היווצרות המסדרים הסופים

תור הזהב של הסופיות התחיל במאה ה-12 ונמשך עד המאה ה-18. בתקופה זו רוב העולם המוסלמי היה סופי, או נטה לעבר הסופיות.

בין המאה ה-12 למאה ה-14 התפתחו המסדרים הסופיים העיקריים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, הופיעו שיח’ים גדולים שהדגישו פן זה או אחר בפרקטיקה המיסטית ושסביבם התאספו חסידים. זהו זמן היווסדות המסדרים הסופים הגדולים. בבגדד נוסדו מסדרי הקאדרי והרפאעי המדגישים מצבים מיסטיים בדרך אל האל. באוזבקיסטן נוסד מסדר הנקשבנדי שהמשיך מסורת של מאסטרים ממרכז אסיה, שעסקו בנשימות ובמודעות לגוף. בקוניה שבתורכיה נוסד המסדר של הדרווישים המחוללים, המדגיש ריקוד ומוזיקה כדרך לאלוהים. ובצפון אפריקה ובמצרים נוסד המסדר השאזלי, המדגיש התערות בחיי היום יום, עבודה ומדיטציה, כדרך להגיע אל האל.

מסדרים סופים שונים נותנים דגש מרכזי לתרגול ייחודי בדרך לאלוהים; ישנם כאלה המדגישים את הריקוד (ומכאן שמם “דרווישים מחוללים”), ישנם כאלה המדגישים שירה, אחרים מעניקים תשומת לב רבה לנשימות ואחרים מלמדים מדיטציות שונות. המשותף לכולם הוא בראש ובראשונה ההתמקדות באהבה אשר מובילה לאחדות עם אלוהים.

סיפור סופי מספר כי פעם יצא אחד מעוזריו של נסיך לחפש עבורו את עץ החיים. בחיפושיו נתקל בחכם סופי זקן. “מה שאתה מחפש”, אמר לו החכם, “איננו נמצא במקום אחד. זהו האוקיינוס שלו הרבה ימים, העץ שהוא הרבה עצים. אי אפשר למצוא אותו, אבל הוא קיים בכל מקום, אם רק תדע להבחין בזאת.”

התנועה הסופית היא, אולי, התנועה המיסטית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. היו זמנים רבים בהיסטוריה המוסלמית שבהם הסופים נתנו את הטון, ואף היוו רוב בחלק מהמקומות. גם כיום ישנם עשרות מיליונים המשתייכים למסדרים השונים, ברמה כזו או אחרת של עבודה.

על המסדרים הקאדרי, ריפעאי וחילוותי תוכלו לקרוא במאמר “מסדרים סופים בבלקן
על המסדרים הנימטוהלי, שרוורדי, יאסוויה, קורבאנוויה תוכלו לקרוא במאמר “סופים במרכז אסיה”
על המסדר המוולני תוכלו לקרוא במאמרים על הדרווישים המחוללים
על המסדר הנקשבנדי תוכלו לקרוא במאמר על המסדר הנקשבנדי

להלן כמה שורות על כמה מסדרים ברחבי העולם
חלק הארי של המאמר מוקדש למסדר השאזלי בצפון אפריקה.

המסדר הציסטי בהודו

הוקם על ידי אבו עשאק ציסטי, צאצא של הנביא מוחמד, בשנת 1236. המסדר מתמחה בשימוש במוזיקה. דרווישים נודדים מהמסדר נוהגים להגיע לעיר, לנגן בחליל או בתוף כדי לאסוף קהל מאזינים, ואז לספר להם סיפור בעל משמעות לימודית. זהו המסדר הגדול ביותר בהודו.

ב1197 מייסדים את סולטנות דלהי, חמש שושלות היושבות בדלהי ושולטות על צפון הודו. הם מוחלפים על ידי השושלת המוגולית במאה ה16. השליט בבור כותב זיכרונות בשפה הטורקית. האסלאם לובש הרבה צורות בכל מיני מקומות. השליטים מגיעים ממקום שבו לסופיזם יש מקום של כבוד. המוגולים מאמצים את המסדר הציסטי. הם מגיעים עם מוחמד גור להודו ובראשית המאה ה16 כשסופי מהשושלת של הציסטי מנבא לסולטאן אכבר שיהיו לו שני בנים, המלך מאמץ את המסדר.

המסדר הריפאעי (התחיל בעיראק)

למסדר הריפאעי יש מרכז באום אל פחם, וכך אמר לנו האחראי על המקום:
“הדרך של המסדר הריפאעי היא ללכת לפי המצוות וההלכה. בתוך המצוות קיים סוד הדרך, הריפאעים מוסיפים לכך  את כל התרגולות והתרגילים הסופיים.

