ימים ארבעה עשר וחמישה עשר במסלול עלייה לרגל דרך הדקל

היומיים האחרונים של דרך הדקל הם הליכה מירושלים אל מקום הטבילה בירדן, אפשר גם לעשות זאת ביום מאומץ אחד

באתר הטבילה בירדן מסתיים מסע העלייה לרגל שלנו. המסע הפיזי מסתיים, אלא שכל סיום הוא התחלה של משהו אחר. לאחר הטבילה בירדן החל ישוע בפעולתו בגליל, לימד וחולל ניסים. התבנית של מסע הגיבור היא שלאחר ההגעה לידע אלוהי, אהבה וחמלה, מגיע השלב של החזרה הביתה, וכך גם מבחינת עולי הרגל. לאחר שהם טבלו בירדן והשלימו את המסע הם היו צריכים לחזור אל העולם ולהתחיל מסע מסוג אחר – את מסע החיים.

המסע לירושלים פתח בפני עולי הרגל מחשבות ורגשות חדשים שלא הכירו לפני כן, הפגיש אותם עם תרבויות זרות ומרתקות, אנשים אחרים, נופים וחבלי ארץ שונים ממה שהכירו, החיה את סיפורי התנ”ך והקדושים, חיבר אותם לישוע ומריה, ואם הם זכו לכך, גם מילא אותם בחוכמה וגילה להם את ייעודם.

היום הארבעה-עשר: מירושלים ליריחו

יעד העלייה לרגל ב”דרך הדקל” היה ירושלים, אבל המסע לא הסתיים בה, ובנוסף לכך וכפי שראינו, ירושלים איננה אתר אחד, אלא מורכבות של אתרים קדושים רבים שנדרשים כמה ימים כדי לגלות ולחוות אותם. לאחר שהם הגיעו לירושלים הקדישו עולי הרגל כמה ימים לגלות ולחוות אותה, בדיוק כפי שעולה הרגל לרומא הקדיש כמה ימים לגילויה של רומא, או עולה הרגל לסנטיאגו הקדיש כמה ימים לחוות את סנטיאגו דה קומפוסטלה, וכשם שעולה הרגל לסנטיאגו המשיך לאחר השהות בעיר והביקור בקתדרלת ג’יימס הקדוש ללכת אל הים – מרחק יומיים הליכה משם, אל הנקודה המערבית ביותר באירופה, קצה היבשה, כדי לגעת בגלים המלחכים ולאסוף משם צדפה כמזכרת. כך גם עולי הרגל ב”דרך הדקל” לאחר שחוו את ירושלים ושהו בה, ביקרו בכנסיית הקבר, המשיכו אל המקום הנמוך ביותר בעולם, מעבורות הירדן ליד ים המלח, כדי לטבול בירדן שבו טבל ישוע, להיוולד מחדש, ולקבל כף דקל שתסמל את הניצחון שלהם על המוות והשלמת המסע.

ביום הארבעה-עשר של העלייה לרגל ירדו עולי הרגל מירושלים ליריחו, כשהם עוברים בדרך במדבר יהודה ומבקרים את מנזרי המדבר החשובים והמפורסמים, מקומם של קדושים ששמעם יצא למרחוק, אנשים פלאיים שחיו במדבר כמו יוחנן המטביל והנביאים של ימי קדם. עבור רבים מהם זאת הייתה הפעם הראשונה בחייהם שבה הם ראו מדבר, איזור ללא צמחים שצבעיו הבולטים הם חום וצהוב. באירופה אין מדבריות, וכמובן שלא היו צילומים באותם תקופה וגם לא הרבה תמונות, כך שבוודאי הנוף הפתיע וריגש אותם עד מאוד והם ראו בו מעשה ידי אלוהים.

התחנה הראשונה במסלול עולי הרגל הדמיוני שלנו הייתה המנזר הגדול של אותימיוס באזור התעשייה של מעלה אדומים, המרכז של נזירות מדבר יהודה, עולי הרגל ירדו מהר הזיתים בירושלים אל מישור אדומים ובדרך היה אפשר לבקר גם במנזר מרטיריוס, שכיום נמצא בתוך שכונת מעלה אדומים.[1] אפשר היה גם ללכת בדרך אחרת שנארכה קצת יותר זמן, אבל הייתה הרבה יותר יפה, והיא בערוץ ואדי קלט, ואז התחנה הראשונה הייתה מנזר חריטון ליד המעיינות שמזינים את הנחל (עין פרת).

