הכנסייה האורתודוקסית

כשהתחילה הנצרות להתפשט בעולם, לא היה לה מבנה היררכי מסודר, וכל קבוצת מאמינים יצרה את הנהגתה שלה. הנצרות הייתה פלורליסטית ודמוקרטית, כשהמכנה המשותף בין אנשיה הוא אמונה, רוחניות וערבות הדדית. ואז לפתע קרה הבלתי יאומן: האימפריה הרומית כולה, זו שרדפה את הנוצרים במשך מאות שנים, הפכה להיות נוצרית ובראשה הקיסר. המאורע המכונן היה חזיון שהופיע לפני הקיסר קונסטנטינוס שגרם לו להיהפך לנוצרי, או לפחות לאהוד את הדת הנוצרית. זה קרה בשנת 310, ולאחר מכן החל תהליך שארך כשבעים שנה, שבסופו, בתקופת הקיסר תיאודוסיוס (380 לספירה), הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה.

כשהרומאים הפכו להיות נוצרים, הם החליטו שהמבנה הארגוני של הכנסייה יישאר דמוקרטי, בעוד שהתיאולוגיה והאמונה תהפוכנה להיות דוגמטיות. האימפריה חולקה לארבעה מחוזות הקשורים לארבע הערים העיקריות והמאוכלסות ביותר. בראש כל אחד מן המחוזות הללו יעמוד פטריארך המנהיג כנסייה עצמאית. בתחילה היו ארבעה פטריארכים ששלטו על ארבעה אזורים, והם: רומא, קונסטנטינופול אלכסנדריה ואנטיוכיה. במאה ה-5 נוספה פטריארכיה נוספת, הלא היא ירושלים, מפני חשיבותה.

הוחלט שכל הפטריארכים יהיו שווים, ואת כולם ינהיג הקיסר בחסד האל, שיכנס ועידות כנסייה בהם יפסקו בעניינים תיאולוגיים. אלא שעם הזמן נפל החלק המערבי של האימפריה בידי הברברים והשלטון הקיסרי באזור זה של הים התיכון התפורר, את החלל שנוצר מילא הפטריארך של רומא, שהחליט בהזדמנות זו שמעמדו הוא מעל האחרים, וכך נוצרה הקתוליות, כסטייה מדרך הנצרות המקורית.

בשאר רחבי הים התיכון לא יכלה להיווצר הגמוניה של מקום או פטריארך כזה או אחר, מכיוון שהם היו תחת שלטון הקיסר הביזנטי, שנחשב לשליח ה-13. הכנסיות העצמאיות ששמרו על המבנה הארגוני המקורי קראו לעצמן אורתודוקסיות, כלומר "שומרות הדרך הישרה", והן חסו תחת הגנתו של הקיסר, ששלט על מזרח הים התיכון ונחשב לשליט רומא הקדושה. עם השנים התנצרו עמים ואזורים נוספים, שיצרו פטריארכיות עצמאיות נוספות. ראשונים היו הגיאורגים והבולגרים, מיד אחריהם הרוסים והסרבים, וכיום יש חמש-עשרה פטריארכיות אורתודוקסיות עצמאיות, המונהגות על ידי חמישה-עשר פטריארכים שונים, כשכולם שומרים על הדרך המסורתית של עצמאות ארגונית ודמוקרטיה בין כולן בקבלת החלטות הנוגעות לכלל הכנסייה. גם לאחר נפילת האימפריה הביזנטית הם לא סוטים מדרכם.

מפני אופי הנצרות האורתודוקסית, הרבה פעמים פטריארכיה דתית הפכה להיות ישות לאומית וקשורה למוסדות ולהיסטוריה של מדינה, כפי שקרה במקרה של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית, שנוסדה רק במאה ה-19. אולם על כך – בהמשך.

הפטריארכיה של קונסטנטינופול

בתקופה הביזנטית היו כנסיות ומנזרי יוון תחת שליטת הפטריארכיה של קונסטנטינופול, שמקום מושבה נמצא ברובע פנר איסטנבול, במיקום נסתר לא רחוק מהבוספורוס.

ישנם חלקים ביוון (כמו הר אתוס), וברחבי העולם, שמסיבות היסטוריות נמצאים תחת השלטון של פטריארך קונסטנטינופול עד היום, במיוחד בעולם המערבי. כחמישה מיליון מאמינים נמצאים תחת אחריות ישירה של פטריארכיה זו במקומות שונים בעולם, החל מסקנדינביה וכלה בארצות הברית, וגם בחלקים מיוון.

לפטריארך בקונסטנטינופול בלבד שמורה הזכות לקרוא לכינוסים של כל ראשי הכנסייה האורתודוקסית. הפטריארכיה היא אֶקוּמֶנית (Ecumenical), זאת אומרת, שואפת לאחדות רוחניות של כל העולם הנוצרי ומקבלת את סמכותה ישירות מהשליחים.

האבות הראשונים של פטריארכיה זו היו בזיליוס הגדול, גרגוריוס מניסה, גרגוריוס מנזיאנזוס, יוחנן (ג'ון) כריסוסטומוס במאה הרביעית. המשיך את דרכם הפטריארך פוטיוס במאה התשיעית לספירה. באותם ימים הייתה זו הפטריארכיה החזקה והמשפיעה בעולם, הקשורה קשר בל יינתק עם הקיסרים הביזנטיים ששלטו על העולם כולו.

עם ירידתה של קונסטנטינופול והכיבוש שלה על ידי העותומאנים במאה ה-15 פחתה חשיבותה של הפטריארכיה של קונסטנטינופול, שנהייתה בת חסות של הסולטאנים, אלא שעדיין היה לה תפקיד מרכזי כאחראית על הנוצרים הרבים ברחבי האימפריה. לאחר נפילת העותומאנים, חילופי האוכלוסייה בין יוון וטורקיה, וכינונה של פטריארכיה יוונית עצמאית במאה ה-19, לא נותרו הרבה נוצרים בתחום שליטתה והיא ירדה מגדולתה. אלא שמעבר לתפקיד האזורי, יש לה תפקיד נוסף שהוא בחלקו ייצוגי, שכן היא מהווה ראש לכל הפטריארכיות האורתודוקסיות האחרות. מי שעומד בראשה הוא כעין נשיא (ללא הרבה סמכויות) של כל הנוצרים האורתודוקסיים ברחבי העולם, ממשיכו של אנדרו הקדוש – בכיר השליחים.

הפטריארכיה של יוון

עם הקמתה של יוון והשתחררותה מהשלטון העותומאני בתחילת המאה ה-19 התעורר הצורך להפריד בין הנוצרים שזכו זה עתה לחירות, לבין הנוצרים האחרים באימפריה העותומאנית, שנשארו תחת החסות של פטריארכיית קונסטנטינופול, שהייתה תחת השפעת הטורקים. חלוקה זו התקבלה, והופיעה בצורת הקמת פטריארכיה עצמאית, המונהגת על ידי ארכיבישוף אתונה בתמיכת הממשלה.

מאז ועד היום, כמרים מקבלים משכורת ממשלתית ותקציבים. תחום השפעתה של הפטריארכיה של יוון היה בתחילה גבולות המדינה המצומצמת. עם כיבוש צפון יוון מידי הטורקים ב-1912, נוספו מחוזות נוספים, אלא שהיה להם מעמד שונה, המשתף את פטריארך קונסטנטינופול באחריות עליהם. חלקים מיוון כגון הר אתוס, כרתים והדודקדנס, נשארו תחת שליטה ישירה של פטריארך קונסטנטינופול.

לפטריארכיה של יוון ישנם קשרים מיוחדים עם זו של קונסטנטינופול, והיא אחראית על שבעה-עשר מיליון מאמינים ביוון ורחבי העולם. בארץ יש להם שלושה מנזרים: חקל דמא, חריטון וגרסימוס. מכיוון שהכמרים מקבלים משכורת מממשלת יוון, ניתן למצוא על המנזרים דגלי יוון.

מסתורין אורתודוקסי

המיסטריות של הכנסייה האורתודוקסית.

העולם העתיק בתקופתו של ישוע נחלק לשתי תרבויות: במערב הים התיכון דיברו לטינית והתרבות הייתה רומית, ואילו במזרח הים התיכון דיברו יוונית והתרבות הייתה הלנית. שני החלקים השתייכו לאותה אימפריה, ובכל זאת היו שונים בתרבותם ובתפישתם הדתית. לימים נחלקה האימפריה הרומית לפי קווי חלוקה אלו.

