היום השביעי של העלייה לרגל – מיפו ללוד

את מסלול העלייה לרגל מעכו לירושלים אפשר כאמור לחלק לשלושה חלקים, כשהחלק הרוחני, האחרון, הוא זה שמוביל מיפו לירושלים. ואכן, כשמגיעים ליפו כבר אפשר להתחיל ולהרגיש את הנוכחות של העיר הקדושה ביותר בעולם, שהרי יפו ניתן לומר היא הנמל של ירושלים. ולכן כל אדם שרצה לעלות לרגל לירושלים ב”דרך הדקל”, בין אם ברגל ובין אם על גבי סוס, או שביקש לקצר את דרכו בהפלגה באונייה, חייב היה להגיע ליפו תחילה ולעשות את דרכו ממנה לירושלים. מחוץ ליפו אין עוד נמל טבעי באזור זה של קו החוף, ובנוסף לכך העיר נמצאת במרכז מישור החוף הפורה ומהווה בסיס נוח להפלגות לעזה ומצרים.

ישנן מספר דרכים המחברות בין יפו לירושלים, לאורכן נמצא אתרים היסטוריים רבים ומפורסמים וצפיפות יישובית גדולה. הדרך העתיקה שהייתה החשובה ביותר בזמנו של ישוע הייתה כנראה הדרך של מעלה בית חורון, אלא שמסיבות פוליטיות, צבאיות ואחרות “דרך הדקל” הצלבנית עברה בנתיבים הדרומיים יותר של הדרכים לירושלים, קרוב לכביש הראשי המחבר בין ירושלים לתל אביב כיום (כביש 1), בתוך גבולות ישראל לפני 1967. מתברר כי גם לצלבנים היה מעין פרוזדור שליטה בין חלקי העיר ירושלים שבחזקתם במאה ה-13 לבין מישור החוף.

לפי פראוור, רבים מעולי הרגל הגיעו תחילה ליפו ומכאן היו בפניהם שתי אפשרויות: הראשונה היא ללכת לירושלים דרך לטרון או מבוא חורון ולהמשיך לבית לחם, עין כרם, חברון, יריחו ומקום הטבילה בירדן. האפשרות השנייה הייתה לבקר תחילה באזור השומרון ובעיר סבסטיה, ולהמשיך משם דרך ההרים לירושלים. בזמן ממלכת הצלבנים השנייה (המאה ה-13) אפשרות זו הפכה ללא מעשית, ושיירות עולי הרגל עשו דרכן רק בכיוון אחד והוא הדרך לירושלים.

עולי הרגל של “דרך הדקל” עשו את המסלול במשך יומיים או שלושה, כשהם עוצרים בדרך ברמלה ובלטרון, אבל אנחנו נחלק את ההליכה לירושלים לארבעה קטעים (ימים): הראשון מיפו לרמלה ולוד, השני מלוד ללטרון ומבוא חורון, השלישי מלטרון לאבו גוש וקריית יערים, והרביעי הוא הליכה של חצי יום מאזור אבו גוש וקריית יערים אל ירושלים, כשבדרך אפשר לקפוץ לנבי סמואל.

היום השביעי של העלייה לרגל (והראשון מהחוף לירושלים) הוא יום מייגע בתחילתו מכיוון שאנחנו צריכים לחצות את הכרך הגדול של תל אביב וללכת בכבישים שבחלקם אין מדרכות, תוך כדי שאנחנו חוצים דרכים סואנות. זהו לא מסלול אידיאלי, ובוודאי לא תוכנן כמסלול עלייה לרגל, אבל אם ברצוננו לעקוב אחר מסלול “דרך הדקל” המקורי אין לנו ברירה אלא ללכת לאורך הכבישים מיפו ועד רמלה. אפשרות אחרת היא להימנע בכלל מהעיר הגדולה ולפנות באמצע היום השישי של העלייה לרגל משפך הירקון מזרחה לאורך נחל הירקון בשבילי ההליכה המסודרים עד לפארק אפק, ומשם להמשיך דרומה אל לוד ורמלה. אלא שכאמור, במקרה זה לא נגיע ליפו, שהייתה תחנה חשובה ב”דרך הדקל” ובעלת משמעות נוצרית עמוקה.

הדרך מיפו מזרחה

מיפו העתיקה נמשיך לאורך הכבישים לכיוון שכונת אבו כביר, שם נמצא גן גדול ובתוכו בניין שנראה כמו נלקח מהאגדות, טירה אדומה שלא שייכת לשום מקום. מדובר בכנסייה שנבנתה בסוף המאה ה-19 על ידי הרוסים במקום שבו לפי אמונתם נמצא ביתו של שמעון הבורסקאי ובו התארח פטרוס (לפי הקתולים זה בכנסיית פטרוס). בבית הקברות של הכנסייה קבורה על פי האמונה טביתא, אותה נערה שפטרוס השיב לחיים לאחר שמתה, רק בכדי שתזדקן ותמות בסופו של דבר, אבל זוהי דרכו של עולם. בשנת 1835 התגלו בחצר הכנסייה קברים מימי בית שני, ומישהו זיהה את אחד הקברים עם קברה של תביטא. הכנסייה נבנתה מעל הקבר. ממזרח לה יש גן אקולוגי בוטני של צמחים מקומיים, ומדרום לה יש פארק ציבורי עם מתקני משחקים ובו שרידים של בנייני הכפר שהיה במקום לפני מלחמת השחרור.

מכנסיית פטרוס הרוסית נמשיך דרומה אל בית המעצר של אבו כביר, ומשם יש כביש ישר שמוביל עד רמלה, מרחק 18 ק”מ משם. זהו כביש ראשי, ללא מדרכה לרוב אורכו, ולכן צריך ללכת בזהירות בצד שמאל של הכביש, כולל מעבר כבישים מפעם לפעם. הדרך כיום נטולת ייחוד, אך בעבר היו כפרים לאורכה: הכפר הראשון היה יאזור, לאחר מכן בית דגן, ולאחר מכן סרפנד (כיום מחנה צריפין). בתקופה הצלבנית היו בכפרים מצודות ששמרו על הדרך.

התחנה הראשונה ב”דרך הדקל” לאחר יפו הייתה יאזור, וזה היה מקום הכפר הצלבני Bath, היכן שניקודמוס פיסל פסל עץ בדמות ישוע והפרצוף שלו הופיע מעצמו. הפסל התגלה במערה בדרך מקרה במאה ה-8 והועבר ללוקה ((Lucca שבאיטליה, שם הוא החפץ הקדוש של הקתדרלה המקומית ונקרא הפרצוף הקדוש של לוקה Holy face of Lucca))[1]. ניקודמוס היה חבר סנהדרין שעזר ליוסף מארמתיה להוריד את ישוע מהצלב ולקבור אותו. קודם לכן יצא לו לשוחח עם ישוע על לידה מחדש וזה הרשים אותו מאוד, הוא למד ממנו את סודות הטבילה וניסה לשכנע את הסנהדרין להקשיב לו, אך ללא הועיל. לאחר הורדת גופתו של ישוע מהצלב הוא הביא מור ושמן בכדי למשוח אותה ולהכינה לקבורה. עולי הרגל זיהו את ביתו של ניקודמוס ברמלה, אבל זה היה טבעי שהוא יבקר בכפרים שבסביבה.