מהמנזר הגדול של אותימיוס הם המשיכו כמה ק”מ בין הגבעות לאכסניית השומרוני הטוב, הנמצאת באמצע הדרך בין יריחו לירושלים, שם היה גם מבצר טמפלרי להגן על עולי הרגל ולאחר מכן חאן מוסלמי. מאכסניית השומרוני הטוב הם פנו אל הערוץ של ואדי קלט, שנחשב בזמן העליות לרגל לנחל כרית, המקום שבו שהה אליהו במערה והעורבים כלכלוהו, וגם המקום שבו שהה יהויכין אבי מרים במערה, מייחל לבואה. זה היה נחל זורם מוצל וקניוני, שתוך כמה ק”מ הגיע אל נאת המדבר של יריחו שמעליה התנשא הר הקרנטל, המקום שבו ישוע נוסה על ידי השטן במשך 40 יום. יריחו הייתה מקום מצוין לעצירת לילה.

מנזר אותימיוס במישור אדומים

אותימיוס היה מבסס הנזירות במדבר יהודה במאה ה-5. המורה שלו היה חריטון, שהקים מנזר בוואדי קלט הסמוך ושבין התלמידים הרבים שלו היו סנט סבאס, מרטיריוס וגרסימוס, שהפכו לדמויות חשובות בפני עצמם בתולדות נזירות מדבר יהודה. מנזר אותימיוס נמצא במרחק שעתיים הליכה מירושלים, ומרחק שעה הליכה מאכסניית השומרוני הטוב, לשם נשים את פעמינו באותה דרך שבה ישוע עלה לירושלים מדי שנה בחג הפסח, למקום שבו אירע אחד הסיפורים היפים ביותר של הברית החדשה.

בזמן העלייה לרגל של “דרך הדקל” מנזר אותימיוס היה ככל הנראה עדיין פעיל ושימש כמקום עצירה ומנוחה בדרך אל יריחו, כך לפחות לפי תיאורי עולי רגל כגון האב דניאל (1106). לאחר המאה ה-13 ננטש המנזר ובמקומו הוקם חאן דרכים. בעקבות תנועת עולי הרגל הוקם חאן נוסף שנודע בשם “החאן האדום”.

לקריאת מאמר נוסף על מנזר אותימיוס תנועת הנזירות של מדבר יהודה ומנזרי חריטון וגרסימוס

אכסניית השומרוני הטוב

באמצע הדרך בין יריחו לירושלים, במקום שבו יש מעבר צר בהרים, התקיימה במשך תקופות רבות בהיסטוריה אכסניה להולכים בדרך. החל מהתקופה הביזנטית החלו לזהות אכסניה זו עם סיפור השומרוני הטוב המופיע בברית החדשה, וכך כתוב: “איש אחד ירד מירושלים ליריחו ונפל בידי שודדים. הללו הפשיטו אותו והכוהו, והלכו להם בעזבם אותו מוטל בין מות לחיים. והנה כהן אחד ירד באותה הדרך, אך כראותו את האיש, עבר לצד השני של הדרך. כן גם איש לוי, כאשר בא למקום וראה אותו, עבר לצד השני של הדרך. והנה שומרוני אחד, שעבר בדרך, הגיע אליו, וכשראה אותו נתמלא רחמים. ניגש אליו, יצק שמן ויין על פצעיו וחבש אותם” (לוקס, י’ 30-34).

הביזנטים הקימו במקום כנסייה גדולה לצד חאן הדרכים, אבל זו נחרבה והצלבנים הקימו אותה מחדש, הם טיפחו את האתר והקימו מצודה על הגבעה שמול הכנסייה, היא תוחזקה על ידי האבירים הטמפלרים ונקראה “המצודה האדומה” על שם הסלעים האדומים שבמקום. הממלוכים והעות’מאנים המשיכו לטפח את המקום כחאן דרכים ומצודת דרכים, וכך היה עד למלחמת ששת הימים, ואז הייתה למקום עדנה: רשות העתיקות יחד עם המנהל האזרחי ביהודה ושומרון ומשרד התיירות החליטו להקים במקום מוזיאון פסיפסים יחיד מסוגו בארץ, ובו פסיפסים שהובאו מכל רחבי יהודי ושומרון, כולל פסיפסים ייחודיים של שומרונים מהתקופה הביזנטית.

