סודות המסדר הטמפלרי

המסדר הטמפלרי

המסדר הטמפלרי, הנקרא גם "מסדר היכל שלמה", נוסד בירושלים, וסמלו היה בניין כיפת הסלע שנקרא על ידם "מקדש שלמה". הטמפלרים היו המסדר הצבאי הגדול והחזק ביותר בישראל ובעולם כולו. מסדר מסתורי שלו טקסים סודיים סגורים, ורבות האגדות עליו – לטוב ולרע. עשרים שנה לאחר שעזבו הטמפלרים את ישראל, בתחילת המאה ה-14, הכריז עליהם האפיפיור ככופרים ופיזר את מסדרם. מאז ועד היום האגדה של הטמפלרים רק הלכה והתעצמה, ועד היום ישנן קבוצות ואנשים הטוענים להמשכיות הדרך הרוחנית שלהם בנסתר – קבוצות ואגודות שונות, החל מהבונים החופשיים והמשך במסדר צלב הוורד ואחרים.

לפי המקורות, כמה שנים לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים, בשנת 1119, בעידודם של מלך ירושלים בלדווין השני ואנשי דת מכנסיית הקבר, התיישבה באזור הר הבית קבוצה של תשעה אבירים שמונו ל"חיל המשיח", ותפקידם היה להגן על עולי הרגל שרצו לטבול בירדן ולהגיע לירושלים. הוגו דה פיין פנה לבלדווין השני, מלך ירושלים, והציע להקים מסדר צבאי שמטרתו להגן על עולי הרגל בדרך מירושלים לנהר הירדן. בלדווין אישר להם להתיישב בתחומי הר הבית, והם אימצו להם את השם "האבירים העניים של המקדש" (Pauvres Chevaliers du Temple) או בקיצור "טמפלרים". לפי האגדות, הם חיו שם במשך תשע שנים כשאיש איננו יודע בוודאות את מעשיהם והקשר שלהם למתחם המקודש, ובינתיים עמלו אנשי הדת ובמיוחד ברנאר מקלרבו להכשיר את העיסוק של הנזירים בהרג – דבר שהיה בלתי מתקבל על הדעת עד לאותה תקופה.

האבירים אחסנו את סוסיהם וכלי הנשק שלהם בחללים שמתחת לרחבת הר הבית, וכך הם קיבלו את השם "אורוות שלמה". המנהיג שלהם היה הוגו דה פיין. לאחר תשע שנים הם קיבלו את התקנון שלהם מברנאר מקלרבו, והוא אושר בוועידה כנסייתית שנערכה בטרואה שבצרפת בשנת 1128, וכך נולדה דמות אדם חדש – נזיר שהוא גם אביר, הנלחם מכוח הצדק האלוהי, כפי שעשה ישוע כשנדרש לכך, לדוגמה בגירוש החלפנים ממתחם הר הבית לפני חג הפסחא.

ברנאר מקלרבו רואה את אב הטיפוס של הטמפלרים במכבים או במלכי דוד. הוא היה האב האידאולוגי של סוג חדש של אביר – שילוב של נזיר ולוחם. דבר שנראה, לפחות עד לאותה תקופה, כחילול קודש, שהרי ישוע התנגד לכל סוג של אלימות. בזכות עומק מחשבתו, השפעתו, הטפתו, נימוקיו והתמיכה הבלתי מסויגת שהוא העניק לטמפלרים, התקבל השילוב הבלתי אפשרי הזה, ובמקביל לכך, וכתוצאה מהחיבור בין אבירות ורוחניות דתית, נפתחה הדרך בפני השלב הבא בהתפתחות האבירות, והוא – אבירות רוחנית.