הסופי חייב להיות עדין עם כל האנשים ולהיטיב עם כל בני האדם. הסופי חייב להיות מודע לקוראן, לדעת את ההלכה. לאחר מכן אם הוא רוצה להצטרף לדרך של ריפאעי הוא שם את ידו בתוך ידו של השייח’ וכורת על ידי כך את הברית עם השייח’ ועם הנביא ואלוהים. הוא מקבל אז את ה’וורד’ שלו.

בטקס הקבלה של התלמיד לדרך שואל השייח’ את התלמיד:
האם אתה מתחייב שלא לגנוב?
התלמיד אומר: “כן, אני מתחייב שלא לגנוב”.
השייח’ שואל: “האם אתה מתחייב שלא לשקר”?
התלמיד אומר: “כן, אני מתחייב שלא לשקר”.
השייח’ שואל: “האם אתה מתחייב שלא לנאוף”?
התלמיד אומר: “כן, אני מתחייב שלא לנאוף”.
השייח’ אומר אז: “אני מקבל אותך, קום והתפלל כאילו אתה חוזר בתשובה. עשה תיקון והתמלא בחרטה. ותודה לאל על שקיבל אותך לדרכו”.
לאחר מכן השייח’ שם את ידו ביד של התלמיד בשנית ואומר לו:
“הו בני, אני אתן לך שלושה ‘וורדים’:
הראשון: “אלוהים סלח לי”, השני: “אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביא אללה”, והשלישי: “אלוהים מתפלל על הנביא ועל משפחת הנביא”.

בדרך הריפאעית יש 27 ‘וורדים’ הנלמדים ומתורגלים בהדרגה. השייח’ נותן את ה’וורדים’ לתלמיד לפי התקדמותו הפנימית והעבודה שלו. זה מחייב אותו ביכולת הבחנה פסיכולוגית מעמיקה.

ישנם שלבים שונים בדרך התקדמות התלמיד בתוככי המסדר הריפאעי.
1. אם השייח’ רואה שהחסיד הולך בדרך נכונה, הוא ייתן לו להיות המשרת של הנעליים בכניסה ל’זויא’.
2. אם השייח’ רואה שהתלמיד ממשיך ומתקדם בדרך הנכונה הוא ייתן לו להיות המשרת של הסדר והנקיון ב’זויא’.
3.  אם התלמיד ממשיך ומתקדם הוא נהיה המשרת של מערכת התופים הריפאעית
4. אם התלמיד ממשיך ומתקדם הוא נהיה משרת השטיחים ב’זויא’.
5. אם התלמיד ממשיך ומתקדם הוא נהיה משרתו של הדגל של ה’זויא’.
6.  השלב האחרון הוא השלב שבו התלמיד מתקבל כחבר מלא במסדר וכן ניתנת לו האפשרות להיות ממלא מקום, דהינו שייח’ שמלמד תלמידים.

על החסיד לקבל את הברית של חמישה אישים חשובים בדרך הסופית. אלו הם חמשת המורים הגדולים שהם עמודי היסוד של הסופיות לפי הריפאעים, ואלו הם: ריפאעי, ג’ילני, דסוקי, בדווי, וסעד א-דין.

על התלמיד ללמוד חמש אסכולות שונות, ולקבל השראה מחמישתן. בנוסף לכך עליו להביא תעודה חתומה מכמה שייח’ים עכשוויים על אישורם להתאמתו לתפקיד מורה שנקרא ממלא מקום, אך אין זו חובה המוטלת עליו, אלא ברצונו ילמד וברצונו לא ילמד.

לריפאעים יש דגל גדול שבו מופיעים חמישה צבעים:
ירוק – שהוא סמלו של השייח’ ריפאעי ולעיתים גם של משפחת הנביא והנביא.
לבן – שהוא סמלו של השייח’ ג’ילני.
אדום – שהוא סמלו של בדווי.
ירוק משולב בלבן – סמלו של דסוקי.
צהוב – סמלו של סעד א-דין.
שחור – קשור לנביא מוחמד.

לריפאעים יש גם לבוש מיוחד משלהם בעל משמעות סמלית הנקרא ‘חירקה’. על ראשם הם לובשים בד לבן העטוף ברצועה ירוקה, כדוגמתו של אחמד ריפאעי.

פעמיים בשבוע נפגשים חברי המסדר, ביום ראשון בערב, שהוא יום הולדתו של הנביא. ויום חמישי בערב (ערב יום שישי), שהוא יום קדוש למוסלמים. במפגשים שלהם הם מלמדים על הטיפול ב”נפש השקטה” וההתגברות על ה”נפש החייתית” ולאחר מכן הם מקיימים את טקס ה’זיכר’.

