היום השני של העלייה לרגל חיפה וכרמל

היום השני של העלייה לרגל מתמקד בחיפה והר הכרמל, ואפשר לעשות אותו בתוואים שונים. התוואי שאני מציע מתחיל במה שאני מכנה “דרך הכנסיות”, עובר דרך העיר התחתית אל אזור בת גלים, מערת אליהו, ומטפס אל ראש הכרמל וסטלה מאריס, משם ממשיך לאורך קו הרכס דרך הגנים הבהאים עד לכבביר, יורד לנחל שיח מקום המסדר הכרמליתי, עולה חזרה לרכס הכרמל, יורד לחרבת מיה הצלבנית, ועולה פעם אחרונה אל הרכס בכדי לרדת אל טירה. מסלול זה מאפשר הגעה אל המספר הגדול ביותר של אתרים נוצריים וצלבניים בחיפה, ועל אף העליות והירידות המרובות שבו הוא מביא אותנו בסוף היום לנקודה הטובה ביותר להמשך ההליכה ביום המחרת. לא חייבים לעשות את כולו ביום אחד, ואפשר לחלק אותו על פני יומיים, או לצרף אותו למסלול היום הראשון ולעשות את שניהם על פני שלושה ימים.

בחיפה של היום ניתן למצוא ריכוז של כנסיות מעדות שונות, שנבנו בעיקר באזור העיר התחתית בסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20. עד למלחמת השחרור הייתה חיפה עיר מעורבת שבה קצת יותר מחצי מהאוכלוסייה יהודים, וקצת פחות מחצי ערבים. מבין הערבים קצת יותר מחצי היו מוסלמים, וקצת פחות מחצי נוצרים, כלומר שכל אדם חמישי בחיפה היה נוצרי, כ-30,000 איש, מתוך כלל האוכלוסייה שמנתה כ-150,000 איש. החל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה הופכת חיפה להיות עיר מפותחת ומתקדמת שנהנית מהתפתחות הנמל הבינלאומי שלה, חיבורה לרכבת והתפתחות התעשייה והמסחר. הנוכחות של גורמים זרים ובמיוחד השלטונות הבריטים מביאה לבניית כנסיות ומוסדות נוצריים רבים. כיום יש פחות מחצי ממספר הנוצרים לפני מלחמת השחרור, אבל חלק גדול מהכנסיות ממשיך להיות פעיל.

ממקום הלינה שלנו באזור ואדי סאליב נלך לכיוון כיכר פריז ונפגוש בסמוך אליה את שתי הכנסיות הראשונות בדרך, הלוא הן כנסיית גבירתנו (בית החסד) הקתולית וכנסיית לואי הקדוש המרונית. קרבת הכנסיות זו לזו מעידה על כך שמדובר באחד המרכזים הנוצריים של חיפה הערבית לפני 1948. כנסיית גבירתנו הייתה מקום מושב הבישוף הקתולי יווני, והכנסייה המרונית מקום מושב הבישוף המרוני. מתחת לכנסיית גבירתנו הקתולית יש מערת קבורה של מנהיגי הציבור הערבי נוצרי בחיפה והגליל. זהו מתחם גדול ומרשים שנבנה בסוף המאה ה-19, שכיום משמש בעיקר לפעילויות חסד כגון שיקום אסירים או בית מחסה לנשים נזקקות. המקום מנוהל באמצעות עמותה שהוקמה על ידי משפחת שחאדה הנוצרית. באופן כללי חיפה מצטיינת במוסדות חסד נוצריים העוזרים לכלל האוכלוסייה, וזהו אחד מהם.

סמוך לכנסייה זו נמצאת כנסיית הקדוש לואי המרונית, כנסייה גדולה ומרשימה בעלת כיפה גדולה, הנחבאת בין בניינים סמוך לתחילת דרך העצמאות. הכנסייה נבנתה בסוף המאה ה-19, עשרים שנה לאחר כנסיית גבירתנו היוונית קתולית, והיא כיום מושב האפרכיה (מחוז) של ישראל בכנסייה המרונית. לואי הקדוש הוא לואי ה-9, המלך הצרפתי ששהה במשך ארבע שנים בישראל, החל מ-1250, ובנה בה יותר מכל אדם אחר בתקופתו, כולל חלקים מעכו, קיסריה, חיפה ויפו. מה הוא עשה במשך ארבע השנים הללו חוץ מלבנות? ניתן רק לשער.

מכיכר פריז ממשיכים דרך שדרות ההגנה למפגש עם רחוב עין דור. באזור זה יש קבוצה נוספת של כנסיות חשובות וגדולות, בעיקר מתקופת המנדט. הכנסייה הראשונה במעלה רחוב עין דור היא קתדרלת אליהו הנביא שנבנתה ב-1939 ומשמשת כיום כמקום מושב הבישוף הקתולי יווני, העדה הנוצרית הגדולה בחיפה. כ-200 מטר משם במעלה רחוב יוחנן הקדוש נמצאת כנסיית יוחנן הקדוש האנגליקנית שנבנתה ב-1935 בסגנון גותי וכיום משמשת כחלק ממתחם בית ספר ומקום לקונצרטים. כ-250 מטר בכיוון אחר, במעלה רחוב הפרסים, נמצאת הכנסייה החדשה הגדולה והיפה של הקהילה היוונית אורתודוקסית, וסמוך אליה באחת הסמטאות נמצא את הכנסייה האורתודוקסית הישנה. ריבוי העדות הנוצריות בעיר חיפה (בדומה לירושלים ומקומות אחרים בישראל) מביא בהכרח לריבוי כנסיות, מכיוון שלכל זרם בנצרות ולכל קהילה נדרשת הכנסייה שלהם.

בהמשך שדרות ההגנה נמצא את כנסיית יוסף הקדוש של הכרמליתים, שתכנן ובנה האדריכל האגדי ברלוצ’י ב-1961. כנסייה זו היא חלק ממתחם גדול יותר, ובסמוך לה נמצאים משרדי הכנסייה הקתולית באזור חיפה והצפון, ובית ספר. המתאר הבולט בחיצוניות הכנסייה הוא חלון צבעוני גדול על רקע קיר אבן יפה. כשנכנסים פנימה מגלים עולם יפה ועשיר בסמליות. הדבר הבולט הראשון הוא שהמבט בכנסייה נמשך ומובל מהתמקדות באור חיצוני הנכנס אל האולם הגדול מחלונות גדולים הקרועים בקירות הצדדיים, בין קשתות המסמלות את השמיים, להתרכזות באור פנימי המציף את האפסיס הפנימי (גומחת התפילה) של הכנסייה, ומגיע אליו מחלונות צדדיים קטנים וחבויים, כלומר לא רואים אותם, וזאת בניגוד לחלונות הגלויים בשאר הכנסייה (מוטיב נפוץ אצל ברלוצ’י). המעבר הזה מתרחש אצל המבקר באופן אוטומטי, והוא תוכנן על ידי ברלוצ’י בכדי להפוך את הביקור בכנסייה לחוויה חיה שמחברת את המאמין למסתורין הנוצרי.

לאפסיס המאורך גג מקומר שלם, בתחילתו יש מזבח ובסופו ניבטת דמותו הידועה של הצלוב. ברלוצ’י אהב לבטא באדריכלות שלו את המעבר מהעולם הפיזי לרוחני, ומעברים באופן כללי, והוא נוהג לחזור בכנסיות שלו על המעבר מאור גלוי לאור נסתר, ומהמזבח שבו מתבצע הפולחן אל הקורבן שהוא ישוע. מעבר לכך, המוטיב השולט בקווי המתאר של הבניין הוא מעבר מקווים עגולים ואדריכלות מעוגלת המייצגת את השמש והאור הרוחני, אל קווים ישרים המייצגים את הצלב והעולם הזה. וכך האפסיס הוא עגול ואילו גוף הכנסייה מלבני וישר. מעבר בין קו ישר לעגול מופיע גם בסמל של המסדר הכרמליתי שלו שייך הבניין, ואת הסמליות הזו נמצא גם בקבלה היהודית, המתארת שתי הנהגות בעולם: האחת הנהגת העיגול, שהיא אלוהית נצחית ומקודשת, והשנייה הנהגת הישר, שהיא מחלקת את העולם לטוב ורע, ומסמלת את הדואליות של העולם הזה.

מהכנסייה של ברלוצ’י בעיר התחתית בחיפה נמשיך אל שדרות בן גוריון החוצות את נתיבנו, שדרות יפות אלו מחברות את אזור הנמל עם הגנים הבהאים, ולמעשה הגנים הבהאים ממשיכים את הקו שלהם. לאורכם נמצאת שכונת הטמפלרים ששופצה לאחרונה והיא מהווה מתחם בילויים, מסעדות וטיולים. הטמפלרים היו קבוצה דתית גרמנית שהאמינה באפשרות של התחברות ל”מתנות הרוח” והגיעה בעקבות כך לארץ ישראל באמצע המאה ה-19, מתוך כוונה לזרז את שיבתו של ישוע. הם היו במידה רבה המתיישבים האירופאים הראשונים בפלשתינה העות’מאנית והקימו שבע מושבות ברחבי הארץ שמנו כמה אלפי אנשים, כשזו שבחיפה הייתה החשובה והיפה שביניהן. בזמן מלחמת העולם השנייה הם גורשו מהארץ, אבל הבתים היפים שהם הקימו נשארו.[1]

נרד בשדרות בן גוריון לכיוון הנמל, כשאנחנו עוברים בדרך על פני מוזיאון העיר חיפה, ונפנה שמאלה בדרך העצמאות ולאחר מכן ברחוב מסילת הברזל אל בית הקברות היהודי העתיק של חיפה. בקרב הציבור הרחב השתרשה הדעה שחיפה היא עיר חדשה, ולא כך היא. כפי שקראתם עד כה, חיפה הייתה עיר חשובה בתקופה הצלבנית, אבל חלק גדול מהעיר העתיקה לא נשאר, ומה ששרד קבור מתחת לנמל. בית הקברות וסביבתו הוא אחד המקומות היחידים שבהם ניתן למצוא שרידים מהעת העתיקה, במקום זה קבורים רבנים יהודים מהמאה ה-13 שהגיעו לארץ בזמן הצלבנים.

