מרים גבירתנו של פלסטין

מאמר זה נכתב מתוך נקודת מבט נוצרית, זה לא אומר שכותב המאמר מסכים עם כל דבר הכתוב בו, אלא הוא משתדל להביא את הדברים מתוך מה שנקרא בחקר הדתות “המודל המשתתף”.

חשיבות החשיפה לפולחן מריה בנצרות טמונה בכך שהיא מאירה את הקשר האנושי הבסיסי ביותר שלנו כבני אדם, שהוא הקשר לאֵם, אבל מעבר לכך גם את התפישות של דמות האם האידיאלית בתוכנו. הטענה שלי היא שיש בנו דמות אם אלוהית שהיא חלק מהנטייה הדתית הטבעית של האדם, מריה היא מקרה פרטי של ארכיטיפ אמוני אנושי כללי, ולכן אי אפשר להתייחס אליה רק כעניין תיאולוגי נוצרי.

הקשר לאימא (וגם לאבא), הוא במוקד ההתפתחות הנפשית של האדם בשנות החיים הראשונות, שאז נקבעת האישיות והקומפלקסים הפסיכולוגיים. עקב כך יש כאלו הטוענים שהאלוהות היא בעצם תחליף לאם ואב, ובמסגרת זו אפשר להבין את פולחן האם הגדולה בפרהיסטוריה, פולחן האלות בתרבויות העתיקות ופולחן מריה בנצרות כיום. אבל זה לא רק תחליף, אלא ארכיטיפ הקשור לעובדה שהאדם במהותו שואף לדתיות, כפי שביטא זאת גדול חוקרי הדת של המאה ה-20 מירצ’ה אליאדה, האדם הוא Homo religious.

מתברר כי האדם הוא החיה שזמן הגידול שלה הוא הארוך ביותר, בניגוד לעופר או גור הכלבים, אנחנו נולדים בלי יכולת ללכת ותלויים בהורים שלנו ובמיוחד באמנו במשך שנות החיים הראשונות. פועל יוצא מזה הוא שכל היחסים שלנו בחיים הם השלכות של הקשר עם האם והאב. אלא שיש באדם משהו שהוא מעבר ליחסים האישיים, מהות של גורל, משמעות, הארה, עצם החיים עצמם מצד אחד, וההתמזגות עם כל היקום מהצד השני. האדם מסוגל להכניס את כל היקום לתוכו, כפי שנאמר: “יש לך עיניים קטנות אך הן רואות דברים אדירים” (רומי). עם הבגרות מופעלים בנו כישורים גבוהים שהיו רדומים עד לאותו הזמן, ובזכותם יש באפשרותנו לחוות את החוויה הדתית, שהיא מהותית לאדם,^[1] ובתוכה יש מקום לנוכחות אב ואם מסוג אחר.^[2]

במילים אחרות יש בנו אפשרות לחוות את ה”אם הקוסמית”, ועל רקע נשיות אוניברסלית מקודשת זו אפשר לנסות ולהבין את דמותה של מריה, שנקראת בנצרות גם “אם האלוהים”, ולא רק על רקע מאפייני האם הפיזית. מכיוון שהאם הפיזית היא קצת כמו דמות סופיה הגנוסטית שנפלה לעולם הזה, אבל האם האלוהית באה ממקום אחר הנמצא במעמקי היקום, נצחי ואינסופי. היא חלק מאלוהים, המשלים אותו, מכיל ומוליד אותו בו זמנית.

אלוהים בורא מעצמו עולמות של אנרגיות, האצלות, שבסופו נמצאת ישות נקבית, וממנה נאצל העולם. ישות בוראת וחובקת כול זו הופיעה בתחילת ההיסטוריה כאלה האֵם הגדולה האחראית על מחזורי החיים והמוות, היצירה והמחשבה המופשטת. היא זו שחנכה בני אדם וגידלה אותם בחיקה, מחברת אותם עם עצמם, עם בני אדם אחרים, עם חיות וצמחים, מחזורי העונות והשנה, ברשת סימפתטית של קשרים ואהבה. הישות הבוראת היא המהות הגבוהה יותר של האם הגדולה ולאו דווקא המהות הפיזית של ההולדה (אם כי יש קשר), היא משלימה את האלוהים הגדול והנסתר, היא החיים עצמם הפועמים ביקום, נצחיים וארעיים בו זמנית, היא תודעה טהורה, הריקנות הבודהיסטית, המילה.

לפי המיסטיקה הנוצרית הרי שלפני קצת יותר מ-2000 שנה הופיעה הישות הנקבית הבוראת בעולם, והיא התגלמה בדמותם של מריה וישוע. דבר-מה התרחש בהווייתה של אישה מוארת שנקראה מריה, שאפשר את הופעת/הולדת המילה (הישות הבוראת) בעולם. המאורע הזה היה גדול יותר מכל מה שקרה לפניו, בלתי נתפש, מופלא ואלוהי. ולאחריו, כמו שקורה בעולמנו שלנו, התרחשו דברים מופלאים נוספים רבים, נוצרה השתלשלות של מאורעות שהביאה לכך שאותה ישות החלה להתערב, דרך דמותה של מריה, במאורעות העולם.

