האימפריה העותומאנית

האימפריה העותומאנית שלטה בשיאה על שטח שווה לזה של האימפריה הרומית. במאה ה-16 חיו בתוכה כ-30 מיליון איש, בזמן שספרד הגדולה מנתה לא יותר מ-5 מיליון. היו לה הצבא והצי המתקדמים בעולם, ובנוסף לכך הייתה לה מערכת חוק ושלטון מפוארת. העקרונות שהיו בבסיס האימפריה היו מדינה מוסלמית כאידיאל, מושג שנבנה על ניזאם אל-מולק מבגדאד במאה ה-11. המדינה צריכה להיות ישות צדק שמאפשרת את רווחת האדם, מושתתת על אידיאל האביר המוסלמי, איש המעלות, שקיבל את חינוכו במרכזים הסוּפיים הנקראים “טקות”, ובמדרסות. ואכן, השליט העותומאני הגדול ביותר – סולימן המפואר מכונה סולימן המחוקק.[1] העותומאנים הביאו לבלקן חוק וצדק, ובכלל זה אוטונומיה וזכות שיפוט עצמי למיעוטים לאומיים ודתיים, לפי עיקרון המילאט – עצמאות שיפוטית בעניינים אישיים, משפחה וחברה.

המילאט אִפשר זכויות הן לעמים והן לעדות, ויצר שלטון מקומי ועצמאי שתפקד עבור השלטון המרכזי העותומאני. מוסד המילאט קיים עד ימינו בתחומי הזכויות האוטונומיות של העדות הדתיות השונות בארץ ישראל.

באופן כללי, העותומאנים הציעו תפישת מדינה חדשה ומתקדמת. הנשענת על אדם חדש, בה יש שלטון מרכזי, מערכת חוק, מערכת גביית מס מסודרת וצודקת, ואוטונומיה תרבותית ודתית למיעוטים. שלטון זה היה מבחינות מסוימות טוב בהרבה עבור האיכרים המקומיים בארצות הבלקן, שנאנקו תחת עול האצילים בחברה הפיאודלית, מאשר השלטון הנוצרי שקדם לו.

גם מבחינת השליטה על קרקעות וזכויות העיבוד שלהם, הביאו איתם העותומאנים חידושים מבורכים, ובראשם מוסד התימאר – חלוקה מחדש של קרקעות למעמד הפרשים במקום לאצילים מקומיים, המתחייבים לאסוף מיסים ולשלוח אנשי מילואים לצבא בשעת הצורך. השינוי הביא להאחדה של האחיזה בקרקעות, אִפשר יותר צדק לאיכרים, ומנע התעמרות של תקיפים מקומיים באוכלוסייה, במיוחד הודות לכך שנלווה אליו ייסוד מערכת משפט מתקדמת ומוסדות שיפוט ארציים בעלי כוח ביצועי. מעניין לציין, שחוקי הקרקע העותומאניים ויצירת “אדמות מדינה” הם הבסיס למשפט הקרקעות הקיים עד היום במדינה ישראל.

בבסיס כוחה של האימפריה העותומאנית היה יצירת דמות של אדם חדש, אציל מוסלמי, אביר, הממלא את מעלות הדרך האבירית הצופית מוסלמית, שעליה נבנית החברה ומדינת הצדק החדשה. בהיסטוריה של העולם ניתן לראות שכל אימפריה הייתה מבוססת על סוג אדם שניתן לסמוך עליו בכל הנסיבות, מכיוון שיש לו הנעה פנימית. בארצות הברית היה זה ה-pioneer, באנגליה הוויקטוריאנית הייתה זו דמות הג’נטלמן האנגלי, ברומא היה זה האריסטוקרט הרומי, וכן הלאה. באימפריה העותומאנית היו אלה האנשים שהתחנכו במרכזי הסוּפים שנקראו “טקות” ובמדרסות. רבים מהם קשורים לאידיאל ‘החייל החדש’ שנקרא ‘יניצ’רי’. העותומאנים עודדו פנימיות שהיו שילוב של טקה, מדרסה, ואימון צבאי, בהם התחנכו נערים צעירים על אידיאל המדינה המוסלמית ככלי שמקדם צדק ומאפשר לאנשים לחיות חיי דת מלאים ולחברה להתנהל במלאותה. לאחר שבגרו, מילאו חניכי אותם פנימיות את שורות הקצונה בצבא והמנהל במחוזות. ניתן היה לסמוך עליהם, כיוון שהם היו חדורי מוטיבציה פנימית ורצו לקדם את המדינה העותומאנית בכל מקום ששלחו אותם אליו ובכל תפקיד.