בבית הקברות אפשר להתעכב על מתחם קברו של רבי אבדימי דמן מהמאה ה-4, מאמוראי ארץ ישראל, ולאחר מכן לעבור את פסי הרכבת אל רחוב אל-עתיקה, שם יש כניסה למערכת מערות קבורה תת-קרקעית נפלאה מתחת למסילת הרכבת, שבאחד מהחדרים שלה יש בריכה. במערות אלו היו קבורים, בין השאר, הרמב”ן,[2] רבי יחיאל מפריז ועוד. חשוב לזכור שלפי ההלכה היהודית, חיפה נמצאת בתוך תחומי ארץ ישראל, ואילו עכו לא, ולכן בזמן הצלבנים, יהודים שהתגוררו בעכו ביקשו להיקבר בחיפה או בכפרי הגליל הסמוכים ולא בעכו. בתקופת ממלכת ירושלים החדשה והתפתחות “דרך הדקל” התפתחה קהילה יהודית משמעותית בתוך העיר הצלבנית של עכו והתקיימה ישיבה חשובה. אלא שחלק מהמערות הן כבר מהתקופה הביזנטית.

כאמור, לחיפה יש משום מה דימוי של עיר חדשה, אך המערות מוכיחות שהיא הייתה עיר ישנה וחשובה כבר במאות הראשונות לספירה, ואולי גם קודם לכן. היכן שכיום נמצא הנמל המלאכותי הגדול היה נמל טבעי, קטן ומוגן, וכך כנראה גם באזור תל אל-הווא הסמוך לשפך הקישון. חיפה המשיכה להיות עיר חשובה בתקופה הערבית הקדומה והיא נבנתה מחדש על ידי הפאטימים במאה ה-11. בזמן הזה היא כנראה עלתה בחשיבותה על עכו, וההוכחה לכך היא הצלחתה לעמוד במצור של הצלבנים במשך יותר מחודש (בעזרת האוכלוסייה היהודית שלה), כלומר חיפה בתקופה ההיא הייתה עיר מוקפת חומה, וזה מעיד על חשיבותה. גם בתקופה הצלבנית המשיכה חיפה להתקיים ולשגשג ושימשה כנמל משני לעכו וכמקום מושב נזירים, אבירים, סוחרים וכנראה שהייתה בה קהילה בינלאומית, במיוחד במאה ה-13, ובין תושביה גם יהודים. אלא שבניגוד לערים אחרות בארץ, הבנייה של נמל חיפה החדש והעיר של היום מחקה כל זכר של העיר העתיקה, וכל מה שנשאר לנו הן המערות הללו.

אזור חיפה העתיקה נמצא בגבול הנמל, לא רחוק מהמערות, וסמוך לגדר הנמל הצבאי ישנה כנסיה יוונית קתולית המוקדשת למלאך גבריאל. בצד המערבי של הנמל הצבאי נמצא בית חולים רמב”ם, ולפניו מבנה יפה שהיה בעבר מנזר של נזירות כרמליתיות, וכיום משמש למשרדי בית החולים. המנזר נבנה בסוף המאה ה-19 בצורת מבנה עם חצר וסטואה מימי הביניים ויש סביבו גן יפה. עם בניית הנמל ובית החולים ב-1933 עברו הנזירות הקונטמפלטיביות (העוסקות במדיטציה) למקום קצת יותר שקט, אל מנזר גבירתנו של הכרמל הסמוך לסטלה מאריס (שאליו נגיע בהמשך המסלול).

מבניין המנזר של הכרמליתיות נמשיך דרך רחובות שכונת בת גלים אל הטיילת היפה והלא מוכרת של בת גלים, המשתרעת מהשכונה כלפי תל שקמונה העתיקה בקצה חצי האי של הכרמל, שם נמצא גם מכון מחקר הימים החדש. לפני קצה הדרך יש גשר על כביש החוף שמוביל אותנו אל אחד האתרים הקדושים והחשובים בחיפה, והוא מערת אליהו.

מערת אליהו

הכרמל הוא רכס שנכנס לתוך הים, והקצה שלו הוא מעין “כתף” המתנשאת מעל המים ונראית למרחוק מהים הפתוח ומהמפרץ. זה היה מקום קדוש כבר מהתקופות הפרהיסטוריות, מקום של חיבור בין מים להר, שמיים ואדמה. המצרים קראו לראש הכרמל “אף האיילה”, הכנענים קידשו אותו לבעל, והרומאים ליופיטר. לפי המסורת הנוצרית, במערה שבתחתית ראש הכרמל נחה המשפחה הקדושה כשחזרה ממצרים (יוסף, מרים וישוע), לפי המסורת היהודית, כאן הסתתר אליהו הנביא כשברח מאחאב, ואולי גם נגלו לו סודות אחרית הימים. כאן היה לו בית ספר לנביאים ובעקבות כך הוא גרם למעיין לנבוע בתוך המערה.[3] המוסלמים והדרוזים מקבלים את המסורות על קדושת המערה הללו, ומוסיפים אליהם את דמותו של אל קידר – מדריך הנשמות שנח כאן בדרכו מירושלים לגליל.

כך או כך, המערה נחשבת בכל הדתות והמסורות הרוחניות של ארץ ישראל כבעלת תכונות מרפא  וכמקום שעוזר בתהליך הטיהור והגעה לארה. כיום המערה וסביבותיה נמצאות בשליטה יהודית ויש לידה מוסדות דת יהודיים, אך בזמן מסעי הצלב היא הייתה מקום קדוש נוצרי ולידה נבנו כנסייה ומנזר, ובזמן הכיבוש המוסלמי היא הייתה מקום של דרווישים מוסלמים. וילברנד מאולדנבורג כותב שבזמן מסעי הצלב נערכו במערת אליהו מיסות בכל יום, ושהיה כפר נוצרי סמוך אליה בשם גלילאה.[4]

אליהו הנביא הוא דמות חשובה מאוד בזרמי הנצרות השונים, דמותו ומהלך חייו הם מודל לאידיאל הנזירות ודרך החיים הנזירית. מלבד משה, אליהו הוא האדם היחיד שזכה לראות את אלוהים בהר סיני, והוא מופיע ביחד עם משה לצדו של ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור, ובמעמד העלייה לשמיים בהר הזיתים. ולכן יש כנסיות רבות שנקראות על שמו של אליהו בעולם בכלל ובחיפה בפרט (מכיוון שהכרמל היה מקום פועלו).

לפי המסדר הכרמליתי שמרכזו בחיפה, בתוך סיפור חייו של אליהו חבויים סודות: אליהו מופיע מהאלמוניות התנ”כית היישר אל מרכז העימות עם אחאב, ומודיע לו בשם אלוהים שתבוא עליו בצורת בשל חטאיו, ושמעתה ירד גשם רק על פי דבר אלוהים (בניגוד לאמונה שהגשם יורד על ידי הבעל). בעקבות כך הוא נאלץ לברוח מארצו ואגב כך מקבל מאלוהים הנחיות לגבי הדרך הרוחנית: וכך נאמר: “ויהי דבר אלוהים אליו לאמור: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן, והיה מהנחל תשתה ואת העורבים ציוויתי לכלכלך שם” (מלכים א’, י”ז 2-3).

המסע וההסתתרות על יד הנחל מפורשים כמאמץ אנושי שבו הנזיר מציע את ליבו לאלוהים נקי וטהור מחטא, בהולכו בדרך המעלות והחסד. בהגיעו אל הנוכחות האלוהית מרשה לו זה בחסדו לשתות מהנחל, זאת אומרת לטעום מהנוכחות האלוהית בנפש. הנזירים הכרמליתיים מבחינים בארבעה חלקים בפסוק המייצגים ארבעה שלבים בדרך רוחנית:
“לך מזה” – פירושו התרחק מהעולם ומהמציאות ומהאשליות.
“פנית לך קדמה” – פירושו עבוד כנגד תאוות הבשר (המסע מזרחה היה סמל בימי הביניים למסע רוחני, ויש ספר נודע של הרמן הסה הנקרא “המסע מזרחה” המתייחס לכך).
“ונסתרת בנחל” – משמעו לחיות מחוץ לחברת אנשים.
“אשר על פני הירדן” – פירושו להיפרד דרך חסד ונדיבות מכל החטאים.

