המאמר הוא חלק מעבודת הדוקטורט "מחוללי קדושה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל"

מחוללי קדושה בקברי צדיקים

אחד התופעות שהתגברה לאחרונה בישראל היא הביקור בקברי צדיקים. אנשים באים לבקר במתחמים מורכבים ומיוחדים כגון קבר רבי מאיר בעל הנס, קבר הרשב"י, קבר יונתן בן עוזיאל, בכדי לקבל ברכה, תשובה לשאלות, השראה ועוד. סביב הביקור במקומות הקדושים הללו מתפתח פולקלור והווי, והוא מופיע במקומות מסוג מסויים ולא אחר, מקומות שאני מכנה כריזמטיים. אלו הם מקומות שנבנו, תוכננו, באופן חופשי, והם גדולים, חופשיים ומורכבים מספיק בכדי שאפשר יהיה להלביש עליהם תמונת עולם, ולקיים בתוכם תהליך של ביקור יחידאי, שבמסגרתו יש אפשרות לרגעים של שקט ונוכחות.

החשיבות והפופולריות של המקום הקדוש לא קשורה בהכרח לדמות הצדיק הקבורה בו, מעמדו וחשיבותו, אלא מושפעת במידה רבה ממחוללי קדושה שנמצאים באתר, המשפיעים על המבקרים בו ומאפשרים לחלק מהם לעבור חוויות של קדושה. המחוללים הם מעין ארכיטיפים אוניברסליים הקיימים בתפיסה שלנו ומהדהדים במערך המקום הקדוש. כל מי שפתוח ובא מוכן לאותם מקומות מושפע מהם, גם אם איננו יהודי, ומסוגל להתחבר בעזרתם אל הקדושה ולחוות חוויה של קדושה, אלא שזה לא תהליך אוטומטי, ותלוי באדם ובמה שהוא עושה וחושב בזמן הביקור במקום. המחוללים קיימים גם במקומות קדושים אחרים לא יהודיים, הם קיימים מעבר להתנייה התרבותית, דתית לאומית הקשורה לאותם מקומות.

הנחת היסוד של המאמר היא שיש באדם חוש של קדושה, והוא מחפש תמיד את המקום והזמן המיוחד שבו מתאפשרת חוויה של חיבור אל המישור האחר, המקודש והנצחי במקום זה היומיומי והשגרתי. מקום קדוש כריזמטי הוא כזה שבו אנשים עוברים תהליך, שינוי, מקום שבו יש מעברים גם פיזיים וגם נפשיים, ומחקרים איכותניים כמותניים תומכים בכך. המחקרים מראים כי בקרב חלק ניכר מהאוכלוסייה ביקור בקברי צדיקים הוא חיפוש אחר חוויית קדוּשה. ואולם ישנם מקומות שבהם החוויה הזו נגישה יותר בגלל המערך שלהם, הסיפור הקשור בהם, מיקומם ותנאים נוספים הקשורים לחוש הקדוּשה וישנם מקומות שפחות.

לדוגמה האר"י ורבי שמעון בר יוחאי הם שני הצדיקים, דמויות הענקים, שעליהם נשענת תורת הקבלה, אחד חי לפני 1900 שנה והשני לפני 500 שנה. אלא שקבר הרשב"י הוא בעל מאפיינים של מקום קדוש כריזמטי עם מחוללים פעילים, ואילו קבר האר"י פחות, וזה מסביר את הפולקלור וההילה שהתפתחה סביב קבר הרשב"י, שבו מבקרים הרבה יותר אנשים מאשר קבר האר"י, שוהים בו יותר זמן, וקורים להם דברים בתחום החוויה והחיבור. צריך לסייג הבחנה זו ולומר שבקרב אנשים דתיים ומקובלים, קבר האר"י הוא לא פחות ואולי לעיתים יותר משפיע, אבל בקרב הקהל הרחב ההבחנה הזו נכונה. הסיבה היא שקבר האר"י הוא בסך הכל ציון קבר בתוך בית קברות, ואילו קבר הרשב"י הוא מרכז של מתחם מורכב וגדול בעל חלקים שונים, במקום מיוחד של עלייה לרגל, למרגלות הר מירון ובקצה היער, הנמצא ביחסי גומלין עם בתי כנסת וקברים עתיקים סביבו.

דוגמא נוספת היא ההבדל בין היחס לקבר הרמב"ם וקבר רבי מאיר בעל הנס, שניהם בטבריה מרחק של כמה ק"מ אחד מהשני. אין ספק שמבחינה דתית הרמב"ם הוא דמות חשובה יותר מרבי מאיר בעל הנס. המחקרים מראים שבשניהם מבקרים אותו מספר של אנשים, אבל קבר רבי מאיר בעל הנס הוא הרבה יותר פופולרי, כריזמטי, תופס בדימיון העממי, וניתן לומר מרגש מאשר קבר הרמב"ם, וזאת בזכות המערך של המתחם, מיקומו, ומרכיבים נוספים שבו, או במילים אחרות מחוללי הקדושה. וכך קבר רבי מאיר בעל הנס הופך להיות עולם בפני עצמו עם פולקלור ומנהגים משלו, המשפיע על המבקרים בו, בין אם הם יהודים דתיים, חילונים, וגם לא יהודים, בניגוד לקבר הרמב"ם שלא עובר הנפשה דומה.

נגה קולינס-קריינר ערכה סקר מקיף על הביקור בקברי צדיקים בארץ, לפי ממצאיה, למעלה מ־30% מהאוכלוסייה היהודית הישראלית מבקרת בקברי צדיקים (מאז 1999), בהם מי שבאים מסיבות רוחניות שאינן דתיות. רוב המבקרים (63%) מגיעים לקבר צדיק שהם בחרו באופן אישי. גודל הקבוצה הנפוץ ביותר (44%) הוא שניים עד חמישה מבקרים. 14% מגיעים לבד. וזה מאפשר תהליך אישי יחידאי וספונטני. רוב המבקרים (64%) אינם מגיעים להילולת הצדיק הקבור במקום, אלא בתאריך אחר שהם בוחרים באופן אישי, רובם (63%) נוסעים במיוחד לקבר, אך מנצלים את ה"טיול" כדי לבקר גם במקומות אחרים (רבע מהם – בקברי צדיקים אחרים).