כיום זהו אתר ביקור יפה ומרשים שבו בנוסף לפסיפסים יש גם מערות מגורים מימי בית שני, שרידי כנסיות שהיו במקום, ממצאים ארכיאולוגיים ונקודת תצפית יפה. מאתר השומרוני הטוב נמשיך כשני ק”מ לאורך הכביש הראשי לכיוון מצפה יריחו. קצת לפני היישוב יש דרך שפונה צפון-מזרחה לכיוון מנזר סנט ג’ורג’ בוואדי קלט, זאת הדרך הקצרה ליריחו, שהיא תחנת הלילה שלנו הכוללת בתוכה ביקור במנזר היפה ביותר במדבר. אבל מי שרוצה לראות אתרים ומנזרים נוספים יכול לחזור מאתר השומרוני הטוב אל כפר אדומים ומשם בדרכי המדבר אל מנזר חריטון בעין פרת, ולהמשיך לאורך מסלול ואדי קלט מעין פרת אל עין מבוע בדרך אל מנזר סנט ג’ורג’, שם נפגשים מחדש עם מסלול העלייה לרגל הראשי.

לפי אוריגנס (הוגה דעות נוצרי חשוב מהמאה ה-3 לספירה) הסיפור של השומרוני הטוב הוא אלגוריה למסע הרוחני. ירושלים היא מקום הרוחניות (הגבוה) ואילו יריחו היא מקום החומריות (הנמוך), והאיש היורד מירושלים ליריחו הוא הנפש שלנו שיורדת מהשמיים אל העולם הזה, והיא שרועה פצועה בצד הדרך בגלל החטא הקדמון. ישוע הוא השומרוני הטוב שבא ומציל אותה, יוצק שמן ויין על פצעיה. למרות שלפי אוריגנס יריחו היא מקום החומר, אנחנו נמשיך בדרכנו אליה.

מנזר חריטון בעין פרת

כמה ק”מ צפונה ממנזר אותימיוס, בתוך הערוץ של ואדי קלט וסמוך למעיין הגדול הראשון בקניון הזה (עין פרת), נמצא מנזר חריטון, שהוא הראשון במנזרי מדבר יהודה והוקם על ידי מייסד תנועת הנזירות בארץ ישראל, הנזיר חריטון בסוף המאה ה-4 לספירה. אל שמורת עין פרת שבתוכה נמצא המנזר יורדים בכביש מהיישוב אלמון (או מגיעים אליה בשבילי המדבר), וממנה מתחיל שביל בתוך אפיק הקניון באורך של 21 ק”מ עד יריחו. לאורך כל השביל יש את אמת המים המזרימה מים כל השנה ומספר נביעות, ובעין פרת עצמה יש בריכות, מפלים, צמחיית מים ומדבר מיוחדת.

בתקופת מסעי הצלב כנראה שמנזר פרן לא היה פעיל, אבל יש להניח שהיו שם נזירים בודדים וכי המערה של חריטון הייתה אתר ביקור מוכר. בכל מקרה, אם רצית ללכת ליריחו הייתה בפניך גם האפשרות לעשות את הדרך בתוך הנקיק של ואדי קלט ולא על הרמה המדברית שמדרום לו. הפיתולים של הנחל הפכו את המסלול הזה לקצת יותר ארוך, אבל לאורכו היו מים, צל, צמחייה ואין ספק שהוא היה יפה יותר והרשים את עולי הרגל שלא הכירו מדבר לפני כן. ייתכן מאוד שבדרך לאתר הטבילה בירדן הלכו במסלול אחד וחזרו לירושלים במסלול אחר, וכך יכלו גם ליהנות מביקור באתרים הקדושים של השומרוני הטוב והמנזרים, וגם ליהנות מיופיו וקסמו של הנחל.

מנזר סנט ג’ורג’

ממנזר חריטון אפשר ללכת לאורך ואדי קלט עד למנזר סנט ג’ורג’, אבל לאלו שהולכים בדרך הראשית מירושלים אל מנזר אותימיוס ומשם לאכסניית השומרוני הטוב, מומלץ להמשיך כ-2 ק”מ לאורך הכביש הראשי לכיוון מצפה יריחו, ובעיקול הדרך שלפני היישוב לפנות לדרך הנופית ההולכת אל מנזר סנט ג’ורג’ בוואדי קלט ומשם ליריחו.

המנזר הפעיל עד היום תלוי בין הצוקים מעל הקניון של ואדי קלט, כמה ק”מ מערבה מנקודת היציאה שלו ליד יריחו, וסביבו מערות מתבודדים שהגישה אליהן היא רק בסולם, ופסגות הרים שעליהן צלבים שהתקינו הנזירים. הדרך הסלולה מגיעה אל מגרש חניה שממנה יש שביל עפר קצר העולה אל נקודת תצפית מדהימה מהצד השני של הקניון, ודרך הליכה מתפתלת היורדת אל הקניון, חוצה אותו ועולה אל המנזר. זו הליכה לא ארוכה אבל תלולה.

