היום התשיעי של העלייה לרגל בדרך הדקל, מנווה שלום לאזור יד השמונה אבו גוש

ביום התשיעי של העלייה לרגל נלך מנווה שלום ולטרון אל אבו גוש בירושלים, כשבדרך נעבור באתרים של לטרון, אמאוס, פארק איילון וגבעת יערים. אפשר ללכת ביום מאומץ אחד מרמלה לאבו גוש, ולוותר על לינה באמצע הדרך, אבל בהנחה שאנחנו לא הולכים בקצב של עולי הרגל בימי הביניים, ומתוך רצון לראות את האתרים בדרך ולשמור על המידה של 20 ק”מ ביום, מומלץ ללכת במהלך יום אחד מרמלה ללטרון, ובמהלך יום נוסף מלטרון לאבו גוש. מהותו של היום השני היא מעבר מאזור הגבעות של השפלה להרי יהודה, ובמסגרת זו אנחנו מטפסים לגובה של מעל 800 מטר, אבל נתחיל בהתחלה.

עמק איילון הוא הפתח להרי יהודה ונקודה אסטרטגית בדרך לירושלים, ומסיבה זו הוא היה במהלך ההיסטוריה מקום של מלחמות. כאן נלחם יהושע במלכי כנען, יהודה המכבי ביוונים, הישראלים בערבים במלחמת השחרור, והצלבנים במוסלמים. מצד שני, המיקום האסטרטגי של העמק הפך אותו גם למקום של מפגש בין אנשים וקבוצות, דתות ותקופות, והוא נודע כמקום של חזיונות ופולחן שיש בו אתרים קדושים לכל הדתות מכל התקופות. כיום יש רצון של מספר קבוצות הקשורות לעמק להפוך אותו למקום של דיאלוג בין-תרבותי ובין-דתי, כשהאתר הבולט ביותר בהקשר זה הוא היישוב היהודי-ערבי נווה שלום, ששימש אותנו כמקום לינה ובו נתחיל את היום שלנו, כשאנחנו מקדישים מעט זמן לגילויו.

מנווה שלום נמשיך דרך עמק הכלניות אל מנזר השתקנים, שגם הוא מקום של שלום, ולאחר מכן למבצר הטמפלרי הסמוך ולקהילה נוצרית רוחנית באמאוס הסמוכה, ששמה לה למטרה לקדם דיאלוג יהודי-נוצרי. וכך יש לנו מקבץ של שלושה אתרים נוצריים שהם תחנות במסע העלייה לרגל שלנו בסמוך לצומת לטרון (מצפון לצומת נמצא אתר מיני ישראל שבהחלט שווה ביקור, ואתר זיכרון לחללי חיל השריון שנקרא “יד לשריון”). מאזור הצומת נמשיך דרך השבילים של פארק קנדה אל השלוחות של הרי יהודה, נעלה בדרך הרומאית העתיקה אל נווה אילן ומשם למקבץ האתרים של קריית יערים ואבו גוש, שם נמצא מקום לינה ללילה האחרון של מסע העלייה לרגל שלנו לפני ההגעה לירושלים.

לפני שנתחיל בתיאור האתרים של לטרון, כמה מילים על היישוב נווה שלום, שיש בו אכסנייה שמתאימה לאירוח עולי הרגל, וגם מרכז למדיטציה והגות בעל אוריינטציה נוצרית שהוקם על ידי אדם מיוחד בשם ברונו הוסאר.

נווה שלום – יישוב יהודי-ערבי משותף

נווה שלום הוא היישוב המעורב יהודי-ערבי היחיד בארץ. הוא הוקם ביוזמתו של אדם מיוחד בשם ברונו הוסאר ב-1969, שנתיים לאחר הגירוש של תושבי הכפרים יאלו, בית נובא ועמאוס הסמוכים באזור לטרון, בכדי להראות שישראלים ופלסטינאים יכולים למרות הכל לחיות ביחד, וגם כיישוב בעל אוריינטציה דתית רוחנית, המקדם דיאלוג בין-דתי נוצרי ויהודי. בסמוך לנווה שלום עובר שביל ישראל, ולהבדיל דרך בורמה.

כיום גרים ביישוב מעל 300 איש, ויש בו בית הארחה ובית קפה שישמשו אותנו במסע העלייה לרגל. למרות שבמהלך השנים לא הכל התנהל על מי מנוחות, הרי שהיישוב משמש כמרכז וכמודל לתנועות השלום השונות, ויש בו בית ספר פעיל לשלום. בקצה היישוב יש מבנה עגול שנקרא “דומיה”, ובסמוך אליו ומעליו בניין עם שני אולמות מכוסים כיפות, זהו המרכז הרוחני פלורליסטי שמשמש כמרכז סדנאות ופעילויות רוחניות.