תפישת החיים של הצד הרומי הייתה של משמעת, סדר, ערכים, היררכיה וטקסיות הפולחן, מלווה בתחושת אשמה עמוקה שהייתה קשורה לאופי הרומי. תפישת החיים של העולם ההלני הייתה של מסתורין, קרבה לטבע וניסיון לראות את הסדר והאלוהות בתוכו. ניסיון לחיות חיים טהורים יותר מתוך אמונה בגאולה ובתחייה וחופש. הצד ההלני טיפח יותר את שמחת החיים והאמנות.

שתי נקודות השקפה שונות אלו, בעלי אופי תרבותי שמקורותיו עתיקים, באות לידי ביטוי בהבדלים באופי הכנסייה המערבית – הקתולית, ואופי הכנסייה המזרחית – האורתודוקסית. בכנסייה האורתודוקסית מהותה של הנצרות איננה אשמה (חטאנו, פשענו) וציות, אלא המסתורין של החיים. המיסטריות של היוונים הקדמונים מלפני הנצרות, שהיו קשורות לכוחות הטבע ולחגיגות התיאטרון והאמנות, שהיו חלק מטקסי החניכה האלואוסיים, באות לידי ביטוי בפולחן הכנסייה האורתודוקסית.

המסתורין של העולם ההלני עבר לכנסייה האורתודוקסית. ומהו אותו מסתורין? התבוננות על אירועים שונים בחייו של ישוע כמבטאים אמיתות של היקום והקיום, דרמה קוסמית, והתייחסות אליהם כדרך להבנת נקודות ושלבים מהותיים בחיי אדם ובדרך של ההתפתחות הרוחנית. הנצרות האורתודוקסית מדגישה את תחייתו  של ישוע ולא את הצליבה, הטקס הנוצרי הוא חגיגה של צלילים וריחות, תהלוכות וצבעים, המבטאים את החיים והאדם. האירועים השונים בחייו של ישוע מבטאים שלבים שכולנו עוברים בדרך הרוחנית. תפישה זו באה לידי ביטוי באומנות ובמיוחד בציורי האיקונות והפרסקאות.

מנזרים רבים במקומות נישאים ברחבי הבלקן, למשל, מוקדשים לאליהו העולה לשמיים. סיפור זה מבטא את המסתורין של הפיכת אדם לאל, את התאוזיס, שאליהו משיג דרך התוודעות לסוד ההסטיכייה בהר סיני. הסיפור של אליהו העולה לשמיים הוא סיפור של אדם הזוכה לחיי נצח, המצטרף לאלים בזכות מעשיו בחייו, והוא אותו סיפור של הרקולס או של דמויות מיתולוגיות אחרות שזכו להצטרף לפנתיאון היווני למרות שנולדו כבני אדם.

מרים אמו של ישוע מחליפה בנצרות האורתודוקסית את דמות האם הגדולה של העולם ההלני, דמטר, אלת האדמה ולפניה גאיה, ששלטה בעולם לפני כורונוס וזאוס. דמותה של גאיה אלה האדמה, האלה הפגאנית הקדומה, מופיעה לעיתים באופן מפתיע בפסיפסים של כנסיות ומנזרים אורתודוקסיים. כי זו אותה אדמה שישוע דרך עליה והרווה אותה בדמו, ומכאן היא נתקדשה. זו אם ארצית שהכילה את אלוהים – ישוע בתוכה, ולכן יש מסתורין בדת הנוצרית אורתודוקסית שנקרא: אם האלוהים – תאודוקיס.

אירועים בחייו של ישוע, וגם לפני לידתו ולאחר מותו, נתפשים כמייצגים מסתורין גדול הרבה יותר, מסתורין שמשליך על חיינו כאן ועכשיו. כזה הוא מסתורין הבשורה בנצרת: המלאך אומר למרים כמה מילים "ברוכה את בנשים…. " ומייד היא בהריון, מתעברת מעצם אמירת המילה. יש כאן מסתורין של יצירת דבר על ידי מילה, כשם שאלוהים יצר את העולם בתחילתו, וזה כל כך מופרך עד שאפילו יוסף – בעלה של מרים מתקשה להאמין בכך, אך הדבר מופיע גם בחיינו בצורה של "אנחנו נהיים מה שאנחנו חושבים עליו", אנחנו חושבים במילים, ומילים אלו מתגשמות (המסתורין של הבשורה הופיע לאחרונה בסרט פופולארי שנקראה ה"סוד").

מסתורין שמופיע בתחילת דרכו הרוחנית של ישוע הוא הנס הראשון שחולל: הפיכת מים ליין בחתונה בכפר קנה. מסתורין זה שואב ישירות מהמסורות הדיוניסאיות היווניות הקדומות. היין היה קשור באותן מסורות למוזה של הצגות התיאטרון, לאקסטזה של החגיגות לכבוד דיוניסוס שהוא חצי אל וחצי אדם, אדם שגילה את האל שבתוכו, כשם שאנו יכולים בעזרת האקסטזה לגלות את האל שבתוכנו.

בסעודה האחרונה מעביר ישו את כוס היין בין תלמידיו ואומר להם: "זהו דמי שאתם שותים". היין בעולם העתיק ייצג את תכונת הנפש ולכן אלכוהול נקרא באנגלית spirits. האדם הוא מרוקן ושווה נפש, אך די בשתיית יין לשמח את לבו. מה מקור השמחה? התשובה של הקדמונים הייתה שהיא מגיעה מהיין. גם החוכמה באה מיין: היוונים הקדמונים נהגו לערוך סימפוזיון לאחר הארוחה שבו היו שוכבים על ספות, שותים יין, ומדברים על פילוסופיה. היה זה היין שנחשב למביא רוח החוכמה!

המים הם תכונת החומר ללא רוח, היין הוא תכונת החומר עם רוח. מה הוא אם כן הסוד של הפיכת חומר ללא רוח לחומר עם רוח? סוד הזה מלמד אותנו ישוע. זהו המסתורין שמופיע בסיפור נס פשוט ולכאורה סתמי זה…  לא היה יין אז הוא חולל נס כי הוא יכול לעשות הכל… ולא כך הוא. יש בסיפור משמעות נסתרת, כך לפחות לפי הנצרות האורתודוקסית.

נס הלחם והדגים הוא מסתורין נוסף. בדרך כלל כשמחלקים משהו אז הוא פוחת בהתאם, והנה כאן מחלקים משהו והוא מתרבה. מהו המסתורין שגורם לכך? מהו סוד השפע? הסוד הוא אהבה. ככל שנותנים ממנה יותר יש ממנה יותר. זו היא הברית החדשה שהיא ברית שבלב, לעומת הברית הישנה שהיא ברית במעשה. הסוד כאן הוא מצב של win win שבו אחד ועוד אחד הם שלוש ולא שניים. וזה המצב אם עושים את הדברים הנכונים בחיים, השפע רק ממשיך לזרום.

נס ההשתנות על הר תבור הוא מסתורין נוסף, שכולל את סוד ההשתנות האמיתית. לפי המיסטיקה הנוצרית זה לא ישוע שהשתנה, אלא התלמידים שעלו איתו להר. בזכות השינוי שקרה להם יכלו לראות את ישוע האמיתי, הרומז על כך בסצנה המסיימת תרחיש זה.
ישוע עלה להר תבור בלוויית שלושה מתלמידיו הקרובים ביותר. כשהוא נמצא על ההר הוא מופיע לפניהם בדמותו האמיתית, מצדן האחד משה ומהצד האחר אליהו, וקול נשמע מלמעלה: "זהו בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעו" (מתי יז). כשהם יורדים מההר התלמידים שואלים את ישוע כיצד זה יכול להיות שהגאולה תגיע מבלי שאליהו יבוא קודם, וישוע עונה להם שאליהו הגיע בדמותו של יוחנן המטביל, אך האנשים לא הבחינו בכך. האחרון שיודע שהוא במים הוא דג הזהב. ההשתנות האמיתית היא לראות את הדברים אחרת, זהו השביל הצר שישוע מדבר עליו ומעטים מוצאים אותו. על הר תבור התלמידים זוכים להשתנות ולהבחין מיהו ישוע האמיתי, להבחין בצד הרוחני שבו ולא רק בצד הפיזי. אלו התלמידים שמשתנים ולא ישוע, הוא תמיד היה שם בדמותו האמיתית, אלא שהם לא הבחינו בו.