מהסקר עולה כי מניעי הביקור בקברי צדיקים נעים בין סקרנות והתעניינות גרידא לבין חיפוש משמעות. כלומר, המניע והמבקר ממוקמים על גבי רצף שצידו האחד הוא סקרנות תיירותית וצידו האחר הוא החיפוש אחר אמונה ורוחניות. המאמר שלפניכם מציע שחלק מקברי הצדקים מציעים ומאפשרים חוויה רוחנית וחיבור למשמעות, ולכן הם הפכו לפופולריים ובעלי כריזמה, תהליך ההתפתחות של האתרים בשנים האחרונות עולה בקנה אחד עם התגברות החיפוש אחר רוחניות, תרבות "העידן החדש", והפופולריות הגואה של המיסטיקה היהודית (הקבלה).

וכדאי להוסיף בהקשר זה כי אחד הביטויים של הקדוּשה נמצא בתפיסות קבליות חסידיות של צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י' 25), או אם נתרגם זאת לעולם המונחים של מדע הדתות – צדיק ציר העולם. לפיכך, גם קברו יכול להיחשב לציר העולם, שבו מתחדש מעשה הבריאה ושבים אל הזמן ההיולי.^[1] ומכאן החשיבות של ביקור במקום הקבר עצמו. ניתן לומר שמטרת העלייה לרגל לקברי צדיקים והתרבות שמתפתחת סביבה ברמה העמוקה ולעיתים התת מודעת היא לחוות את הקדושה, להיוולד מחדש ביחד עם העולם שמסביב, לעבור ממישור החולין והשגרתי אל הנצחי והמקודש. מחוללי הקדושה הקיימים באתרים מסוימים כגון קבר רבי מאיר בעל הנס או קבר הרשב"י עוזרים במעבר הזה.

התייחסויות שונות ביהדות לביקור במקומות קדושים

צלי גורביץ וגדעון ארן טוענים כי אין לקשר בין מקום ליהדות, שהאלוהים עצמו הוא המקום ושהוא מעל המקום הפיזי. לדבריהם, היהדות מפרידה בין מקום לקדוּשה, אין בה חיבור בין שמים, ארץ ועולם תחתון (ציר עולם). היהודי נודד, המקל שלו תקוע בספר, במגילה, ולא באדמה. הוא נגד ריכוזיות. אלוהים נמצא בקול שאין לו מקום, בענן. היהודי מדמיין את הגלות עוד כשיש לו מקדש, הוא מרחיק עצמו ממקום ומתקרב לרעיון.^[2]

השניים מביאים טיעונים של ג'ונתן סמית' על כך שיש להחליף את רעיונותיו של אליאדה מקוסמולוגיה לאנתרופולוגיה, שהיהודי מוכיח זאת ושהמקום הוא היקום האנושי, המיתוס. עוד הם מביאים את טיעוניו של ג'ייקוב ניוזנר (Jacob Neusner) על כך שאם התיאוריות של אליאדה נכונות, הרי שחורבן המקדש היה צריך להביא לסוף היהדות, ובמקום זאת היא פרחה עם המשנה והתלמוד.^[3]

גורביץ וארן טוענים כי היהדות מתנגדת לתפיסה של אקסיס מונדי (ציר עולם), אך לא מתנגדת למרכוז. היא רואה במקום מוקד של תשוקה, של מאמץ ושל משמעות, אך לא מקור לקדוּשה. המקום מחבר את האנשים, להלן אנתרופולוגיה, אך רק הספר יוצר קוסמולוגיה. יש, לדעתם, ביהדות דואליות של ספר ואדמה, דיאלקטיקה של קוסמולוגיה ואנתרופולוגיה, אך אף לא אחד מהשניים מספיק כדי ליצור מרכז.^[4] ההוכחה לכך היא כי אף על פי שאלוהים הופיע על הר סיני, הוא לא משמש אתר עלייה לרגל. תחת זאת קדושת הר סיני הגיעה לבית המקדש באמצעות ארון הברית והלוחות.

זאת ועוד, ירושלים לא נזכרת בתורה. על בני ישראל הוטל לבנות לאלוהים בית בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (דברים יד, כג). ישראל הם עַם הבחירה והם בוחרים בארץ־ישראל, שאין בה קדוּשה מלכתחילה אלא מתוקף מעשה בחירה היסטורי. רק לאחר מכן התפתחו מסורות אנכרוניסטיות של קדוּשה הקושרות את ירושלים לבריאת העולם, כמסורת מקדשי ימי קדם. גורביץ וארן טוענים עוד שהעלייה לרגל לירושלים לא הייתה כרוכה בטקסי מעבר, ובהתייחסות אל המקום כציר העולם, וכי המסע לא היה כרוך בקתרזיס או בלימינליות.^[5] (וזה יכול אולי להסביר את אי קיום מסורת העלייה לרגל לירושלים כיום). לאחר החורבן הסעודה הביתית החליפה את קורבן המקדש והחלות – את לחם הפנים, והבית הפך לקדוש. יתרה מזו, המקום הקדוש ביהדות הוחלף במידה רבה בזמן הקדוש, הלוא היא השבת.^[6]

אלא שהתפיסות שמציגים השניים נשענות על מחשבה יהודית שהתפתחה בגלות, או בארץ־ישראל כאשר לא היה בית מקדש ויהודים לא התגוררו בירושלים. כיום, כשישנה נוכחוּת יהודית בעיר הקרובה למתחם הר הבית, התפיסה של מקום קדוש משתנה במהירות, לפחות בקרב הציבור הכללי שאינו מצוי בעומק המחשבה היהודית. שוב ושוב שומעים על קדושת ירושלים, כשהכוונה היא למקום הפיזי. תנועות כמו מכון המקדש צוברות חסידים רבים, אנשים עולים לרגל למקום וחשים בו קדוּשה, ורובם לא מגיעים לתחושה זו דרך ספר או לימוד. הביקור בכותל המערבי מתמצת בעבור רבים מהם את עובדת היותם יהודים וישראלים. תרבות הספר הולכת ומפנה את מקומה לביקורים בקברי צדיקים, להטמנת פתק בכותל (איני מותח ביקורת אלא מציין עובדה) או לשימוש בקמעות. ייתכן שזה היה המצב גם כשבית המקדש עמד על תילו. שיבת היהודים לארץ־ישראל הביאה למפגש מחודש עם מקומות שבהם נרשמו אירועי התגלות אלוהית, למשל בית אל. ומעניין יהיה לראות אם בעתיד ייבנו מקומות קדושים כריזמטיים בהקשר זה.

