סלוניקי (Thessaloniki)

סלוניקי היא העיר השנייה בגודלה ביוון ובירתו של הצפון. מיקומה לחופו של המפרץ התרמאי, במקום שבו נפגשים נתיבי הים האגאי עם הדרכים המובילות אל מקדוניה ופנים הבלקן, הפך אותה במשך יותר מאלפיים שנה למרכז של שלטון, מסחר, תרבות ודת. בבסיסה נמצאת עיר הלניסטית ורומית, מעליה נבנתה אחת הערים החשובות של האימפריה הביזנטית, ולימים היא הפכה לעיר עות'מאנית רב־תרבותית ולמרכז יהודי גדול שנודע בשם "ירושלים של הבלקן". השכבות השונות לא נמחקו לגמרי, ולכן הביקור בסלוניקי הוא מסע בין תקופות ומסורות רוחניות שהתקיימו זו לצד זו והשפיעו זו על זו.

סלוניקי ההלנית רומאית

סלוניקי נוסדה בשנת 315 על ידי הגנרל קסנדרוס, בנו של אנטיפטרוס, ונקראה על שם אשתו, תסלוניקי, שהייתה הבת של פיליפוס (כלומר אחות אלכסנדר) השם מורכב משני מילים: תסליה – אזור בצפון יוון, וניקי – ניצחון. פיליפוס נתן את השם לבתו בעקבות הניצחון על התסלים. בעקבות מותו של אלכסנדר התחילו מלחמות ירושה באימפריה. בסופן של מלחמות אלה השתלט גנרל בשם קסנדרוס על אזורי מקדוניה ויוון. הוא ביקש לייסד בירה חדשה, במקום פלה ההיסטורית, ובחר בסלוניקי הנמצאת במיקום מצוין של הנמל הטוב בבלקן. העיר פרחה ושגשגה, והפכה לאחת מבירות העולם ההלני.

במאה השנייה לספירה כובשים הרומאים את מקדוניה והופכים את סלוניקי לבירת מחוז מקדוניה. במקביל לכך נסללת הדרך הצבאית המחברת את רומא עם המזרח, שנקראת וִיָא אגנטיה ועוברת בסלוניקי ובפיליפי הסמוכה. התקופה הרומאית היא תקופת שגשוג כלכלי. בזמנו של אוגוסטוס מוּכּרת סלוניקי כעיר עצמאית והופכת למרכז תרבות ומסחר. מסיבה זו מגיע אליה השליח פאולוס ומייסד בה את הקהילה הנוצרית הראשונה באירופה. פאולוס שולח שתי אגרות לאנשי סלוניקי ומנחה אותם בחיי טוהר ואמונה, כשהוא מסביר את הדוקטרינה הנוצרית וביאתו המחודשת של ישוע.

לשיא התפתחותה בתקופה הקלאסית מגיעה סלוניקי בזמן הקיסר גלריוס, מי שהיה בן טיפוחיו של הקיסר דיוקלטיאנוס (Diocletianus) ויד ימינו, חלק מהרביעייה ששלטה באימפריה והאיש שנועד לרשת אותו. גלריוס הופך את סלוניקי לבירתו ומקום מושבו. הוא בונה בנייני ציבור נהדרים שחלקם נשאר עד היום (הרוטנדה והפורום), את ארמונו, וגם מקים קשת ניצחון מרשימה לכבוד ניצחונו על הפרסים (סאסאנים) ב-298 לספירה, ניצחון שנתפש על ידו כחסד אלוהי. על קשת גלריוס נראים תבליטים של קרבות בין הרומאים לפרסים, טקסים פולחניים, אלות ניצחון ושלל מלחמה. באחד התבליטים מופיע גלריוס כשהוא מחזיק מגן שעליו דמותו של הרקולס.

הקשת הייתה מחוברת בשדרת עמודים אל הרוטונדה, מבנה עגול גדול שכיפתו הייתה מן הגדולות בעולם העתיק. ייעודו המקורי אינו ברור לחלוטין, אך הוא היה חלק מן המתחם הקיסרי וכנראה נועד לשמש מקדש או מבנה הנצחה. לאחר התנצרות האימפריה הפכה הרוטונדה לכנסייה, בתקופה העות'מאנית היא שימשה מסגד, ולאחר סיפוח העיר ליוון חזרה לתפקד ככנסייה. בתוכה נשמרו פסיפסים נוצריים קדומים ונדירים.

שריד חשוב נוסף של סלוניקי העתיקה הוא האגורה הרומית, שנבנתה על בסיס המרכז הציבורי של העיר ההלניסטית. זהו מתחם מרובע שהיה מוקף עמודים וכלל רחובות מסחריים, חנויות, מבני ציבור ואודיאון – תיאטרון מקורה קטן. שרידי הארמון, החומות, קשת גלריוס, הרוטונדה והאגורה מאפשרים לראות את סלוניקי כעיר קיסרית רומית שנבנתה בקנה מידה גדול.

במוזיאון הארכאולוגי של סלוניקי נמצא פפירוס דרווני, מן הטקסטים העתיקים ביותר שנשתמרו באירופה. זהו חיבור המפרש שירה אורפית בצורה אלגורית ומסביר כי סיפורי האלים מייצגים למעשה כוחות טבע ואת תהליך הבריאה. המחבר הושפע מן המחשבה של אנקסגורס וראה במיתולוגיה שפה סמלית המסתירה בתוכה ידע על מבנה העולם. הפפירוס מחבר את סלוניקי גם אל מסורות המסתורין של יוון העתיקה ואל הזרם האורפי, שראה בחיים הארציים שלב במסעה של הנשמה אל הגאולה.