תולדות מריה

מריה מוזכרת 20 פעמים בלבד בברית החדשה, מתוכן 12 פעמים בלוקס, בעיקר בהקשרים של הבשורה והלידה. בנוסף על כך היא מופיעה בנס היין בקנה, הנס הראשון שאותו ישוע חולל, היא נמצאת בזמן הצליבה שלו, היא נמצאת עם התלמידים לאחר מותו, ויש המזהים אותה עם האישה המופיעה בשמיים בחזון יוחנן, כשהיא לבושה שמש והירח תחת רגליה (יוחנן י”ב, 18-11).

אלא שעיקר המסורת הנוצרית המתייחסת ללידתה של מריה, חייה, מעורבותה בחייו של ישוע ובחיי הקהילה הנוצרית החדשה לאחר מותו, עלייתה לשמיים ותפקידה כמלכת השמיים, נשענת על ספרות נוצרית חיצונית ובמיוחד הבשורה של ג’יימס, שנכתבה במאה ה-2 לספירה ונתפשה כספר אמין ועתיק ועל פרשנות ואגדות מאוחרות יותר. מעמדה של מריה הולך ועולה עם השנים, החל מוועידת אפסוס במאה ה-5 המכריזה על מריה כאם האלוהים, המשך בהכרה בהיריון ללא רבב של מריה במאה ה-19, וכלה בהכרה בעלייתה של מריה לשמיים כדוֹגמה במאה ה-20 והכרזתה כאם הכנסייה בוועידת הוותיקן השנייה.

לפי הבשורה של ג’יימס, מריה נולדה לאנה ויהויכין, הורים מבוגרים חשוכי ילדים, שהתפללו לאל שיעניק להם ילד. לצורך כך יהויכין פרש למדבר למשך 40 יום, שם צם והתענה עד שהופיע לפניו מלאך והבטיח לו שמריה תיוולד. הוא חזר לירושלים והתחבק בשער העיר עם אשתו אנה, שכבר הייתה באה בימים, וכך התרחש הנס של לידת מריה ללא חטא. כאות תודה לנס שקרה לה נשבעה אנה להקדיש את מריה לאל ולגדל אותה במקדש, וכך היה.

בגיל שלוש נמסרה מריה למקדש וגדלה בחצרותיו. כל ישראל אהבו אותה, ובין השאר היא רקדה לפניהם בתור ילדה (כמו מרים אחות משה). במהלך שהותה במקדש היטהרה ונתקדשה, המלאכים הביאו לה אוכל שמימי, והכוהנים טיפחו אותה ולימדו אותה את המסורת של עמה. מריה למדה את כל מה שאפשר מהספרים הקדושים ומהכוהנים, ובעיקר מרוח הקודש ששרתה במקדש, עד שהפכה למקדש בעצמה. המעשה האחרון שלה במקדש היה לארוג את פרוכת הקודש ביחד עם שבע בתולות. ויחד עם זאת היא הייתה אישה ככל אישה, וכשהגיעה לבגרות היה חשש שהמחזור שלה יטמא את המקדש (לפי חוקי הטהרה היהודיים דם הנידה טמא) וצריך היה למצוא סידור אחר עבורה.

הכוהן הגדול זכריה הזמין את כל אלמני ישראל למקדש, כשכל אחד נצטווה להביא את המטה שלו. כשזכריה הסביר לקהל שהוא מחפש אדם שיוכל לשמור על האוצר האנושי ושמו מריה, פרח המטה של יוסף, שהיה אלמן מבוגר, ונחתה עליו יונה, וזה היה סימן לכך שהוא האיש שנועד לשמור על מריה. זכריה הכוהן הגדול ביקש מיוסף לדאוג למריה, וסוכם שהם יינשאו אבל לא יקיימו יחסי אישות. ליוסף היו ילדים מנישואים קודמים ואחד מהם היה ג’יימס (יעקב), מנהיג הקהילה הנוצרית הצעירה לאחר ישוע.

יוסף שמר על מריה ואפשר לה לעסוק בעבודת האל ללא הפרעה, ולמרות זאת בגיל 16 (לפי ג’יימס) מריה נכנסה להיריון מרוח הקודש, למרבה פליאתו ותדהמתו של יוסף ואכזבתם של הכוהנים. בדיקה של מים מָרִים שנעשתה לשניהם בבית המקדש הראתה שהם לא “חטאו” וכי השבועה שנשבע יוסף לשמור על תומתה של מריה התקיימה (המים המרים הורגים כל אדם שמשקר), ואז נגלה לכול שהיא הרתה מרוח הקודש וכי היא נושאת את משיח ישראל ברחמה.

אירוע הבשורה הוא הזמן שממנו והלאה יש לנו אזכורים של קורות מריה גם בברית החדשה. הוא מופיע בבשורה על פי מתי ובבשורה על פי לוקס. במתי (א’, 18) מסופר על התעברות מריה מרוח הקודש, אבל לא מסופר איך והיכן זה קרה. לפי לוקס (א’, 28) זה קרה בנצרת, שם אמר המלאך גבריאל למריה “שמחי מרי מלאת החסד אלוהים איתך” והיא התעברה, ובכך התקיים תיקון של המין האנושי: הייתה זו אישה שחטאה – חווה, והעונש שקיבלה היה ללדת בנים בצער, והייתה זו אישה – מריה, שתיקנה, והתיקון הוא ללדת בנים בשמחה ולהרות מרוח הקודש ולא כתוצאה מתאוות בשר ודם.