במסורת היהודית האלוהים נקרא המקום, ושם זה משקף תפיסה מונותיאיסטית של האלוהים שאין לו צלם ותמונה, שקיים בכול, מֵעֵבֶר לזמן ולמקום. ולכן, באופן תיאורטי, אמורה הייתה להיות התנגדות לקידוש מקומות על פני האדמה.^[7] ואולם המציאוּת מלמדת אחרת: מהתייחסות לארץ־ישראל ולמצוות הקשורות לבית המקדש ועד עלייה לרגל לקברי צדיקים, התופעה של קידוש מקומות התקיימה ביהדות מאז ומעולם וקיימת גם בימינו. לעד נישא את עינינו לירושלים ונתפלל לכיוונה. ייתכן שהחיים בגלות במשך אלפי שנים הביאו לשינוי התפיסה בכל הקשור למקום קדוש. חוקר המיסטיקה היהודית ארתור גרין (Arthur Green) טוען שתפיסת בית המקדש כציר העולם התקיימה בעבר, אלא שעם חורבן בית המקדש הזיהוי של ציר העולם עבר מאבן השתייה בירושלים לדמותו של הצדיק.^[8] נראה כי היום ובמיוחד עם החזרה לארץ ישראל ובקרב חלקים גדולים של הציבור הדתי והחילוני יש עדנה מחודשת למקומות הקדושים.

בית כנסת כמקום קדוש

בהגדרות של משרד הדתות בית הכנסת הוא מקום קדוש, אבל על פי רוב הוא אינו מקום קדוש כריזמטי, מכיוון שזהו מבנה מקובע התומך בפעילויות ציבוריות שגרתיות. לעומת זאת, חלק מקברי הצדיקים, שהפכו לאחרונה למקומות פופולריים של עלייה לרגל, הם מקומות קדושים כריזמטיים. קבר רבי מאיר בעל הנס ורחבת הכותל המערבי הם מקומות קדושים כריזמטיים מפני שהם נבנו בצורה כריזמטית ומכילים מחוללים ומאפיינים של קדוּשה, ולראייה אפילו לא־יהודים יכולים לחוות בהם חוויה של קדושה, וזה מה שתורם לכריזמה שלהם.

הסיבה לכך שבית כנסת רגיל לא נחשב למקום קדוש כריזמטי מוסברת על ידי הפסיכולוגיה הסביבתית, הגורסת כי למקומות יש ערך סימבולי, יש להם משמעות שנוצרת בזכות המראה שלהם,^[9] וערך זה מביא להתנהגויות קבועות. בספרייה, למשל, אדם ינהג אחרת בהשוואה לבריכה או לבית ספר, וכך בית כנסת הוא בעל צורה אופיינית המזמנת התנהגות מסוג מסוים לפי תוואים קבועים, כלומר התנהגות דתית שגרתית (חיצונית) המחברת את האדם לשגרתי וליומיומי באופן המרחיק אותו מחוויית הקדוּשה. לעומת זאת, הביקור בקברי צדיקים או בכותל המערבי כרוך פעמים רבות ביציאה מהשגרה. הפסיכולוגיה של הדת מבחינה בשני סוגים של דת, האחת זה דת שהיא חברתית מוסרית המשמשת כהגנה, ביטחון, מקור לזהות והשתייכות, וספר הנחיה לגבי איך להתמודד עם החיים, הם קוראים לה דת חיצונית. השנייה היא דת שקשורה בחוויה אישית מיסטית של הקדושה, תהליך קונברסיה וחיבור, והם קוראים לה דת פנימית. בהתאם לכך לא כל מקום קדוש הוא קדוש, ובוודאי שלא כל בית כנסת, אלא ישנם מקומות שהם מקור של ביטחון, זהות, התנייה תרבותית וחברתית, וישנם מקומות המאפשרים ומעודדים תהליך אישי ופנימי, חיבור אל הנצחי והמקודש, ואלו הם המקומות הקדושים היחידים מבחינת ההגדרה של עבודה זו.

אין בכך כדי לנקוט עמדה שיפוטית, וברור שבאופן בסיסי כל אדם יכול להתחבר לאלוהים בכל רגע נתון ובכל מקום, וזו השאיפה הדתית האידיאלית. אלא שהפסיכולוגיה של הדת מלמדת שרוב הדתיים מקיימים את התפילה ואת הפולחן הקבוע מתוך חובה מוסרית, תפיסת עולם מאומצת, הרגלי חיים ומסורת, ולא ממקום של חיבור בלתי אמצעי לקדוּשה.^[10] בתי הכנסת הם המקום שבו הדת החיצונית מתקיימת, ולכן הם יבנו בהתאם לפולחן ולמסורת. יש לזה תפקיד כמובן בבניית חברה מתוקנת ויציבה, אבל התהליך של חיבור לקדושה כפי שמוצג במסגרת עבודה זו הוא תהליך יחידאי של אדם מול אלוהיו, והציבוריות מפריעה לו.

הפסיכולוגיה הסביבתית טוענת כי עקביות ושגרה של התנהגות בסביבה פיזית על פני זמן ומקום מתרחשת מפני שסביבה כזו משולבת בצורה הדוקה במרקם המערכות החברתי, הארגוני והתרבותי, שקשור לחיי היומיום, וכי כל סביבה פיזית היא לא רק סביבה התנהגותית, אלא גם סביבה חברתית, ארגונית ותרבותית.^[11] אי לכך, בתי כנסת רגילים, שהם חלק מסביבה חברתית, ארגונית ותרבותית שגרתית, רק ירחיקו את האדם מהמקודש והאחר, ולעומת זאת, קברי צדיקים שהביקור בהם אינו חלק מהשגרה ומהמערכת היומיומית, יאפשר מגע עם הקדוּשה. על מחקר המקומות הקדושים הכריזמטיים ביהדות להתמקד, אם כן, בקברי צדיקים ובמקומות עלייה לרגל, ואם נכללים בו בתי כנסת, עליו לחקור רק את אלו שנבנו באופן חופשי ומאפשרים חוויה יחידאית ספונטנית, ובמידה מסוימת גם תפילה אישית וביקור בזמנים מיוחדים.