נוצר אדם חדש שהוא שילוב של נזיר ואביר: כותב על כך ברנאר מקלרבו, במכתב להוגו דה פיין – הראש הראשון של המסדר: "פעם, פעמיים, שלוש פעמים, אם אינני טועה הוגו היקר, ביקשת ממני לכתוב לך מילות עידוד, לך ולחבריך האבירים, ולכן, כתוצאה ממעמדי החדש, למרות שאינני יכול לאחוז בכידון כנגד הרודנות של אויבנו, לפחות אני יכול לאחוז בעט…"

ברנאר מצדיק את ההרג של לא־נוצרים, במוצאו הצדקה בעובדה שהלחימה וההרג מתבצעים למען ישוע: "האבירים של ישו נלחמים בקרבות של אדונם בבטחה, לא מפחדים לחטוא בהורגם את האויב, ולא מפחדים ממותם שלהם, מפני שהן הרג והן מוות למען ישוע לא מהווים פשע אלא דווקא זכות וגמול מפואר. בדרך זו מגיעים לישוע דרך מלחמה למען ישוע. מי שבאמת רואה במותו של האויב אקט של נקמה, ימצא נחמה במעמדו כחייל של ישוע, החייל של ישוע הורג בבטחה, ומת עוד יותר בבטחה. לא בלי סיבה הוא נושא את חרבו, הוא כלי של אלוהים בכדי להעניש את הרשעים ובהגנה על הצודק. למעשה כשהוא הורג עושי רע זה לא רצח אלא גירוש זדון, והוא מהווה המוציא לפועל החוקי של ישוע…"

המסדר החדש שם לו למטרה לשמור על הדרכים בישראל ועל עולי הרגל שהיו נתונים עד אז לסכנות גדולות גם בתוך שטחי הממלכה הצלבנית. הוא קבע את משכנו בכיפת הסלע וקידש את הבניין כסמל שלו. הטמפלרים בחרו בלבוש של גלימה לבנה ועליה צלב אדום, הם גילחו את שערות ראשם ומגדלים זקן. הכללים ואורח החיים של המסדר הם קשים ונוקשים, אך רבים רוצים להצטרף אליו, ותהילתם מתפרסמת במהרה על פני הארץ והעולם. הם הופכים למסדר החזק והעשיר בעולם, ויחד עם ההוספיטלרים הופכים לצבא הקבע של הממלכה הצלבנית. מפני העיסוק שלהם בהגנה על עולי הרגל בנו הטמפלרים מצודות לאורך הדרכים, כמו זו של לטרון או עתלית.

ז'אק דה ויטרי כותב על אומץ לבם והמשמעת של הטמפלרים:
"הם נהיו כה איומים לאויבים של אמונת ישו שאחד מהם רדף אחר אלף ושניים מהם עשרת אלפים. כשהם נקראו לדגל הם לא שאלו כמה אויבים יש אלא היכן האויב. הם היו אריות במלחמה ורכים ככבשים בביתם. בשדה הם היו לוחמים נועזים, בכנסייה הם היו כמו נזירים. הם היו קשים ואכזריים לאויביו של ישו, אך נדיבים ואדיבים לנוצרים.

ז'אק מדגיש את החשיבות של המשמעת ביסוד תהילתם של הטמפלרים:
"בראותם שלהט דתי לא יכול להישמר בלי משמעת נוקשה, אותם אנשים חכמים ואדוקים שמרו על עצמם מלכתחילה והבטיחו את ההמשך הטוב של ממשיכיהם על ידי זה שהגדירו בצורה לא מתפשרת שלא להשאיר בלא עונש את ההזנחות והעבירות של אחיהם הנחשלים…"

בוועידת הכנסייה בעיר טרואה, בשנת 1128, קיבלו על עצמם הטמפלרים את התקנון הנזירי הבנדיקטיני, ובחסותו של ברנאר הקדוש מקלרבו קיבעו את הלחימה בקרב כחלק עיקרי מהמצוות המוטלות על המסדר. ביטוי בולט לכך הופיע בתקנון המסדר שבו נכתב: "הו אחים נעלים, אלוהים עמכם, כי קיבלתם על עצמכם למאוס בעולם הבוגד ולבחור באהבתו הנצחית של האלוהים ולמאוס בתאוות הבשר. נוהגים ומקודשים בבשר האלוהים (לאחר טקס המיסה), נבונים ומחוזקים במצוות האדון, אחרי גמר עבודת האלוהים, אל תפחדו לצאת לקרב, אך היו נכונים לעטרת מות הקדושים" (תקנון הטמפלרים, פסקה 9), וגם "טיפוס חדש של דת (religio, המסדר) בא לעולם, כדי שהאבירות תתקבל בתוך הדת, והדת החמושה באבירות תתקדם ותמית ללא אשם את האויב" (תקנון הטמפלרים, פסקה 57).