ניתן לטעון כי הסיבה לכך שאלוהים התגשם באדם הייתה לעזור למין האנושי לתקן את עצמו ולהיגאל, אלא שזה התאפשר רק בזכות התיקון העצמי של מריה, שנבע מכוח עצמה וזימן בעקבות זאת התערבות חיצונית. לפי ג’יימס, המלאך פגש את מריה פעמיים בנצרת, פעם אחת כששאבה מים מהבאר ובפעם השנייה כשהיא טוותה בבית. ההיריון התרחש ללא תשוקה, ומתוך הסכמה והתמסרות.

לוקס (א’, 39) מספר לנו כי לאחר ההתעברות הלכה מריה לבקר את אלישבע – אימו של יוחנן המטביל – בעין כרם, וכי במפגש בין שתי הנשים קרה דבר מופלא. אלישבע ויוחנן (שהיה עדיין עובר בבטנה) הכירו בנוכחותו של משיח אלוהים והתמלאו ברוח הקודש, וכך גם מריה, שאמרה בעקבות כך את תפילת המגניפיקט ((Magnificat. מריה שהתה עם אלישבע שלושה חודשים ואחר כך חזרה לביתה בנצרת, אבל לצורך מפקד אוכלוסין שערך הקיסר אוגוסטוס היא נאלצה להגיע ביחד עם משפחתה, בחודש התשיעי להריונה, לבית לחם, ושם ילדה את ישוע.

מריה הולידה את ישוע בבית לחם, מכיוון שבנוסף להיותו בן אלוהים הוא גם משיח מבית דוד, וזה החלק האנושי שבו. יוסף היה מבית לחם ומשושלת בית דוד, והלידה של ישוע הייתה התגשמות של נבואות התנ”ך על גאולת ישראל, אבל בנוסף לכך גם הופעה של האנרגיה האלוהית בעולם. ההתגשמות של בן אלוהים בעולם הדהדה בעולמות העליונים והתחתונים, ומי שהיה מספיק רגיש יכול היה להרגיש אותה. וכך, האמגושים מהמזרח מגיעים לבית לחם, בעקבות כוכב שמופיע בשמיים, בכדי לברך את ישוע ולהביא לו מתנות, וכך גם הרועים שבסביבה באים לברך את הילד. אבל לא כולם שמחים, וכשהורדוס שומע שנולד מושיע לישראל הוא שולח חיילים כדי למצוא את התינוק האלוהי ולהרוג אותו.

מריה מתחבאת מפני החיילים של הורדוס במערה בבית לחם, ובזמן שהיא מניקה את התינוק הרעב טיפה מחלבה נפלה על הרצפה, והפכה את קירות המערה ללבנים. מאז יש בהם תכונות ריפוי, הזנה רוחנית ופריון, במיוחד עבור נשים עקרות שבאות למערה כדי לקבל ברכה. על פי האמונה, אם מערבבים את הסיד שמגורד מקירות המערה עם מים ושותים – זו סגולה לעיבור. מריה המניקה את ישוע היא סמל לטבע האנושי שבו, להזדקקות שבו. מתברר כי במידה מסוימת האלוהות זקוקה לבני אדם, בדיוק כמו שבני אדם זקוקים לאלוהות. החלב של מריה הוא סמל לחסד ולמזון, לחיים שהיקום מעניק לנו מדי יום ביומו.

לפי ג’יימס, כשישוע נולד הופיע תחילה אור מעל המערה, ורק אז הופיע הילד וינק משדה של מריה. שור וחמור באו לסגוד לו מעל עריסתו, ובזאת מתמלאת נבואת ישעיה ” ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן” (ישעיהו א’, 3). לאחר הלידה קרום הבתולין של מריה נשאר שלם. המיילדת סלומה פקפקה בכך ושלחה את ידה אל חלציה, והיא יבשה מפני חוסר האמונה שלה, ורק חרטה כנה הביאה את מריה להתפלל עבורה ולחזרתה לחיים.

אפשר להבין את תפקידה של מריה בצורה הבאה: בכדי שאלוהים יוכל להופיע בעולם הפיזי, להיוולד על פני האדמה, צריך היה קודם כול כלי טהור שיוכל להכיל אותו, ומכאן שעצם הקיום של מריה הוא פלא שמגיע לשיאו עם הלידה של בן האלוהים בעולם הזה. לאחר הלידה צריך לגדל את התינוק, להניק אותו, לחתל אותו ולשמור עליו. לכל הדברים הללו אין כמעט התייחסויות בברית החדשה והמסורת הנוצרית נשענת בעיקר על ספרות מאוחרת ובשורות חיצוניות. בלוקס יש התייחסות מועטה לישוע התינוק, שם מסופר שעשו לו ברית מילה כשהיה בן שמונה ימים, הציגו אותו במקדש כשהיה בן ארבעים יום, וכי אדם בשם שמעון ואישה נביאה בשם חנה בן פנואל הכירו בו בתור משיח ישראל. לפי מתי (א’, 13), בעקבות הרדיפות של חיילי הורדוס הופיע מלאך בחלומו של יוסף וציווה עליו לברוח עם משפחתו למצרים.