מחוללי קדושה בקבר רבי מאיר בעל הנס

רבי מאיר בעל הנס היה תלמידו המובחר של רבי עקיבא, והוא נשא לאישה את ברוריה, בתו של התנא חנינא בן תרדיון, שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות. לפי המסורת, הוא היה גֵר ומצאצאיו של נירון קיסר. בתלמוד מסופר על נס שנעשה לו – חיילים רומים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; אלא שתכונתו של רבי מאיר הייתה יכולתו לקרוא לניסים לא רק לעצמו אלא גם לאחרים, כלומר הייתה לו כריזמה של ניסים. לדוגמה, הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מהשבי (היא הוחזקה בבית בושת על ידי הרומאים) שיינצל אם יאמר "אלהא דמאיר ענני".[12] השומר, אשר עמד בפני תלייה, ניצל מיד כשאמר: "אלהא דמאיר ענני".[13] בעקבות הסיפור התפתחה האמונה כי מי שייתן צדקה ויגיד "אלהא דמאיר ענני" על קברו של רבי מאיר בעל הנס, מבוקשו יינתן לו.

הקבר עצמו מזוהה כנראה מהמאה ה-13, הוא התפרסם בעולם היהודי במאה ה-18 בזכות שימוש בשם לקופות צדקה, רעידת האדמה של 1837 הביאה לבניית הבניין מסביב לקבר מחדש, ועם הזמן נוספו עוד בניינים, בית כנסת, ישיבה ומבני ציבור נוספים, כיום יש בו שני מתחמים: ספרדי ואשכנזי, שתי כיפות, ישיבה חשובה – אור תורה, והילולה שנתית. התכונה הניסית של המקום הופיעה מחדש על ידי גילוי פלאי של פתק ב1922 שהשאיר רבי נחמן מברסלב, ובו הנוסחה נ. נח. נחמ. נחמן. מאומן. שנחשבת לנוסחה מאגית שמזרזת את הגאולה, והיא פופולרית מאד בקרב חסידי ברסלב ובכלל.

לפי מחקרּ של נגה קולינס־קריינר לגבי הביקור באתרים קדושים יהודים (בדגש קברי צדיקים),^[14] מספר המבקרים בקבר רבי מאיר בעל הנס נאמד במאתיים אלף איש בשנה (הסקר נערך בשנת 2006; לפי אתר האינטרנט הרשמי של המקום,^[15] מספר המבקרים נאמד כיום ב־1.3 מיליון מבקרים). כך או כך, רבים מן המבקרים במקום – 35% שוהים בו יותר משעה. מדובר בשיעור גבוה מאוד, המצביע על תהליך כלשהו שאותם אנשים חווים. לפי קולינס קריינר רק 22% מהמבקרים במקום הם חרדים ו־29% – דתיים, 8% הם לא יהודים (אחוז גבוה מאד), וקרוב למחצית מהמבקרים באתר אינם דתיים. נתון זה נובע מהיותו של הקבר מפורסם יחסית בקרב הציבור הלא־דתי. המספרים הללו מנוגדים לשיעור והרכב המבקרים והשוהים זמן רב בקבר הרמב"ם הסמוך, שגם אליו מגיע אותו מספר של אנשים, אבל הם יותר הומוגנים ושוהים במקום פחות זמן.

המסקנה הבלתי־נמנעת היא שבזכות קיומם של מחוללי קדוּשה בקבר רבי מאיר בעל הנס הוא הפך לכריזמטי ובעקבות כך הוא מושך אליו אוכלוסיות מגוונות. בגלל מיקומו, הנוף של סביבתו, צורת המבנה שלו, הגישה אליו והסיפור הקשור בו (נס), הוא מצליח לשבור את האמורפיות ואת ההומוגניות של חולין לא מתבדל וליצור במבקרים בו, המכירים את סיפור הנס והתפילה, תחושה וחוויה של קדוּשה, וזה מתבטא באורך השהות במקום.

בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה יש הופעה של מחולל הקדושה יוצא דופן נשגב דרך סיפור הנס, וזה מראה כי לעיתים מחולל הקדוּשה של יוצא הדופן הוא לא תכונה פיזית, אלא סיפור או אמונה יוצאי דופן הנקשרים אל המקום הקדוש הכריזמטי. אלא שהסיפור צריך להתבטא במשהו פיזי הנמצא במקום, שדרכו אפשר לבקש התערבות אלוהית, רפואה ועזרה,[16] וזה מה שהופך את המקום להיירופאניה, כלומר בעל התגלות אלוהית.

קבר רבי מאיר בעל הנס מלמד שמחולל הקדוּשה יוצא הדופן הנשגב יכול להיות גם סיפור או אמונה משותפת, המתייחסת למשהו שנמצא במקום הקדוש – חפץ מקודש, סוג של טוטם, שגורם לחוויה אחרת (התרחשות "ניסים") אצל המבקרים. הקבר והצדיק חשובים, אך הסיפור והנס המתמשך שהוא גורם חשובים יותר. התכונה יוצאת הדופן של הסיפור והנס מתבטאת באופן פיזי בצורתו יוצאת הדופן של הקבר ובעמוד העתיק הניצב בצידו האחר של הקיר (מהקבר), ואשר מרמז גם על זמן הנס (התקופה הרומית). בעמוד יש גם סמליות של מרכז – ציר עולם. ואף על פי כן, במקרה זה ציר העולם המחבר בין המישורים לא נמצא במישור הפיזי אלא בסיפור הנס ובכוונה הפנימית.