המרכז של “דומיה” הוא בית עגול בדמות כדור גדול המוחבא ביער, בצידו הצפוני קרוע חלון עגול וגדול הצופה אל מנזר השתקנים בלטרון. בתקרה יש חלונות עגולים קטנים המכניסים פנימה קרני אור, ובמרכזו אבן ובתוכה קער עגול שבו מדליקים המבקרים נרות. המחשבה שמאחורי המילה “דומיה” היא שלפני שנוצרו השפות השונות: עברית, ערבית, אנגלית וכו’, לפני שהיו הקולות, המראות והצלילים, הייתה דומייה: “הארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום” (בראשית, א’ 2), וכמעט וניתן לשמוע את הדממה… מתוך הדממה הזאת הגענו ואל הדממה הזאת נחזור, ולכן נאמר בתהילים ס”ה 2: “לך דומיה תהילה אלוהים”. מסיבה זו הדומייה היא כלי להתגבר על המחלוקות והחלוקות שבתוכנו ולהתחבר לפנימיות שלנו, אל האלוהים.

הכדור העגול הוקם לזכרו של ברונו הוסאר, האיש שייסד את נווה שלום, נזיר דומיניקני שאהב להתפלל בדומייה. ברונו רצה כל חייו להיות נזיר מסוג הנזירים הציסטריאציאנים, הנזירים השתקנים, אלה שמעבירים את כל חייהם בתפילה, דממה והגות. אלא שחייו הובילו אותו שוב ושוב לחיים של פעלתנות. אך סמלי הוא שלאחר מותו, לאחר ששקטו כל הרעשים, הוקם לכבודו בית שמהותו דממה עמוקה. הוא צופה אל מנזר של נזירים טראפיסטים (פלג של הציסטריאציאנים) – מנזר השתקנים.

המבנה שנמצא מחוץ ליישוב בגבול היער הוא בעל תהודה מיוחדת, הנשמעת עם פסיעת הרגליים כשנכנסים פנימה. המקום הוא מקום תפילה והגות פתוח לכול במשך כל שעות היום, מקום שכל בני האדם באשר הם יכולים לבוא אליו ללא תשלום ולמצוא בו מעט שקט ומרגוע לנפשם.

על ברונו הוסאר – מייסד נווה שלום

ברונו הוסאר (1911-1996) נולד וגדל כיהודי במשפחה חילונית בקהיר. בגיל 22 הוא התנצר, נהיה קתולי, והפך עם הזמן לנזיר דומיניקני. נסיבות חייו המיוחדות הביאו אותו להבנה ולקשר עם ארבעה אנשים בתוכו, כפי שהוא מתאר זאת: היהודי – שכך הוא גדל ונולד, הערבי – הסביבה שבה גדל ואיתה היה בקשר במהלך חייו, הנוצרי – מהותו כנזיר דומיניקני, והישראלי – הארץ שבה שירת מרבית חייו ובה פעל את פועלו.

ארבעת האנשים שבתוככי ברונו חיו בשלום אחד עם השני: ברונו התגאה במוצאו היהודי וכיבד אותו, פעל רבות למען מדינת ישראל ואהב אותה, פעל רבות גם למען האוכלוסייה הערבית שהיא למעשה הייתה צאן מרעיתו בישראל, והגשים בחייו את האידיאל הנוצרי של האהבה.

נסיבות חייו המיוחדות של ברונו, והשלום שהוא הגיע אליו בתוכו, בין האנשים השונים שבו, הביאו אותו לחשוב שאולי ניתן ליישם שלום, אהבה והשלמה אלו גם בחיים החיצוניים, בקרב אנשים חיצוניים. שאולי בגלל נסיבות חייו המיוחדות יש לו שליחות, להקים יישוב יחיד מסוגו, שבו יחיו ביחד יהודים וערבים, נוצרים, מוסלמים ויהודים, בשלום ובכבוד הדדי. אי של שפיות, והבנה שאפשר אחרת בתוך עולם של מלחמות.

ברונו הגיע לישראל בשליחות הכנסייה הקתולית ב-1953, ומשימתו הראשונה הייתה הקמת קהילה של נוצרים ישראלים-עבריים ביפו. בסוף שנות ה-50 הוא החל בהקמת בית ישעיה – מרכז לחקר היהדות ולקירוב בן יהודים ונוצרים בירושלים .בשנת 1961 התפרסם בוותיקן טקסט הנקרא “הטקסט היהודי”, שבו מובע הצער של הכנסייה על הפשעים והחטאים שבוצעו כנגד היהודים במהלך הדורות. הטקסט מדגיש את האהבה של הנוצרים לאחיהם הבכורים באמונה באלוהים ואת רצון הכנסייה לשנות את תורותיה והתייחסויותיה כלפיהם. במשך שלוש השנים הבאות התנהל בוותיקן מאבק על הקבלה הרשמית של מסמך זה כמדיניות של הכנסייה, ברונו מצא את עצמו במרכזו של מאבק זה. כאיש שהיה בעברו יהודי, כמנהיג הקהילה הנוצרית-עברית בישראל, הוא דיבר אל ועידת הכנסייה ושכנע אותם לקבל את המסמך חרף התנגדות הנציגים הערבים. הוועידה קיבלה את המסמך ברוב גדול וברונו קיבל מיד אחר כך, כאות הוקרה, אזרחות ישראלית.