ההקמה של מעמד חניכי פנימיות ככלי שלטוני הוא חיקוי במידה מסוימת של המודל הסלג’וקי של ניזאם אל-מולק. הסולטאן העותומאני אורחאן יצר את חיל היניצ’רים, בברכת הקדוש האג’י בקטש, בתחילה ההצטרפות אל הפנימיות הייתה מרצון, כשהשלטון מעודד ילדים נוצרים ממשפחות עניות להצטרף, מכיוון שאלה לא היו נתונים בסבך קשרים ונאמנויות לשבט או לקבוצה, וכל חייהם הפכו להיות המדינה שנתנה להם הזדמנות שנייה. זה עבד כל כך טוב שבסוף המאה ה-14, למול ההתפשטות המהירה של האימפריה, מחליט הסולטאן סלים הראשון לגייס ילדים בכוח (מס הדוושירמה) מקרב הנתינים הנוצריים בבלקן, ושורות היניצ’רים תופחות לכדי עשרות ומאות אלפים. חיל היניצ’רים הופך להיות עמוד השדרה של הצבא העותומאני, הפקידות והממסד. החינוך בפנימיות מופקד בידי באבות מהמסדר הבקטישי, וזאת אחת הסיבות לכך שהוא הופך להיות חשוב ונפוץ בבלקן ובמיוחד באלבניה.

צריך להבין שהאימפריה העותומאנית בבלקן היא מיעוט מוסלמי השולט על רוב כפרי נוצרי. העותומאנים לא בהכרח היו להוטים לאסלם את העמים בשליטתם, מכיוון שמוסלמים שילמו פחות מיסים לאוצר המדינה. ישנם שני מקומות שבהם האִסלאם תופס ויש שינוי דת המוני, מסיבות שונות. האחד הוא אלבניה והשני – בוסניה. אין זה תהליך של יום אחד, אלא הוא מתרחש לאורך זמן ובשלבים שונים.

בתחילת הדרך, העותומאנים בבלקן מקדמים את הכלכלה ומביאים לתקופה של שלום ויציבות, הם בונים מוסדות דת, דרכים, גשרים, שווקים וערים, ואחד הפרקים המפוארים הוא הבאת מגורשי ספרד ויישובם. במאתיים השנים האחרונות לשלטונם (במאות ה-18 וה-19) תש כוחם, הכלכלה מתמוטטת והשחיתות פושה. מאבקים לאומיים ומרידות מביאים לגירושם ולהקמת ארצות הבלקן של היום.

היסטוריה עותומאנית

המדינה העותומאנית הוקמה ב-1299 על ידי עותמאן הראשון בבורסה, והתבססה על כמה מהשבטים הטורקיים שפלשו לאסיה הקטנה קצת יותר ממאתיים שנה לפני כן. כבר בתחילה הקימו העותומאניים את מוסד היניצ’רים והפנו עיניהם כלפי מערב במקום מזרח.