הנזירים החדשים נצטוו לחיות בצניעות פיזית ורוחנית, וכדגש על אידיאל ההסתפקות במועט, מציגים הטמפלרים על חותם המסדר שני אבירים הרוכבים על סוס אחד. וכך מתאר אותם ברנאר מקלרבו: "ראשית כול, קיימים משמעת וציות ללא סייג. כל אדם יוצא ובא על פי רצון המפקד. כל אחד לובש את הבגדים הניתנים לו ואיש אינו משוטט לחפש מזון או בגדים כפי נטיית לבו. אנשים מסתפקים בהכרחי ביותר, במזון ובבגדים, ונמנעים מכל מה שהוא מיותר. הם חיים בקהילה, מיושבים בדעתם ושמחים בחלקם, ללא אישה וילדים. כדי להשיג שלמות אוונגלית מתגוררים הם באותו בית, באותו האופן, ללא רכוש משלהם, חרדים לשמור על אחדות הרוח בכבלי השלום.

ניבולי פה, עיסוקים סרי טעם, צחוק בלתי מרוסן, התלחשויות ואפילו גיחוך כבוש, אינם מקובלים. הם מתעבים שחמט ומשחקי קובייה, שונאים ציד ואפילו אינם נהנים ממעופו של הבז. הם מוקיעים מוקיונים, להטוטנים, מספרי אגדות, שירי זימה, מעשי ליצנות – כל אלה הבל ורעות רוח בעיניהם. הם גוזזים את שערם בתספורת קצרה, לעולם אינם לבושים יתר על המידה, במרחץ הם מבקרים לעיתים נדירות, הם מזוהמים ומגודלי זיפים, ועורם שחום משריון קשקשים ומשמש".

האפיפיור אינוקנטיוס השני (Innocentius II) שהיה תלמידו של ברנאר מקלרבו, מכנס את ועידת לטראן השנייה ב-1139 ומאשר מחדש את הקיום והתקנון של המסדר החדש, וכך הוא כותב:
"כל מתנה הטובה ביותר וכל מתנה מושלמת היא מלמעלה, באה למטה מהאב של האורות, שבו אין שינוי וצל של שינוי. וכך, בנים אהובים של האל, אנו מברכים את אלוהים הכל יכול מפניכם ובשבילכם, מאז שהמסדר והמוסד המכובד שלכם הוא מפורסם בכל העולם.
מפני שבטבעכם הייתם ילדים של זעם, ניתנים לתענוגו של העולם, אבל עכשיו דרך ההשראה של החסד נהייתם כלי למסר של הבשורה, ובעוזבכם מאחוריכם את ההדר הארצי ואת רכושכם וכן את הדרך הרחבה המובילה למוות, אתם בצניעות בחרתם את הדרך הקשה המובילה לחיים, ובכדי להוכיח זאת אתם באופן מצפוני מאוד השבעתם על חזיכם את הסמל של הצלב החי, מפני שאתם החלטתם במיוחד להיות חברים באבירות של האלוהים.
ובנוסף לכך, כמו ישראלים אמיתיים ולוחמים שמנוסים בקרב הקדוש, באש עם הלהבה של חסד אמיתי, אתם נושאים במעשיכם את המילה של הבשורה, שבה נאמר: "אהבה גדולה מזאת אין לאיש, שאדם יקריב את חייו למען חבריו". ובהמשך לצו של הרועה הראשי, אינכם מפחדים כלל לתת את חייכם למען אחיכם ולהגן עליהם מהכופרים. ואתם ידועים בשם אבירי ההיכל (הטמפלרים), נוסדתם על ידי האדון כמגינים של הכנסייה וכתוקפים של האויבים של ישוע."

לטמפלרים היה קוד חוקים, כללים, שהיו דומים בחלקם לכללים של נזירים ומסדרים אחרים: היה עליהם ללבוש גלימה לבנה בכל הזמנים חוץ מאשר בזמן שבו היו חולים. הגלימה הייתה צריכה להילבש כהלכתה ואסור היה להם לאכול או לשתות בלעדיה. היה עליהם להגיד עשרים ושש פעם "אבינו שבשמים" עם הקימה, עוד שישים פעם לפני האוכל. היה צריך לאכול בשקט, בלי יין או מים בארוחה, לאכול רק מה שכולם אכלו יחדיו. יתרה מזאת, בכדי להדגיש את עיסוקם הדתי, היה עליהם לצום שתי צומות בשנה – אחד לפני פסח ואחד לפני כריסטמס, בכל פעם ארבעים יום של צום.