במשך השנים נמשך ברונו יותר ויותר לפעילות פוליטית, חבריו לבית ישעיה היו בדעה שאל להם כאנשים דתיים להיות מעורבים בחיי המעשה. אך ברונו השתמש בטיעון מהפסוק התנ”כי  “נעשה ונשמע”, וכן הוסיף את השקפתו לפיה “באנו לכאן בכדי לכפר על החטאים שהעולם הנוצרי עשה כלפי היהודים, ולפתח ידידות אמיתית בן שתי הדתות, לכן אל לנו ברגע האמת להימנע מלהיות מעורבים”. כתוצאה מהשקפה זו היה ברונו מעורב בפעילות למען ישראל באו”ם ובמקומות אחרים, ויחד עם זאת גם השתתף בהפגנות ובפעילות כנגד עוולות שנעשו לערבים, כמו במקרה של איקרית ובירעם. הוא פעל למען השלום במסגרת “שלום עכשיו” ובמסגרות אחרות.

לאחר שהקים את בית ישעיה ודאג לכך שיתבסס כמרכז לימוד, החל ברונו לחלום שוב: האם ההשלמה בן יהודים וערבים היא לא יותר חשובה מאשר לימוד וחילופי דעות אינטלקטואליים? מחשבה היא הכרחית וחשובה, אך האם היא מספיקה? יהודים ונוצרים כה מחולקים על ידי היסטוריה ודעות קדומות, האם איננו צריכים לנסות ולמצוא דרך שבה הם יוכלו לשתף את חייהם? וכך נולד החלום של נווה שלום – קהילה שבה יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים, יוכלו להישאר נאמנים לאמונתם ומסורתם בעודם מכבדים לחלוטין איש את רעהו.

סביב החזון הזה נקבצו מספר אנשים. מטרת הכפר-קהילה הייתה להיות מקום-רקע לבית ספר לשלום. ברחבי העולם ישנם בתי ספר רבים למלחמה, אבל מעט בתי ספר לשלום. ברונו חשב ששלום צריך להילמד, ששלום הינו אומנות, וקיווה כי בנווה שלום יקום בית הספר הראשון לשלום בעולם.

ב-1967 הוא הציג את חזונו לאב הממונה עליו וקיבל את רשותו להקדיש עצמו לחזון זה. חלפו שלוש שנים נוספות עד שהוא התפנה ממשימותיו האחרות והחל להקדיש את עצמו לחלוטין להקמת היישוב. בתחילה הוא נתקל בספקנות, אנשים אמרו לו: “זאת אוטופיה”, “זה לא יעבוד”. המנזר הטראפיסטי בלטרון תרם לטובת הפרויקט חלקת אדמה ליד לטרון, וב-1972 עלו המתיישבים הראשונים לקרקע. במשך חמש שנים הם חיו במקום בתנאים של חלוצים, ביתו הראשון של ברונו היה אוטובוס ישן, ואז, ב-1977 התחילו לעלות ולהתיישב בנווה שלום המשפחות היהודיות והערביות הראשונות. בתחילת שנות השמונים קיבל היישוב הכרה על ידי השלטונות, בתים החלו להיבנות, וכיום זהו יישוב פורח. ברונו המשיך להתגורר בו עד מותו.

כך כתב ברונו ב-1988: “הענן, שהוביל אותי דרך השלבים השונים של חיי לנווה שלום (הוא מתייחס לענן שהוביל את בני ישראל במדבר), לא התרומם שוב. אינני רואה עוד את עמוד החושך או האש לפני. במקום זאת לשונות של אש עוטפות את השלבים השונים של המסע שנעשה וקוראות לתשומת ליבי. אין זה עוד מסע במדבר, עכשיו נדמה שהרוח אומרת לי: ‘העמק את מבטך, נסה להבדיל בן הסימנים של הזמנים. השלמת את המסע האופקי, עכשיו נסה את המסע האנכי… אינך חי עוד לעשות דבר, אלא בכדי שמה שנעשה יישא פרי’. זה מה שאני חי בשבילו היום, עד שהבורא המאוד אהוב ואוהב שלי, אבי, יבוא לקרוא לי.”

