כנסיית הקבר והתחייה

האתר הקדוש ביותר לרוב המכריע של העולם הנוצרי הוא כנסיית הקבר בירושלים, המאחדת בתוכה את גבעת הגולגותא שעליה נצלב ישו, את האבן שעליה משחו את גופו בשמן, את הקבר שבו נטמן לזמן קצר עד שקם לתחייה, את מקום מפגשו עם מרים המגדלית ואת מקום מציאת הצלב. הכנסייה מורכבת משני חלקים עיקריים, הרוטונדה – המבנה העתיק והעגול מסביב לקברו של ישוע שהוקם ברובו בתקופה הרומית־ביזנטית, והקתוליקון – האולם המרכזי המשמש אולם תפילה שהוקם ברובו בתקופה הצלבנית. לא תמיד המבנה נראה כך, אך תמיד היו בו שני מרכיבים המבוססים על הדואליות של עיגול (רוטונדה) וקו ישר (בזיליקה).

הגולגותא בכנסייה הקבר

דרך הייסורים ונשיאת הצלב מסתיימת בכנסיית הקבר, שהיא המקום הקדוש ביותר בעולם לנוצרים. זהו מתחם גדול ששני המוקדים העיקריים שבו הם מקום הצליבה על גבעת הגולגותא ומקום הקבר והתחייה ברוטונדה. הצליבה היא הרז האחרון של המכאובים, והתחייה היא הרז הראשון של התפארת (ההלל), ואכן הכנסייה מקדשת את שניהם. בעבר היו לכנסייה שני שערים, אחד קשור לצליבה והשני לתחייה, ועד היום ניתן לראות את שתי הקשתות שלהם (אחד מהם חסום). בפרק זה נכיר את החלקים הקשורים לגולגותא ורז הצליבה, שהם בעיקרון בצד המזרחי והדרומי של המתחם, ובפרק הבא נכיר את החלקים הקשורים לרוטונדה ורז התחייה, שהם בעיקרון בצד המערבי והצפוני של המתחם.

משמעות השם "רוטונדה" היא מבנה אדריכלי עגול, וכאן מדובר באולם העמודים הגדול והעגול המכוסה בכיפה מסביב לקבר. הרוטונדה הוקמה כבר במאה ה-4 לספירה ומזכירה בצורתה את הפנתאון ברומא, ולא במקרה. ממזרח לה נמצא האולם המרכזי של הכנסייה (מעין בזיליקה) שנקרא קתוליקון והוקם בתקופה הצלבנית. מסביב לקתוליקון יש מסדרון הליכה ובו קפלות שונות שנקרא אמבולטוריום. ברחבי הכנסייה ישנם חדרים וחלקים רבים המתפצלים מהמבנים המרכזיים, חלקם פתוחים לקהל. בנוסף לרוטונדה והגולגותא ניתן למצוא בתוך המתחם הגדול והמורכב גם את אבן המשחה, שעליה משחו את גופתו של ישוע בשמן והכינו אותה לקבורה לאחר שהורד מהצלב, את מקום מפגשו עם מריה מגדלנה לאחר שקם לתחייה, את החללים התת-קרקעיים שבהם מצאו את הצלב האמיתי, ועוד ועוד. לא תמיד המבנה נראה כך, אך תמיד היו בו שני מרכיבים המבוססים על הדואליות של עיגול (רוטונדה) וקו ישר (בזיליקה).

אל כנסיית הקבר צמודים מבנים נוספים (חלקם מנזרים) של הפרנציסקנים, הארמנים, האורתודוקסים ועדות נוצריות נוספות, שמהווים יחדיו את לב הרובע הנוצרי. המקום מוחזק על ידי שש עדות נוצריות, שלוש אוחזות בחלקים גדולים ממנו – הארמנים, היוונים־אורתודוקסים והקתולים (פרנציסקנים), ושלוש בחלקים קטנים – הסורים, הקופטים והאתיופים. המבנה הוא עולם בפני עצמו, ובין חלקיו מתקיימים יחסי גומלין. הכניסה אליו מעבירה את המבקר לעולם אחר, חשוך ומיסטי, טבול בריחות, בצבעים ובצלילים, שמתקיימים בו תהלוכות וטקסים, המרכזי שבהם הוא טקס האש הקדושה בערב הפסחא, שבו המאמינים מקיפים במעגל את הקבר ואש פלאית יורדת משמיים ומדליקה את הנרות שהם אוחזים בידיהם, סמל להתחדשות העולם והבריאה.

ניתן לומר כי המתחם הגדול של כנסיית הקבר מהווה מעין מסלול עלייה לרגל משל עצמו. דמותו וסיפורו של ישוע מעניקים למקום את ממד האדם, והקשר למוות ולתחייה מעורר את תחושת המסתורין הנורא (Mysterium Tremendum) וההוד (Deinos). זהו מקום שבמובן מסוים הנכנסים אליו לא יוצאים ממנו באותו מצב צבירה; הם הופכים לעפר ואפר, מתים וקמים לתחייה.

הסלע הבולט של הגולגותא היה בעבר מחוץ לכנסייה, אבל כיום הוא בתוכה ונמצא מיד לאחר הכניסה בצד ימין, כשסביבו ועליו בנויות קפלות. מבחינת הנוצרים הגולגותא היא כמו אבן השתייה, הסלע שממנו נברא העולם, מבחינה סמלית אפשר להגיד שהגולגותא היא מעין הר קדוש, ציר עולם. חלק מהמסורות היהודיות בעניין אבן השתייה בבית המקדש עברו אל הגולגותא, מסורות הקשורות לאדם וחווה, עקדת יצחק, ועוד. לפי הנוצרים, הגולגותא היא המקום שבו נוצר אדם הראשון מעפר ומקום הקבורה של גולגולתו, ומכאן השם "גולגותא". אליאדה בספרו "המיתוס של השיבה הנצחית" מביא את הגולגותא כדוגמא למרכז העולם, לפסגת ההר הקוסמי.[1]

ישוע נצלב על גבי סלע הגולגותא מכיוון שזה המקום שממנו התחילה בריאת העולם ומתחתיו קבורה גולגולתו של אדם הראשון. המטרה של הצליבה הייתה לכפר על החטא של זה שקבור מתחת למקום הצליבה. הרז של הצליבה מתרחש במקום של התחלה וסוף, חטא וכפרה, מקום בריאת העולם ומרכזו, וזה מלמד אותנו שמעשה הצליבה הוא בריאה חדשה, תיקון של העולמות.

