש, כסות, היטהרות, כפרה.
רודולף טוען שהדת הנוצרית נעלה על כל שאר הדתות, שאלוהי הברית החדשה גדול יותר מזו של הישנה, שבמהות הדת הנוצרית רגשות דתיים נומינזים נעלים, וכל ניסיון להעביר אותם לתחום המוסר בלבד, חוטא לעיקר. וכך גם לפרש אותם דרך מושגים אחרים.

הספר "הקדושה"

זהו ספר קצר וחשוב מאד לתחום מדעי הדתות של אוטו רודולף שתורגם לעברית. ראשית דבר הוא יוצא כנגד התפישה הדתית הרגילה: "במרץ ובכישורן הראויים כמעט להערצה, עוצמים את העיניים בפני ייחודה הסגולי לגמרי של החוויה הדתית".
זאת ועוד, "תורה שאינה מכירה ברגש הזה בתור הדחף הראשוני המקורי שהנו בעל איכות סגולית, אשר נמנע להעמידו על שום יסוד זולתו, כי הוא הגורם הבסיסי לכל מהלך ההתפתחות הדתית, תורה כזו המבקשת להסביר את התהוות הדת בלעדיו, על יסוד האנימיזם, המאגיה או הפסיכולוגיה החברתית, דינה לשגות בדרכה מלכתחילה".

לפי רודולף הדת איננה מתמצית בטיעוניה הרציונליים. "להודות ולהכיר ב"קדושתו" של דבר מה, הרי זה לייחס לו ערך יחיד במינו, אשר בתורת כזה סגולי לתחום הדתי בלבד". "התרגלנו להשתמש בתואר קדוש במובן מושאל מכול וכול, שאינו בשום פנים מובנו המקורי".
במקום קדוש הוא מציע את המונח נומינוזי, כי המילה קדוש מזוהמת. הלך רוח או מצב נפשי נומינוזי, מתרחש כל אימת שחלה הקטגוריה, הווה אומר – כל אימת שמושא מסוים נתפש כמושא נומינוזי.
"קשה להבין אותו ואפשר דרך הצבעה על גילויים דומים או מנוגדים, שהם מוכרים ונהירים מכבר, המופיעים בתחומים האחרים של הניסיון הנפשי, אי אפשר ללמד כפשוטו, אלא רק להעירו, לעוררו – כדרך כל ידיעה שמקורה בנבכי הרוח. "הנעלם שלנו X אינו זה, אך הוא דומה לזה ומנוגד לדבר ההוא. אולי הוא מתגלה לך כבר מעצמו?"

רודולף מאפיין את הרגש הדתי הראשון כ"נבראות", רגש הנבראות – הנושא הנומינוזי מעורר בנו הרגשה עצמית. התפעמות עזה וחד משמעית. ארשת חגיגיות solemne הכבושה בהתפעמות מופלאה, הסגולית מעין כמוה לניסיון הדתי בלבד.
רגש נבראות – הוא רגש החידלון של כל נברא, השוקע וכלה באפסותו העצמית אל מול הנישא מעל ומעבר לבריאה כולה, קשור למומנט של יראה וחלחלה, התבוננת באחר, מושא מחוצה לו, מושא נומינוזי, הנומן (קדוש) נתפש כנוכח בעליל.
הוא מסתמך על החוויות של ג'יימס, מרגישים את הנומן – קדושה, מחוצה לי כמשהו אובייקטיבי. ניתן להצביע עליו רק באמצעות התגובה הרגשית. ישנם סמלים אופיינים העשויים לסייע לעוררם לכלל תחושה.

