ישובים יהודים מתקופת המשנה והתלמוד בגליל

לאחר מרד בר כוכבא עבר הסנהדרין מיבנה לגליל ובתחילה היה באושע ושפרעם, ולבסוף מצא בית בבית שערים, שם נכתב המשנה, אלא שהוא נחתם בציפורי מקום מושבו של רבי יהודה נשיא, כל המקומות הללו נמצאים קרוב אחד לשני, חכמי המשנה גדלו בנוף הזיתים והכפרים , האדמה הפוריה, הענבים ושדות החיטה של עמקי הגליל. לאחר המשנה מרכז החיים היהודיים עבר לטבריה, שם נכתב ונחתם התלמוד הירושלמי, ברחבי הגליל נמצא מאות בתי כנסת עתיקים חלקם מרשימים ביותר באדריכלות שלהם, ברבים מהם פסיפסים מרהיבים שבחלקם גלגלי מזלות, כגון בית הכנסת בבית אלפא ובטבריה. או בציפורי.

לאחר מרד הגדול הרומאים ייסדו את מוסד הנשיאות, בהנהגת רבנים מבית הלל שמתייחס על בית דוד. הנשיאים היו מגמליאל הראשון בשנת 85 לספירה. עד לגמליאל השישי ב425 לספירה שמת ללא יורש.

המשנה והתלמוד

לפי הפרושים התורה ניתנה לכל העם ולא רק לכוהנים. אלוהים התכוון שכל התשובות יהיו בתורה, וכאן ניתן למצוא אותם, אך בשביל זה צריך פירוש, המשנה היא דרכו של האדם לגלות את כוונתו של אלוהים בתורה.
רבי יהודה הנשיא חתם את המשנה, חלק מכוונתו הייתה למנוע מפירושים לא נכונים של התורה להיכנס ליהדות, שעל ידי הפירוש היהדות תהפוך לדת של הגיון ולא אמונה. ולכן סגר את המשנה. אך תלמידיו אחריו בבבל החלו במדע של גמרא, תיקונים וביאורים על המשנה.
ביאורי המשנה והגמרא הועברו בעל פה. אלא שבמאה השישית קמה בפרס כת קיצונית של זרתוסתרא שנקראה המאגי. הם החלו ברדיפת יהודים והיה חשש שהידע של הגמרא והמשנה יאבד. ולכן הרבנים התירו לאמוראים לכתוב את התלמוד.

אושע

הגליל מסמל את המשך החיים היהודיים לאחר מרד בר כוכבא, לאחר שכבר נדמה היה שהכל אבוד ואין עוד תקווה, ושהיהדות נגמרת ולא תתקיים עוד לעד, כפי שקרה לעמים רבים וטובים.
כשמקבלים מכה חזקה קשה מאד להתאושש, והמרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש היו מכה חזקה עד מאד. אבל עוד יותר קשה להתאושש כשמקבלים מכה שנייה, חזקה עוד יותר, מייד אחר כך, להתאושש פעם שנייה מהחורבן זה כבר קשה יותר, ואת זה בדיוק הצליחה לעשות היהדות, בזכות מסירות הנפש והאמונה של חבריה.
המרד הגדול וחורבן הבית היו בשנת 70 לספירה, מרד בר כוכבא בשנת 132 – 135. המרד הגדול גרם לחורבן פיזי, מרד בר כוכבא גרר בעקבותיו רדיפות דתיות, ניסיון להכרית את היהדות שנתפשה כשורש המרידות על ידי אדריאנוס קיסר – שחיק עצמות. לא עוד דיכוי של עם מורד, אלא רדיפה שיטתית של דת שמעוררת את אותו עם למרוד פעם אחר פעם, גם בישראל וגם בתפוצות.
הרומאים גזרו איסור מילה, שבת, התכנסות ולימוד, כל מצוות עשה, ובין השאר נאסרה גם סמיכת חכמים – התהליך שבו העבירו חכמים לדור הבא אחריהם את הסמכות הרבנית. איסור סמיכת הרבנים משמעו היה שלא יהיה דור חדש של מלמדי יהדות ומנהלי התפילה והטקסים היהודיים וכפועל יוצא מזה היהדות תיעלם גם אם יצליחו לשמור את שאר המצוות בסתר. עניין איסור הסמיכה היה קשה על ישראל, במיוחד לאור העובדה שהרומאים איימו שכל מקום שבו תתבצע סמיכה אותה עיר תיחרב, ואקט כזה של העברת מנהיגות, לא יכל להישמר בסוד לאורך ימים…
מי שהתמודד עם איסור זה והקריב עצמו למענו, ועל ידי כך אפשר את המשך היהדות, היה רבי יהודה בן בבא, והוא עשה זאת ליד צומת שנקראת היום צומת סומך.