למקום מופלא זה הגיעו בסוף המאה ה-5 כמה נזירים סורים ונזיר מצרי בשם ג’ורג’ מכוזיבא, והם היו אמונים על מסורת הנזירות הסורית שכיוונה אדם לטהר את הלב דרך צניעות ומדיטציה. המטרה של הנזירים הייתה להפוך למלאכים בעודם חיים, לעורר את האדם הרוחני שבתוכם, והדרך שבה הם הלכו נקראה לימים “תאוזיס” (אדם שהופך לאל). המודל שלהם היה אליהו הנביא – אדם שזכה לחיי נצח בזכות שינוי שהוא עבר וגילוי סוד השתיקה (ראו בפרק על הכרמל). לפי אמונתם, אליהו התבודד במערה שבמקום והוואדי הוא נחל כרית המקראי, ולכן הם בחרו להקים מנזר דווקא מקום זה. לימים זוהתה המערה גם כמקום שבו יהויכין התפלל להולדת מריה.

מסביב למערה נבנו כמה כנסיות ומבני מנזר, אבל הם חרבו בסוף התקופה הביזנטית. הצלבנים בנו את המנזר מחדש במאמץ משותף עם הקיסרים הביזנטיים, ובמאה ה-13 בנה ושיפץ את המקום הקיסר פרדריך ה-2, שזכה לשחרר את ירושלים מידי המוסלמים. בזמן הזה נקשר המנזר למסורות המריאניות המתפתחות. כיום זהו מנזר פעיל הנמצא תחת אחריותו של מנזר גרסימוס הסמוך ליריחו. זהו אתר ביקור חובה בדרך אל הירדן, עם תעלת מים זורמים, צמחייה בערוץ העמוק, גשר מעל הקניון, מבנה מנזר מרשים ושרידי קדושים.

ממנזר סנט ג’ורג’ יש פחות משעה הליכה ליריחו, אפשר ללכת לאורך אמת המים או בשבילים שבנחל ומעליו. כשנגיע ליריחו נחפש מקום לינה באחת מאכסניות העיר, ואת אתרי יריחו הנוצריים, מנזר קרנטל הסמוך, מנזר גרסימוס שבערבות הירדן ומנזרי ומקומות אתר הטבילה בירדן נגלה ביום הבא.

היום החמישה-עשר: טבילה בירדן

זהו היום האחרון של המסע שלנו. עשרה ימים הלכנו ברגל מעכו לירושלים, וחמישה ימים נוספים חיינו את המסתורין הנוצרי בירושלים ובית לחם ועשינו את דרכנו אל מקום הטבילה בירדן בכדי להיוולד מחדש, ועתה הגיע יום הטבילה.

אבל לפני שנגיע לכך נבקר בכמה אתרים נוצריים חשובים באזור יריחו, שם בילינו את הלילה, ואז נעשה את דרכנו למנזר גרסימוס הסמוך ומשם לאתר הטבילה. היום האחרון הוא יום הליכה קל יחסית, ובו נוכל לשכשך את רגלינו זמן ממושך בנהר הירדן.

יריחו

יריחו היא נאת מדבר בעומק 300 מטר מתחת לפני הים, המושקית על ידי המים של ואדי קלט ומעיינות שפורצים מהאדמה בתחומה. היא העיר הקדומה ביותר בעולם, ובתל יריחו התגלו שרידי יישוב בן 11,500 שנה. לרגליה נובע מעיין אלישע, שאותו הנביא אלישע הפך ממעיין של מים מליחים למעיין של מים טובים לשתייה. לפי הברית החדשה ישוע עבר ביריחו וחולל שם שני ניסים: האחד היה להחזיר לעיוור את מאור עיניו (מרקוס, י’ 46-52), והשני, שהיה קשה הרבה יותר, היה לגרום לאיש מוכס חמדן לתת לעניים את כספו (לוקס, י”ט 1-10).

וכך כתוב: “ויבוא ויעבר ביריחו׃ והנה איש ושמו זכי מראשי המוכסים והוא עשיר׃ ויבקש לראות את ישוע מי הוא ולא יכֹל מפני העם כי שפל קומה היה׃ ויקדם וירץ ויעל על שקמה לראותו כי שם הדרך אשר יעבר בה׃ ויהי בבאו אל המקום ההוא ויבט ישוע ויראהו ויאמר אליו זכי רד מהר כי צריך אני לשבת היום בביתך׃ וימהר וירד ויאספהו בשמחה. (לוקס, י”ט 1-6). עץ השקמה שעליו טיפס זכי עדיין קיים וניתן לראות אותו בתוך העיר.

