נצרות בגאורגיה – מבואות
לפי המסורת הגאורגית, במאה ה-1 לספירה מגיע לגאורגיה השליח אנדריי – אנדראס הקדוש (ביחד עם שמעון הקנאי או “הכנעני”) ומביא אליה את הנצרות, אלא שזו מסורת מאוחרת (מהמאה ה-9 לספירה), שהתפתחה בתגובה לטענה הקתולית על מוצא אפוסטולי מפטרוס, וכחלק מהעצמת אנדראס הקדוש כמביא הנצרות לרוסיה, רומניה, ביזנטיון ויוון (הוא קבור בעיר פטרס בפלפונס). אנדריי הוא האח הקטן של פטרוס וסמלו הוא הצלב הנטוי.
הנוצרים הראשונים בגאורגיה היו כנראה ממוצא יהודי, ויש עדויות לקיום נוצרים כבר במאה ה-3 לספירה. לפי ספר דברי הימים של גאורגיה, יהודים הגיעו לארץ לאחר גלות בבל ולאחר חורבן בית שני. לפי האגדה הגאורגית למצחתה הגיעו צאצאי בר נבא ששוחרר במקום ישוע ממוות. כמו כן שניים מיהודי המקום היו עדים לצליבתו של ישוע והביאו לגאורגיה את הבגד הקדוש שלו.
בתחילת המאה הרביעית, תחת שלטונו של מיריאן השלישי (Mirian III), הופכת גאורגיה לנוצרית בזכותה של השליחה נינו הקדושה. מיריאן מייסד שושלת מלוכה קדושה שנקראת שושלת צ’וסרויד (שולטת עד המאה ה-6), בונה כנסיית אם במצחתה, שולח מפיצי דת לכל רחבי הממלכה, ועולה לרגל לירושלים. סיפור התנצרותו של מיריאן מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון ואיש הכנסייה רופינוס (Rufinos) במאה ה-4.
השם גאורגיה ניתן לכבודו של גיאורגיוס הקדוש. הגאורגים אימצו אותו כפטרונם בימי הביניים. בזמן זה הם הקימו ממלכה אדירה שהשתלטה על חלקים גדולים של עֵבר הקווקז והייתה הכוח הנוצרי החזק במזרח התיכון. הגאורגים השכילו להתמודד עם המוסלמים והטורקים והקימו תרבות מפותחת ומפוארת המצטיינת באדריכלות, שירה ואמנות. הם הובלו על ידי דמויות אגדתיות כגון המלכה תמרה, וירדו מגדולתם רק בעקבות תבוסתם וכיבושם על ידי המונגולים.
הגאורגים, בניגוד לשכניהם הארמנים, הם נוצרים אורתודוקסים, אלא שיש לנצרות שלהם גוון מיוחד. גאורגיה היא המדינה היחידה בעולם שנוצרה על ידי אישה – נינו הקדושה. לפני כן הם היו עובדי אש זרתוסטרא ופגאניים. גאורגיה הייתה הממלכה השלישית להתנצר לאחר ארמניה וביזנטיון. מאז ועד היום שיחקה הנצרות תפקיד חשוב בהיסטוריה ובתרבות של הגאורגים.
נינו הקדושה
נינו היא מייסדת הנצרות הגאורגית.[1] זהו מקרה יחיד בעולם של נצרות שנוסדה על ידי אישה. היא הקדושה הלאומית של הגאורגים.
היא נולדה בקפדוקיה והייתה ממשפחתו של סנט ג’ורג’. אמה הייתה אחותו של יובנאליס, בישוף ירושלים, ואביה היה גנרל בצבא הרומאי. בגיל 12 המשפחה עברה לירושלים, אביה הפך לנזיר, עזב את המשפחה והלך לחיות במדבר הירדן. אמה הוכתרה כדיאקונית וגם היא עזבה, ונינו הקטנה גדלה על ידי אישה זקנה בשם שרה ניאפור, שגידלה אותה באווירה נוצרית, תוך כדי סיפור סיפורים על ישוע, ביניהם סיפור על הגלימה של ישוע שהגיעה בדרך פלא לארץ פגאנית בשם גאורגיה.
נינו התפללה בדבקות לאם האלוהים (תאודוקיס), וביקשה את ברכתה לנסוע לגאורגיה ולעבוד את הגלימה המקודשת שהיא ארגה לבנה. הבתולה שמעה את התפילות והופיעה לנינו בחלום. היא אמרה לה: “לכי לארץ שלי והפיצי את הבשורה, אני אגן עליך ואברך אותך.”