הוא מאפיין את הרגש הדתי (נומיניזי) השני כרגש "מסתורין נורא" וכך הוא כותב: "מה שרוחש ומרחף באוויר, ועוטה כאד מסביב למגדלים, בתי כנסת וכנסיות, ואנדרטות שהוקמו לשם שמיים. או אז יעלה בלשוננו רק ביטוי אחד הולם להבעת העניין: זו הרגשת המיסטריום טרמנדוס הרגשת המסתורין הנורא המלא הוד ואימה, הסוד המעורר חיל ורעדה."
טרמנדום משמעו פחד, אלא שההרגשה שונה לחלוטין מהפחד הטבעי, בעברית זה "להקדיש דבר מה בלב", זאת יראת אלוהים. אימת קודש,.
זאת נוכחות של לא מעלמא הדין, דבר מה מוזר, חדש ומדהים, שבו נעוץ השורש המקורי להתפתחות הדתות ולתולדותיהן, עם בקיעת הרגש המיוחד הזה נפתח עידן חדש בתולדות האנושות".
זה לא פחד טבעי, אבל מהאימה נחלצים לצורות ודרגות עליונות, מכוח אותו רגש
כמו ששמחה זה לא אותו רגש כמו אקסטזה דתית, כך פחד זה לא האימה, מדובר על מינים שונים. האימה מזדככת ככל שעולים ובאה לידי ביטוי בתפילה במילים "קדוש, קדוש, קדוש".
חרון אפו קנאת יהוה, הוא הטרמנדום, לא רציונלי.

רודולף מאפיין את הרגש הדתי נומינזי השלישי כרגש הוא מלכות, מונומנט מלכות נוראת הוד, עשוי להישמר גם כאשר המומנט של "הרחוק מבלי געת" נמוג ונעלם, כמו במיסטיקה, ההבדל בין רגש התלות לבין זה המבוטא בפי אברהם (אנוכי עפר ואפר), הנו ההבדל בין ישות של מוצר, לבין הישות של יציר נברא, האחוז תחושת אין אונים ואפסות עצמית מול הכוח העליון, "ושני קטבים אלה, של ה"מלכות" מצד אחד, וה"עפר ואפר" מצד שני, מובילים – שעה שהעיון הספקולטיבי קונה אחיזה בהם – לשורת רעיונות שונים בתכלית מאלה הסובבים בריאה וקיום. הם מובילים ל"איון", לאיפוס העצמיות מצד אחד, ולממשותו הבלעדית והמקיפה כול של הטרנסצנדנטי מצד שני, אשר אופייניים לצורות ידועות של המיסטיקה".

זאת נקודת המוצא, הענווה של הדת, רודולף מסתמך על ביסטמי, מייסטר אקהארט ומיסטיקנים נוספים. החוויה המיסטית לא צומחת מהפלאטוניזם, ולא מן הפנתאיזם, אלא מן ההתנסות הבלתי אמצעית בחוויית אברהם, רוממות כוח עליון ורגש נבראות, מיסטיקת הרוממות.
המומנט האנרגטי הנמרץ. "המומנט המתסיס שבנומן, המעורר יצר פעלתני "קנאי" בכל מי שמתנסה בו, הממלא נפשו במתחי תעוזה כבירים, המתפרקים כלפי חוץ, בין אם בפרישות אסקטית, קנאות ומרי נגד דרך העולם וכל בשר, ובין אם במפעלי מופת ומעשי גבורה".

רודולף מאפיין את הרגש הדתי נומינזי הרביעי בתור מומנט המקסים, המושך ומרתק
"הדימויים והמושגים הרציונליים המקבילים והמשמשים סכמה למומנט הקסם הלא רציונלי, הם אהבה, רחמים, חמלה ונדיבות לב, אלא שכאן יש אושר דתי שהוא שונה מכולם, יותר מחסד שזאת המילה הכי קרובה, הרגש הדתי התפתח במהלך ההיסטוריה, זה התחיל בפחד נורא, שבא לידי ביטוי ברצון לרצות את האלים, זה המונומנט הנומנוזי הראשון. אך התפתח לרגשות חיוביים של פנייה ומשיכה אל הנומן". זהו מכלול העולה בהדרגה ומגיע לתודעה במלואו.

