המסדר הכרמליתי

הכרמליטים הינם מסדר בינלאומי של נזירים יחפנים במסגרת הכנסייה הקתולית, שהוא אחד מארבעה מסדרי הנזירים יחפים הגדולים בעולם, הם מונים כ40.000 נזירים ונזירות ברחבי העולם.

הכל התחיל כאן אצלנו בכרמל בשנת 1204. נזיר בשם ברתולד חלם חלום שבו אליהו הנביא קורא לו להתיישב בכרמל ולחדש את בית ספר של הנבואה שהיה לו, בעקבות כך התיישבו במערות שבנחל שיח בכרמל כמה נזירים, הם ניסו להתקשר לרוחו של אליהו ולבית ספר של נבואה שהוא הקים, וזה הצליח, רוח הקודש שרתה עליהם (אליהו נחשב למקדים ומבשר של ישוע בנצרות). לאחר כמה שנים, בעזרתו של דמות אגדתית בשם אלברט – ארכיבישוף ירושלים, הם הקימו מסדר של נזירים נקרא המסדר הכרמליטי, שאליו הצטרף עם השנים גם מסדר של נזירות.

וכך, הסמל של הכרמילטים, למרבה הפלא, כולל בתוכו שלושה מגני דוד, וצבע הגלימה שלהם הוא שחור, זכר לגלימה של אליהו שנחרכה באש כשעלה בסערה לשמיים. אליהו זרק את הגלימה לאלישע, וזה סימל את תחילתו של בית הספר והעברת רוח הקודש והנבואה לאחרים.

אם אנסה לתאר זאת באופן קצת פשטני, הרי שהכרמליטים מאמינים בית הספר לנבואה וקדושה שהקים אליהו והמשיכו אלישע והתלמידים אחריו המשיך להתקיים בצורה זו או אחרת עד זמנם והם למעשה הממשיכים שלו. 900 שנה לאחר מותו של אליהו תלמידי בית הספר הכירו בהופעתו של ישוע והפכו לנוצרים, והם הממשיכים של הנצרות הזו.

המשמעות של תרגולות הנבואה לפי קו מחשב זה היא פיתוח של אומנות המדיטציה וההתבוננות הפנימית בתוך המסדר הכרמליתי, וכך, כמה מגדולי המיסטיקנים הנוצרים במהלך הדורות באו משורותיהם. שני המפורסמים ביותר הם תרזה מאוויליה – שחידשה את מסדר הנזירות הכרמליתיות במאה ה16 בספרד. ויוחנן של הצלב שהיה שותפה לרפורמה ואחיה הרוחני.

בעקבות אליהו

אליהו מופיע מהאלמוניות התנכית היישר אל מרכז העימות עם אחאב. הוא מודיע לו בשם אלוהים שתבוא עליו בצורת בשל חטאיו, שמעתה ירד גשם רק על פי דבר אלוהים (בניגוד לאמונה שהגשם יורד על ידי הבעל). ואז הוא נאלץ לברוח מארצו: אלוהים אומר לאליהו בתנ"ך (מלכים א' פרק 17 פסוקים 2-3) כך: "ויהי דבר אלוהים אליו לאמור: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן, והיה מהנחל תשתה ואת העורבים ציוויתי לכלכלך שם".

הפסוק הזה נושא בחובו משמעות נסתרת המכילה את התורה של המסדר הכרמליתי ועקרונות המסע הרוחני הנוצרי: המסע וההסתתרות על יד הנחל מפורשים כמאמץ אנושי שבו הנזיר על ידי מעלות וחסד מציע את ליבו לאלוהים נקי וטהור מחטא. בהגיעו למטרתו אלוהים מרשה לו בחסדו לשתות מהנחל, זאת אומרת לטעום מהנוכחות האלוהית בנפש.

הכרמליתים מבחינים בארבעה חלקים בפסוק המייצגים ארבעה שלבים בדרך רוחנית:
"לך מזה" – פירושו התרחק מהעולם ומהמציאות ומהאשליות.
"פנית לך קדמה" – פירושו עבוד כנגד תאוות הבשר (המסע מזרחה היה סמל בימי הביניים למסע רוחני ויש ספר נודע של הרמן הסה הנקרא המסע מזרחה המתייחס לכך).
"ונסתרת בנחל" – משמעו לחיות מחוץ לחברת אנשים.
"אשר על פני הירדן" – פירושו להיפרד דרך חסד ונדיבות מכל החטאים.

אם הנזיר עובר דרך ארבעה השלבים הללו הוא מגיע לדרגת השלמות הנבואית ומתאפשר לו לשתות ממי החיים – "ישתה מהנחל". ובכדי שיוכל להתמיד במצבו אלוהים מצווה על רוח הקודש להצטרף אליו – "ציוויתי על עורבים להאכיל אותך".

דרך ארבעה שלבים: עזיבת העולם, מלחמה באגו, חיפוש הבדידות, חיים בחסד ובגמילות חסדים. מגיעים לידיעה וודאית של האלוהים, והראשון שהלך בדרך הזו והראה בכך את הדרך לאחרים הוא לא אחר מאשר אליהו.

אליהו עושה כדבר אלוהים והולך לשבת בנחל, אלא שלאחר זמן מה יבשים המים מכיוון שלא יורד גשם. מכיוון שכך אלוהים מצווה אל אליהו: "קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך." צידון היא בירת הפיניקים, העיר שממנה באה איזבל ומרכז אמונת הבעל, דווקא שם, בלב ארץ האויב, מצווה אליהו להסתתר, ומי שמכלכל אותו זו אישה שאין אמצעים בידיה, אישה אלמנה.

אליהו עושה שני ניסים בבית אותה אלמנה: האחד הוא גורם לכך שכד הקמח וצפיחית השמן שלה לא יחסרו מעולם ויתמלאו מעצמם, עד יום בוא הגשם. הנס הזה מזכיר את הנס של ישוע עם הלחם והדגים. הנס השני שעושה אליהו הוא להחיות את הבן המת שלה, נס כזה בדיוק עושה ישוע, גם כן בצידון, לאחר שאישה אלמנה דוחקת בו לעזור לה למרות שהיא לא יהודיה, והוא מסרב בתחילה מסיבה זו. הנזירים הכרמליתים מאמינים שאליהו הוא פרפיגורציה של ישוע, כמו דמויות אחרות בתנ"ך שמאורעות חייהם היו קדימון למה שקרה לישוע.