סלוניקי הנוצרית

עם הפיכת האימפריה הרומאית לנוצרית בונה הקיסר קונסטנטינוס את נמל סלוניקי מחדש במאה ה-4 לספירה והפך אותה לעיר השנייה בחשיבותה באימפריה הביזנטית, הקיסר יוסטניאנוס השני (במאה ה-6) שחרר אותה אחת לתמיד מפחד פלישות הברברים, בנצחו את הסלאבים. כבר בימים אלו נבנו חלק מכנסיות העיר, שנשתמרו עד היום. מסיבה זו מופיעות בסלוניקי הכנסיות היווניות אורתודוקסיות הגדולות והחשובות ביוון.

בתקופת האימפריה הביזנטית האמצעית, במאות ה-7–11 לספירה, מצטמצם שטח האימפריה לאזורים דוברי יוונית. סלוניקי היא מרכז תרבות, מסחר, לימוד ודת, שנייה רק לקונסטנטינופול. השליחים אל הסלאבים, קיריל ומתודיוס, באים ממנה. ב-904 נבזזת סלוניקי על ידי ערבים, אך מתאוששת וחוזרת לגדולתה.

מן המאה התשיעית החלו לקום מנזרים בהר אתוס. נזירים שהגיעו ממצרים, מסוריה וממדבר יהודה מצאו בו מקום מתאים להמשך המסורת המיסטית והסגפנית הקדומה. סלוניקי קישרה בין ההר לבין האימפריה הביזנטית והפכה למעין שער חיצוני של הרפובליקה הנזירית. הר אתוס נמצא בקצה השלוחה המזרחית של חצי האי חלקידיקי, ואילו סלוניקי שוכנת בכניסה אל השלוחה המערבית. הקרבה הגאוגרפית הפכה לקשר רוחני עמוק. הר אתוס היה מרכז הנזירות והמיסטיקה, וסלוניקי שימשה המרכז העירוני, הפוליטי והתרבותי שתמך בו והפיץ את תורתו אל העולם הנוצרי.

במאות ה-10–11 סלוניקי היא מעוז ביזנטי כנגד הדומיננטיות הבולגרית. בזיל השני עושה אותה למרכזו. בתקופה זו מתחילות החגיגות לכבוד סנט דימיטריוס, שנחשב לקדוש המגן על העיר. אבל זה לא עוזר לה, שכן ב-1185 סלוניקי נכבשת ונשדדת על ידי הנורמנים. מעט לאחר מכן, מסע הצלב הרביעי ב-1204 מסתיים בכיבוש קונסטנטינופול וייסוד ממלכה לטינית. שלטון הדיכוי נמשך עשרים שנה, ואז העיר משוחררת על ידי שליט אפירוס, אחד משלושה האזורים שנשארו בשלטון הביזנטיים. וכך, ב-1224 סלוניקי מצטרפת לממלכה הביזנטית היוונית של אפירוס, ולאחר שחרור קונסטנטינופול על ידי השושלת הפליאולוגית מאיזניק, היא מצטרפת לאימפריה הביזנטית המתחדשת ב-1271. לאחר מכן מתחילה תקופה של פריחה תרבותית, דתית ואמנותית מחודשת – שנקראת הרנסנס הפליאולוגי.

המאה ה-14 ידועה כתקופת תור הזהב של סלוניקי. בתחילת המאה שלטה בעיר מלכה בשם אירינה. היא הדפה ניסיונות של הקטלאנים לכבוש אותה. העיר זכתה לעצמאות שלטונית. אמנים, פילוסופים, תיאולוגים, מדענים ומוזיקאים התיישבו בעיר, והרנסנס הפליאולוגי הגיע בה לאחד משיאיו. באותה עת התפתחה המחלוקת הגדולה סביב ההסיכאזם, דרך התפילה והמיסטיקה של נזירי הר אתוס. האיש שהוביל את ההגנה על המסורת היה גרגוריוס פַּלַמַאס, שלימים נעשה ארכיבישוף סלוניקי. פלמאס התחנך בחצר הקיסר בקונסטנטינופול, אך בגיל צעיר פרש לחיי נזירות בהר אתוס. שם למד את ההסיכאזם, המבוסס על השקטת הגוף והנפש, תפילת הלב והשאיפה לחוות את האור האלוהי. כאשר המלומד ברלעם מקלבריה תקף את נזירי אתוס וטען כי אי אפשר לחוות את האל באופן ישיר, יצא פלמאס להגנתם.

בספרו "הטריאדות להגנת מקיימי ההסיכאזם" הבחין פלמאס בין מהותו הבלתי מושגת של האל לבין האנרגיות שדרכן הוא מתגלה בעולם. האדם אינו יכול להשיג את המהות האלוהית, אך הוא יכול להשתתף באנרגיות האלוהיות ולחוות את האור הבלתי נברא. מכאן התפתחה תפישת התיאוזיס – האפשרות של האדם להתקרב אל האל ולהיעשות דומה לו, לא במהותו אלא באמצעות השתתפות בחסדו.