קבלת ההכרה הדתית לפעולותיהם על ידי מועצת הכנסייה והאפיפיור הביאה לפריחה חסרת תקדים של המסדר. עשרות אבירים הצטרפו אליו, ותרומות בהיקף נרחב נשלחו מאירופה. המסדר התחיל לצבור רכוש ונכסים ברחבי אירופה ובארץ ישראל. במקביל, התפתח קשר תלות של מלכי ממלכת ירושלים במסדר הטמפלרי ובמסדרים הצבאיים האחרים כגון ההוספיטלרי. בניגוד לצבא הממלכה שהתבסס על שירות של אבירים רק בשעת חירום, היו המסדרים הצבאיים כוח צבאי מיומן שהיה זמין בכל עת. דבר זה הביא לכך שכבר בשנת 1136 קיבל מסדר ההוספיטלרים את מבצר בית גוברין בדרום הממלכה לשליטתו, הטמפלרים את לטרון, ובתוך שנים ספורות שלטו המסדרים על רשת נרחבת של מבצרים בגבול הממלכה.

הוגו דה פיין מבקר עם ייסוד המסדר הרשמי ב-1128 באנגליה ובסקוטלנד, מגייס אנשים ממשפחות האצולה הנורמנית למסדר ומקים את מרכזי הטמפלרים בלונדון, אנגליה וסקוטלנד.

המסדר הטמפלרי היה ברובו צרפתי, אבל צריך להבין שהאצולה הנורמנית באנגליה דיברה צרפתית והייתה קשורה לנחלות שלה בצרפת. המלך הנרי השני שלט גם על מערב צרפת, אזור שממנו הגיעו רבים מחברי וראשי המסדר. הוא תמך בו, וכבר ב-1154 עזר לבנות כנסייה עגולה בסגנון כיפת הסלע בלונדון (שהייתה המרכז והסמל של הטמפלרים), והיא הוחלפה על ידי כנסייה עגולה (המקדש החדש) הקיימת עד היום, שנבנתה 30 שנה אחר כך.

הטמפלרים נהפכו לכוח הכלכלי החשוב באירופה ובאנגליה. מפני תפקידם בהבטחת דרכם וכספם של עולי הרגל, הם קיבלו אישור כנסייתי לקחת ריבית (אסור על נוצרים ולכן היהודים היו הבנקאים בימי הביניים באירופה), והפכו עקב כך ועם השנים למוסד הבנקאות המרכזי של אירופה. אוצרות הממלכה של אנגליה למשל נשמרו במרכזם בלונדון. היו להם אחוזות עם אדמות ברחבי אירופה, מנזרים ואיים. מלכים כגון ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ מהשושלת והאימפריה של בית פלנטג'נט (צאצאי הנרי השני ואליאנור מאקוויטניה) היו סמוכים על שולחנם.

כיפת הסלע הר הבית ירושלים — כיפת הסלע מהרחבה הסמוכה

קבלה למסדר הטמפלרי

לטמפלרים היה קוד חוקים, כללים, שהיו דומים בחלקם לכללים של נזירים ומסדרים אחרים: היה עליהם ללבוש גלימה לבנה בכל הזמנים חוץ מאשר בזמן שבו היו חולים. הגלימה הייתה צריכה להילבש כהלכתה ואסור היה להם לאכול או לשתות בלעדיה. היה עליהם להגיד עשרים ושש פעם "אבינו שבשמים" עם הקימה, עוד שישים פעם לפני האוכל. היה צריך לאכול בשקט, בלי יין או מים בארוחה, לאכול רק מה שכולם אכלו יחדיו. יתרה מזאת, בכדי להדגיש את עיסוקם הדתי היה עליהם לצום שתי צומות בשנה, אחד לפני פסח ואחד לפני קריסמס, בכל פעם ארבעים יום של צום.