כך או כך, אחרי שנתיים של בצורת, בשנה השלישית, מצווה אליהו להראות אל אחאב ולהביא את העניין הזה לידי סיום, כולל להחזיר את הגשם לארץ הצמאה.
אליהו נראה אל אחאב, ולאחר שיג ושיח טעון הוא אומר לו לקרוא לכרמל את נביאי הבעל והאשרה ואת כל ישראל. כל העם מגיע ואליהו מאתגר את נביאי הבעל לתחרות העלאת אש בעולה. נביאי הבעל קוראים לבעל להעלות אש בעולה ואליהו לועג להם. לאחר מכן בונה אליהו מזבח משנים עשר אבנים המסמלים את שבטי ישראל, "מרפא את מזבח יהוה ההרוס" (פסוק בעל משמעות סמלית), שופך עליו מים, וקורא לאלוהים להראות לעם ישראל את גדולתו: "ואתה הסבת את לבם אחורנית".

אש אלוהים נופלת על המזבח וכל העם נופל על פניו ומודה באלוהים. אליהו מצווה על העם לתפוש את נביאי הבעל ולשחטם בקישון (מעניין שדבר לא מוזכר בקשר לנביאי האשרה). אחאב, שכנראה בשלב זה כבר מסכים בשתיקה למעשיו של אליהו, מצווה לאכול ולשתות לקראת הגשם הקרוב, אלא שבשמים לא נראה סימן לענן, אין גשם. שבע פעמים שולח אליהו את נערו לראות אם יש עננים, ורק בפעם השביעית נראה ענן קטן "ככף איש" עולה מהים, ענן זה הופך להיות גשם ברכה (לפי האמונה הכרמליטית בענן נראתה דמותה של מריה).

הרומן הקצר של אחאב ואליהו נגמר כבר למחרת, כשאיזבל שומעת מה עשה אליהו לנביאי הבעל היא מאיימת עליו והוא בורח למדבר, משאיר את נערו בבאר שבע והולך דרך יום מבאר שבע, עד שהוא יושב תחת רותם אחד ושואל את נפשו למות. אליהו אומר: "רב! עתה יהוה, קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי". יש רואים בפסוק זה חרטה של אליהו על דרכו הנזעמת ועל ההרג שעשה בנביאי הבעל.

אליהו שוכב וישן והנה נוגע בו מלאך ואומר לו לאכול עוגת רצפים ולשתות צפחת מים המונחת למראשותיו, אליהו אוכל מעט וחוזר לישון, המלאך מפציר בו לאכול שוב, ואליהו אוכל. ובכוח אותה אכילה הוא הולך ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוהים חורב. הוא לן שם במערה והנה פונה אליו אלוהים ואומר:
"מה לך פה אליהו?"
"ויאמר: קנא קנאתי ליהוה צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרבו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה."

אליהו מסתתר במערה כמשל להגעה לאני הפנימי. בהגיעו לשם הוא מתחבט עם הקנאות והכעס שלו. ואז אומר לו אלוהים פסוקים שראוי לחרוט אותם על לבבו של כל אדם. פסוקים שיש להם משמעות דתית עמוקה:
"ויאמר: צא ועמדת בהר לפני יהוה, והנה יהוה עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה."
המשמעות של זה היא שאלוהים הוא בשקט, לא בקנאות.

אליהו שומע את הדברים ומליט את פניו באדרתו. יוצא ועומד בפתח המערה, בחיצוניות שלו. ואז שואל אותו קול את אותה שאלה שנשאל קודם: "מה לך פה, אליהו?"
ואליהו עונה את אותה תשובה: "ויאמר: קנא קנאתי ליהוה אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה." אלא שהפעם התשובה היא מהחוץ, קשורה לחיצוניות של האדם, ובתור שכזאת היא תקפה. אלוהים מקבל אותה ומטיל על אליהו משימות אחרות: אחת מהם היא למשוח את אלישע לנביא תחתיו. אליהו עובר ליד אלישע החורש בשדה, משליך אליו את אדרתו, ואלישע עוזב את הבקר ורץ אחריו.

בעקבות המפגש בהר סיני עם האלוהים אליהו משתנה, הוא הופך להיות מאיש של מלחמה וקנאות, לאיש של שלום ועזרה. הנבואות האחרונות בתנ"ך מדברות על כך שלפני בוא היום הגדול והנורא אליהו יבוא להחזיר לב בנים על אבות ולב אבות על בנים. בזכות השינוי שעבר הוא זוכה, ניתן לומר, בהארה ועולה לשמיים בסוף חייו. זאת ועוד, מדי פעם הוא מופיע כשלא מצפים לו ועוזר בשעת צרה ומצוקה, או פותר קושיות.

מבחינת הנוצרים יש שני אנשים שזכו לראות את אלוהים בהר סיני, האחד זה משה והשני זה אליהו, שניהם התמלאו באור על טבעי, שניהם עברו שינוי בחייהם, שניהם מתו בנסיבות מסתוריות ונעלמו, ושניהם גם הופיעו לצדו של ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור, ומכאן שהם חשובים מאד. הם למעשה המודל שלאורו אדם צריך ללכת, מכיוון שישוע הוא אלוהים שהופיע באדם, ואילו אנחנו אנשים שרוצים להתקרב לאלוהים, בדיוק כמו משה ואליהו.

את דרכו של אליהו המשיך אלישע, וזה מסומל בכך שאליהו זורק – נותן לו את הגלימה בזמן שהוא עולה לשמיים. ולאחריו עד ימי ישוע חיו נביאים מתבודדים על הר כרמל בציפייה למשיח שגם אותו ראה אליהו בענן ובנבואותיו. הם העבירו את החזיון הזה והידע הקשור לכך מדור לדור והמשיכו להתקיים כקהילה קדושה. הולדתו של ישוע הורגשה על ידי הנביאים בהר כרמל, כמו אצל כל שאר החכמים והנביאים בעולם הקדום, והם שלחו שליחים לחפש אחריו.