לפי האגדה, הקדוש סעיד עלי וארבעים גיבורים אחרים חלמו חלום שבו הנביא ציווה עליהם ללכת אל חאג’י בקטש בקפדוקיה לקבל ממנו ברכה. הם הלכו אל הקדוש שבירך את חרבם. באותו זמן, הסולטאן אורחאן חלם שיבואו אליו ארבעים גיבורים ויעזרו לו ליצור סוג חייל חדש, בעל יכולת פלאית והנעה דתית עמוקה, הלא הוא החייל החדש – היניצ’רי. וכך היה, ארבעים הגיבורים חוצים את הדרדנלים ולוכדים את גליפולי. אלא שמבחינה היסטורית, מי שמייסד את החייל הוא הסולטאן מוראט הראשון (בנו של אורחאן), שבשנת 1361 מעביר את הבירה מבורסה לאדריאנופול, ומתחיל במסע כיבושים שבסופו מוקמת אימפריה בלקנית אדירה. מוראט הראשון הוא דמות חשובה בהיסטוריה של העותומאנים. הוא סובלני בענייני דת ועם אויביו, ונותן זכויות למוסדות נוצריים. אחריו שלט באיזיט הראשון, שיש אומרים שהיה נוצרי בסתר. הוא נותן זכויות נוספות לנוצרים ומאפשר להם למלא תפקידים בכירים בממשל, משלים את כיבוש הבלקן, בולגריה, אלבניה, ופונה נגד ממלכות מוסלמיות במזרח, מנצח את הממלוכים, אך נשבה ומנוצח על ידי תימור לנג ב-1402, וכך קונסטנטינופול ניצלה למשך חמישים שנה נוספות.

לאחר משבר התבוסה לתימור לנג ותקופת בין הזמנים, קמו סולטאנים שהדגישו את הריכוזיות של האִסלאם, ונלחמו לבסס את שלטונם והכיבושים. הסולטאן שייסד למעשה את האימפריה העותומאנית הוא מהמט השני, שכבש את איסטנבול וחידש את הכיבוש העותומאני של הבלקן. הוא החרים אדמות מהאצילים, חיזק את השלטון המרכזי, ייסד בירוקרטיה יעילה הכפופה אליו ישירות, בנה צבא וגם מסחר והפך את האימפריה העותומאנית לכוח המוביל בעולם. המשיכו את דרכו הסולטאנים הגדולים באיזיט השני, סלים הראשון וסולימן המפואר. זאת הייתה תקופת השיא של האימפריה – תקופת הכיבושים, הקמת הצבא החדש, כתיבת החוקים, יצירת האדמיניסטרציה. זמן של חידושים ושינויים וגם של כתיבת ההיסטוריה הרשמית של הממלכה.

סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 הם תקופת תור הזהב של האימפריה העותומאנית. כיבוש קונסטנטינופול והרחבת האימפריה הביאו לרווחה, שליטים כגון סולימן המפואר דאגו לחוק וסדר והקימו מפעלי בנייה כבירים (כגון הגשר על נהר הדרינה), המסדרים הסוּפיים הקימו מנזרים בכל רחבי הבלקן ודאגו לצדק חברתי. היהודים הגיעו מספרד לאחר הגירוש והקימו קהילות מפוארות, עוזרים לפתח את הכלכלה.

בערים התפתחה אוכלוסייה מעורבת של יהודים, ארמנים, יוונים, טורקים, צוענים ונוצרים סלאבים, ואילו האוכלוסייה הנוצרית המקורית מוצאת מפלט בהרים, בעיירות ובכפרים. התפתחות התרבות והאמנות עוברת למנזרים, ולכנסייה תפקיד מכריע בשימור הלאומיות והתרבות.

בסוף המאה ה-16 עולים לשלטון סולטאני הנשים, סולטאנים לא מוכשרים שנשלטים למעשה על ידי אימותיהם. אלה הם סולטאנים שגדלים בהרמון, ומפני המסורת של הריגת האחרים ובכלל זה האחים, הם גדלים באווירה של תככים ופחד. האימפריה העותומאנית ממשיכה להיות חזקה כלפי חוץ, אך הרקב כבר נמצא בפנים. אף על פי כן מתפתחים בתקופה זו מוסדות הדת, השירה והאמנות. בסוף המאה ה-17 ישנו ניסיון אחרון לכבוש את וינה, שמסתיים בתבוסה.