מדרגות צרות עולות למקום הצליבה שמעל סלע הגולגותא. המקום המדויק מסומל בכוכב מכסף (כמו מקום הלידה בבית לחם) ונמצא מתחת למזבח שמעליו ייצוג של ישוע על הצלב. המאמינים כורעים מתחת למזבח ונושקים את הכוכב והסלע, זאת התחנה ה-12 של הוויה דולורוזה. מדרום לה וצמודה אליה נמצאת קפלת המסמור לצלב, שהיא למעשה חלק מאותו אולם והתחנה ה-11 של הוויה דולורוזה. הקפלה שופצה על ידי ברלוצ’י, ועל הקיר ניתן לראות פסיפס של אברהם מקריב את יצחק, פרפיגורציה להקרבת ישוע על ידי אלוהים (אביו) באותו מקום. על התקרה דמותו של ישוע בפסיפס היחיד ששרד מהמאה ה-12 (בעל איכות מופלאה ושונה מהפסיפסים המודרניים), מסביב מדליונים עם רצף דמויות המייצגות את ההיסטוריה האנושית, מאדם וחוה ועד ישוע, ואת סיפור הגאולה לאורך הדורות.

בקצה הקפלה מזבח מכסף שנתרם על ידי משפחת מדיצ'י מפירנצה במאה ה-16 ובו אמנות רנסנס בשיאה, מעליו פסיפס ובו נראה ישוע ממוסמר לצלב, מריה מגדלנה למראשותיו, ומריה אימו עומדת מעליו. מצד דרום של הקפלה יש חלון שדרכו ניתן לראות את קפלת חלוקת הבגדים, שהיא התחנה ה-10 של הוויה דולורוזה, שנקראת גם "קפלת הצער של מריה". בצד צפון של הקפלה, בינה לבין מקום הצליבה, יש ארון זכוכית ובו פסל של מריה וחרב נעוצה בליבה. לעיתים הפסל הזה של מוטיב ה-Stabat Mater (האם המיוסרת) נחשב כתחנה ה-13 של הוויה דולורוזה (לרוב זאת אבן המשחה שנמצאת בכניסה).

ממול לגבעת סלע הגולגותא, באמצע הדרך בינה לבין הרוטונדה יש מקום שנקרא "קפלת הנשים", שם לפי המסורת עמדו שלוש המריות וצפו בצליבה של ישוע מבלי שהן יכולות לעשות דבר: "אך כל מכריו, גם הנשים אשר הלכו אתו מן הגליל, עמדו מרחוק וראו את הנעשה" (לוקס כ"ג, 49). יוחנן מזהה את הנשים בשמן: "על יד צלב ישוע עמדו אמו ואחות אמו, מרים אשת קלופה ומרים המגדלית" (יוחנן י"ט, 25). הנוכחות של מריה בזמן הצליבה היא דרמטית ומעידה על חשיבותה. מריה והנשים שאיתה כמו מכילות את צער העולם ומאפשרות על ידי כך את המשכו, על ידי החמלה שהן מייצרות. קפלת הנשים היא ברשות הארמנים ומצוינת על ידי כיפה קטנה העומדת על ארבעה עמודים, מתחתיה עיגול על הרצפה שבאמצעו גביע. מדרום למקום זה נמצא מתחם ארמני גדול שנקרא גם "הגולגותא השנייה".

מתחת לקפלת הצליבה שעל סלע הגולגותא ישנו אולם קטן שנקרא "קפלת האדם הראשון". כשנזל הדם מפצעו של ישוע הוא ירד דרך סדק בסלע הגולגותא ושטף את גולגולתו של אדם ראשון שהייתה קבורה מתחתיו, כתוצאה מכך רעדה הארץ ורעשה, סלעים נבקעו, והחטא הקדמון כופר, אדם קם לתחייה מבחינה רוחנית, נחלץ מהשאול ועבר לגן העדן. ניתן לראות את הסדק בסלע וגם את סימני הדם של ישוע על הסלע (צבע אדום). מהאולם יש כניסה לכנסייה קטנה אורתודוקסית הנקראת "קפלת מרים", ובה גולגולות של קדושים ושרידים של הצלב הקדוש. במסורת הנוצרית יש חשיבות רבה לעצמות בכלל ולגולגולות בפרט, מפני שהן נחשבות כנושאות המהות של האדם לאחר המוות, ומכאן החשיבות של איסוף גולגולות קדושים במנזרים ובכנסיות.

מהגולגותא יורדות מדרגות אל תחילתו של האמבולטוריום – המסדרון המקיף את החלל המרכזי של הקתוליקון, ושממנו יש יציאות לקפלות וחלקים שונים של המתחם. אלא שלפני שניכנס למסדרון מופלא זה נשים לב לאבן המשחה, שעליה הונחה גופתו של ישוע והוכנה לקבורה, הנמצאת בכניסה למתחם ממערב לגולגותא. האבן היא מלבן שיש שמעליו תלויות מנורות שמן רבות של העדות השונות, והמאמינים הרבים מנשקים את האבן ושופכים עליה שמן. לפי המסורת, יוסף מארמתיה קיבל רשות מפונטיוס פילטוס להוריד את גופתו של ישוע שלמה מהצלב לפני בוא השבת והכין אותה לקבורה על האבן. המסורת הזו מאוחרת ולא מופיעה בברית החדשה, שם כתוב: "יקחו את גופת ישוע ויחתלוה בתכריכין עם הבשמים כמנהג היהודים לקבר את מתיהם" (יוחנן י"ט, 40). לימים התפתחו מסורות על קבלת גופת ישוע על ידי מריה (הפייטה) והאבן הפכה להיות התחנה ה-13 בוויה דולורוזה (התחנה ה-14 והאחרונה היא מבנה הקבר עצמו). ברקע של האבן ומול הכניסה יש קיר המסתיר את אולם הקתוליקון (החלל המרכזי בבניין) ועליו פסיפס גדול ויפה שמציג את האירועים העיקריים שהתרחשו במתחם: הצליבה, הכנת הגופה לקבורה, וקבורתה במערת קבורה סמוכה שהיא במקום הרוטונדה.