עם הגעתו של ישוע לירושלים הם הגיעו לירושלים גם כן, חנו מחוץ לשער האריות, ולאחר הצליבה חזרו להר הכרמל כשהם כבר נושאים אתם את הבשורה והשינוי של היותם נוצרים. שם, לפי אמונת הכרמליתים, הם הקימו כנסייה קדומה שעל חורבותיה הקימו הנזירים במאה ה12 את ביתם. מסיבה זו הסמל של המסדר הכרמליתי הוא הגלימה השחורה של אלישע שאותה קיבל מאליהו ושנחרכה על ידי מרכבת האש, גלימה ההופכת לצלב, שעלי ומשני צדדיה שלושה מגני דוד.

חשיבותה של מרים

כשעלתה העננה הקטנה מהים לכיוון הכרמל, לאחר הקרב בין אליהו לנביאי הבעל, ראה בה אליהו את דמותה של מריה. הוא הבין שכשם שהעננה הקטנה הזו תיהפך לענן גדול שישקה את הארץ וישים קץ לשרב, כך מריה תביא את ישוע שישים קץ למצב החטא של האדם וישקה בגשמי הברכה האלוהית והחסד את הארץ.

כרמליטים כבר מתחילת דרכם ראו את עצמם כהולכים בדרכה של הבתולה, אך הליכה זו עברה התפתחות במשך השנים, בתחילה היא לבשה אופי של הערצת מריה כפטרון המסדר, אחר כך הערצתה כאם, ולבסוף, עם התפתחות מסדרי הנשים, הערצתה כאחות לדרך.
במסגרת המסדר הכרמליטי התפתחו גם מסדרי נשים. הנזירות יכולות להיות משני סוגים: האחד הוא נזירות שחיות במנזרים סגורים הנקראים כרמל, ובחרו בדרך השתיקה והמדיטציה למען העולם. והסוג השני הוא נזירות שנותנות שירות לחברה.

התקנון הכרמליתי

לאחר התבודדות של כמה שנים בנחל שיח, ביקשו הנזירים לכתוב תקנון. הם פנו לאלברט, הפטריארך של ירושלים באותה תקופה, שהתגורר בעכו, מכיוון שירושלים הייתה בידי המוסלמים. לאלברט היה תפקיד חשוב בשמירת שלמותה של שארית הממלכה הצלבנית. ב1214, שמונה שנים אחרי הגיעו לישראל, הוא נרצח על ידי ראש המסדר ההוספיטלרי, אותו הדיח מתפקידו קודם לכן בשל התנהגות לא הולמת. אלברט נחשב כקדוש על ידי הכרמליטים.

התקנון משלב בין הרוח ההרמטית (של ההתבודדות) לבין הרוח הקנובנית (של חיי הקהילה), ויוצר שילוב של דרך חיים מיוחדת למסדר. ראשית דבר המנזר צריך להיות ממוקם במדבר או במקום טבע מבודד אחר המתאים לשמירת התקנון. למנזר יש שומר בדמות אב המנזר שיושב בפתח. בתוך המתחם על הנזיר להיות לבד, נשאר יום ולילה בתאו. אך זאת בהתייחס גם לאחרים. הכל בנוי לשמור ולהגן על פנימיות עשירה הנובעת מהתבוננות ומדיטציה. ביחד עם הציווי להישאר בתא מצווים הנזירים להתפלל יום ולילה, שזה מקור החיות של התקנון. "על כל אחד מכם להישאר בתאו, או לידו, חושב על החוק של האדון יומם ולילה ושומר את תפילותיו, אלא אם כן נקרא לתפקיד אחר". (החריג של "תפקיד אחר" מתייחס הן לתא והן לתפילה המתמידה, ומראה בכך ששני הציוויים הם בלתי נפרדים).

עיקר נוסף הוא השתיקה, שתיקה שהיא הדרך לקדושה. הקדושה מזוהה עם תפילה תמידית וחסד.
האופי הקנובי (שיתופי) של התקנון מאופיין על ידי משמעת שמכוונת כלפי אב המנזר. בנסיבות מסוימות יש השתתפות של כל האחים בהחלטותיו של האחראי. זה הופך את סמכותו של האחראי לפחות אבסולוטית, נותנת לו את התפקיד של איזון כוח המנהיגות עם הצורך לשמור רוח של שלום בקהילה. האחראי הוא כמו אבא, ועליו להיות צנוע.
הנזירים מצווים בתקנון להיפגש פעם ביום למיסה, דבר זה לא היה נפוץ בתקנונים של מסדרים אחרים. הקהילה של הכרמליטים נולדת מהמיסה, כשם שהכנסייה הראשונית נולדה מחלוקת הלחם. הנזירים קושרים את הפגישה הקהילתית לתודה על הקורבן הגואל של ישוע ומכריזים בכך שקהילתם נולדה מכך.

מבחינה עבודה פנימית הנזירים מצווים לחשוב על חוק האדון יום ולילה ולהתמיד בתפילה, זה העיסוק העיקרי שלהם, חובתם הבסיסית. זו הנפש של התקנון. העבודה של הנזירים היא "עבודה של מדיטציה ותפילה". לפני הכל הנזיר הכרמליטי מחויב לחפש את אלוהים ואת החיבור איתו. מסורת המסדר מעולם לא פחדה לחבר את העיסוק בתפילה עם החיפוש המיסטי. הכתבים של הנזירים הראשונים מדגישים את המטרה הכפולה הזו: להציע לאלוהים לב טהור דרך המאמץ האישי, ולחוות ברוח, כמתנה שמימית, את הכוח של נוכחותו ואת המתיקות של הדרו. המאמץ בתפילה אינו יכול שלא למצוא ביטוי בשאיפות יותר ויותר עמוקות שממלאים ומשנים את חיי האדם, הופכים אותה למאמץ של אהבה.