סיפור הנס הוא מעבר לממד אחר, הוא חיבור בין מישור פיזי ורוחני. הסיפור נותן לגיטימציה לחוויית האחר לגמרי. הנס כלשעצמו הוא יוצא דופן נשגב. אין מקומות רבים בארץ־ישראל שבו נושא הנס מודגש בצורה כה חזקה. המשפט "אלהא דמאיר ענני" מופיע בכל מקום במתחם הקבר הקדוש, ומרמז על האפשרות של נס (חוויית קדושה) המושג דרך תפילה בעזרתו ואמונה בו, האפשרות ל"נס" המתמשך יוצרת תחושה של סדר בתוך הכאוס היומיומי ומחברת את האדם לאפשרות של השגחה אישית בתוך עולם זר ומתנכר.

סיפור הנס משתקף בעמוד האבן העתיק השקוע בקיר בית הכנסת, שהוא סוג של נס בפני עצמו, ובמבנה המוזר של הקבר בצידו האחר, שני מרכיבים פיזיים יוצאי דופן. יודגש כי אין זה נס "רגיל" הקשור לאירוע שהתרחש בעבר ואירע לדמות מפורסמת, אלא נס יומיומי הקורה לאנשים המבקרים במקום ואומרים את המשפט "אלהא דמאיר ענני". זהו סיפור חי ודינמי שמערב את האנשים השומעים אותו, ומכאן נובע כוחו כמחולל קדוּשה.

על כן, המסקנה היא שאחת התכונות של מחולל הקדוּשה יוצא דופן הנשגב הוא היותו דינמי, פעיל, נמצא באינטראקציה עם המבקרים במקום הקדוש, אם זה על ידי התשובה לבקשות ולתפילות באבני הכותל, ואם זו ההשפעה הניסית של הביקור בקבר של רבי מאיר בעל הנס והפעולות הנקשרות אליו. אין די בתכונת יוצא הדופן, ואפילו לא בתכונת יוצא הדופן הנשגב; כדי להיות מחולל קדוּשה נדרשת תכונת האינטראקציה של מקום עם האדם שבעקבותיה קורה משהו נוסף ופלאי, ולו רק בתחום ההרגשה והתחושה. המחולל של יוצא הדופן הנשגב צריך להדהד בגוף ובנפש, ולחבר אותנו למישור המקודש, שהוא מעבר לחיים הרגילים.

התכונה ה"ניסית" של קבר רבי מאיר בעל הנס מושכת אליו יותר ממיליון מבקרים בשנה, רבים מהם באים לבדם ושוהים במקום זמן רב,[17] כלומר עוברים תהליך כלשהו במקום, וזוכים ל"ישועות ולניסים גלויים".[18] כידוע, בגליל קברי צדיקים רבים, ותופעת הביקור בהם הולכת ומתעצמת, אך קבר רבי מאיר בעל הנס שונה מהאחרים ויוצא דופן מבחינות רבות: מיקומו בין ההר לים, גודלו, העובדה שיש בו שתי כיפות ושני חדרים, עבודות אמנות ייחודיות על אחד הקירות החיצוניים, המערך של המקום והעובדה שהוא קרוב לגן הלאומי חמי טבריה ולבית הכנסת העתיק. ואם מוסיפים על כל אלה את סיפור הנס, את העובדה שבכל מקום מתנוססות על הקירות ועל הפרוכת הכתובת "אלהא דמאיר ענני", את מבנה הקבר ואת אולם הקבר המיוחדים והגדולים, את העמוד העתיק ואת הפעולות שנוהגים לנקוט במקום (למשל, הדלקת נרות), אפשר להבין את הפופולריות (הכריזמה) הרבה של המקום.

לפיכך, ריבוי הדברים יוצאי הדופן – המחולל יוצא הדופן הנשגב – במתחם קבר רבי מאיר בעל הנס מחולל בקרב חלק מהמבקרים, בייחוד בקרב מי שבאים למקום לבדם ושוהים בו מספיק זמן, התחברות לקדוּשה, וזה מצידו תורם ל"מופע" נוסף של "ניסים" ומחזק את הכריזמה, את האאורה, של המקום. וכך נוצר מעגל של היזון חוזר מעצים (שיש לחקור את פעולתו באופן נפרד) בין תכונת מחולל הקדוּשה של המקום והכריזמה שלו.

מחוללי קדושה נוספים המופיעים בקבר רבי מאיר בעל הנס הם: דואליות מאחדת, מרכז מחבר ומורכבות פרקטלית. האתר נמצא בשולי העיר, במקום של חיבור בין חוץ לפנים, הרים ואגם, שטח בנוי ושדות, אדמה ומים, יש בו שני חללים מרכזיים משני צדדי הקבר ומעליהם שתי כיפות, כל זה קשור למחולל הקדושה של דואליות מאחדת. האתר נמצא בגבול העיר, מיקומו משרה את התחושה של קצה העולם, מכיוון ששלוחת ההר מסתירה למתבונן את המשך חוף הכנרת. עם זאת, הוא נדמה כמרכז העולם, והדבר מתבטא בכיפתו הכחולה, בגודלו יוצא הדופן של המבנה ובמיקומו הדומיננטי בנוף, בדיוק במקום המפגש בין המדרון למישור, לא רחוק מהחוף. כל זה קשור למחולל הקדושה של המרכז המחבר, ובמקרה הספציפי הזה המרכז המחבר הוא הקבר הקדוש, או העמוד העתיק שנמצא בצד השני של הקבר. האתר הוא גדול, מורכב, בעל חלקים שונים, וזה קשור למחולל הקדושה מורכבות פרקטלית.

באתר ניתן להבחין בשלבים שונים בדרך אל הקדוּשה: ממגרשי החניה נכנסים לרחבות הכניסה העמוסות דוכנים למכירת תשמישי קדושה; דרכי הגישה הן משני צידי האתר, מצפון ומדרום, והן חוצות רחבות גדולות שבהן מתנהלת פעילות ציבורית כגון אכילה, ואפילו פעילות דתית; בכניסה לאולמות חדר נרות שבו מבקשים בקשות ואנשים מקבלים תרומות, ורק לאחר מכן נכנסים לאולם הקבר עצמו, שהוא גדול ומרשים ובצידו האחד הקבר הקדוש, שעליו פרוכת ועליה הכיתוב "אלהא דמאיר ענני".^[19]

מצידו האחר של הקבר יש אולם נוסף המשמש גם בית כנסת ובקיר שלו משולב עמוד עתיק. סביב שני האולמות עם הכיפות, הצמודים זה לזה, ניצבים מבנים רבים נוספים המשמשים לפעילות חברתית ודתית, ללימוד, למסחר ולמוסדות צדקה ודת. החלונות באולם הגדול צבעוניים ועליהם ביטוי אסטרולוגי של השבטים. על הקיר החיצוני הפונה לכנרת פסיפס ענק ויפה הקשור לשבטים ולאסטרולוגיה, והוא מהדד את בית הכנסת העתיק חמת טבריה הסמוך ובכך מתכתב עם הסביבה ותורם לקוסמולוגיה שהאתר מייצר. מרכיב חשוב באתר הוא הקשר לנוף, לאגם הכנרת הסמוך ולהר שמתנוסס מעל טבריה. כמו כן, הכיפה הכחולה מעל הבניין המרכזי נראית למרחוק.