מאבן המשחה נתחיל ללכת במסדרון המקיף את הקתוליקון (האמבולטוריום) נגד כיוון השעון. מצד ימין רואים בתוך ארון זכוכית את תחתית סלע הגולגותא שעליה ניתן להבחין בכתמי הדם האדומים, לאחר מכן נמצא את "קפלת הביזוי" ובה שרידי העמוד שאליו נקשר ישוע בזמן הלקאתו (רז ההלקאה בעמוד), לאחר מכן את "קפלת חלוקת הבגדים", ולפניה פתח היורד אל שני אולמות תת-קרקעיים: "קפלת הלנה הקדושה" ו"קפלת מציאת הצלב".

בזמן הקמת כנסיית הקבר (המאה ה-4) גילתה הקיסרית הלנה את שני האולמות הללו וחללים תת-קרקעיים נוספים ששימשו בעבר כמחצבות. בתוך קפלת מציאת הצלב היא מצאה את שרידי הצלב שעליו נצלב ישוע, וזה הפך לרליק (פריט קדוש) החשוב ביותר בעולם הנוצרי. כיום "קפלת הלנה" היא בידי הארמנים, והם הקימו בה כנסייה יפה לכבודו של גרגורי המאיר – הקדוש שהביא את הנצרות לארמניה והקהילות הארמניות שנספו בשואה הארמנית (בזמן מלחמת העולם ה-1)[2].

בהמשך המסדרון (אמבולטוריום) שמסביב לקתוליקון יש קפלה המוקדשת לחייל הרומאי לונגינוס וחנית הגורל, החנית שבה דקרו את ישוע בליבו ושהביאה למותו, אחד מהחפצים המקודשים המופיעים בסיפורי הגביע הקדוש. לפי האגדות, ישוע סבל על הצלב ולאף אחד לא היה אכפת, עד שהתעוררו הרחמים בליבו של חייל רומאי בשם לונגינוס והוא החליט לעשות מעשה. הוא דקר את ישוע בצד גופו עם חניתו ופילח את ליבו, ובזה הביא את מותו וקץ לייסוריו. הדקירה הייתה הרת גורל מבחינת העולמות העליונים והתחתונים, הפעולה שנבעה מחמלה שחררה את מהותו של ישוע לעולם ואפשר לומר שגם את נשמתו, ופתחה את הדרך להצטרפותה של רוח הקודש לאנשים אחרים. הפעולה של לונגינוס, שנבעה מחמלה, חיברה בין שמיים וארץ, היא הייתה מעין הארקה שאפשרה את השתחררות החשמל הרוחני. הדם והמים שניגרו מהפצע בצדו של ישוע על הארץ חלחלו דרך סדק בסלע אל גולגולתו של אדם וטיהרו אותה, שמיים וארץ רעדו, המעגל הושלם והחטא הקדמון כופר.[3]

לונגינוס בעשותו את מעשהו פתח את אפשרות השינוי בעולם, שינוי שנובע מהחלטה ועשייה. מאז נקשרה החנית לכוחות המופלאים שבכוח הרצון, היא עברה בדרך פלאית למלכים ולמושלים ונתנה להם את הכוח לשלוט על פני האדמה. לא את שאר הרוח לעשות זאת, אלא את הכוח בלבד, ולכן לעיתים גם נוצלה לרעה לעשיית נזק ורודנות. החנית הופיעה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה ולעיתים אף הטתה את המאורעות, כך היה בזמן מסעי הצלב באנטיוכיה, עת הופיעה לפני פטר ברתולומיאו בכנסייה באנטיוכיה ועזרה לצלבנים לנצח את הקרב מול המוסלמים. החנית נשמרה בחצר הקיסרות הביזנטית, נתנה את הכוח לצארים הרוסים, ונעלמה לאחרונה במחסני הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

לפני מספר שנים התפרסם ספר בשם "חנית הגורל"[4] ובו תולדותיה של החנית הרת הגורל של לונגינוס וההקשרים ההיסטוריים שבהם הופיעה. לונגינוס סבל ממחלת עיניים וכמה טיפות שניתזו מגופו של ישוע על עיניו ריפאו אותן ושכנעו אותו להפוך נוצרי. בסופו של דבר הוא גם זכה למות קדושים כמו ישוע. בקפלה שבכנסיית הקבר ניתן לראות תמונות של מעשה הדקירה עם החנית ומזבח לכבודה.

לאחר הקפלה של לונגינוס המסדרון נפתח לכדי אזור רחב ובו אמנות וקשתות התומכות את הבניין שנקראות משום מה "הקשתות של מרים", ואולי זה קשור למפגש של ישוע עם מריה מגדלנה לאחר התחייה שהתרחשה סמוך לשם.

האמבולטוריום (המסדרון) מקיף אולם גדול שנקרא קתוליקון. באמצע האולם יש גביע לא גדול מאבן אדמדמה, ובתוכו כדור עשוי מאבן לבנה משולב בפסים בצורת צלב העשויים מאבן שחורה. לפי המסורת, הכדור הוא כדור הארץ והפסים השחורים הם ארבע רוחות השמיים. הגביע מעניק לכדור הארץ מטובו, ולמעשה כדור הארץ מוכל בתוך הגביע. הגביע הוא ייצוג של הגביע הקדוש,[5] השכינה, רוח הקודש, ההשפעה האלוהית היוצרת את הבריאה, שהיא נקבית באופייה, והוא נחשב למעין אבן אומפאלוס – מרכז עולם. הסמליות כאן היא שהחומר מוכל בתוך הרוח ומוזן ממנה ולא להיפך.