הרעיון של השליחות הנוצרית לעולם לא מודגש בתקנון. יחד עם זאת, התעסקות מתמדת בחיבור עם אלוהים לא יכולה שלא להשאיר את המתבונן ללא אהבה יוקדת הגולשת לחייו, ההופכת לקנאות, לשליחות, דחף להודיע לאחרים על החיים והאהבה של האלוהים. זו הגשמה של רוח ההתבוננות. פועל יוצא של שפע שנובע מהתבוננות הוא פעולה, עשייה, בתוך המסדר והמנזר. בלי זה הכרמליטי לא יכול להיות שליח. הכרמליטי יודע ש"מעשה קטן של אהבה טהורה יותר חשוב לאל ויותר שימושי לכנסיה מכל שאר המעשים יחדיו".

התקנון מציג את החיים כמאבק כנגד החטא. בשטן מתגלם כל הרוע שבאדם ואפשר להתגבר עליו רק במאמצים על אנושיים שהם המעלות התיאולוגיות. האמת התיאולוגית היא שרק אלוהים בעצמו יכול להבטיח ניצחון במאבק זה. ולכן אדם יכול להתרומם רק עם הגדילה של החיים השמימיים בתוכו. המעלות התיאולוגיות מהוות את השריון של הנזיר. המסע של האמונה מוביל אותנו לטיהור שמשחרר אותנו מכל סוג של רציונליזציה והופך אותנו צייתנים לאלוהים ששופע בחיינו. תקווה הנה דרך שפותחת מקום למתנות האלוהים. נדיבות וחסד מכוונים את החופש שלנו לביטוי עמוק.

תרזה מאווילה

תרזה מאווילה חיה בספרד במאה ה16 וחידשה פני המסדר הכרמליתי, היא כתבה שירה יפהפייה שמשמשת השראה לנזירים ולנזירות ולאנשים רבים אחרים עד היום, וגם שני ספרי הדרכה לדרך הרוחנית הנקראים "הטירה הפנימית" וה"דרך אל השלמות".

תרזה מאווילה היא האישה הראשונה בנצרות שקיבלה מהוותיקן תואר דוקטור לדת, היא נחשבת לאחת מהמיסטיקניות החשובות בעולם הנוצרי. כנזירה קונטמפלטיבית במסדר הכרמליתי היא ראתה בנצרות דרך רוחנית המובילה להארה, דרך שבה ניתן ליחידי סגולה ללכת, ופיתחה שורה של מדיטציות וטכניקות העוזרות לאדם להתקדם בדרך רוחנית זו, טכניקות שמשמשות עד היום פסיכולוגים מודרניים שאינם קשורים למסדר כגון קרוליין מיס.

באחת המדיטציות שלה אהיחוד עם האל נדמה לטירת קריסטל. המסע המטהר אל הטירה מביא בתחילה כאב, אך זה שלב הכרחי בדרך אל הניצחון הסופי שהוא לראות את השדים שלך שקופים דרך הקריסטל. תרזה השוותה את רוממות הקריסטל של הנפש לראי מצוחצח, מה שבנו שלא מטוהר ישחיר את הראי, ויעזור לנו לא לראות את טבענו האמיתי. צריך לעבור תהליך טיהור מתמשך בכדי להגיע למצב של יהלום מלוטש שבתוכו נוכל להגשים את האיחוד שלנו עם האל.

האלוהים הוא האמת, לסטות מן האמת זה לשלול את הכוח הלא רגיל של הצלב, מפני שהאמת תובעת לפעמים להקריב את האשליה של הזוהר של האינדיבידואל והאגו. השקרים הם השדים. המלחמה הקשה היא המלחמה בפנים, והמטרה למצוא שלום פנימי.

תרזה נצחה את השדים שלה והגיע לנוכחות הווייתית שהורגשה בכל סביבותיה, מקרינה אור ושלום. היא יסדה את האחיות הכרמליתיות. כמו פרנציסקוס הקדוש לפניה, היא נהגה להתבונן בטבע ולראות דרכו את מסתרי האלוהים. בשיר יפה שלה בשם "מעיינות המים" היא כותבת כך: "אינני מוצאת דבר מתאים יותר לתאר ניסיונות רוחניים מאשר מים. ייתכן שזה מפני שאני יודעת כה מעט ואינני חכמה במיוחד. אני כה מחבבת את היסוד הזה של המים שאני מסתכלת עליו בצורה יותר מרוכזת מאשר על דברים רבים אחרים. בכל הדברים שאלוהים הגדול והחכם יצר יש הרבה סודות שימושיים. אלו שמבינים אותם מרוויחים, למרות שאני מאמינה שבכל דבר קטן שנוצר על ידי האלוהים יש יותר מאשר מה שמבינים…"

לפי דבריה: "למען האהבה של האלוהים צריך להיות מאד זהירים, חייבת להיות מלחמה בחיים הללו. בפני כל כך הרבה אויבים זה בלתי אפשרי שנשב עם ידיים מקופלות. תמיד חייבת להיות הדאגה איך אנו מתקדמים, הן בפנים והן בחוץ."

ועוד: "בכדי לנסוע לעולם הפנימי הזה בתוכנו, האהבה צריכה להתעורר. בכדי שהאהבה תתעורר: שחרר, היה, היה שקט, היה נוכח בשקט עדין, היה מודע להפכים, למד תשומת לב ושכחה."

ציטוטים מתוך הספר הטירה הפנימית:

הנפש: "אין גבול לטיפשותנו כשאיננו מתאמצים לדעת מי אנחנו, אלא מגבילים עצמנו להחשיב רק את הגופות הללו בכלליות.
שמענו, ומפני שהאמונה אומרת לנו, שיש לנו נשמות, אנו יודעים. לעיתים נדירות אנו לוקים בחשבון  את הדברים היקרים שיכולים להימצא בנפש זו או מי מתגורר בה, או הערך הגבוה שלה.
כתוצאה מכך מאמץ מועט נעשה לשמר יופייה. כל תשומת הלב שלנו נלקחת על ידי הפשטות של סביבות היהלום, או הקירות החיצוניים של הטירה, זאת אומרת עם הגופות הללו שלנו."