היו שני סוגי עונשים לשני סוגי עבֵרות: עבֵרות שבגללן האביר הוצא מהמסדר, שהעיקריות שבהן היו הרג נוצרי, כפירה, גילוי סודות, שוחד, וגניבה. הסוג השני היה עבֵרות שבגללן נשללה מהאביר גלימתו, שהעיקריות שבהן היו: פציעת נוצרי, סירוב פקודות, מריבות ונתינת רכוש הבית לאנשים אחרים.

המאסטר פותח את טקס הקבלה בצורה הבאה: "אחים אבירים יקרים, אתם רואים שהרוב הסכים שאיש זה ייהפך לאח. אם יש מישהו ביניכם שיודע משהו שימנע ממנו להיהפך לאח לפי קוד החוקים שלנו, אז שיגיד זאת, לפני שההוא יבוא בפנינו".

אם אין התנגדויות המועמד מובא לפני האסיפה, מנהיג האספה מבהיר לו שהחיים של הטמפלרים הם קשים:
"אתה רואה אותנו עם סוסים טובים ורתמות יפות, אוכלים טוב ושותים טוב ושיש לנו בגדים נאים, ולכן זה נראה לך שהחיים שלך יהיו נוחים. אבל דע שאתה אינך אדון לעצמך, אתה נהפך להיות עבדו של אחר… אם אתה רוצה להיות על אדמה בצד זה של הים אתה תישלח לצד האחר, אם אתה רוצה להיות בעכו אתה תישלח לטריפולי…"

המשך הכתוב הנו חקירה של המועמד לגלות אם הוא מוכן לסבול למען אלוהים, לוודא שאיננו חבר של מסדר אחר, לבדוק שאיננו נשוי או מאורס, אין לו חובות, ואין נגדו משפט.

השאלה האחרונה, שנשמעת נפלא גם כיום, לא משאירה מקום לספק שהמועמד משאיר מאחוריו את חייו עד כה:
"האם אתה רוצה להיות, למשך כל ימי חייך, עבד ושרת של הבית?"

לשאלה זאת המועמד עונה:
"כן, אם ירצה האלוהים, אדוני".

הטמפלרים והידע האזוטרי

בספר צופן דה וינצ'י נטען כי בזמן שהם התגבשו במתחם הר הבית הם עסקו בחפירות במקום ומצאו את הכתבים הסודיים של ישוע, ואולי גם עדויות לכך שהוא היה נשוי ויש לו שושלת שנועדה לשלוט בעולם ולהביא לכינון ממלכת צדק עלי אדמות. הטענות הללו לא נשענות על עדויות היסטוריות מוצקות, אלא בעיקר על חשאיותו של המסדר והטענות כלפיו. לחלק מהטמפלרים היו קשרים עם גורמים בעולם המוסלמי, ובחלקם קשורים למיסטיקה הסופית.

באמצע המאה ה-12 מתחילים להופיע באנגליה סיפורים על אחוות השולחן העגול של המלך ארתור ועל הגביע הקדוש, ולקראת סוף המאה ה-12 הסיפורים הללו מתחברים לנרטיב אחד. האנשים שמחברים את הסיפורים קשורים בצורה זו או אחרת למסדר הטמפלרי, ויש הטוענים שבתוך הסיפורים הם הצפינו את התורה הסודית-מיסטית של המסדר, שאי אפשר היה לגלות אותה לעולם ימי הביניים הנוצרי בפומבי. בנוסף לכך, סיפורים, דרך אגב, נחשבו מאז ומתמיד כדרך לנטרל את המוח החושב והמנתח, אשר מפריע לקליטה של המציאות העל-חושית – עולם האידיאות והאנרגיות, האצלות של האל – שנמצא מאחורי עולם התופעות וממנו נובעים כל הדברים. כך זה היה בקרב בתי ספר של המיסטריות בעולם הקלאסי (כגון בית הספר האורפי), שבהם המיתולוגיה נתפסה באופן אלגורי ונלמדה כמסמלת את המסע הרוחני; כך היה בקרב חוגים של מיסטיקנים מוסלמים סופים בספרד הסמוכה; וכך היה גם בקרב חוגים של מיסטיקה נוצרית ובכתות כופרות שפרחו באותה תקופה בצרפת, כגון הקתרים.

