שאלו שלום ירושלים

ירושלים הייתה מאז ומתמיד מושא של קדושה וגעגועים בקרב היהודים. ישנו קשר בלתי ניתן להתרה בין מקום – ירושלים, שושלת – בית דוד (ממנה יבוא המשיח), עם ודת – היהודים. הקדושה שורה בירושלים, גם לאחר חורבן בית המקדש, ולכן תמיד רצו יהודים להגיע אליה, לחיות להיקבר בה, וגם ללמוד את התורה ותורת הסוד.

במאמר שלפניכם נסקור דמויות שונות הקשורות להופעת והתפתחות הקבלה ברובע היהודי בירושלים. זהו אזור לא גדול שבו מקבץ של אתרים הקשורים לדמויות מרתקות בהיסטוריה היהודית כמן למשל הרמב"ן, האר"י, הרש"ש, רבי גרשון מקיטוב, אור החיים, ועוד רבים וטובים.
בנוסף על כך נסקור כמה התפתחויות היסטוריות ברובע היהודי, את המשיחיות של המאה ה17 והבנייה של בתי הכנסת הגדולם במאה ה19.

בחלק האחרון של המאמר נספר על הפצת הקבלה אל מחוץ לגבולות הרובע היהודי והחוג הסגור של בני ישיבות על ידי הרב אשלג, ובימינו באופן פופולארי על ידי שניים הטוענים להמשך דרכו והם הרב לייטמן והרב ברג, שהוציאו את הקבלה מידי הדת הממוסדת ופתחו אותה בפני הציבור הרחב, ובמקרה של הרב ברג אף בפני לא יהודים.

בית כנסת הרמב"ן

השכונה של היהודים בירושלים לא תמיד הייתה במקומה הנוכחי, ומי שכנראה הקים את הרובע היהודי במיקומו הנוכחי (לפני מסעי הצלב הרובע היהודי היה באזור הרובע המוסלמי של היום) היה הרמב"ן שהיגע לארץ בזמן מסעי הצלב והקים בית כנסת הקרוי על שמו ופועל עד היום.

הרמב"ן – רבי משה בן נחמן (1194-1270) היה דמות ידועה הן בעולם היהודי והן בעולם הקבלה, והוא למעשה נתן גושפנקה בתוקף סמכותו התורנית לקבלה שהתפתחה באותה תקופה בספרד ודרום צרפת. הוא התפרסם בכך שאפיין את פרשנות התורה לפי ארבע רמות, והיה הראשון שהשתמש במפורש במונח פרד"ס – פשט, דרש, רמז, סוד.

לפי המסורת רמב"ן למד את חכמת הקבלה מרבי עזרא ורבי עזריאל בן מנחם מגירונה. שניהם היו תלמידיו של רבי יצחק סגי נהור בנו של האברהם בן דוד מפושקירה (ראב"ד השלישי), שנחשב לבן הדור הראשון להתגלות חכמת הקבלה.

הרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, על כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף בהם הוא מפרט את משנתו הקבלית. אלא שבפירוש לתורה שלו הוא טומן את סודות הקבלה. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שמובנם של רמזיו הדקים בענייני קבלה אותם זרע בפירושו אינם נגישים למתבונן הרגיל. רק בעל המסורת הקבלית יוכל לרדת לעומקם של רמזיו.

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, הוא כתב שירים ומסות על ארץ ישראל, וגם בפירוש התורה שלו הוא מרבה לשבח את ארץ ישראל. אולם בניגוד לרבי יהודה הלוי, הוא הצליח להגיע לארץ ישראל.

ההזדמנות לעלייתו לארץ ישראל נוצרה בעקבות וויכוח פומבי שהיה לו עם הנוצרים ולאחר שנאלץ לצאת את ספרד בלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי. הוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1267 בחודש אלול ותאר את מצבה העגום של ירושלים;

לאחר מסעי הצלב המקום הקדוש ליהודים הופך להיות הכותל המערבי. לפני כן זה היה מזרח הר הבית ואזור הר הזיתים שמשם ציפו שיבוא המשיח. מסיבה זו ואולי אחרת מתיישב הרמב"ן במקום מארגן קהילה ובונה כנראה את בית הכנסת ברובע היהודי הקרוי על שמו.