הטירה הפנימית: "אנו מחשיבים את הנשמות שלנו להיות כמו טירה העשויה מיהלום, או קריסטל חתוך היטב שבתוכו הרבה מקומות משכן. אנו מבינים שהנפש של האדם הצדיק היא לא אחרת מאשר גן עדן שבו האדון מוצא שמחה.
בטירה הרבה מקומות משכן, חלק למעלה, אחרים למטה, אחרים בצד, ובמרכז ובאמצע נמצאים מקומות המשכן שבהם המעבר המתוק של אהבה בין אלוהים ובין הנפש מתרחש. דלת הכניסה לטירה זו היא תפילה והתבוננות."

איך יוצאים לדרך: "אנחנו מדברים לנפשות, שבסוף, נכנסות לטירה. למרות שהם מאוד מעורבות בעולם, יש להם רצונות טובים ולפעמים נותנות עצמם לאדון ותוהות על מי הנם? אך הם ממהרים דרך זה. במשך תקופה של חודש הם לעיתים יתפללו, אך מוחותיהם מלאים בענייני עבודה שמעסיקים אותם בדרך כלל.
הם כה קשורים לדברים אלו שהיכן שאוצרותיהם נמצאים גם ליבם הולך לשם. לעיתים הם מניחים את כל הדברים הללו בצד וידיעה עצמית ומודעות באות. הם יודעים שהם לא מתקדמים נכון בכדי להגיע לדלת של הטירה. לבסוף הם נכנסים לחדרים הנמוכים הראשונים. אך זוחלים כה רבים נכנסים אתם והם נמנעים מלראות את היופי של הטירה ומלהירגע. הם עשו מספיק רק על ידי הכניסה.

התפשטות ההארה הפנימית: אל לך לחשוב על מקומות משכן אלו בדרך שבה אחד הולך בסדר אחר האחר, אלא הפנה עיניך כלפי המרכז שהוא החדר המלכותי שבו המלך נמצא. הנפש מסוגלת להרבה יותר ממה שאנו יכולים לדמיין.
השמש שנמצאת בחדר המלכותי מאירה בכל שאר החלקים. זה מאד חשוב עבור כל נפש שמתרגלת תפילה, בין אם הרבה או מעט, לא לסייג עצמה על ידי הישארות בפינה אחת. תנו לה ללכת דרך אותם מקומות משכן, שהם למעלה, למטה, ובצדדים, אלוהים נתן לה הדרת כבוד כה גדולה.

תפילת אבינו שבשמים לפי תרזה מאווילה

בפירוש של תרזה מאווילה לתפילת אבינו שבשמים, אנחנו נכנסים לעומק ההבנה המיסטית של הסיפור הנוצרי. לא עוד סיפורו של ישוע כפשוטו, אלא סיפורו של ישוע כאנלוגיה למצב האדם וכדרך לגאולה. הבאתי חלק מפירוש זה, כדי להראות את העומק של המחשבה הנוצרית של אותם מתי מעט שלא לקחו את הברית החדשה כפשוטה, אלא ניסו להבין את המשמעות האמיתית שלה לגבי חייהם בפרט וחיי בני אדם בכלל – את מה שמתחבא מאחורי הסיפור ומילות התפילה.

להלן הפירוש שלה לשתי המילים הראשונות בתפילה (מבוסס על תרגומו של יותם ראובני, הוצאת נמרוד – הערות שלי בסוגריים):

אבינו – "אבינו". הו אלי, כיצד אתה מתגלה כאביו של בן אשר כזה, בעוד אשר בנך מתגלה כבנו של אב כזה. יבורך שמך לעד. האם חסד כזה, אלי, לא צריך בוא רק בסופה של התפילה? והנה, כבר בראשיתה, אתה ממלא את ידינו ומעניק לנו חסד רב כל כך שיהיה זה נפלא אם הבנתנו תתמלא בו, כך שהרצון יהיה עסוק ולא נוכל לומר אף מלה אחת נוספת".
המילה אבינו כבר טומנת בחובה הנחה, שישוע מקריב את עצמו בשבילנו ומכריח את האב לקבל גם אותנו כבנים. אנחנו שותפים לישוע בהיות בנים לאב כה נפלא.

שבשמים – "במקום שם האל נמצא, שם השמים, מכאן עליכן להבין כי בכל מקום שם נמצא הוד מעלתו, שם התהילה, זכרו כי רמיטוס הקדוש אומר לנו כי הוא חיפש את האל במקומות רבים ובסופו של דבר מצא אותו בתוך עצמו. האם אתן סבורות כי זה עניין של מה בכך, שנפש אשר בדרך כלל אינה מסוגלת לשום ריכוז, תבין את האמת הזאת ותגלה כי על מנת לדבר אל אביה הנצחי וליהנות ממנו, אין היא צריכה לעלות לשמים או לדבר בקול רם, כי גם אם נדבר בשקט רב, הוא ישמע אותנו. אין אנו זקוקים לכנפיים על מנת לצאת ולחפש אותו. אנו זקוקים רק למקום שבו נוכל להיות לבד ונתבונן בו אשר נוכח בקרבנו…"
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הכוונה של "בשמים" היא "בתוכנו". בתוכנו יש עולמות שמימיים, שאפשר להתחבר אליהם באמצעות מדיטציה, התבוננות ושתיקה.

אנו רואים, שכבר בשתי מילים פשוטות אלו יש צלילה לתוך הפרדס, לתוך העולם המיסטי, וזאת בשני שלבים: ראשית דבר מתבסס יחס אישי עם האל דרך המילה "אבינו", ואז יש הכוונה אל עולמות פנימיים הנמצאים בתוכנו, דרך המילה "שמים". ישנן עוד אלפי פרשנויות לתפילה זו, אך אני מאמין ששתי הדוגמאות שהבאתי ממחישות ומדגישות את העובדה, שהדת הנוצרית היא לא כפשוטה, אלא היו במהלך הדורות אנשים חושבים שפירשו אותה לעומק ונתנו לסיפור הנוצרי משמעות מיסטית של התאחדות עם האל.