בית שערים – שער לעולם שמעבר

בית שערים היה מקום מושב הסנהדרין, אך גם בית הקברות הלאומי של העם היהודי במאות 2-3 לספירה. כיום יש בתוך הגן הלאומי מערות קבורה עתיקות בהם שלל סרקופגים עם כל מיני סמלים, מסדרונות וחללים חשוכים במעבה האדמה.
בית שערים הייתה בית הקברות של העם היהודי במשך כ150 שנה, כמו הר הרצל של ימינו. מכל רחבי העולם: מאלכסנדריה, יוון, תורקיה, יהודים שיכלו להרשות זאת לעצמם הובלו לקבורה במקום. במעבה האדמה נמצא סיפור העם היהודי בשלהי התקופה הרומית והאמונה שלהם בהישארות לאחר המוות.
בית שערים הייתה המקום מושבו וקבורתו של יהודה הנשיא, האיש שכתב את המשנה והדמות היהודית החשובה ביותר בתקופתו.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

בימי בית ראשון, 1000-586 לפני הספירה, לא האמינו בגאולה אישית. כשאדם מת היו שמים את הגופה על דרגש במערת קבורה, בכדי שתתאכל ויישארו רק העצמות, תהליך שלוקח כמה חודשים, ואז היו מגרפים את העצמות אל בור בתחתית המערה שנקרא מאספה, ומכאן הביטוי – נאסף אל אבותיו. מערות הקבורה היו משפחתיות, וכולם נאספו אל אותו הבור. הגאולה הייתה קולקטיבית ולאומית.
לאחר חורבן בית ראשון גלו בני ישראל למסופוטמיה ושם נחשפו לתרבות הפרסית ולאמונה הדתית המתקדמת שלה. הפרסים האמנו באל הטוב אהורא מזדא ובאל הרע אחירמן, בהישארות הנפש לאחר המוות ובהגעתה אל גן העדן או אל הגיהינום. המאבק בעולם הוא מאבק בין טוב ורע, ופועל יוצא מזה שכר ועונש ותחייה אישית. כתוצאה משינוי האמונה משתנים גם מנהגי הקבורה, ממשיכים להשתמש באותם מערות, אלא שבמקום דרגשים חופרים כוכים לכל גופה, מכניסים לשם את הגוף המת, ולאחר שנה אוספים את העצמות. אלא במקום לזרוק אותם לבור, מכניסים אותם, כל אחד באופן אישי, לארון קטן, שנקרא גלוסקמה (כך שהם ארוזות באופן קומפקטי). צורת קבורה זו מתקיימת במשך ימי בית שני וקצת לאחריו.
השנה שבה הגוף מתפורר היא גם השנה שבה הנפש מטהרת. לאחר המוות אדם עובר למקום שהוא כעין כור מצרף שמכין אותו לחיים בעולם הבא. לאחר שנה הוא כבר מוכן: הרשעים לגיהינום, והצדיקים לגן העדן. בגלל האמונה הזאת בכור המצרף התפתחו מנהגי אבלות ביהדות הלוקחים שנה… (למשל לומר קדיש במשך שנה).