אין ספק שהמסתורין הגדול מכולם בחיי אנוש זה מסתורין החיים והמוות. בנצרות הדבר מתבטא במסתורין של הצליבה והתחייה. המסתורין של הצליבה הוא שישוע נצלב כל יום מחדש. הצלב הוא האדישות שלנו, חוסר הרצון שלנו לעשות משהו עם חיינו למרות קבלת מתנות הרוח, למרות הנתינה האינסופית האלוהית, למרות הקורבן. המסתורין של הצליבה מהצד האחד שלו הוא הבזבוז של החיים שלנו לשווא, הרדיפה אחר החומריות, היצרים, למרות שעמוק בתוכנו קיימת ההכרה והידיעה שלא זו הדרך, שאיננו נותנים את מה שאנחנו צריכים לתת חזרה, שאיננו מוכנים לעשות, ולו את המעשה הקטן ביותר, בכדי להציל את בן האלוהים הסובל למעננו על הצלב. ישוע היה על הצלב, תלוי בין שמיים לארץ ואף אחד לא חשב לעשות משהו כדי להקל ייסוריו (היחיד שהגיב היה חייל רומי אלמוני בשם לונגינוס שבמעשהו פתח את שערי הרחמים בעולם. לונגינוס דקר את ישוע בצדו בחניתו כדי לקצר את ייסוריו).

הצד אחר של המסתורין של הצליבה הוא שבכדי לקום לתחייה מחדש עלינו להרוג תחילה את ה"אני הישן" שלנו, "האיש הזקן", את האגו, להפוך את האני לאין. כל המיסטריות של העולם העתיק החל ממצרים וכלה בבונים החופשיים, היו כרוכות בטקס שדימה מוות בכדי לאפשר תחייה למשהו אחר. טקסי חניכה שבהם המאמין שהה בארון מתים בתוככי האדמה במשך שלושה ימים, כפי שישוע שהה שלושה ימים בקבר וקם לתחייה. יש במסתורין הצליבה היבטים נוספים, ומעצם העובדה שמדובר במסתורין ניתן להניח שיש נקודות מבט נוספות.

המסתורין של התחייה נובע מהצליבה שקרתה לפני כן. אין תחייה בלי צליבה, ולכן הם מופיעים תמיד בכנסייה אורתודוקסית כתמונות משני הצדדים, הצפוני והדרומי, של הכנסייה. כנסיות אורתודוקסיות בנויות לרוב בצורת צלב, שבשני זרועותיו יהיו בדרך כלל תמונות של הצליבה והתחייה, הצליבה מופיעה מצפון והתחייה מדרום. התמונה של התחייה היא של ישוע שפורץ את שערי השאול ומשחרר את הנשמות הכלואות בו, או של ישוע עולה לשמיים. התמונות של הצליבה הם של ישוע על הצלב, או ישוע מורד מהצלב.

המסתורין של התחייה הוא שהתחייה האמיתית היא התעוררות רוחנית, זוהי המשמעות האמיתית של סיפור תחיית המתים, שאם לוקחים אותו כפשוטו הרי הוא הבל (חזון העצמות היבשות). תחייה זו הופיעה במצרים העתיקה בדמותו של אוזיריס שקם לתחייה בקבר ומחייה על ידי כך את נשמות המתים לאחר מותם. הצבע שהיה קשור לאוזיריס היה ירוק, והאיש שקשור לתחייה הרוחנית הנוצרית הוא יוחנן המטביל שגם צבעו ירוק והוא מופיע תמיד במסך האיקונות לצידו של ישוע.

המסתורין של התחייה הוא שיש משהו רוחני רדום בתוכנו שיכול להתעורר, זה הסיפור של היפהפייה הנרדמת. את אותו משהו ישוע מעיר על ידי הקורבן שלו שמוציא אותנו משלוותנו. ישוע מעביר אותנו דרך הלילה האפל של הנשמה, דרך עמק הבכא של הליכה במדבר, דרך הכאב. הוא מאפשר לנו חיים חדשים בעולם החדש שנגלה לנו לאחר התעוררות אותו חלק רוחני רדום בתוכנו, טבע ישוע שבתוכנו.

ישנם מסתורין נוספים בנצרות המופיעים בסיפורים על חייו של ישוע ובאגדות של קדושים נוצריים שונים. יש את המסתורין של הורדת ראשו של יוחנן המטביל, נציין שעריפת ראש של קדושים הוא מוטיב נפוץ בתרבויות רבות. יש בכך מן הסמליות שהדרך לאלוהים היא לא מעשה רציונאלי, אלא צעד רגשי, דרך הלב והנשמה. צריך ורצוי לאבד את הראש בדרך אל האלוהים.

יש את המסתורין של הלילה האפל של הנשמה, כפי שכותב המיסטיקן יוחנן של הצלב בהתייחסו לרגע הקשה של ישוע בגת שמנים, בעת שהזיע דם ומים וביקש מאלוהים שיעביר מעליו את כוס היגונים. מסתורין זה קשור לעמק הבכא שעל כולנו לעבור בדרך אל האל, לקושי שיש במסע הרוחני ולרגעי הייאוש שאם עוברים אותם בהצלחה מגייסים כוחות נפש שדבר לא יכול להם, בבחינת בחולשתו של האדם יש כוח חבוי שאין לו גבול.

קיים מסתורין הלידה של ישוע במערה בבית לחם ושלושת החכמים מהמזרח שבאים לבקרו בעקבות הכוכב שראו בשמיים, אותו כוכב שרואים אותו בתמונות של הנצרות האורתודוקסית המחדיר קרן האור מיסטי למצחו של ישוע. הלידה של טבע ישוע בתוכנו קורית בתוך המערה של הפנימיות שלנו, אליה חודרת קרן האור המיסטית.

יש את המסתורין של הטבילה, שבמהלכה יורדת רוח הקודש בצורת יונה על ישוע. טבילה היא לא רק טיהור פיזי, אלא גם טיהור רוחני. המסתורין כאן הוא, בין השאר, שהדרך להארה היא דרך ההיטהרות תחילה, "קתרזיס" בפי הגנוסטים.

וכך הלאה והלאה. לצד הביקורת על הסיפור הנוצרי, יש בו גם ביטוי לערכים עמוקים של חיי אנוש המובאים דרך המיתולוגיה הנוצרית. בעולם ההלניסטי שקדם לנצרות היו שלוש נושאי לימוד מועדפים: אתלטיקה, אמנות ומיתולוגיה. דרך המיתולוגיה למדו אנשים את סודות החיים והמוות, העצב והשמחה, מסתרי חיי אנוש, ודרכה הם גם זכו לקתרזיס. הסיפור הנוצרי מחליף את המיתולוגיה של העולם ההלניסטי וממשיך אותה דרך הכנסייה האורתודוקסית. בהמשך נראה כיצד הגישה ההלניסטית לאומנות ולשירה עוברת לנצרות האורתודוקסית ומבדילה אותה מהנצרות הקתולית. רק על האתלטיקה הנוצרים וויתרו, ובמקום הערצה לגוף האדם ותכונות האדם כאמת המידה לכל הדברים, הם פיתחו הערצה לדמות האדם הרוחני, התאוזיס.

קדושים אורתודוקסים

בזיליוס הגדול (Basil the Great)

הוא נולד ב329 ומת ב378 בן 50 בלבד. נחשב לדמות המשפיעה ביותר בנצרות האורתודוקסית. הוא פעל ביחד עם חברו גרגורי מנזיאזן ואחיו גרגורי מניס.

בזיל נולד בנאוקיסריה  שבהרי הפונטוס, בצעירותו עבר ללמוד בקיסריה שבקפדוקיה, שם פגש את גרוגרי מנזיאזן לראשונה והם נהיו חברים בנפש. הוא נשלח ללמוד בקונסטנטינופול ובאתונה, שם למד משפטים, רטוריקה ואף לימודים קלאסיים עם גרגורי במשך 6 שנים מ349 עד 356 (חבר נוסף לכיתה היה יוליאנוס הקיסר לעתיד לבוא), לאחר מכן נסע למצרים מסופוטמיה, ישראל וסוריה כדי ללמוד על תנועת הנזירות שעליה שמע רבות מאחותו – מקרינה. באותה תקופה הוא הפך להיות נוצרי.
במפגשיו עם הנזירים הוא למד על דרכי הסיגוף והתבודדות שנפוצו, ולמרות שזה גרם לו לכבד אותם, משהו בו התנגד לדרך זו, במיוחד לאחר שניסה אותה בעצמו
מה שכן דיבר אליו היה הנזירות השיתופית, לה מצא דוגמא במנזרי פכומיוס במצרים. בשנת 358 אסף בזיל סביבו כמה תלמידים כולל אחד מאחיו – פטר ויחדיו הם הקימו מנזר שיתופי בנחלות משפחתו, אחותו, אימו ונשים נוספות הצטרפו אליהם לחיי תפילה וקדושה, יוצרים קהילה נשית מקבילה. השנים הבאות הוקדשו לבחינת החיים המשותפים וכתיבת מסות, תקנונים והבנות בנוגע אליהם. בנוסף לכך הוא הזמין את חברו גרגורי מנזיאזן להצטרף אליו ויחדיו הם כתבו ספר פילוקליה (אהבת יופי) כל יצירותיו של אוריגנס. זה לימד שהעולם, מכיוון שהוא עבודתו של אלוהים ויש בו את דמותו, יכול להיות האמצעי של עליית הנפש, שבתחילה הייתה מושלמת, אך נפלה ממצבה הגבוה. הנפש על ידי דברים ארציים, יכולה לעלות להבנה של המסתורין הרוחני ולהתרומם להתבוננות של הנצחי והלא נראה.