אלא שיש הטוענים שהקהילה היהודית ישבה בהר ציון והרמבן התיישב והקים בית כנסת בהר ציון ולא ברובע היהודי. כך או כך במאה ה15 (מאה וחמישים שנה לאחר בוא הרמב"ן לארץ) כבר יש לנו עדויות על מגורי יהודים ברובע היהודי בירושלים ואיתם כנראה עבר גם בית כנסת הרמב"ן מהר ציון למיקומו הנוכחי.

בית כנסת הרמב"ן הוא בית כנסת קטן יחסית ושקוע מתחת לאדמה, לפי טענת האחראים על המקום, יש שם שרידים מתקופת הרמב"ן  (מאה 13). כך או כך, בסוף חייו חזר רמב"ן לעכו, ומשם לא ידוע לאן המשיך והיכן מת ונקבר. קיימות מסורות שונות המייחסות את קבורתו לירושלים (ליד כפר השילוח), חיפה, עכו, חברון או טבריה.

יהדות ספרד והולדת האר"י

באמצע המאה ה15 החלה התעוררות הישוב היהודי בירושלים עם הגעתו של רבי עובדיה מברטנורא לירושלים והמקת ישיבה ובית כנסת על ידו. בסוף המאה ה15 מתרחש גירוש ספרד, ומתחילים להגיע יהודים לירושלים והם מקימים בית כנסת ספרדי על שם יוחנן בן זכאי, עם כיבוש העיר על ידי העותומאניים ב1517 הטפטוף הופך לזרם והקהילה היהודית הופכת לספרדית ברובה.

בבית כנסת יוחנן בן זכאי יש שני ארונות לספרי תורה בשונה מהרגיל ובדומה לבית כנסת הרמב"ן שקדם לו. זהו חלל גדול יחסית שנבנה בסגנון מורי ספרדי, במקום שבו היה לפי המסורת בית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי. במדף עליון בבית הכנסת יש שופר וכד שמן שלפי המסורת הם מימי בית שני. בבית הכנסת מוכתר הרב הראשי הספרדי. צמוד לו נמצא בית כנסת אליהו הנביא שהיה כנראה תלמוד תורה של בית כנסת יוחנן בן זכאי בתחילה.

יום אחד התקיימה תפילה בבית כנסת אליהו הנביא והיה חסר אדם למניין, משום מקום הגיע פתאום אדם שזוהה לאחר מכן כאליהו הנביא, ולכן בית כנסת קרוי על שמו, הכסא שעליו ישב אותו אדם מסתורי קודש והוא נמצא כרגע בגומחה צדדית ואם יושבים עליו זה מביא ברכה, במיוחד לנשים עקרות.

במתחם בתי הכנסת הספרדיים בירושלים נמצא גם את בית כנסת האיסטנבולי שיועד ליהודים העותומאניים ובנוי בסגנון עותומאני, ובית כנסת המרכזי שהוא מעבר שהוסב במאה ה19 לבית כנסת נוסף מפני חוסר במקום.

האלוקי רבי יצחק לוריא נולד בירושלים ב1534 ומת והוא רק בן 38 בשנת 1572 בצפת. בזמן לידת האר"י התגלה אליהו הנביא לאביו ובישר לו שבנו יהיה גדול בתורה (ניתן לבקר במקום לידתו שם הוקם לימים בית כנסת שהיום הוא חלק ממוזיאון חצר הישוב הישן), כשהיה בן שמונה הוא התייתם מאביו, ואז עבר יחד עם אימו למצרים.

על המשך קורותיו של הא"רי קראו במאמר אלפיים שנות יהדות, קבלה וחסידותו.

וכן במאמר בתי כנסת וקברי צדיקים בצפת וסביבתה

משיחיות במאה ה17

במאה ה16 מרכז החיים הרוחניים היהודים היה בצפת, שם ניסיון להקים קהילת מופת בכדי לזרז את בואו של המשיח, ואף לחדש את הסמיכה, אלא שהיו גם רבנים גדולים בירושלים כגון הרלב"ח (רבי לוי בן חביב 1480-1541) שהתנגד לבכורה של המרכז בצפת.