ברונו מת ב-1995 ונקבר בנווה שלום, ומרכז “דומיה” הוקם לכבודו ומשמר את זכרו וחזונו. ממרכז “דומיה” בנווה שלום נרד לעמק הקסום הנמצא בין גבעת היישוב לבין הגבעה של מנזר השתקנים שממולו, משני צדיו של אפיק נחל אילן. העמק, שנקרא “עמק הכלניות”,[1] היה עד לכמה מהקרבות הקשים ביותר במלחמת השחרור. במרכז העמק ישנה חורשת אקליפטוסים בולטת, כאן, ב-1948, נפצע קצין צעיר בשם אריק שרון, פציעה קשה, ונאלץ לחכות במשך כל היום עד שיוכלו לחלץ אותו עם לילה, במקום זה התגבשה תפישת עולמו. לא רחוק משם, להבדיל, ישנו אתר פרהיסטורי בשם “חתולה”, שם ניתן לראות סלע עם מכתשים לכתישת תבואה. מצפון לעמק הכלניות נמצאת גבעה שבראשה מצודת לטרון הטמפלרית ובשיפוליה מנזר השתקנים. לשם נשים פעמינו.

מנזר לטרון

מעמק הכלניות נלך בדרכי עפר אל מגרש החניה של מנזר השתקנים, מדרום לו יש רחבה עם סככה וספסלי ישיבה ליד פסל בצורת טוטם המוקדש לשלושה אישים: רש”י, צלאח א-דין, וברנרד מקלרבו מייסד המסדר של הציסטרציאנים שחבריו הם מקימי מנזר השתקנים. זאת אנדרטה לשלום ושיתוף פעולה מכיוון שכל אחד משלושת האישים הללו הצטיין בסובלנות וכיבוד האחר.

ברנרד מקלרבו היה הדמות המשפיעה ביותר בתחילת המאה ה-12, הוא תמך במסדרים הצבאיים והטיף למסע הצלב השני, אבל במקביל לכך היה גם פילוסוף והוגה דעות שקידם את פולחן מריה בנצרות, הוביל רפורמה במסדרים הנזיריים, כתב תקנון חדש למסדר הציסטרציאני, והיה מטיף בחסד שהגשים את אידיאל הנזירות של ימי הביניים. הוא הלך בעקבות עקרונות האמונה הנוצרית, האדיקות, והגיון חסר פשרות, אבל עם זאת הוא לא היה קנאי או רודף, וגם כאשר הטיף בעד מסע הצלב השני במיינך, הוא התערב על מנת להפסיק את רדיפת היהודים שהייתה במקום, ולדעתו את הכופרים צריך לשכנע במילים ולא באלימות. הוא היה עניו, אציל, ועדין במגע עם אנשים אחרים.

צלאח א-דין היה הכובש המוסלמי הגדול של ירושלים מידי הצלבנים, אבל גם כשניצח במלחמות הוא לא טבח באויביו ונהג בהם במידת הרחמים, וכשכבש את ירושלים הוא אפשר לתושביה להתפנות בשלום, ואף להמשיך ולהפעיל את בית החולים לפצועים שלהם תחת שלטונו. רש”י היה פרשן התורה היהודי החשוב ביותר, חכם שמקובל גם על הגויים, שיצא כנגד הפרעות ביהודים בזמן מסע הצלב הראשון. שלושת האישים האלו פעלו בסמיכות זמנים זה לזה והיו קרן אור של אנושיות בתוך עולם ברברי ואלים. בדומה לאידיאל של נווה שלום, הפסל מסמל שיש מכנה משותף גבוה בין שלוש הדתות ושהוא חזק יותר מהפירוד ביניהם.

ממגרש החניה מוביל שער יפה אל תוך חצר המנזר, ובצד הימני שלו חנות היין והמזכרות של המנזר השייך כיום למסדר הטראפיסטים, שהם פלג של המסדר הציסטרציאני, וקרויים על שם עיירה בנורמנדיה בשם טראפ,[2] שם החל המסדר במאה ה-17. השטח של המנזר היה במקורו של המסדר הכרמליתי, שלהם שייכת עד היום אמאוס הסמוכה, אלא שהכרמליתים היו בעיקר נזירות ואלו לא התאימו לעיבוד חקלאי אינטנסיבי, ולכן הם העבירו את הקרקע לטראפיסטים.

הטראפיסטים דוגלים בחיי פשטות ורואים בדיבור בעלמא מקור לבזבוז זמן הגורם למחשבות כפירה. הם נמנעים ככל האפשר מדיבור סרק, ולכן המנזר נקרא מנזר השתקנים. אבל כדאי לדעת שהנזירים לא נודרים נדר שתיקה, ואם יש להם משהו חשוב לומר הם יאמרו זאת. הם מתפללים שבע פעמים ביום, מקיימים מדיטציות ועובדים קשה לקיומם.