בזיל מדבר על נזירים כאותם אנשים שנמצאים על האדמה, אך יחד עם זאת מעל האדמה, גם כבולים וגם חופשיים… שיש להם שני סוגי חיים, אחד שהם בזים לו, ואחר שהוא לבדו ממלא את מחשבותיהם, הם נהיים נצחיים על ידי המוות, זרים לכל תשוקה ומלאים בשקט של האהבה האלוהים, הם שותים במעיין של אורו ומשקפים את קרניו, מתגברים על כל תאוותנות, ושקועים בתענוגות הנצחיים, דמעותיהם שוטפות את החטא ומטהרות את העולם.

בזיל שאף לאחד את החיים הפעילים וחיי ההתבוננות, הגביל את הסיגופים, העבודה הייתה יותר חשובה מצום. הנזירים אכלו פעמיים ביום, ארוחות המורכבות מלחם, מים ירקות ופירות. שעות התפילה היו קבועות, ושינה הייתה מוגבלת.

כדמות נערצת, שכנע רבים ללכת בדרכו. ובנה מודל חדש לנזירות השיתופית האורתודוקסית, מחבר רגולה המשמשת עד היום. הוא גם אחראי ליצירת המערכת הכפולה של מנזרים לנשים וגברים, שמנוהלים על ידי אבא ואם במקביל. המנזר הופך בהשראתו למרכז החברה הנוצרית וכלי בשירות הקהילה.

ארבע שנים לאחר הקמת מודל הקהילה הנזירית האורתודוקסית הראשונה נקרא בזיל לשירות הציבור בעיר הגדולה קיסריה שבקפדוקיה, שם מילא תפקיד חשוב במאבק נגד יוליאנוס הכופר ולאחר מכן בזרם האריאני. הוא שיתף פעולה עם חברו הוותיק גרגורי מנזיאזן בפולמוסים, נאומים, דרשות וכתבים כנגד התפישה האריאנית ועמד כסלע איתן מול הקיסר ותומכיו. בזיל הגן על עיקרון השילוש שנוסח בוועידת נקיאה ועל התפישה של הטבע הכפול של ישו, משתמש לשם כך בתפישה הדואליסטית של המיסטריות ההלניות ומפתח את התיאולוגיה הביזנטית. באחד העימותים ציין לפניו הקיסר המופתע שאף בישוף לא התנגד לו עד כה. בזיל השיבו: "כנראה שעד עתה לא פגשת בבישוף אמיתי".

בשנת 370 מונה בזיל לתפקיד בישוף קיסריה, האישיות הדתית החשובה ביותר בקפדוקיה ופונטוס, שהיו מרכז התנועה הנזירית הנוצרית באותה תקופה, וכאן נתגלה בכל גדולתו:

רעב פקד את הארץ. בזיל, שהיה אדם עשיר, מכר את נחלות אחוזותיו הרחבות בכדי לקנות מזון לעניים, הוא עצמו עבד במטבח בהכנת אוכל לרעבים. וגייס את כל המנזרים שלו למשימה זו, מסרב להבדיל בין נוצרים ליהודים או פגאנים, המנזרים סיפקו אוכל לכולם בטענה שלא ניתן להבדיל בין מערכת העיכול של יהודים, פגאנים, או נוצרים.

הוא עסק בעצמו בשיקום גנבים וזונות, הטיף לכמורה שלא לרדוף אחר עושר וכיבודים, נזף בפקידי ממשל שסרחו, ולימד בוקר וערב קהלים גדולים בכנסייה בקיסריה.

אחד הדברים המופלאים שהוא יצר זה עיר שלמה של  בתי חולים, בתי תמחוי ואכסניות לעניים מחוץ לקיסריה שנקראה בסיליאד ונחשבה לאחד הפלאים של התקופה.

בזיל היה איש ארגון ופוליטיקה טוב, הוא ידע ליצור בריתות ושיתופי פעולה, וגם לכבד את האויבים. לגייס עזרה כשצריך והפעיל אנשים. במסגרת המאבק שלו עם האריאניות שיתף פעולה אם אתנסיוס – פטריארך אלכסנדריה, הפעיל את חבריו גרגורי מניסה וגרגורי מנזיאזן, וידע להתפשר עם מורהו אאוסטטיוס. הוא מת בשנת 378 באותה שנה בה נפטר גם הקיסר שהתנגד לו – וולנס, למרות המאבק ביניהם הם ידעו לכבד אחד את השני, ומסופר על וולנס שבא לשמוע דרשה של בזיל ובסופה כה התרגש והתרשם עד שהחליט לתרום לכנסייה בראשותו כסף ואדמות. את פעלו השלימו חבריו משכבר הימים שנקראו לדגל והראו את יכולותיהם לאחר מותו – גרגורי מניסה וגרגורי מנזיאזן.

לפי המסורת האורתודוקסית בזיל התחיל את השימוש באיקונוסטזיס (מסך האיקונות) וכן חיבר הרבה מן התפילות והליטורגיקה ויש אומרים גם שירים. בנוסף לכך הוא כתב את חוקת הנזירות. כל הנזירים בכנסיות האורתודוקסיות למיניהם מקבלים את החוקה של בזיל, יש לו חוקה קצרה וחוקה ארוכה. והיא השפיעה רבות גם על החוקה של הנזירים המערביים כפי שנוסחה על ידי בנדיקטוס. את דמותם של בזיל, גרגורי מניסה וגרגורי מנזיאן ניתן למצוא כיום כמעט בכל כנסייה אורתודוקסית על מסך האיקונות, בדרך כלל בצד השמאלי של המסך או הכנסייה.

מדבריו:

"תפילה היא תחינה לטוב המופנת על ידי החסיד אל אלוהים, אך אין אנו מגבילים את תחינתנו למילים. וגם אין אנו מניחים שאלוהים דורש שנזכיר לו על ידי מילותנו. אומר אני, לכן, שאל לנו להסתכל על תפילתנו כמורכבת מההברות שאנו מבטאים. הכוח של התפילה מונח במטרה של נפשנו, ובמעשי החסד שמשפיעים על חיינו בכל נקודה. כאשר אנו יושבים מסביב לשולחן, התפלל. כשאתה מרים את הלחם, תן תודה לנותן. כאשר הצורך שלך לאכול עבר, אל תתן למחשבה של הנותן לעבור ממך. היום נגמר? תן תודה לזה אשר נתן לנו את השמש של עבודתנו היומית, וסיפק לנו אש בכדי להאיר את הלילה ולשרת צרכים אחרים של חיים…."

"אנחנו צריכים תמיד לזכור שהגוף שניתן לנפש האדם לשכון בו נקרא המשכן של אלוהים, ולכן הוא לא שלנו אלא שלו. כשם שאלו שחיים על אדמה לא שלהם מעבדים את האדמה למען הבעלים, כך גם אנחנו , שניתן לנו הגוף, חייבים לדאוג לו ותגרום לו לתת פירות עבור זה שנתן לנו אותו…."

בית חולים ראשון בעולם

בזיליוס הוא הראשון שבונה בית חולים, ולמעשה ממציא את המוסד הזה. עד המאה הרביעית לא היו בתי חולים, הרופא נקרא "יתרוס" ביוונית, "מדיקוס" בלטינית. מכאן הסיומת "יטריה", שפירושה רפואה: גריאטריה, פסיכיאטריה, וכו'. רופאים טיפלו בחולים במרפאות בביתם או במקדשים וקיבלו כסף עבור הטיפול. בפוליס היוונית הם קיבלו את שכרם מהפוליס, עובדים במעין מרפאה ציבורית, בתוך מקדש אסקלפיוס, כשהם משמשים גם ככוהנים במקדש, ובדרך זו, היה זה כאילו האֵל ריפא את החולים.

כשהאימפריה הופכת להיות נוצרית, המקדשים נהרסים או הופכים להיות מרכזים נוצריים. כחלק מהתפישה הפילנתרופית של הנצרות, המאמין צריך לקבל את כל השירותים מהקהילה. הדבר מתחיל עם הדיאקונים (שבעה משרתים של הכנסייה–קהילה). הנצרות הפכה את הרופאים למרפאים בחינם, מתוך רעיון הפילנתרופיה והקימה בתי חולים. יש סיפורים קדומים על רופאים עממיים שריפאו בלי כסף. יש שניים ששמם יצא למרחוק במאה השלישית, אחד קראו לו קוסמס ולשני דמיאנוס. עד היום יש בעולם האורתודוקסי לא מעט בתי חולים הנקראים על שמם.