עולי הרגל היו מבקרים במקום שבו ישוע ריפא את העיוורים, שותים ממעיין אלישע, והולכים לראות את עץ השקמה שעליו עלה המוכס שחזר בתשובה. בימים ההם המוכסים היו האנשים המושחתים ביותר, ועולי הרגל היו בטוחים שהמוכס היה מצאצאיה של רחב הזונה המקראית מיריחו, ולכן הייתה לו ישועה. לכבוד הניסים שקרו ביריחו הקים אמן הכנסיות ברלוצ’י כנסייה יפה המשמשת את הקהילה הקתולית שבמקום, שנקראת “כנסיית הרועה הטוב”.

האזור מרובה בעתיקות: ארמונות החורף של הורדוס והמלכים החשמונאים, מצודת קיפרוס המשקיפה עליהם מלמעלה, ועוד. יש בו הרבה מעיינות ולכן העיר מוקפת מטעי תמרים, וכך היה גם בימי הביניים. עולי הרגל שהגיעו ליריחו נהגו להביא ממנה כף דקל (Palm) כדי לציין את המסע, ולכן צליין נקרא Palmer. כך לפחות לפי עולה רגל בשם דיוויס סיגרוד מנורווגיה, שהגיע לארץ ב-1109 טבל בירדן ואסף כפות תמרים מיריחו.

נתחיל את היום בביקור בעץ השקמה, הכנסייה ואתרי יריחו, לאחר מכן נלך אל תל יריחו, נראה את מעיין אלישע ונעלה ברכבל אל מצוקי הר הקרנטל המרשימים, שבתוכם נמצא מנזר הקרנטל כיונה בחגווי הסלע. מתחת לקרנטל היה בזמן “דרך הדקל” מקום שנקרא “שדה אברהם”,[4] שגם בו ביקרו עולי הרגל. מיריחו נמשיך למנזר גרסימוס, שהיה המרכז של נזירות כיכר הירדן, ולידו מערות נזירים מתבודדים בגבעות החוואר, ומשם נלך ליעד האחרון שלנו והוא אתר הטבילה בירדן.

מנזר הקרנטל

בצוקים הצופים על יריחו נמצא מנזר הקרנטל, זהו המקום שאליו נלקח ישוע על ידי השטן לאחר הטבילה, בכדי לנסות אותו. וכך כתוב: “בהיותו מלא רוח הקדש שב ישוע מן הירדן, והרוח הובילה אותו במדבר, במשך ארבעים יום כשהשטן מנסה אותו. באותם ימים לא אכל מאומה, וכאשר הגיעו לקצם היה רעב. אמר לו השטן: ‘אם בן-האלהים אתה, צווה על האבן הזאת שתהא ללחם’. השיב לו ישוע: ‘הן כתוב, “כי לא על-הלחם לבדו יחיה האדם”‘. העלה אותו השטן אל מקום גבוה והראה לו ברגע אחד את כל ממלכות תבל. אמר לו השטן: ‘לך אתן את כל השלטון הזה וגם את כבוד הממלכות האלה; כי לי נמסר השלטון, ואני נותן אותו לכל מי שאני רוצה. לכן אם תשתחווה לפני, לך יהיה הכל’. השיב לו ישוע: ‘כתוב, “ליהוה אלהיך תשתחוה ואתו לבדו תעבד”‘.” (לוקס, ד’ 1-8). ההר הגבוה הוא הקרנטל!

את המנזר הנפלא התלוי על הצוקים ייסד לא אחר מאשר חריטון, מייסד נזירות המדבר במאה ה-4, שבא לכאן לאחר שייסד את מנזר פרן בוואדי קלט. כנראה שהוא נמלט במורד הקניון מהמוני המעריצים שביקשו ממנו רפואה וברכה, וקיווה למצוא מקלט במקום בלתי נגיש זה, אבל המוני המאמינים מצאו את דרכם גם לשם, והיום יש אפילו רכבל שמגיע למקום. המנזר היה לאורה שנחרבה בסוף התקופה הביזנטית, ושוקמה על ידי הצלבנים. בתוך המנזר ישנה מערה שבה לפי האגדה שהה ישוע במשך 40 ימי הניסיון של השטן. הזיהוי של המערה קדום וכנראה כבר מתקופתה של הקיסרית הלנה.