ה’זיכר’ של הריפאעים מיוחד בכך שמשתמשים בו בתופים מיוחדים וקדושים. ה’זיכר’ מתחיל בנגינה. התופים מתופפים, המצלתיים רועשים. דרך תיפוף התופים, הם צריכים לשמוע את המילה “אללה”. כשהכלים מגיעים לצלילים הנכונים מרגישים האנשים שהם נכנסו למצב שיכול להוביל אותם להזכרות האמיתית. רק אז הם מתחילים ב’זיכר’.

מסדר הבדוויה Badawiyya

מסדר שהתחיל במצרים במאה ה13 על ידי אחמד בדאווי, הוא מסדר אקלקטי של סופיות מרובת פנים ואקסטטית, יש לו מסורת ריקודים עם שמלות צבעוניות ותופים. הייחוד שלו זה המצריות שלו, המסדר אומץ על ידי השליטים הממלוכים, קבר הקדוש נמצא בטנטנה ומהווה אתר עלייה לרגל ופסטביל שנתי.
מקום הולדתו של אל בדאווי שנוי במחלוקת, יש אומרים שהוא נולד בירושלים, בהיותו בן 11 הוא עבר עם הוריו למכה, שם למד את הקוראן בתחילה עם אחיו חסן ואחר מכן עם 2 מורים מפורסמים, הוא התפרסם במכה בזכות האומץ שלו והתקפותיו האלימות כנגד אוייביו. עם הזמן הוא פרש מהחברה, מסרב לדבר, ומתקשר רק עם תנועות. היה לו חזון שבו הוא נצטווה ללכת לטנטה, אך תחילה הוא הלך לעירק עם אחיו – חסן, ולאחר מכן חזר למכה, בחוזרו צם ונמנע משינה במשך 40 יום, אמרו עליו שעיניו נראו כגחלים לוחשות מרוב שהוא הסתכל על השמש. בשנת 1135, בהיותו בן 41, עבר לטנטה והתיישב במרפסת של בית, ממנה נהג לשאת דרשות נלהבות יום ולילה וגם לצרוח צרחות שהתפרסמו בעולם כולו, (הוא נקרא לכן הדרוויש של המרפסת). הוא מת בטנטה על המרפסת, 38 שנים אחר כך, אחרי מותו פרסומו הגיע לשיאים חדשים, וקברו נהפך למקום עליה לרגל לאלפי אנשים. בדאווי סרב בחייו להנשא, ואחרי מותו ירש אותו בהנהגת התנועה החדשה תלמידו – עבדל אהל. אנשים רבים באים למוולד של בדאווי וביניהם נשים רבות שבאות לבקר גם את קברו. ביקור בקבר זה סגולה לפריון אצל נשים ותרופה נגד אימפוטנציה אצל גברים. 3 פסטיבלים כל שנה נערכים בטנטה בקשר לאל בדאווי, בחלק מהם יש טקסים מוזרים, כמו למשל חמור הנכנס לקבר וכל מי שיכול תולש משערותיו, ועוד…המלומדים יצאו במהלך הדורות כנגד טקסים אלו, אבל הפופולריות של המוולד של אל בדאווי הייתה כה גדולה שלא יכלו לעשות שום דבר כנגד זה. הצבע הקשור לאל בדאווי הוא הצבע האדום, והמסדר שהתחיל אחריו נקרא בדאוויה, או אחמדיה, והוא אחד המסדרים הגדולים במצרים, ולו שלוחות רבות.

מסדר האלאווי Ba ‘Alawiyya or alawiyya tariqa

אחד המסדרים הגדולים בעולם, שהמיוחד בו הוא היסוד הערבי שבו, רוב המסדרים הסופים האחרים קשורים למייסדים פרסים, או אחרים, ואילו כאן יש שושלת שייח’ים המתייחסת לנביא מוחמד שמקומה ההיסטורי בחדרמוות תימן. המסדר התפשט בדרכי המסחר של ים סוף והגיע לדרום מזרח אסיה, סינגפור, מלזיה ואינדונזיה, שם הפך פופולארי בקרב המקומיים. גם בערב הסעודית, למרות האינדוקטרינציה הפונדמנטליסטית שלה, יש השפעה למסדר זה.
אל בדאווי נולד במפז שבמרוקו, ביקר בקבר חלג’ וריפעאי, עבר למצרים וקבור בטנטה.