בית החולים הוא למעשה תוצר של הקהילה. מרפאים לא רק את מחלת החולים, אלא גם את החברה, מכיוון שאדם חולה לא יכול לעבוד, ואז הוא נהיה עני, לפעמים המשפחה מתרחקת ממנו, ואז הקהילה עוטפת אותו, נותנים לו בגדים וכסף – זה היה הבסיס המוסרי הנוצרי להקמת בית חולים. בית חולים ביוונית נקרא נוסוקומיאון, שפירושו "מרפאים את המחלה" – המילה נוֹסוֹ (Nóso) פירושה מחלה. כל בתי החולים בעולם עד המאה ה-19 היו בידי הכנסייה.

בכדי שבזיליוס יוכל להקים בית חולים שבו הנזירים יהיו הרופאים, הוא צריך להקים גם בית ספר לרפואה. הוא מקים גם מוסדות נוספים, בית זקנים, בית יתומים, בית מצורעים. בתפישה הנוצרית הצרעת נקראה המחלה הקדושה, כיוון שישוע ריפא מצורעים, וגם מכיוון שהמחלה הזו היא כל כך נוראית, שמי שחולה בה מחקה בסבל שלו את סבלו של ישוע. וכך, אחד המאפיינים של המנזרים החדשים הוא שיש בהם בתי חולים ומוסדות רווחה.

גרגורי מנזיאנזן – התיאולוג

האבות הקפדוקים – הם היו שלישייה שהתמונות שלה מופיעות בכל מקום. שנים מהם אחים ואילו השלישי חבר נפש. יחדיו קבעו למעשה את דמותה של האורתודוקסיה הנוצרית לדורות שיבואו.

הוא נולד בשנת 329 וגדל בנזיאנזן שבמערב קפקודקיה, למד בקיסריה שבקפדוקיה אצל טובי המורים, ולבסוף נשלח לאלכסנדריה ואתונה ללמוד פילוסופיה ורטוריקה. באתונה הוא התחבר עם בזיל הגדול, שהיה מאותו אזור וגם עם יוליאנוס הכופר – הקיסר לעתיד לבוא. שלושתם למדו באותה כיתה.
בדרכו לאתונה הספינה נקלעה לסערה נוראית וכמעט טבעה, גרגורי התפלל לישו שאם ינצל יקדיש את חייו לנצרות, וכך היה.
לאחר הלימודים, בשנת 361, בהיותו בן 32 חזר לנזיאנזן ושם הפך להיות עוזר לאביו ככומר מקומי, גרגורי רצה להיות נזיר מתבודד אך הוכרח על ידי אביו להיות משרת ציבור, תפקיד אותו עשה בכישרון רב עקב יכולות הנאום והדיפלומטיה שלו.
שנה לאחר מכן עלה לשלטון חברו משכבר הימים – יוליאנוס, והכריז על התנגדותו לנצרות והחייאת האמונה באלילים. גרגורי כתב כמה חיבורים חשובים  ביותר כנגד הכפירה של יוליאנוס והציע עצה לנוצרים כיצד להתמודד עם המשבר: וזה דרך אהבה וסבלנות עד יעבור זעם. בחיבוריו אלו מפתח גרגורי בפעם הראשונה את תורת התיאוזיס – כיצד אדם יכול במהלך חיוו להתמלא באור האלוהי עד שהוא נהפך לאחד עם האל. הכתבים היו כה חשובים ומשפיעים עד שיוליאנוס גמר אומר בליבו להיפטר מגרגורי, אולם מותו הפתאומי הציל את המצב.
בשנים שלאחר מכן שיתף גרגורי פעולה עם בזיל הגדול במאבק מול הנצרות האריאנית שנתמכה על ידי הקיסרים של התקופה. בכתבים, נאומים, פולמוסים, וועידות ודיונים אין סופיים יצאו השניים בקול ברור כנגד ה"כפירה". ובכדי לחזק את עמדתם הם היו צריכים לפתח את המחשבה הנוצרית, התיאולוגיה האורתודוקסית, הפילוסופיה והמיסטיקה, הם הכניסו אלמנטים הלניים לתוך הנצרות האורתודוקסית והדגישו את המסתורין שבהופעה הכפולה של ישו בעולם – הן אלוהית והן אנושית בו זמנית. בעבודתם הם נעזרו באחיו של בזיל – גרגורי מניסה. בנוסף לכך הם היו צריכים להתמודד פוליטית וארגונית כנגד האריאניות שנתמכה, כאמור, על ידי הקיסר. לצורך כך נבחר בזיל כבישוף קיסריה, אחיו גרגורי כבישוף ניסה וגרגורי מנזיאזן קודם להיות בישוף סמיסה samisa, כך הושגה שליטה מלאה על אזור קפדוקיה שהיה לב הרוחניות האורתודוקסית ומקום המושב של גדולי הנזירים.

אלא שגרגורי לא מצא נחת במשרה החדשה ולאחר שנה ב372 מרד בבזיל, חזר לביתו בנזיאזן, וקיבל עליו את תפקידיו של אביו הנוטה למות. כמשך שנתיים סעד את אביו ובינתיים נתן דרשות נהדרות המסבירות לעומק את האמונה הנוצרית, לאחר מות הוריו פרש לאיטו מפעילות ציבורית ומצא שקט ובדידות כסגפן במנזר סלוקיה, משנת 375 ועד שנת 380. אלא שהגורל התייצב לפתחו. מותו של חברו הקרוב בזיל ושל הקיסר שהתנגד לשניהם וולניוס הביא את תומכי האמונה הניקאית לחפש מישהו שיקדם את טענותיהם ויוביל את התנועה. לא היה מתאים יותר מגרגורי והוא נקרא אל הדגל, לבוא לקונסטנטינופול. כשהגורל דופק בדלת לא נותר אלא להיענות לו. גרגורי הסכים, הגיע לקונסטנטינופול, שעדיין לא התייצבה, והחל להסביר את משמעות השילוש ואמונת נקיאה בדרשות נהדרות ובמאמרים. הוא היה קורבן להתקפות מצד מתנגדיו, אך ב380 עם עליית הקיסר תיאודוסוס לשלטון מונה כפטריארך קונסטנטינופול ומעמדו הורם מעם.
הוא הוביל את וועידת קונסטנטינופול ב381 וניסה לפשר בין מזרח למערב, אך כמו בוועידות לפניו, הכינוס הפך להיות בוקה ומבולקה ומקום התנצחות ואינטריגות, . גרוגרי החליט לקחת אחריות אישית ולהעדיף שלום בית על פני ניצחון בשדה הקרב, למול הקיסר הנדהם הכריז על התפטרותו מתפקידו. גרגורי מנזיאנזן הוא דוגמא לאדם שהיה מוכן לוותר על שררה למען האמת שלו. מילותיו בסיום וועידת קונסטנטינופול יכולות להיות חרוטות על לוחות הזהב של ההיסטוריה האנושית. במעשהו הביא רגיעה לוועידה וזכה לתהילת עולם
"תנו ואהיה כמו הנביא יונה, אני אחראי לסערה, ולכן אקריב את עצמי למען ישועת הספינה. תפשו וזרקו אותי למים… לא שמחתי בקבלי את התפקיד ואוותר עליו ברצון".

גרגורי נשא נאום פרידה ועזב חזרה לנזיאזן, שם מילא את התפקידיו הקודמים במשך כמה שנים, כתב ביוגרפיה של חייו ולבסוף פרש ל5 שנים אחרונות של התבודדות באחוזת משפחתו. הוא מת ב389

גרגורי היה תיאולוג פורה והסביר בצורה מקורית את מהותה של רוח הקודש, ומהות השילוש.

תיאודוסוס

היה הקיסר הרומי הגדול האחרון ששלט על האימפריה המאוחדת עד סוף המאה הרביעית לספירה. ביכר את הנצרות של ניקיאה ורדף, את הפאגאנים, מינות נוצרית, אריאנים ומניכאים. בזמנו הופסקו המשחקים האולימפיים. כובתה האש הווסטלית ונהרס הסרפאום באלכסנדריה. נלחם בגותים ולא יכל להם, הם התיישבו בבלקן התנצרו והקימו מעין מדינה. הוא השתמש בהם בצבאו ובמלחמות האזרחים שניהל, דבר שהביא בסופו של דבר לפלישה שלהם לאיטליה ושאר האימפריה. כינס את וועידת קונסטנטינופול ב381 שקיבעה את הנצרות הקתולית – אוניברסאלית. בזמנו היו מלומדים נוצרים גדולים בראשות גון פה זהב – כריסוסטמוס. וגרגורי מנזיאנזן. הפעולה הראשונה שלו הייתה מינוי גרגורי מנזיאנזן לפטריארך קונסטנטינופול וגירוש הכמרים תומכי האראיניות. הוא מת 395

גרגורי מניסה nyssa.