המאבק של פלמאס לא היה רק ויכוח תיאולוגי. הוא היה קשור למאבקים פוליטיים ולמלחמות האזרחים של האימפריה הביזנטית. לאחר שנים של דיונים, מאסרים וכינוסים כנסייתיים התקבלה דרכו כתפישה המרכזית של הנצרות האורתודוקסית. סלוניקי הפכה בכך לאחד המקומות שבהם התגבשה המיסטיקה הביזנטית בצורתה המאוחרת, והשפעתה התפשטה לרוסיה, לאנטיוכיה ולארצות אורתודוקסיות נוספות. הוא נקבר בקתדראלה העירונית ב-1359 שקרויה על שמו. פלמאס היה קדוש גדול שפנה אל הרגש והמיסטיקה, חידש ופיתח את מסורת התיאוזיס הנוצרית ותרגולות ההסיכאזם. סיעתו זכתה במלחמת האזרחים באימפריה הביזנטית המתכווצת, ומורשתו נשארה לנצח.

סלוניקי העותומאנית

סלוניקי הפכה לגרורה עותומאנית כבר ב-1387. ב-1423 העביר השליט את השלטון לוונציה מתוך תקווה שהיא תוכל להתנגד לעותומאנים. אלא שזה לא עזר, וב-1430 נפלה סלוניקי בידי הכובשים החדשים, חלק מהכנסיות הפכו למסגדים, אבל לאחר תקופת קושי קצרה העיר חזרה למסלולה והפכה להיות מרכז חיים חשוב. הנוצרים ממשיכים לשמור על חלק ממקומותיהם וכנסיותיהם ההיסטוריים.

בסוף המאה החמש־עשרה הגיעו לעיר מגורשי ספרד והפכו בתוך זמן קצר לכוח מרכזי בחייה. סלוניקי נעשתה לאחד המרכזים היהודיים הגדולים בעולם ונודעה בשם "ירושלים של הבלקן". במאות השש־עשרה והשבע־עשרה הייתה לקהילה היהודית השפעה רבה על המסחר ועל הכלכלה, ובמיוחד על תעשיית הטקסטיל ואספקת האריגים לצבא העות'מאני. במשך תקופות מסוימות היו היהודים הקבוצה הגדולה ביותר בעיר ואף היוו רוב בקרב תושביה.

לצד היהודים, הנוצרים והמוסלמים התקיימה בסלוניקי גם קהילה של דונמה – חסידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו כלפי חוץ אך המשיכו לשמור בסתר על אמונות ומנהגים ייחודיים. הנוכחות השבתאית הוסיפה נדבך נוסף למורכבות הדתית והמיסטית של העיר.

המאה ה-18 היא תקופה קשה באימפריה וכך גם בסלוניקי, במיוחד לנוצרים, אך דברים משתנים במאה ה-19. סלוניקי נשארת בתחומי האימפריה העותומאנית לאחר המרד היווני והופכת להיות בירת הבלקן העותומאני. ב-1871 נבנית רכבת המחברת את סלוניקי עם סקופיה, וב-1888 הקו מתחבר ליוגוסלביה. בעיר נבנות שכונות חדשות ומוקמים בנייני ציבור. בסוף המאה מגיעה האוכלוסייה ל-130,000 איש, שיותר ממחציתם יהודים.

ב-1912 מכריזות יוון, בולגריה, סרביה ומונטנגרו מלחמה על האימפריה הגוועת, וסלוניקי משוחררת משלטון הטורקים ב-21.10.1912, יום דמיטרוס הקדוש, המגן של העיר. איך לא?

והנה התברר שלכנסיות סלוניקי קרה נס. בזמן התקופה העותומאנית הן הפכו למסגדים, קירותיהן כוסו בטיח ששמר על הציורים והפסיפסים יקרי הערך העתיקים, עם השחרור הן שופצו וחזרו לתפקידן המקורי ככנסיות והאוצר התגלה. כנסיות סלוניקי נחשבות בין הגדולות, העתיקות והחשובות ביותר בעולם האורתודוקסי.

בעקבות מלחמת יוון טורקיה בשנים 1919-1922 מגיעים פליטים יוונים רבים לסלוניקי וצפון יוון מאנטוליה והחוף המזרחי של הים האגאי, ואוכלוסיית סלוניקי הנוצרית מכפילה ומשלשת את עצמה, הלאומנות החדשה נקשרת לנצרות המתעוררת והמיתוס הנוצרי היסטורי של העיר מתחזק, כנסיות נבנות ברוב פאר ואלו העתיקות משופצות ונהפכות לאתרי ביקור ועלייה לרגל המוניים, במיוחד בזמן החגים.

אתרים עתיקים בסלוניקי

קשת גלריוס (Galerius)

קשת הניצחון היא לכבוד הניצחון על הסאסאנים ב-298 לספירה, עליה תבליטי שיש המתארים ניצחון זה. בקשת ארבע שורות של תבליטים: בעליונה מלחמות פרשים, מתחת מלחמות בין פרסים ורומאים, למטה גלריוס ודיוקלטיאנוס מבצעים פעולות פולחניות, ובתחתונה אלות ניצחון ושלל. באחד התבליטים נראה גלריוס מחזיק מגן ועליו דמותו של הרקולס. המבנה מכוון כלפי הר אולימפוס שנמצא מהצד השני של המפרץ והוא היה קשור בשדרת עמודים למבנה עגול ענק שנועד להיות מקדש לאלים, בדומה לפנתאון ברומא, אך לימים הפך להיות כנסייה.

הרוטנדה (Rotunda)

הרוטנדה הייתה מקדש פגאני שאותו בנה גלריוס לכבודו של יופיטר – השמש שמאחורי השמש. זאת הייתה הכיפה השנייה בגודלה בעולם לאחר הפנתיאון ברומא, ובעלת צורה דומה. אלא שקונסטנטינוס הפך את הרוטנדה לכנסייה המוקדשת לגיאורגיוס, המוסלמים הפכו את המקום למסגד, וזה חזר להיות כנסייה לאחר 1912, בה מצויים פסיפסים עתיקים חשובים ובלעדיים.