המסדר השאזלי

המסדר החשוב ביותר בצפון אפריקה. נוסד על ידי אל שאזלי בסוף המאה ה-12 הוא מהווה מעין זרם שלישי בסופיות.. השאזלים מעודדים חיי עמל, והיו קשורים לגילדות מקצועיות. המסדר התפשט בעיקר בצפון אפריקה ובמצרים, אך יש לו שלוחות בכל העולם וגם בישראל יש שלוחה שנקראת המסדר השאזלי הישרוטי ומרכזיה הם בעכו ובתרשיחא
אבו אל חסן שאזלי התחיל דרך בסופיות, המשלבת בין עולם הרוח והאקסטזה, לבין העולם הגשמי והארצי. המסדר השאזלי על שלוחותיו נהיה, בין השאר, גם מסדר של גילדות מקצועיות, והפך להיות המסדר הגדול ביותר במצרים ובצפון אפריקה. דרך חדשה זו באסלאם הדגישה את העבודה הפנימית בתוך האדם, אך מתוך מעורבות בעולמנו, וחינכה לקבלת צו הגורל ולצניעות. מה שאנחנו מחפשים לא נמצא רחוק מאיתנו, אלא קרוב אלינו, בתוכנו.

אבו אל חסן שאזלי

לפני שבע מאות שנים חי נולד במרוקו אדם בשם אבו אל חסן שאזלי (1196-1258), מייסד המסדר השאזלי המרכזי. המורה הסופי הראשון של שייח’ אבו אל חסן שאזלי היה ברברי מוסלמי בשם מוחמד איבן חרזיהים Mohammed ibn Harazem (מת 1218) שלימד באוניברסיטה האיסלאמית בפאס מרוקו (בתקופה שהרמב”ם היה בפאס). הוא סתמך בלימוד שלו על התורה של אל ע’זאלי, גדול התיאורטיקנים הסופים, שמועברת אליו דרך משפחתו. בעידודו יוצא אבו אל חסן שאזלי לחפש את ה’צאחב עלא וקת’ – השולט על הזמן. הסופים טוענים שבכל דור יש אדם אחד שבזכותו מתקיים הדור, והוא נקרא ‘השולט על הזמן’ או ‘הקוטב של הדור’. משמעות השם היא שאדם זה מחובר עם הישות האלוהית (חדרה מוחמדיה) ויכול להימצא בכל מקום בו זמנית.

לאחר תלאות ונדודים רבים הגיע אבו אל חסן לעיראק, שם פגש סופי חשוב בשם וואסטי al-Wasiti שאמר לו שהאיש שאותו הוא מחפש נמצא בארץ שממנה בא, מרוקו, ושמו מוליי עבד אל סאלם מאשיש Abd as-Salam ibn Mashish al-Alami. אבו אל חסן חוזר למרוקו ושם הוא מגיע למפגש עם מאשיש, מסתגף ומתבודד סופי שנודע בכינוי “הקוטב של המערב”, שגר במנזר סופי הנמצא בראש של הר  העולם[1] – jabal al alam. מאשיש הוא תלמידו של השייח’ הגדול אבו מאדאניAbu Madyan שמביא את התורה הסופית מאנדלוסיה למגרב.

כשנכנס אבו אל חסן שאזלי לפני מאשיש, אמר לו: “לך תתרחץ”.

אבו אל חסן, שהגיע ישירות מהמסע, הלך במהירות להתרחץ. סך גופו בשמן, התמרק בתמרוקים, וכשהגיע לפגוש שוב את מאשיש היה נקי ללא רבב ולבוש בבגדים חדשים, והנה להפתעתו אמר לו מאשיש שוב: “לך תתרחץ”.

אבו אל חסן, מבלי שהבין, הלך להתרחץ שוב, בחושבו שאולי שכח או פסח על דבר מה בפעם הקודמת. לאחר שווידא שהוא נקי ללא רבב, הלך לפגוש את מאשיש שוב.

תגובתו של מאשיש הייתה זהה: “לך תתרחץ”.

לפתע אבו אל חסן הבין. משמעות בקשתו של מאשיש הייתה שהוא צריך לנקות עצמו רוחנית מכל מה שצבר עד כה, מהידע שלו, האגו שלו, כדי שיוכל להיות תלמידו. בפעם הבאה שהלך לפגוש את מאשיש, אמר אבו אל חסן: “הו אללה, הידע שלי נרחץ ממני, כך שאין לי יותר שום ידע מלבד מה שילמדני מורי זה”.

כשהורשה סוף סוף לפגוש את מאשיש, שאל אותו את שחיפש כל חייו: “מהו השם הנסתר של האלוהים?”