האב קליאופס הוא החלוץ שעלה למנזר ב-1887, באופן סימבולי קליאופס הוא שמו של אחד האנשים שנפגשו עם ישוע באמאוס הסמוכה. במקום הייתה חווה של הכרמליתיות שנקנתה על יד הטראפיסטים ועוד כמה בניינים, כשהבולט ביניהם הוא אכסניה שנקראה “מלון המכבים”. זה היה מלון שנבנה באמצע המאה ה-19 עם סלילת כביש יפו-ירושלים, אך ירד מגדולתו בעקבות סלילת הרכבת לירושלים בשנות ה-90 של המאה ה-19. בשנת 1890 הושלמה רכישת המנזר בעזרת ממשלת צרפת, ושאר הנזירים עלו למקום.

אחת הסיבות לבוא הנזירים הטראפיסטים ללטרון הייתה מדיניות הגיוס של הרפובליקה השלישית. השלטון הצרפתי גייס כמרים לצבא אלא אם כן הם שירתו מעבר לים במשך יותר מעשר שנים, פטור זה התקבל ב-1889 ונקרא “הכמרים עם תרמיל על הגב” והוא נועד לעזור במאמץ הקולוניאלי הצרפתי.

הנזירים הגיעו למנזר לאחר סיור באתרים הנוצריים בישראל, שבמהלכו הם ביקרו אצל הפטריארך הלטיני, שכל כך התרשם מהם עד שהחליט להוריש למנזר את ספרייתו העשירה לאחר שילך לעולמו. ב-9 בדצמבר נחגג ייסוד המנזר, ומרגע זה הונהג התקנון החמור של הטראפיסטים בחיי הקהילה. השנים הראשונות היו קשות גם בשל התנאים הפיזיים וגם בשל תככים פנימיים, אך היו הישגים יפים בתחומי החקלאות והבנייה. מעניין לציין שהתקנון של המנזר לא מגביל שתיית יין, ולמעשה ייצור היין הפך לענף עיקרי.

הנזירים הקימו בית ספר שקלט נערים מן הכפר עמאוס הסמוך (שלא קיים מאז 1967), ושפת ההוראה בו הייתה צרפתית. הם גם הגישו עזרה רפואית לנזקקים רבים, והמשיכו בעזרה זו אפילו בימי המלחמות שעברו על האזור. בשנת 1905 הגיעה קבוצה נוספת של נזירים טראפיסטים מהולנד וגרמניה. בניית הכנסייה הושלמה ב-1929, ובניית המבנה המפואר של היום הושלמה סופית רק ב-1960. במלחמת העצמאות ידע המנזר שעות קשות, הוא הופגז, ועשרות פצועים הגיעו אליו, היבולים קמלו בשדות, אך הנזירים התעקשו להישאר במקומם והיו עדים לקרבות הקשים שהתרחשו באזור. לאחר המלחמה הפך המנזר לנקודת תצפית של האו”ם וחלק מהמובלעת הירדנית.

אחד הדברים הבולטים בכנסייה הוא הפסל של גבירתנו של הייסורים באפסיס, המראה את מריה נותנת צלב לישוע התינוק. הייסורים של מריה הרואה בחזונה את בנה המוקע על הצלב מזכירים לנו את הזמנים הקשים שעברו על תושבי האזור, מכיוון שהגבעה הציורית בסגנון טוסקנה לא תמיד הייתה פסטורלית, אלא מוקד של קרבות קשים. תזכורת לכך נקבל גם באתר הבא שבו נבקר, והוא מצודת לטרון. מהפסל המשולש למען השלום יוצאת דרך עפר העולה לראש הגבעה, וכשמגיעים למעלה עוברים לשביל עזים המטפס בין החורבות.

מצודת לטרון

המצודה הצלבנית של לטרון נבנתה לראשונה ב-1132, כבסיס למסדר הטמפלרי שתפקידו היה לאבטח את הדרך לירושלים ולשמור על עולי הרגל הרבים מפני פשיטות של כוחות מוסלמים עוינים. שמה של המצודה היה “לה טורון דה שבלייה” (Le toron des Chevaliers), כלומר “המצודה של האבירים”, אבל השיבוש של שם זה הביא לקרוא למקום “לטרון” ולזיהוי שלו עם הגנב הטוב מהברית החדשה, שנקרא בלטינית Bonu Latronis.

בספר לוקס מופיעה ההתייחסות היחידה לגנב הטוב: “ואחד מאנשי הרשע התלויים גדף אותו לאמור הלא אתה המשיח הושע עצמך ואותנו, ויען האחר ויגער בו לאמר הלא תירא את האלהים כי ענשו ענשך, והנה אנחנו כמשפט כי לקחנו כגמול ידינו והאיש הזה לא עשה מאומה רע, ויאמר אל ישוע זכרני נא אדני בבאך במלכותך” (לוקס, כ”ג 34-39), באותו הספר מופיע גם הסיפור על שני התלמידים הפוגשים את ישוע ליד אמאוס, שזוהתה גם היא לימים עם לטרון (ראו בהמשך).