המתחם של קבר רבי מאיר בעל הנס הוא כמו עולם הקיים בפני עצמו, גדול ומורכב דיו כדי שיוכל להיות קוסמולוגיה, כדי שיופיע בו מחולל הקדוּשה של המורכבות הפרקטלית. האתר הוא אקטיבי ומחייב פעילות של המבקר: תרומה, הדלקת נרות, הטמנת פתקים, תפילה ובקשה.^[20] כמו כן, כשנכנסים אליו עורכים מסע מהחניה בחוץ דרך שביל כניסה שלאורכו דוכנים, אל חלקים פנימיים ונסתרים שבהם נמצא הקבר הקדוש והעמוד העתיק, שהוא מעין היירופאניה של הקדוּשה.

אפשר להצביע על תבניות ספציפיות המופיעות בפרקטל שהוא מתחם רבי מאיר בעל הנס, על מוטיבים אוניברסליים, למשל הדואליות (שתי כיפות), העמוד והחיבור של ריבוע ועיגול (כיפה על גבי מבנה מרובע גדול). אבל בניגוד למקומות עם מורכבות פרקטלית אחרים (כגון הכותל), אין בו תכנון־על ונראה שהוא התפתח בצורה אורגנית כשדבר נוסף על דבר. ועם זאת, מדרג הקדוּשה, מיקום האתר והמרכיבים שנזכרו לעיל, וכן קיומו של בית כנסת במקום, כל אלו הופכים אותו בעיני מי מהמבקרים במקום למעין פרקטל של העולמות הרוחניים.

מחוללי קדושה בקבר רבי שמעון בר יוחאי

אחד מהדוגמאות הכי חזקות למקום קדוש כריזמטי שיש בו יש מחוללים של קדוּשה הוא קבר רשב"י במירון. זהו האתר היהודי המבוקר ביותר בארץ לאחר הכותל המערבי, שבו מתקיימת ההילולה השנתית הגדולה והחשובה ביותר. לפי הדוח של קולינס־קריינר, זהו הקבר הנפקד ביותר בארץ, האתר הגדול וההמוני ביותר בקברי הצדיקים. ההערכות של מנהל האתר הן שני מיליון מבקרים בשנה. זהו מקום ששוהים בו זמן רב: 43% שוהים בו במשך יותר משעה, שיעור גבוה מאוד. השהייה הארוכה היא אינדיקציה לתהליך כלשהו שהמבקרים חווים במקום. שיעור המבקרים החילונים גם הוא גבוה מאוד (63%) ו־3% הם תיירים, גם כן נתון גבוה יחסית, בייחוד בהתחשב במספר המבקרים באתר. רבים הם בעלי השכלה גבוהה (31%) וממעמד סוציו־אקונומי בינוני ומעלה (35%), יותר מכל מקום אחר. לעומת זאת, מספר החרדים המבקרים במקום קטן ועומד על 5% בלבד.

וכך כתב בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת מנכ"ל משרד הדתות שמואל זנוויל כהנא: "אין לך מקום כמו מירון שהמסורת מציינת בו כל כך הרבה ציונים, מערות וקברים של קדושים וגדולים כמו קברי בית הלל, בית שמאי, רבי יוחנן הסנדלר, רבי טרפון, רבי יצחק נפחא ועוד… מירון אינה מיוחדת לבר יוחאי בלבד. בה נמצאת משבצת של קברים קדושים, מערות ציונים, עצים מיוחדים כמו האילן של הזיתים המיוחס לרבי טרפון והאילן של השקדים המיוחס לרבי יוסי בן קסמא. מספרים על מים עם סגולות מיוחדות ואפילו על כיסא מיוחד באמצע הסלעים הנקרא בשם כיסא של אליהו והמיועד לתפקידים של גאולה".^[21] ניתן לראות בהתייחסות מוקדמת זו לפיתוח האתר זיהוי אינטואיטיבי של מרכיבים רבים היכולים לתרום להתקדשות מקום, כגון סלע מיוחד, עץ קדוש ומים עם סגולות מיוחדות. מרכיבים רבים אלה מלמדים על המורכבוּת של המקום ועל האפשרות של מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית להתקיים בו.

לפיכך, המורכבוּת של מתחם קבר הרשב"י היא אחד המחוללים של חוויית הקדוּשה המתאפשרת בו. זהו אחד הדברים המסייעים למבקרים באתר להתחבר לחוש הקדוּשה שבתוכם, מכיוון שהם מרגישים שהם נמצאים בעולם שקיים בפני עצמו, שהוא מקודש ושונה. הביקור באתר מחייב אותם לעבור דרך מספר שלבים בדרך אל הקבר הקדוש שנחבא בתוך הבניין, ומגיעים אליו רק לאחר שעוברים סוג מסוים של מבוך ובו אנשים מתפללים. המורכבות היא פרקטלית מכיוון שיש בה הופעה של יסודות שונים – מים, אש, אדמה ואוויר; של צורות חיים שונות – צמחים (עצים); וזמנים שונים – שרידי עבר בצד פעילות בהווה.

המתחם שוכן מעל היישוב מירון, בגבול היער, במקום מפגש בין שני תווכים, בין טבע לשטח בנוי, ועל ידי כך מתקיימים התנאים למחולל קדושה דואליות מאחדת. הקבר הקדוש משותף לרבי שמעון בר יוחאי ולבנו רבי אלעזר, וזה ביטוי נוסף של הדואליות.