ישנם אגדות רבות לגבי קורות המשפחה הקדושה בשנים שבהן הם שהו במצרים. לפי הנצרות הקופטית, מצרים הייתה ארץ המאגיה והפגאניות של העולם העתיק, והשהות של ישוע התינוק שם ניקתה את הארץ מבחינה אנרגטית. לפי הנצרות האתיופית בזמן שהמשפחה הקדושה גרה במצרים, מריה וישוע עלו במעלה הנילוס וביקרו באתיופיה, מקדשים גם את ארצם. מריה הגיעה להר קדוש שנקרא “הר הצלב”, ושם כרתה ברית עם ישובי הארץ, שבמסגרתה ניתנה הבטחה שהיא תתווך למענם.[3] לפי ג’יימס, בזמן המסע למצרים התחוללו ניסים שונים, למשל כשהם היו רעבים עץ דקל התכופף ונתן להם מפירותיו, וכשהם היו צמאים בקע מעיין מהאדמה. חיות הפרא, כמו אריות ונמרים, באו לסגוד לישוע, וכשהם הגיעו למצרים פסלי האלילים בהרמופוליס נפלו והתנפצו על הקרקע. לאחר מות הורדוס (שלוש וחצי שנים לאחר ההגעה למצרים לפי הגרסה הקופטית) הופיע המלאך לפני יוסף וציווה עליו לחזור לישראל וללכת לנצרת.

על מה שקרה בזמן שישוע היה ילד בנצרת אנחנו לא יודעים הרבה, מלבד הכתוב בלוקס (ב’, 40): “והילד גדל והתחזק, מלא חכמה, וחסד אלהים היה עליו”. האם הוא חלה בחצבת? התעורר בלילה? למד בבית המדרש? שיחק עם ילדים אחרים? האפלה מתפזרת כשהוא מגיע לגיל 12, עת הוא מבקר במקדש בירושלים במסגרת העלייה לרגל (המשפחה וכנראה שגם ישוע בתוכה ביקרה במקדש בכל שנה). ישוע נשאר במקדש בזמן שהמשפחה חוזרת לנצרת, ורק לאחר מהלך יום (כנראה באזור יריחו) הם מגלים שהוא לא עמם ושבים לבקש אותו. מהמעט שכתוב ברור שהיו לבני המשפחה קרובים ומכרים, שהם היו חלק מקהילה, ואף היו לישוע “אחים”, או “בני דודים”, כפי שטוענת הכנסייה הקתולית.

מתברר שה”ילד” נשאר במקדש להתדיין עם החכמים בדברי תורה, וכי הוא הרשים את כולם. כששואלת אותו מריה מדוע הוא “עשה להם את זה”, כלומר הדאיג אותם, כפי שכל אימא יהודיה הייתה שואלת, ישוע עונה כי הוא היה עם אביו. זה הרגע שבו הוא מגלה את הבית והאב האמיתיים שלו, והם אלוהים והקדושה. את האירועים שהתרחשו עם ישוע במקדש מריה נוצרת בליבה (לוקס ב’, 51), ואולי במידה רבה זה מרמז על כך שהיא נהפכת לתלמידה שלו. לאחר מכן כתוב שישוע “נכנע” להוריו, כלומר מקבל את מרותם, למרות שכבר ברור שהאב האמיתי שלו והבית האמיתי שלו הוא עם האלוהים, והכתוב מוסיף שבזמן שהוא היה כבר נער, הוא “גדל בחוכמה ובקומה ובחן לפני אלוהים ובני אדם” (לוקס ב’, 52), וכי אנשים הכירו אותו בתור בנו של יוסף הנגר.

על הקורות את ישוע מגיל 13 עד גיל 30 איננו יודעים דבר, וכך גם לגבי מריה. בגיל 30 נטבל ישוע בירדן על ידי יוחנן המטביל ומתחיל בשליחותו. הוא מגיע לגליל, אוסף סביבו תלמידים ומתחיל ללמד ולחולל ניסים. את הנס הראשון – הפיכת המים ליין בחתונה בכפר כנא – הוא עושה בהשראת מריה ובהנחייתה. היא גם מנחה את הנוכחים לשמוע לבנה ולפעול לפי הוראותיו, כלומר מראה להם את הדרך לגאולה (“כל אשר יאמר לכם תעשו” – יוחנן ב’, 5). לאחר שאנשי נצרת מתכחשים לישוע, מריה הולכת איתו ועם תלמידיו לכפר נחום. אבל כשישוע מתחיל ללמד שם בבית הכנסת  והיא באה לקרוא לו ביחד עם אחיו, הוא מתכחש לה: “ענה ואמר להם: מי הם אמי ואחי? הוא הביט כה וכה אל היושבים סביבו במעגל ואמר: ‘הנה אמי ואחי, כל העושה את רצון אלהים הוא אחי ואחותי ואמי'” (מרקוס ג’, 33).

לאחר מכן מריה לא מוזכרת יותר בברית החדשה בהקשר של זמן פעילותו של ישוע בגליל והניסים שהוא חולל, ולמרות זאת אנחנו משתמשים בדמותה בכדי להבין את הניסים הללו. האם הוא בא לבקר אותה מפעם לפעם בזמן שהוא גר בגליל? או אולי היא ביקרה אותו? מה היא עשתה במשך הזמן הזה ששמעו יצא למרחוק?