בסופו של דבר, קו פרשת המים בין המיסטיקה הנוצרית ובין דת ההמונים, הדת הרגילה, היא הבחירה אם לנקוט בגישה של "אני מאמין כי זה אבסורד", כפי שניסחו זו אבות הכנסייה, או בגישה שיש אפשרות לאדם לטפס במעלה הסולם הרוחני, להתמלא באור האלוהי, להתקרב לאלוהים ולהיהפך לדמות ישוע, לטבע ישוע, להחיות את הסיפור הנוצרי, את הדרמה הנוצרית, בתוכו.

קו פרשת המים של הנצרות לפי הבנתי, הוא בין נצרות ממוסדת, בין שהיא קתולית או אורתודוקסית, המדגישה ציות עיוור, אמונה עיוורת (ושימו לב שאני נוקט במילה עיוור, כי ציות ואמונה כשלעצמם אין בהם רע), ושהאדם הוא חוטא שנושע רק בחסד, לבין נצרות מיסטית, שמדברת על אדם שיש בו חלק אלוהי שמחכה להתגלות, שיכול לעלות במדרגות הסולם הרוחני ולגלות את טבע ישוע שבתוכו, אדם היכול להתמלא באור האלוהי ולהפוך ליותר ממה שהוא.

הלילה האפל של הנשמה – יוחנן של הצלב

יוחנן של הצלב היא מיסטיקן נוצרי שכתב ספר הדרכה להולך בדרך המיסטית הנקרא "העלייה על הר כרמל", ובו מתוארים השלבים השונים בדרך והקשיים שעל ההלך להתמודד אתם. הוא היה שותף של תרזה מאווילה בנסיונות הרפורמות של המסדר הכרמליתי והנהיג את הזרם הנזירי באותה תקופה.

יוחנן של הצלב  כתב שירה מיסטית עמוקה שבמסגרתה הוא מתייחס למסתורין שנקרא בנצרות "הלילה האפל של הנשמה" שנתפש על ידי כדרך להתחבר עם ישוע, וכך הוא כותב בשיר המפורסם שלו (לפי התרגום של יותם ראובני):

"בלילה אפל, בוער באש עם געגועים, הו, מזל מבורך – הלכתי מבלי להיות מורגש, ביתי נח כרגע.
בחושך ובטוח, בעזרת סולם סודי, מחופש, הו, מזל מבורך –  בחושך ובהסתר, ביתי במנוחה כעת.
בלילה השמח, בחשאי, כשאיש לא ראה אותי, ואני לא ראיתי איש, מבלי אור או מדריך, פרט לזה אשר בער בלבי. האור הזה הדריך אותי בצורה בטוחה יותר מאור הצהרים, למקום שבו הוא (ידעתי מי הוא) חיכה לי – מקום שבו איש לא הופיע.

הו, לילה שהדריך אותי, הו, לילה יפה יותר מהשחר, הו, לילה שחיבר את האהוב עם האוהב, אוהב להפך לאהוב. על פני חזי הפורח, השמור לו לבדו, שם הוא נשאר לישון, ליטפתי אותו, והארזים הנעימו עלינו משבי רוח. רוח נעימה נשבה מצריחי הארזים כשהפרדתי את תלתליו, בידו העדינה הוא פצע את צווארי וגרם לכל חושי לקפוא.

נשארתי, אבוד בתוהו, פרצופי נוטה אל אהובי. הכל חדל ועזבתי את עצמי, משאיר את דאגותיי נשכחות בין השושנים."

אדית שטיין

בקרב המסדר הכרמליתי יש גם קדושים עכשווים, אחת החשובות שביניהן היא אדית שטיין (1891-1942). היא הייתה פסיכולוגית יהודייה (מקורבת לפרויד) שהפכה להיות נזירה כרמליתית ונספתה בשואה. אדית היא אחת מהבודדים שהצליחו להתמיר את השואה לערכיהם, ולראות בה אפשרות למימוש משהו אחר (קצת כמו וויקטור פרנקל שגישתו "האדם מחפש משמעות" שרדה את השואה).

מדבריה:

האהבה היא החיים בשיא מימוש שלמותם.

לכל דבר חולף, האהבה הנצחית היא אש אוכלת.

הכל תלוי באהבה, כי בסופו של דבר, אנו נישפט לפי מידת האהבה.

בכל אשר פונה משעול חיי נמצא אתה איתי.

אין דבר היכול להפרידני מאהבתך.

אלוהים אינו מביא אותנו לידי ניסיון, מבלי לתת לנו גם את הכח לשאת אותו.

היי מה שאת בפני כל מבט, אדם צריך להיות במבטם של הכל את אשר הוא בעינייו של האלוהים.

עלינו לפתוח כל יום כחיים חדשים.

מה שאנו יודעים על עצמנו נמצא מעל פני השטח. עומק הדברים, נשאר לרוב גנוז וסמוי מעיניינו. רק האלוהים מכיר אותו.

מה שלא היה בתכניתי היה בתכנית האלוהית.

גם נתיב האמונה הוא נתיב אפלולי.

לא המפעל האנושי יכול לבוא לעזרנו, אלא ייסוריו של ישוע המשיח. רצוני, לקחת בהם חלק.

ככל שאדם חי יותר מכוח ההתמקדות בפנימיות נפשו, כן חזקה יותר היא ההקרנה הנובעת ממנו ומושכת אחרים בעקבותיו.

אנו זקוקים לשעות, בהן אנו נמצאים בהקשבה דוממת ומניחים לדבר – האלוהים לפעול בנו.

ההיענות לקריאת האל והביטחון בו, הן תמיד הרפתקה, אך אלוהים "שווה" את הסיכון, הביטחון שהוא נותן, עמוק יותר ויפה יותר.

ציטוטים מזמן השואה:

ככל שיהיה פה יותר חושך מסביבנו, כן צריכים אנו לפתוח יותר את הלב כלפי האור מלמעלה.
הצלב אינו תכלית בפני עצמה. הוא גם עולה ומורה את הדרך למעלה.