אחיו הצעיר של בזיל הגדול, וחלק משלישיית האבות הקפדוקים, לא היה לו את הכישורים האדמיניסטרטיביים של אחיו, וגם לא את ההשפעה של גרוגרי מנזיאזן, אך הוא היה תיאולוג מוכשר ותרם רבות לתפישה של השילוש והצהרת ניקאה, אפשר להגיד שהוא היה האינטלקטואל שבין השלושה בעוד שבזיל היה איש המעשה וגרגורי מנזיאזן איש המיסטיקה והרגש.

הוא נולד ב335 בקיסריה בקפדוקיה, וקיבל חינוך מבזיל, אמו ואחותו מרקינה השפיעו עליו בכיוון של הדת. בתחילת דרכו היה רטוריקן וקריין, אך עם הזמן הפך להיות נזיר והצטרף למנזר של בזיל  ושקד על הכתובים, במיוחד אלו של אוריגן.

בשנת 371 הקיסר וולנס חילק את קפדוקיה ל2 חלקים אדמיניסטיביים שונים שבראש כל אחד מהם בישוף אחר. בזיל היה הבישוף של קפדוקיה הראשונה והוא רצה שיהיה מישהו הנאמן עליו לבישוף של קפדוקיה השנייה ולכן לחץ על אחיו לההיפך לבישוף של ניסה וזה קרה בשנת 372, כנגד רצונו.
גרגורי היה שקט ומופנם יותר מבזיל וגם רך יותר בגישתו. במהרה הוא נקלע לצרות של הפוליטיקה המקומית והודח ממשרתו בטענות שווא בשנת 376. שנתיים הוא היה גולה אך חזר להיות הבישוף של ניסה בעקבות שינויים באימפריה, מותו של הקיסר וולנס ומותו של אחיו בזיל בשנת 378.
גרגורי ניסה למלא את מקומו של אחיו בלוקחו על עצמו משימות שונות ואחריות שלא הייתה בתחום סמכותו עד לאותו תקופה. הוא מופיע במקומות שונים בניסיונות לפשר בין יריבים, לקבוע מה נכון או לא נכון מבחינה תיאולוגית, מי כופר ומי מאמין. מסעותיו לוקחים אותו לאנטיוכיה ולארמניה, הוא נשלח במשימות שונות לערב וגם לירושלים. ובסופו של דבר מוצא את עצמו ממלא תפקיד ראשי בוועידת הכנסייה הראשונה בקונסטנטינופול 1981 ובוועידות נוספות. בין לבין הוא מצליח לכתוב ספרים ומאמרים בנושאי תיאולוגיה. גרגורי נחשב להוגה דעות מעמיק שמושפע בכתביו מהרעיונות הנאו פלטוניים של פלוטינוס, וממחשבת הגאולה והישועה של אוריגנס.
גרגורי נחשב גם למקדם צדק חברתי מוקדם ולוחם נמרץ כנגד העבדות, וכן לאחד הראשונים שעסקו במיסטיקה נוצרית ומפתח תורת התיאוזיס. מבין שלושת האבות הקפדוקים הוא נשאר פעיל אחרון, לאחר שגרגורי מניזיאזן פרש להתבודדות ובזיל אחיו נפטר, בשקט ובצניעות עשה את עבודתו, כשעיקר מרצו מושקע בכתביו, מתוך מחשבה שהם יישארו לנצח. בסוף חייו חזר למשרות כבישוף של ניסה, נסיבות ותאריך מותו אינם ידועים

ישנם מקומות בעולם שיש בהם אנרגיה מיוחדת, קפדוקיה היא אחת מהם. נוף ירחי שלא מהעולם הזה משולב בעמקים מוריקים, עמודי אבן מפוסלים, קניונים של אבן חול, גבעות וערוצים, לא במקרה הפך המקום לאחד ממרכזי הנזירות של העולם הנוצרי, המרכז הרוחני של האימפריה הביזנטית. כאן היו כתות גנוסטיות פורשות כגון המסליאנים (המתפללים), לאחר מכן עברו לבלקן ומשם הגיעו אף לבוהמיה, בקשר ישיר עם הפרוטסטנטים. ויאן יוס.

גרגוריוס מניסה כתב ספר שנקרא "חיי משה" ובו הוא אומר כך – "החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל". (ברגע שרואים את האל בחשכה המאמין נהיה כמתת לשותפו של האל). "הוא מעשה של האל הכול יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית."

חפש את האישה

הנשים שמאחורי הנזירות הקפדוקית הם אמיליה, אימו של בזיל הגדול וגרגורי מניסה, ומרקרינה, אחותם, הן אלו שדחפו את בזיל ללכת ולחפש את האמת אצל הנזירים בעולם, וגם את אחיו גרגורי. שתיהן התיישבו באנשי, על גדות הנהר איריס, ממול למקום המנזר של בזיל, וייסדו שם מנזר נשים משלהם. הדגם של מנזר כפול של נשים וגברים משני צידי הנהר לקוח ממצרים, שם היו מנזרי נשים של אלפי נזירות, ומהצד השני של הנהר מנזר גברים.

יוחנן (ג'ון) כריסוטמוס (פה זהב)

ממוצא סורי הלני גדל באנטיוכיה על מסורת ההלניזם, החוכמה, והפילוסופיה היוונית, אבל נתפס לנצרות מגיל צעיר ומיוחד לצד המיסטי שלה.הוא בילה בסיגוף שנתיים, משנן את התנ"ך בעל פה ועומד כל הזמן, בקושי ישן. הקיבה שלו והכליות נפגעו עקב כך. לבסוף ביכר את ההשפעה של  הכומר שמטיף לקהילה, מכוון את דרכה ומתערב עם הבריות על פני הבדידות של הנזיר. הוא חזר לאנטיוכיה. במשך שתים עשרה שנה נתן דרשות מבריקות בכנסייה ובהם פרשנות של התנ"ך, ברורה ופשוטה, נוגעת לחיי יום יום, ולא אלגוריה מיסטית. בנוסף לכך הוא הטיף לעזרה לזולת וייסד בתי חולים ומוסדות עזרה אחרים,

בשנת 397 מונה כפטריארך קונסטנטינופול ללא ידיעתו וקיבל עליו את המשרה. באותה תקופה היה כאוס שלטוני לאחר מות תיאודוסיוס ב395. הקיסרות חולקה לשניים ובמערב שלט הקיסר החלש ארקדיוס שמאחוריו אשתו אאודקיה. החצר הייתה מלאה תככים ושחיתות ובצע כסף, וזה השפיע גם על הכמורה, יוחנן הטיף כנגד ראוותנות, בזבזנות ובעד התנהגות מוסרית, וקנה לו אויבים רבים, במיוחד לאחר שדרש מהכמרים לעשות את עבודתם ללא שכר.
במסגרת התככים והרדיפה הכללית בחצר הביזנטית נדרש כריזוסטמוס לגנות את אוריגנס – אחד מאבות הכנסייה החשובים במאה ה2 לספירה ומהמשפיעים ביותר על תלמודו. הוא סירב וכתוצאה מכך הגיע לעימות חזיתי עם פטריארך אלכסנדריה – תאופוליס ובעלי משרות חשובים נוספים בממסד הנוצרי. מי שניצל זאת הייתה הקיסרית אאודוקיה שנטרה לו טינה על רקע הטפותיו נגד ראוותנותה. בעזרת הכמרים הצליחה להדיח אותו ממשרתו ובסופו של דבר לגרש אותו לאבחזיה בגאורגיה, שם מת ונקבר.

אלא שמייד לאחר מכן מעמדו שוקם והשרידים שלו הובאו לקונסטנטינופול ואוכסנו בכנסייתה המבשרים הקדושים.