אם הנזיר עובר דרך ארבעת השלבים הללו הוא מגיע לדרגת השלמות הנבואית ומתאפשר לו לשתות ממי החיים – “ישתה מהנחל”. ובכדי שיוכל להתמיד במצבו, אלוהים מצווה על רוח הקודש להצטרף אליו – “ואת העורבים ציוויתי לכלכלך”. דרך ארבעת השלבים: עזיבת העולם, מלחמה באגו, חיפוש הבדידות, וחיים בחסד ובגמילות חסדים, מגיעים לידיעה ודאית של האלוהים, והראשון שהלך בדרך הזו והראה בכך את הדרך לאחרים הוא לא אחר מאשר אליהו.

אליהו עושה כדבר אלוהים והולך לשבת בנחל, אלא שלאחר זמן מה יבשים המים מכיוון שלא יורד גשם. מכיוון שכך, אלוהים מצווה על אליהו: “קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך.” צידון היא בירת הפיניקים, העיר שממנה באה איזבל ומרכז אמונת הבעל, ודווקא שם, בלב ארץ האויב, מצווה אליהו להסתתר, ומי שמכלכלת אותו זו אישה שאין אמצעים בידיה, אישה אלמנה.

אליהו מחולל שני ניסים בבית אותה אלמנה: באחד הוא גורם לכך שכד הקמח וצפיחית השמן שלה לא יחסרו לעולם ויתמלאו מעצמם, עד יום בוא הגשם. הנס הזה מזכיר את הנס של ישוע עם הלחם והדגים. הנס השני שעושה אליהו הוא להחיות את בנה של האלמנה, נס כזה בדיוק עושה ישוע, וגם הוא עושה זאת בצידון, לאחר שאישה אלמנה דוחקת בו לעזור לה. מסיבה זו וגם מסיבות נוספות, הנזירים הכרמליתיים מאמינים שאליהו הוא פרפיגורציה של ישוע, כמו דמויות אחרות בתנ”ך שמאורעות חייהן היו מעין קדימון למה שקרה בימי ישוע.

כך או כך, בשנה השלישית, אחרי שנתיים של בצורת, מצווה אלוהים את אליהו להיראות לאחאב ולהביא את עבודת האלילים לסיומה, כולל החזרת הגשם לארץ הצמאה. אליהו נראה אל אחאב, ולאחר שיג ושיח טעון הוא אומר לו לקרוא אל הכרמל את נביאי הבעל והאשרה ואת כל עם ישראל. לאחר שכולם מגיעים מאתגר אליהו את נביאי הבעל לתחרות העלאת אש בעולה שתקבע מי האלוהים האמיתי. הנביאים מנסים לגרום לאש להידלק מעצמה ואליהו לועג להם, לאחר מכן הוא בונה מזבח מ-12 אבנים המסמלות את שבטי ישראל, “מרפא את מזבח ה’ ההרוס” (פסוק בעל משמעות סמלית), שופך עליו מים, וקורא לאלוהים להראות לעם ישראל את גדולתו: “ואתה הסבת את לבם אחורנית”.

אש אלוהים נופלת על המזבח וכל העם נופל על פניו ומודה באלוהים. אליהו מצווה על העם לתפוס את נביאי הבעל ולשחטם בקישון.[5] אחאב, שכנראה בשלב זה כבר מסכים בשתיקה למעשיו של אליהו, מצווה לאכול ולשתות לקראת הגשם הקרוב, אלא שבשמיים לא נראה אף סימן לענן. שבע פעמים שולח אליהו את נערו לראות אם יש עננים, ורק בפעם השביעית נראה ענן קטן “ככף איש” עולה מהים, וענן זה הופך להיות גשם ברכה. לפי האמונה של הנזירים הכרמליתיים, אליהו ראה בענן את דמותה של מריה ואת הולדתו של ישוע וכל מה שעתיד לקרות (בסופו של דבר הוא היה נביא).

אלא שה”רומן” הקצר בין אחאב ואליהו נגמר כבר למחרת, כשאיזבל שומעת מה עשה אליהו לנביאי הבעל. היא מאיימת להרוג אותו והוא נאלץ לנוס על נפשו דרומה אל ממלכת יהודה, ומשם (מכיוון שביתה של איזבל עתליה הייתה המלכה ביהודה) אל המדבר. בדרך הוא משאיר את נערו בבאר שבע והולך דרך יום מבאר שבע, עד שהוא יושב תחת רותם אחד ושואל את נפשו למות. אליהו אומר: “רב! עתה ה’, קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי” (מלכים א’, י”ט 4). יש רואים בפסוק זה חרטה של אליהו על דרכו הנזעמת ועל ההרג שעשה בנביאי הבעל.

אליהו שוכב ונרדם, והנה נוגע בו מלאך ואומר לו לאכול עוגת רצפים ולשתות צפחת מים המונחת למראשותיו, אליהו אוכל מעט וחוזר לישון, והמלאך מפציר בו לאכול שוב, ואליהו אוכל. בכוח אותה אכילה הולך אליהו ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוהים חורב. שם הוא לן במערה, והנה פונה אליו אלוהים ואומר: “מה לך פה אליהו?”

“ויאמר: קנא קנאתי לה’ צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרבו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה” (מלכים א’, י”ט 10).

אליהו מסתתר במערה כמשל להגעה לאני הפנימי שלו. בהגיעו לשם הוא מתחבט מול הקנאות והכעס שלו. ואז אומר לו אלוהים פסוקים שראוי לחרוט אותם על לבבו של כל אדם. פסוקים שיש להם משמעות דתית עמוקה: “ויאמר: צא ועמדת בהר לפני ה’, והנה ה’ עבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה’, לא ברוח ה’, ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה’, ואחר הרעש אש, לא באש ה’, ואחר האש קול דממה דקה” (מלכים א’, י”ט 11). המשמעות של הפסוקים הללו היא שאלוהים נמצא בשקט הפנימי, לא בקנאות החיצונית והרועשת. וזהו סוד הדממה שאותו חיפשו הנזירים, במיוחד השתקנים שביניהם.

בעקבות המפגש בהר סיני עם האלוהים אליהו משתנה, הוא הופך להיות מאיש של מלחמה וקנאות לאיש של שלום ועזרה. אלוהים מטיל על אליהו משימות אחרות: אחת מהן היא למשוח את אלישע לנביא תחתיו. אליהו עובר ליד אלישע החורש בשדה, משליך עליו את אדרתו, ואלישע עוזב את הבקר ורץ אחריו. הנבואות האחרונות בתנ”ך מדברות על כך שלפני בוא היום הגדול והנורא אליהו יבוא להחזיר לב בנים על אבות ולב אבות על בנים (מלאכי, ג’ 24). בזכות השינוי שעבר הוא זוכה, ניתן לומר, בהארה ועולה לשמיים בסוף חייו. זאת ועוד, מדי פעם הוא מופיע כשלא מצפים לו ועוזר בשעת צרה ומצוקה, או פותר קושיות.

עולי הרגל הנוצרים ב”דרך הדקל” הכירו היטב את הסיפור של אליהו, את ההתבודדות שלו בנחל כרית, את המאבק עם נביאי הבעל, ההתגלות בהר סיני והעברת הסמכות הרוחנית לאלישע. למעשה הם האמינו שהנזירים הכרמליתיים שחיו באותו הזמן בכרמל ואכלסו גם את מערת אליהו ממשיכים את דרכם של אליהו ואלישע וקשורים לבית הספר של הנביאים שהם ייסדו בכרמל. האמונה של עולי הרגל הייתה שהנזירים הכרמליתיים שאותם פגשו בכרמל קיבלו את הכוח הרוחני שלהם דרך הגלימה שלהם לובשים, שהיא אותה גלימה שאליהו העביר לאלישע רגע לפני שעלה לשמיים.

אלישע המשיך ללמד במערה בכרמל עד סוף חייו ופתח בית ספר לנביאים, בדומה לרבים מהנביאים הגדולים האחרים של התנ”ך. ולאחריו עד ימי ישוע חיו נביאים מתבודדים על הר הכרמל בציפייה למשיח, שגם אותו ראה אליהו בענן ובנבואותיו. הם העבירו את החיזיון הזה והידע הקשור לכך מדור לדור והמשיכו להתקיים כקהילה קדושה. הולדתו של ישוע הורגשה על ידי הנביאים בהר הכרמל, כמו אצל כל שאר החכמים והנביאים בעולם הקדום, והם שלחו שליחים לחפש אחריו. עם הגעתו של ישוע לירושלים הגיעו הנציגים שלהם לירושלים גם כן, חנו מחוץ לשער האריות, ולאחר הצליבה חזרו להר הכרמל כשהם כבר נושאים איתם את הבשורה והשינוי של היותם נוצרים.

כל מה שנכתב עד כה מופיע בכתבים של המסדר הכרמליתי שנוסד בכרמל במאה ה-13, ועל כך אספר בהמשך, אך מה שחשוב לעניינו כרגע הוא שהמאה ה-13 הייתה תקופה של אגדות וסיפורים, התפתחות האמונה העממית ופולחן הקדושים, זו התקופה שבה יש לנו פריחה של מעין רומנטיקה נוצרית שהדוגמא הטובה ביותר שלה היא סיפורי הגביע הקדוש. חלק חשוב מהספרות של התקופה היה אגדות קדושים שמופיעות גם בשירת הטרובדורים וברומנסות האביריות, וגם בשירה ובספרות הדתית. האגדות והסיפורים על אליהו פרחו במאה ה-13 והיו חלק מהותי מחוויית עולה הרגל בהגיעו אל הכרמל. אבל לא רק אליהו נכח בכרמל, אלא גם שורה של קדושים נוצרים אחרים.