הארמון הרומי וההיפודרום

מדרום לקשת גלריוס נשארו שרידים לא מרשימים במיוחד של הארמון שלו וההיפודרום, כולל מבנה מתומן גדול שלא ברור למה שימש, מרשימים יותר הם שרידי החומה העתיקה שהקיפה את העיר ומובילה אל המצודה ששולטת עליה מצפון.

האגורה (Agora)

במרכז העיר, ליד כנסיית דמיטריוס הקדוש, ובדרך אל שדרות אריסטוטלוס המובילות אל הים, נמצא שטח פתוח גדול בו ניתן לראות את האגורה העתיקה של העיר הרומאית שהוקמה במאה ה-1 לספירה, על בסיס האגורה ההלנית הקדומה. זהו שטח מרובע מוקף עמודים שבצד אחד שלו אודיאון (תיאטרון מקורֶה קטן) מרשים. מצפון לאגורה הרחוב הראשי של העיר ובו שרידי חנויות, עמודים ומבנים, ובתחילתו שירותים ציבוריים עגולים. הרומאים נהגו לעשות את צרכיהם בשירותים משותפים משעשעים, ומשם היו תעלות ביוב שלקחו את השפכים אל הים.

כנסיות בסלוניקי

ביקור ביוון ללא ביקור בכנסיות משול לביקור באיטליה ללא ביקור בקדתראלות הגותיות. בכנסיות נמצא את מיטב האמנות, ציור, עבודות עץ, אדריכלות, את המסורת המקומית, ההיסטוריה, החינוך והתרבות, וגם את הפולקלור המקומי, האמונות וההקשרים החברתיים והפוליטיים.

לכל כנסייה יש את הייחוד שלה, הסיפור שלה, המיקום הספציפי, וביחד הם מהוות רשת של אמונה ואתרי עלייה לרגל שמבלעדיה אי אפשר להבין את התרבות והחברה המקומית. בכנסיות מתקיימים החגים, טקסים והפסטיבלים החשובים המקומיים, אירועי החברה והאדם, ובמקרים רבים הן גם קשורות למאבק היווני לעצמאות. לכל כנסייה יש את הקדושים שלה והאנשים החשובים המושכים בחוטים שמאחורי הקלעים עד היום.

כנסיית הקדוש דמיטריוס (Church of St. Dimitrius)

זוהי הכנסייה הקדושה ביותר בסלוניקי, הגדולה ביותר ביוון, ואחת העתיקות שבהן. המבנה הנוכחי נבנה במאה ה-5, נשרף ושוקם במאה ה-7, נשרף ושוקם שוב בתחילת המאה ה-20. כיום ובמשך הדורות הוא שימש ומשמש כאתר עלייה לרגל, מקום טקסים וחגים. בתוך הכנסייה נמצאים שרידי גופתו של הקדוש המגן על העיר – דימטריוס, שהוא אחד הקדושים החשובים ביותר בנצרות היוונית אורתודוקסית, הקדוש המגן גם על יוון, שיום חגו הוא  ב26.10.

דימטריוס היה חייל רומאי, בן למשפחה סנטורית מכובדת מסלוניקי, שנולד ב-270. הוא הוצא להורג על אמונתו ב-306 משופד על חנית. היה לו עוזר בשם נסטור שנרצח גם כן. במקום הכנסייה של היום היה בתקופה הרומית (מאה 3) בית מרחץ ישן שבו הוחזק דימיטריוס הקדוש במעצר, ולאחר מכן גופתו הושלכה לבאר של בית המרחץ. כיום יש במקום זה מבנה משושה עם כסף וזהב שהוא הקבר הסמלי של דימיטריוס. הקבר הוציא מתוכו שמן מקודש בעל תכונות ריפוי במשך דורות, ולאחר שמלך איליריה נרפא בעזרתו ב-415 הוא תרם כסף לבניית הכנסייה.

דימיטריוס נהיה הפטרון של סלוניקי והתערב באופן מופלא בקורותיה העתידיות, מגן עליה ומציל אותה מהתקפות הסלאבים במאה ה-7, מהתקפות האווארים במאה ה-6, ומהתקפות הגותים במאות ה-4–5 לספירה. האטריבוט שלו (סממן, חפץ או מאפיין פיזי המתקשר אל אובייקט או דמות בציור ומאפשר לזהות אותה ו\או לעמוד על משמעותה ביצירה) הוא לוחם על סוס המקביל לסנט ג'ורג, אלא שבעוד שלג'ורג אין זקן, הרי שלדימטרי יש זקן שחור, ובעוד שג'ורג הורג דרקון, הרי שדימיטרי הורג גלדיאטור בשם לינוס. הוא לא הרג אותו ישירות, אלא בעזרת התפילות שלו ושל תלמידו נסטור.

סנט ג'ורג וסנט דימיטרי הם הקדושים הפופולארים ביותר ביוון ובבלקן, ימי הציון שלהם נקשרים עם הרועים ומעבר העונות. החג של סנט ג'ורג' במאי הוא הזמן שבו העדרים היו עולים להרים, והחג של סנט דימיטרי באוקטובר חל בימים שבהם היו העדרים יורדים לעמקים. הספר הראשון על סנט דימיטרי נכתב במאה ה-7, אז גם נתגלו לראשונה שרידים של גופתו, שזוהו בזכות המור שיצא מהעצמות ולכן הוא נקרא "מוציא המור".