ישוע מנסה לבקר בנצרת בתחילת פעולתו, והמקומיים שמכירים אותו מילדות מסרבים לקבל את הטפתו באומרם: “הרי זה בנו של הנגר. הלוא שם אמו מריה ואחיו יעקב ויוסף ושמעון ויהודה, ואחיותיו הרי כולן פה אתנו. אם כן מנין לו כל הדברים האלה”? (מתי י”ג, 54). ועל זה אומר ישוע: אין נביא בעירו, ומוסיף גם בביתו, רומז בכך שגם המשפחה שלו לא קיבלה אותו, ועולה השאלה האם זה כולל גם את אימו מריה (ואני מניח שלא). מעניין שהטקסט מונה את שמות האחים וטוען שלישוע היו גם אחיות, כלומר קשה להניח שמריה הייתה בתולה גם אחרי כל הילדים הללו, אלא אם כן אלו ילדים מנישואים קודמים של יוסף, ומכאן הקשר של בן יחיד בין מריה לישוע.

מריה חוזרת לקדמת הבמה של הברית החדשה בזמן שהיא חוזה בצליבה של בנה יחידה[4]. ביוחנן (י”ט, 25-27) נאמר: “על-יד צלב ישוע עמדו אמו ואחות אמו, מרים אשת קלופה ומרים המגדלית, כשראה ישוע את אמו ואת התלמיד האהוב עליו עומד לידה, אמר לאמו: ‘אשה, הנה בנך’.  לאחר מכן אמר לתלמיד: ‘הנה אמך’. מאותה שעה אסף אותה התלמיד לביתו”. וזה אומר שמריה הייתה חלק מהמעגל הקרוב של ישוע, יחד עם המגדלית ויוחנן. ואכן היא נשארת עם התלמידים ונמצאת איתם באותה קהילה בירושלים לאחר העלייה של ישוע לשמיים, כנאמר במעשי השליחים (א’, 14): “כל אלה התמידו בלב אחד בתפלה, הם והנשים ומרים אם ישוע ואחיו”.

מכיוון שידוע כי יוחנן עבר לאפסוס (מקום מקדש ופולחן לדיאנה, אלה בתולה מהחשובות בעולם העתיק) שבמערב טורקיה במהלך חייו, ומכיוון שהוא אסף אותה אל ביתו, התפתחו מסורות שמריה הגיעה לאפסוס ונפטרה שם. הקיסרים והקיסריות הביזנטיים עודדו מסורות אלו ואף הצביעו על הבית שבו גרה. אבל בסופו של דבר התקבלה הגרסה כי היא גרה עם התלמידים בהר ציון, שם הייתה הקהילה הנוצרית הראשונה שחיה חיי שיתוף, במקום שלימים כונה “אם כל הכנסיות”, ואף קיבלה איתם את רוח הקודש בפנטקוסט (חג השבועות). כך או כך ברור כי מריה הייתה חלק מהגרעין הקשה של המאמינים והתנתקה מהמסגרת המשפחתית בנצרת.

החל מהמאות ה-4-5 מופיעות מסורות ותיאורים נוספים הקשורים לפעולותיה וחייה של מריה, וכך מתפתחת האמונה כי היא נרדמה בסוף ימיה בהר ציון, לפי אותן מסורות היא הייתה מנהיגת הקהילה הנוצרית הקדומה. לאחר “הירדמותה” הועברה מריה לקבורה בקבר מרים שבעמק יהושפט, אבל לאחר שלושה ימים ישוע בא והעלה אותה לשמיים בגופה ונשמתה, ושם היא הוכתרה כמלכת השמיים, יושבת לצדו של ישוע ומתווכת עבור בני אדם הזוכים בזכותה למחילה ותקווה.

כיום מקובלת האמונה כי לאחר מותו של ישוע על הצלב העולם כולו היה תלוי על בלימה והתקיים רק בזכות אמונתה וגדולתה של מריה, הלב שלה הכיל את המכאוב והאהבה, התקווה והחמלה. היא מצליחה לעבור את שלושת הימים עד לתחייתו וכמו להוליד את ישוע מחדש, היא זו שמנהיגה את התלמידים, אוספת אותם תחת כנפיה, וממשיכה את הדרך ובכך הופכת להיות לאם הכנסייה. וכדאי להוסיף בהקשר זה כי מריה מגלמת במידה רבה את דמות האם הגדולה, היא מחליפה את דמותה של אימא אדמה – האלה הגדולה של התרבויות הפגאניות.

הסיפור של מריה הוא סיפור של ילדה תמימה, נערה צעירה, אישה פשוטה מנצרת, שהפכה בסוף חייה למלכת השמיים והעולם, כשבדרך היא עוברת צער ועצב, נאלצת להקריב את הקורבן הקשה ביותר ובכל זאת מצליחה לאסוף עצמה ולהמשיך הלאה. כל הדברים המופלאים הקשורים לאירועים החשובים בחיים של מריה נקראים בנצרות בשם רזים או מסתורין, ומופיעים כמושאי מדיטציה, מחשבה ותפילה במסגרת התרגולת של מחרוזת הרוזרי. זוהי תרגולת מחשבתית מדיטטיבית המתמקדת באירועים החשובים בחייה של מריה ובמשמעותם הפנימית והרוחנית, גם אחרי מותה

[1]  אבל לא הכרחית בו, כלומר היא מתרחשת רק כתוצאה מבחירה או גורל.