גלגל מתגלגל לו בעולם – גלגול מחילות

לאחר מרד בר כוכבא קרו שני דברים שהשפיעו על מנהגי הקבורה היהודיים: ראשית העם בציון פחת, ובמקומות מסוימים אף נעלם לחלוטין, הייתה סכנה שאם יקברו מישהו, הרי שאחרי שנה לא יהיה מי שיעביר את עצמותיו לאן שצריך, ולכן טיכסו עצה והגיעו לכך שיקברו פעם אחת וזהו, הכניסו את הגופה ישר לארון קבורה מאבן שנקרא סרקופג (סרקופגוס ביוונית – אוכל בשר), ששם תישאר עד תחיית המתים.
הדבר השני שקרה הוא שרוב העם יצא לגלות, וחלק גדול ממנו לארם נהריים, מקום שם אין אבנים ואי אפשר לחצוב מערות קבורה, כי הכל רק חול וחול, כדברי המשורר. העמקים הפוריים של הפרת והחידקל סיפקו אדמת סחף פורייה, אך לא היו בהם אבנים ואי אפשר היה לחפור מערות, ולכן החלו לקבור את האנשים בתוך תכריכי בד, אלא מה…. האגדה אמרה שבבוא יום תחיית המתים יתקבצו להם כל השלדים בירושלים, ואיך הם יגיעו לשם? פשוט מאד: יתגלגלו להם במחילות תת קרקעיות מעיראק ועד הר הזיתים. צא ולמד מכך שמנהגי הקבורה של ימינו הם המשך של הגולה בבבל.

מערות הקבורה בבית שערים.

בבית שערים חי, כאמור, ונקבר, רבי יהודה נשיא. הימים היו ימי הקיסרות הרומית, ורבי יהודה הנשיא חברו האישי של הקיסר. העולם הרומאי מאמין בעולם מתחת לאדמה, עולם השאול, והיהודים קוברים בארונות אבן, בישראל ובכל רחבי הממלכה שולטת תרבות פגאנית, מיתולוגיות של אלים, כתות מסתורין כמו זו של דיוניסוס, אורפיאוס, ועוד… בתוך העולם הזה בית הקברות המרכזי של העם היהודי במשך 150 שנה הוא בית שערים, ואת הסיפור של העולם הזה ואמונותיו נוכל לראות, לכן, בארונות הקבורה במקום. בבית שערים כמה מערכות של מערות קבורה מסועפות, עם מסדרונות שנכנסים את עובי האדמה.
מערת הקבורה המרשימה ביותר (מבין מאות) היא מערה 20, יש בה יותר מ125 ארונות אבן ועליהם ניתן לראות את הסמלים הבאים: גרלנדה – זר ניצחון, אריות, נשרים, שוורים, דמויות ניקה (אלת ניצחון) מכונפות, מסכות, סצנות מיתולוגיות כמו מלחמת האמזונות, לדה והברבור, ועוד.. ישנם גם סמלים יהודיים מובהקים כמו מנורת שבעה הקנים, חזיתות בית המקדש, שופר, ועוד…
באחד הקברים אף נמצאה הכתובת הבאה: "שוכב אני, בן ליאונטיס מת, יוסטוס בן ספו, אשר אחרי קטפי מהפרות של כל חכמה עזבתי את האור, ההורים האומללים, המתאבלים בלי הרף, ואת האחים, אוי לי, בבית שערים שלי, ואחרי לכתי שאולה, אני, יוסטוס, שוכב כאן עם רבים מקרובי, הואיל וכך רצתה המוירה התקיפה. התנחם יוסטוס, אין איש בן אלמוות".

לאחר שנצא ממערות הקברים ניתן לגשת למרומי הגבעה, שם יש פסל של השומר האגדי אלכסנדר זייד, שהפיל חיתתו על עמק יזרעאל בשנות השלושים, הוא זה שגילה לראשונה את מערות הקבורה. בדרך אל הפסל שעל ראש הגבעה ניתן לראות מבנה עתיק גדול ליד עץ גדול, מבנה זה, הנקרא בזיליקה, היה כנראה מקום מושב הסנהדרין בזמנו של יהודה הנשיא. הסנהדרין היה גוף החכמים שהנהיג את היישוב והדת היהודית בארץ ואף בתפוצות. בתלמוד מוזכר המבנה בשם "אכסדרה". בבית שערים יש שרידי מבנה בית כנסת עתיק, מרכז מבקרים, ועוד עתיקות רבות. המקום חרב ב351, בזמן מרד גאלוס, ולא נושב מאז… כמו שנאמר: אין איש שהוא בן אלמוות, ואין, כנראה, גם מקום שהוא בן אלמוות…

ציפורי.