לפי האמונה המוסלמית לאלוהים יש תשעים ותשעה שמות גלויים, ושם אחד נסתר. אם אדם יגלה שם זה יזכה להארה. על ברכיו של מאשיש ישב ילד קטן שענה לאבו אל חסן במקומו של מאשיש: “השם שאתה מחפש הוא אתה עצמך.”

שייח’ אבו אל חסן הלך דרך ארוכה רק כדי לגלות שמה שהוא חיפש במסעו הארוך, קוטב הזמן, היה כל הזמן בארץ מולדתו, ואז גילה שמה שהוא חיפש מחוצה לו היה כל הזמן בתוכו.

אבו אל חסן שאזלי התקבל להיות תלמיד אצל מאשיש ולימים הפך להיות היורש שלו, עם מותו של המורה הוא עבר לכפר שאזליה ליד קירוואן שבתוניסיה, שעל שמו הוא קרוי, כמו מורהו הוא התבודד במערה בהר גבוה סמוך שנקרא  Jabal Zaghwanושם היה לו חיזיון שבו הוא הודרך ללכת לעיר תוניס, לייסד שם זאוויה וללמד סופיזם. מעניין לציין שלימים, גם השייח’ עלי נור א דין, מייסד המסדר השאזלי יאשרוטי במאה ה19 הגיע מאזור זה.

במשך חייו עשה שייח’ אבו אל חסן הרבה ניסים וקיבל הדרכה מאל ח’דר ומהנביא מוחמד, הוא הדגיש את הפן המיסטי של האסלאם ובא לידי התנגשות עם הממסד הדתי בקירואן וזה גרם לו (ביחד עם חיזיון נוסף שהוא קיבל) לעבור לאלכסנדריה במצרים בשנת 1244. בארץ החדשה הוא הפך לדמות נערצת, רבים שיחרו לפתחו, הוא בנה מרכז גדול באלכסנדריה ואסף ארבעים תלמידים קרובים סביבו. למרות שהתעוור ב1248 השתתף ב1250 בקרב אל מנצורה מול מסע הצלב השביעי, שנקרא גם קרב קרני חיטין השני.

בשנת 1258 יצא אבו אל חסן למסע חג’ למכה, אבל חלה באמצע הדרך, מת ונקבר בחומייטרה  Humaithara בין אסואן לים האדום. ליד קברו יש שתי בארות. האחת מכילה מים מתוקים והשנייה מים מרים. שייח’ אבו אל חסן גישר בחייו ובתורתו בין שני סוגי המים: המים המתוקים של האלוהים והמים המרים של החיים. בין שני סוגי הימים: הים המלוח של הגלוי והים המתוק של הנסתר, יש אומרים שמקום קברו הוא מקום מפגש שני הימים המופיע בסיפור של משה ואל ח’דר (ראו בהמשך).

שייח’ אבו אל חסן שאזלי לימד  שאדם צריך להיות כפי שהוא: “הרחק את הצלמים מלבך ותן לגופך מנוחה מהעולם הזה, אחר כך תהיה כפי שתרצה. כשהאדם שפל רוח, אין האל מעניש אותו על שהוא מותח את רגליו כדי לנוח ממאמציו, אך הוא כן מעניש את מי שמאמציו מלווים בגבהות לב”.

הדבר החשוב ביותר בדרך הוא הצניעות, וכך הוא אומר: “הו אללה, גזרת על עמך שפלות עד שיהיו חזקים. גזרת עליהם לאבד עד שיימצאו. זה שלא הושפל – לא יהיה חזק, וזה שלא איבד – לא ימצא. זה הטוען כי מצא ללא שפלות, משלה את עצמו. זה הטוען שמצא בלי לאבד, משקר”.

שייח’ אבו אל חסן שאזלי לימד לקבל את החיים כמו שהם ולהיות מעורב, הוא דרש מתלמידיו לעבוד ולרכוש מקצוע, ולהיות חלק בחברה, וכך אמר: “בדרך זו אין מנהגי נזירות או אכילת לחם סובין גס, אלא כל כולה אורך רוח נוכח גזירת האל וביטחון בהנחייתו, כי האל אמר: ‘נתנו ביניהם מנהיגים המנחים על פי צוונו, והם בעלי אורך רוח, סמוכים ובטוחים באותותינו” (סורת א נור, פסוק 32).