המסדר הטמפלרי הוקם בהשראתו של ברנרד מקלרבו, שהיה גם האיש שמאחורי הקמת מסדר הנזירים הציסטריאציאנים, כלומר אותו אדם היה אחראי בעקיפין על הקמת מנזר לטרון ומבצר לטרון. ברנרד היה דמות כה גדולה וחשובה במאה ה-12 עד שהיה בכוחו להתוות דרך של אדם נוצרי חדש, שהוא שילוב של אביר ונזיר, וכך נוצר מסדר האבירים הראשון של הטמפלרים, שתפקידו היה בין השאר להגן על עולי הרגל למקומות הקדושים. הטמפלרים הפכו עד מהרה למסדר הגדול, העשיר והמשפיע ביותר בעולם הנוצרי, הם הקימו רשת של מצודות בארץ ישראל, במיוחד לאורך הדרכים, וגם במקומות אחרים באירופה, כולל לאורך דרכי עולי הרגל לסנטיאגו בספרד והוויה פרנקיה לרומא.

במילים אחרות, לטמפלרים היה קשר חיוני למסורת העלייה לרגל, הם היו דמויות של נזירים אבירים אגדיים שחיים בטירות (מצודות) המסתוריות שאותם ראו עולי הרגל בדרכם אל המקומות הקדושים. בתוך המצודות של הטמפלרים הייתה מסורת של לימוד ותפילה, ובקרב החוגים הקרובים אליהם הופיעו הסיפורים על הגביע הקדוש והתפתחה המחשבה והמיסטיקה הנוצרית. במבצר הגדול שבלטרון היו מקומות לינה רבים ויש להניח כי עולי הרגל נהנו מנוכחותם של האבירים וזה הוסיף לחוויית העלייה לרגל שלהם, וכי הם יכלו למצוא במבצרים גם ספריות וחדרי תפילה, עזרה רפואית וכלכלית, ייעוץ רוחני והכוונה.

כשמגיעים לראש הגבעה של לטרון ניתן להיכנס לאולמות הגדולים מזמן “דרך הדקל”, העומדים על כנם ומעבירים קצת מהתחושה של המקום בימי עבר. הבנייה עם האבנים הגדולות והקשתות מרשימה ביותר, בסמוך למצודה ניתן לראות את השרידים של הכפר לטרון ואנדרטה ישנה לכבוד חטיבה 7. המבצר שימש כמוצב ירדני וניתן לראות בו גם שרידים של הבונקרים מתקופת מלחמת השחרור.

מראש הגבעה של לטרון נרד לכביש 3 ונחצה את כביש 1 לצד השני שלו, שם נמצא האתר של אמאוס, שהוא מקום קהילה נוצרית מעניינת, אתר ארכיאולוגי חשוב שבו מוזיאון ומבני מנזר.

אמאוס

בספר לוקס מסופר על ישוע שקם לתחייה ופוגש שניים מתלמידיו ליד מקום בשם אמאוס: “אותו יום היו שניים מהם הולכים אל הכפר הנקרא עמאוס, שמרחקו מירושלים כאחד-עשר קילומטר, ומשוחחים ביניהם על כל מה שקרה. והנה בשעה ששוחחו והתווכחו התקרב ישוע עצמו והלך עמהם, אלא שעיניהם היו אחוזות ולא הכירוהו. אמר להם: ‘מה הדברים האלה שאתם מתדיינים בהם בדרך?’ השניים נעצרו ועצב נסוך על פניהם. אחד מהם, קליופס שמו, השיב ואמר אליו: ‘האם אתה רק אורח בירושלים ואינך יודע מה נעשה בתוכה בימים אלה?'” (לוקס, כ”ד 13-18).

אמאוס (או עמאוס) הייתה כנראה בזמנו של ישוע כפר יהודי בשיפולי נחל איילון, אלא שהכפר נחרב ואמאוס הוקמה מחדש במאה ה-3 על ידי הקיסר אלגבלוס והפכה לבירה של אזור השפלה בתקופה הביזנטית, עת זוהתה עם עמאוס המקראית. נבנתה בה כנסייה גדולה במאה ה-5 ומנזר והתפתחו מסורות על תכונות המרפא של המעיינות בסביבה שישוע רחץ בהם את רגליו. במאה ה-7 העיר ניטשה בעקבות מגפה והמרכז השלטוני של אזור השפלה עבר ללוד ויותר מאוחר לרמלה, וכך ישנו מעין משולש אנרגטי של לוד – רמלה – אמאוס.