כנסיית אהרופייטוס

כנסיית סנט דימיטריוס נמצאת במרכז העיר סלוניקי, סמוך לפורום הרומאי, כ-300 מטר ממנה כלפי דרום נמצאת כנסייה עתיקה נוספת חשובה והיא כנסיית אהרופייטוס – אם האלוהים.

הכנסייה נבנתה כבר במאה ה-5, כחלק מהמאמץ כנגד הכפירה הנסטוריאנית (אחת ההשקפות שהנצרות הרשמית – הביזנטית והקתולית – סימנה כמינוּת. עיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו). והיא אחת מהכנסיות הראשונות בעולם שהוקדשו למריה – אם האלוהים. בעבר הייתה בה תמונה של מרים שלא נעשתה בידי אנוש, וזו משמעות השם. בשלב כלשהו בזמן הכיבוש העותומאני היא הפכה למסגד. עם השחרור מהעותומאנים, הכנסייה חזרה לתפקד והתגלו בה פסיפסים עתיקים ויפים.

כנסיית האגיה סופיה (Hagia Sofia)

300 מטר דרומית מכנסיית אהרופייטוס נמצאת כנסייה חשובה ויפה נוספת שנקראת כנסיית האגיה סופיה, כך שאני מציע מסלול רגלי המתחיל בכנסיית סנט דמיטריוס, ממשיך לכנסיית אהרופייטוס ומשם לכנסיית האגיה סופיה.

כנסייה זו היא אתר מורשת עולמי, נבנתה במקביל לאיה סופיה באיסטנבול בתחילת המאה ה-6, זמנו של יוסטיניאנוס, ויש בה אלמנטים מקבילים. אלא שיש אומרים שהיא נבנתה במאה השמינית, לאחר המחלוקת האיקונוקלאסטית. כך או כך, היא הפכה לקתדראלה ב-1205 על ידי הלטינים. המיוחד בה הוא שילוב של בזיליקה עם צלב יווני וכיפה עגולה בקוטר עשרה מטרים, וגם בתוכה נמצא פסיפסים מיוחדים במינם.

כנסיית מרי של הנפחים – מריה הלקאון (Church of Panagia Halkeon)

בצד הדרומי של הפורום הרומאי, 400 מטר צפון מזרח מכנסיית האגיה סופיה, וליד הגנים והפסל לכבודו של המנהיג היווני Eleftherios Venizelos, נמצאת כנסיית מריה של הנפחים שנבנתה במאה ה-11, בזמן עלייתה של השושלת המקדונית ואחד מרגעי השיא של האימפריה הביזנטית, למקום זה נשים את פעמינו לאחר שהתרשמנו מהכנסיות העתיקות יותר מזמן האימפריה הביזנטית הקדומה (מאות 5-6)

כנסיית מרי של הנפחים מייצגת את בית הספר האדריכלי של קונסטנטינופול. הכנסייה נבנתה היכן שהיה מקדש להפיסטוס – אל הנפחים. זהו אזור הנפחים, באתר יש אולמות נפחים תת קרקעיים, ששם לימד סנט דימטריוס את התושבים על מסתרי הדת החדשה. גם כנסייה זו עברה את שלב היותה מסגד.

כנסיית סנט פנטליימון (Church of St. Panteleimon)

סיור הכנסיות שלנו במרכז סלוניקי יסתיים בכנסיית מהמאה ה-14 שהיא אתר מורשת עולמי וקרויה על שם פנטליימון, רופא מלומד שחי במאה השלישית לספירה במערב טורקיה, כנראה ממוצא יווני. הכנסייה מייצגת את אדריכלות ימי הביניים והרנסנס הפלאולוגי באימפריה הביזנטית, שהושפע גם מסגנון אדריכלות הכנסיות הסרבי (סגנון מוראבה) שבו יש כיפה מרכזית הנתמכת על ידי הרבה חצאי כיפות ומתרוממת אל על (ועוד כיפה מוגבהת בכניסה).

סיור הכנסיות במרכז סלוניקי התקיים לפי הסדר הכרונולוגי של בניית הכנסיות, ולאו דווקא לפי הקרבה שלהם אחד מהשני, כנסיית סנט פנטליימון נמצאת כ-800 מכנסיית מרי של הנפחים ורק 300 מטר מכנסיית האגיה סופיה, ובכל זאת אני ממליץ ללכת מכנסיית האגיה סופיה צפון מזרחה לכנסיית מרי של הנפחים תחילה, ורק אחר כך לחזור במעט על עקבינו וללכת דרומה מערבה לכיוון כנסיית פנטליימון, המרחקים הם לא גדולים, וככה נשמור על רצף ההתפתחות ההיסטורית

הקדוש סנט פנטליימון, למרות ואולי דווקא בגלל שהיה רופא מחונן, הבין שאין לו פתרון לבעיה הגדולה ביותר של האדם, והיא הזקנה והמוות, ולכן הפך לנוצרי. הכנסייה הייתה בתחילה כנסיית מנזר, כאן נוצר לראשונה בית ספר המקדוני לארכיטקטורה, שבו מופיעים המרכיבים הבאים: תופי כיפה מורמים, שילוב של לבנים, ארבעה עמודים וארבע קשתות בסגנון הגבהה אופייני המשחזר ימי קדם. גם כנסייה זו עברה את שלב היותה מסגד.

כנסיית הנביא אליהו (Chapel of the Prophet Elias)

זו כנסייה שנבנתה במאה ה-14 כקתוליקון של מנזר, דומה למנזרים בהר אתוס. במקום שבו הייתה טירת השליט, הפכה למסגד וחזרה להיות כנסייה. הרבה מהכנסיות האורתודוקסיות קרויות על שם אליהו מפני היותו מודל לחיקוי, במיוחד במקומות גבוהים.