נינו שאלה: “איך אוכל אני, אישה חלושה, לבצע משימה כה כבירה, ואיך אדע שהחזון אמיתי?”
הבתולה הציגה לפני נינו צלב עשוי משריגי גפן ואמרה: “קבלי את הצלב הזה כמגן מפני אויבים נראים ולא נראים.”
כשנינו התעוררה היא מצאה את הצלב בידיה, דמעות של שמחה זלגו מעיניה והיא קשרה את הצלב לגופה עם חבלים משערה (יש אומרים שהיו אלה השערות של מריה).
נינו סיפרה על החזון שנגלה לה ועל כוונתה להפיץ את הבשורה בגאורגיה לדוד שלה יובנאליס. הוא הכניס אותה לחדר פנימי, שם עליה את ידיו ובירך אותה. לאחר מכן היא נסעה לרומא ושם טבלה לנצרות נסיכה בשם ריספין. לרוע המזל, הקיסר של אותה תקופה – דיוקלטיאנוס – היה מאוהב בה, ולכן הנסיכה ריספין, נינו וארבעים בתולות נוספות, כולל ראש המנזר גיאנה, ברחו לאיצמדיאזין בארמניה (קראו בפרק על ארמניה). דיוקלטינוס, שבלאו הכי שנא נוצרים, שלח שליחים לטירידאטס מלך ארמניה. המלך עצר את הבתולות וגם הוא התאהב בריספין, שכנראה הייתה יפה במיוחד. משלא נענתה לחיזוריו, הוא הורה להרוג אותה ביחד עם שאר הנשים. נינו היא היחידה שהצליחה להימלט, בהתחבאה בין שיחי וורדים. היא ברחה לגאורגיה ושם פגשה בקבוצה של רועים ליד אגם פרוואני והחלה ללמד אותם נצרות.
במילים אחרות, אותו אירוע שהניע את התהליכים שהפכו את ארמניה לנוצרית – הגעתם של ריספין ו40 הבתולות לאיצמדיאזין, הוא זה שהניע את המאורעות שהפכו את גיאורגיה לנוצרית. דבר המלמד על הקשר העמוק בין שתי המדינות.
פעולותיה של נינו הקדושה בגאורגיה
נינו הלכה עם חבריה החדשים למצחתה בירת גיאורגיה באותה תקופה והצטרפה לעולים לרגל הפגאניים שבאים למקדש של האל ארמזי. היא ראתה את האנשים משתחווים לאלילים והתפללה לאל שירחם עליהם. לפתע החלה לנשוב רוח עזה וברד ירד משמיים, פוגע בפסלי האלילים. ההמון התפזר בעיר, מפוחד.
נינו השתכנה מתחת לשיח בגן המלך ביחד עם משפחת הגנן המלכותי. לגנן לא היו ילדים, אך בעזרת תפילותיה של נינו, אשתו נכנסה להיריון, וכתוצאה מכך הם נהפכו לנוצרים. לכל מקום שאליו הגיעה נינו, אנשים הפכו לנוצרים. היא גם ריפאה את המלכה ננה, לאחר שזו הכריזה שישוע הוא האל האמיתי. המלך מיריאן לא אהב את השפעתה של נינו ותכנן להרוג אותה ואת חסידיה, כולל את אשתו. אלא שבעודו מתכנן את תוכניותיו הזדוניות בזמן ציד, החל להחשיך במהירות. המלך המפוחד התפלל לאלים הפגאניים אך ללא הועיל, וכשזה לא עבד הוא פנה לישוע ואמר כך: “אלוהים של נינו, האר את הלילה הזה עבורי והדרך את צעדיי, ואני אכריז על שמך הגדול ואקים צלב ואסגוד לו, ואבנה עבורך מקדש. אני נשבע להישמע לנינו ולאמונה של אנשי רומא!”
למרבה ההפתעה התפילה עזרה והלילה נהפך ליום, השמש זרחה בבהירות והמלך הודה לבורא, חזר לבירה והפך לנוצרי, וכך כל הממלכה ביחד אתו.
נינו גרה בכפר בודבי במזרח גאורגיה ליד גבול אזרבייג’ן ושם נקברה. המלך מיריאן בנה כנסייה לכבוד סנט ג’ורג’ מעל קברה. וכיום יש ליד המקום מנזר. ליד המנזר מעיין בעל תכונות מרפא, שלפי האמונה החל לנבוע בזכות נינו.