יוחנן כריסוטמוס הוא האחרון מאבות המייסדים, מי שהגן על האמונה והמשיך את מסורת ההתעמקות והרוחניות שמתחילה באוריגנס. מי שעמד בפרץ למול השחיתות השלטונית והכאוס הדתי המתפתח. הוא למעשה מי שהמשיך את הדת הנכונה כפטריארך קונסטנטינופול קצת לאחר העלמותו של גרגורי מנזיאנזן. הוא נודע כנואם בחסד וכותב מבריק, עד היום לומדים את כתביו יותר מכל אדם אחר בכנסייה האורתודוקסית ובמיוחד את הפרשנות המבריקה שלו לתנ"ך והברית החדשה. יוחנן הוא מורה וכותב הhomilies (דרשות על טקסטים תנ"כיים) החשוב ביותר בעולם הנוצרי, רק על בראשית יש לו שמונים וחמש דרשות וכך גם על ספרים נוספים כגון תהילים, מתי, יוחנן, ועוד. בנוסף לכך הוא כתב חלק חשוב מהליטורקיגה הנוצרית, במיוחד בכנסיות המזרח. שמו מוזכר מאתיופיה ועד ארמניה, וכן היה תיאולוג חשוב.

יוחנן נהפך לפטרון של הנאום וההוראה –  האטריבוטים שלו הם מצח גבוה זקן שחור קטן, מרים יד לברכה ומחזיק ספר

הפטריארך פוטיוס (Photius the Great)

הוא נולד בשנת 810 למשפחה מכובדת, דודו היה פטריארך קונסטנטנופול ודמות נערצת, אולם הודח מתקפידו ונרדף בגלל המחלוקת האיקונוקלסטית שקרעה את האימפריה הביזנטית. המחלוקת הייתה סביב תקפות קדושתם והערצתם של תמנות האיקונות. הקיסרים וחלק מהכנסייה התנגדו להערצת האיקונות בעוד שרוב הכנסייה והנזירם תמכו בפולחן. רק ב842 הסתיים המאבק בנצחונם של תומכי האיקונות ומשפחות של פוטיוס חזרה למעגלי ההשפעה בחצר הקיסרית.
פוטיוס קיבל חינוך מעולה בילדותו, הייתה בחזקתו ספרייה שאין שני לה בעולם. הוא אסף את הכתבים העתיקים בעיקר בתחומים של היסטוריה, נוצרים ראשונים, רטוריקה, וחיבר ספר בשם ביבליותקה המכיל מאתיים ושמונים כתבי יד עתיקים, חלקם מופיעים רק שם. בספר אחר – הלקסיקון, ישנו אוסף של סופרים קלאסים ונוצריים קדומים שנאסף על ידי תלמידיו.

בגיל שלושים הוא התחיל בקריירה ציבורית ופוליטית בקונסטנטינופול. אחיו סרגיוס נישא לאירנה – אחותה של הקיסרית תיאודרה  שעלתה לשלטון ב842, וכפי שאומרים: כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. פוטיוס נהיה ראש המשמר הקיסרי ולאחר מכן המזכיר הקיסרי הראשי, במילים אחרות הוא היה מצוי בלב העשיה הציבורית ומקורב מאד לקיסרים. באיזה שהוא שלב של הקריירה שלו הוא נשלח לבגדד, המטרופולין האקדמי של התקופה בשליחות דיפלומטית. או שמא היה זה סוג של גלות, והרחקה ממוקדי הכוח, כך או כך פוטיוס בילה שנים מספר בבגדד ואז אסף את הספרות החשובה של דורו כולל כתבים של יוונים והביא אותם לאיסטנבול.
באותה תקופה הוקם באיסטנבול מוסד אקדמי חדש שייתכן וחיקה את בית המדעים בבגדד – בשם מגנאורה, הוא נהפך לאוניברסיטה אגדתית ומשפיעה ביותר. יש מחלוקת בין החוקרים האם פוטיוס לימד שם או לא? בכל מקרה הוא היה מורה מוכר וחשוב בעל ידע עצום ויכולת אינטלקטואלית כבירה.

בשנת 856 עולה לשלטון קיסר חדש בשם ברדס שמקורב לפוטיוס גם בקרבת דם. הקיסר החדש מסתכסך עם הפטריארך ומדיח אותו, ממנה את פוטיוס למשרה הכנסייתית הרמה,  למרות שהוא אפילו לא כומר. תוך ארבע ימים פוטיוס ממונה ללקטור, דיאקון משנה, דיאקון וכומר. ולבסוף מוכתר כפרטריארך בכריסטמס 858. מעולם לא נסק מישהו כל כך מהר בקריירה של הכנסייה. ההדחה של הפטריאך הקודם והקידום השערורייתי הפכו לסקנדל גדול בכנסיה. האפיפיור ברומא יצא בשצף קצף נגד זה. הוא קרא לוועידה, שלח שליחים, איים, ובסופו של דבר קרא להדחת פוטיוס והחזרת אינטיוס. פוטיוס הגיב בהחרמת האפיפיור והכרזה עליו ככופר. המתח בין החלק המזרחי של הכנסייה, שעדיין הייתה מאוחדת, והחלק המערבי הלך וגבר. האירוע כולו לקח מספר שנים ונקרא הסכיזם של פוטיוס, הוא מסמל שלב נוסף בהתרחקות של מזרח ממערב.

בשנת 867 עלה קיסר חדש לשלטון – בזיל הראשון, וייסד את השושלת המקדונית, בתחילת דרכו הוא רצה להשלים עם רומא ולכן הדיח את פוטיוס מתפקידו והחזיר את אגנטיוס למשרת הפטריארך, אלא שזה התקרב בינתיים לפוטיוס ונקט מדיניות דומה. פוטיוס קיבל את ההדחה ברוח טובה, השלים עם בזיל והפך להיות המחנך של ילדיו. בזיל הסתמך על הידע והסמכות האידיאולוגית רוחנית של פוטיוס לבסס את שלטונו. פוטיוס המשיך להיות האיש החזק באימפריה הביזנטית וכשמת איגנטיוס ב877, הוא חזר לתפקידו בתור פטריארך.
בכהונתו השנייה כפטריארך היה פוטיוס כמעט כל יכול. האפיפיור ברומא קיבל את מינויו כמעט ללא תנאים, המלך שמע לעצתו, עד כדי כך שנמנע מלפגוע בבנו – לאו שמרד בו, לפי בקשתו של פוטיוס.
בשנת 886 מת בזיל ומוחלף על ידי ליאו ה6 שהיה תלמידו של פוטיוס, למרות זאת לאו מדיח אותו מתפקידו והוא נאלץ לפרוש למנזר, למרות ריחוקו השפעתו נשמרת דרך מכתבים וספרים שהוא כותב. פוטיוס מת ב893 וגופתו מובאת לאחר כבוד לקונסטנטינופול. הוא מוכרז לקדוש החשוב ביותר בכנסייה. דמות גדולה ראשונה לאחר חמש מאות שנה מזמנם של האבות הראשונים

חשיבותו של פוטיוס היא בכך שהוא הכניס הומאניזם למסורת הנצרות המזרחית, ייצב אותה ושמר על עצמאותה למול הדומיננטיות הגוברת של רומא. הוא התחיל רנסנס תרבותי ואינטלקטואלי חשוב בקונסטנטינופול במאה ה9, מחזיר למעגל הידע את הספרות הקלאסית אותה הביא מבגדד. בנוסף לכך הוא היה איש של העולם הזה, מעשי, יעיל, בעל קשרים טובים, ויכולת פעולה וניהול אדירה.

פוטיוס אסף סביבו אנשי כנסייה מלומדים רבים והגה את הרעיון לשלוח אותם אל הסלאבים, שאכלסו באותה תקופה את כל מזרח אירופה. הרעיון היה לנצר אותם לנצרות האורתודוקסית, וכתמורה להביא לארצותיהם השכלה. פוטיוס היה האב הרוחני של אנשים כמו קיריל ומתודיוס, סנט קלמנט וסנט נחום, ועוד רבים וטובים שעסקו במלאכה הקדושה.
השליחות אל הסלאבים הצליחה מעל ומעבר למשוער. הראשונים שהתנצרו היו הבולגרים, ועם הזמן גם רוב העמים האחרים ובראשם הרוסים.
פוטיוס היה בחליפת מכתבים עם בוריס מלך בולגריה והשפיע עליו מאד בכיוון של קבלת הנצרות האורתודוקסית ולא הקתולית. הוא הגן על מעמדה העצמאי של בולגריה מול רומא והשפיע על בוריס לקבל לחצרו את סנט קלמנט וסנט נחום, תלמידיהם של קיריל ומתודיוס. במילים אחרות: בזכות פוטיוס הפכה בולגריה לאורתודוקסית ולא קתולית, ובעקבותיה גם רוסיה, סרביה, ועמים סלאבים אחרים.