כנסיית ניקולאס היתום (אורפנוס) (Church of Saint Nicholas Orphanos)

גם היא מתחילת המאה ה-14. בכנסייה זו מצויים כמה מהציורים היפים ביותר מהרנסנס הפליאולוגי, מסודרים כמערך שלם. הכנסייה נמצאת בעיר העליונה.

יהדות סלוניקי

בסלוניקי התקיימה כבר בתקופות קדומות קהילה יהודית רומאניטית, דוברת יוונית. לאחר כיבוש קונסטנטינופול הועברו רבים מיהודי העיר לבירה החדשה של האימפריה העות'מאנית, ולמשך זמן מה כמעט שלא נשארו יהודים בסלוניקי. התמונה השתנתה לחלוטין בסוף המאה ה-15, כאשר החלו להגיע לעיר מגורשי ספרד. במהלך המאות ה-16–17 הפכה הקהילה היהודית לרוב משמעותי באוכלוסיית העיר, וסלוניקי הייתה למרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר במרחב הים התיכון.

שני התחומים שבהם הצטיינו יהודי סלוניקי היו תעשיית האריגים והמסחר הבינלאומי. תעשיית הטקסטיל התפתחה בעיר בממדים גדולים. הסולטאן סולימן המפואר פטר את יהודי סלוניקי ממסים מסוימים בתמורה לאספקת אריגים למדי הצבא של היניצ'רים. למעשה נוצר מצב שבו היהודים שלטו במידה רבה בעיבוד צמר הכבשים שהגיע מהרי הבלקן ובהפיכתו לאריגים.

לצד הפעילות הכלכלית התפתח בעיר מרכז גדול של תורה והשכלה יהודית. תלמוד התורה הגדול של סלוניקי היה אחד המוסדות החשובים מסוגו בעולם הספרדי והכשיר במשך דורות רבנים, מלומדים ומנהיגי קהילה.

סלוניקי הייתה גם עיר נמל ומסחר מן המעלה הראשונה, הנמל השלישי בחשיבותו באימפריה העות'מאנית לאחר איסטנבול וביירות. בתחילת המאה ה-20 כבר הייתה מחוברת ברכבת לבוסניה, סרביה, וינה ואיסטנבול, והיקף הסחורות שעבר דרכה הכפיל את עצמו בערך כל שלושים שנה. מן הנמל יצאו צמר, עורות, טבק וכותנה, ובסוף המאה ה-19 התפתחה בעיר גם תעשייה מודרנית של אריגים, סריגים, טקסטיל, סיגריות ומוצרי טבק.

משפחות יהודיות עשירות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות הזאת. בני משפחות אלאטיני ומודיאנו הקימו ב-1857 טחנת קמח מודרנית ועסקו במסחר בדגנים ובקמח. בהמשך הקימו בית חרושת ללבנים, סחרו בטבק ופעלו בתחום הבנקאות. משפחות מודיאנו ופרננדס הקימו את מזקקת אולימפוס. לצד שכבת הסוחרים ובעלי ההון נוצר בעיר פרולטריון יהודי גדול שמנה כ-10,000 איש. יהודים עבדו גם כספנים, דייגים וסוורים בנמל. למרות ההצלחה של העילית היהודית, רוב בני הקהילה היו עניים וכמעט מחציתם נזקקו בצורה זו או אחרת לסיוע.

בשנת 1913 חיו בסלוניקי כ-80,000 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-157,000 נפש. ערב מלחמת העולם השנייה עדיין חיו בעיר כ-60,000 יהודים, שרובם עתידים היו להירצח בשואה.

במהלך המאה ה-19 החלה לצמוח בקרב יהודי סלוניקי גם שכבה של משכילים. הרב יהודה נחמה מסלוניקי, שנפטר ב-1899, זכה לכינוי "מנדלסון הטורקי". יוסף הלוי היה מלומד יהודי שפעל באדריאנופול ולאחר מכן כאוריינטליסט בפריז, ונודע בין השאר בעקבות מסעו אל יהודי אתיופיה. אלי יצחק נבון היה משורר ועיתונאי שפרסם מאמרים ב"הצפירה" בעידודו של נחום סוקולוב.

בתוך הקהילה בלטה שכבה של מכובדים ועשירים שכונו פראנקוס, אנשי העילית הספרדית והאירופית. אחד החשובים שבהם היה מואיז אלאטיני. יחד עם הרב נחמה הוא פעל להקמת מערכת חינוך מודרנית והקים ב-1853 את חברת "קופת חסד עולם", שגבתה מס מסוחרים יהודים במטרה לממן את תיקון מוסדות הקהילה. הניסיון לא האריך ימים והמוסד נסגר ב-1861 בשל מחסור בתקציב. בשנת 1908 מונה יצחק אפשטיין לראש תלמוד התורה בסלוניקי, ומילא תפקיד חשוב בתחיית השפה העברית ובהתחזקות הרעיון הלאומי.

בשנת 1899 נוסדה בסלוניקי חברת "קדימה", שהושפעה מתנועת ההשכלה ומן הציונות. היא עודדה לימוד עברית, היסטוריה ומורשת יהודית, לצד תפיסה דתית מודרנית, ואף הקימה ספרייה. סביב פעילות זאת צמחו היסטוריונים, סופרים, עיתונאים ומתרגמים יהודים. יעקב יונה כתב פזמונים ואסף שירי אהבה, משלים וסיפורים, ואילו העיתונאי דוד פרסקו תרגם ללאדינו חיבורים שעסקו במדע, באלוהים ובפילוסופיה. בעולם היהודי־ספרדי של הבלקן התפתח מעין תור זהב ספרותי ותרבותי.