הצלב של נינו הוא זרועות שמוטות של צמות קלועות מגפנים ומשערות. זהו הסמל הלאומי של גאורגיה. הצלב המקורי נשמר בקתדרלת ציון בטביליסי. במאה ה-19 הוא ניתן במתנה לצאר הרוסי כסמל של איחוד שתי הכנסיות והוחזר בתהלוכות חגיגיות על ידי הצאר לגאורגיה.
הולדת הנצרות הגאורגית
לפי האגדה, נינו הקדושה בחרה שני אנשים שינהיגו את הכנסייה אחריה. מיקום ראשי הכנסייה היה במצחתה, ומרכזים הוקמו באחוזות הפיאודליות השונות. בניגוד לביזנטיון בגאורגיה, החברה לא הייתה חברה עירונית אלא פיאודלית, כלומר, ניתן בה כוח רב לשליטי המחוזות, ומצד שני – מלכותית, משמע, ניתן בה כוח רב למלך, שמינה את אנשי שלומו. החברה הייתה גם חברה מעמדית שבטית. המעמדות בה היו בית המלוכה וסביבותיו, האצילים שלימים למדו להילחם על סוסים משוריינים, מעמד הכוהנים הפגאניים שנעלם עם הופעת הנצרות, ולבסוף – מעמד האיכרים, שהיו חצי משועבדים וחצי משוחררים.
אנשי הכנסייה היו לרוב זרים שהגיעו לגאורגיה מביזנטיון, מארמניה, מסוריה ומאיראן (מניכאים). לא הרבה אנו יודעים על ימי הכנסייה הקדומים. בתחילת המאה החמישית יש מאמץ משולב בעֵבר הקווקז ליצור כתב שיאפשר את תרגום כתבי הקודש. לפי המסורת אותו מסרופ שהמציא את הכתב הארמני, המציא או חידש גם את הכתב הגאורגי וכן את הכתב של העם האלבני קווקזי (ממלכה נוצרית שהתקיימה בשטח שנמצא כיום באזרבייג’ן). הכתב היה, בין השאר, אמצעי להילחם בפרופגנדה המזדאית שקודמה באותה תקופה על ידי איראן הסאסאנית, ששלטה במזרח גיאורגיה.
בסוף המאה החמישית, בתקופתו של המלך הקדוש וחטנג גורגסלי (Vaxtang I Gorgasali) נאבקים הגאורגים ביחד עם הארמנים על עצמאותם וזהותם הדתית, למול האימפריה הסאסאנית, שרוצה לקדם את המזדאיות כדת מדינה. וחטנג מחזק את הכנסייה ומקדם מפעל של תרגום טקסי הליטורגיקה וכתבי הכנסייה לגאורגית, ונעזר לשם כך גם בנזירים גאורגים ממנזר מרסבא ליד בית לחם.
הנזיר הגאורגי המפורסם ביותר שחי בארץ ישראל במאה ה-5 לספירה הוא המיסטיקן, פטר האיברי, בן למשפחת מלוכה, שהפך לבישוף של עזה והיה ממנהיגי וממעצבי התפישָׂה המונופיזיטית. יש האומרים שהוא הדמות שמאחורי דיוניסוס האראופגוסי (המדומה), התיאולוג המיסטי המוקדם החשוב ביותר שהשפיע רבות על התפתחות המחשבה המיסטית הנוצרית בימי הביניים. הוא היה מקורב לקיסרית אאודוקיה, המשיך את מסורת ההשכלה הנוצרית והקים גם מנזר בירושלים במקום שנקרא “אום-ליסאן”.
דיוניסוס המתחזה (אראופגוס)
הוא נקרא מתחזה משום שהוא מציג את עצמו כאחד דיוניסוס, שהתנצר במאה ה-1 לספירה עם הגעת פאולוס לאתונה ולא בשמו האמיתי, כך שאיננו יודעים מי הוא היה בדיוק ורק מכירים אותו דרך כתביו. הוא הושפע מגרגורי מניסה, מאוריגנס, ולהבדיל – מפלוטינוס. וכנראה שחי בסוף המאה ה-5.[2]
כתביו השפיעו מאוד על סנט תומס אקווינס, על סוגריוס האבוט של סנט דניס (המורה של אליאנור מאקווטין), ועל הנצרות הגיאורגית והארמנית בימין הביניים. מבקר האמנות ארווין פנופסקי טוען שהתיאולוגיה של פסבדו-דיוניסיוס האראופגיטי השפיעה על סגנון הבנייה של בזיליקת סנט דני בפרט והאדריכלות הגותית בכלל.