הרגש הדתי של המקסים קשור לאושר לא יתואר. "אשר עין לא ראתה, ואוזן לא שמעה, ולא עלה על לב איש". הקסם הנומנוזי הזה חי במושגי ערגה וכיסופים וכן במומנטים חגיגיים בחיי היחיד, וגם בחיי הציבור, זהו המומנט המאציל לחגיגיות את הסגולה להשפיע על הנפש תחושת מלאות ושלווה עד אין אומר.
מומנט הקסם, גואה ושופע מעל גדותיו, גודש שופע (רובי), חוויות של גילוי חסר, הפיכת הלב, לידה מחדש, פדות וגאולה מאשמה וחטא.

רודולף מאפיין את הרגש הדתי נומינזי החמישי בתור מומנט המסתורין, האחר לגמרי.
מונומנט הקשור לפליאה, המילה ההולכת עם זה היא "תימהון", מכוח משהו מדהים וזר לחלוטין, המיסתורין הרליגיוזי, למירום האמתי, לזה אין לנו כנראה ביטוי קולע יותר מזה: "האחר לגמרי", הזר והמוזר, החורג מעבר לכל הידוע המובן והרגיל, השרוי אפוא ממש "מחוץ לעולם, בכלל, ומשים עצמו בניגוד לעולם, ולפיכך הנו כה מדהים ומקפיא את הנפש במכת תימהון".
אין קשר בין פליאה ממשהו טבעי לפליאה ממשהו על טבעי, זה נמצא מחוץ להבנתנו.

הרגש הדתי השישי קשור לנשגב, לאלוהי. "האלוהי הוא הדבר העליון, האדיר, הטוב היפה והיקר מכול שיכול האדם להעלות במחשבתו. אולם על דרך השלילה נאמר – שמלבד היותר המסד והטפחות של כל הניתן לחשיבה, הרי אלוהים הוא נוסף על כל אלה עוד עניין בפני עצמו"

לפי רודולף ישנם כל מיני טקסים מוזרים כדי לזכות בנומן – קדושה עצמו. באמצעות שפע רב גוני של תנועות ומחוות גופניות ותרגילים עתירי דמיון, מבקש האדם הרליגיוזי לקנות שליטה במסתורין עצמו, להתערות בתוכו ולהתמזג עמו לכדי זהות אחת. תנועות ומחוות אלה נחלקות לשני סוגים: סוג אחד מכוון להתמזגות מאגית עם הנומן באמצעות טכסי פולחן, מאגיים כגון נוסחאות קסם, השבעות, מילות כישוף וגירוש שדים ועוד כיוצא באלו, והסוג השני נוקט נהלים שמאניים לעילוי, חיטוי והיטהרות, להתפשטות הגשמיות על דרך ההתלהבות והאקסטזה.
מצב מוזר של הידבקות בנומן, השונה בטיבו לחלוטין מאמצעים מאגיים.

זיגמונד פרויד 1856-1939 Sigmund Freud

פרויד כתב כמה ספרים הנוגעים בנושא האמונה והדתות, שהמשותף לכולם הוא ניסיון להסביר את הדת והאמונה האנושית לפי עקרונות הפסיכואנליזה. שלושה הספרים העיקריים הם טוטם וטאבו, משה והמונותאיזם והתרבות והדת.

לפי פרויד התחלה של דת מתחילה בכל חברה ברצח אב קולקטיבי על ידי הבנים שלו, בחברה שבטית פרהיסטורית. אחרי שהבנים רוצחים את האב הקולקטיבי הם אוכלים אותו בטקס קניבלי ומשתלטים על כל הנשים שלו. בכדי לפצות על האשמה הופכים את האב לדמות גדולה מהחיים, הופכים אותו לטוטם, ומכאן הדרך קצרה להפיכתו לאל.