השינוי הגדול הגיע כאשר סלוניקי וצפון יוון עברו לשלטון יווני ב-1912. בתחילה חששו יהודי העיר מהשלטון החדש ואף התנגדו לו, אך החיים המשיכו פחות או יותר במסלולם. האסון הגדול הגיע ב-1917, כאשר שריפה עצומה כילתה חלקים נרחבים מן העיר ובעיקר מן הרובע היהודי. יותר מ-10,000 משפחות, כ-70,000 בני אדם, נותרו ללא קורת גג.

לאחר השריפה הפקיעה הממשלה את האזור שנחרב והחלה לבנות במקומו את סלוניקי המודרנית. היהודים איבדו חלק גדול מאחיזתם במרכז העיר, שבמקביל התמלא במהגרים ובפליטים יוונים. סלוניקי החלה להפוך מעיר רב-לאומית לעיר בעלת אופי יווני מובהק. יהודים רבים היגרו לאירופה, לאמריקה ולארץ ישראל. לאחר המפלה היוונית במלחמה עם טורקיה ב-1922 הגיעו לסלוניקי עשרות אלפי פליטים יוונים נוספים, והשינוי הדמוגרפי הואץ.

משנת 1923 הורע בהדרגה מצבם של היהודים. ראש הממשלה וניזלוס הנהיג בחירה נפרדת של נציגים יהודים ומוסלמים לפרלמנט, ובכך צמצם את כוחם הפוליטי. בשנת 1924 חויבו היהודים לשבות ביום ראשון ולהתגייס לצבא היווני. למרות הקשיים, לקראת מלחמת העולם השנייה הייתה התאוששות מסוימת בכלכלה היהודית. יהודים עדיין מילאו תפקיד מרכזי בבנקאות, החזיקו בכרבע מן העסקים בעיר והפעילו כמה ממפעלי הטקסטיל החשובים שלה.

ערב מלחמת העולם השנייה התקיים אפוא בבלקן עולם יהודי־ספרדי של כרבע מיליון איש, שחלק חשוב ממנו התרכז בסלוניקי. זו הייתה חברה בעלת זהות ספרדית ולאדינית חזקה, אך בו בזמן משולבת בסביבה הבלקנית, פתוחה למערב ומושפעת יותר ויותר מן הציונות. היו לה ספרות, עיתונות, מוזיקה, פולקלור ומערכת חינוך משלה. סלוניקי הייתה אחד המרכזים הגדולים והמיוחדים ביותר של העולם הזה, עולם שכמעט כולו נעלם בשואה.

גרגוריוס פַּלַמַאס (Gregory Palamas)

דמות חשובה מאד בהתפתחות מסורת המיסטיקה הנוצרית אורתודוקסית, והתקבעות נטייתה של נצרות זו אל המסתורי והמופלא במקום ההגיוני והשכלי. הוא היה נזיר בהר אתוס ופטריארך סלוניקי בזמן שמקומות אלו היו מרכז העולם הנוצרי אורתודוקסי. נקרא גם התאולוג של ההיסיכייה – טכניקת המדיטציה הנוצרית.

פלמס נולד ב1296 בקונסטנטינופול ולאחר שאביו מת גדל והתחנך בחצר הקיסר, ילד מוכשר שקיבל את החינוך הטוב ביותר בתקווה שיהפוך לאחד ממנהיגי המדינה, אלא שלגרגורי היו תוכניות אחרות. בגיל 20 פרש למנזר בהר אתוס ובילה את עשר השנים הבאות במנזרים שונים בהר, עובר חניכה רוחנית ומוכנס בסודות התרגול המיסטי של ההיסיכייה. זוהי טכניקה של מדיטציה ותפילה מנטלית המביאה את המתרגל לחזיונות של אור נבואי, אותו אור שהופיע עם ישו בהר תבור. גרגורי נהיה מומחה לתרגול זה וכבר בהר אתוס החל ללמד אחרים.

בשנת 1336 פלשו התורכים לבלקן והנזירים עברו לחסות חומות סלוניקי, שם הוכתר גרגורי ככומר והנהיג קהילת נזירים קטנה. אלא שבנוסף לפלישה הפיזית ובמקביל לה התרחשה גם פלישה רוחנית: בשנת 1330 הגיע לקונסטנטינופול מלומד מדרום איטליה בשם ברלם שהחל לתקוף חלק מהתפישות האורתודוקסיות, ובמיוחד את תרגולות ההיסיכייה של נזירי הר אתוס, לועג לה בבוז גדול. ברלם היה אינטלקטואל בעל שיעור קומה שניסח את טיעוניו בצורה משכנעת וקוהרנטית. הנזירים היו צריכים מישהו שייתייצב למולו ויוכל להתמודד איתו באופן שווה, והם מצאו את האדם הזה בפלמס, עם הגעתו לסלוניקי הוא החל להתמודד עם ברלם בשאלות תאולוגיות בנושא השילוש ולאחר מכן להשיב להתקפותיו על תרגולת ההיסיכייה.