לפי דיוניסוס,[3] העולם הוא תנועה סיבובית של טוב מאלוהים וכלפי אלוהים, מהטוב אל הטוב, בסדר ובהוראה מאלוהים. זהו תהליך הארה שמתקדם בשלבים ונחלש ככל שהוא מתרחק מהמקור, מביא עמו היררכיה של הארה. ההיררכיה היא תנועה של ידע וחיים שנובעת מאב האורות, ומגלה את היטמעות האור שתוביל אותנו חזרה לאב דרך ישוע, שהוא האור של האב. אפשר לקבל את האור הזה דרך הספרים (ה-logia הקדושה), שהם קרן של אור רוחני. אפילו האור עצמו יכול להיות מועלה לאור הראשוני. המטרה של ההיררכיה היא לאפשר לישויות שונות להיות כמו אלוהים ולשקף את האור האלוהי. חיים צריכים להעביר את האור הלאה לחיים אחרים.
התפתחות הנצרות הגאורגית
מלכתחילה ועד היום, הנצרות הגאורגית הייתה ייחודית לארצה ותרבותה ושונה מכל דבר אחר, אלא שבניגוד לשכניהם הארמנים, בחרו הגאורגים לקשור את גורלם עם הזרם האורתודוקסי. בשנת 480 הפך הבישוף של מצחתה לקתוליקון של כארתלי, ובשנת 1010 לפטריארך. עד המאה ה-11 הפטריארכיה הייתה קשורה לזו של אנטיוכיה, עם עצמאות מסוימת, ורק במאה ה-8 הם החלו לבחור את ראש הכנסייה בעצמם. למעשה, ההתנצרות האמיתית של המוני העם קרתה בהקשר של הגעת נזירים מסוריה לגאורגיה במאה ה-6.
בסוף המאה ה-6 הופיעו בגאורגיה 13 נזירים סוריים שהפיצו בה את מסורת הנזירות הייחודית שלהם. הם בנו מתחם מקודש שהפך להיות אתר עלייה לרגל ונקרא דוד גרג’ה, ומנזרים נוספים ברחבי הארץ. ולא רק בגאורגיה עצמה. החל מהמאה ה-6 בנו הגאורגים מנזרים שחשובים להם בהר אתוס, בסיני ואף בבולגריה, דבר המראה על הקשר שלהם למסורות ההסיכאזם והתיאוזיס (תרגולות מדיטציה נוצריות שמתורגלות בהר אתוס במטרה להפוך את האדם לדמוי אל).
במאה ה-5 נוטה גאורגיה לכיוון המונופיזיטית (טבע אחד של ישוע), ביחד עם ארמניה. אלא שבתחילת המאה השביעית, במועצה כנסייתית בדווין שבארמניה, מתגלה קרע בין הנצרות הגאורגית שכבר נמצאת בידי אנשים מקומיים דוברי גאורגית ולא עוד בידי זרים, לבין הנצרות הארמנית השואפת לבכורה בעֵבר הקווקז. ההגעה של הקיסר הביזנטי הראקליוס עם צבאו לגאורגיה במאה ה-7 במסגרת המלחמות עם הפרסים, השאירה על הגאורגים רושם כה עז שהם כרכו את גורלם סופית בזה של הנצרות הביזנטית אורתודוקסית. יחד עם זאת, הערבים כובשים את מזרח גאורגיה ומקימים מושבה בטביליסי באמצע המאה ה-7, ובהמשך לכך הנצרות הגאורגית מסתגרת בתוך עצמה והופכת להיות בעלת אופי לאומי יותר מאוניברסלי. זה הזמן שבו מתפתחת האגדה ונכתבים הספרים הראשונים על ה”התנצרות של גאורגיה”, שבהם מתפתח האתוס של מיריאן ונינו כתופעה ייחודית.
בגאורגיה מאמינים שארצם היא תחת הגנה מיוחדת של מריה, ולכן היא נקראת “גנה של מריה”. מסיבה זו נפוץ בה פולחן אם האלוהים. בתחילת הדרך היה דגש על סיפורי קדושים מקומיים וניסים אלוהים שהכלילו את גאורגיה במרחב הקדוש הנוצרי, וגם על הקשר עם ירושלים. יש להניח שאחת הסיבות לכך היא הימצאותם של נזירים גאורגיים רבים בירושלים ומדבר יהודה (עד לכיבוש הערבי במאה ה-7 לספירה), וקיומה של מסורת עלייה לרגל בקרב האצולה, משפחת המלוכה וייתכן שגם פשוטי העם. במצחתה מודגש הקשר עם ירושלים ומקומות שונים נקראים על שם אתרים בעיר הקדושה, ויש טענות גם לקשר של שושלות האצולה והמלוכה לבית דוד. מסורת השירה הדתית הגאורגית, ההמנונים והמזמורים, מתפתחת בהשפעת המסורת הביזנטית וכנראה שגם זו של ירושלים.