סטלה מאריס וראש הכרמל

ממערת אליהו התחתונה יש שביל המוביל במעלה ההר אל ראש הכרמל, שם נמצא המגדלור והמנזר הגדול והמרשים של סטלה מאריס, ובתוכו נמצאת כיום המערה העליונה. השם “סטלה מאריס” פירושו כוכב הים, וזהו אחד הכינויים של מריה. במנזר נמצאת כנסיית האם – מרכז העולם של המסדר הכרמליתי המונה כ-40,000 נזירים ונזירות ברחבי העולם, וממשיך לפי טענתו את דרכם הרוחנית של אלישע ואליהו.

במקום שבו נמצא כיום מנזר סטלה מאריס הוקם בתקופה הצלבנית מנזר לכבודה של מרגרט הקדושה מאנטיוכיה, אחת מ-14 הקדושים המסייעים, פטרונה של הנשים בהיריון ובלידה. היא נרדפה על ידי השלטונות הרומאים בשל סירובה לוותר על דתה ועברה לחיות חיים של רועת צאן, אבל זה לא עזר לה, מכיוון שגנרל רומאי חמד את יופיה, ומשסירבה להינשא לו הוצאה להורג על אמונתה כשבדרך התחוללו כל מיני ניסים, כשהמפורסם ביניהם הוא בליעתה על ידי דרקון שהוא התגלמות של השטן והקאתה החוצה בשל הצלב שבידה.

מרגרט הקדושה הוכרה כקדושה הן על ידי הקתולים (עוזרת בכתבי מחילה) והן על ידי האורתודוקסים, ובמיוחד הייתה חשובה מסיבה כלשהי לאנגלים שרבים מהם הגיעו לארץ ישראל במאה ה-13 ויצאו מעכו לבקר בכרמל. המנזר שלה שעל הכרמל היה אורתודוקסי, אבל הוא היה מוקד עלייה לרגל גם לקתולים, במיוחד ביום חגה ה-20.7 (המקורות לא ברורים בעניין זה). לפי כתבי “מסע עולי הרגל הקדוש”, בראש הכרמל היה מנזר של הנזירים השחורים (בנדיקטים) ומתחת לו על המדרון מקום שבו אליהו גר ובו מערה (קפלה) בתוך הסלע.

לפי פרינגל, ליד המנזר הוקמה טירת מרגרט שהייתה שייכת לטמפלרים והיא עמדה מעל מערת אליהו. זאת הייתה טירה מרובעת עם מגדל בכל פינה ולידה מנזר (אולי של הבנדיקטים), שהמיקום המדויק שלה היה מתחת למגדלור של היום. ואכן, במוזיאון של הכרמליתים בכניסה לסטלה מאריס יש חלק מכתובת קבר שנמצאה ליד המגדלור, של טמפלר.[6]

כך או כך, עם הזמן החלו עולי הרגל הצלבנים לזהות את המנזר שבראש הכרמל עם אליהו הנביא ולא עם מרגרט הקדושה. בתוך המנזר הייתה מערה (הקיימת עד היום) ועולי הרגל קישרו אותה עם התיאור התנ”כי של אליהו החי במערה שבנחל כרית והעורבים שמכלכלים אותו. האמת היא שאליהו קיבל את הלחם מהעורבים בסמוך לירדן, אבל מסורת זו מסורת, וכך הייתה מערת אליהו התחתונה לרגלי ההר מקום שבו אליהו פתח בית ספר של נביאים, והמערה בראש ההר המקום שבו הוא התבודד והתקדש, שזוהתה גם עם המערה בנחל כרית.[7]

לאחר מפלת הצלבנים ב-1291 נחרבו המנזרים והמבנים הנוצריים שעל ההר, אבל במשך השנים ניסו נזירים נוצרים (במיוחד כרמליתים) לחזור ולהתיישב בכרמל. באמצע המאה ה-17 הצליח האב פרוספר מהמסדר הכרמליתי להתיישב במערה שמתחת למגדלור (מערה נוספת הנמצאת באמצע המדרון בין המערה התחתונה והעליונה) ולייסד במקום מנזר שנקרא סטלה מאריס. לפרוספר היה תפקיד חשוב בשליחויות של הכנסייה הקתולית במזרח התיכון (ביניהן לאלפו בסוריה, בצרה בעיראק, איראן, ועוד), ובזכות כך הוא קיבל בשנת 1631 מהאמיר טורביי, ששלט באותה תקופה בסוריה ובארץ ישראל, אישור להקים את המנזר על הכרמל. הכוונה המקורית הייתה לנכס את מערת אליהו עצמה, אבל עקב התנגדות של דרווישים מקומיים הוא נאלץ לבחור אתר חלופי כמאה מטר מעל המקום. לשמחתו הוא גילה במקום שלוש מערות קטנות שהתאימו באופן מושלם למנזר קטן, וכיום יש במקום קפלה קטנה לזכרו שנקראת “קפלת פרוספר”.

לאחר מכן התחילה נוכחות נוצרית מחודשת בכרמל שהתקיימה ברציפות במשך 130 שנה, עד שבשנת 1763 שליט הגליל דהר אל עומאר החריב את המנזר. אלא שלאחר כמה שנים ניתן רישיון לכרמליתים לבנות את כנסייתם מחדש, והם בנו אותה בראש הכרמל במיקום הנוכחי שלה. כנסייה זו נחרבה בזמן מסע נפוליון לישראל (1798), אך נבנתה מחדש כמה עשרות שנים לאחר מכן, וזה המבנה שקיים כיום.

מבנה המנזר עצמו הוקם באמצע המאה ה-19, אבל הכנסייה בתוכו שופצה בתקופת המנדט ונוספו אליה ציורי קיר נפלאים וארבעה לוחות שיש שבהם יש הופעה של ארבעת קדושי המסדר החשובים ביותר: תרזה מאווילה ויוחנן של הצלב מספרד של המאה ה-16, מרים בוארדי מפלסטין של המאה ה-19, ואידית שטיין, יהודייה מומרת וקדושה מאירופה של המאה ה-20.[8]

מעל שער הכניסה למבנה נמצא את סמל המסדר הכרמליתי, גלימה שחורה ההופכת לצלב, שמשני צדדיה ומעליה שלושה מגני דוד. זאת הגלימה השחורה של אלישע שאותה קיבל מאליהו ושנחרכה על ידי מרכבת האש שעליה עלה אליהו לשמיים. בכניסה לכנסייה מצד ימין יש מוזיאון קטן ובו העתיקות שהתגלו בהתיישבות הנזירים בנחל שיח הסמוך, המקום שבו התחיל המסדר במאה ה-13 (ראו בהמשך), וכן לוח משרידי המצודה הטמפלרית שהייתה במקום המגדלור בימי הביניים. בחדר הכניסה עצמו יש כוכב הגדול על הרצפה המסמל את מרכז היקום, ואם לא מצאתם אותו עד כה, אז דעו שהוא בחיפה.

בצד שמאל ישנו פתח המוביל לחלק הפרטי שבו נמצא אולם התלבושות, ארונות ענקיים עם גלימות משונות בצבעים רבים ובהם סמלים אזוטריים, ביניהם מצאנו גם את הסמל של המשולש ובתוכו השם המפורש בעברית, יהוה. בהמשך הדרך, מאחורי האפסיס של הכנסייה הפתוחה לקהל, ישנו אולם המקהלה של הנזירים, כנסייה נוספת נסתרת סגורה לקהל שנקראת “קורו”, שבה נפגשים הנזירים בכל בוקר בשעה חמש לשיר שירי דת. בדרך לשם, אם תזכו, תוכלו לראות את חדר הגולגולות, שם נמצאות גולגולותיהם של נזירי המנזר שמתו. החדר נמצא מאחורי המזבח של הכנסייה הראשית, ושימו לב שמרוב בהלה לא תמשכו בחבל שמשתלשל מהתקרה, מכיוון שזה יפעיל את הפעמון שמעליכם ובהלתכם תגבר. בכנסיות רבות יש גולגולות ליד המזבח, והסיבה לכך היא שלפי האמונה הנוצרית עצמות האדם ממשיכות להחזיק בתוכן את הקדושה שהייתה בו במהלך חייו.

בתוך הכנסייה עצמה, מתחת למזבח, נמצאת המערה שבה התבודד אליהו. כלומר בתחתית ההר הוא לימד את התלמידים, ובראשו התבודד, סידור שמופיע אצל גדולי הנזירים כגון סנט רילה בבולגריה, או בהר אתוס. בימי הביניים זוהתה מערה זו כמקום קברו של אלישע, ממשיכו של אליהו. מעל המערה נמצא האפסיס המרכזי של הכנסייה ובו פסל. זהו אחד הפסלים המפורסמים של הכרמליתים שהובא לכאן מרומא, של מריה האוחזת בידה את ישוע התינוק ועל גלימתה הכחולה מספר סמלים וקמיעות כגון הפנטגרם, הקשורים להגנה מפני עין הרע. אחד מתפקידיה של מרים הוא הגנה מפני מדוחי העולם, וזה מאפשר לנזירים ולנזירות לעשות את העבודה הפנימית שלהם בסביבה מוגנת.