מצפון לנצרת נמצא פארק לאומי ציפורי ובו שרידי העיר ציפורי הקדומה, וכמה מהפסיפסים היפים בארץ. ציפורי הייתה המקום שאליו עבר הסנהדרין מבית שערים בסוף המאה ה2 לספירה, שם נחתמה המשנה, אלא שיחד עם זאת היו בעיר פגאניים, רומאים, הלנים, והיא הייתה במידה רבה הבירה הקוסמופוליטית של הגליל. . לאחר חורבן הבית עברו משמרות הכהונה של בית המקדש לגור בגליל, בציפורי התיישבה משפחת ידעיה. וכך אנחנו מוצאים המון מקוואות טהרה מהמאה ה2, יש עדויות מהמקורות הספרותיים שכאן ישבה חבורה של חברים (קבוצה של אנשים ביהדות שהקפידו על טומאה וטהרה והאמינו שימי הגאולה קרובים).

באזור השכונה המערבית של ציפורי נמצאו בתים מתקופת הבית השני, החל מהתקופה ההלניסטית, וגם שריד של מבנה גדול מהמאה ה1 לפני הספירה, ובו שתי מקוואות טהרה.
ציפורי היא כנראה עיר עם רוב יהודי. לאחר מרד בר כוכבא עוברת הנהגת העיר לזמן קצר לידי נוכרים אך לקראת סוף המאה ה2 היא חוזרת לידי היהודים, בזמן הזה עובר לציפורי הסנהדרין מכיוון ששם מקום מושבו של רבי יהודה נשיא, הוא חי בציפורי 17 שנה וחתם בה את המשנה, הוא מת בשנת 200 ונקבר בסופו של דבר בבית שערים. נכדו– יהודה נשיאה קבור בציפורי. במחצית המאה השלישית מעביר רבי יוחנן את הסנהדרין מציפורי לטבריה.

הנציב גביניוס הופך את ציפורי לבירת הגליל ב53 לפני הספירה, היא נכבשת על ידי הורדוס באמצע סופת שלגים עזה ב37 לפני הספירה, נפגעת קשה ב4 לפני הספירה במרידות נגד הורדוס אנטיפטס, אלא שהוא בונה אותה מחדש ועושה אותה לבירתו לפני שהוא בונה את טבריה. במרד הגדול ציפורי לא משתתפת, ואולי היא זוכה בשל כך למפעלי בנייה חדשים ונבנים בה שכונה מזרחית חדשה במאה ה2 רובע מסחרי ובתי עשירים ובו רחובות קרדו ודקומנוס. בקצה השכונה בית ציבורי שהיה כנראה בית המכס ובו פסיפס שנקרא פסיפס הנילוס.

בשתי ווילות שבעיר, בית אורפיאוס ובית דיוניסוס, נמצאו שרידים יפים של פסיפסים בטרקליניום, הטרקליניום היה חדר אירוח וגם חדר ארוחות בבית רומאי (המילה טריקליניום – שלוש ספות). בטרקליניום היו מקיימים את הסימפוזיום ביום שישי וימים טובים. בית עשירים רומאי היה בנוי מאכסדרת עמודים מסביב לחצר פנימית, כשמסביב לה חדרים, והטרקליניום הוא אחד מהחדרים הצפוניים.
בפסיפס שבבית דיוניסוס אנו רואים סצנות מחייו של דיוניסוס ומהחגיגות לכבודו, בתמונה אחת רואים תחרות שתיה שהוא מנהל נגד הרקולס. בתמונה אחרת נראית אישה יפה – וונוס של הגליל ולידה קופידון.

בציפורי התגלה בית כנסת עתיק ובו פסיפס של גלגל המזלות. ניתן לראות דרכו את כל התיאולוגיה והקוסמולוגיה היהודית. בתחתית הפסיפס אברהם מקריב את יצחק ושלושת המלאכים באלוני ממרא. באמצע את גלגל המזלות והאל הליוס, ולמעלה סצנות הקשורות לבית המקדש. ליד בית הכנסת יש שרידי תיאטרון רומי שיכל להכיל 4500 איש.

בשנת 351 יש מרד נגד השלטון הביזנטי שבו משתתפים ציפורי ובית שערים, בית שערים נחרבת, ציפורי לא, אבל היא נפגעת קשה ברעידת האדמה של 363. ציפורי מתחדשת וממשיכה להתקיים בפארה עד שלהי התקופה הביזנטית. בתקופה הצלבנית יש בה מבצר ועיר.