ציור עתיק של שני טמפלרים באדיבות ויקיפדיה

סופם של הטמפלרים

לאחר נפילת ממלכת ירושלים שב המסדר לאירופה, שם היו לו נכסים רבים. באירופה נתקלו הטמפלרים ביריבים מקרב האצולה שחששו מכוחו הצבאי וארגונו של המסדר, מהמיתוסים הרבים שנקשרו בשמו ומעוצמתם הכלכלית של האבירים שהחזיקו אצילים רבים כבעלי חוב. בראש המתנגדים למסדר עמד מלך צרפת, פיליפ היפה. הוא הצליח לרתום למאבקו את האפיפיור קלמנט החמישי, ויצא במסע צלב כנגד הטמפלרים. אלא שעוד קודם לכן חל כנראה פיחות במעמדם, שחלקו נבע מההפסד של ארץ ישראל.

כותב ויליאם מצור: "במשך זמן רב הם שמרו על מטרתם האצילה ומילאו את חובותיהם בחוכמה ובנאמנות, יחד עם זאת, בסופו של דבר, הם הזניחו את הצניעות השומרת של כל המעלות, שעל ידי יושבך במקום הנמוך ביותר, אין סכנה של נפילה. הם נפרדו מהפטריארך של ירושלים, שממנו הם קיבלו את הייסוד של המסדר שלהם ואת הזכויות הראשונות, וסירבו להישמע לו כפי שעשו קודמיהם, הם נהיו בעייתיים לכנסיות של אלוהים, ונסוגו מהזכויות והמעשים הראשונים שלהם וחילקו בצורה לא צודקת את רכושם."

כותב נזיר ציסטרציאני בשם יצחק מאטויל: "המסדר החדש הנורא שמשהו קרא לו בנוחות המסדר של הבשורה החמישית נוסד למען המטרה של הכרחת הכופרים לקבל את האמונה בחודה של החרב. החברים שלו חושבים שיש להם כל זכות להתקיף כל אחד שמכיר בשמו של ישו, ולהרוג אותו, בעוד שאם הם עצמם נהרגים בעודם תוקפים בצורה לא מוצדקת את הכופרים, הרי שהם קדושים שנפלו למען האמונה… איננו חושבים שכל מה שהם עושים הוא רע, אבל אנחנו מתעקשים שמה שהם עושים יכול להוביל לרוע עתידי…"

מלך צרפת פיליפ היפה מוציא פקודה למעצרם מתוך רצון להציל את ממלכתו מפשיטת רגל ובעצה אחת עם האפיפיור, וכך הוא כותב: "דבר מריר, דבר מצער, דבר נורא לחשוב עליו ונורא לשמוע. פשע נתעב, מעשה רשע איום, עבודה מתועבת, בושה וכלימה, דבר שהוא לגמרי לא אנושי, זר לכל אנושיות, הגיע, תודות לדיווחים של כמה אנשים הראויים לאמונתם, לאוזננו. לא בלי להכות אותנו בפליאה גדולה ולגרום לנו לרעוד באימה אלימה, וכשאנחנו חושבים על חומרתו, כאב גדול עולה בנו, שמתחזק מפני הידיעה שעוצמת הפשע עולה על גדותיה לנקודה של היותה: עבר כלפי המלוכה השמימית, בושה לאנושות, ודוגמה מזיקה של רוע וסקנדל אוניברסלי."

פיליפ ממשיך במכתבו וכותב שהטמפלרים הם זאבים בלבוש כבשים, שהם אשמים בחייתיות מדהימה, פשעים מתועבים וכו'.. שהובאו לידיעתו על ידי כמה אנשים מפוקפקים הקשורים למסדר. פיליפ מצווה לאסור את כל חברי המסדר ולהחרים את רכושם.

ביום שישי, 13 באוקטובר 1307, פשטו חייליו של פיליפ היפה על ריכוזי הטמפלרים ברחבי אירופה ואסרו אותם (זהו מקור האמונה שיום השישי ה-13 בחודש הוא יום מקולל). תחת עינויי האינקוויזיציה הודו האבירים באשמות שונות כיריקה על הצלב, בפולחני דמות שטנית ששמה בומפט, בקיום יחסי מין עם גוויות, בקיום יחסי מין הומוסקסואליים ועוד. על פשעים אלה נידונו רוב הטמפלרים למוות. בסופו של תהליך בן שבע שנים המאסטר האחרון של המסדר, ז'אק דה מוליי, מועלה על המוקד.