להתנסות ברוח האלוהים, בחיים האלוהיים, באהבה האלוהית, יכול רק מי שעושה את רצון האלוהים.
ככל שאדם מלא יותר אהבה, כן מסוגל הוא יותר להגיש עצמו קורבן כפרה, מנחה שנמצאת לפתחו של כל אחד.

הצלב הוא המפתח לכל. ובישור הצלב יהיה לריק אם הוא לא יהיה ביטוי לחיים באחדות עם הצלוב.
מי מכפר על הנעשה לעם היהודי בשם העם הגרמני? מי הופך את הפשע הנורא הזה למקור ברכה לשני העמים.

מקומות קדושים לכרמליתים

הכרמליתים רואים באליהו את דמות הנזיר הראשון ואת עצמם כממשיכי דרכו. מסיבה זו הם מקדשים שני מקומות מפורסמים בשני צדדי רכס הכרמל, האחד זה מערת אליהו בראש הכרמל, מקום שם היה לו לפי המסורת בית ספר של נביאים וכיום זהו מקום מנזר וכנסיית סטלה מאריס, המקום השני הוא המוחרקה, שם נלחם אליהו בנביאי הבעל והוריד אש משמיים שתעכל את העולות על המזבח. שם הוא ראה עננה העולה מהים ובה, לפי אמונת הכרמליתים, נתגלתה לו דמותה של מריה, העננה הורידה גשם זלעפות לאחר שלוש שנות בצורת, ואז הובהר לכל שיהוה הוא אלוהי הגשם האמיתי ולא הבעל.

בנוסף על כך לא רחוק מסטלה מאריס נמצא מנזר של נזירות קונטמפלטיביות כרמליתיות באזור הכרמל הצרפתי, וליד שכונת כבביר נמצא המקום שבוה המסדר התחיל, מערות הנזירים והמעיין בנחל שיח

לכרמליתים ולכרמליתיות במיוחד מספר מנזרים ברחבי הארץ, ובהם מנזר אבינו שבשמיים בהר הזיתים והמנזר בבית לחם שהיה הראשון שהוקם בארץ בסוף המאה ה19 על ידי קדושה מקומית חשובה שלה סיפור מדהים, בשמם מרים בוארדי.

לחצו כאן  – מאמר על הקדושה מרים בוארדי

נחל שיח
לכל אורך הנחל הקצר, הגובל בבתי העיר חיפה, ישנם שיחים יפהפיים שמזהירים בצבעי צהוב ירוק, אלו שיחי חלבלוב השיח. הנחל הוא המקום היחיד שבו גדל שיח זה ועל שמו הוא קרוי – נחל שיח. השיחים יפהפיים, אבל זהירות לא לקטוף, החלב שלהם רעיל וזה גם צמח מוגן. כשמגיעים לאמצע הוואדי, מתגלים לפנינו חורבות מרשימות, אלו הם שרידי הכנסייה הראשונה של הכרמליטים מהתקופה הצלבנית! הנזירים גרו במערות שנראות בצוקים שמסביב, הוגים ומתפללים יומם ולילה, קולעים סלים לפרנסתם.

מאחורי החורבות, בהמשך הנחל נגלה מעיין מקסים ששופע מים כל השנה לתוך בריכה עם דגי זהב. זהו לפי המסורת הנוצרית מעיין אליהו ובמערה שלידה הוא התגורר. מסיבה זו בחרו הכרמליטים להתגורר בנחל. במקום זה כבר לא רואים ולא שומעים את העיר. אנחנו מוסתרים על ידי צמחיית בראשית וצוקים תלולים, ונדמה שהאלוהים של הכרמליטים, תרזה, אליהו, מי שתרצו.. לרגע נוכח.

סטלה מאריס

המקום הקדוש ביותר בכרמל היה תמיד הראש שלו, כיום נמצאת שם מערת אליהו שקדושה ליהודים ולמוסלמים כאחד, מעליה נמצאת קפלת פרוספר ובראש כתף ההר המנזר של סטלה מאריס.

הראשון שהחזיר את הכרמליטים לכרמל לאחר מסעי הצלב היה האב פרוספר במאה ה17. לפרוספר היה תפקיד חשוב בשליחויות של הכנסייה הקתולית במזרח התיכון, ביניהם באלפו בסוריה, בבצרה בעיראק, באיראן, ועוד. בשנת 1631 האמיר טורביי, ששלט באותה תקופה בסוריה ובארץ ישראל, נותן לפרוספר רשיון להקים מנזר על הכרמל, האישור הוא על הקמת מנזר במערת אליהו. רצונו של פרוספר להקים מנזר במערה נתקל בהתנגדות של דרווישים מקומיים שישבו במקום, והוא מקים לבסוף את המנזר בשלוש מערות שהם כמה עשרות מטר מעל המקום (הנקראות קפלת פרוספר).

במקום זה היית נוכחות כרמליתית במשך 130 שנה, עד שבשנת 1763 החריב שליט הגליל דהר אל עומאר את המנזר. לאחר כמה שנים ניתן רשיון לכרמליטים לבנות את כנסייתם מחדש, והם בונים אותה בראש הכרמל במקיום הנוכחי שלה. כנסייה זו נחרבת בזמן מסע נפוליון לישראל, אך נבנת מחדש כמה עשרות שנים אחר כך, והיא זאת שעומדת עד היום.

כנסיית סטלה מאריס, היא מהכנסיות היפות בארץ ונחשבת לכנסיית האם – מרכז העולם של הכרמליטים. העתיקות שהתגלו בהתיישבות הנזירים בנחל שיח נמצאות במוזיאון קטן הנמצא בכניסה לכנסייה. בחדר הכניסה עצמו יש כוכב הגדול על הרצפה המסמל את מרכז היקום, אם לא מצאתם אותו עד כה, אז דעו שהוא בחיפה.