בתקופת ממלכת הצלבנים השנייה קראו למצודה שמעל הכפר Casel des Plains או Casellum Balneorum. הטמפלרים בנו אותה ב-1191, אך היא נהרסה על ידי הממלוכים בחצי השני של המאה ה-13. במרכז היישוב יאזור יש כיום גבעה ובראשה פארק יפה ובו שרידי מגדל המצודה, עם שילוט מאיר עיניים, עתיקות ארכיאולוגית ואפילו חדר מוזיאון קטן הפתוח לעיתים. עדויות נוסעים מלמדות אותנו שהייתה בכפר גם כנסייה למריה.

הכפר הבא לאחר יאזור הוא בית דגן. ריצ’רד לב ארי בנה מצודה במקום שנקראה Casel Maene. ניתן לראות שהצלבנים בנו רשת של מצודות מיפו לירושלים שיש קשר עין ביניהן, בכדי להגן על עולי הרגל, וכך מיאזור ניתן לראות את בית דגן, ומבית דגן ראו מצודה נוספת שאין לה שם ושהתקיימה במקום כפר צלבני שעל חורבותיו נבנה הכפר הערבי הנטוש סאפריה הסמוך למחנה סרפנד. משמעות השם היא “זריחת השמש”, אך זו שקעה עבור תושבי הכפר שננטש ב-1948.

מהמצודה של סאפריה המשיכו עולי הרגל בדרכם ללוד ולרמלה. בסמוך לרמלה הם גילו את קברו של הנביא חבקוק, שלפי טייטמר הביא לדניאל אוכל בגוב האריות. בתחילת התקופה הצלבנית (המאה ה-12) זוהה מקום קברו של חבקוק כמה ק”מ מצפון ללוד, אבל במאה ה-13 המיקום עבר לדרך שבין יפו לרמלה. חבקוק נחשב לבנה של האישה השונמית שאותו אלישע הנביא החייה לאחר מותו, ושמלכתחילה נולד בעקבות נס שעשה הנביא לאימו. הוא נלקח במסע פלאי לדניאל בבבל.[2] כיום יש מסורת המזהה את קבר חבקוק בגליל, ויש גם כאלו החושבים שהוא דווקא באיראן.

ההליכה מיפו לרמלה היא לאורך כבישים ראשיים, אבל ברגע שאנחנו יוצאים מגוש דן, עוברים את נתיבי איילון, וביתר שאת לאחר שאנחנו עוברים מתחת לכביש 4, הנוף הנפרש לפנינו הוא של שדות ירוקים ופתוחים, כשמצפון נראה שדה התעופה לוד. זאת כברת דרך ארץ ריקה יחסית שיש בה תחושה של עולם עבר שנעלם, גם זה של הכפרים הערביים שהיו באזור, וגם של תקופות קדומות יותר. מרחוק נראים הגושים העירוניים של ראשון לציון, באר יעקב, ולבסוף המגדלים של השכונות החדשות במערב רמלה. אחד האתרים הראשונים שנפגוש בדרך הוא בית הספר החקלאי של מקווה ישראל, אתר היסטורי יפה ובו גן בוטני מעניין.

רמלה

היום השביעי של העלייה לרגל הוא חדגוני בתחילתו, אבל מרגש ומתגמל בסופו, עת אנחנו מגיעים לערים לוד ורמלה, שהיו אתרים משמעותיים מאד מבחינת עולי הרגל. השם רמלה (שהוא ערבי במקור) הזכיר לצלבנים את רמה, עירו של שמואל הנביא, הזיהוי הזה קיבל אישור אלוהי כשעצמותיו של שמואל הנביא נמצאו בדרך פלא ברמלה במהלך מסע הצלב הראשון, והן נלקחו על ידי הצלבנים לקבורה בנבי סמואל שזוהתה על ידם כשילה, שם הן נמצאות עד היום.

לפי וילברנד מאולדנבורג וכתבי “דרכי עולי הרגל” רמלה היא רמתיים צופים, עירו של אלקנה אביו של שמואל הנביא. רמתיים הייתה גם עירו של יוסף מארמתיה (הרמתי) הגיבור של סיפורי הגביע הקדוש, שהיה יהודי חשוב ועשיר, מחסידיו של ישוע, שבזכות קשריו השיג אישור להוריד את גופתו של ישוע מהצלב (בדרך כלל היו משאירים את הגופה למען יראו וייראו) ולקבור אותה. הוא הוריד את ישוע מהצלב ביחד עם ניקודמוס רעו וקבר אותו באחוזה משפחתית סמוכה שלימים הפכה למקום כנסיית הקבר. וכך כתוב בברית החדשה: “בא יוסף איש רמתים, חבר סנהדרין נכבד שהיה גם הוא מחכה למלכות האלהים. העז ובא אל פילטוס ובקש ממנו את גופת ישוע. פילטוס התפלא שהוא כבר מת. קרא לשר המאה ושאל אותו אם ישוע כבר מת. כשנתברר לו הדבר מפי שר המאה, נתן ליוסף את הגופה. יוסף קנה סדין. הוא הוריד אותו ועטף אותו בסדין, הניחו בקבר חצוב בסלע וגלל אבן על פי הקבר.” (מרקוס, ט”ו 43-46).

אגדות הגביע הקדוש סיפרו כי בזמן הזה השיג יוסף מארמתיה את הגביע הקדוש שממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה ובו דמו נאסף, והביא אותו לאנגליה או למקום אחר באירופה. הגביע קיבל את תכונותיו של ישוע והשפיע לטובה על הארץ והאנשים שסביבו, מאציל מקדושתו על סביבתו. הגביע נשמר על ידי שושלתו של יוסף בטירה נחבאת ומיוחדת.

דמותו של יוסף מארמתיה הייתה חשובה במיוחד בקרב עולי הרגל האנגלים, מכיוון שהם האמינו כי הוא היה סוחר בדיל ארץ ישראלי שהגיע לאנגליה במסעותיו, ושבאחד מהם אף לקח איתו את ישוע הילד. לאחר הצליבה הוא עבר לאנגליה עם הגביע הקדוש וכמה מהתלמידים, הקים את הכנסייה הראשונה בבריטניה בגלסטנברי והתחיל את הנצרות הקלטית והאנגלית. חשוב להבין כי במאה ה-13 עולי הרגל האנגלים הכירו את סיפורי הגביע הקדוש יותר מאשר את הברית החדשה, מכיוון שהם נכתבו בשפתם והיו עשירים באגדות ומיתוסים.

האמת היא שרמלה הוקמה על ידי הערבים בתחילת המאה ה-8 כבירת הארץ (בתקופה האומאית), ירדה מגדולתה במאה ה-11, והוקמה מחדש על ידי הצלבנים במאה ה-12, ששלטו בה עם הפסקות עד 1260. העיר הייתה עיר מחוז וצומת דרכים חשוב בתקופה העות’מאנית, ועם הקמת רשת מסילות הברזל וסלילת הכביש לירושלים התפתחה כעיר ערבית גדולה ומשפיעה. לפני מלחמת השחרור גרו ברמלה מעל ל-20,000 ערבים, חלקם הגדול נוצרים. בעקבות המלחמה העיר התרוקנה מרוב תושביה ובבתים הנטושים התיישבו עולים חדשים, ובנוסף הגיעה לרמלה אוכלוסייה ערבית חדשה, וכיום חיים ברמלה המתפתחת יותר מ-80,000 איש, כשקרוב לשליש מהם ערבים, וכמה אלפים מהם נוצרים.