הטמפלרים ממשיכים בסתר

קצו הרשמי של מסדר הטמפלרים באירופה היה ב-19 במרס 1314, כאשר ז'אק דה מוליי ומנהיגי טמפלרים נוספים הועלו על המוקד. האגדה מספרת שבעת שרפתו, קילל ז'אק דה מוליי את פיליפ היפה ואת האפיפיור ואיחל להם שבתוך שנה יצטרפו אליו בגיהינום. 33 ימים לאחר מכן מת האפיפיור וכעבור כמה חודשים הלך גם פיליפ היפה לעולמו. קללת הטמפלרים התגשמה.

בעוד באירופה הושמד המסדר הטמפלרי, הצליחו חלק מהטמפלרים להימלט ולהגיע לפורטוגל ולסקוטלנד. בסקוטלנד הם ניסו להגשים את חלומם להקים ממלכה משלהם. על פי אחת המסורות יצאה בשנת 1398 קבוצת טמפלרים בראשות האציל הסקוטי סר הנרי סנט קלייר וספן ונציאני ששמו אנטוניו זנון להפלגה למערב האוקיינוס האטלנטי. מסע זה הביא אותם לחופי צפון אמריקה, כ-100 שנה לפני מסעו של כריסטופר קולומבוס. הם ניסו להקים מושבה במקום אך ניסיון זה לא הצליח. במדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית התגלתה כעבור שנים רבות מצבת אבן ועליה חקוקה דמותו של אביר טמפלרי מימי הביניים.

עם השנים התפתחו מיתוסים רבים על מסדר הטמפלרים. חלקם קשרו את המסדר למסדר הבונים החופשיים, אחרים קשרו את הטמפלרים לגביע הקדוש ולהגנה על שושלת צאצאיו של ישוע, מיתוסים נוספים סיפרו על פולחני אלים שונים ועוד ועוד.

כיום, כאשר המסדרים עצמם הפכו לאגודות התנדבות שונות, נשארו שמותיהם של המסדרים הצבאיים כמורשת הרואית מתקופת ימי הביניים המעלה על נס את מיטב האידיאלים של התקופה. אם בעבר המדד לבדיקת השפעתם היה האחוזות והלוחמים, היום הם נמדדים במספר אתרי האינטרנט המוקדשים להם. על פי מדד זה, הקשת הערכים "הוספיטלרים", "טמפלרים" או אפילו "טבטונים" בכל מנוע חיפוש באינטרנט תוכיח שהמסדרים הצבאיים עדיין בשיאם.

תחייתו של המסדר הטמפלרי

ריימונד פברֶה פלברט Bernard-Raymond Fabré-Palaprat (1773–1838) הקים ב-1804 מחדש את המסדר הטמפלרי במסגרת הלשכות של הבונים החופשיים בצרפת. הוא טען שיש בידו מסמך הרשאה/מסירה Larmenius Charter שנכתב על ידי Johannes Marcus Larmenius ב-1324, היורש של ג'אק דה מולה Jacques de Molay הגרנד מסטר האחרון של הטמפלרים שנשרף על המוקד. לרמניוס מציין 22 גרנד מאסטרים עוקבים עד לריימונד פלברט עצמו, בטקסט נבואי שהוא כנראה זיוף. בנוסף למסמך הוא טען שבידו החרב המקורית של ג'אק דה מולה, שרידים של עצמות שרופות שלו ודגל המסדר. ב-1831 הוא פרסם ספר שנקרא Lévitikon שהוא בעצם גרסה גנוסטית חלקית של ספר יוחנן ובו יש טענה לשושלת מסירה אזוטרית (לא פיזית) מישוע לטמפלרים, רמז שישוע עבר את המיסטריות של אוסיריס, ואלו עברו ליוחנן התלמיד הקרוב. הוא הקים את הכנסייה היוהניטית שבה התייחסו לכרייסט כאנרגיה של הארה המשותפת לכל אלו שהגיעו לגנוסיס. הוא חנך את סיר סידני סמית למסדר (האיש שעצר את נפוליאון בעכו), וזה ירש אותו כמנהיג, אבל המסדר התפורר זמן קצר לאחר מותו. במילים אחרות כבר בזמנו של פלברט יש טענות לתורה סודית שמועברת מישוע לטמפלרים, והמשכיות שלהם בסתר לאחר הדיכוי בתחילת המאה ה-14. טענות לגבי המשכיות המסורת של הטמפלרים מופיעות גם במסדרים אחרים של הבונים החופשיים, ורבות מהדרגות קשורות לטמפלרים.