לפני בניין המנזר הגדול יש גנים ורחבה באמצעם ובה פירמידה קטנה, שמהווה מצבת זיכרון לחיילים צרפתיים שנפלו במקום במהלך מסע נפוליון לכיבוש עכו לפני מאתיים שנה. נפוליון השתמש בבניין בתור בית חולים לחיילים שנפצעו במערכה על עכו.

ממול לבניין המנזר יש מגרש חניה, בצד הדרומי שלו קפלה לכבוד תרזה מאווילה, ובצד הצפוני עמוד עם פסל של מריה עשוי מקני תותחים ששימשו במלחמת האזרחים בצ’ילה בסוף המאה ה-19, סמל לכך שמריה מביאה שלום. בתחילת המאה ה-20 התפתחה האמונה ובעקבותיה התקווה שמריה תביא שלום גם לארץ ישראל, ולכן התושבים הנוצרים של חיפה החלו בתקופת המנדט לקיים תהלוכות בימי ראשון שבועיים לאחר הפסחא, עם פסל מריה, שיצאו מכנסיית המשפחה הקדושה בעיר התחתונה והגיעו עד למנזר שבראש הכרמל. התהלוכות התפתחו כחלק מהאמונה בגבירתנו של פלסטין שתביא מזור לארץ המסוכסכת.

מצפון לכנסייה יש גן יפה ובו קפלות ל-14 התחנות של הצלב. מעבר לכביש יש מרפסת שממנה יורד הרכבל אל חוף הים, ומצדי המרפסת יורד שביל קצר להולכי רגל. בעיקול הראשון של השביל ישנו שער ברזל שממנו יוצא שביל עפר המוביל לקפלה של האב פרוספר, הנמצאת באמצע המדרון בין המגדלור למערת אליהו. שביל אחר יוצא לכיוון מערב ממגרש החניה ומגיע לאחר כ-300 מטר אל קפלת הלב הקדוש הנמצאת בלב בשטח פתוח הצופה אל הים, בעבר זה היה מקום תפילה והתבודדות של נזירים.

ממנזר סטלה מאריס נמשיך אל רחוב טשרניחובסקי, שבתחילתו נמצא את קפלת תרזה מאווילה, ובהמשך שלו את מנזר גבירתנו של הכרמל של הנזירות הכרמליתיות. קצת דרומה לסטלה מאריס, באזור שכונת רמת שאול של היום, במקום הנקרא חרבת תמנה (khirbat at timna) היה כפר שזוהה בתקופה הצלבנית כגלגל. הכפר היה נחלה של מנזר מרים בעמק יהושפט בירושלים, ובעבר הייתה שם כנסייה אך לא נמצאו שרידים שלה. משם נהגו ללכת לנחל שיח, מקום מושב הנזירים הכרמליתים. באמצע הדרך, במקום ששם כנראה שכונת כבביר כיום, היה כפר בשם Anne שבו חושלו לפי המסורת המסמרים שבעזרתם צלבו את ישוע.

קפלת תרזה מאווילה

כמאה מטר דרומה ממנזר סטלה מאריס, בצד השני של הרחוב, נמצאת קפלת תרזה מאווילה הסגורה לקהל הרחב. זהו אמנם מקום קבורה של נזירי המנזר ובית תפילה פרטי, אבל הוא הזדמנות להגיד כמה מילים על הקדושה הגדולה שמופיעה בכל הכנסיות והאתרים של הכרמליתים בחיפה. תרזה מאווילה חיה בספרד במאה ה-16 וחידשה את פני המסדר הכרמליתי, היא כתבה שירה יפהפייה שמשמשת השראה לנזירים ולנזירות ולאנשים רבים אחרים עד היום, וגם שני ספרי הדרכה לדרך הרוחנית הנקראים “הטירה הפנימית” ו”הדרך אל השלמות”.[9]

תרזה מאווילה היא האישה הראשונה בנצרות שקיבלה מהוותיקן תואר דוקטור לדת. כנזירה קונטמפלטיבית במסדר הכרמליתי היא ראתה בנצרות דרך רוחנית המובילה להארה, דרך שבה ניתן ליחידי סגולה ללכת, ופיתחה שורה של מדיטציות וטכניקות העוזרות לאדם להתקדם בדרך רוחנית זו.[10] באחת המדיטציות שלה האיחוד עם האל נדמה למצב שבו האדם נמצא בטירה נפלאה מקריסטל. המסע המטהר אל הטירה מביא בתחילה כאב, אך זה שלב הכרחי בדרך אל הניצחון הסופי, שבו אדם יכול לראות את השדים שלו שקופים מחוץ לטירה (דרך הקריסטל). תרזה משווה את רוממות הקריסטל של הנפש לראי מצוחצח, מה שבנו שלא מטוהר ישחיר את הראי, ויעזור לנו לא לראות את טבענו האמיתי. צריך לעבור תהליך טיהור מתמשך בכדי להגיע למצב של יהלום מלוטש שבתוכו נוכל להגשים את האיחוד שלנו עם האל.

האלוהים הוא האמת, ולכן לסטות מן האמת זה לשלול את הכוח הלא רגיל של הצלב, מפני שהאמת תובעת לפעמים להקריב את אשליית הזוהר של האינדיבידואל והאגו. השקרים הם השדים. המלחמה הקשה היא המלחמה שמתחוללת בפנים, והמטרה של האדם היא למצוא בתוכו שלום פנימי.

תרזה ניצחה את השדים שלה והגיע לנוכחות הווייתית שהורגשה בכל סביבותיה, מקרינה אור ושלום. היא ייסדה את מסדר האחיות הכרמליתיות. כמו פרנציסקוס הקדוש לפניה, גם היא נהגה להתבונן ביסודות הטבע ולראות דרכם את מסתרי האלוהים. לדוגמא, בשיר יפה שלה בשם “מעיינות המים” היא כותבת כך: “אינני מוצאת דבר מתאים יותר לתאר ניסיונות רוחניים מאשר מים. ייתכן שזה מפני שאני יודעת כה מעט ואינני חכמה במיוחד. אני כה מחבבת את היסוד הזה של המים, שאני מסתכלת עליו בצורה יותר מרוכזת מאשר על דברים רבים אחרים. בכל הדברים שאלוהים הגדול והחכם יצר יש הרבה סודות שימושיים. אלו שמבינים אותם מרוויחים, למרות שאני מאמינה שבכל דבר קטן שנוצר על ידי האלוהים יש יותר מאשר מה שמבינים…”

לפי דבריה: “למען האהבה של האלוהים צריך להיות מאוד זהירים, חייבת להיות מלחמה בחיים הללו. בפני כל כך הרבה אויבים. זה בלתי אפשרי שנשב עם ידיים שלובות, תמיד חייבת להיות הדאגה איך אנו מתקדמים, הן בפנים והן בחוץ.”

ועוד היא כתבה: “בכדי לנסוע לעולם הפנימי הזה בתוכנו, האהבה צריכה להתעורר. בכדי שהאהבה תתעורר: שחרר, היה, היה שקט, היה נוכח בשקט עדין, היה מודע להפכים, למד תשומת לב ושכחה.”

כנסיות על הכרמל

מקפלת תרזה מאווילה נמשיך במעלה רחוב טשרניחובסקי אל שדרות הנשיא ואזור מרכז הכרמל, בדרך נחלוף על פני חומת אבן גבוהה ובה פתח אל המנזר נוטרה דאם (גבירתנו) של הנזירות הכרמליתיות. במסגרת המסדר הכרמליתי התפתחו גם מסדרי נשים, כשהנזירות יכולות להיות משני סוגים: האחד הוא נזירות קונטמפלטיביות שחיות במנזרים סגורים הנקראים “כרמל”, ובחרו בדרך השתיקה והמדיטציה, והשני הוא נזירות שמקדישות חייהם למען שירות לחברה. המנזר שלפנינו הוא מהסוג הראשון, ולמרות זאת אפשר לבקר בכנסייה שבו וברחבת הכניסה היפה שלפניו.

התפישה של הכרמליתיות היא שגם הנזירות שבחרו בדרך השתיקה והמדיטציה נותנות שירות לעולם, מפני שעל ידי ההקרבה שלהן הן מטהרות את אנרגיית התת-מודע הקולקטיבי של האנושות ומאפשרות לישוע להיוולד מחדש כמודעות חדשה בקרב המאמינים. הכרמליתים כבר מתחילת דרכם ראו את עצמם כהולכים בדרכה של הבתולה, אך הליכה זו עברה התפתחות במשך השנים, בתחילה היא לבשה אופי של הערצת מריה כאם ישוע הפיזית, ולאחר מכן, עם התפתחות מסדרי הנשים, הערצתה כאחות לדרך וכמורה רוחנית המלמדת את הדרך לטהרה. ולבסוף סגידה לה כאם המין האנושי והכנסייה. מבחינה זו הלידה של ישוע היא לא משהו שקרה רק בעבר, אלא גם תהליך פנימי שיכול לקרות בתוכנו בכל זמן נתון.