לאחר מכן בא זמן של ירידה, ב1662 מגיע לירושלים צעיר כריזמטי ותמהוני בשם שבתאי צבי, הוא שוהה ברובע היהודי שנתיים, מכוון כוונות, מגיע לגבהים רוחנים, ומשתכנע אט אט שהוא המשיח המיוחל. הוא הופך להיות שד"ר (שליח דרבנן) הקהילה ב1664 ויוצא בשמה למצרים, במסגרת מסע זה הוא פוגש את נתן העזתי, שמשכנע אותו באופן סופי שהוא הוא המשיח, והשאר היסטוריה כמו שאומרים.

קראו מאמר נפרד על שבתאי צבי והשבתאות

ב1697 אדם בשם רבי יהודה החסיד מושפע מרעיונות שבתאים (למרות ששבתאי צבי הוכח כמשיח שקר בסופו של דבר, התאסלם ונפטר – נעלם) ומקים תנועה משיחית שמטרתה עלייה לישראל וזירוז פעמי המשיח. חלק מהעולים מצפים ששבתאי צבי יתגלה מחדש בירושלים בשנת 1706, ארבעים שנה לאחר התאסלמותו. יהודה החסיד מגיע ביחד עם אלף איש לירושלים ב1700 אבל נפטר כמה ימים לאחר שהוא מגיע והקבוצה מתפזרת. כשהם מגיעים הם לוקחים הלוואות מהמוסלמים לצורך הקמת בית כנסת ושכונה, לאחר התפזרות הקבוצה אין מי שיחזיר את ההלוואות והמוסלמים הורסים את בית הכנסת (שנקרא מאז החורבה) ולא מתירים ליהודים אשכנזים להיכנס בשערי העיר עד שהכסף יוחזר (בסופו של דבר החוב נפרע בתחילת המאה ה19).

בעקבות עליית רבי יהודה החסיד יש עליות נוספות וב1702 עולה המקובל אברהם רוויגו מאיטליה לארץ ומקים בירושלים ישיבת מקובלים, אליה מצטרפים הנותרים מפמליית רבי יהודה החסיד.

האור חיים ורבי גרשון מקיטוב

במאה ה18 מתרחשת גדילה והתפתחות של הרובע היהודי בירושלים, מוקמים בו מוסדות לימוד חשובים ומגיעים אליו כמה מהדמויות החשובות של העולם היהודי. לקראת שנת 1740 (ת"ק בלוח היהודי) יש ציפיה משיחית שמביאה לעלייתם לארץ של הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו כותב מסילת ישרים), רבי חיים אבולעפיה (שמחדש את הישוב היהודי בטבריה), חיים בן עטר, רבי גרשון מקיטוב, רבי שלום שרעבי, ורבים וגדולים אחרים. העלייה נעזרה בחלקה בשלטונו של דהאר אל עומאר בגליל.

בחלק של הרובע היהודי הנושק לרובע הארמני ישנו מוזיאון חצר היישוב היישן, מקבץ של חדרים עתיקים המאגד בתוכו שני מקומות חשובים מבחינת הקבלה, האחד זה החדר והבית שבו נולד האר"י, והשני זה בית הכנסת אור חיים שהיה מרכז ישיבה שייסד הרב והמקובל חיים בן עטר.

חיים בן עטר, (1696-1743) נולד במרוקו. שנתיים לפני מותו הוא עלה לארץ, שהה שנה בגליל במסגרתה ביקר בקברי צדיקים רבים, ולבסוף עלה לירושלים והקים שם את ישיבת כנסת ישראל. הוא היה פרשן תורה המשלב מדרש וקבלה וכתב את הספר אור חיים, ולכן כינויו הוא "אור החיים", הוא מקובל מאד על החסידים שרואים בו מעין משיח ובבעל שם טוב מעין ממשיך דרכו.

גרשון מקיטוב (גיסו של הבעל שם טוב ואחד האנשים המקורבים אליו ביותר) עלה לישראל במצוות הבעל שם טוב. ליצור קשר עם חיים בן עטר. היה בארץ בשנים 1747-1761, נפטר בה ונקבר בהר הזיתים. הוא הפך גם לתלמיד של הרש"ש, וזאת הייתה תחילת עליית החסידים.