לאחר הנטישה של העיר עבר הזיהוי של עמאוס המקראית לאבו גוש והכפר אל קוביבה, הצלבנים זיהו את אמאוס שבה הופיע ישוע עם אבו גוש, והקימו כנסייה גדולה וחשובה לכבוד האירוע וכנסייה נוספת באל קוביבה. בעקבות כך הפרנציסקנים זיהו את אמאוס גם הם עם אל קוביבה, שם הם הקימו כנסייה חדשה בתחילת המאה ה-20 לכבוד האירוע, וגם עם אבו גוש, שם נשמרה הכנסייה הצלבנית (ראו בהמשך). אלא שהתגלות מקרית לפני קדושה נוצרית החזירה את הזיהוי של המקום לאתר המקורי שלו ליד לטרון. כך, בשנת 1878, עברה סמוך לאמאוס קדושה נוצרית עכשווית בשם מרים בוארדי,[3] שבעקבות חיזיון שהיה לה היא זיהתה את השרידים העתיקים לצד הדרך כמקום ההופעה של ישוע, ולמרבה ההפתעה היא צדקה מבחינה היסטורית, ומאז הזיהוי הזה התקבל על ידי רוב העולם הנוצרי, וכתר התחייה של אמאוס המקורית חזר אליה.

בשנת 1932 הוקם באתר בניין גדול ששימש כמנזר ונקרא “בית השלום”, אלא שהנזירים עזבו אותו וב-1993 התיישבה במקום קהילה נוצרית מודרנית מצרפת בשם “בני האושר”. זהו סוג של תנועה נוצרית חדשה ברוח ועידת הוותיקן השנייה שכמותה צצו רבות בשנות ה-70 של המאה ה-20, מתוך רצון להפיח רוח חיים מודרנית בכנסייה הקתולית המסורתית והמאובנת.

קהילת בני האושר מאפשרת לחבריה לבחור בין נישואין לחיי רווקות, והיא מנסה ליישם את האידיאלים הנוצריים בחיי שיתוף ונתינה. אנשי הקהילה מונים כ-10-20 איש ומחזיקים את האתר של אמאוס. בתוכו אפשר למצוא שרידי כנסייה ביזנטית גדולה, מערות קבורה עתיקות שחלקן מימי בית שני, שרידי החפירות של העיר הרומית והביזנטית אמאוס ניקופוליס, וגם מוזיאון לעתיקות המקום. אנשי הקהילה מקבלים אורחים, מדריכים עולי רגל ושמחים לעזור להם. בנוסף הם פועלים למען דיאלוג בין-דתי ובין-תרבותי.

הדרך מאמאוס לנווה אילן

מאמאוס נמשיך דרך השבילים היפים של פארק קנדה מזרחה, נעלה לקו פרשת המים של רכס הגבעות ונרד עם דרך העפר דרומה אל העמק של נחל אילן. אחרי שעוברים מתחת לגשר הרכבת לירושלים, רואים ממול את מחלף שער הגיא. אבל אנחנו לא נמשיך אל הכביש הראשי אלא נפנה שמאלה בדרך עפר שעוברת ליד תחנת ממסר של חשמל ומתחילה לטפס על השלוחה המובילה לנווה אילן. כרגע אנחנו הולכים בתוואי של דרך רומאית עתיקה שהובילה לירושלים, ואכן בתחילת העלייה יש מקבץ של אבני מיל רומאיות, יחידות במינן בארץ, יש כעשרה חלקי אבנים גליליות וגם אסטלה אחת ועליה כתובת מזמן הקיסר מקסימיאנוס התרקי (Maximinus Thrax ) מהמאה ה-3 לספירה.[4]

הדרך מטפסת על השלוחה כשמימין לנו הוואדי היפה נחל אילן, אפשר ללכת גם בתוך הוואדי ולא בשלוחה עד לצומת של יד השמונה, באמצע הדרך עוברים על פני חורבת עלקת, שם יש בניין יפה המשמש מדי פעם כמקום למפגשים רוחניים של אנשים מנאות סמדר שבנגב וקבוצות הקשורות ליישוב מרחבי הארץ. אם נישאר על השלוחה, הפסגה הראשונה שנגיע אליה היא זו של חרבת מצד בגובה 530 מטר. במקום שרידי מצודה מרובעת מתקופת החשמונאים (אלכסנדר ינאי) והרומאים, שעליה נבנה חאן מוסלמי במאה ה-7 בתקופת שלטון בית אומאיה, דבר המעיד על החשיבות של ירושלים והעלייה לירושלים בזמן בית אומאיה. מתברר כי היו גם דרכי עולי רגל מוסלמיות והן הובילו מלוד (ויותר מאוחר רמלה) לירושלים. הנוף מכאן מקסים.