במרכז האתר מבנה גדול עם כיפה עגולה הנצפה למרחקים ובו מערכת חדרים מרשימה, וסביבו מבני עזר רבים, רחבות לאורחים ומעין רחוב מסחרי המוביל אליו. סביב המבנה המרכזי קברי צדיקים נוספים וביניהם מערה עתיקה שנקשרת לדמות מיתית (מערת הלל), ובצד הגבעה בית הכנסת העתיק של מירון. נוסף על הקברים פועלים סביב מבנה הקבר המרכזי ישיבה, מוסדות חברתיים ודתיים, חדרי אוכל ודוכנים לתשמישי קדושה. אבל הכל מוביל לקבר הקדוש הנמצא במרכז, שמהווה מחולל קדושה של מרכז מחבר

האש המודלקת על גג המבנה בזמן ההילולה בל"ג בעומר היא מחולל קדושה של יוצא דופן נשגב, זאת אש פלאית שמגיעה לכאן מצפת ומסמלת את האור הרוחני. רשב"י הוא הכותב של הזוהר, ותכונות פלאיות נקשרות למקום קברו. מקובלים רבים באים למקום לצורך התייחדות, התקדשות והשראה, ואין להתרשם מהמספר היחסי באחוזים, מכיוון שמה שקובע במקרה זה הוא המספר המוחלט ביחס לכלל הקהל, שהוא גדול כשלעצמו. חסידים מקיימים במקום וביערות סביבו תקופות ארוכות של התייחדות, תפילות, ריקודים וטבילות, וניתן אף לשמוע חסידי ברסלב צועקים אל העצים את עצמם.

ניסים, תפילת יחיד והגנה מאגית נקשרו למקום, הנס הראשון הוא הופעת מים מהסמלע במערת קבר הלל ותלמידיו שבתחתית האתר. גם בניית המבנה הראשוני על ידי אברהם גלאנטי במאה ה16 נקשרה לנס. האר"י קידש את המקום וטען שעלייה לרגל אליו ולימוד בספר הזוהר שם שוות ערך לעלייה לירושלים. בבית כנסת העתיק הסמוך יש משקוף שבו סדק, וביום שבו המשקוף יתמוטט יהיה יום הדין, כל אלו קשורים גם כן למחולל הקדושה של יוצא הדופן הנשגב

מנהגים שונים נקשרו לקבר רשב"י, בהם טקס החלאקה, תספורת ראשונה לילדים בני שלוש. חלקם התפתחו עם השנים, למשל שתיית מים מהמעיינות בסביבה והשתטחות על הקבר לשם מרפא לתחלואים שונים, או קישור דמותו של רבי נחמן מברסלב לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי (גלגול) והתבודדות ביערות שמסביב. ההר שסמוך לאתר הוא הר קדוש עוד מימי קדם, וכנראה שקודם לקידוש האתר לרבי שמעון בר יוחאי הוא זוהה עם יהושע בן נון ואולי גם עם מקום קברו.

חוויית הקדוּשה בהקשר ישראלי

נתונים המבוססים על שאלונים בנושא החוויה הדתית מעלים כי 9% בלבד מהיהודים ו־4% מהמוסלמים חוו חוויה דתית לבדם, ואילו רבים חוו רגש דתי דווקא במאורעות קולקטיביים היסטוריים כגון ניצחונות צבאיים ואסונות גדולים. כמו כן, יהודים אורתודוקסים תיארו חוויה שונה באופן קיצוני ממה שדווח בארצות אחרות. הפסיכולוגים של הדת בית הלחמי וארגייל רואים בכך הוכחה ברורה להשפעת המסורת התרבותית על החוויה הדתית, והוכחה לכך שהדתיוּת אינה אוניברסלית. להבנתם, התוצאות מלמדות שהמסורות היהודיות והמוסלמיות מובילות לתפיסה אחרת לחלוטין של חוויות דתיות וכן לציפייה לתחושות אחרות לחלוטין.

בית הלחמי וארגייל מציגים טיעון מנומק ומשכנע, ובטוחני שחוקרים נוספים מסתמכים על מחקר זה או אחר שיעלו טענות דומות. אלא שהם לא מבחינים בין חוויית קדוּשה לחוויה דתית, ואפשר לפרש את הממצאים גם בדרך אחרת. לפי התיאוריות של אליאדה על הופעת מבנים דתיים נסתרים בתרבות המודרנית, הרי שחוויית הקדוּשה, יכולה להופיע דרך טקסים לאומיים. לדוגמה, תבנית חיפוש הזמן הקדוש יכולה להופיע בחשיבות תאריכי הנצחה וזיכרון. זה מסביר את הקשר שעשו הנשאלים בין הרגש הדתי ומאורעות קולקטיביים היסטוריים, וייתכן שזו גם הסיבה לכך שהם לא הזכירו חוויות של קדושה בזמן היותם לבדם. בישראל של בית הלחמי וארגייל התבניות הדתיות מופיעות בצורה האדירה ביותר דווקא בסיפורים ובמיתוסים הלאומיים, משני הצדדים, ואם מפשיטים אותם מהקשריהם הפוליטיים מקבלים מבנים זהים של קדוּשה.

זאת ועוד, בגלל הצדדים המופנמים והרגישים של החוויה הדתית, קשה יותר לחוות אותה במסגרת התרבות המערבית שבה מושם דגש על הפן הפיזי, על ההצטיינות והתחרות, על האגו והקריירה, ונכון הדבר ביתר שאת בחברה הישראלית, הכורעת תחת נטל המשקל הרגשי של המסורת ושל ההיסטוריה. בתרבות חסרת מנוח, לפי פרויד, יש פחות הזדמנויות להשגת חוויה דתית – או חוויית קדוּשה – יחידאית. החסמים של התרבות מפריעים במידה רבה. ואף על פי כן, רבים חווים אותה. נתון זה מוכיח שהחוויה הדתית, בצורה זו או אחרת, היא חלק מהותי וטבעי באדם, והיא לא תוצר תרבותי.