בספר טוטם וטאבו מנסה פרויד להתחקות אחר מוצא התרבות, המעבר מחברה דמוית בעלי חיים, פרימיטיבית, בה יש זכר אלפא שולט, לחברה אנושית. לפי דבריו הטוטם והטאבו הם היסודות של התרבות האנושית. הוא מאפיין חברה אנושית בשני טאבו: האחד הוא איסור על נישואים בתוך המשפחה, השני הוא טוטם מקודש, לרוב חיית טוטם, שכל השבט מעריץ אותה ומשתתף פעם בשנה בסעודת קורבן חגיגית שלה, שמסמלת השתתפות בתוכנותיה
פרויד טוען שהמעבר לחברה אנושית כרוך בהרג אב קדום, בו כל חברי השבט חברו להרוג את הזכר השולט, רגשות האשמה על הפעולה הזו הביאו אותם לאיסור על יחסי מין בתוך המשפחה (עם נשותיו), ולייסוד חברה אנושית המבוססת על חוקי מוסר.

משה והמונותאיזם

אפשר להגיד שזהו מקרה פרטי של טוטם וטאבו. בספר זה מנסה פרויד להתחקות על מוצאו של העם היהודי, הוא כתב אותו בשנים של עליית הנאצים. משה הוא נסיך מצרים בזמנו של אחנתון, שרוצה להנחיל דת ותורת מוסר גבוהה, כשהניסיון לא צלח אוסף משה שבט שמי של עבדים ומנסה לחנך אותם לתורה זו, אלא שהדרישות שלו הם גבוהות מדי וזה מסתיים ברציחתו. לאחר כמה מאות שנים רגשי האשם של העם על המעשה עולים והמונותאיזם פורץ מחדש, העם מאמץ את תורתו של משה המקורי, תחת הנהגתו של משה אחר.
ההמשך והפתרון של תסביך האשמה היהודי הוא בקורבן של ישו שהוא כפרה על חטא זה. ומכאן שהתרבות הנוצרית נפתרה מרגשות האשמה, נוצרה תרבות בן במקום תרבות אב, אבל זה החזיר אותה לפגאניות והביא לאנטישמיות כלפי יהודים, פולחן האם הגדולה חזר, זהו ניצחון כוהני אמון.
היהדות נותרה מאובנת מהבחינה הפסיכולוגית אך מרוממת מהבחינה הרוחנית.

התרבות והדת

בספר זה טוען פרויד שהדת נובעת ממצב חוסר הישע של האדם והצורך בהגנה, מסיבה זו הוא פונה אל האלוהים, יש כלפיו דו ערכיות של פחד ואהבה, זה נובע מהצורך של הילד באבא הפיזי, בתחילה מושא האהבה הראשון של הילד זאת האם, אחר כך הוא מבין שהאם לא יכולה לספק לו את ההגנה והביטחון שנותן האב, והוא פונה אליו, אלא שיחד עם האהבה יש גם פחד.
התורות הדתיות הם משאלות עזות ועמוקות של האנושות. הדת היא אשליה. אי אפשר להפריך אותה, אבל גם לא להוכיח אותה. ופרויד שואל האם גם שאר ערכי התרבות שלנו הם אשליות?
הדת נשאה את התרבות האנושית במשך הדורות ועזרה לרסן את הדחפים הלא חברתיים, אך גם חטאה בחולשה ומחילת עוונות תמורת כסף, ולא עשתה את בני האדם יותר מאושרים. בשלב התרבותי הזה צריך להיפטר ממנה, ולבסס את החברה על עקרונות יותר מוצקים של מדע ומוסר. זאת דעתו של פרויד
כשם שכל מתבגר חייב להדחיק דחפים ונוצרת אצלו נוירוזה הנובעת מחרדה, עליה מתגברים במהלך הבגרות, לעיתים בעזרת פסיכו אנליזה, כך גם באופן כללי: הדת היא נוירוזה כפייתית כלל אנושית הדחקה  של דחפים שמקורה הוא בתסביך אדיפוס
השעיית ההתפתחות המינית והקדמת ההתפתחות הדתית, זה המאפיין של התרבות שלנו. וזה יוצר נוירוזה.