מייד בכניסה מצד שמאל ישנו פתח המוביל לחלק הפרטי בו נמצא אולם התלבושות, ארונות ענקיים עם גלימות משונות בצבעים רבים ובהם סמלים אזוטריים, ביניהם מצאנו גם את הסמל של המשולש ובתוכו השם המפורש – יהוה בעברית. בהמשך הדרך, מאחורי האפסיס של הכנסייה הפתוחה לקהל, ישנו אולם המקהלה של הנזירים, כנסייה נוספת נסתרת סגורה לקהל, שבה נפגשים הנזירים כל בוקר בחמש בבוקר לשיר שירי דת. מקום זה נקרא "קורו". בדרך לשם, אם תזכו, תוכלו לראות את חדר הגולגלות, שם נמצאים גולגלותיהם של נזירי המנזר שמתו. החדר נמצא מאחורי המזבח של הכנסייה הראשית, היזהרו שמרוב בהלה לא תמשכו בחבל שמשתלשל מהתקרה, מכיוון שזה יפעיל את הפעמון שמעליכם ובהלתכם תגבר. בהרבה כנסיות יש גולגלות ליד המזבח והסיבה היא שלפי האמונה הנוצרית עצמות האדם ממשיכות להחזיק את הקדושה שהייתה בו במהלך חייו.

בתוך הכנסיה עצמה, מתחת למזבח, יש מערה שבה התבודד אליהו הנביא ולימד נבואה את תלמידיו. מעל המערה האפסיס המרכזי ובו פסל. זה הוא אחד הפסלים המפורסמים של הכרמליטים שהובא לכאן מרומא, פיסלה של מריה האוחזת בידה את ישוע התינוק, על גלימתה התכולה קבועים מספר סמלים וקמיעות כמו הפנטגרם – הכוכב המחומש, הקשור בהגנה מפני עין הרע – הייעוד המקורי המיוחס לפסל. הכחול של מריה אמור להגן על הנזירים והנזירות של המסדר מפני מדוחי השטן.

מלפני הבניין רחבה ובה פירמידה קטנה. זאת מצבת זיכרון לחיילים צרפתיים שנפלו במסע נפוליון לכיבוש עכו לפני מאתיים שנה. נפוליון השתמש בבניין בתור בית חולים לחיילים שנפצעו במערכה על עכו. הפירמידה הנה מצבת זיכרון לאלו מביניהם שמתו במקום.

ממול לכנסיית סטלה מאריס יש מגרש חניה, בצד הדרומי שלו קפלה לכבוד תרזה מאווילה, בצד הצפוני עמוד עם פסל של מריה, ומערבה יותר מגדלור ומחנה צבא. בצד צפון של הכנסייה יש גן יפה ובו קפלות ל14 התחנות של הצלב, מעבר לכביש מרפסת נוף שממנה יורד הרכבל אל חוף הים, מצידי המרפסת יורד שביל הולכי רגל קצר, בעיקול הראשון של השביל ישנו שער ברזל שממנו יוצא שביל עפר המוביל לקפלה של האב פרוספר, הנמצאת באמצע מדרון ראש הכרמל.

קרן הכרמל – המוחרקה

בסוף המאה ה19 נבנתה הכנסייה והמנזר של הכרמליטים במוחרקה, שבמקום שבו לפי המסורת הנוצרית נלחם אליהו בנביאי הבעל. אל המקום מגיעים בכביש יפה המתפתל בין אלונים, חונים במגרש החניה ועוברים את השער לחצר שבה נראה פסל של אליהו הזועם רגע לפני שהוא מתנפל על נביאי הבעל. בצדה אחד של החצר יש גנים שבהם מקיימים מיסות, ובצד נוסף בניין גדול ובו קפלה צנועה ובה מזבח שעומד על שנים עשר אבנים סמליות, המסמלות את שנים עשר השבטים, או את שנים עשר השליחים העתידים לבוא.

במנזר חדרים וחצרות פנימיות הסגורות לקהל. מעל גג המבנה מרפסת הפתוחה לקהל ובה תצפית נפלאה, שממנה ניתן לראות את כל הגליל כעל כף היד. במקום גם חנות מזכרות קטנה בה ניתן לרכוש ספרים על הכרמליטים. הפסגה ממוקמת בחורש טבעי נפלא ובו גם עצי אלון הגלעין, כלילים, ועוד עצים שמסוגלים לשגשג בזכות כמות המשקעים הנדיבה היורדת בהר.

מעניין לציין שהפסגה של קרן הכרמל בצורתה הטבעית היא פסגה מחודדת – משולשת, פסגה שמבחינת הצורה שלה קשורה ליסוד האש לפי תורת הפנג שואי ותורות אחרות, ואכן מקום זה נקשר לאש שהוריד אליהו מהשמיים.

ליד המנזר ישנה חורשה שממנה יורד שביל בין הסלעים לכיוון צפון, אל דרך עפר שיורדת מהאוכף המוביל אל המוחרקה. ניתן לרדת בשביל ולחזור למגרש החניה בדרך העפר. זהו טיול רגלי קצר ומהנה בחורש ובו חלונות נוף מדהימים.

מצפון מערב למוחרקה ישנה פסגה נוספת בערך באותה גובה, אליה יש דרך עפר היוצאת מהכביש המוביל למוחרקה. על ראש הפסגה שרידי כפר ביזנטי ובו מבנים עם אבנים גדולות ובנייה מרשימה שנקרא חרבת דובה. לפי חלק מהמסורות, פסגה זו היא המקום שבו אליהו נאבק בנביאי הבעל. מכל מקום, המקום הרבה יותר שקט מהמוחרקה, ומאפשר התבודדות שקטה ברחבות הסלע הנשקפות אל הנוף.

לרגלי המוחרקה מצד צפון מזרח היה עד לפני פחות מ200 שנה מעגל אבנים מגליתי גדול שנחשב, לפי המסורת, למקום המזבח של אליהו. ההוכחה לכך הייתה שהאבנים היו אדומות, ונראו שרופות. הן נחשבו קדושות, אבל נעלמו באורח מסתורי, אולי שימשו לבניית דליית אל כרמל הסמוכה. מעגל האבנים היה בשדה, שנמצא כ150 מטר מתחת לכנסייה הקיימת כיום. ויש שם גם מערה שמייחסים לה תכונות קדושה.