[2]  החוויה הדתית כוללת בתוכה מיזוג של הניגודים, ובתוכה יש קיום של אבא ואימא יקומיים בו זמנית, שאפשר לראותם כאנדרוגינוס (ולא בהכרח בהקשר של המיתולוגיה היוונית).

[3] ראו הספר “מסתרי ארון הברית באתיופיה, זאב בן אריה, 2019

[4] ובלבה ננעץ חרב, כפי שניבא הנביא שמעון בזמן הביקור במקדש (כשישוע היה בן 40 יום)

מריה מתערבת בענייני ישראל

מרים היא אימו של ישוע, אבל נתפשת בנצרות גם כהתגלמות האם הגדולה, האימא של כולנו, היא מחליפה במידה מסוימת את דמותה של אימא אדמה – האלה הגדולה של התרבויות הפגאניות. בתור שכזו היא הופיעה בישראל עוד לפני שנולדה, לפי אמונת הנוצרים ובמיוחד המסדר הכרמליתי, מרים נגלתה לאליהו הנביא בתוך הענן שעלה מהים לאחר המאבק שלו בנביאי הבעל במוחרקה. זה היה ענן גשם ראשון לאחר שלוש שנות בצורת. אליהו הבין שהאם הגדולה באה לעזור לילדיה ושבעתיד היא תוליד את מושיע העולם, בדיוק כפי שהגשם מושיע את האדמה הצמאה למים.

בכדי שאלוהים יוכל להגיע לכאן, למציאות הפיזית, להיוולד על פני האדמה, צריך היה שתהיה קודם כל אישה טהורה שתוכל להכיל אותו, ומכאן שעצם הקיום של מרים הוא פלא. אבל הפלא לא מסתיים עם הליד: לאחר התחייה של ישוע מרים מביא לכדי ירידת רוח הקודש על התלמידים בפנטקוסט, חג השבועות, לאחר מותו של ישוע על הצלב העולם כולו תלוי על בלימה ומתקיים רק בזכות אמונתה וגדולתה של מרים, הלב שלה מכיל את הכאב והאהבה, התקווה והחמלה. היא מצליחה לעבור את שלושת הימים עד לתחייתו וכמו להוליד אותו מחדש, היא זו שמנהיגה את התלמידים, אוספת אותם תחת כנפיה, וממשיכה את הדרך, וכך בחג היהודי הבא יורדת עליהם רוח הקודש, וזה אומר שהנצרות והאנרגיה שישוע הביא לעולם יכולה להמשיך. זאת ועוד. בעקבות התקדשותה מרים עולה לשמיים לאחר מותה ושם היא מוכתרת כמלכת השמיים, יושבת לצדו של ישוע ומתווכת עבור בני אדם הזוכים בזכותה במחילה ותקווה.

כל הדברים המופלאים הללו הקשורים לחיים של מריה, הנקראים בנצרות בשם מסתורין, מופיעים בתרגולת של תפילות מחרוזת הרוזרי, שמתמקדות באירועים השונים שקרו במהלך חייה של מריה, כולל אחרי מותה. במהלך תרגול התפילות של הרוזרי יש הרבה יותר תפילות למרים מאשר לישוע, וכך כנראה גם באופן כללי בתפילות האישיות בנצרות.

בנצרות התפתח פולחן והערתה של מריה שנקראת מריולוגיה Mariology, אלא שהמיוחס אליה עבר התפתחות במהלך השנים: במשך יותר מאלף שנה ישבה מריה במרום מושבה בשמיים וצפתה מלמעלה על מעשיהם של בני אדם, מתווכת עבור התפילות, בפעמים נדירות היא הופיעה בקרב בני אדם, כך היה במקרה של גרגורי מניסה במאה ה4, אבל לרוב לא ראו אותה. אלא שבתחילת המאה ה13 היא החליטה ולחזור ולהתערב במעשי בני אדם ובחברה, אולי בגלל שהציפייה שישוע יחזור לאחר 1000 שנה לא התממשה, ומסעי הצלב התבררו ככישלון, כך הוא כך היא הופיעה בתחילה לפני סנט דומיניק ב1208 ונתנה לו מחרוזת (פיזית), וכלי רב עוצמה של התחברות אליה בעזרת טכניקה של תפילה עם המחרוזת שנקראת רוזרי.

במאה ה19 מריה מופיעה בכמה התגלויות חשובות בצרפת, שחלק מהן משליך על ארץ ישראל. באותה מאה היא מופיעה גם לשתי נשים קדושות ערביות מקומיות, ויש התגלויות מוכרות שלה בישראל. במילים אחרות מריה מתערבת מחדש בענייני הארץ, ויש לזה משמעות גדולה, מכיוון שמריה נולדה בישראל ובילתה כאן כמעט את כל שנותיה, היא בת הארץ הזו.