מירצ'ה איליאדה 1907-1986 mircea iliade

אחד מחוקרי הדתות הגדולים ביותר, ממשיך דרכם של ג'יימס ורודולף, הגדול מבין שלושת חוקרי הדתות הגדולים. הוא נולד ופעל בצעירותו ברומניה, חי בהודו כמה שנים והתעניין במיסטיקה, היה תומך של התנועה הלאומית הרומנית הפשיסטית. וגם סופר בעניינים חילוניים. למרות הקשר שלו לימין אהד את היהדות, למד עברית והתעניין בקבלה. בסוף חייו ניהל את המחלקה לחקר דת השוואתית באוניברסיטת שיקגו בארה"ב, העמיד תלמידים רבים שהמשיכו את דרכו והביאו לפופולריות של מחקר הדת ההשוואתית ברחבי העולם.

איליאדה התעניין מאד במיתוס וכתב על "מיתוס השיבה הנצחית" וגם "מיתוס ההשלמה מחדש". הוא טען שניתן לחזור לתחילת ההיסטוריה, בעזרת טכניקות של יוגה ומדיטציה, שזה מקום גן העדן, שיש אונטולוגיה ארכאית, שאפשר לחשוף אותה, התעסקות החוקר בחומרי העבר תורמת לעושרו הרוחני ותתרום לעושרה של האנושות. אל המיתוס ניתן להגיע על ידי הריטואל ומכאן חשיבותם של טקסים וסמלים.
ישנו זמן לפני הזמן, שאליו מתחברים בעתות משבר, בריאה נצחית שמתחדשת כל הזמן, היא הקדושה. על זמנית ועל היסטורית, אך גילויה הוא בהיסטוריה. היא מתגלה בזמן ובמקום ומקדשת אותם – תיאופוניה. אלו הופכים להיות מרכזים חשובים לאדם. הסיפורים הקורים במיתוס הם בממד זמן אחר. הריטואלים גורמים למעגל הזמן להתחדש.

הקדוש מופיע ביום יומי וגם חייב אותו, בלעדיו הוא לא קיים, בתוכו יש גם קדושה וגם טומאה. ישנם מקומות שמעבירים אותנו מהעולם הרגיל אל הקדוש. החוויה הדתית מעבירה את האדם ממצב של משבר – כאוס, למצב של סדר – קוסמוס. היא מחזירה אותו תמצב הראשוני שממנו נפלנו. ישנם מקומות שדרכם הריאליות נגלית ואליהם האדם יכול לחזור, גם באופן פיזי וגם באופן סיפורי.

תבניות של דת השוואתית ותולדות האמונות והדתות

אחד מהמפעלים המונומנטאליים של איליאדה זה הספר על תולדות האמונות והדתות שחלק ממנו הוא תבניות בדת השוואתית. איליאדה יוצא מתוך תבניות של דת השוואתית, אבל לא מנקודת המבט של הסוציולוגיה או האנתרופולוגיה, מבחינת איליאדה נקודת המוצא היחידה לחקר הדת היא הבדלה בין קודש לבין חול. הדת היא הירופוניה, התגלות של קדושה, אלוהות. ולאחר שמקבלים את נקודת המוצא הזו אפשר להשוות בין התגלויות דתיות שונות.
מכיוון שמדובר על התגלות של קדושה, ומכיוון שמדובר על מעבר ממדים, הוא בוחר להתחיל בבדיקת ההיירופוניות הקשורות לאוויר ומים, שני ממדים אחרים ממה שאנו חיים בתוכו. לאחר מכן עונות השנה, שזה קשור לפי דעתי לזמן הקדוש, ולאחר מכן מקום קדוש, שזה קשור למרכז, ולבסוף מיתוסים וסמלים
הוא מנסה לשחזר מבנים קדומים של דת, על ידי הידע המקיף שלו הוא מסוגל לקחת מקורות שונים, כמו למשל הודו וגרמניה ועל ידי השוואה להגיע לתפניות הארכאיות, להגיע לאונטולוגיה ארכאית. הוא טען שיש רובד של משמעות דתית באמנות היסטוריות שהחוקרים אינם מסוגלים להבין אותו.