לאחר מותו של שאזלי התפשטה תורתו והתגבשה למסדר שנוסד באלכסנדריה על ידי תלמידו אל מורסי. המסדר השאזלי הפך למסדר הגדול והמשפיע ביותר במצרים ובמיוחד בארצות המגרב של צפון אפריקה, בתוניסיה, לוב, מרוקו ואלג’יריה, החברות במסדר הייתה במקרים רבים קשורה לחברות בגילדות מקצועיות, הזאוויות והמרכזים השאזלים הוקמו בתמיכה השלטונות. עם הזמן התפלג הגזע השאזלי לענפים ותתי ענפים. המסדר השאזלי יאשרוטי הוא רק אחד מני מסדרים רבים שהתפלג מהזרם המרכזי.

יש אומרים שהמסדר השאזלי הושפע רבות מהאמונות של הברברים, התושבים המקוריים של צפון אפריקה, וכי הסופיות האמיתית התחילה למעשה בנווה מדבר ברברי נידח ויפהפה בשם נפטה Nefta (שייח’ אבו אל חסן שאזלי היה ממוצא ברברי). נווה מדבר דתי זה נוסד לפי האגדה על ידי נכדו של נוח לאחר המבול, ויש בו עשרות קברי קדושים ומסגדים. ובהקשר זה כדאי לציין שבתוניסיה נמצאת העיר הרביעית בקדושתה באסלאם אחרי מכה, מדינה וירושלים, הלא היא קירואן.

באתיופיה, לעומת זאת, מאמינים ששייח’ אבו אל חסן שאזלי הגיע לאזור המוסלמי של הרר במזרח המדינה, ושם לימד את המקומיים את גידול הקפה, עד היום המוסלמים של אתיופיה מברכים אותו בזמן שתיית הקפה.

[1] ההר נמצא במרכז חצי האי של סיאוטה שהוא המקבילה האפריקאית לחצי האי של גיבלרטר, במילים אחרות במקום סמוכך לאחד משני העמודים שמחזיקים את העולם לפי המיתולוגיה היוונית, כשהשני הוא צוק גיברלטר בצפון מהצד השני של המיצר, וייתכן שהמקום היה קדוש כבר מימי קדם (מזוהה עם הרקולס). רוב המחקרים מזהים יחד עם זאת את העמוד השני של הרקולס עם ג’בל מוסה הסמוך יותר למיצרים

מושג הזמן

הדתות המערביות תופסות את הזמן כהשתלשלות ליניארית המתחילה בנקודה כלשהי ומובילה לנקודה מסוימת, ובניגוד לדתות המזרחיות שתופסות את הזמן כהתפתחות מעגלית. הדתות המערביות רואות את נקודת ההתחלה בנפילת האדם מגן עדן. על פי רומי,  אחד המורים הסופים החשובים, נפילת האדם התרחשה בגלל המוח המנתח שלנו, הדואלי, שבודק כל הזמן את המציאות, ולצורך כך מחלק את העולם לשניים, כן ולא, טוב ורע, שחור ולבן. נפילת האדם התרחשה לא רק בראשית הזמנים, אלא היא מתרחשת בכל רגע ורגע. רק בעתיד הרחוק, כשיבוא המשיח ששמו אהבה, ייגאל האדם מנפילתו.

המיסטיקה הסופית, כמו גם החסידות היהודית (וזרמים מיסטיים נוספים כגון הגנוסטיקה הנוצרית ועוד), מתייחסת לגאולה כעניין אישי: נפילת האדם מתרחשת עם הלידה, כשהחלק האלוהי שבנו מתנתק מכור מחצבתו ונשבה בחומר. האדם חושב: הגוף שלי זה אני, אך זוהי רק אשליה של המוח והתפיסה החושית. הסופים קוראים לכך ‘נפס’ – הנפש החייתית שבתוכנו.

גאולת האדם מתרחשת כשמתעוררת האהבה בלבנו, אהבה שמאחדת אותנו עם אלוהים ומגיעה לשיאה עם המוות, שהסופים תופסים אותו כיום החתונה, האיחוד מחדש עם האלוהים. אומר המשורר הסופי: “אני האוהב, אני האהוב, שניים שהם אחד”.

במסורת הסופית יש זרם של אנשים המתווכחים עם אלוהים, רבים איתו ולועגים לו, דבר הניתן לעשות רק מתוך מצב של קרבה, ולכן אנשים אלה נקראים ‘מקורבין’. הם אינם מזהים עצמם עם דת זו או אחרת: “לא נוצרי או יהודי או מוסלמי, לא הינדי, בודהיסט, סופי או זן, אף לא דת כלשהי או מערכת תרבותית”, אומר רומי. האלוהים ש’המקורבין’ יוצאים נגדו הוא האלוהים הבנאלי, בעל הזקן הלבן, היושב על כיסא הכבוד ושופט את הנשמות בעזרת המאזניים. אלוהים זה מחלק אנשים לקבוצות ויוצר שנאה בלבבות. אלוהים זה מחלק את העולם לשניים.