רוב החלקים המזרחיים של מתחם כנסיית הקבר, ובכלל זה הקתוליקון, המסדרונות וגבעת הגולגותא, נבנו במאה ה-12 על ידי מלך ירושלים בלדווין ה-3 ואמו מליסנדה, והם מציגים את שיא האדריכלות של הממלכה הצלבנית בימי הביניים. הקשתות המצולבות מבטאות תפישה דתית חדשה שבאה לידי ביטוי לאחר מכן בהתפתחות הקתדרלות הגותיות באירופה. הצלבנים עיטרו את הבניין בפיסול מורכב ועדין של הכותרות, המשקופים והמטופות, וגם בפסיפסים אמנותיים נפלאים שמהם נותרו שרידים מעטים. הם הכניסו לאדריכלות צבע, עדינות ומורכבות, וביטאו בכך את המיסטיקה שחלחלה לנצרות בעת ההיא. חפצים קדושים, כגון חניתו של לונגינוס והגביע הקדוש, נשמרו באתר; טקסים ותהלוכות התקיימו בו ולמעשה מתקיימים בו עד ימינו; מלכי ירושלים הצלבנים נקברו במפתן הכניסה, ומסדרי אבירים, כגון מסדר הקבר הקדוש (Order of the Holy Sepulchre), נוסדו והפכו את הכנסייה לביתם ולסמלם.

[1]  בעבר הוצג בקרבת הגולגותא הצלב האמיתי שסימל את עץ החיים, ארכיטיפ נוסף של ציר העולם.

[2] קורותיו של גרגורי המאיר ותחנות דרך בדרכה של הנצרות הארמנית נראים בתמונות שעל הקירות, תמונות של כנסיות הקהילות הנכחדות נראים בפסיפס שעל הרצפה.

[3]  מקצת מהדם והמים נאסף בגביע הקדוש וזה נתן לו את כוחותיו.

[4] Ravenscroft, T. (1982). Spear of Destiny. Weiser Books.

[5]  יוסף מארמתיה לקח את הגביע הקדוש לאירופה, ושם הוא נשמר בטירה מיוחדת ונסתרת (הטירה המסוכנת) על ידי שושלת מצאצאיו והפך למקור הברכה והרוחניות של הארץ. עוד על כך ראו בספר "אנגליה בעקבות הגביע הקדוש", זאב בן אריה, 2020.

הרוטונדה בכנסיית הקבר

בפתחה של כנסיית הקבר הצלבנית נבנה שער כפול (שמשקופיו הנהדרים נמצאים כיום במוזיאון רוקפלר) המבטא את מוטיב הדואליות.[1] שער אחד היה קשור למוות ולצליבה ועל משקופו מופיע סבך הצמחייה המורכב של העולם הזה ובתוכו דמויות אדם וחיות. על משקוף השער האחר, שכיום חסום, מופיעות סצנות שונות הקשורות לחייו ולתחייתו של ישוע. גם המתחם עצמו מחולק לשניים, בחלק המזרחי יש אתרים הקשורים לצליבה ולמוות, כמו הגולגותא או קפלת מציאת הצלב, ובחלק המערבי מקומות הקשורים לתחייה, ובראשם הרוטונדה שבמרכזה הקבר הריק של ישוע, ועליהם נספר בפרק זה..

רוטונדה היא תבנית אדריכלית קלאסית של העולם העתיק וצורתה עיגול עם גג, שלעיתים הוא כיפה.  הרוטונדה סימלה בתקופה הרומית את עקרון הבריאה האלוהי, הסדר של היקום והניצחון על המוות. הקיסר קונסטנטינוס בנה מספר רוטונדות במקומות שונים בעולם, כגון המאוזוליאום לאימו הלנה וקבר בתו קונסטנסה בקונסטנטינופול, ולכן אך טבעי היה שהוא ישתמש ברוטונדה לציין את מקום הקבר הריק של ישוע. הסוד של הרוטונדה בירושלים הוא שהיא מהדהדת את הפנתאון, הבניין המפורסם ביותר באימפריה הרומית.

הרוטונדה דומה במקצת בתפקידה למקדשי ההראיון בערים היווניות רומאיות האחרות, המנציחים את הגיבורים מקימיהן. באופן דומה, הרוטונדה בירושלים מנציחה את ישוע, המנצח את המוות ומייסד דת החדשה, מייסד את ירושלים החדשה. בנוסף על כך, הרוטונדה היא מעין מאוזוליאום המנציח את התחייה, ובכך מתחברים שלושה עולמות – עולם השאול והמוות התת-קרקעי, עולם הקבר הארצי, ועולם הנצח השמיימי. מבנה הקבר והעיגול שסביבו מייצגים את האדמה, והכיפה מייצגת את השמיים. במילים אחרות, המבנה הוא ציר העולם.

לדעתי ממעיטים בחשיבותה הסמלית של הרוטונדה. צורת העיגול שלה מסמלת את מעגל החיים והמוות, וזה קשור לשמש העגולה, הזורחת והשוקעת. ישוע הוא דמות השמש ששוקעת (מתה) וזורחת מחדש (קמה לתחייה). האוריינטציה של הבניין היא מזרח־מערב כלפי זריחת השמש, כמו שאר הכנסיות בעולם, אולם כאן יש לכך חשיבות מיוחדת: בניגוד לכנסיות אחרות, כאן הקדושה נמצאת בצד מערב, והפתח המסורתי של כנסיית הקבר היה לצד מזרח, המקום שבו נראית הזריחה מעל הר הזיתים (מקום העלייה של ישוע השמיימה). הדרמה הקוסמית של מות השמש ולידתה בכל יום מחדש משתקפת בדרמת מותו ותחייתו של ישוע ובמבנה המקורי של הרוטונדה.

בנוסף על כך, בגג הכיפה של הרוטונדה יש פתח (תמיד היא הייתה פתוחה) המאפשר לקרני האור לחדור למבנה בזמנים מסוימים של היום, דבר היוצר משחקים של אור וצל, אפקט מיסטי של קרניים החודרות למרחב חשוך ויוצרות אווירה מיוחדת. הכיפה העגולה וחדירת קרני האור מזכירות את חיבור הזכרי והנקבי, הקו הישר והעיגול, האור והחושך, כפי שהתרחש בבית המקדש ובמקדשים ומקומות קדושים רבים אחרים ברחבי העולם (כמו למשל במעגלי האבנים העתיקים). ובכך הדרמה הקוסמית של בריאת העולם מיוצגת ומתרחשת בכל יום מחדש.