הוא האמין בהתקדשות הדרגתית של המציאות, חיבור מזרח עם מערב, ביטול אדישות המערב, ובכך שלכתיבתו יש ערך של שינוי ההווה.
הוא לא מנסה להגדיר אפריורי את הקדוש, אם כי יש להניח שיש תובנה שהוא יוצא ממנה, הוא בוחר להתחיל בתיאור התופעה, אם כי יש להניח שבבחירה של התיאור הוא מכניס את התובנות שלו, מכיוון שאפשר לתאר אירוע, תופעה, באין ספור צורות, הבחירה של התיאור בוודאי שנובעת ממה שהבין, האמין, לגבי הקדוש. הוא שומר את הדיון באופייה המהותי של הדת לסוף, בניגוד לחוקרים אחרים שמתחילים עם זה,

לפי אליאדה מצד אחד יש נטייה של הקדושה להתפשט ולחבוק את הכל, בבחינת אלוהים נמצא בכל, מצד שני היש מגמת התנגדות לקודש, יחס דו ערכי של משיכה ודחייה בו זמנית, מציאות טרנסצנדנטית שמושכת ומפחידה בו זמנית.
"התנגדות זו לקודש מקבילה, מבחינת המטפיזיקה האקזיסטנציאלית, לבריחה מן האוטנטיות. החילוני, האשלייתי, חסר המשמעות, קיימים במישור הכוללני. הסמל של "ההליכה לעבר המרכז" הוא, בשפת המטפיזיקה בת זמננו, הליכה לעבר המהות הפנימית, לעבר היציאה מן האי אוטנטיות".

ההתרפקות על ההיסטוריה שנמצאת בדת מעידה מצד אחד על הסירוב של האדם ההיסטורי להתמסר כולו להתנסות הדתית, ומצד שני על חוסר היכולת לוותר כליל על התנסות מעין זו, דבר המביא ליצירת נוסטלגיה לגן העדן וכפילים קלים. בספריו מתעלם איליאדה מההיסטוריה, מהקונטקסט של ההתגלויות הדתיות, למשל בנצרות, ומתרכז בארכיטיפים.
"התמרון וההעברה של ההיירופוניות מדגישים את ההיסטוריזציה שלהם. ועם זאת, מבנה ההיירופניות נשאר זה, וקביעותו של מבנה זה מאפשרת לנו להכיר אותן."

כל צורה דתית שואפת להתקרב אל הארכיטיפ שלה עצמה, כל אלה שואפת להפוך לאלה גדולה.
"מצד אחד יש לנו הופעה רציפה של היירופוניות, וכיוון שכך, קיטוע מופרז של התגלות הקודש ביקום. ומצד שני, איחוד של היירופניות אלו, באמצעות נטייתן המולדת לגלם, באופן שלם כל האפשר, את הארכיטיפים, ולהגשים בדרך זאת את המבנה שלהן עצמן".
סינקרטיזם התרחש ומתרחש כל הזמן במהלך החיים הדתיים. וכך אלוהיות יכולות להתפתח ולהשתנות. יש תמיד קוטביות בין האישי והלא אישי, ברוב המקרים שני המבנים קיימים בו זמנית. גם בדתות המפותחות.

"אף אם ההיסטוריה מסוגלת לקדם או לדחוק התנסויות דתיות חדשות, היא לא תוכל לעולם לעקור כליל את הצורך בהתנסות דתית, וזאת בלשון המעטה. הדיאלקטיקה של ההיירופניות מאפשרת גילוי ספונטני ושלם של כל הערכים הדתיים, יהיו אשר יהיו, בכל רמה היסטורית של החברה ושל היחיד המתנסים בכך. ההיסטוריה של הדתות מגיעה, בסופו של דבר, לדרמה הנגרמת בשל האובדן והגילוי מחדש של ערכים אלה, אובדן וגילוי מחדש שאינם ולא יוכלו להיות לעולם מוחלטים".