לפי האמונה הסופית יש לדת ארבע רמות: הראשונה היא רמת החוק, השריעה, המחלקת את העולם לטוב ולרע, עשה ואל תעשה. זו הרמה הנמוכה ביותר כיוון שהיא דואלית ומחלקת את העולם לשניים, במקום שהעולם יהיה אחד. הרמה שמעליה היא הרמה של הדרך המיסטית, הטריקה. ברמה זו אין חלוקה לטוב ולרע, אלוהים נמצא גם במסגד וגם בבית המרזח, אלוהים הוא אחד.

“מאזניים מתאימים לסוחר בשוק, לא לאחד שיודע צפונות לב”, אומרים הבקטשים השייכים לזרם המיסטי שבאסלאם. כדי שנוכל להגיע לאלוהים האמיתי, לאלוהים שבתוכנו, עלינו להיפטר מהאלוהים עם המאזניים, כפי שאמר פעם חכם זן: “אם הייתי פוגש את הבודהא בדרך, הייתי הורג אותו”.

כדי שנוכל להגיע אל האל הוא שולח אלינו את עבדיו, שליחיו, שילמדונו אורך רוח. אבו אל חסן שאזלי אמר: “בדרך זו אין מנהגי נזירות או אכילת לחם סובין גס, אלא כל כולה אורך רוח נוכח גזירת האל וביטחון בהנחייתו, כי האל אמר: ‘נתנו ביניהם מנהיגים המנחים על פי צוונו, והם בעלי אורך רוח, סמוכים ובטוחים באותותינו'” (סורה 24, 32).

בדרך של מסדר השאזלים העיקרון הראשון הוא לא לשפוט, או כפי שנאמר בטרמינולוגיה של השאזלים, לחשוב מחשבה חופשית, שפירושה היכולת להשתחרר ממושגי הטוב והרע, הגיהינום וגן עדן.

אל שאזלי אמר: “הו אללה, גזרת על עמך שפלות עד שיהיו חזקים. גזרת עליהם לאבד עד שיימצאו. זה שלא הושפל – לא יהיה חזק, וזה שלא איבד – לא ימצא. זה הטוען כי מצא ללא שפלות, משלה את עצמו. זה הטוען שמצא בלי לאבד, משקר”.

יום אחד ראו את המיסטיקנית הסופית בת המאה ה- 9, רבעא אל אדוויה, רצה כה וכה, בידה האחת דלי מים ובשנייה לפיד בוער.
“לאן את רצה?”
“אני רצה לכבות את האש בגיהינום ולשרוף את גן עדן, כדי ששני המסכים הללו לא יסתירו את האלוהים למאמינים”, היא ענתה.

ביסטמי, מיסטיקן סופי אחר מהמאה ה- 9, אמר אותו דבר בצורה שונה מעט: “הו אללה, מה היא האש שלך? זה שום דבר, תן ואהיה האדם האחד שהולך לתוך האש שלך וכל השאר יינצלו. ומה הוא גן עדן שלך? זהו משחק ילדים. ומי הם אותם לא מאמינים שאתה רוצה לענות? הם משרתיך. סלח להם”.

מרכזים סופים במצרים

אל בדווי

בעיר טנטה שבמרכז הדלתא ישנו מרכז החשוב ביותר של המסדר הבדווי, שייסד אחמד בדווי הקבור במקום. זה הוא אתר עליה לרגל ומקום התרחשות של מספר פסטיבלים שנתיים שאליהם מגיעים אלפי אנשים מכל מצרים.

מקום הולדתו של אל בדווי שנוי במחלוקת. יש אומרים שהוא נולד בירושלים. בהיותו בן 11 עבר עם הוריו למכה, שם למד את הקוראן, בתחילה עם אחיו חסן, ואחר מכן עם שני מורים מפורסמים. הוא התפרסם במכה בזכות אומץ ליבו והתקפותיו האלימות כנגד אוייביו. עם הזמן הוא פרש מהחברה, סירב לדבר, ותיקשר רק עם תנועות.

בחזונו נצטווה ללכת לטנטה. תחילה הלך לעיראק עם אחיו – חסן, ולאחר מכן חזר למכה. בחוזרו צם ונמנע משינה במשך 40 יום. אמרו עליו שעיניו נראו כגחלים לוחשות מרוב שהוא הסתכל על השמש. בשנת 1135, בהיותו בן 41, עבר לטנטה והתיישב במרפסת בית, ממנה נהג לשאת דרשות נלהבות יום ולילה וגם לצרוח צרחות שהתפרסמו בעולם כולו (לכן הוא נקרא “הדרוויש של המרפסת”). הוא מת בטנטה, על המרפסת, 38 שנים אחר כך.