לרוטונדה המקורית הייתה פסאדה (חזית) ישרה של שמונה עמודים מצד מזרח, ומאחוריה מבנה עגול ובתוכו קבר מוקף עמודים, והיא נראתה גם מהחזית שלה כמו הפנתאון. הרוטונדה הייתה נפרדת מבזיליקת הקבר הגדולה ממזרח לה, היכן שכיום הקתוליקון, וסלע הגולגותא נשאר חשוף בחצר שבין שני המבנים. המבנה העגול של הרוטונדה עצמה הוא החלק היחיד שנשאר ממתחם כנסיית הקבר הקדוש המקורית מהמאה ה-4. במאה ה-11 הוא חובר עם כנסייה שנבנתה במקום הבזיליקה הישנה שנהרסה, ולתוך המתחם הוכנס בהזדמנות זו גם סלע הגולגותא ואתרים נוספים שהיו בחצר.

כפי שאמרנו, מבנה הרוטונדה מחקה את מבנה הפנתאון ברומא, אלא שזה מעט גדול יותר. קוטר וגובה הפנתאון שווים ומידתם 43 מטרים, ואילו קוטרה של הרוטונדה 23 מטרים. לפי ארקולף  (Arculf), צליין פרנקי שביקר בישראל במחצית השנייה של המאה ה-7, ברוטונדה המקורית היו תריסר עמודים והם סודרו בארבע קבוצות של שלושה עמודים הפונות לארבעה כיוונים. זוהי סימטריה מושלמת. גובהם של העמודים המקוריים היה 7.15 מטר וקוטרם 1.20 מטר. וזה יחס דומה לסדר הדורי הקלאסי של אחד לשש, סדר המסמל את גוף הגבר. במילים אחרות, העמודים סימלו את 12 השליחים של ישוע, כלומר את האדם, והמקום כולו נועד לקדש את האדם ואת הפרופורציות שלו, כמנהג מקומות קדושים בעולם הקלאסי.

בלב הרוטונדה ניצב הקבר הקדוש. כיום זהו מבנה שנקרא "אדיקולה" שהוקם בתחילת המאה ה-19, אך בעבר היה במקום סלע ובתוכו קבר חצוב. כשהקימו את הכנסייה חצב הקיסר קונסטנטינוס את האזור שמסביב לסלע והשאיר אותו מכוסה, וכך למעשה הקבר קם לתחייה בדיוק כמו ישוע. עם השנים לקחו אנשים חלקים מהסלע למזכרת ובסופו של דבר הוא נעלם ומה שנשאר הוא רק דרגש האבן שעליו הונחה גופתו של ישוע בקבר הריק, וסביבו הוקם מבנה האדיקולה. ממערב לאדיקולה יש פתח בקיר המוביל לקפלה הסורית שחלקה חצוב בסלע האם, מהקפלה הקטנה נפתחות מערות קבורה יהודיות מימי בית שני החצובות בסלע, וכך כנראה גם נראה הקבר של ישוע, הסמוך. מציאת הקברים במקום זה מחזקת את הסברה שכנסיית הקבר היא האתר האמיתי של קבורת ותחיית ישוע.

בגבול הרוטונדה, מצפון לה, נפתח אולם שנמצא ברשות הפרנציסקנים והוא מוקדש למפגש של מריה מגדלנה עם ישוע לאחר התחייה. בצדו המזרחי מוצב פסל מארד הממחיש את הדרמה של המפגש כפי שהיא מתוארת ביוחנן. בסמוך למקום המפגש של מריה מגדלנה עם ישוע ישנו מתחם של הפרנציסקנים, שם יש דלת ברונזה יפה, עליה דמותו של ישוע נושא את הצלב, המובילה לכנסייה קטנה ומרשימה, ודלת עץ המובילה לחדר התלבושות של הנזירים, שבתוכו יש את אחד החפצים החשובים ביותר והוא החרב המקורית של גודפרי מבויון,[2] המשמשת בטקסים של מסדר אבירי הקבר הקדוש, אבל על כך בפעם אחרת.

לפי מתי, בנוסף למריה מגדלנה נכחה במעמד התחייה גם מרים האחרת: "ואחרי מוצאי השבת כשהאיר לאחד בשבת באה מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר" (מתי כ"ח, 1). המסורת הנוצרית מזהה את מרים זו עם מריה אימו של ישוע. היא נמצאת ברקע של הסיפור מכיוון שעבורה זו לא הייתה הפתעה שישוע קם לתחייה. היא ידעה מי הוא עוד טרם נולד, ולכן מומלץ לנסות ולהתבונן על רז התחייה דרך עיניה האוהבות, השמחות והמאמינות, מצפות לראות את מה שהיא יודעת שיקרה ומרגישה זאת בליבה.

למרות שבלב שלה ננעצה חרב בזמן הצליבה, מריה הצליחה לשמור את ליבה שלם, טהור ומאמין בזמן הצליבה ולאחר מותו של ישוע. היא לוקחת אותו בזרועותיה לאחר שהוא מורד מהצלב, כפי שרואים באמנות הנפלאה של הפייטה, וכמו אלת אדמה קדומה מאפשרת את לידתו מחדש, את התחייה. אם חושבים על התחייה מנקודת מבטה של מריה, שהייתה עדה לכל האירועים שהתרחשו עם ישוע מיום לידתו, אזי מקבלים את הפרי של התחייה, והוא האמונה. המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בין האולמות והחללים השונים של כנסיית הקבר.

[1]  אחד המאפיינים של מקומות קדושים נוצריים הוא היחס שבין התוהו שבחוץ לקדושה שבפנים. הכנסייה היא אי – או אונייה – של סדר בתוך ים סוער, כי העולם מלא יצרים ושדים. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה קלאסית בשני המשקופים של כנסיית הקבר.

[2]  המלך הצלבני הראשון של ירושלים.

עוד כל כנסיית הקבר

המבנה מקיים יחסי גומלין עם כיפת הסלע, שהפכה בזמן מסעי הצלב למרכז נוצרי המבטא את מקדש האדון ואת הברית הישנה לעומת זו החדשה. יחסי הגומלין בין שני האתרים הודגשו בתהלוכות, במפות ובנתיבי עולי הרגל.