קיליפורד גירץ 1926-2006 clifford geertz

נחשב למוביל האנתרופולוגיה הסמלית. כתב ספר חשוב בשם: "פרשנות של תרבויות". לפי תפישתו העולם הוא סמלי, הוויות התרבות הם רשתות של משמעויות שהאדם טווה ולאחר מכן הוא לכוד בהן. סמלים הם אמצעי של מסירה, ובכלל זה חגים, טקסים. האדם הוא "הומו סימבוליקוס". (לפי איליאדה האדם הוא "הומו רליגיוס").

לפי גירץ "תרבות הינה מערכת של מושגים, תפיסות, סמלים וטקסים, שבמסגרתם הפעילויות האנושיות לובשות משמעות"
"מוצר אנושי-הסכמי ונלמד, הינה מערכת הקואורדינטות שביחס אליה האדם ממקם את עצמו בעולם"
"תרבות היא הלוגיקה הבלתי פורמלית של הפעולה החברתית"
"תרבות הינה תופעה היסטורית בת שינוי. היא מעצבת ומכוננת את אופייה של האינטראקציה החברתית, ובמקביל היא גם מעוצבת ונקבעת על ידה."
"מה היחיד חושב שהוא עושה, באיזה אופן הוא תופס את עצמו, כיצד הוא מפרש את הסיטואציה שהוא נתון בה ומהי המשמעות שהוא מוצא בה?"

ישות אמורפית ובלתי נראית הנקראת תרבות, כולנו חלק ממנה ולכן לא יכולים לראות את הגיבנת שעל גבנו.
גירץ מתייחס למונח "תרבות" ומגדיר אותו כ"דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, מערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת ההמשכיות ופיתוח הדעת והעמדות של בני אדם ביחס לעולם".
"הכרחי לו לאדם להיות הומו-סימבוליקוס, שכן האינסטינקטים שיש לו אינם נותנים לו הדרכה מספיקה כיצד להתקיים והוא נזקק לתחליפים. ואם כך הוא הדבר, הרי זה משנה באופן רדיקלי את השקפתנו על טבע האדם."
"אם הביברים בונים סכרים, הציפורים קינים והבבונים מתארגנים בחברות, הרי הם עושים כל זאת רק על סמך הידע האצור בהם באופן גנטי, האדם עושה את כל הדברים הללו ודברים רבים אחרים באמצעות ידע הצפון במערכות סמלים ומשמעויות. בעזרת התרבות נעשה האדם לחיה יוצרת משמעות ובכך, אולי, ייחודו האמיתי מול כל שאר החיות."

בהתייחסו לנושא הדת נמצא את הדברים הבאים:
ישנם שלוש נקודות שבהם הניסיון האנושי נוגע בכאוס: גבול ההבנה, גבול הסבל וגבול התובנה המוסרית. הדבר הקשה ביותר לאדם הוא איבוד המשמעות
"התפקיד של סמלים מקודשים היא לתכלל את האתוס ואת השקפת העולם של עם".
לפי גירץ: "הדת מכוונת את החיים על פי תמונה של סדר קוסמי ומשליכה דימויים של סדר קוסמי על הניסיון האנושי".
ההגדרה ה"רשמית" שגירץ נותן לדת היא "מערכת סמלים שפעולתה טובעת בבני אדם הלכי רוח ומוטיבציות עזות, מעמיקי חדור ומאריכי ימים באמצעות ניסוח השקפות בדבר סדר עולמי כללי והלבשתן של השקפות אלו בלבוש עובדתי כל כך, עד כי הלכי הרוח והמוטיבציות נראים תואמים את הממשות במיוחד".