מתברר כי אליהו הנביא, פטרון המסדר, הוא הראשון שעמד על המסתורין הזה: כשעלתה אותה עננה קטנה מהים לכיוון הכרמל, לאחר הקרב בין אליהו לנביאי הבעל, הוא ראה בה את דמותה של מריה. אליהו הבין שכשם שהעננה הקטנה הזו תיהפך לענן גדול שישקה את הארץ וישים קץ לשרב, כך מריה תביא את ישוע, שישים קץ למצב החטא של האדם וישקה את הארץ בגשמי הברכה האלוהית והחסד.

המנזר הוא בניין גדול בסגנון גותי בעל שער חזית גותי ובו חמישה משקופים, סמל לחמשת הפצעים על גופו של ישוע וייצוג של הוורד המיסטי בעל חמשת עלי הכותרת. מעל השער יש מנדורלה (מעין הילה משוקדת העוטפת את החלל מסביב לגוף המצויר) מגולפת באבן של מריה מחזיקה על ברכיה את ישוע הילד, ומסביבה שמונה חלונות ושמונה סמלים המסמלים את התחייה של ישוע, והלידה השנייה שהתקיימה ומתקיימת בעזרתה של מריה.

המזבח בכנסייה נמצא בצד מערב, המקום שבו אליהו ראה את העננה העולה מהים, ובאפסיס שסביבו יש פסיפס של אליהו כורע לפני הבתולה המופיעה בעננה. בכיפה שמעל המזבח יש חמישה חלונות צבעוניים. בחצר המנזר יש גן יפה שממנו נשקף נוף של מפרץ חיפה. לא רחוק משם נמצא אובליסק גדול מאבן שהוקם על ידי הבהאים במקום שבו הבהא אוללה קיבל בחיזיון את טבלת הכרמל.

מהמנזר של הכרמליתיות נמשיך דרך רחוב טשרניחובסקי אל רחוב הנשיא העובר במרכז הכרמל. כ-400 מטר במעלה הרחוב, במפגש עם רחוב החורשה, נמצאת אחת מפינות החמד של חיפה, מנזר וכנסייה רוסית על שמו של אליהו הנביא (איך לא?). נכנסים לחצר שקטה ויפה ובה בניין צנוע ובעל מראה אירופאי משהו. בתוך הכנסייה נמצא אייקונות ופרסקאות בסגנון רוסי אורתודוקסי, ובאחד הציורים מופיע אליהו העולה במרכבת אש השמיימה.

מתברר כי בכנסייה האורתודוקסית (שהרוסית היא חלק ממנה) אליהו מסמל דמות אדם שהגיע לתאוזיס (Theosis) – הארה, אדם שעבר תמורה בחייו מהיות אדם פשוט לדמוי אלוהים. העלייה לשמיים של אליהו מעידה על מידת התקדשותו, ולכן הוא זוכה לראות את אלוהים בהר סיני ולהופיע לצדו של ישוע בנס ההשתנות (טרנספיגורציה) בהר תבור. בתוך הנצרות האורתודוקסית יש ענף מיסטי שעוסק במדיטציות הנקראות הסיכאזם (Hesychasm) – הירגעות, ולו ספרות משלו שנקראת פילוקליה (Philokalia), או “הכתבים של האבות הנפטיים” (Neptic). בתוך ספרות זו מועלית על נס דמותו של אליהו כאדם שלמד את סוד המדיטציה וההירגעות וזכה, ניתן לומר, להארה. קובץ הספרים של הפילוקליה פופולריים מאוד בכנסייה הרוסית.

מהכנסייה הרוסית נחזור לרחוב הנשיא ונעבור לשדרות הציונות הצופות על מפרץ חיפה והגנים הבהאים מהחלק העליון שלהם. במקום זה יש תצפיות מדהימות על כל המפרץ וגם טיילת יפה. נלך לאורכה ונחזור לשדרות הנשיא במרכז הכרמל, ומשם נמשיך לאורך השדרות אל שכונת כבביר. כיום יש כאן שכונה מוסלמית של תנועת האחמדיה (שנראית בדיוק כמו השכונות האחרות של הכרמל), אבל בעבר היה כאן כפר צלבני בשם Anne שבו, תאמינו או לא, חושלו המסמרים שבעזרתם רותק ישוע לצלב. ומדוע דווקא כאן? אולי בגלל העצים הרבים שבמקום שאפשרו להדליק אש בכבשנים? כך או כך, לפני הכניסה לשכונת כבביר יש שביל עפר היורד באזור הכיכר של רחוב הלוטוס אל נחל שיח, שהיה בעבר מקום ההתיישבות הראשון של הנזירים הכרמליתים (אפשרות אחרת לרדת לנחל היא ללכת ברחובות השכונה עד למסגד הגדול שבליבה, ובסמוך אליו יש מדרגות תלולות היורדות אל הנחל). אנחנו נרד מרחוב הלוטוס אל היער היפה והנקיק המתעמק של נחל שיח, ונלך לאורכו עד למקום שבו בחרו להתיישב הנזירים הכרמליתים הראשונים.

נחל שיח

בשנת 1204 נזיר בשם ברתולד (Berthold of Calabria) חלם חלום שבו אליהו הנביא קרא לו להתיישב בכרמל ולחדש את בית הספר לנבואה שהוא הקים שם בזמנו. בעקבות כך אסף ברתולד כמה אחים נזירים והם פנו להתיישב במערות שבנחל שיח בכרמל. הם ניסו להתקשר לרוחו של אליהו ולבית הספר לנבואה שהוא הקים וזה הצליח, רוח הקודש שרתה עליהם ובעקבות כך הם הקימו, לאחר כמה שנים, את המסדר של הנזירים הכרמליתים. וכך, הסמל של הכרמליתים כולל בתוכו שלושה מגני דוד, וצבע הגלימה שלהם הוא שחור, זכר לגלימה של אליהו שנחרכה באש כשעלה בסערה לשמיים. אליהו זרק את הגלימה לאלישע, וזה סימל את תחילתו של בית הספר והעברת רוח הקודש והנבואה לאחרים.

הכרמליתים מאמינים שבית הספר לנבואה וקדושה שהקימו אליהו ואלישע המשיך להתקיים בצורה זו או אחרת עד זמנם, ושלמעשה הם הממשיכים שלו באופן רוחני. חלק מהפרקטיקה של ההתנבאות היה התנזרות כך שבמשך 900 שנה לאחר מותו של אליהו התקיימה בכרמל מסורת של נזירות רוחנית, ובעקבות הופעתו של ישוע אותם נזירים הפכו לנוצרים. המסורת נמשכה עם הנזירות של התקופה הביזנטית ואף בתקופות המוסלמיות הקדומות, אבל היא נעלה וירדה למחתרת ורק עם בואם של הצלבנים אפשר היה להחיות אותה מחדש

כך או כך, לכל אורך נחל שיח הקצר, הגובל בבתי העיר חיפה, ישנם שיחים יפהפיים שמזהירים בצבעי צהוב ירוק, אלו שיחי חלבלוב, מקור השיחים הוא כנראה צמחים שהביאו איתם הנזירים שהתיישבו בכרמל בימי הביניים ממקום מוצאם. הנחל הוא המקום היחיד שבו גדל שיח זה ועל שמו הוא קרוי – נחל שיח. השיחים יפהפיים, אבל זהירות לא לקטוף, החלב שלהם רעיל וזה גם צמח מוגן. כשמגיעים לאמצע הוואדי מתגלות לפנינו חורבות מרשימות, אלו הם שרידי הכנסייה הראשונה של הכרמליתים מהתקופה הצלבנית! הנזירים גרו במערות שנראות בצוקים הלבנים שמסביב, הגו והתפללו יומם ולילה, קלעו סלים לפרנסתם, ונפגשו בכנסייה לצרכי המיסה.

לפני החורבות נגלה מעיין מקסים היוצא מנקבה בסלע ושופע מים כל השנה לתוך בריכה עם דגי זהב. זהו לפי המסורת הנוצרית מעיין אליהו, ובמערה שלידה (מערת שתי קומות הסגורה כיום על ידי דלת) הוא התגורר בזמן ששהה בכרמל. מסורות אחרות אומרות שזה המעיין שממנו שתה אלישע. במקום זה כבר לא רואים ולא שומעים את העיר. המעיין מוקף ברושים וצמחיית חורש ונדמה כאילו אנחנו בהרי הגליל ולא בתוך העיר, מוסתרים על ידי צמחיית בראשית וצוקים תלולים. במקום זה נדמה כאילו האלוהים של הכרמליתים, תרזה ואליהו, נוכח.

לאחר התבודדות של כמה שנים בנחל והתחברות לרוח הקודש ובית הספר לנבואה של אליהו, ביקשו הנזירים שהתיישבו בכרמל במאה ה-13 לכתוב תקנון למסדר החדש שהקימו שיוכר על ידי הכנסייה, לצורך כך הם פנו לאלברט, הפטריארך של ירושלים באותה תקופה, שהתגורר בעכו ונחשב כקדוש על ידם. גם הוא הצליח להתחבר לרוחו של אליהו ובית הספר לנבואה שהיה קיים בכרמל, ובהשראתו כתב תקנון נזירות חדשני המשלב בין הרוח ההרמטית (של ההתבודדות) לבין הרוח הקנובית (של חיי הקהילה), ויוצר דרך חיים מיוחדת למסדר.