בתחילת המאה ה-18 מתחילה ההתדרדרות מבחינה צבאית ושלטונית, התדרדרות שלא הורגשה עד לאותו זמן, אך התרחשה במסתרים. מרגע התרחשותה, כבר מאוחר לעצור את כדור השלג. הדעיכה מתחילה למעשה מאז התבוסה בשערי וינה. זה קורה במקביל לעלייתו של המערב, למציאת דרך עוקפת להודו שמייתרת את דרכי המשי ואת מיקומה האסטרטגי של איסטנבול, וכן להתפתחות אמריקה.

במאה השנים האחרונות לקיומה מוחזקת האימפריה העותומאנית באופן מלאכותי על ידי מעצמות המערב שמונעות את קריסתה וכיבושה על ידי כוחות עוינים. במהלך הזמן הזה מנסה האימפריה לחדש את עצמה באמצעות רפורמות התנזימאת, אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי, שכן עמי הבלקן הנוצריים מנצלים את החולשה ונאבקים לעצמאות. ראשית אלה הסרבים והמונטנגרים, אחר-כך היוונים, ולבסוף הבולגרים.

העמים שנשארים בשלטון העותומאנים או בזיקה אליהם הם הבוסנים והאלבנים, שהפכו לבעלי רוב מוסלמי. מסיבה זו הם משולבים בצבא ובאדמיניסטרציה העותומאנית, גם במקומות אחרים (כמו ארץ ישראל). צריך לזכור שהסולטאן העותומאני הוא הח’ליף המוסלמי, ראש העולם האסלאמי הסוּני. הנחיתוּת מול העולם המערבי מביאה חלק מהסולטאנים לאמץ מדיניות פּאן-אסלאמית ולעודד מסדרים סוּפיים פוליטיים, כגון הנקשבנדי.

בוסניה עוברת לשלטון אוסטרו-הונגרי ב-1878, אולם התושבים המקומיים שומרים על הזיקה לאיסטנבול ולאִסלאם. עד היום רחובות בסראייבו נראים כעיר עותומאנית לכל דבר ועניין. אלבניה וקוסובו נשארות בשליטה עותומאנית עד מלחמות הבלקן ב-1912. הניצנים המוקדמים של לאומיות מקומית בוסנית ואלבנית מעודדים ומוצאים בית במסדרים הסוּפיים, ובמיוחד באלבניה, שם היצירה של הזהות הלאומית החדשה נתמכה והובלה על ידי אנשים הקשורים למסדר הבקטשי, כגון האחים פרשרי.

האימפריה העותומאנית בבלקן

השבטים הטורקיים נודדים לחצי האי האנטולי בסוף מאה ה-11, לאחר הניצחון על הביזנטיים ב-1071 ומקימים ממלכות קטנות, בפלישה שלהם הם מגיעים עד לבוספורוס ונעצרים מול חומות קונסטנטינופול. אחת הממלכות הטורקיות הקטנות הוקמה על ידי עותמאן הראשון בסוף המאה ה-13 בבורסה, על חוף ים השיש, וזאת הייתה תחילתה של האימפריה העותומאנית והשושלת האימפריאלית הארוכה ביותר בעולם (שש מאות שנה)[1].

העקרונות שהיו בבסיס האימפריה העותומאנית הם מדינה מוסלמית כאידיאל של חוק וצדק, מושג שנבנה על ידי היועץ לחליפים בבגדד, ניזאם אל מולק, במאה ה-11. המדינה הפכה לישות צדק שמאפשרת את קיום הדת. היא הושתתה על אידיאל האביר המוסלמי, איש המעלות, שהתחנך לייעוד השירות שלו בזאוויות ובמַדרסות. אצל העותומאניים זה התבטא במעמד היאניצארים – החיילים החדשים שקיבלו חינוך בפנימיות צבאיות והיו עמוד השדרה של הצבא והפקידות.