ניכנס לרמלה דרך שדרות הרצל ומיד נבחין בבתים הערביים העתיקים ששרדו את המלחמות, נלך לאורך הרחוב כקילומטר עד שנראה מצד שמאל את כנסיית עמנואל האנגליקנית, בניין יפה בן קומה אחת בסגנון נאו גותי כפרי, שנראה כאילו הובא לרמלה מקיימברידג’ או אוקספורד. הכנסייה נבנתה ב-1913 כחלק מהרנסנס הנוצרי בישראל בזמן הזה והתפשטות מוסדות החינוך הנוצריים, יש בה חלונות צבעוניים מיוחדים שבהם בולטת דמותו של יוסף מארמתיה.

מהרחוב הראשי ניכנס לסמטאות של העיר העתיקה וראשית דבר נבקר במנזר ניקודמוס הקדוש של הפרנציסקנים, שבדומה למתחמים הפרנציסקנים בעכו, חיפה ויפו, נמצא בסמוך לבית ספר. זהו מנזר עם חצר וכנסייה גדולה שהמגדל שלה בולט על קו הרקיע של רמלה. המתחם התפתח החל מסוף המאה ה-14, כשהפרנציסקנים התבססו בארץ ישראל וקידמו את העלייה לרגל. הנוצרים זיהו במקום גם את הבית של יוסף מארמתיה וגם את הבית של ניקודמוס. הכנסייה עצמה מוקדשת להורדת ישוע מהצלב ונחנכה ב-1902, יש בה תמונה של הצייר טיבוצ’ין, המראה את הורדת ישוע מהצלב ופסלים של ניקודמוס ויוסף מארמתיה, וזה הזמן לחשוב על שניהם, אנשים מכובדים ומבוססים שלא פחדו למחול על כבודם וללמוד את הרוחניות החדשה מפי תימהוני צעיר שהגיע מהגליל. הם ניסו לקחת אחריות על המאורעות והיוו גשר בין העבר לעתיד.

מהכנסייה הפרנציסקנית נמשיך דרך הסמטאות אל הכנסייה הארמנית על שם סנט ג’ורג’ והכנסייה היוונית על שם סנט ג’ורג’ הסמוכות. בכנסייה הארמנית יש שרידי אולמות צלבניים, אך לרוב היא סגורה, והכנסייה היוונית אורתודוקסית נמצאת בתוך מנזר שמוחזק על ידי אחוות הקבר הקדוש, שילוב המאפיין אתרים נוצרים אורתודוקסים. הכנסייה עצמה שופצה בסוף המאה ה-19 והיא משמשת את הקהילה הנוצרית הגדולה בעיר.

נחזור לרחוב הראשי של רמלה, שדרות הרצל, ונראה מוסד לבנות נוצריות על שם סנט ג’וזף המוחזק על ידי האחיות ממסדר סנט ג’וזף, ונפנה מזרחה 200 מטר אל מוזיאון רמלה, שם יש תצוגות יפות מזמן היותה של רמלה בירת הארץ בתקופה הערבית המוקדמת וגם מהתקופה הצלבנית ותקופות אחרות. ליד המוזיאון נמצא השוק וגם המסגד הגדול שהיה פעם כנסייה צלבנית. זהו אחד המבנים הצלבניים המרשימים והגדולים בארץ, ששרד כמעט כמו שהוא עד ימינו, אלא שבמקום להישאר כנסייה, כפי שהיה, צלאח א-דין (או אחד מצאצאיו הקרוי גם כן א-דין) הפך אותו למסגד. וכיום הוא מסגד אל עומאריה, או אל גומעה, המסגד הגדול של רמלה, מסגד יום השישי. את הכנסייה בנתה המלכה מליסינדה באמצע המאה ה-12 לכבודו של יוחנן המטביל.

לוד העתיקה

מרמלה המשיכו עולי הרגל ללוד, שם היה קברו של סנט ג’ורג’ הקדוש החשוב ביותר של ימי הביניים ומסעי הצלב. בניגוד לרמלה, שהוקמה רק בתקופה המוסלמית (המאה ה-8), לוד היא עיר עתיקה שהייתה מרכז יהודי חשוב בימי בית שני, המשנה והתלמוד. בלוד התחולל המאורע שבו ריפא פטרוס את אניס מנכותו, ויש להניח שהייתה כנסייה לכבוד האירוע וכי הוא הוזכר במהלך הביקור בעיר. וכך כתוב: “ויהי בסבב פטרוס בכל-המקמות וירד גם אל-הקדושים אשר ישבו בלד וימצא-שם איש שמו אניס והוא שכב על-משכבו זה שמנה שנים והוא נכה אברים, ויאמר אליו פטרוס אניס רפאך ישוע המשיח קום הצע את מטתך אתה ויקם כרגע, ויראו אותו כל-ישבי לד והשרון ויפנו אל-האדון” (מעשי השליחים, ט’ 32).

בתקופה הביזנטית הופכת לוד למרכז נוצרי חשוב ולזמן קצר אף לבירת הארץ. במאה ה-3 נולד בה הקדוש סנט ג’ורג’ ולימים הוא גם נקבר במקום, וזה הופך אותה לאתר עלייה לרגל חשוב ביותר ועיר קדושה. רמלה עדיין לא הייתה קיימת ולוד היוותה את התחנה החשובה ביותר בדרך עולי הרגל הביזנטיים מיפו לירושלים. בזמן מסעי הצלב ישב בלוד הבישוף הצלבני של האזור כולו, שבתחום סמכותו הדתי היו גם איבלין (יבנה), מירבל (מגדל אפק) ובלאנש גארד (תל צפית).

לוד ורמלה נמצאות במרכז התחבורתי של ישראל ולכן בתקופת המנדט העיר התפתחה כמרכז רכבות והוקם בסמוך אליה שדה תעופה (כיום שדה התעופה בן גוריון). התושבים הערבים של לוד עזבו (או גורשו) ברובם במלחמת השחרור ובמקומם הגיעו עולים ומתיישבים יהודים. כיום זו עיר מתפתחת שרבע מאוכלוסייתה ערבית, מתוכם אלף נוצרים.

כשהולכים מלוד לרמלה עוברים על פני בתי סוהר איילון ומעשיהו ונכנסים לשדרות ירושלים, שלצדן רצועה ירוקה ויפה עם שביל להולכי רגל. קצת אחר תחילת השדרות נראה מבנה עתיק ויפה עם כיפה שנקרא “באר השלום” שנבנה בתקופה הממלוכית. לפי המסורת המוסלמית, ליד הבאר יתקיים באחרית הימים קרב בין המשיח שהוא ישוע לבין משיח השקר דג’אל, שהוא האנטיכרייסט. יש לדעת כי המוסלמים מאמצים באופן כללי את מסורות יום הדין הנוצריות ומתייחסים לישוע בתור משיח, וייתכן כי המסורת לגבי הבאר מושפעת מהסיפורים על סנט ג’ורג’ הקדוש של לוד.