לאחר הכיבוש הערבי מוקמת בטביליסי אמירוּת מוסלמית שמחזיקה מעמד עד המאה ה-11,[4] והמרכז של החיים הנוצריים והגאורגים עובר לאזורי דרום מערב, שנשארים עצמאיים ובשלטון ענף של שושלת בגרטי הארמנית (שנקרא בגרטיוני), הנתמך על ידי הנזירים ובראשם הדמות הדתית החשובה ביותר של המאות ה-8–9, גריגול חאנדזתלי, המייצג תנועה נזירית מתפתחת. מייסד השושלת הבגרטיונית גיאורגית הוא אשוט הראשון ב-813, והמלך הבגרטיוני גיאורגי הראשון הוא אדרנס השני (Adarnase II) ב-888. בתקופה זו האוריינטציה של גאורגיה לביזנטיון מתחזקת, וכן הקשר בין מזרח גאורגיה שבשליטה מוסלמית – לבין מערב גאורגיה ואבחזיה, שנשארים בשליטה ביזנטית. המצודות והמנזרים של תקופה זו הם חרבים, ונמצאים כיום ברובם בצפון מזרח טורקיה.
בסוף המאה ה-10 בונה המלך דוד השלישי את מנזר איוורון הגיאורגי בהר אתוס שביוון, בשיתוף עם יוחנן האיברי ובנו אוותימיוס (Euthymius) המאיר. המקום הופך להיות מרכז לימוד חשוב ומודל למנזרים שיוקמו אחר כך בתקופת תור הזהב בגאורגיה עצמה. אוותמיוס היה פילוסוף, תיאולוג, מלומד ומתרגם חשוב מיוונית לגאורגית. יצירתו החשובה ביותר, הנחשבת לספרות המודרנית הראשונה באירופה הנוצרית, היא “ברלם ויהושפט”, מעין גרסה נוצרית של סיפור הבודהא שעברה מהודו דרך המניכאיים בעיראק אל גאורגיה. לפי המסופר, למלך ההודי אבנייר היה בן שאסטרולוגים חזו שייהפך לנוצרי, ולכן הוא בודד אותו בארמון, אלא שזה לא מנע את המפגש שלו עם הנזיר ברלם, שהופך אותו לנוצרי ובעקבות זאת, בסופו של דבר, גם את המלך אביו והממלכה כולה.
במאות ה-11–13 הופעת גיאורגיה להיות מעצמה אזורית, שהשפעתה מגיעה עד לירושלים. בתקופות אלו מוקמים מנזרים גאורגים בכל רחבי המזרח התיכון, ישראל, ירושלים, בהר אתוס שביוון ואפילו בבולגריה. אלא שבסוף התקופה מגיעים המונגולים ומורידים את גיאורגיה על ברכיה. ומזמן זה והלאה העם הגיאורגי בהנהגת הכנסייה נאבק על עצמאותו וחירותו למול הטורקים, תימור לנג, הפרסים והעותומאניים. במאה ה19 נקשר גורלה של גיאורגיה עם האחות הגדולה – רוסיה מצפון שמשתלטת על הארץ. כיום חברים בכנסייה הגיאורגית כ-4 מיליון מאמינים.
[1] המקורות לסיפורה של נינו הקדושה הם ההיסטוריה הכנסייתית של רופינוס מהמאה ה-4, הספר “ההמרה של כארתלי” מהמאה ה-7, והספר “החיים של נינו” מהמאה ה-9.[2] מי שמזכיר אותו לראשונה כדמות שחיה בתקופה זו הוא מקסימוס המוודא (מאמין) (שנפטר ב-662) מקונסטנטינופול.
[3] לפי: Beggiani, Seely J. Introduction to Eastern Christian Spirituality: The Syriac Tradition. University of Scranton Press, 1991.
[4] טביליסי הייתה מרכז מוסלמי, מקום שוק ושלטון, בעל קשר לארמניה מדרום, אבל מצחתה הסמוכה נשארה לפרקי זמן ארוכים תחת שלטון נוצרי ונשארה עם אוריינטציה נוצרית לכל אורך התקופה.
ראו הצעות לטיולים בארמניה וגיאורגיה
קראו את הספר “מסתרי עבר הקווקז”