למיעוטים לאומיים ודתיים, כגון הנוצרים או היהודים, ניתנה אוטונומיה לפי עקרון המילט – עצמאות שיפוטית בעניינים אישיים, משפחה וחברה.

בשנת 1354 עוברים העותומאנים את הדרדנלים בראשות מוראט הראשון, ומעבירים את בירתם מבורסה לאדריאנופול. הם מקימים אימפריה בלקנית אדירה, הרבה לפני כיבוש קונסטנטינופול, מנצחים את הסרבים ב-1389, ולמעשה שולטים בבלקן ומכפיפים את האוכלוסייה הנוצרית המקומית לשלטונם. צריך להבין, שהאימפריה העותומאנית במשך רוב שנות קיומה ובוודאי שבתחילת דרכה, הייתה מיעוט לוחם מוסלמי השולט על רוב כפרי נוצרי גדול, ושהבלקן נכבש כשבעים שנה לפני קונסטנטינופול. למעשה, האימפריה בתחילת דרכה הייתה בלקנית ונוצרית.

מוראט הראשון הוא דמות חשובה בהיסטוריה של העותומאנים והבלקן. הוא למעשה מייסד את מוסד היאניצארים (החייל החדש), ומחזק את שיטת ה”תימר”, אחוזות ואסליות של לוחמים האוספים מס עבור הסולטאן ומשרתים אותו בזמן של מלחמה. בעלי האחוזות הם חיל הפרשים העותומאני – הסיפהאים, שהינו חיל מילואים, מעין מעמד אבירים.

מוראט סובלני בענייני דת ועם אויביו, הוא נותן זכויות למנזר רילה בבולגריה ולמוסדות נוצריים אחרים. אחריו שלט בנו באיזיט הראשון, ויש אומרים שהוא היה נוצרי בסתר. הוא נתן זכויות נוספות לנוצרים ואפשר להם למלא תפקידים בכירים בממשל. הוא השלים את כיבוש הבלקן, בולגריה ואלבניה, פנה נגד ממלכות מוסלמיות במזרח וניצח את הממלוכים, אך נשבה ונוצח על ידי תימור לנג ב-1402, וכך קונסטנטינופול ניצלה, ולסרבים ניתנה תקופה נוספת של חמישים שנה של אוטונומיה מדינית בראשות נסיכים כגון לאזאר. אלא שלכל דבר טוב יש סוף וסרביה נכבשת באופן סופי באמצע המאה ה15 עם נפילת סמדרובו.

סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 הם תקופת תור הזהב של האימפריה העותומאנית. העותומאניים למעשה שחררו את האיכרים הבלקניים בתקופת ימי הביניים מהשיטה הפיאודלית, העריצות של השכבות העליונות ובעלי הקרקעות, ולכן התקבלו בהתנגדות מועטה, בעיקר של השכבות העליונות.

כיבוש קונסטנטינופול והרחבת האימפריה הביאו לרווחה. שליטים כגון סולימן המפואר דאגו לחוק וסדר, והקימו מפעלי בנייה כבירים (כגון הגשר על נהר הדרינה). המסדרים הסוּפיים הקימו מנזרים בכל רחבי הבלקן ודאגו לצדק חברתי. היהודים הגיעו מספרד לאחר הגירוש והקימו קהילות מפוארות, עוזרים לפתח את הכלכלה.

בערים התפתחה אוכלוסייה מעורבת של יהודים, ארמנים, יוונים, טורקים, צוענים ונוצרים סלאביים, ואילו האוכלוסייה הנוצרית המקורית מוצאת מפלט בהרים ובכפרים, כשהתפתחות התרבות והאמנות מתרחשת במנזרים ובעיירות. לכנסייה תפקיד מכריע בשימור הלאומיות והתרבות.