ב-1133 הקימו הנזירים של כנסיית הקבר מנזר המוקדש ליוחנן המטביל במקום, ועולי הרגל לארץ ישראל התחילו להגיע אליו בהמוניהם. עשר שנים לאחר מכן בנו הטמפלרים מצודה קטנה על פסגת הר הקרנטל שמתנשאת מעל צוקים. האבירים ששהו במקום דרך קבע ליוו את עולי הרגל בדרכם אל הירדן, ובין המנזרים שבכיכר הירדן ובמדבר יהודה. בגלל מיקומו האסטרטגי הצופה על כיכר הירדן, יריחו ומקום הטבילה בירדן, היה ויש למנזר קשר עמוק למסעות הצליינות אל הירדן. כיום זהו אתר ביקור חשוב ומוסדר, שהוא בתוך שטחי הרשות הפלסטינאית ביריחו, אך אין בעיה להגיע אליו מהחניה שלרגלי תל יריחו, שם גם נמצא הרכבל.

מנזר גרסימוס שליד יריחו

מיריחו יש כשעתיים-שלוש הליכה עד למנזר גרסימוס, שנקרא גם “דיר חג’לה” ונמצא על כביש עוקף יריחו מדרום-מזרח לעיר. המנזר מאוכלס כיום על ידי נזירים יוונים אורתודוקסים, והוא אחד המתחמים היפים באזור, עם כיפה זהובה, גנים המקיפים אותו, בית מלאכה לפסיפסים, אכסניה, חנות מזכרות, חצר יפה, חדר חפצי קודש ותפילה בקומה הראשונה, וכנסייה מרשימה עם ציורי קיר מעניינים בקומה השנייה. החצר עם הקשתות מגלה לנו כי המבנה הוא מהתקופה הצלבנית, וזאת עדות לחשיבות של המסעות למקום הטבילה בירדן בזמן “דרך הדקל”. ויחד עם זאת, המנזר הוקם לראשונה בזמנם של גרסימוס והירונימוס במאה ה-5 לספירה, בתקופה הביזנטית.

בוואדיות החוואר שמסביב ניתן לראות את מערות ההתבודדות של הנזירים שהתיישבו במקום החל מהזמן הזה. המנהיג של נזירי כיכר הירדן היה גרסימוס, שזכה בתואר “מייסד ופטרון של מדבר הירדן”, תואר שזכו בו רק עוד שני נזירים: אותימיוס וסבאס. האטריבוט שלו הוא האריה שמלווה אותו לכל מקום. לפי האגדה, גרסימוס פגש באחד ממסעותיו במדבר אריה שסבל מקוץ שחדר לרגלו, הוא הוציא את הקוץ מרגלו של האריה וזה נהפך מאז והלאה לרעו הנאמן. אלא שיש פרשנות נוספת לסיפור התמים הזה והוא שהאריה מייצג את היצר, והנזיר הוא אדם שמצליח לאלף אותו.

בכניסה למבנה המנזר ניתן לראות את פסל האריה שליווה את גרסימוס, בקומה הראשונה של המנזר נמצא מקום קברו, ובתמונות שבכנסייה רואים את כל אבות המדבר החשובים האחרים. ממנזר גרסימוס קצרה הדרך למעברות הירדן, שם לפי המסורת הנוצרית נטבל ישוע ורוח הקודש נחה עליו. שם גם חצה יהושע את הירדן, ואליהו עלה בסערה לשמיים.

אתר הטבילה בירדן

בברית החדשה מסופר שישוע טבל בירדן על ידי יוחנן המטביל, אבל לא ברור היכן הייתה הטבילה. ביוחנן מופיע שזה היה בבית הערבה, אלא שהכוונה היא כנראה למקום מעבר של הירדן ולאו דווקא ליישוב בשם הזה. אלא שעם הזמן זוהה מקום הטבילה עם מעברות הירדן ליד יריחו, וזאת בין השאר בגלל הקרבה להר נבו (המקום שבו נעלם משה). כבר בסוף המאה ה-4 מזוהה מקום הטבילה עם מקום זה ונוצר נתיב עלייה לרגל: ירושלים – מעברות הירדן – הר נבו. עם הזמן זוהה המקום גם כמקום חצייתו של יהושע את הירדן וגם כמקום העלייה של אליהו לשמיים. יחד עם זאת, מבחינה “הלכתית” אפשר לטבול בכל מקום לאורך נהר הירדן, והמקום הפופולרי ביותר כיום, בגלל קרבתו לכנרת, הוא ביציאה שלו מהאגם ליד צומת צמח.