אחרי מותו הגיע פרסומו לשיאים חדשים, וקברו נהפך למקום עליה לרגל לאלפי אנשים. בדווי סרב בחייו להינשא, ואחרי מותו ירש אותו, בהנהגת התנועה החדשה, תלמידו – עבד אלעאל. אנשים רבים באים למוולד של בדווי וביניהם נשים רבות שבאות לבקר את קברו. ביקור בקבר זה הינו סגולה לפריון אצל נשים ותרופה נגד אימפוטנציה אצל גברים.

שלושה פסטיבלים נערכים כל שנה בטנטה הקשורים לאל בדווי. בחלקם יש טקסים מוזרים, כמו למשל חמור הנכנס לקבר וכל מי שיכול תולש משערותיו, ועוד… המלומדים יצאו במהלך הדורות כנגד טקסים אלו, אבל הפופולריות של המוולד של אל בדווי הייתה והינה כה גדולה שהטקסים ממשיכים.

הצבע הקשור לאל בדווי הוא הצבע האדום, והמסדר שהתחיל אחריו נקרא בדוויה, או אחמדיה, והוא אחד המסדרים הגדולים במצרים. כשמבקרים בטנטה כדאי להכנס לאתר הקבר של בדווי הצמוד למסגד. המסגד הוא מסגד גדול ומרשים בלב העיר ולו חצר רחבה. בצד הקבר יש אבן שחורה ובה עקבות רגלו של בדווי, שנכנסה באבן מכוח העוצמה שהייתה בו.

בדרך הסופית ובשמות האלוהים יש שני סוגי התגלויות: התגלויות של עוצמה כנגד התגלויות של יופי. בקרב הנביאים הגדולים, למשל, משה הוא התגלות של עוצמה בעוד שישו הוא התגלות של עדינות ויופי. בדווי הולך בדרכו של משה, בדרך העוצמה.

אל שאזלי באלכסנדריה

בעיר אלכסנדריה ישנו קומפלקס של קברים ומסגדים הקשורים למסדר השאזלי. קברו של שאזלי, אל מורסי – מנהיג המסדר אחריו, ושל 40 קדושים נוספים. אדריכלות המסגדים ייחודית בסגנונה האנדולוסי, ובולטת למרחוק. אל שאזלי, שנולד בטוניס, החל בחייו דרך חדשה של הסופיזם המשלבת חיי עמל ויום יום עם התכווננות מיסטית של התאחדות עם האלוהים.

המסגד המרשים יותר בקומפלקס המסגדים הוא זה של תלמידו וממשיך דרכו – אל מורסי. קבוצה המסגדים קרובה לחוף הים ובולטת על קו הרקיע של אלכסנדריה. הכיפה הגבוהה בתוך מסגד אל מורסי יוצרת תחושת התעלות. קברו של אל מורסי נמצא בקצה המסגד, כחלק מהחלל הגדול.

סיידה בקהיר

בקהיר ישנם מסגדים ומקומות עליה לרגל לקברים של קדושות מוסלמיות וסופיות: סיידה זיינב – נכדתו של הנביא – הקדושה המגינה על המצרים, וסיידה אל נפסיה. המוני נשים עולות לרגל לקברים אלו בכדי לקבל ברכה, לשטוח את צרותיהם, להנחם ולהתרפא.

סיידה זיינב יצאה יחד עם חוסיין, אחיה, לקרב של כרבלה, שם הוא ניטבח. היא סעדה את הפצועים בשעתם האחרונה, ניחמה אותם ונתנה להם מים, לאחר הקרב נלקחה בשבי ונמכרה כשפחה לשליטים האומווים בדמשק. כל תקופת שבייה סרבה לכרוע ברך בפני איש ולהשפיל את כבודה ומעמדה. הסיפור מספר שכשניסה אחד האומווים להכות אותה התייבשה ידו והוא נפל מת לרגליה. לאחר ששוחררה משביה, הזמין אותה שליט מצרים באותה תקופה לגור בארמונו בקהיר, שם נתקבלה בכבוד גדול. היא מתה ונקברה בקהיר ונחשבת מאז למגנת העשוקים, המוכים והמדוכאים. נשים רבות שסובלות מהתעמרות בעליהם ומיחס מזלזל ומשפיל בגלל היותם נשים באות לקבר בכדי לבקש את עזרתה, וסיידה זיינב תמיד עוזרת.