כנסיית הקבר נמצאת בסוף ויה דולורוזה, שהיא מעין מסלול של טקס מעבר לימינלי, שבו הצליינים הולכים כשהם עטופים בשירה ובקדושה. דמותו וסיפורו של ישוע מעניק למקום את ממד האדם, והקשר למוות ולתחייה מעורר את תחושת המסתורין נורא (mysterium tremendum) וההוד נורא (deinos). זהו מקום שהנכנסים אליו לא יוצאים ממנו באותו מצב צבירה; הם הופכים לעפר ואפר, הם מתים וקמים לתחייה.

כשעולי הרגל נכנסים בשער המקום הם מגלים עולם אחר שבו יש חפצים רבים, מקומות, פסיפסים, יצירות אמנות בעלות משמעות רבה בשבילם. החלל הגדול, המורכב מכמה אזורים מרכזיים ועוד הרבה אזורים משניים, נותן תחושה של עולם בפני עצמו, עם סדר שונה מהרגיל והיומיומי, עם מורכבות ועם יחסי גומלין. במקום ישנם חלקים נסתרים וגם כאלו שהם מתחת לאדמה, וישנו אור החודר מהתקרה, מהשמים. בתוך האזורים השונים של כנסיית הקבר ישנם חללים קטנים שהם קדושה בתוך קדושה, בין שזה מבנה הקבר עצמו או מקום הצליבה. החלל חשוך ומשרה אווירת מסתורין שמועצמת על ידי ריחות (קטורת), צלילים (תפילות וטקסים דתיים) וצבעים. לעתים העין נמשכת כלפי מעלה, אל הקשתות המחודדות, אל הקומה השנייה, אל הנברשות הגדולות, או אל ייצוג הכוכבים והפסים ברוטונדה והפתח שבאמצעה.

אלמנט מרכזי באדריכלות של כנסיות הוא החדר התת־קרקעי, המשמש לרוב גם לקבורה. עם הקמת הכנסייה היה החלל התת־קרקעי גרוטו קטן, אבל לימים נבנתה קריפטה, הבור של הלנה שמה. ייתכן אף שהיו חללים תת־ קרקעיים נוספים. כך או כך, הממד של ירידה אל מעמקי האדמה מופיע כאן במלואו. זהו מעבר לעולם אחר, לתווך שונה, הקשור גם למעבר שבין עולם החיים למתים. לעומת זאת, הפתח בגג הרוטונדה מאפשר לקרני האור לחדור לבניין בזמנים מסוימים של היום, דבר היוצר משחקים של אור וצל, אפקט מיסטי של קרניים החודרות למרחב חשוך ויוצרות אווירה מיוחדת. הכיפה העגולה וחדירת קרני האור מזכירים את הזכרי והנקבי, את האור והעיגול, בגלגל רפאים ובמקומות אחרים בעולם.

במאה הראשונה לספירה היה הקבר מחוץ לחומות העיר, כך לפי החפירות של קתלין קניון, אך עם הקמת החומה השלישית בימי הורדוס אגריפס בשנת 41, ובמיוחד לאחר חורבן ירושלים ובנייתה של איליה קפיטולינה בימי הקיסר אדריאנוס, "נדד" הקבר הקדוש אל לב העיר. אף על פי כן, המסורת על מיקומו נשמרה, ולא נתפתחה מסורת של קבורה במקום אחר, מחוץ לחומה, כמו שאירע במאה התשע־עשרה עם גנרל גורדון. הדבר מלמד על חוזקם של המסורת ושל זיהוי המקום על ידי האוכלוסייה המקומית.

הקמתה של כנסיית הקבר בלב העיר הייתה עלולה לגרום לכך שתאבד מאווירת הקדושה שבה. אילו נבנתה מחוץ לעיר, כמו גן הקבר, ההגעה אליה הייתה מאפשרת תחושה של מעבר לעולם הזה, של מסע עלייה לרגל, של יציאה אל השוליים, אל הטבע והשקט. עם זאת, למיקומה במרכז יש גם יתרונות מבחינת הופעת הקדושה – הייצוג של מרכז העולם, ציר העולם, מקום הבריאה והתחדשות, של הלידה מחדש.

כנסיית הקבר קשורה למוות ובייחוד לתחייה, לבריאת העולם הראשונה ולחידושה על ידי ישוע. הטקס החשוב ביותר המתקיים בה הוא שבת האור, שבו יורדת מהשמים אש פלאית ומדליקה את נרות המאמינים בקבר. זו חזרה לזמן ההיולי הקדום, השיבה אל הנצח. אמנם כיום מודגש יותר במקום מאפיין החושך (מיסטיקת החושך) אך בעבר, בתקופה הביזנטית ובזמן מסעי הצלב, כשהבניין היה שלם יותר והומוגני יותר, הייתה הדגשה גדולה יותר על האור.

עיקרון המארגן של המבנה הוא הניצחון על המוות, הנס של התחייה מצד אחד והסבל והקורבן המאפשרים אותה מהצד האחר. מקומות קדושים בנצרות קשורים לנסים, וזה אכן המקרה כאן.

ואם העיקרון המארגן של כנסיית הקבר הוא מסתורין התחייה של ישוע, כלומר הניצחון על המוות שהתרחש במקום, אזי מתברר הקשר של המקום לאדם הראשון בגולגותא, השימוש במבנה המזכיר מאוזוליאום והדואליות של עיגול וקו ישר. עיקרון זה משתקף בטקסי שבת האור המתרחשים מדי שנה בזמן המיתי של התחייה ומחדשים בכך את העולם. זהו קשר בין עבר, הווה ועתיד; בין עולם השאול שמתחת לאדמה, העולם הזה והשמים, העולם הבא. המקום הוא ציר עולם קלאסי.