התקנון קובע שמנזר של כרמליתים צריך להיות ממוקם במדבר או במקום טבע מבודד אחר. למנזר יש שומר בדמות אב המנזר שיושב בפתח. בתוך המתחם על הנזיר להיות לבד יום ולילה בתאו. הכל בנוי בכדי לשמור ולהגן על פנימיות עשירה הנובעת מהתבוננות ומדיטציה. ביחד עם הציווי להישאר בתאים מצווים הנזירים להתפלל יום ולילה, שזה מקור החיות של התקנון. “על כל אחד מכם להישאר בתאו, או לידו, חושב על החוק של האדון יומם ולילה ושומר את תפילותיו, אלא אם כן נקרא לתפקיד אחר” (החריג של “תפקיד אחר” מתייחס הן לתא והן לתפילה המתמשכת, ומראה בכך ששני הציוויים הם בלתי נפרדים).

עיקר נוסף של דרך החיים הנזירית הכרמליתית הוא השתיקה, שהיא הדרך לקדושה. זו אותה שתיקה שלמד אליהו בהר סיני, “קול דממה דקה”, ויחד עם זאת הקדושה מזוהה עם תפילה תמידית, שמשאירה את הלב “ער”. האופי הקנובי (שיתופי) של התקנון מאופיין על ידי משמעת שמכוונת כלפי אב המנזר. האחראי הוא כמו אבא, ועליו להיות צנוע. הנזירים מצווים בתקנון להיפגש פעם ביום למיסה, דבר שלא היה נפוץ בתקנונים של מסדרים אחרים. הקהילה של הכרמליתים נולדת מהמיסה, כשם שהכנסייה הראשונית נולדה מחלוקת הלחם. הנזירים קושרים את הפגישה הקהילתית לתודה על הקורבן הגואל של ישוע ומכריזים בכך שקהילתם נולדה מכך.

מבחינת עבודה פנימית הנזירים מצווים לחשוב על חוק האדון יום ולילה ולהתמיד בתפילה, זה העיסוק העיקרי שלהם, חובתם הבסיסית, וזו נפש התקנון. העבודה של הנזירים היא “עבודה של מדיטציה ותפילה”. לפני הכל, הנזיר הכרמליתי מחויב לחפש את אלוהים ואת החיבור איתו. מסורת המסדר הכרמליתי מעולם לא פחדה לחבר את העיסוק בתפילה עם החיפוש המיסטי. הכתבים של הנזירים הראשונים מדגישים את המטרה הכפולה הזו: להציע לאלוהים לב טהור דרך המאמץ האישי, ולחוות ברוח, כמתנה שמימית, את הכוח של נוכחותו ואת המתיקות של הדרו. המאמץ בתפילה אינו יכול שלא למצוא ביטוי בשאיפות יותר ויותר עמוקות שממלאות ומשנות את חיי האדם, הופכות אותה למאמץ של אהבה.

בסמוך לשרידי הכנסייה והמנזר יש קפלה (בית תפילה קטן) שנבנתה מחדש בדמות מזבח גדול, והיא משמשת את הכרמליתים כיום. אם ממשיכים במורד הנחל מגיעים לבוסתנים יפים ומעיין נוסף שמשקה אותם, ומצד דרום רואים את המדרגות העולות אל אזור המסגד הגדול בתוך שכונת כבביר. אפשר לעלות במדרגות אלו או לחזור על עקבותינו במעלה נחל שיח חזרה לקו פרשת המים של הכרמל בדרכנו אל האתר הבא, והוא חורבת רושמייה, שלפי הצלבנים היה מקום כפרו של הקדוש הצרפתי החשוב ביותר והפטרון של פריז – סנט דני.

הפטריארך אלברט

הפטריארך של ירושלים (ראש הכנסייה בישראל), שנקרא אלברט, היה במקורו מהעיר Vercelli באיטליה. הוא זה שנתן את ברכתו להקמת המסדר החדש של הנזירים הכרמליתים, וכתב את התקנון שלהם. וזה מעיד, בין השאר, על הקשר שהיה בין המנהיגים הדתיים של הצלבנים שחיו בעכו והנזירים בהר הכרמל.

אלברט הוא קדוש בכנסייה הקתולית שיום חגו הוא 16.9, הוא היה איש של שלום שתיווך במאבק בין האפיפיורות לקיסר פרדריך ברברוסה, במאבקים בין ממלכת ירושלים וקפריסין, המסדר הטמפלרי והממלכה הארמנית, ועוד. אלברט היה איש העולם ומלומד גדול. עולי הרגל שהגיעו לעכו העריצו אותו וביקשו את ברכתו לפני שהם יצאו לדרך, ויש להניח שהוא פגש קבוצות גדולות של עולים בכינוסים מאורגנים. אבל גם לאחר מותו הלכו לבקר בבית שבו שכן ושבעקבות כך קודש בעכו.

קדוש נוסף שעולי הרגל הכירו היה ברתולד הקדוש מקלבריה (Berthold of Calabria). הוא היה נזיר שהקים קהילה נזירית בנחל שיח בתקופת ממלכת ירושלים הראשונה במאה ה-12, קודם להקמת המסדר הכרמליתי על ידי האח ברתולד בתקופת ממלכת ירושלים השנייה במאה ה-13. יום חגו הוא 29.3. עולי הרגל גם קידשו את ממשיכו ברוקרד הקדוש (Saint Brocard), שהיה מנהיג הנזירים בכרמל לפני הגעתו של ברתולד מקלבריה ועזר לו בפנייה אל הפטריארך אלברט מירושלים.

במילים אחרות, עולי הרגל שיצאו מעכו הגיעו לאחר יום או יומיים לנוף אחר לגמרי של מעיינות, חורש והרים, שבו הם פגשו נזירים פלאיים שהזכירו להם את הקדושים שעליהם שמעו בבית ודמויות תנ”כיות שונות. ייתכן כי הם ביקשו ברכה מנזיר כזה או אחר שגר במערה שבנחל, והורשו להשתתף במיסה היומית של המסדר אם הכירו את האדם הנכון. הם קראו קטעים מספרי הנביאים, המלכים, וספרות האבות הנזירים והברית החדשה. המסע הפך עבורם לממשות רוחנית מיד עם תחילתו, וייתכן כי הם בילו בכנסיות ובמנזרים שבכרמל כמה ימים, מרגישים שאל מקום זה הם נכספו להגיע, ולאו דווקא לעיר עכו הצפופה, המזוהמת, החילונית והנגועה בפגעי העולם הזה.

מבצר ראש מיה וטירת הכרמל

מנחל שיח עולים חזרה אל רכס הכרמל בשביל שבו ירדנו ומשם ממשיכים לאורך קו הרכס כמה מאות מטרים ומתחילים לרדת לצד השני של הכרמל לכיוון שכונת רוממה. בלב השכונה נמצאת מצודה צלבנית קטנה ולא מוכרת בתוך חורש נפלא הצופה אל נוף המפרץ. כיום השכונה היא חלק מהמרקם העירוני של העיר חיפה, אך בימי הביניים זה היה עולם אחר, רחוק מהערים חיפה ועכו ושקט מאוד מצד אחד, אבל כזה שניתן להשקיף ממנו על מהלך החיים בעמק למטה מצד שני. במרחק של כשעה-שעתיים הליכה מהעיר הצלבנית של חיפה בלב החורש של הכרמל יכלו עולי הרגל הצלבנים להרגיש קצת כמו ביערות צרפת או אנגליה, במיוחד בזמן האביב. ייתכן שמסיבה זו הם זיהו את הכפר הקטן ליד המבצר עם סנט דני, הקדוש פטרון של צרפת, והצביעו על מקום ביתו והולדתו. אלא שלפי המסורת סנט דני היה הבישוף הראשון של פריז, אז איך התקבל הקשר שלו לכרמל?

לפי האגדות, דיוניסוס הקדוש – סנט דני היה אדם שהוטבל לנצרות על ידי השליח פאולוס באתונה, ולאחר מכן עבר לרומא והגיע לצרפת. דמותו התערבבה עם שליח בשם דני שהגיע לגאליה במאה ה-3, הטיף שם לנצרות בקרב הגאלים ובסופו של דבר הוצא להורג על אמונתו, דבר שלא הפריע לו ללכת עם ראשו בידו עד למקום שבו נקבר, שם הוקמה לימים בזיליקת סן-דני לכבודו. כך או כך, סנט דני נהפך לפטרון של צרפת ובבזיליקה שלו נקברו מלכי צרפת. במאה ה-9 מגיעים לפריז כתבים של תיאולוג ביזנטי מהמאות ה5-6, שבחר בשם העט של דיוניסוס הקדוש מהמאה ה-1 (ולכן הוא נקרא דיוניסוס המתחזה או דיוניסוס אראופגיטי, pseudo Dionysius the areopagite ), והכתבים הללו זוהו לימים עם סנט דני המקורי.