ואכן, יותר משליש מהנשאלים במחקר אחר ציינו כי הם חוו חוויה דתית. נתון זה מוכיח שיש לשאול את השאלות ה"נכונות", וכי התוצאות של כל מחקר מושפעות מכך. זו אחת הסיבות לחשיבות שבאימוץ כמה הנחות יסוד של החוויה הדתית במסגרת המאמר הנוכחי, מפני שהגדרות ואופן המחקר יכולים להשפיע על המחקר עצמו, כשם שהם משפיעים על התשובות לשאלונים.

לדוגמה, חלק ממאפייני החוויה הדתית בשאלונים של וולטר סטס (פסיכולוג של דת) מתנגש עם התפיסה היהודית של זמן (גאולה) או של היבדלות (עם סגולה) וחוסר אחידות, וגם של אובדן התחושה של העצמי. מאפיינים אחרים, עם זאת, עולים בקנה אחד עם המסורת היהודית – תחושה של קדוש, מקודש ואלוהי; ברכה, עונג, שלום ושמחה; תחושה של מציאוּת לא־סובייקטיבית; מקור ידע; פרדוקסלי מעבר לידע; בלתי ניתן להכלה; לא ניתן לתיאור במילים. אי לכך, התנגשות בין מסורת תרבותית ודרך החינוך של היחיד ובין גורמים התורמים ליצירת מצבים המסייעים בעירור החוויה דתית (למשל, דחיית המוזיקה בחלק מזרמי האסלאם) מונעת מהאדם את האפשרות לחוות חוויה דתית מלאה.

יתרה מזו, בית הלחמי וארגייל טוענים שהדת פעמים רבות מגבילה אנשים בתפיסתם את הרגע ואת המקום הקדוש. העובדה ששליש בלבד מהאנושות חווה חוויה דתית היא במידה רבה תוצאה של חינוך ושל חסמים תרבותיים וחברתיים, ולא של מצבו הטבעי של האדם. ייתכן מאוד שבחברות "פרימיטיביות" היכולת לחוות חוויה דתית נפוצה הרבה יותר. לפיכך, היכולת לחוות חוויה דתית היא כושר מהותי, פנימי וטבעי, של האדם. כל אחד יכול להשיגו, וזה אכן קורה במידה זו או אחרת בחלקים גדולים של העולם.

יהיו מי שיטענו שהכריזמה של המקומות הקדושים בישראל היא פועל יוצא של חשיבותם הדתית, התרבותית והפוליטית בהקשר הישראלי, בייחוד הכותל המערבי, כנסיית הקבר וכיפת הסלע. אפשר לטעון, במידה מסוימת של צדק, שהאדם הוא יצור תרבותי, ושכל מטענו הנפשי הוא תלוי תרבות, ואולם זו גישה אנתרופולוגית, ואף על פי שהיא רלוונטית, היא לא משמשת נקודת התייחסות במחקר שעליו מבוסס מאמר זה. אמת שאדם ניגש למקום הקדוש עם התניותיו ועם מטענו התרבותיים, ואולם יש גם תהליך עצמאי יחידאי הבנוי על ארכיטיפים אוניברסליים הקיימים בתפיסה האנושית ואשר נכונים לכל אדם, זמן ומקום באשר הוא. החוויה הדתית אינה תלוית תרבות, אלא חלק ממהותו של כל אדם באשר הוא אדם, בדיוק כמו אמנות. זו קביעה חשובה במיוחד בהקשר של מקומות קדושים בארץ ישראל, שבה רבים מהם נקשרים לפוליטיקה.

ביבליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

בר, דורון, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1968-1948, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס"ז.

ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

קולינס־קריינר, נגה, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, דוח סופי מוגש למשרד התיירות, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2006.

Barrie, Thomas, The Sacred In-Between: The Mediating Roles of Architecture, Abingdon: Routledge, 2010.

Beit-Hallahmi, Benjamin, and Michael Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, London: Routledge, 1997.

Green, Arthur, “The Ẓaddiq as Axis Mundi in Later Judaism”, Journal of the American Academy of Religion 45 (1977), pp. 327-347.

Gurevitch, Zali, and Gideon Aran, “Never in Place: Eliade and Judaïc Sacred Space”, Archives de sciences sociales des religions 39 (1994), pp. 135-152.

Ittelson, William H., Harold M. Proshansky, Leanne G. Rivlin, and Gary H. Winkel, An Introduction to Environmental Psychology, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1974.

Maslow, Abraham H., Religions, Values, and Peak-Experiences, Columbus, OH: Ohio State University Press, 1964.

הערות

[1] Arthur Green, “The Ẓaddiq as Axis Mundi in Later Judaism”, Journal of the American Academy of Religion 45 (1977), pp. 327-347

[2] Gurevitch and Aran, “Never in Place: Eliade and Judaïc Sacred Space”, p. 135

[3]  1987, P. 11, Jonathan Z. SMITH, To Take Place, Chicago
Jacob NEUSNER, "Map without Territory: Mishnah's System of Sacrifice and Sanctu- ary", History of Religions, 19 August, 1979, p. 12

[4] Gurevitch and Aran, “Never in Place: Eliade and Judaïc Sacred Space”, p. 138.

[5] שם, עמ' 144.

[6] שם, עמ' 132.

[7] שם, עמ' 135.

[8] Green, “The Ẓaddiq as Axis Mundi in Later Judaism”, pp. 327-347

[9] Ittelson et al., An Introduction to Environmental Psychology, p. 90

[10] Beit-Hallahmi and Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, p. 44

[11] Ittelson et al., An Introduction to Environmental Psychology, p. 91

[12] בבלי, עבודה זרה יח, ע"א.

[13] https://rabimeir.co.il/

[14] קולינס־קריינר ביצעה מחקר מקיף למשרד התיירות הכולל מידע על חוויית הביקור באתרים דתיים יהודיים ואופיו. בין השאר נבדקו, בפירוט רב, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה וקבר רשב"י במירון. ראו לעיל, הערה 2.

[15] https://rabimeir.co.il/

[16] קולינס־קריינר, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, עמ' 29.

[17] קולינס־קריינר, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, עמ' 140.

[18] https://rabimeir.co.il/

[19] בבלי, עבודה זרה יח, ע"א.

[20] קולינס־קריינר, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, עמ' 41.

[21] דורון בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1968-1948, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס"ז, עמ' 129.