ב1830 הופיעה מריה לפני הנזירה קתרין לאבור  Catherine Labouré בפריז והדריכה אותה ביצירת מדליון שיביא חסד למי שלובש אותו, ויכין אותו לקבלת החסד ובמקרים נדירים גם התגלות, וזה בדיוק מה שקרה לאחד האישים שפעלו רבות בארץ ישראל – אלפונס רטיסבון. על המדליון נטבעה מצד אחד דמותה של מריה עומדת על העולם, פושטת ידיה כשעל אצבעותיה טבעות עם אבני חן המפיצות קרני אור, מהצד השני האות M המסמלת את מריה ומעליה הצלב, מתחתיה שני לבבות, האחד של מריה דקור בחרב  (מה שנקרא stabat mater) והשני של ישוע עטור בקוצים.

ב1858 שנת ההופעה של מריה בלורד, מופיעה מרים בקהיר לפני מרים בוארדי באלכסנדריה בכדי להציל אותה ממוות, בזמן שהיא שוכבת מדדמת ונטושה באחת מסמטאות העיר

לימים תחזיר מרים בוארדי את המסדר הכרמליתי לישראל. זהו מסדר של נזירות שהתחיל על ידי תרזה מאווילה, קדושה נוצרית חשובה ודוקטור של הכנסייה מהמאה ה16 בספרד שזכתה בהתגלויות של מריה בעצמה. הקשר הנשי נשמר לאורך הדורות ומתחזק. מרים בוארדי ממשיכה לקבל הדרכה ולזכות בחזיונות של מריה במשך עשרים שנה עד יום מותה.

ב1874 נערה ערביה צעירה אחרת בשם מרי אלפונסין מירושלים מתחילה לקבל חזיונות של מריה שנמשכים 53 שנה, הפעם הראשונה קורית בזמן שהיא משרתת בתור נזירה בבית לחם, מקום שם מרים הולידה את ישוע בנה, המעשה המכונן בחייה של כל אישה ואם ובמיוחד במקרה שלה. שנה לאחר מכן 1875 מגיעה מרים בוארדי לבית לחם בכדי להקים מנזר כרמליתי ראשון, וכך למשך שלוש שנים יש לנו שתי נשים המקבלות חזיונות של מריה (ולפחות אחת מהן שומרת זו בסוד) ועושות ניסים באותו המקום.

מה שמריה מנסה לעשות בהתגלויות שלה הוא לגרום לבנות הארץ הזו לפעול למען אנשיה, לקחת אחריות, ראשית דרך מרים בוארדי שהיא בת הארץ המביאה לכאן נזירות ממנזר בינלאומי שיקימו מנזר שבו תוכלנה הבנות הצעירות להתחנך, ולאחר מכן דרך מריה אלפונסין שמקימה מסדר של נשים ערביות ראשון מסוגו. ואכן, הנצרות הקתולית מתחזקת ומתבססת.

קראו את סיפור חייהן המדהים של מרים בוארדי ומרי אלפונסין

הפטריארך ברלסינה

בשנת 1927 נוסד חג מקומי לכבוד מריה שכונתה “גבירתנו של פלסטין” על ידי הפטריארך של ירושלים לואיג’י ברלסינה (Barlassina), מתוך רצון ובקשה להתערבות של מריה בענייניה של ארץ מולדתה, לצורך השכנת שלום ויחסים טובים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, וכן הגנה מאסונות כגון רעידת האדמה החזקה שפקדה את הארץ כמה חודשים קודם לכן. ברלסינה הכריז על מריה כגבירתנו של פלסטין וייסד חג לכבודה בתאריך 25.10 בכל שנה. הוא הונע לעשות זאת לאחר שהתגלה לו שמריה טרחה להופיע בעשרות השנים הקודמות לפני מספר נשים בישראל, ובמיוחד לפני מרי אלפונסין, שנפטרה באותה השנה.

ברלסינה היה הפטריארך של ירושלים במשך זמן רב (1920-1947), ולמעשה היה גם ראש המסדר של הקבר הקדוש (הראש הרשמי הוא האפיפיור), מסדר האבירים הקיים עד היום, ובעל תפקיד חשוב בעלייה לרגל לארץ ישראל. המסדר אימץ את מריה כפטרונית שלו, וכן את החג לכבוד גבירתנו של פלסטין, שאותו ייסד. יש להניח שברלסינה תרגל את הרוזרי, ושהיה לו קשר כלשהו עם מריה. הוא היה אסיר תודה על ההתערבות של מריה בענייניהם של הנוצרים המקומיים, על התחזקות הקהילה הקתולית, התהוות השלטון הנוצרי בישראל (המנדט הבריטי) לאחר 700 שנה של ריחוק מהארץ, ועל ההזדמנות שנפלה בחלקו להיות הפטריארך של ירושלים בימי משיח אלו (לפי תפישתו).

בכדי לעגן את האנרגיה של מריה בארץ מולדתה הקים ברלסינה מנזר בשם “גבירתנו של פלסטין” בדיר רפאת (ליד בית שמש), ובו מוסדות חסד לטובת הקהילה (כיום יש שם בית יתומות שמופעל על ידי האחיות בית לחם). הוא כתב את הברכה “שלום לך מריה” (Ave Maria) ב-280 שפות, כשהיא מצוירת על סרטים שנישאים על ידי מלאכים בקירות ותקרת הכנסייה. מעל מבנה הכנסייה יש פסל גבוה של מריה שולחת ידיה ומגנה על הארץ מאסונות. הפסל הוא העתק של פסל ממנזר של האחיות דורותי באיטליה, זה המסדר שהחזיק את המקום בתחילה וחברותיו ידועות בגידול הפרחים ומסורת הלימוד שלהן. המסדר קרוי על שם סנט דורותי, שקודשה בקיסריה קפדוקיה (בטורקיה) בתקופת הרדיפות של הקיסר דיוקליטיאנוס. ברלסינה הזמין אותן לארץ כחלק מחידוש הנוכחות הנוצרית בישראל וחיבור מחדש של ההווה והעתיד עם העבר.