הבעל שם טוב ביקש מרבי גרשון מקיטוב שישאל את האור חיים אם הוא יכול להגיע לישראל. יש משהו מיוחד בהגעה של הצדיק לארץ ישראל וזה לא מובן מאליו, הזמן צריך להיות נכון (ולכן הרבי מילובביץ לא בא לישראל). אם משה היה נכנס לישראל היה מגיע התיקון (המשיח), אבל הוא לא זכה כי עדיין לא הגיע התיקון, ויחד עם זאת כשהוא עלה להר נבו והסתכל על הארץ המובטחת מנגד, הוא הפך את אווירה למחכים, מאז הצדיקים רצו להגיע לישראל.

הבעל שם טוב רצה לבוא לישראל כל ימי חייו, וזה לא הצליח. הוא עשה שלושה ניסיונות, ולבסוף שאל את האור חיים האם הוא יוכל להגיע? האור חיים שלח חזרה לבעל שם טוב אגרת ובה ענה שעלי ולבדוק בזמן שהוא עושה עליית נשמה בלילה האם הוא רואה את רגליו של האור חיים או את פניו, ואם הוא רואה את רגליו בלבד, סימן שנאסר עליו להגיע. וכך היה, הבעל שם טוב ראה רק את רגליו.

כמה חודשים לאחר מכן הבעל שם טוב עצם את עיניו בזמן סעודת הערבית, שתק כמה דקות, ולבסוף אמר "כבה נר מערבי". הנר המערבי היה נר בבית המקדש שלעולם אסור היה לכבות אותו. הכוונה של הבעל שם טוב הייתה שהאור חיים מת. כששאלו אותו איך הוא יודע? ענה: יש כוונה של נטילת ידיים שרק האור חיים ידע לכוון, ועכשיו שכיוונתי הגיע הייחוד הזה, וזה אומר שהוא מת.

האור חיים נקרא בחסידות ה"נר המערבי" ונוהגים לפקוד את קברו בהר הזיתים.

הרש"ש וישיבת המקובלים בית אל

הרש"ש (רבי שלום שרעבי 1720-1782) הנהיג את ישיבת המקובלים בית אל במאה ה18 והפך אותה לישיבת המקובלים החשובה בעולם, בעקבות זאת ירושלים הופכת למרכז של קבלה ומקובלים. ניתן לבקר בישיבת בית אל בתיאום מראש, וכן לראות את קבר הרש"ש על הר הזיתים, הוא זה שהנהיג את תיקון חצות בכותל.

המקובלים בכל העולם משתמשים עד היום בסידור התפילה של הרש"ש ובו כוונות האר"י. הוא היה אחד מענקי תורת הקבלה ונחשב לרב הגדול במסורת הספרדית, מקביל לגאון מווילנה בקרב האשכנזים, בקרב תלמידיו הוא נתפש כגלגולו וממשיך דרכו של האר"י אשר חזר לעולם כדי לסיים את המלאכה שבה החל ושנקטעה בטרם עת.

הרש"ש התרכז באורח החיים שניהלו האר"י ותלמידיו וראה בו מדריך לחיי המקובל. דפוס של חיים דתיים שהוא חמור יותר מהדפוס ההלכתי. הוא ראה בתורת האר"י מתכון לחיי יומיום שלא נועדו לאדם הפשוט כי אם ליחידי סגולה, אלה הלוקחים על עצמם אורח חיים סגפני במיוחד, מעבר לשורת הדין, ובתמורה זוכים לקדושה מיוחדת, ואיתה גם להשפעה על עולמות וכוחות אלוהיים. בספריו יש תיקונים פנימיים ועמוקים הן בנשמתו של האדם והן בעולם כולו.

כתבי האר"י זוכים אצל הרש"ש למעמד זהה לזה של התלמוד, וכשם שתלמיד ישיבה מבלה את רוב ימיו בתפילה ובלימוד התלמוד, כך מבלה המקובל את ימיו בלימוד פלפלני ודקדקני של כתבי האר"י, ובתפילה תוך שימוש בכוונות האר"י שעשויה להימשך לפעמים שעות ארוכות, התפילה מבוססת על ספרי הרש"ש.

הוא נולד בתימן החליט לעלות לישראל בצעירותו, הוא עבר דרך בומביי, בגדד, חלב ולבסוף הגיע לארץ, בתחילה עבד כשמש בישיבת המקובלים בית אל אצל ראש הישיבה – חיון (שהגיע לארץ מטורקיה ב1747 וייסד אותה), אולם נתגלה שהוא גאון בתורה והרב חיתן לו את בתו ומינה אותה לראש במקומו.