בסוף המאה ה-16 מתחילה התדרדרות, הסתאבות ושחיתות ברחבי האימפריה. השלטון המרכזי נחלש ושליטים מקומיים מתחילים לעשות ככל העולה על רוחם, לוחצים את האוכלוסייה. זה מביא למרידות ומלחמות, אלא שהעותומאנים ממשיכים בהתקדמותם. באמצע המאה ה-16 נופלת בלגרד, המצודה הלבנה על הנהר, ובסוף המאה ה-17 הם צרים על וינה פעם נוספת ואחרונה.

במאות ה-17–18 עולים קרנה וכוחה של רוסיה, המעצמה הסלאבית החדשה, ירושלים השלישית. באיסטנבול שולטים סולטאני הפרחים, והמערב מתחיל במהפכה התעשייתית ובהפלגות מסביב לכיף התקווה הטובה, שמערערים על מעמדה האסטרטגי של איסטנבול כשער בין מזרח למערב. סדרת מלחמות מביאה את האוסטרים לגבולות בולגריה בתחילת המאה ה-18, אך הם נסוגים חזרה לצפון סרביה. במסגרת ‘שלום קרלוביץ’ נקבעים הגבולות שמהווים את הבסיס לחלוקה של ארצות הבלקן למשך מאה השנים הבאות: מצפון לבלגרד שלטון אוסטרי שמרכזו בנובי סאד שעל הדנובה, ואילו מבלגרד ודרומה, בארצות של סרביה, בוסניה, מקדוניה, בולגריה ואלבניה, יש שלטון עותומאני.

העותומאנים באלבניה

במאה ה-15, בזמן שכל העולם נכנע בפני כוחם הצבאי של העותומאנים, ניהלו האלבנים בהנהגת סקנדרבג קרב גבורה אפי לעצמאות שהסתיים בתבוסה קשה והרס של הארץ. השכבות המבוססות עברו לאיטליה והמבנה החברתי נשבר. האלבנים באותו הזמן היו קתולים ברובם, ועובדה זו, בתוספת היותה של אלבניה מדינת גבול בין האימפריה העותומאנית לאימפריה של ונציה, הביאה ללחץ מוגבר על התושבים להתאסלם.

בארצות בלקניות סמוכות, הכנסיה היוונית אורתודוקסית ייצגה את האוכלוסייה המקומית והגנה עליה, בעוד השכבה המבוססת עברה לכפרים ולעיירות והמשיכה לתפקד כמנהיגת החברה. באלבניה לא היה מי שישמור על הנצרות, ובנוסף על כך, ההסתמכות של האלבנים על קוד התנהגות שנקרא “בסה” כחשוב יותר מהדת, הקלה על המעבר של אנשים לאִסלאם. זאת ועוד, האסלאם שהאלבנים פגשו היה של המסדרים הסוּפיים, שיוצגו על ידי אנשים קדושים שהזכירו את הקדושים הנוצריים, והטיפו לתורה דומה. אלבניה היא ארץ ענייה, והפיתוי של הקלה במיסים או מציאת עבודה כחייל או פקיד בממשל, גרם לרבים להפוך למוסלמים (במיוחד במאות ה-18–19), ולו רק כלפי חוץ.

העותומאנים בקוסובו

באימפריה העותומאנית מהווה קוסובו חלק ממחוז שנקרא קוסבה, ובו גם חלקים ממונטנגרו, אלבניה, סרביה ומקדוניה. מחוז קוסבה נשלט מהעיר פריזרן שהייתה הבירה ההיסטורית של הבלקן בזמן האימפריה הסרבית המאוחרת. העותומאנים מפרקים את מנזר רב המלאכים של המלך הסרבי סטפן דושן ובונים מהאבנים את מסגד סינאן פשה היפה, וזה סמל למה שקורה באופן כללי. סדרה לא מוצלחת של מרידות הסרבים בסוף המאה ה-17 מביאה להגירה המונית לחבל ווֹיווֹדינה והארץ הופכת שממה, ואל החלל שנוצר מהגרים אלבנים שמהווים רוב החל מזמן זה והלאה. האוכלוסייה האלבנית וחלק מהאוכלוסייה הסרבית מתאסלמים עם הזמן.