בחג הפסחא, מתרחש בכנסיית הקבר נס האש הקדושה. ההמון החוגג המצפה לאירוע נאסף מסביב למבנה הקבר ומתחיל להקיף אותו בתהלוכה ססגונית, קולות שירה ושימחה. אל הקבר נכנסים פטריארך העדה היוונית קתולית, שהיא העדה החשובה ביותר בכנסיית הקבר, הבישוף הארמני, ונציגי העדות הקופטיות והסורית. לאחר שכל הכבודה הזאת נכנסת אל הקבר קורה נס: אש נדלקת מעצמה בתוך הקבר, מדליקה את נרותיהם של הפטריארך והמלווים, האש הזאת מועברת החוצה דרך פתחים מיוחדים שבקירות וחיש מהרה כל הכנסייה כולה מוארת באור נרות ססגוני. הדלקת הנרות מלווה בשמחה אדירה ושאגות רמות, מחיאות כפיים וצלצולי פעמונים. מדי שנה בשנה נדלקת האש, הוכחה לניצחון הנצרות על החשיכה. רק פעם אחת בהיסטוריה לא נדלקה האש בזמנה, היה זה דווקא לאחר שהצלבנים כבשו את ירושלים, הכיבוש הזה לווה בטבח נורא, ובחג הפסחא שאחרי הכיבוש הביע אלוהים את הסתייגותו מהדברים שנעשו בשמו על ידי כך שהאש לא נדלקה.

גביע הקדוש, חרב וכידון

כנסיית הקבר הייתה משאת נפשם של אבירים בימי הביניים, חולמים ומיסטיקנים כיום, לא רבים יודעים זאת אבל ישנם או היו בתוכה במהלך השנים שלושה חפצים מקודשים: גביע, כידון וחרב ועליהם נספר בחלק זה.

הגביע המקודש, חפץ פלאי, הוא הגביע שממנו שתה ישוע בסעודה האחרונה, הוא הגביע שבו נאסף דמו, עת ניגרו הדם והמים מפצעיו על הצלב, שקיבל את מהותו והפך להיות מקור הברכה והשפע של העולם. האגדות מספרות שגביע זה נגלה באופן פלאי לאבירי השולחן העגול של המלך ארתור והם יצאו בחיפוש אחריו. הגביע נעלם, ביחד עם האביר היחידי שהצליח למצוא אותו, גלהד, אך על פי האמונה הנוצרית הוא יחזור ברבות הימים ויביא איתו עידן חדש של שלום ושפע לעולם. והנה, ראה זה פלא, אנו מוצאים ייצוג של גביע זה במרכזה של כנסיית הקבר, המקום שבו התחילה כל הפרשה.

מעל הקתוליקון (החלל המרכזי בכנסיית הקבר) יש כיפה גדולה שממנה משתלשלת מנורה נהדרת, סמל לירושלים השמימית. בדיוק מתחת לכיפה נמצא גביע גדול עשוי מאבן אדמדמה, ובתוכו כדור עשוי מאבן לבנה משולב בפסים בצורת צלב העשויים מאבן שחורה. לפי המסורת, הכדור הוא כדור הארץ והפסים השחורים הם ארבע רוחות שמיים. הגביע נותן לכדור הארץ מטובו, ולמעשה כדור הארץ מוכל בתוך הגביע, רוצה לומר שהחומר מוכל בתוך הרוח ומוזן ממנו. הגביע הוא השכינה, או רוח הקודש, ההשפעה האלוהית היוצרת את הבריאה שהיא נקבית באופייה, והוא נחשב לאומפאלוס – מרכז עולם.

במסדרון שמסביב לקתוליקון יש קפלה המוקדשת לחייל הרומאי לונגיוס וחנית הגורל עליה סיפרנו בפרק על כנסיית הקבר

מסביב לרוטנדה יש כל מיני קפלות, כנסיות וחדרים. אחד מהחדרים הללו, צפונה מהקבר, הוא חדר התלבושות. בו ארונות ובהם התלבושות השונות של הכמרים. לפי הליטורגיקה הנוצרית בכל יום מהשבוע, ולפעמים אף בכל אירוע או כל תפילה, צריך ללבוש בגד אחר בעל צבע אחר (או סמל אחר), ולכן צריך הרבה ארונות. בנוסף לארונות הבגדים ישנו על הקיר ארון זכוכית ובו החרב המקורית והדרבנות של גודפרי דה בויון, הכובש הצלבני של ירושלים והשליט הראשון שלה (גודפרי סירב לקבל את התואר מלך באומרו שאדונו – ישוע היה משרת ולא אדון). החרב היא חרב מקודשת, ומשתמשים בה בטקסים של מסדר אבירי הקבר הקדוש.

לחרב ולדורבנות יש משמעות סמלית במסדרי האבירות השונים. החרב מורכבת משלושה חלקים: הלהב, הנדן והידית. הלהב מסמל אמונה, הנדן מסמל טוהר והידית מסמלת צניעות. כשהופכים את החרב היא מזכירה צורה של צלב. חוד החרב מסמל צייתנות, ושני הצדדים של הלהב מסמלים את שתי החובות של האביר: שירות לאלוהים ושירות לבני אדם.

בשביל להיות אביר האדם צריך היה הכנה ארוכה, הן פיזית והן נפשית, ורק כשהיה מוכן החניך הוכתר בתור אביר. פעולת ההכתרה נעשתה בעזרת חרב. המכתיר היכה קלות בכתפו של המועמד לאבירות שכרע לפניו, והעביר אותה שלוש פעמים, מצד אל צד. הפעולה של הכתרת האביר עם החרב מציעה שלאדם שמבצע את הטקס יש את התכונות של אמונה, טוהר וצניעות, ושהוא יכול להעביר אותן לאחר בכדי שימלא את חובותיו כנוצרי וכאביר. בסוף פעולת ההכתרה נאמר לאביר החדש כך: "זכור שישוע אדוננו כבש ממלכות בכוח האהבה ולא בכוח החרב". מסדר אבירי הקבר הקדוש, שנוהג עד היום לקיים טקסי הכתרה לאבירות בתוך כנסיית הקבר, משתמש בטקסיו בחרב ובדורבנות של גוטפריד דה בויון.

גודפרי דה בויון נחשב במסורת הצלבנית כאיש מעלות, והוא כנראה באמת היה כזה, מכיוון שגם המוסלמים שנלחמו בו העריכו אותו על תכונותיו. הצלבנים היו בעצם השיא של תנועת האבירות, ולכן במידה רבה גודפרי נחשב לאביר המושלם.