הרש"ש עמד בראש חברת רבנים מפורסמים שנקראה "חברת אהבת שלום" ומבין תלמידיו רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעל שם טוב. הוא שלח את תלמידו אלגזי לסובב בקהילות אשכנז כדי לאסוף כספים לחיזוק היישוב היהודי בירושלים והישיבה. מיוחסים לו הרבה מעשי ניסים, קבע, בין השאר, כי המקובלים יערכו את תיקון החצות בכותל. הרש"ש היה יורד לכותל בחצות ומקונן ושואג כארי על חורבן הבית במשך שעתיים תמימות כל יום…

בשנים שלאחר מות הרש"ש שימשה ישיבת בית אל כמרכז לימוד קבלה יחיד מסוגו שבו קיימו את אורח החיים הקבלי הלכה למעשה. היא התקיימה ברציפות, ויש לה ענפים הפועלים עד היום.

בסוף המאה ה19 נפתחו ישיבות מקובלים נוספות בירושלים: ישיבת החיים והשלום, נהר השלום, רחובות הנהר. עם נפילת הרובע היהודי חדלה הישיבה להתקיים. 10 שנים יותר מאוחר הקים הרב דאיה את הישיבה מחדש ברחוב רש"י בירושלים החדשה, לאחר מלחמת ששת הימים הקים הרב גץ את הישיבה מחדש ברובע היהודי.

התיקונים הם הארכת התפילה תוך כדי חזרה על צירופי אותיות. האותיות הם כלי שנושא את הנפש – מרכבה, צריך לבטל את כל ההרגשות ולהגיע לצלילות מוחלטת, צירופי אותיות, לכל ספירה יש מגוון של שמות שפועלים בה, יש שם אהיה כתר, מתהפך אאהאהאיה, שם שמשפיע השפעה אחרת על ידי צירוף האותיות. תוך כדי שאתה הוגה את האותיות צריך שהכוונה תהיה שונה, זה קוד קבלי אהההיייווהה, יש להם ניקודם מסויימים, צירופים בגימטריה שלכל ניקוד יש מספר וקו. כשאתה אומר ברוך אתה ה, אתה צריך לכוון לראש את יהוה, למשל.

התעוררות במאה ה19 ובתי הכנסת הגדולים

לקראת שנת ת"ר 1840 הייתה ציפיה מחודשת לבואו של המשיח, במיוחד בקרב תלמידי הגר"א, שהטיף לחדש את הישוב היהודי בישראל וליצור בה סוג חדש אל יהודים "אנשי אמנה" חכמים ומוסריים.

תחילת המאה ה19 מצוינת על ידי מסע נפוליון לישראל ונחשבת כתחילת התקופה המודרנית בישראל, בתחילת המאה ה19 ירושלים מוזנחת וענייה, יש בה 10.000 תושבים מהם 2000 יהודים. בסוף המאה ה19  יש בירושלים 55.000 איש, מהם 35.000 יהודים. בעיר העתיקה לבדה יש כ20.000 יהודים והיא מלאה עד אפס מקום, שכונות חדשות מתחילות לקום מחוץ לחומות.

עלייתו של נפוליון נחשבה לפעמי גאולה ושינתה את פניה של אירופה, זה הביא להתעוררות משיחית. הגר"א ביטל את האיסורים להחיש את הגאולה, הוא היה בקיא במדעים וחשב שצריך לפעול בדרך הטבע להקים יישוב יהודי בארץ ולבנות את ירושלים. הוא בעצמו רצה להגיע לארץ, אבל משמיים לא הייתה לו הרשאה (כמו הבעל שם טוב, אין מתירים לצדיק להגיע לישראל כל עוד הזמן לא נכון).

מי שהוביל את העולים לירושלים ב1813 היה רבי מנחם מנדל משקלוב. הוא ראה בקימום הריסות החורבה פעולה של תיקון שתזרז פעמי משיח. בסופו של דבר המשיח לא הגיע ב1840 אבל במקומו הגיע מוחמד עלי שכבש את ישראל ב1831 והרשה לקהילה האשכנזית ב1937 לבנות מחדש בית כנסת החורבה, דבר שנתפש על ידם כפעמי גאולה. עד כדי כך שהם הפסיקו לתקן תיקון חצות, ולבכות על החורבן.