בסוף שדרות ירושלים ממשיכים ישר ברחוב הנרייטה סולד, כשמימין לנו בית הקברות הישן, ואז נכנסים לשטח הבנוי של העיר העתיקה, שחלקה הגדול נהרס במלחמת השחרור. מגיעים אל מגרשי החנייה לפני כנסיית סנט ג’ורג’ הצלבנית. הכנסייה נחרבה לאחר מסעי הצלב, ועל חלק משטחה בנה ביברס את המסגד הגדול של לוד אל-עומרי, אבל חצי השטח נותר בשיממונו, עד שב-1872 שתי משפחות נוצריות מלוד בנו מחדש את הכנסייה והמנזר הסמוך ומסרו אותו לאחוות הקבר הקדוש האורתודוקסית.

לפי הנזיר המקומי, הכנסייה נבנתה על ידי הלנה המלכה בדרכה לירושלים, לכבוד סנט ג’ורג’, ואכן הכנסייה הראשונה נבנתה במקום כבר במאה ה-4, אלא שזו חרבה בפלישה הפרסית של ראשית המאה ה-7. כשהצלבנים הגיעו לארץ הם בנו במקום כנסייה מפוארת לכבוד הפטרון שלהם בשדה הקרב, ושרידי כנסייה זו שימשו לבנייתה מחדש של הכנסייה במאה ה-19.

במרתף הכנסייה נמצא קברו של סנט ג’ורג’. כשבנו את הכנסייה הביאו אליה את שרידיו מביתניה שבטורקיה, והם נקברו בקריפטה תת-קרקעית. סנט ג’ורג’ נקרא גם “מפיק המור”, והקבר הוציא מתוכו מור, שמופיע פעמים רבות כבושם נוזלי, ולא רק כקטורת כמו במקרה של הלבונה, וניסים רבים התרחשו מסביבו. בכנסייה ניתן לראות גם את השלשלת שבה נאזק סנט ג’ורג’, וגם היא גורמת לניסים רפואיים ונפשיים רבים בקרב המאמינים.

המנורה הגדולה בכנסייה זהה לזו שנמצאת באומפאלוס (מרכז העולם) בכנסיית הקבר ומסמלת את הקשר בין המקום הזה לירושלים. בצד שמאל של האיקונסטזיס – מסך האיקונות – ישנה תמונה האופיינית לנצרות האורתודוקסית. רואים בה את המלאך מיכאל מרים חרב בידו מעל דמות מנוצחת שהיא התגלמות השטן. משמעות התמונה היא שיש בעולם מאבק תמידי בין טוב ורע, ובזכות המלאך מיכאל (וסנט ג’ורג’) מנצח הטוב את הרע.

כשהגיעו עולי הרגל לכנסיית סנט ג’ורג’ בלוד הם אמרו תודה לקדוש על כך שהם הצליחו לעשות את הדרך לישראל בשלום, מכיוון שסנט ג’ורג’ היה גם פטרון הספינות האנגליות והגנואזיות שהובילו את רוב עולי הרגל והוא זה שהגן עליהם בדרך הקשה שעשו ויעשו. בנוסף על כך ידוע היה לכול שבזכותו הממלכה הצלבנית מתקיימת מכיוון שהוא עוזר לנוצרים בשדה הקרב, ובהקשר זה הזכירו עולי הרגל את ניצחון בלדווין ה-4 בעזרת סנט ג’ורג’ בקרב גזר הסמוכה ב-1177, והתפללו לעזרתו במאבק המתמשך לשחרור ארץ הקודש במלואה מידי המוסלמים.

בלוד או ברמלה נסיים את יום ההליכה השביעי במסלול עולי הרגל של “דרך הדקל”. התחלת היום היא חדגונית וניתן לומר חילונית (הליכה ברחובות יפו-תל אביב), אבל סופו מלא בקדושה. התחושה ברמלה ולוד היא של נוכחות בארץ אחרת, וקצת קשה להאמין שיש כאלו מקומות במרחק של יום הליכה (או רבע שעה נסיעה) מהכרך הגדול. ברמלה ולוד אין כמעט מקומות לינה, כך שנצטרך לחפש מקום לינה במקום סמוך אחר, אבל לפני שנעזוב את העיר (אליה נחזור בבוקר יום המחרת) מומלץ לצאת לשוק או לשלל המסעדות לעת ערב בכדי לפגוש את האוכלוסייה המקומית מאירת הפנים ומכניסת האורחים.

מחשבות על סנט ג’ורג’

סנט ג’ורג’ הוא הקדוש הנוצרי החשוב ביותר בישראל בפרט ובחלקים גדולים של העולם הנוצרי בכלל. פירוש השם הוא: זה אשר בא מן האדמה – גיאה. סנט ג’ורג’ הוא האיש שמוביל את המאבק בין טוב ורע בעולם, דמות הקשורה לקידוש המלחמה בדת הנוצרית (שבתחילת דרכה התנגדה לאלימות מכל סוג שהוא). הוא היה חייל במשמר הקיסרי הרומאי (יחידת העילית של הצבא) בסוף המאה ה-3 לספירה שנודע באומץ ליבו, יושרו ואיכויותיו, אלא שהוא הפך לנוצרי והוצא להורג על אמונתו על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס. אבל בינתיים שמו נקשר לאגדה על לוחם אביר הנלחם בדרקון ירוק והורג אותו בכדי להציל גבירה בטירה.

לצבעים יש משמעות בדתות, והצבע הירוק הוא דו משמעי בנצרות. מצד אחד הוא מסמל את השטן ומצד שני זהו צבע החיים המזוהה עם יוחנן המטביל. גיאורגיוס מזוהה עם הצבע הירוק מכיוון שהוא בא מהאדמה, ומה שבא מן האדמה הוא ירוק, אבל מהצד השני הוא נלחם בדרקון ירוק, המייצג את הרוע הקיים בעולם. המשמעות של הדואליות כאן היא שמה שבא מהאדמה יכול להיות קוץ ודרדר או עשבים שוטים, אבל הוא יכול להיות גם צמחי מרפא ומזון, פרחים שנותנים יופי ומהללים בזאת את האל והבריאה. הגשם יורד על הטוב והרע באופן שווה, ותפקידו של האדם הוא לברור את המוץ מתוך התבן, לנכש את עשבים השוטים, להילחם בירוק השטני. הדרקון הירוק במקרה של גיאורגיוס מסמל את מעשיהם הרעים של בני האדם, את התשוקות והתאוות, וגם את אחרית הימים. ובכן, זה אשר בא מהאדמה – גיאורגיוס, יילחם בזה אשר בא מהאדמה – הדרקון, בכדי להפוך את האדמה הזאת לגן עדן.

ומי היא הגבירה בטירה?