מוזיקה ושירה ביזנטית

האיש החשוב הראשון בעולם המוזיקה הביזנטית הוא רומנוס המלודיסט – כותב ההמנונים (490-556). הוא רצה לשיר במקהלת כנסייה אבל היה זייפן נוראי, עד שיום אחד כשהוא נרדם בזמן החזרות הופיעה לפניו מריה וציוותה עליו לאכול את הנייר שבידיה, כשהתעורר הוא זימר שיר נפלא, ומאז כתב קרוב לאלף שירים, ביניהם המזמור (טרופריון) לפסח. הוא התחיל את מסורת השירה של הקונטקיון Kontakion, צורת הזמרה החשובה במאות 6-9, לפני שהוחלפה על ידי הקאנון.

הקונטקיון הוא מעין פואמה עם 24 סטנזות, המקור של הסגנון הוא הכנסייה הסורית ובמיוחד אפרים הסורי, וזה מעין סיפור בשירה, קצת כמו קטעי חזנות. מי שקדם את הקונטקיון של רומנוס המלודיסט היה בין השאר הפטריארך סופרוניוס של ירושלים. לעיתים 24 הסטנזות מתחילות כל אחת באות אחרת וביחד 24 אותיות. הקונטקיון הכי מפורסם הוא של חג המולד וכך הוא הולך:
היום הבתולה יולדת את הנשגב מכל,
והארץ מגישה מערה אל הבלתי־נגיש.
המלאכים עם הרועים מהללים,
והחכמים הולכים בעקבות הכוכב;
כי למעננו נולד
ילד קטן חדש —
האל אשר מלפני העולמים.

האיש החשוב השני בשלבי התפתחות המוזיקה הביזנטית הוא אנדרו מירושלים – או כרתים, שחי בשנים 650-740. Andrew of Crete. הוא נולד בסוריה והפך לנזיר במנזר מר סבא, מקבל תפקידים בכנסייה של ירושלים. הוא פיתח את הקאנון, מבנה חדש של מזמורים שבו משולבים תשעה מזמורים תנ"כיים לפי סדר קבוע. בין המזמורים יש שירים שמפרשים ומתייחסים אליהם. היצירה החשובה שלו היא המזמור הגדול של החרטה שמושר בשבוע הלנט (תענית) לפני הפסחא ולקראת הפסחא עצמה. הקאנון הוא שיחה בת שעתיים וחצי בין אנדרו לנשמתו שבה הוא עובר על דוגמאות רבות לטוב ורע מהכתובים ומשכנע את נפשו לחזור בתשובה. האודה הראשונה היא זו:
מאין אתחיל לבכות
על מעשי חיי האומללים?
איזו התחלה אשים, הוי המשיח,
לקינה אשר אני שר עתה?
אך כרחום וחנון,
תן לי מחילה על חטאי.

השיר המפורסם ביותר בליטורגיקה הביזנטית הוא מריה מרוממת ממלאכים, הוא התגלה באופן פלאי לנזיר צעיר בהר אתוס בשנת 998 לספירה, אורח פלאי כתב את המילים על אבן וזו נמסה, השיר נקרא Axion Estin ויש לו הרבה לחנים, להלן תרגום חופשי של המילים שלו
ראוי הוא באמת, כיאות,
להלל אותך, יולדת־האל,
המבורכת תמיד,
והטהורה מכל מום,
ואם אלוהינו.
הנכבדה מן הכרובים,
והמפוארת ללא השוואה מן השרפים,
את אשר בלי השחתה ילדה את אל־הדבר,
אותך, אשר באמת יולדת־האל,
אותך אנו מגדילים.

היו כמה נשים חשובות בימי הביניים שכתבו מוזיקה נוצרית, בעולם האורתודוקסי זאת הייתה קסיה Kassia שחיה בשנים 810-865 במנזר בקונסטנטינופול וכתבה כ־50 שירים שנכנסו לליטורגיקה האורתודוקסית, היא הושפעה מהרנסנס הדתי של תאודורוס מסטודיון. המחברת היחידה של מוזיקה כנסייתית בזרם הזה. סוג השירה שלה נקרא Sticheron והוא קצר יותר מהקאנון או הקונטקיון, מושר בדרך כלל אחרי קריאת תהילים בזמן תפילות הבוקר והערב. השיר המפורסם ביותר שלה הוא ההמנון של קסיאני Kassiani שנאמר ביום רביעי הגדול של השבוע הקדוש, היום בו משחה מריה מגדלנה בשמן את ישוע וניגבה בשערה. המילים שלו הן להלן
אדוני,
האישה אשר נפלה בחטאים רבים,
בהרגישה את אלוהותך,
לקחה עליה את תפקיד נושאת הבשמים,
ובקינה הביאה לך בשמים
לפני קבורתך.
אבוי לי — אמרה —
כי לילה הוא לי,
דחף של פריצות,
אהבה אפלה וללא ירח של החטא.

בעולם הקתולי כדאי להזכיר את המיסטיקנית הילדגרד מבינגן Hildegard Von Bingen (1098-1179) שנודעה בכינויה הסיביליה של ארץ הריין והייתה לה השפעה רבה על המאורעות והמלכים באותה תקופה (פרדריך ברברוסה)

בשבוע הקדוש של הפסחא שרים ביום ראשון של הדקלים על הכניסה לירושלים. ביום השני על יוסף והתאנה, ביום השלישי על משל עשר הבתולות, ביום הרביעי על המשיחה והבגידה (של יהודה איש קריות), ביום החמישי על הסעודה האחרונה, ביום שישי על הצליבה, ביום שבת על הקבר וביום ראשון על התחייה

שיר קצר במסורת המוזיקלית הביזנטית נקרא טרופריון, לכל אירוע חג קדוש ותפילה מיוחדת יש את הטרופריון שלה, המסורת התחילה כבר במאה ה־4–6 והטרופריון הידוע ביותר הוא זה של החתן שמושר בימים השני, שלישי ורביעי של חג הפסחא. לפי משל עשר הבתולות המופיע במתי כ"ה 1-15. יש עשר עלמות שיוצאות לקבל את פניו של החתן, חמש מהן נבונות שהכינו עצמן מראש וחמש כסילות שסמכו על המזל, החתן מגיע בהפתעה באמצע הלילה וחמש הנבונות נכנסות אליו בעוד שהכסילות נשארות בחוץ, המשל מלמד שצריך להיות תמיד מוכן, ערני, כי החתן יכול לבוא במפתיע. ומכאן החשיבות של ערנות בתרגול הרוחני הנוצרי, ושל תפילת חצות. וכך הולך השיר (שיש לו הרבה לחנים, חלקם עתיקים מאוד).
הנה החתן בא בחצות הלילה,
ואשרי העבד אשר ימצא ער;
ואינו ראוי מי שיימצא רשלן.
היזהרי אפוא, נפשי,
פן תשקעי בשינה,
פן תימסרי למוות,
ותיסגרי מחוץ למלכות.
אלא התעוררי וקראי:
קדוש, קדוש, קדוש אתה, אלוהים,
בעבור אם האלוהים, רחם עלינו.

הליטורגיקה האורתודוקסית – סדר היום של התפילות

זה מתחיל בתפילת matins לפני השחר, לאחר מכן תפילת שעות, תפילה ליטורגית יומית (מיסה), תפילות שעות נוספות, תפילת vespers בערב, תפילת compline, מלשון complete לפני ההליכה לישון, ותפילת חצות של ערנות. תפילות השעות הן תפילות קצרות כל שלוש שעות, הראשונה בשש, לאחר מכן בתשע, שתים עשרה ושלוש אחר הצהריים. וספרס ומתינס, אחרי השקיעה ולפני הזריחה, הן תפילות חשובות במיוחד שבמהלכן שרים הרבה המנוני

יונג כתב מאמר על המיסה ובו הוא מתאר את שלבי הטקס והמשמעות הפסיכולוגית שלו. לפי הבנתו, בכדי שהמיסה תהיה מסתורין אמיתי ולא הופעה של האגו, הרי שהמשתתפים צריכים להיות כלי בידי הופעה אלוהית, יש כאן מעין היירופאניה של אליאדה, אם המיסה נעשית נכון.

אפשר להגיד שבמיסה גרעיני החיטה מקריבים עצמם כדי להיות לחם, הגוף של ישוע, וגם הענבים נמחצים בכדי להפוך ליין. יש בהם רוח וזו מעורבבת עם הגוף של הלחם וכך נוצר איחוד של הניגודים. יש חשיבות לחומרים של לחם ויין וכבר רומי כתב על זה, וכך גם בתפיסה הדיוניסאית של דיוניסוס זאגרוס. המחיצה של השיבולים והענבים זה הקורבן של ישוע שנעשה עבורנו ומספק לנו את החיים, במקרה הזה דרך תזונה.

קראו מאמרים על הנצרות האורתודוקסית

הנצרות המיסטית כולל הר אתוס

רוחניות אורתודוקסית הסיכאזם ותיאוזיס

אמנות נוצרית יוונית אורתודוקסית