גרגורי כתב ספר הנקרא טריאדות, המסביר ומנמק את עקרונות התרגול ה"היסיכייה" וספר זה קיבל אישור מכינוס הנזירים של הר אתוס, כהשראה ממנו נכתב ספר הtome  המשמש עד היום כתנ"ך של המיסטיקה הביזנטית. בזמן הזה למעשה נקבעו עקרונות המחשבה והרוחניות האורתודוקסית לעתיד לבוא. הוויכוח עזר לפלמס וחבריו לגבש ולעצב את תפישת עולמם.
ברלם טען כנגד ההיסייכה שזאת מסורת של הבוגומילים וכפירה, גרגורי ענה לו שטעותו נעוצה בפילוסופיה היוונית, ברלם כתב ספר כנגד המסליאנים (כינוי לבוגומילים) וגרגורי ענה לו בספר משלו. ההתנצחות נמשכה שנים רבות כשבמהלכה גרגורי צריך להגן על עמדתו בשש וועידות כנסייה שונות. גורמים פוליטיים תמכו בכל אחד מהצדדים והוסיפו שמן למדורה. בסופו של דבר המאבק הסתיים כשידו של גרגורי ומסורת ההיסכייה על העליונה. ברלם הוכרז כטועה, ספריו הושמדו והוא נאלץ לעזוב את השטחים הביזנטיים. כשהגיע לאיטליה הפך להיות קתולי

לאחר המאבק החלה תקופה בה הנצרות הביזנטית אימצה את השקפותיו של פלמס והכריחה את כל מי שתחת שיפוטה לקבל אותם. הפלמיזם התפשט לרוסיה, אנטיוכיה ומקומות אחרים, ומי שלא יישר קו הודח ונרדף. פטריארכים אקונומיים (ראשיים) נשבעו על הפלמיזם כשמונו לתפקידם, והתפישה שהאור הראשוני האלוהי יכול להופיע בעולם הזה גם כיום השתרשה. ניצחונו של פלמס על ברלם נתפש בקרב המאמינים כנצחונה של הנצרות האורתודוקסית על הקתולית, והפאגאניות.

במהלך המאבק היו גם רגעים קשים: בשנת 1344 נאסר גרגורי לארבע שנים על ידי מתנגדיו, אך ב1347 הוא שוחרר ורומם למעמד מטרופוליטן ולאחר מכן ארכיבישוף של סלוניקי. באותה תקופה סלוניקי הייתה העיר המובילה באימפריה, לאור מיקומה ליד הר אתוס ובלב האזור היווני סלאבי. רק ב1351 הסתיים המאבק בניצחונם המוחלט של פלמס ותומכיו. הוא מת ב1359 הוכרז כקדוש, ושרידיו נמצאים בקתדראלה בסלוניקי. התפילה המנטלית שלה הטיף נפוצה מאד כיום בארצות כמו רומניה ורוסיה, מקבלת חיזוק מספר הפלילוקליה שפורסם בסוף המאה ה18, בו נמצאים גם כתבים של פלמס.

מתורתו:
גרגורי מבחין בין המהות האלוהיות ובין האנרגיות דרכן מתגלה האל. "המהות האלוהית שאין להשיגה, לא הייתה קיימת כלל ולא הייתה אלא תעתוע, אם לא הייתה לה תכונה ייחודית משלה". המהות היא "סיבת" האנרגיות, "כל אחת מבין האנרגיות היא תכונה אלוהית מובחנת, כיוון שכולן מעשיו של אותו אל חי ויחיד".

האור האלוהי שאותו ראו הסיכסטים היה "אור ההשתנות" בהר תבור. ההשתנות לא הייתה בישוע, אלא בשליחים, שזכו, הודות לחסד אלוהי, לראות את ישו באור הראשון. לבני האדם יש את היכולת הזאת והיא תוחזר אליהם בזמן הגאולה. "מי שנוטל חלק באנרגיה האלוהית נעשה בעצמו, במידת מה, אור. הוא נעשה אחד עם האור ויחד עם האור הוא רואה בערות גמורה כל מה שנסתר מעיני אלה אשר לא זכו לחסד זה."

דרך לחם הקודש ישו נמצא בכל נוצרי, הגוף נהפך להיות מקדש רוח הקודש: "אנחנו נושאים את אור האב בדמותו של ישו הנוצרי". לחם הקודש הופך את הגוף לרוחני בלא להיפרד מן החומר, החומר עובר התעלות בלי להתבטל. זה סוד המסתורין של הסקרמנטים.

יש מאבק בין אנרגיות אור שמובלות על ידי מיכאל שר האור לבין אנרגיות חושך, יש שוויון בין האלהה ובין גאולה שנובעת מחידת ההתגשמות. האל ברא את האדם כשהוא מצויד באורח התרבות אלוהי ובלתי חומרי. המיניות והמוות נפלו עליו בשל החטא הקדמון. התגשמותו של הלוגוס אפשרה את התיאוזיס, אבל הדבר נעשה תמיד אך ורק בחסד אלוהים. ..

הדבר החשוב זה התפילה הפנימית שנקראה גם התפילה הבלתי פוסקת, התבוננות וחיי פרישות. זה מביא להאלהה שמתבצעת ביחד עם התנסות באור מיסטי. לזה נלוות אקסטאזה. יש כאלו שהרחיקו לכת ודיברו על התגשמות האדם הראשוני, האדם השלם.

הנזירים הקדושים הקרינו את אור החסד, כאשר נזיר מתבודד היה שקוע בתפילתו, תאו היה מוצף אור. יש קשר בין תפילה, אור מיסטי, והאלהה, התורה הזו התחילה כבר במאה ה4 והגיעה לשיא לאחר אלף שנה בהר אתוס. הנזירים טענו שהם זוכים ליהנות מן האור שטרם נברא.