זאת השכינה, החלק האלוהי שבתוכנו, הנפש שלנו, היפהפייה הנרדמת שאותה יש לשחרר.
ניתן לפרש את המלחמה של גיאורגיוס בדרקון כמאבק ביצר שבתוכנו, בחלקים הנמוכים שלנו, בכדי לשחרר את רוח הקודש שבתוכנו, את ההשראה הגבוהה המסומלת על ידי הגבירה בטירה. זה הפירוש המיסטי המדבר על מלחמה פנימית שצריכה להתרחש בכל אדם, הרג ה”אני” הישן, צליבתו, בכדי לאפשר ל”אני” החדש והרוחני להיוולד.[3]

אלא שרוב הנוצרים פירשו את סיפורו של גיאורגיוס הקדוש בצורה פשטנית ומוטעית, שהתייחסה למאורעות העולם הזה והביאה לנזק רב והרס בעולם: הגבירה בטירה נתפשה כרוח הקודש, או הכנסייה שאותה צריך לשחרר מידי אויביה, הכופרים המוסלמים, שהם כוחות השטן והרוע. גיאורגיוס נתן השראה למלחמה למען הכנסייה. בתחילת דרכה של הנצרות העדיפו הנוצרים לשמור על תורתו של ישוע, שאמר כי אם מכים אותך על הלחי האחת צריך להגיש את הלחי השנייה. הנוצרים הקדמונים העדיפו למות על קידוש אמונתם. אלא שעם הזמן התעורר הצורך להילחם עבור הנצרות והכנסייה, וצורך זה בא לידי ביטוי באגדה של גיאורגיוס הקדוש. זאת הייתה תחילת הדרך שבסופה מצדיק ברנרד מקלרבו במאה ה-12 את ההרג בשם ישוע, היפוך של 180 מעלות במחשבה הנוצרית, שקרה בהקשר של מסעי הצלב והביא בסופו של דבר גם ליצירת האינקוויזיציה.

כיום נדמה שהנצרות חוזרת לעצמה ולערכים של שלום וקבלת האחר. הנזירים מהאחווה של הקבר הקדוש והנוצרים המקומיים השומרים על הכנסייה של סנט ג’ורג’ בלוד נמצאים בקשר טוב עם האוכלוסייה המקומית, ומקבלים בברכה מבקרים יהודים במקום.

היום השמיני של העלייה לרגל – מלוד ללטרון

היום השמיני של מסע העלייה לרגל הוא יום מיוחד, כמו כל הימים האחרים שהם מיוחדים, אבל באופן שונה. ביום זה אנחנו מגיעים לשיפולי הרי יהודה ומתחילים להרגיש את האאורה (שדה האנרגיה) של קדושת ירושלים, המגיעה למרחק כמה עשרות ק”מ מהעיר. השכינה ששכנה בעיר נתפשה על ידי הקדמונים כמשתרעת עד למרחק כמה עשרות ק”מ ממנה, וכך אנחנו מוצאים כבר בתקופות הפרהיסטוריות אבנים מירושלים שהוצבו בתל גזר שבשפלה כמסמלות את גבולה הרוחני של העיר. במסורת היהודית העיר מודיעין, שהייתה תחנת היציאה המרכזית לעלייה לרגל למקדש בשלושת הרגלים, נחשבה כחלק ממקום השכינה (ראו בהמשך). במילים אחרות, כל מה שהיה במרחק של יום הליכה מירושלים נחשב כחלק ממנה, או נתון להשפעתה, ובמסורת הנוצרית זה מתבטא בהתגלות ישוע לתלמידיו באמאוס שליד לטרון לאחר התחייה.

נתחיל את היום בחלקים המזרחיים של העיר לוד, הסמוכים לכנסיית סנט ג’ורג’, ונצא מזרחה לצומת גינתון, ומשם נלך לכיוון בן שמן ויער מודיעין. אפשרות אחת היא ללכת בצדי הכביש כשבדרך עוברים מתחת לרכבת, מעל כביש מספר 1, וצריך לחצות גם כבישים ראשיים בלי מעברי חציה. זאת דרך מסוכנת מבחינה תחבורתית, אבל היא תביא אותנו למגרשי החניה מתחת למצפה מודיעין, שם אנחנו מתחברים מחדש עם שביל ישראל. אפשרות אחרת ויותר טובה היא ללכת לכיוון המושב בן שמן, לחצות אותו ולהמשיך בדרכי העפר מזרחה במעבר מתחת לכביש 6 אל יער בן שמן בסמוך לבית העלמין למייסדי כפר דניאל, ומשם אל כפר דניאל וחרבת גמזו, מקום שבו נתחבר לדרכי עפר של יער בן שמן ושביל ישראל.

יער בן שמן הוא אחד היערות הגדולים בארץ, ומפני קרבתו למרכז גם המטויל ביותר. זהו אזור גבעות סלעי שבו מטעי זיתים, חורשות אורנים, שטחים ירוקים ואתרים היסטוריים. הוא היה מיושב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד וגם בתקופה הביזנטית, והרבה פחות לאחר מכן. כיום יש בו שטחים ריקים רבים. מרכז היער הוא אזור מצפה מודיעין, שם יש שלל דוכני אוכל, במיוחד בסופי שבוע, אמפיתיאטרון, פגודה יפנית, מגדל תצפית ועוד. במרחק של 2 ק”מ מזרחה ומצפון לכביש 443 נמצא פארק נאות קדומים המשתרע על פני שטח של 2.5 קמ”ר, ובו מתקנים חקלאיים וטרסות כמו בימי בית שני ותקופת התנ”ך.

בימי בית שני היה אזור מודיעין נקודת התכנסות לעולי הרגל היהודים בדרכם לירושלים, והוא נחשב לחלק מהמתחם הקדוש של ירושלים, ולכן גם טהור מבחינת חוקי הטהרה של המקדש. הכפרים באזור מודיעין והיישוב מודיעין עצמו היו מרכז המרד של המכבים ביוונים ומקום הנחלה המשפחתית של המלכים החשמונאים. לפי המקורות, שמעון החשמונאי התקין בעיר הולדתו שבע פירמידות לזכר ארבעת אחיו, אביו, אימו ועצמו, שלא נשאר מהם שריד.

מה שכן ניתן לראות זה את קברי המכבים בחורבת חמאם הנמצאת מצפון לכביש 443 ממול היישוב מבוא מודיעין, שבו יש כיום התיישבות של חסידי קרליבך. מקומות נוספים שכדאי לבקר בהם באזור הם חרבת הגרדי (ציון קברו של מתתיהו החשמונאי) וחרבת הטרסי. הזיהוי של מודיעין העתיקה לא ודאי ויש החושבים שהיא הייתה במקום הכפר מידיה שנמצא מעבר לגדר ההפרדה. כך או כך, המכבים היו מודל חיקוי עבור הצלבנים, והייתה להם חשיבות רבה גם בעיני עולי הרגל שייתכן כי ביקרו באתרים שלהם. מתחת למבוא מודיעין היה מרכז נזירים ביזנטי, ועד היום יש בנחל גמזו בקעה הנקראת “בקעת הנזירים” ובה מערות חצובות בסלע. יש להניח שבשלב זה או אחר של קיום “דרך הדקל” היו עולי הרגל מבקרים במערות הללו.

הדרך הטובה מלוד תוביל אותנו, כאמור, לתל גמזו, במידה ונרצה נוכל לסטות ממנה ולבקר במצפה מודיעין ובאתרי המכבים. גמזו הייתה עיר יהודית חשובה בתקופה המשנה והתלמוד. מכאן הגיע התנא החשוב נחום איש גמזו. לפני מלחמת השחרור היה כאן כפר ערבי שסמוך לחורבותיו הוקם מושב גמזו, כיום זהו תל מרשים.