טבריה עיר הקודש

במאה ה3 עובר הסנהדרין מציפורי לטבריה, ומתקיים בה עד למאה ה5. סיפורה של טבריה הוא הסיפור של הרומאים ששלטו בארץ, העיר קרויה על שם הקיסר הרומאי טיבריוס, והייתה מרכז של תרבות רומאית, עיר בירתו של הורדוס אנטיפטרוס, אלא שעם השנים נהפכה לעיר יהודית לאחר שטוהרה על ידי רבי שמעון בר יוחאי, מרכז ללימוד, מקום מושב הסנהדרין בו נכתב ונחתם התלמוד הטברייני.

בתקופות הצלבניות והמוסלמיות מילאה טבריה תפקיד מקומי חשוב, אך בעיקר המשיכה להיות עיר של תלמידי חכמים יהודים, מרכז יהודי שבא לידי פריחה מחודשת במאה ה17.
מעניין לציין שלפי הקבלה טבריה היא אחת מארבע ערי הקודש בארץ ישראל שהם: טבריה, צפת, ירושלים וחברון, ושכל אחת מערי הקודש הללו מיוחסת לאחד מארבע היסודות: חברון לאדמה. ירושלים לאש. צפת לאוויר, וטבריה… איך לא? למים

ביקור בטבריה יכול להתחיל בחמי טבריה, מקום שם מתרחש הפלא של מים חמים הפורצים מן האדמה ומסמלים את ערבוב היסודות ומעשה היצירה הראשוני (אש, מים ואדמה). ממול חמי טבריה יש שרידי בית כנסת עתיק ובו גלגל מזלות אסטרולוגי, מהמעניינים והיפים בארץ, ולא רחוק משם קבר רבי מאיר בעל הנס. כל סיפורה של העיר טבריה נפרס במקום הזה, שנראה עדיין בבתוליותו, כמו שנראתה העיר טבריה לפני שנבנתה לתלפיות.

גלגל המזלות בחמי טבריה.

גלגל מזלות מרשים ביותר ומיוחד במינו הוא גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בחמי טבריה, במרכזו תמונה של הליוס – אל השמש כששבע קרניים יוצאות מראשו, והוא נמצא בתוך גלגל של 12 מזלות. הפסיפס הזה מדגים בפנינו ומקרב אותנו אל דרך עבודתה של המפה האסטרולוגית.
כשעושים מפה אסטרולוגית, מציינים את מיקום 7 כוכבי הלכת על רקע 12 המזלות ו12 הבתים. השינוי באופן מיקום כוכבי הלכת ביחס למזלות, שנובע מזמן הלידה המדויק ומקום הלידה המדויק של האדם, הוא שנותן את המפה האישית השונה של כל אחד ואחד. אין זה מספיק לדעת שאדם נולד במזל מאזניים, ואף לא את השעה המדויקת (שהיא זו הקובעת את מיקום הבתים), אלא מה שקובע הוא המיקום של כוכבי הלכת השונים ברחבי השמיים על רקע 12 המזלות הקבועים. באיזה מזל, למשל, נמצא הירח שמשפיע על הרגש, באיזה מזל נמצא מרקורי שמשפיע על תקשורת, וכו'… כל זה קשור למקום הלידה ושעת הלידה.שבע הקרניים היוצאות מראשו של האל הליוס  מייצגות את שבעה כוכבי הלכת הנעים על רקע שנים עשר המזלות המקיפים אותו.
בפסיפס בטבריה, כמו בפסיפס בבית אלפא, ניתן למצוא את ארבע הנשים, המסמלות את ארבע עונות השנה, בפינות הריבוע של הפסיפס, וכן ציורים של ארון הקודש, המנורה בת שבעה הקנים, שופר, ועוד…

הכפר העתיק ארבל

את הר קרני חיטין ניתן לראות ממקומות רבים בגליל ובגולן, גם את צוקי ארבל שנמצאים בצדה השני של בקעת ארבל ניתן לראות ממקומות רבים והם נקודת ציון בולטת בנוף. הצוקים נישאים אל פסגה משולשת מעל ואדי חמאם. אלו הם צוקים מסיביים שגובהם עשרות מטרים וחצובים וחרוצים בהם עשרות מערות, מערות אלו שמשו במהלך ההיסטוריה במקום התבצרות של שודדים ולוחמים, ובמיוחד ידועים המערות כמקום של מאבק בין הורדוס לקנאי הגליל, כפי שמופיע ביוסף בן מתתיהו. בתוך המערות ישנם שני קומפלקסים שהם מבצרים, האחד מהתקופה ההלנית, שייתכן ששימש גם את הקנאים, והשני מתקופתו של פחאר א דין, המושל הדרוזי של הגליל במאה ה17.