עם קבלת האישור נבנה בית המדרש מנחם ציון ב1837 שנקרא לזכר מנחם מנדל משקלוב וגם כדי לסמן את נחמת הגאולה. באותה שנה היה רעש אדמה בצפת והוא נתפש על ידי המשיחיים כסימן נוסף של תחילת גאולה ובאופן מעשי העביר את המרכז היהודי מצפת לירושלים. אלא שהבנייה המחודשת נתקלה בקשיים שהוחרפו על ידי משבר אמונה בעקבות התבוששות המשיח (על רקע זה ניתן להבין באופן אחר את התחלת הפעילות בכנסיית המשיח בסמוך לרובע היהודי של מוסדות מיסיונריים פרוטסטנטים בהנהגת הבישוף אלכסנדר במטרה להעביר את היהודים על דתם). ויחד עם זאת ב1841 מוקמת ישיבת עץ חיים בחצר האשכנזית וב1852 נוסף בית המדרש שערי ציון.

ב1855 משיג משה מונטיפיורי פירמן מחודש מטעם הסולטן עבד אל מג'יד לבניית בית כנסת מונומנטאלי (הוא גם משיג שטח ואישור לבנות את השכונה הראשונה מחוץ לחומות והיא משכנות שאננים), את בית הכנסת תכנן האדריכל העותומאני אסד אפנדי שהיה אדריכל הסולטאן ונשלח לירושלים בכדי לפקח על תיקון המסגדים בהר הבית. הבניין המרשים סימל את ראשית שיבת ציון ומקומם החשוב של היהודים בירושלים, והיווה משקל נגד לכיפת הסלע וכנסיית הקבר.

בית הכנסת הראשי האשכנזי – החורבה נחנך ב1864, במקביל לו מתחילים החסידים לבנות את בית הכנסת תפארת ישראל ב1857, אבל הבנייה מסתיימת רק ב1872. לשתי בתי הכנסת יפות מרשימות המפארות את קו הרקיע של הרובע היהודי וירושלים.

בעל הסולם הרב אשלג

הרב יהודה אשלג (1884-1854) הוא האיש שהביא את תורת הקבלה מהחוג הסגור של ישיבות הקבלה ברובע היהודי, מחוגים של גברים מבוגרים בני עלייה המקדישים לקבלה את חייהם, אל הציבור הרחב, דרך הפרשנות שלו לכתבי האר"י ולספר הזוהר.

לפי טענות הוא נחשף בפולין כשהיה בחור צעיר למורה נסתר שלימד אותו את סודות הקבלה במשך שישה חודשים. לפי המסורת הקבלית הידע הנסתר חייב לעבור מאדם לאדם וזה מתחיל ממשה, אם אין ממי לקבל אין קבלה. לאחר מכן הוא המשיך בלימוד הקבלה בכוחות עצמו.

ב1921 מגיע הרב אשלג לירושלים ולומד בישיבת המקובלים החסידית חיי עולם, וכנראה שגם בישיבת המקובלים המסורתית בית אל, אבל הוא מתאכזב מהגישה האליטיסטית ומהתפישה שידע תורת הסוד היהודי לא צריך להיות נחלת הציבור, וטוען לעומתם שהם עוסקים בדמיונות ולא במהות הדברים. שלוש שנים אחר כך ב1924 הוא עוזב את הרובע היהודי ובעזרתו של הרק קוק נהיה לרב השכונה גבעת שאול. ב1926-1928 הוא עובר ללונדון לשנתיים ושם הוא מתחיל בעבודה מאומצת של כתיבת כותב פירוש לספר עץ החיים של האר"י המסתיימת ב1936.

לפי תפישתו על הקבלה להיות חופשית ופתוחה לכולם, מכיוון שזהו זמן של גאולה, התפשטות הקבלה תביא לזירוז הגאולה. השיעור החשוב ביותר שנמצא בקבלה הוא המעבר מהתרכזות בצרכי עצמי לאלטרואיזם, וזה מתבטא גם בתורה הקומוניסטית שנפוצה באותה תקופה, אבל לקומוניזם חסר הפן הדתי אמוני.