זוג החוקרים העצמאיים Richard Leigh ו-Michael Baigent פרסמו ב-1982 את הספר The Holy Blood and the Holy Grail ובו הם טוענים שלישוע הייתה מערכת יחסים עם מריה מגדלנה, והצאצאים שלהם היו שושלת שנועדה לשלוט בעולם ולהביא אותו לשלמות רוחנית, נתמכת על ידי מסדר סודי. השושלת הזו השפיעה והופיעה במהלך ההיסטוריה בהקשר של המלכים המרובינגים של צרפת, והתגלתה מחדש במאה ה-20 דרך המסתורין של כומר מדרום צרפת ברנה-לה-שאטו. בנוסף לכך לישוע הייתה תורה סודית, ואת דבר קיום השושלת והתורה הסודית גילו הטמפלרים בזמן ייסוד המסדר שלהם בהר הבית, וזה הסוד שהם שמרו. התאוריה הזו נתנה את ההשראה לימים לספר צופן דה וינצ'י של דן בראון.

בספר אחר שלהם מ-1988 שנקרא The Temple and the Lodge הם טוענים שבזמן הרדיפות של הטמפלרים על ידי פיליפ היפה מלך צרפת, מצאו רבים מהם מפלט בסקוטלנד שהייתה מחוץ לשליטתו של האפיפיור. הם התערבו במאבק הסקוטי לעצמאות ועזרו למלך ברוס לנצח את האנגלים בקרב המכריע על שחרור סקוטלנד. לאחר מכן המסורת הטמפלרית, כולל התורה הסודית של ישוע, התקיימה בקרב משפחות האצולה של סקוטלנד כגון סנט קלייר, וצצה על פני השטח מחדש עם הקמת לשכות הבונים החופשיים הראשונות בסקוטלנד במאה ה-18. יש קשר ישיר והיסטורי בין הטמפלרים לבין הבונים החופשיים. הטענות של ליי ובייגנט הן הבסיס לסיפור המופיע בספר צופן דה וינצ'י.

רנה לה שאטו

Rennes-le-Château הוא כפר קטן וציורי, הנמצא על גבעה נישאת בשיפולים הדרומיים של הפירנאים, בין קרקסון למונסגור. מהכפר נשקף נוף נפלא של 360 מעלות. הוא התפרסם בעקבות הספר The Holy Blood and the Holy Grail ועוד יותר בעקבות הספר צופן דה וינצ'י, הנשען על מחקר מוקדם זה. בשני הספרים מסופר על כומר הכפר בסוף המאה ה-19 Bérenger Saunière שמצא מגילות עתיקות שבהן לכאורה מסופר כי ישוע היה נשוי למריה מגדלנה, שהגיעה לצרפת עם צאצאיו וייסדה שושלת ממנה יצאו לימים מלכי השושלת הצרפתית המרובינגית האגדית. השושלת ירדה בסופו של דבר למחתרת, אך נאמניה קיימים עד היום ופועלים מאחורי הקלעים להשיבה לשלטון ולחדש את הנצרות ברוח התלמוד הנכון של ישוע, ולא כפי שעיוותה אותה הכנסייה.

לפי מחקרם של Baigent, Leigh, and Lincoln הכומר סחט את האפיפיורות בעזרת המסמכים שמערערים על הלגיטימיות שלה, וכך קיבל כסף לבנות מחדש את כנסיית הכפר באופן מפואר ואת בית האחוזה שלו. בתוך המבנים הוא הכניס רמזים לתורה הסודית של ישוע, כמו למשל פסל השטן בכניסה. בסופו של דבר הוא נודה על ידי הכנסייה, אך חבר לאגודה סודית ששמרה נאמנות לשושלת של ישוע ופעלה מאחורי הקלעים – אחוות ציון.

בעקבות הספרים הללו הפך הכפר לאתר עלייה לרגל לחובבי התאוריות על חייו הסודיים של ישוע ומריה מגדלנה. את כל הספרים בנושא זה ניתן למצוא בחנות הספרים בכפר (ראו תמונה).