מחרבת מצד השביל יורד אל החניונים וגן הפסלים של “יער מכללות”, או בשמו האחר “יער הולנד ישראל”. באופן כללי האזור ההררי הזה מיוער וירוק והוא חלק משמורת הטבע של הגן הלאומי הרי יהודה, או אזורי קק”ל של יער נווה אילן. באזור מספר מצפורים, ובגן הפסלים מספר פסלים מעניינים ויפים. מכאן יש שתי דרכים בשני צדי השלוחה העולים אל נווה אילן, אני ממליץ ללכת בשביל ובצד הדרומי עד לשער החיצוני המערבי של נווה אילן שדרכו אפשר להיכנס ליישוב, סמוך לגן האירועים קדמה.

נמשיך במסע העלייה לרגל שלנו דרך הרחובות היפים של היישוב הכפרי, כיום זוהי שכונה מתפתחת של ירושלים ויש בה וילות יפות הצופות על הנוף, אבל במקור זה היה מושב שיתופי של עולים מארצות הברית, קרוב ברוחו לקיבוץ. לאחר שעוברים את נווה אילן נראה מצד צפון של הכביש גבעה ועליה היישוב היפה יד השמונה.

יד השמונה

זה אתר הביקור האחרון והמפתיע של יום זה. יד השמונה הוא מושב של יהודים משיחיים ונוצרים אוונגליסטים שנוסד בשנות ה-70 כקיבוץ נוצרי יחיד מסוגו בארץ. היישוב הוקם על ידי מתיישבים מפינלנד שרצו לכפר בכך על הסגרת שמונה יהודים לנאצים על ידי ממשלת פינלנד במלחמת העולם השנייה, ומכאן שמו.

בראש הגבעה של יד השמונה יש בית הארחה מקסים עם בקתות מעץ, ממנו משתפלות טרסות לכיוון צפון ומערב ובהן שמונה דונם של גן תנ”כי שבו ניתן לראות שחזור של טרסות חקלאיות עתיקות, מבני שמירה שנקראו “שומרה”, צמחים וגידולים מתקופת התנ”ך, בית בד להפקת שמן זית, גת להפקת יין, שחזור של בית כנסת עתיק מתקופת המשנה והתלמוד שהובא לכאן מהגליל, מקווה ומבני קבורה ובהם סרקופגים וגלוסקמאות, ועתיקות רבות הפזורות בין השבילים בגן שהובאו לכאן על ידי רשות העתיקות ממקומות אחרים בהרי יהודה.

בתוך סוכות המפוזרות בגן ניתן לראות שחזור של כל מלאכות החקלאות והחיים העתיקות. אורך המסלול של האתרים החשובים בגן הוא כקילומטר, וההליכה בו מחייה את תקופת התנ”ך וימי בית שני. יש במקום גם כיתות לימוד, ועל הכל מנצחת אכסניה יפה שיכולה לשמש כמקום הלינה שלנו בסוף יום הליכה זה. הנוף הנשקף מיד שמונה מדהים, כשלפנינו נפרשת שפלת החוף עד הים. הכניסה לגן היא בתשלום והוא סגור בשבתות וחגים.

במידה ובחרנו לא לישון ביד השמונה נמשיך בדרכנו לאבו גוש ומעלה החמישה, שם יש מבחר מקומות לינה. אם נעשה את המאמץ נוכל להגיע לירושלים ביום הזה, אבל אני חושב שנכון יותר לעשות אתנחתא לפני הכניסה לעיר הקדושה בכדי שנוכל להכין את עצמנו ליום הגדול והאחרון של מסע העלייה לרגל, היום העשירי, שבו נגיע סוף סוף למחוז חפצנו.

הערות

[1]  לפי המסורת הכנענית הקדומה אדוניס, הנקרא גם תמוז, היה מאהבה הצעיר של אשתר, אלת הפריון. הוא היה צייד יפה תואר ויום אחד חזיר בר פוצע אותו. אשתר (שבמיתולוגיה היוונית הופכת לאפרודיטה) איחרה לבוא לעזרתו והוא מת בין זרועותיה, על דמו של האהוב שופכת האלה מעט ממשקה האלים – נקטר, והדם האדום הופך לפרח הכלנית. וכך הכלנית נהפכה סמל למוות, לחללים. אלא שאדוניס מת בכל שנה וזה קורה עם בוא הקיץ, אז מבכים בני האדם את מותו, והוא קם לתחייה מחדש עם בוא הסתיו.

[2]  ישנם מעל 100 מנזרי גברים בעולם, ומעל 70 מנזרי נשים.

[3]  על מרים בוארדי קראו בספר “מרים גבירתנו של ישראל”, זאב בן אריה, 2022.

[4]  הוא שלט במשך 4 שנים (235-238) והחל את התקופה של הכאוס באימפריה במאה ה-3.