מחרבת גמזו נמשיך בדרכי העפר היפות של יער בן שמן לנקודה הגבוהה ביותר באזור הגבעות והיא חורבת חרובה, מקום הכפר חרוב היהודי העתיק הסמוך לשרידי כפר ערבי באותו השם. מהגבעה יש מרפסת תצפית יפה על כל מישור החוף וגבעות מודיעין שנקראת חורבת (גבעת) רגב, או מצפה חן אגוז. סמוך למצפה יש שרידי מצודה רומאית עתיקה, וכל האזור מלא קברים עתיקים וגתות.

מהמצפה נרד לכביש עם טיילת העובר בגשר מעל כביש 431 ומגיע אל אחד מאזורי התעשייה של מודיעין. קצת לפני כן נעזוב את הכביש ונלך בין הגבעות לכיוון חרבת בית טוב, היא הכפר טובי התלמודי. במקום זה אנחנו מתקרבים מאוד לכביש מספר 1 הולכים במקביל לו, וכעבור זמן קצר מתרחקים ממנו לכיוון היערות שליד מושב שעלבים, כשבמשך כל הזמן הזה מרגע שנכנסנו ליער בן שמן אנחנו הולכים במסלול המסומן של שביל ישראל. ליד שעלבים יש כמה נקודות תצפית יפות ומסודרות הצופות אל עמק איילון הפורה והיפה שנפרש לפנינו, ממול נראה את תל גזר ובאופק את מישור החוף המרכזי ואת המגדלים של גוש דן.

משעלבים נמשיך בדרך העפר היורדת לכיוון כביש 1, אפשרות אחת היא להמשיך עם שביל ישראל עד לטרון, ולבלות באזור זה את הלילה (ראו בהמשך), ואפשרות שנייה היא להמשיך ברגל למבוא חורון, בעבר בית נובא הצלבנית, ולבלות באזור זה את הלילה. עולי הרגל של “דרך הדקל” היו צריכים לבחור בין שתי האפשרויות הטובות הללו, היה באפשרותם להעביר את הלילה במבצר בלטרון, או להמשיך לכנסייה בבית נובא והמצודה בתל איילון וללון שם בלילה. מכיוון שכיום אין בתי הארחה בשני המקומות הללו, מה שאני מציע הוא ללכת תחילה ללטרון, ולהמשיך משם לנווה שלום, שם יש בית הארחה מצוין, ולבלות שם את הלילה. ביום שלאחר מכן אפשר לבקר באתרי לטרון, אמאוס ותל איילון (הסמוך לבית נובא).

במידה והחלטנו להמשיך למבוא חורון נעזוב את שביל ישראל לאחר המעבר מתחת לפסי הרכבת החדשה, שמורמים אל-על על גבי גשר עמודים, ונפנה שמאלה לאורך אפיקו של נחל איילון בתוך עמק איילון, עד סמוך למקום שבו הרכבת נכנסת למנהרה כלפי פארק קנדה. במקום זה נתחבר לכביש 3 למבוא חורון, נפנה מזרחה לאורך הכביש ונלך לצידו לאורך קילומטר, עד למקום שבו אפשר לעזוב אותו לטובת שבילי עפר שיובילו אותנו לאגם מלאכותי שנמצא סמוך ליישוב מבוא חורון.

כשעוזבים את אזור גשר פסי הרכבת ומתקדמים לכיוון מבוא חורון נכנסים לחלק פנימי, נסתר ויפה של עמק איילון, מעבר לגדר ההפרדה נראים הכפרים בית ליקיא ובית סירא, מדרום הגבעות היפות של פארק לטרון, אבל הדבר הבולט ביותר אלו ההרים הגבוהים שמתגלים ממזרח ובתוכם, בתוך העמק שממול, מתחבא היישוב נטף. איילון וגבעון היו היכן שיהושע עצר את השמש, וההרים ממול הם הרי יהודה.

מהאגם נעלה לחרבת איילון, מקום המצודה הצלבנית קסטלום ארנולדי, שנבנתה על ידי פולק מאנג’ו באמצע המאה ה-12 והייתה תחנה חשובה בדרך עולי הרגל. הסיבה לבחור בנקודה הזו כסיום יום ההליכה השמיני היא היופי שלה, והיותה בעבר מקום לינה מועדף של עולי הרגל, אבל כיום אין בתי הארחה בסביבה, ולכן אנחנו צריכים לארגן הסעה שתיקח אותנו לבית הארחה של נווה שלום, או ללכת אליו ברגל לאורך כביש 3 ודרך עמק הכלניות, מרחק שעתיים הליכה.

קסטלום ארנולדי ובית נובא

בקצה עמק איילון נמצא כיום היישוב הדתי הגדל מבוא חורון, במקום שבו היה הכפר העתיק בית נובא וכפר ערבי עד ל-1967. באזור זה יש מספר מעיינות גדולים יחסית והוא נמצא ממש בפתח ההרים. בית נובא זוהתה על ידי עולי הרגל עם כפר הכוהנים ענתות, מקום הולדת הנביא ירמיהו, וזה ריגש אותם מאוד. מן הסתם היה מי שהצביע על מקום הולדתו של הנביא והמקומות שבהם גדל. הארכיאולוג הצרפתי קלרמון גנו מצא שם כנסייה גדולה מימי הביניים.

מדרום לבית נובא מתרוממות הגבעות של פארק לטרון ואחת הראשונות שבהן היא תל איילון, פסגה מרשימה ובראשה שרידי מצודה ואולמות צלבניים שנשארו שלמים מתחת לאדמה. אלו הם השרידים של מצודת קסטלום ארנולדי שנבנתה על ידי פולק מאנג’ו ומליסינדה כבר ב-1133. אם הטמפלרים החזיקו במצודת לטרון שנבנתה ב-1132, הרי שההוספיטלרים שהתקנאו בהם החזיקו במצודה הזו החל מ-1133. שני המקומות מספקים חוויה של אולמות צלבניים מקוריים שאפשר לבקר בהם באופן חופשי.

המצודה הצלבנית בנויה על גבי שרידי תל איילון המקראי, עיר לוויים שניתנה לשבט דן לפי הכתוב בספר יהושע. לימים נבנה עליה הכפר הערבי יאלו ששימר את שמה, אלא שהוא נחרב וננטש במהלך מלחמת ששת הימים. כיום יש את הפסגה המיוערת בתוך פארק איילון היפה, ובתוכה אפשר למצוא מתחת לאדמה אולמות וחדרים תת-קרקעיים שנשמרו כמו שהם מזמן “דרך הדקל”.

בתחילת העלייה לתל איילון יש מעיין שופע, בריכה ומבנה עתיק רומאי שנקרא “בריכת הקשתות” (אפשר לרחוץ בה), משם ממשיכים במעלה דרך העפר אל מעלה התל. לאחר הביקור בתל כדאי לרדת חזרה אל היישוב מבוא חורון ולהמשיך אל מקום הלינה ברגל (נווה שלום נמצאת במרחק שעתיים הליכה) או בהסעה.

תהליך אישי

כשהגעתי במהלך מסע העלייה לרגל האישי שלי לאזור מבוא חורון וראיתי את הרי יהודה לפניי הייתה לי תחושה חזקה של “חזרה הביתה”, ולא רק בגלל שגדלתי בהרים הללו, אלא מפני שמצאתי סוף סוף תשובה לשאלה שגרמה לי לצאת לדרך. העלייה לרגל היא תהליך אישי להפליא שעוזר בבירור הדרך שלנו בחיים, ולכן היא מומלצת לכל אחד.