בימי הביניים היו עולי הרגל של “דרך הדקל” יורדים בשיירות מירושלים אל מקום הטבילה בירדן ולוקחים איתם משם כף דקל שסימן את ניצחון הרוח והשלמת מסע העלייה לרגל הארוך והמסוכן. הטבילה בירדן הייתה שונה מכל מקום אחר, היא נתפשה כמעין לידה רוחנית נוצרית חדשה, התחברות לאדם הרוחני והשלמת התהליך של ההיטהרות הקשור לעלייה לרגל. ההליכה למקום הטבילה בירדן השלימה את המסע לירושלים והביאה לקבלת ענף הדקל, שסימל את העלייה לרגל כולה. זאת גם הייתה הזדמנות לראות נופים חדשים ומלהיבים של המדבר ולבקר בכמה מאתרי הנזירות המפורסמים של מדבר יהודה, כמו גם באתרים תנ”כיים ומקומות הקשורים לפועלו של ישוע (כגון השומרוני הטוב).

הכנסיות במקום החלו להיבנות כבר בתקופה הביזנטית, עת מדבר יהודה היה מרכז שוקק של נזירות ורוחניות, שחלק ממנו התרכז באזור כיכר הירדן. במאה ה-19 התחדשה תנועת הצליינות לירדן והגיעה לשיאה בתקופת המנדט עת הוקמו במקום שבעה מנזרים שונים. המנזר הראשי הממוקם על גבעה שייך ליוונים אורתודוקסים ונראה כמו מבצר, ומכאן השם “קצר אל יהוד” – מבצר היהודים. יסודותיו עתיקים, בינו לבין הנהר ישנה כנסייה פרנציסקנית נטושה. גם לרומנים, קופטים, רוסים, סורים וחבשים יש מנזרים נטושים בסביבה. לקראת שנת ה-2000 פותח האזור שסמוך לנהר על ידי ממשלת ישראל, ויש בו כיום מרפסות ואתרי טבילה מוסדרים, כולל מלתחות.

מים קשורים ללידה, זהו תווך אחר מהאוויר שבו אנחנו קיימים באופן רגיל. הטבילה במים כמו מנתקת אותנו מאופן הקיום הרגיל שלנו ומאפשרת לידה חדשה. עולי “דרך הדקל” לבשו איתם את התכריכים שאיתם קיוו להיקבר (או לפחות חלק מהביגוד, כגון חגורה), והוטבלו במי הירדן על ידי כומר שהעביר להם מרוח הקודש בעזרת התפילה שהוא אמר והנחת היד על ראשם. זה הפך את המים ליותר ממים ואת התהליך למקודש. בזמן שהם עשו זאת הם נזכרו בישוע, שהוטבל על ידי יוחנן במקום זה. וכך כתוב: “אז הגיע ישוע מן הגליל לירדן ובא אל יוחנן להיטבל אצלו, אלא שיוחנן נסה להניאו מכך באמרו: ‘אני צריך להיטבל אצלך, ואתה בא אלי’? השיב לו ישוע ואמר: ‘הנח כעת, כי מן הראוי שנקים את הצדק כלו’. ויוחנן הניח לו. ישוע נטבל ועלה מיד מן המים. אותה עת נפתחו השמים והוא ראה את רוח אלהים יורדת כיונה ובאה עליו. והנה קול מן השמים אומר: ‘זה בני אהובי אשר בו חפצתי'”. (מתי, ג’ 13-17).

עד לרגע הטבילה, לפחות כלפי חוץ, ישוע היה אדם ככל אדם. בעקבות הטבילה נפתחים שערי השמיים ומתגלה מהותו האמיתית כבן אלוהים האהוב, רוח הקודש מצטרפת אליו והוא הופך ל”ישוע”, ויכול להתחיל בפעולתו. וכך גם עולי הרגל קיוו שהשמיים ייפתחו מעליהם והם יתקבלו כבנים אהובים לאלוהים, ובעקבות כך רוח הקודש תוכל לשכון בתוכם וזה ייתן להם את הכוח לעשות את מה שהם צריכים לעשות בעולם. זאת הייתה המשמעות העמוקה יותר של הלידה מחדש שהם חיפשו על ידי הטבילה בירדן.

וגם אנחנו, לאחר שזכינו לגעת בקדושה בירושלים, נפגשנו עם הציפיות והמחשבות ששלחנו לדרך, קיבלנו תשובות והשראה, ראינו עולם וזכינו לברכה. אנחנו יורדים עם כל מה שיש לנו למקום הנמוך ביותר בעולם בכדי להשיל את האגו מעלינו בזמן הטבילה במים, בכדי שנוכל לקבל את רוח הקודש שתנחה אותנו מזמן זה והלאה בחיינו, שזה לא יהיה אנחנו שנוביל את מסע החיים יותר, אלא משהו מחוצה לנו שיודע יותר טוב מאתנו. הגענו לקצה המסע, ומעתה אי אפשר יותר להתקדם בכוחות עצמנו, אנחנו בתוך תווך אחר, בדיוק כפי שעולי הרגל לסנטיאגו נעצרים על ידי המים בקצה היבשה.