במאה ה-12 מתגלים מחדש הכתבים של דיוניסוס המתחזה (סנט דני המאוחר) על ידי אבוט סוגריוס – אחד מאנשי הדת המשפיעים ביותר בצרפת, ראש המנזר של סנט דני שבונה את הבזיליקה החדשה של סנט דני בפריז בסגנון הגותי. הוא מוצא בהם תפישה מיסטית עמוקה של עולמות רוחניים הנאצלים מהאלוהות, ומחדש בעקבות זאת את זרם המיסטיקה הנוצרית בתוך הנצרות הקתולית. אבוט סוגריוס הוא המורה של מלכי ומלכות צרפת (ובמיוחד אלינור מאקוויטניה), ואת אהבתו למיסטיקה של דיוניסוס הקדוש חולקים גם הוגי דעות חשובים אחרים בני התקופה, כגון ברנרד מקלרבו.

במילים אחרות, הפופולריות של סנט דני בצרפת, ובמיוחד בחוגי המשכילים, מרקיעה שחקים. הימים הם ימי מסעות הצלב, ומה טבעי יותר מאשר לייחס לקדוש שזוהה עם אדם שהוטבל על ידי פאולוס באתונה מוצא מארץ ישראל? כשסנט דני המקורי מוזכר בברית החדשה הוא כבר אדם מבוגר וידוע היה שהמיסיונריות של פאולוס פנתה בתחילה כלפי היהודים היוונים,[11] וכמו שפאולוס המטביל אותו לנצרות הגיע מישראל לאתונה, התפתחו אגדות על כך שסנט דני נולד בכפר הקטן שבכרמל והגיע לאתונה כמהגר. בנוסף על כך ייתכן גם שהיה קדוש מקומי נוסף בשם דני או דיוניסוס שצוין בכפר שבכרמל ודמותו התמזגה עם זו של סנט דני הצרפתי, כך או כך הזיהוי של הכפר ליד ראש מיה בכרמל עם מקום הולדתו של סנט דני שירת היטב את תעשיית העלייה לרגל, מכיוון שרבים מהאבירים ועולי הרגל היו צרפתים.

במאות ה-12-13 הכרמל היה תחת השפעה צרפתית חזקה, כשהראשונים מבין הנזירים הכרמליתים היו צרפתים, וכך גם רבים מהצלבנים ועולי הרגל. הביקור בחרבת מיה בכרמל הפך לעלייה לרגל המונית ביום חגו של דיוניסוס, הוא ה-9.10. וצריך לזכור שסנט דני הוא לא רק הקדוש פטרון של צרפת, אלא אחד מ-14 הקדושים ה”מסייעים”, כשתחום המומחיות שלו הוא טיפול בכאבי ראש.

לפי כתבי “מסעי עולי הרגל הקדוש” ניתן לראות בחרבת ראש מיה שברוממה את הבית שבו הוא נולד, ולא רחוק ממנו, בעמק הסמוך, את המעיין שהוא גילה ואת פתחו התקין, וזהו מקום בריא מאוד לאדם.[12] לפי כתבי “דרכי עולי הרגל”, מתחת לבית יש מערה ובה המקום שבו נולד סנט דני. פרינגל מציע שדניס היה כנראה נזיר ביזנטי מקומי שהתקדש, אבל הצרפתים זיהו אותו עם סנט דני, דיוניסוס הקדוש, וטענו שלפני הגיעו ליוון הוא היה נזיר על הר הכרמל.[13]

כיום ניתן לראות בגבעה היפה והמיוערת של ראש מיה כמה קשתות, בורות מים וקירות של המבצר. המעיין שהיה סמוך לכפר שנקרא French Ville ונקשר לסנט דני נעלם, וכך גם הבית שלו והמסורת על הולדתו במקום. לפי טייטמר, בפברואר האבירים נהגו לבוא להר כרמל עם הסוסים והחמורים שלהם ולהקים מאהל בדשא. הבדואים נהגו לבוא ולהיפגש איתם ולערוך תחרויות סוסים. ניתן לראות משם כל דבר שקורה בנמל חיפה ובעכו, כך שמצד אחד הם יכלו להיות על המשמר, ומצד שני לבלות בטבע. חרבת ראש מיה היא הכניסה הראשית לכרמל מהצפון.

במילים אחרות האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים ושאר אבירי הממלכה אהבו להגיע לכאן, במיוחד בזמן האביב, עת נערכו במקום טורנירים של אבירים מסורתיים. ניתן רק לדמיין את האבירים הרכובים על סוסיהם, רומחים בידיהם, דוהרים זה לקראת זה בשדה הפתוח לרגלי המצודה.

טירת הכרמל

מחרבת מיה נעלה שוב לקו הרכס של הכרמל לכיוון מרכז חורב, נחצה את הצומת כלפי מעלה ונתחיל לרדת דרך הרחובות של שכונת רמת בגין אל השבילים היורדים לנחל עובדיה, בדרכנו לטירת הכרמל. בתוך אפיק הנחל יש שביל יפה אבל לא מסודר (הרבה בולדרים בדרך), ושביל נוסף וקל יותר יש בשלוחה היורדת אל טירת הכרמל מצפון.

טירת הכרמל נקראה בזמן הצלבנים על שמו של יוחנן המטביל, שכונה גם סנט יוהאן דה־טירה. בנצרות מזהים את יוחנן עם אליהו הנביא, ולכן זה היה טבעי שהוא יופיע בכרמל, ולמה לא בטירה? ואכן במקום היה מנזר אורתודוקסי, וכן כנסייה על שמו שהפכה יותר מאוחר למסגד הכפר הערבי ולבסוף לבית כנסת “יד לבנים”. מעניין לציין שבחפירות הצלה שנערכו בטירה לאחרונה התגלה מבנה גדול עם פתח לחצר שהיה כנראה חלק מכנסייה גותית, וצמוד אליו מבנה קבר קטן ובו קבר תת-קרקעי וגומחה של קדוש אלמוני כלשהו.

לפי כתבי “מסעי עולי הרגל הקדוש”, יוחנן חולל נסים רבים במקום זה, ויש בו מנזר של יוונים. היה מי שהציע שהכפר טירת הכרמל היה נחלה של המסדר הטבטוני, ואילו אחרים הציעו טמפלרים. בכל מקרה, זה לא נדיר שמנזר יווני אורתודוקסי נמצא צמוד למרכז פרנקי חקלאי.[14]

כשיוצאים משביל העיזים במורד נחל עובדיה, התחנה הראשונה בדרך שלנו היא שלוחת סלע מעל היישוב שבתוכה נמצאת מערת עובדיה. זהו קומפלקס מערות מרשים בן שתי קומות ובו שרידים של מבנים ואולמות. עובדיה היה אחראי על הבית אצל המלך אחאב בזמנו של אליהו מכיוון שהוא היה איש ירא אלוהים, ועזר להחביא במערה מאה נביאים בשתי קבוצות של חמישים מפני זעמה של איזבל ודאג להם למים ואוכל. ואכן המערות גדולות מספיק בכדי להכיל כמות כזו של אנשים. בסמוך למערה באמצע המדרון יש שרידים של מבנה גדול, שלפי פרינגל הוא צלבני. בשלוחה שמדרום למערת עובדיה, מהצד השני של פתח הנחל (דרום) בקצה רחוב יפה נוף, יש שרידים של מבנה צלבני נוסף.

לאחר המעבר בין האתרים השונים בעיר חיפה וסביבותיה נתכנס למנוחת לילה באחד המלונות בצד המערבי של העיר, בסמוך לטירת הכרמל. המעבר בין הצדדים השונים של הכרמל מסטלה מאריס לנחל שיח ומשם לחרבת מיה וכן הלאה הוא קשה יחסית, כך שאפשר לוותר על אחד האתרים במקרה הצורך, או לחילופין להקדיש לחיפה וסביבתה יותר מיום.

 [1] יש עדיין קהילה טמפלרית באוסטרליה המתחזקת את בית הקברות ההיסטורי שלהם בחיפה ומבקרת בארץ מדי פעם.

[2]  הדעות חלוקות לגבי מקום קבורתו.

[3]  לפי כתבי “דרכי עולי הרגל” במערה יש מעיין שאליהו עיצב בידיו.

[4]  Pringle, D. (1998). The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A Corpus II Pp. 226-229

[5]  מעניין שדבר לא מוזכר בקשר לנביאי האשרה.

[6]  Pringle, D. (1998). The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A Corpus II P. 248

[7]  החלוקה בין מקום קדוש לרגלי ההר פתוח לציבור ומקום התבודדות פרטי של הקדוש בראש ההר היא גיאוגרפיה מקודשת המופיעה גם במקומות אחרים בעולם כגון מערך מהנזרים ומערות נזירים בהר אתוס ביוון.

[8]  למרות שהפכה לנזירה היא נספתה בשואה, ויש לה סיפור חיים מרתק שראוי שיסופר במקום אחר.

[9]  תורגמו לעברית בשתי גרסאות, האחת על ידי הוצאת חד קרן והשנייה על ידי יותם ראובני.

[10]  הטכניקות שלה משמשות עד היום פסיכולוגים מודרניים שאינם קשורים למסדר, כגון קרוליין מיס.

[11]  האדם הראשון שהתנצר באירופה הייתה אישה יהודיה כובסת, בשם לידיה מפיליפי, במקדוניה.

[12]  Pringle, Denys. Pilgrimage to Jerusalem and the Holy Land, P. 166

[13] Ibid, P. 206

[14]  Pringle, D. (1998). The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A Corpus II P. 370