ברלסינה היה פעיל בישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בתור הבישוף של כפר נחום, ולאחר מכן כעוזר לפטריארכיה בירושלים. הוא תפש את התקופה הביזנטית כזמן של שלום והרמוניה בין יהודים לנוצרים, ואת מסעי הצלב כתקופה טובה לכלל העולם הנוצרי. הוא ראה בבריטים ושותפיהם למלחמת העולם השנייה מעין צלבנים חדשים שכבשו מחדש את הארץ למען ישוע. החג לכבודה של מריה נקשר להשתלטות המחודשת של הנוצרים על ירושלים, ונחשב להמשך פולחן מריה, שהגיע לארץ לראשונה ב-1229,בזמנו של פרדריך ה-2. מחרוזת הרוזרי התגלתה לסנט דומיניקוס ב-1208, כך שהפעם הראשונה שהפולחן יכול היה להגיע לירושלים הייתה רק לאחר שהצלבנים בהנהגת פרדריך ה-2 השתלטו מחדש על העיר בשנה זו, וברלסינה היה כנראה מודע לעובדה הזו.

ברלסינה נפטר כחודשיים לפני החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה ישראל ותחילתה של מלחמת השחרור, יודע כנראה מתי טוב לעזוב מבחינתו, וזכה להתאחד עם גבירתנו של פלסטין בשמיים.

הופעות של מריה באמנות ואדריכלות

בשנות השישים מוקמת בישראל כנסיית הבשורה לכבודה של מריה והעיקרון הנשי בנצרות, היא נחנכת בשנת 1969 בזמנו של האפיפיור פאולוס השישי שהיה הראשון לבקר בישראל, אהד את היהדות וקידש את הילדה שזכתה להתגלות בלורד וכן קדושה אירופאית חדשה וחשובה בשם “הפרח הקטן”, אישה שמביאה רוח חדשה של רוחניות נוצרית הקשורה למעשי היום יום. בתחילת זמן כהונתו מתכנסת וועידת הוותיקן השנייה שמחזקת את מעמדה של מריה.

בחצר של כנסיית הבשורה נבנית אכסדרה עם עמודים ובה הקהילות הנוצריות הקתוליות השונות מרחבי העולם ציירו או יצרו פסיפס על לוח גדול ובו דמות של מריה כפי שהן תופשות אותה, ובעיקר פורטרייטים של מריה כפי שהתגלתה בארצות שלהם. וכך הקהילה המצרית מציירת את מריה של זייתון (מקום בו היא התגלתה מעל גג כנסיה), הקהילה הצרפתית את מריה של לורד, וכן הלאה. יש גם מריה של הפיליפינים, סין וארצות אחרות שבהם היא נראית כמקומית. בהתגלויות שלה מריה תמיד נראית כמקומית ומדברת בשפה המקומית, זה חלק מהתכונות שלה כביטוי של האם הגדולה. גם בתוך כנסיית הבשורה עצמה יש פסיפסים וציורים של התגלויות מריה שונות, ואפילו האדריכלות מבטאת את ההתגלות שלה וזהו מקום מרתק לבקר בו למי שמתעניין בנושא.

קראו מאמר על כנסיית הבשורה בנצרת

כמה שנים קודם לכן נחנכת כנסיית הביקור בעין כרם שתוכננה על ידי האדריכל ברלוצ’י שכנראה זכה גם הוא להתגלויות או לפחות להכוונה דרך הלב של מריה. החלק העליון של הכנסייה מוקדש כולו למריה ולהתגלויות שלה ובו ניתן לראות כיצד היא הופיעה בפטימה בציור ענק שמכסה את כל הקיר האחורי, וכן את המקרים החשובים בהיסטוריה מצויירים על הקירות שבהם ההתערבות שלה הייתה מכרעת ושינתה פני הדברים, כמו בקרב של לפאנטו. כנסיית הביקור סמוכה לבית שבו התגלתה מריה בסוף המאה ה19 למרי אלפונסין.

ישנם עוד הרבה מקומות וכנסיות בישראל המוקדשים למריה, וחלקם קשורים להתגלויות של מריה שהופיעה באופן לא טבעי לפני אנשים במהלך ההיסטוריה במטרה להעביר מסר לאנושות ולכוון את מאורעות ההיסטוריה, מתוך דאגה ואכפתיות למין האנושי. בליבה של מריה כנראה ששמורה פינה חמה נצחית לארץ שבה היא נולדה וגדלה, ולכן היא הופיעה בהקשר של ארץ ישראל ובמיוחד עם ההתעוררות המחודשת של הארץ לקראת סוף המאה ה19 והחזרה של הנוכחות הקתולית אליה.