אדם הולך כמה שהוא יכול במסע האופקי שלו, ואז מגיע הרגע שצריך לשחרר, לוותר, לצלול למים, להיכנע, בכדי שאפשר יהיה להתחיל במסע מסוג אחר, מסע אנכי אל האלוהים שבתוכו, הייעוד של חייו, כשהוא מהווה כלי בידי הגורל. המשמעות האישית העמוקה של הטבילה, במיוחד אם היא נעשית על ידי מישהו אחר, היא שאנחנו מוותרים על שליטה, נכנעים כמו “גופה בידיו של רוחץ המתים”. מסיימים מסע מסוג אחד, ומתחילים מסע מסוג אחר.

סיכום המסע בדרך הדקל

אם תעשו את המסע ב”דרך הדקל” ותבואו מהמקום הנכון, עם שאלה אמיתית לגבי החיים שלכם, פתיחות ורצון טוב, ייתכן שתגלו הרגשות ומחשבות חדשות בתוככם, וייתכן גם שתקבלו תשובות ותתחברו לייעודכם. כך קרה לי, וזה מה שהביא לכתיבת הספר הזה. לפי הבנתי, עלייה לרגל היא תהליך שיש לו חשיבות בפני עצמו, ולא כל כך משנה מה היעד ומה המסגרת, אם היא יהודית, נוצרית, מוסלמית או פגאנית. מה שחשוב הוא שהולכים למקום כלשהו ומגיעים אליו.

מסיבה זו העלייה לרגל לסנטיאגו בספרד הפכה לפופולרית מאוד בשנים האחרונות, ומאות אלפי אנשים, שרובם הגדול איננו דתי ורבים מהם לא נוצרים, עושים אותה ומוצאים בכך ערך. הסוציולוג הנודע ויקטור טרנר טען שעליות לרגל בימי הביניים יצרו בין האנשים המשתתפים בהן מעין אחווה ושותפות גורל, שהוא קרא לה “קומוניטס”, וזה מה שאפשר את קיום החברה ונתן משמעות לחיים. אבל גם אם אתם הולכים את הדרך לבד, כפי שעשיתי אני, יש בעלייה לרגל ערך. קשה לי להסביר זאת, מכיוון שמי שלא חווה לא יבין את טעמו של הדבש, ומה שנותר לי הוא לקוות שתצאו גם אתם לדרך, ותבינו במה מדובר.

האדם היה צייד לקט ונע על פני האדמה במסע מקודש במשך מאות אלפי שנים, והעלייה לרגל מחברת אותנו מחדש לארכיטיפ הזה. בסופו של דבר כולנו במסע של החיים, והעלייה לרגל רק ממחישה זאת ומחזקת אותנו בחיינו. אני השתמשתי במסלול היסטורי שמצאתי שקשור לנצרות בימי הביניים, מכיוון שהוא התאים למחקר שלי, אבל הכוח והחשיבות של העלייה לרגל קיימים בפני עצמם ובכל הדתות והתרבויות.

מעבר לחשיבות התיירותית, מחקרית, חברתית וציבורית של חידוש “דרך הדקל”, יש חשיבות נוספת, אישית וגדולה יותר, בקיום העלייה לרגל עצמה. אני הייתי מכוון אותה בזמן הזה למרחב של ירושלים האוניברסלית, כלומר לכל העיר העתיקה על כל המקומות הקדושים שבה, ולאו דווקא למבנה כזה או אחר כמו כנסיית הקבר, כיפת הסלע או הכותל. ירושלים קדושה לשלוש הדתות, ואמונתי העמוקה היא שהיא יכולה להיות מקדש משותף לכל העמים.

הערות

[1]  מנזר קוינוביוני שנתמך על ידי הכמורה בירושלים. במקום שרידים של בנייה מפוארת.

[2]  בספרות המיסטית נוצרית של אותה תקופה רווח המינוח “מערת האוצרות” כמקום פנימי בתוך האדם שבו הוא מתחבר לאלוהים שבתוכו, וייתכן כי הסיפור הוא אלגורי ומשקף את התפישה הזו.

[3]  שני האחרים הם מנזר מר סבא ומנזר גרסימוס.

[4]  Pringle, P. 222