במקרה של אלבניה וקוסובו יש לנו כאן עם אחד המדבר אותה שפה, ולו מורשת תרבותית משותפת. כך שבקוסובו התחילה התנועה הלאומית האלבנית בסוף המאה ה-19, שנקראה “הליגה של פריזרן”.

העותומאנים בבוסניה

האימפריה העותומאנית לא הייתה מקשה אחת, זו הייתה מדינה ענקית, המשתרעת בשיאה מתימן ועד וינה, מעיראק ועד אלג’יריה, מהאי קרים ועד מצרים וקפריסין. חלקים שונים שבה זכו למעמד ויחס אחר. בוסניה היא אחד המקרים יוצאי הדופן של שילוב מוצלח. העותומאנים שמרו על שלמותה הטריטוריאלית ועל שמה ההיסטורי. הם ייסדו את סראייבו כמרכז המדינה והקימו בה מוסדות לימוד, מדרסות ומרכזים של סוּפים, ספרייה, הביאו לשם יהודים, והפכו אותה למרכז מסחרי שוקק. הם בנו גשרים, כדוגמת הגשר במוסטר והגשר על נהר הדרינה, העמקים הנידחים הפכו לעורקי הסחר של האימפריה החדשה והדבר הביא בעקבותיו רווחה ושגשוג.

בבוסניה כבר מתחילת הכיבוש העותומאני מוצא האִסלאם בית, וכנראה שכבר במאה ה-17 היה רוב מוסלמי בחלק מהמחוזות. כנראה שהסיבה העיקרית לכך היא שהנצרות בבוסניה הייתה קשורה לכת הכופרת של הבוגומילים, ולא הוכרה כמילאט עצמאי, ולכן כשניצבה בפני התושבים ההחלטה להצטרף למילאט זה או אחר, הם העדיפו להפוך למוסלמים מאשר לקתולים או לאורתודוקסים השנואים, מה גם שהאִסלאם המיסטי מזכיר את עיקרי הדת הבוגומילית.

בניגוד לסרביה השכנה, הכיבוש העותומאני התקבל בברכה יחסית ובאופן חלק, וזאת למרות העובדה שהמלך טוורטקו היה היחיד שהתגייס לעזרת הנסיך הסרבי לזאר בקרב קוסובו. מהסיבות שהוזכרו לעיל רבים מהבוסנים הפכו להיות מוסלמים, רבים נלקחו או הצטרפו לשורות היניצ’רים באיסטנבול והפכו לבכירים בשירות הציבורי ובצבא העותומאני. תוך מאה עד מאתיים שנה מהכיבוש, רוב האוכלוסייה הסלאבית בבוסניה הופכת להיות מוסלמית, ומנגד – הכנסייה הבוסנית העצמאית נעלמת.

בעלי התפקידים באימפריה שמרו נאמנות לארץ מולדתם והשקיעו בפרויקטים ציבורים כגון בניית דרכים וגשרים (כמו שמופיע בספר “הגשר על נהר הדרינה”), או בניית מוסדות לימוד וציבור, במיוחד בערים הגדולות סראייבו ומוסטר. בשלהי התקופה העותומאנית הביטחון והכלכלה מתדרדרים, והיישוב הסרבי-נוצרי גדל לעומת המוסלמי. לאחר מרד הרצגובינה ב-1875 משתלטת האימפריה האוסטרו-הונגרית על בוסניה, אלא ששלטונה איננו שלטון נאור. האוסטרים מדכאים הן את המוסלמים שמזוהים עם הטורקים והן את הסרבים אורתודוקסים, שהופכים לאויביהם בנפש.