היציאה לעלייה לרגל ב”דרך הדקל” הייתה בעקבות יום הולדתי ה-60 והרצון למצוא תשובה לשאלה “לאן עכשיו?”. הילדים גדלו ועזבו את הבית, ולא היה צורך יותר בהישארות בצפון, ומבחינת העבודה האישית שלי הגעתי לסיום מאמץ בן כמה שנים שבמסגרתו כתבתי סדרה של ספרים על מסורות רוחניות בארץ ובחו”ל. הרגשתי בבריאות טובה, ובסך הכל הלכתי באותו היום 20 ק”מ, אבל יום לפני כן הופיעו שטפי דם בעין הימנית שלי, העין הטובה יותר מבין השתיים, ובסוף המסלול המצב היה הרבה יותר חמור. אמנם ראיתי טוב, אבל בתי, שבאה לאסוף אותי במכונית בסוף המסלול, טענה שזה נראה הרבה יותר גרוע.

נסענו לבקר את המשפחה שלי בירושלים, אבל בעקבות התייעצות עם רופא באינטרנט הלכתי למיון בבבית החולים “שערי צדק” בירושלים. הדבר המעניין הוא שכשנכנסתי לחלק הפנימי של עמק איילון וראיתי את ההרים ממולי התרגשתי. זה היה כמו הלך שרואה באר מים אחרי מסע של ימים ארוכים במדבר, ההרגשה הייתה שיש משהו שקורא לי מעבר לחומת ההרים שלפניי, משהו קדוש ויקר שנמצא שם, ואני מניח שכך הרגישו גם עולי הרגל. כשיצאתי למסע העלייה לרגל חיפשתי תשובה ועתה היא הגיעה, למרות העין הפיזית הפגועה, ואולי דווקא בגללה, נפתחה הראייה הרוחנית שלי והבנתי מהו השלב הבא בדרך במסע הגיבור (שהוא לא כל כך גיבור) הפרטי שלי.

התשובה וההבנה שהגיעה הייתה שהשלב הבא בדרך הוא לחזור לירושלים, ולא רק מפני שגדלתי שם, אלא מפני שזהו המקום הטוב ביותר בעולם לחקור בו את נושא הדתות והרוחניות שבו אני עוסק ולפתח תיירות רוחנית בישראל, שזה השלב הבא בהתפתחות המקצועית שלי. זאת ועוד, הדוקטורט שלי על מאפיינים של מקומות קדושים בישראל מתמקד בירושלים, וזה הזמן להשלים אותו. אבל מעבר לכל השיקולים הפרקטיים, אקדמיים, כלכליים וכדומה, הייתה ועדיין יש לי הרגשה פנימית שמשהו מחכה לי שם.

עזבתי את ירושלים בשנות ה-20 לחיי כשמסלול חיי ה”רגיל” נהפך על פיו בעקבות המפגש עם הדרך הרוחנית. במידה מסוימת ניתקתי את הקשרים עם המשפחה, ובוודאי שעם החברים, כפי שאני כותב בספרי “חיפוש אחר האמת – מסע באימן”. בניתי את חיי מחדש, הקמתי משפחה ועברתי לגור ביישוב רוחני בגליל. כל עולמי היה החיפוש הרוחני והניסיון ליצור ולקדם חברה רוחנית אידיאלית במסגרת אגודת האימן.

אחר כך באו החיפוש הרוחני העצמאי והחוויה של גידול ילדים והצלחה בטיולים, סוג מסוים של קריירה, חיים כפולים בתור גנן ואיש משפחה ולאחר מכן בעל חברת טיולים בזוגיות מוצלחת שנייה. ועתה כל זה הפך לחשוב פחות. הגיע הזמן לחלק השלישי של החיים, שמהותו היא ללכת פנימה לכיוון של מחקר רוחני והתקדשות. אני אמשיך ואדריך טיולים, אנהל ואכתוב, אבל אני רוצה לחזור הביתה, למקום שבו אני מרגיש טוב עם האדמה, שמשהו בי משתנה, והמקום הזה הוא הרי יהודה בסמוך לירושלים.

לא אוכל לגור בעיר, זה יותר מדי עבורי אחרי 40 שנה בכפר, הנהמה שנמצאת כל הזמן באוויר, עודף הגירויים, הגסות של כלי רכב המצפצף באופן כזה שכל הרחוב ישמע… אז אני מבין שזה לצרכי בטיחות בכביש, אבל בסופו של דבר העיר לוקחת כמובן מאליו את העובדה שאתה, האדם, חלק מאורחות החיים שלה. רוב דרי העיר (בני התרבות המערבית) מרגישים טוב עם זה, אבל לא אני, את זה כבר עברתי. אבל לחיות במקום שקט, מושב, שכונה בהרי יהודה, זה כן. להתבשם בריחות האורנים לאחר הגשם ונופם של ההרים, כשהעין מתבוננת ממקום גבוה על יפי הבריאה ולא על שכונות הבניינים, את זה אני רוצה. ואז אוכל לחשוב אחרת ולכתוב, אולי יותר לעומק, אולי ספרות יפה כפי שחלמתי כשהייתי בן 20.

האדם בונה את חייו בכוחות עצמו פעמיים,[4] פעם אחת בשנות ה-20 כשהוא מלא כוח וכל האפשרויות פתוחות לפניו, אז הוא בונה את החיים שלו כמבוגר, ולפי הבנתי השנים שלאחר מכן, גידול המשפחה, פרנסה, קריירה, מושפעות ממה שקרה בשנים הללו. יש כאלו שמתחילים יותר מוקדם ודרכם סלולה כבר מהבית. אבל אם אדם רוצה לעשות שינוי, שנות ה-20 ואולי גם תחילת שנות ה-30 הן הזמן שבו אדם יכול לקבוע את גורלו במו ידיו עד כמה שניתן (יש דברים שאי אפשר לשנות), וליצור מה שנקרא “חיים שניים”. אני עשיתי את זה, עברתי לגור ביישוב בגליל, הייתי חלק מקבוצה רוחנית, עסקתי במלאכת כפיים במקצוע הגננות בניגוד למשפחתי והוריי, כי מי חלם שאהיה גנן בתקופת התיכון והצבא? ואני בחרתי מזה מרצון, בחרתי אישה שלימדה אותי דברים שלא ידעתי על משפחה ורגישות, ונולדו לי שני ילדים מקסימים, יצרתי חיים שכיום הם פחות או יותר מאחוריי.

ואז, בגיל 57, נחתה עלי בדרך נס התובנה שבסביבות גיל 60, לאחר שאסיים עם מטלות החיים, יש לי אפשרות לעצב את חיי מחדש בפעם השנייה, ליצור חיים שלישיים בנוסף לחיים של הילד והחיים של המבוגר, לבנות בכוחות עצמי ובדרך שאבחר לעצמי את החיים של הזקן שהוא אני. בהבזק של תובנה ראיתי שאבא שלי היה פעיל עד גיל 90 ויותר, והבנתי ששווה לי לעשות מאמץ של כמה שנים בכדי ליצור יסודות שישרתו אותי ב-30 השנים הבאות.