ארבל הייתה יישוב יהודי חשוב בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. ואכן מוצאים במקום שרידי כפר וכן שרידי בית כנסת. הישוב היהודי התקיים כבר בתקופה היוונית והשתתפת במרד החשמונאים, זה עושה אותו אחד היישובים היהודיים הקדומים בגליל בימי בית שני, אלא שארבל היה ישוב יהודי כבר בתקופת בית ראשון ויש סברה שממנו הגיע הנביא הושע. במקום יש כמה קברים של קדושים, ראשית דבר ציון קבר דינה בת יעקוב, בנוסף על כך ציון קברו של ניתאי הארבלי, אחד משני האנשים שהם הזוג השני מבין חמשת הזוגות שהנהיגו את ישראל, אב בית הדין, שאמר: "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מהפורענות". לאחר הכיבוש הרומאי הייתה ארבל מרכז של מרידה בהורדוס שהתמקדה בצוקי ארבל הסמוכים.

מדרשי הגאולה שלאחר החורבן מייעדים תפקיד חשוב לבקעת ארבל, לפי המסורת המשיח המצופה יגיע תחילה לבקעת ארבל ומשם יתחיל במסעו לירושלים. בקעת ארבל היא מקום התגלותו של המשיח מבית דוד – מנחם בן עמיאל, אולם יש אומרים שהוא משיח מבית יוסף, ואחרים שיש משיח מבית יוסף בשם נחמיה בן חושיאל, כך או כך, חכמי ישראל יתכנסו בבקעה גדולה זו ומכאן יתחיל מעשה הגאולה, הדבר מופיע בבירור בספר זרובבל, שהוא הספר האפוקליפטי החשוב ביותר ונכתב כנראה במאה ה7 לספירה, הספר מהדהד מאורעות בני זמנו, ובהם הכיבוש הפרסי של ישראל, המרד של היהודים והבגידה בהם על ידי הפרסים, הכיבוש המחודש הביזנטי והאסון שבא בעקבותיו, הכיבוש של ארץ ישראל על ידי המוסלמים.
יש מסורות מימי הביניים ששת בנם של אדם וחווה, האיש שהתחיל את המסע האנושי, קבור בבקעה, ואולי זה קשור לכך

באותה תקופה הייתה טבריה מרכז של היהדות והגיאוגרפיה המקודשה עברה לאזור זה במקום לירושלים, בטבריה היו ישיבות מלומדים חשובות, בה הומצא הדקדוק הטבריאני, ונכתבו פיוטים לתפילות, האיש החשוב ביותר בהקשר זה הוא אלעזר הקליר שכותב במפורש: "משיח פתאום יבואו, בבקעת ארבל יצמח טובו, ובגדי נקם ילבש בחיטובו". בעקבות הספרות הזו התפתחו בימי הביניים מסורות הגאולה הנסמכות על פיוטיו של הקליר וספר זרובבל. וכך עלתה חשיבותה של הבקעה, ובימי הביניים התפתחו מסורות על קבורת יהושע בן נון בהר חיטין, וצריך לזכור שהישוב ארבל היה ישוב יהודי וותיק ועתיק וכנראה בית למשמרת הכהונה שנקראה משמרת ישוע (היא הייתה משפחה יהודית)

במילים אחרות הר קרני חיטין, המצוקים המרשימים והבקעה הבולטת הפכו להיות מזוהים עם דמות מיתית כמו יהושע, ולימים גם עם יתרו – חותנו של משה, וכך ההר קודש במסורת הערבית והדרוזית, וכיום נמצא לרגליו קבר הנביא שועיב שהוא האתר הקדוש ביותר לדרוזים בארץ ישראל. בימי הביניים המשיכה טבריה להיות מרכז יהודי, וכשהמרכז היהודי בבבל – ישיבת פומפידא נסגר במאה ה11 והנשיא האחרון של הגולה חזקיה הוצא להורג על ידי החליף המוסלמי. הוקם בבקעת ארבל ציון קבר לכבודו (נמצא ליד הכניסה לפארק הלאומי)