הפרויקט הכי חשוב שלו, שנחשב למפעל חייו, הוא תרגום ראשון מארמית לעברית של ספר הזוהר המלווה בפרשנות, יצירה שכוללת 21 כרכים, נקראת הסולם ונכתבה בשנים 1943-1953. לפי הרב אשלג הסולם הוא רק כלי עזר בכדי להגיע אל הזוהר עצמו, שהוא מעיין בלתי נדלה, ים של ידע, שכל אחד יכול לדלות ממנו כפי יכולתו וכפי רצונו. לפי דבריו התעברה בו נשמת האר"י והוא קיבל חזיונות נבואיים שעזרו לו בכתיבת ספר זה

הרב מיכאל לייטמן

בנו הבכור של רבי יהודה אשלג, הרב ברוך שלום אשלג המשיך את דרכו אחריו ולימד בבני ברק עד שנת 1991, באותה תקופה גם נוסדו חסידויות המתייחסות לתורתו של הרב יהודה אשלג, וגם בנים אחרים לימדו בשמו.

בשנים עשר השנים האחרונות לחייו שימש הרב מיכאל לייטמן כעוזרו של הרב ברוך שלום אשלג ולמד ממנו את סודות הקבלה, הוא גם קיבל לידו כנראה חלק מהכתבים המקוריים של בעל הסולם. לאחר שברוך אשלג נפטר התחיל הרב לייטמן ללמד באופן עצמאי והקים ארגון שנקרא בני ברוך על שם רבו.

לפי לייטמן, מצב גן העדן הוא מצב שבו הנשמות היו מאוחדות עם נשמת אדם קדמון טרם הבריאה. לאדם אין השפעה ויכולת בחירה, פרט לבחירה באיזה חברה הוא יהיה ומי יהיה רבו. החברה משפיעה על האדם, ויש ערך בחברותא. זאת תפישה קבלית בסיסית. לעיתים המקובלים יוצרים ערבות הדדית אלו עם אלו ,מעין ברית שכוחה יותר מקשרים משפחתיים.

הקבלה עוסקת בגלגולי נשמות, כל אדם צריך לשלם בחייו על חובות מחיים קודמים.

לפי לייטמן אנחנו נמצאים מבחינה היסטורית בערב שבת, זמן שבו יש אפשרות להפצת הידע הקבלי שיזרז את הגאולה מצד אחד, אבל גם זמן שבו יתרחשו אסונות על האנושות מהצד השני. התנועה שהוא ייסד (בני ברוך) יוצרת כלי עולמי שאליו הנשמות המאמינים יכולות להתחבר, וזה נותן להם הגנה מפני מאורעות העולם.

בקונגרסים של לייטמן מחברים בין תנוחת גוף לחווית קדושה (כורעים ברך בשתיקה ברגעי השיא שלאחר הריקוד האקסטטי ומתחברים לכלי – האור הכללי).

הרב שרגא ברג

כמה אנשים המשיכו את תלמודו של הרב אשלג, אחד העיקריים שבהם הרב יהודה צבי ברנדויין שהיה גיסו. הוא היה גם האדמו"ר של חסידות סטרטין, אבל במקביל לכך פעל גם בקרב הציבור הכללי, היה הרב של ההסתדרות, התיישב ברובע היהודי עם שחרורו, ופתח יוזמות של הפצת הקבלה לציבור. אחד התלמידים שלו היה שרגא ברג שטוען להיות יורשו הרוחני, יחדיו הם פתחו מרכז לחקר הקבלה שלו סניפים בארץ ובארצות הברית.

עם מותו של ברנדויין ב1969 השתלט הרב ברג על הארגון ושינה את שמו למרכז לקבלה, הוא פתח את תלמוד הקבלה לחילוניים ובשלב יותר מאוחר גם ללא יהודים. בתחילה הוא פעל בארץ ואסף סביבו קבוצה של תלמידים נאמנים, כתב ופרסם הרבה ספרים, בשנות ה80 הוא עבר יחד עם רעייתו קרן וקבוצה של תלמידים נאמנים לארצות הברית והתרכז בפתיחת סניפים של המרכז לקבלה ללא יהודים. לפעילותו הייתה הצלחה רבה.

המרכז לקבלה מציע אמצעים מאגיים כמו מים קדושים וחוט אדום בכדי לזמן שפע לעולם, ומתייחס לקבלה כדרך רוחנית, שצריכה להיות פתוחה לכל אדם באשר הוא אדם.