וכך, בגיל 57 יצאתי למה שקראתי “תכנית חומש” שהיו לה שלושה מטרות: לכתוב סדרת ספרים על מסורות רוחניות בחו”ל שתסכם את המסעות שלי ב-20 שנה האחרונות, לכתוב סדרת ספרים על מסורות רוחניות בארץ שתסכם את המחקר וההדרכות שלי ב-40 השנה קודם לכן, ולכתוב דוקטורט על מאפיינים של מקומות קדושים בישראל, שיציג לעולם תפישה חדשה של הקשר בין אדם, מקום וקדושה. אבל למעשה מה שעמד מאחורי המטרות הללו היה איסוף כל הקודים, ניצוצות האור, החומרים שפגשתי בגיל המבוגר, עיבודם, זיקוקם, ניקויים, והכנתם לשימוש בגיל הזקנה. הבנתי שאדם לא יכול להתחיל בכל פעם מחדש, ואת מה שעשיתי בגיל 20 אני לא יכול לעשות בגיל 60. במקום ללמוד דברים חדשים עדיף לשוב אל מה שכבר נחשפתי אליו, וזה הרבה מאוד, ולחלץ ממנו את החומרים החיוניים להמשך הדרך, הזהב נמצא שם, אבל אנחנו לא רואים אותו.

הבנתי שסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הן הגיל של איסוף הפירות שצמחו בשנים שלפני כן, הבשלתם, זיקוקם, עיבודם, ויצירת החומרים שמהם ייבנה הגיל השלישי, אבל לא היה לי ברור עדיין איך הגיל הזקן ייראה. מה שכן היה ברור לי הוא שאני צריך לצאת לדרך, לעבוד בכל המרץ על התכנית שהבשילה במחשבתי ולעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי.

ואכן זה היה תהליך מלמד ומקדם, אבל הוא לא היה שלם, משהו היה חסר. וכששאלו אותי מה יהיה לאחר שתיגמר אותה “תכנית החומש” עניתי שאני לא יודע, התהליך עצמו יגלה לי את זה. ורק עתה, לאחר יום הולדתי ה-60, ובעזרת התהליך שעברתי במסגרת העלייה לרגל, התגלתה לי התשובה. ראיתי את סוף הכתיבות והמחקרים בעוד קצת יותר משנה, והייתה לי תחושה של חיים חדשים ושונים, מחוברים יותר לעצמי ולרגשות שלי בהרים שאני כל כך אוהב, ולו לזמן מה. נמצאתי בצומת דרכים בחיי והתשובה הייתה לחזור הביתה לאזור ירושלים.

נכון הוא שמסע העלייה לרגל הוא למקום פיזי כלשהו, למקדש חיצוני. אבל במהות העמוקה שלו זהו מסע אל מקום פנימי ומקדש פנימי. תהליך ההליכה מעכו לירושלים הביא אותי למקום פנימי. יש סוד כלשהו בעצם ההליכה עצמה ממקום למקום, בהתכוונות להגיע למקום כלשהו ובמה שקורה כשמתקרבים אליו, ואני ממליץ לכל אחד לצאת לפחות פעם אחת בחיים למסע כזה. מסע העלייה לרגל הפרטי שלי החזיר אותי הביתה. ירושלים, אני בא! זאת לא ירושלים הפיזית של ימי ילדותי, שהרי זאת כבר איננה, אלא ירושלים השמיימית, הרוחנית, והטבע (אנרגיות האדמה) של הרי יהודה.

תל גזר

מרמלה ולוד ישנן שתי אפשרויות להגיע ללטרון ולחרבת איילון, האחת היא דרך יער בן שמן, שבה מתמקד המסלול שלנו, מכיוון שזו הדרך היפה יותר. אבל הייתה דרך נוספת, מרמלה לתל גזר ומשם ישירות לעמק איילון, והיא קצרה יותר. יש להניח שבדרך זו הלכו רוב עולי הרגל, שלעיתים יצאו לדרכם מוקדם והספיקו ביום אחד לעבור על פני לטרון ותל איילון ולהגיע לאבו גוש או אפילו לנבי סמואל.

אם אתם הולכים בדרך הקצרה, צריך להמשיך מרמלה למושב מצליח, ודרומה ממנו יש מעבר מתחת לכביש 6 והרכבת כלפי מזרח, משם יש דרכי עפר מסביב למושב בית עוזיאל וישירות לתל גזר. התל נמצא צמוד למושב כרמי יוסף והוא חלק מרכס גבעות קטן בין עמק איילון לבקעת אונו בלב השפלה. מעליו יש כמה מהתצפיות היפות בארץ, רואים ממנו את מישור החוף כולו מגוש דן ועד אשדוד מצד אחד, ואת הרי יהודה, גבעות יער בן שמן ועמק איילון מהצד השני (בימי קדם הראות הייתה הרבה יותר טובה מאשר כיום).

תל גזר הפך לפופולרי בקרב עולי הרגל הצלבניים בעקבות קרב גזר שהתרחש ב-1177. זה היה הניצחון המפואר ביותר של הצלבנים על המוסלמים, שהושג בעזרתו של סנט ג’ורג’ כמובן, ובו קומץ אבירים הצליח בעזרת הסתערות אמיצה להפיץ את הצבא המוסלמי לכל עבר. הקדוש נראה בקרב עצמו ובזכותו 500 האבירים הסתערו והפיצו לכל עבר 30,000 חיילים מוסלמים.

לכבוד הקרב הוקמה כנסייה על שם קתרינה הקדושה, כנראה בתוך הכפר גזר, למרות שלא נמצאו שרידים לה. לפי פרינגל ליד תל גזר היה כפר בשם Mongisart. קתרינה הייתה בתו של מושל אלכסנדריה בתחילת המאה ה-4 והיא הצליחה להעביר את אשת הקיסר מקסנטיוס אל הנצרות, ונידונה על ידיו למוות על גלגל השבירה. אבל לא היא נשברה אלא הגלגל, ולכן ערפו את ראשה, ולפי האגדה מלאכים הביאו את גופתה לסנטה קתרינה. היא מקודשת מאוד בצרפת, פטרונית של התלמידות והנערות וגם של המקצועות המכאניים, אחת מ-14 הקדושים המסייעים, ותחומה הוא מוות פתאומי ובעיות לשון ודיבור.

מתל גזר יורדים לכיוון מעיין וורדא ומשם לכפר בן נון הקרוי של שמו של יהושע בן נון, שלפי הסיפור המקראי עצר את השמש והירח בעמק האיילון הסמוך. מכפר בן נון ממשיכים לאורך כביש 424 אל מנזר השתקנים באיילון, ומשם אפשר להמשיך למקום הלינה בנווה שלום (או לנסוע למקום לינה אחר).

הערות

[1] Pringle, P. 377

[2] Pringle, P. 284

[3]  תרזה מאווילה מתארת את האדם במונחים של טירה שבתוכה חדרים מוארים וסביבה נחשים ועקרבים. המסע הרוחני הוא מסע פנימה בכדי לגלות את האוצרות שבתוך הטירה, כשבדרך צריך להדוף את החולשות שלנו.

[4]  פעם ראשונה לפני כן החיים בונים את עצמם בשבילו, לפי המקום והדרך שבה הוא גדל.