כנסיית אלכסנדר נייבסקי

צמוד לכנסייתה הקבר נמצאים כמה כנסיות חשובות אחרות, הכנסייה האורתודוקסית היוונית, הכנסייה הלותרנית הגרמנית וכנסיית אלכסנדר נייבסקי הרוסית. כנסייה זו קרויה על שם המצביא הרוסי אלכסנדר נייבסקי, שבמאה ה-13 (ימי הביניים) הרחיב את גבולה של רוסיה וביסס את שלטונה בצפון-מערב עד למקום שבו הוקמה לימים סנט פטרסבורג. הוא קבע את המדיניות הרוסית של התנגדות למערב אירופה וניצח את הטבטונים והפולנים בסדרה של קרבות מכריעים שאפשרו את עצמאות רוסיה בדורות הבאים.

במאה ה19 עם התגברות ההשפעה הרוסית באימפריה העותומאנית והתגברות זרם עולי הרגל, הרוסים החלו הרוסים לבנות מתחמים שונים בירושלים, הראשון שביניהם היה מתחם אלכסנדר נייבסקי, על חלקת אדמה שנרכשה ליד כנסיית הקבר. כשהתחילו בבנייה גילו במקום קשת ניצחון גדולה ולידה שער. בתחילה סברו שהשער הוא השער שדרכו יצא ישוע את חומות העיר בדרכו לצליבה ועד היום יש אנשים שעוברים בפשפש שבו (משל לאיש העשיר העובר דרך קוף של מחט). אלא שלימים התברר שהם מתקופת אדריאנוס ולכן מאוחרים יותר לזמנו של ישוע. בנוסף על כך התגלה בקצה המתחם הקיר הקיר המזרחי של בזיליקת הקבר העתיקה מהתקופה הביזנטית, ושולי רחוב הקרדו.

כיום כל השרידים העתיקים, כולל השער וקשת הניצחון שמורים בתוך מתחם הכנסייה. המתחם הוא מבנה גדול שבתוכו חללים שבהם השרידים העתיקים, כנסייה בסגנון רוסי וכן אכסנייה. בכניסה ניתן לראות חדר משומר בסגנון רוסי של המאה ה19. למקום זה היו באים בני המשפחה המלכותית הרוסית כשעלו לרגל לארץ ובחדר זה היו מקבלים אורחים.

כנסייה היא בחזקת הרוסים הלבנים המאמינים בחשיבותה הדתית של משפחת הצארים.
לאחר ובמקביל להקמת כנסייה זו הוקמו מתחמים רוסים נוספים בירושלים כגון מגרש הרוסים, כנסיית מריה מגדלנה, הכנסייה בעין כרם, ועוד

דרך הייסורים אל התחייה

דרך הייסורים לוקחת אותנו מצפון להר הבית, מאזור מצודת האנטוניה העתיקה, היכן שפונטוס פילטוס שפט את ישוע, אל כנסיית הקבר, במסלול שבו צעד ישוע, נושא את הצלב, אל מחוץ לעיר, לגבעה שעליה הוא נצלב.

בן האלוהים שנשלח לכאן על מנת להושיע אותנו, נשפט כבזוי בפושעים, ונענש בעונש החמור ביותר של העת העתיקה, עונש הצליבה. בשקט ובהשלמה הוא נושא את גורלו, שותה מכוס התרעלה עד תומה. מוכה, מושפל, מעונה, כואב.

ישוע חייב לעבור את דרך הייסורים בכדי להשתתף בגורל האנושי, לטעום את מנת חלקם של בני האדם ולהפיץ אור ונוחם גם בממלכות האפלות של הסבל. דרך הייסורים מובילה את ישוע אל השאול, שם הוא משחרר את נשמות בני האדם שהיו כלואות ללא אפשרות גאולה משחר ההיסטוריה. לאחר מכן ישוע קם לתחייה ומסמל בכך התחלה של אפשרות הגאולה של המין האנושי. הייסורים מובילים אל התחייה. אחד לא יכול לקרות בלי השני.

בקידוש הסבל נתנה הנצרות פתח של תקווה למיליוני אנשים סובלים, נתנה אפשרות של גאולה למצב הסבל האנושי. גם הבודהיזם התייחס לשאלת הסבל, אך מכיוון אחר. הנצרות מכניסה לתוך הסבל אהבה וקורבן ונותנת לו משמעות רגשית.

מאז תחילת הנצרות יש חשיבות רבה לסיפור רגעיו האחרונים של ישוע, ולמסע שלו עם הצלב ממקום המשפט ועד מקום הצליבה. עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית מתחילה מסורת של הליכה בדרך הייסורים של ישוע, תוך כדי ניסיון להחיות את מה שקרה שם בדרך של תהלוכה עם צלבים.

הפרנציסקנים מעצבים את מפות ארץ ישראל והגיאוגרפיה הקדושה החל מהמאה ה14, בשנת 1342 הם מוכרים כמשמר ארץ הקודש על ידי האפיפיור. הם אלו שמעצבים את 14 התחנות של היום בוויא דולורוזה, ומגבשים את המסלול שבו משתמשים היום. הוויא דולורוזה היא מסורת קתולית בלבד, אבל לאורך הדרך יש גם אתרים אורתודוקסיים כמו מקום הכלא של ישוע ועדות נוספות.

מאמר על הוויה דולורוזה – דרך היסורים

במסגרת המסלול של רזי המכאובים

הערות

[1] הדרבנות מסמלים התגברות על מכשולים. התעוררות האומץ והתכונות האביריות מחייבת התגברות על העצמי ומאבק. רק משעבר האדם מאבק זה הוא נעשה אביר אמיתי בזכות ולא בחסד, מעבר השלב הזה, שמופיע לרוב על ידי איזה שהיא עשיית פעולה יוצאת דופן, גילוי אומץ לב בקרב וכיוצא בזה. מסומלת במסדרים האביריים השונים על ידי הענקת הדרבנות. (פחדנות בקרב, דרך אגב, מתבטאת בטקס השפלה שבו נחתכים הדרבנות בסכין מטבח) .