גרמניה: פרוטסטנטיות, אזוטריקה ותיאוסופיה נוצרית
מלחמת 30 השנה (1618–1648) הייתה המלחמה ההרסנית ביותר באירופה עד למלחמת העולם הראשונה, במיוחד בגרמניה. מיליונים מתו בחרב ובמחלות, אזורים שלמים שממו והתדלדלו, כרבע או שליש מהאוכלוסייה נכחדה. זה היה אסון בממדים של שואה, שהביא לשינוי פוליטי, חברתי, כלכלי וגם פיזי, וסלל את הדרך לתקופה חדשה.
בעקבות הרנסנס באה המהפכה הפרוטסטנטית, וזו הביאה בסופו של תהליך למלחמת שלושים השנה, המסמנת את המעבר מהרנסנס המאוחר אל תנועת הנאורות והתחזקות השלטון החילוני והלאומיות שלאחר מכן. היא התחילה כמאבק בין קתולים לפרוטסטנטים, ומכאן ששורשיה במאה שלפניה, בתזות המפורסמות של מרטין לותר; אלא שעם התפשטותה של המלחמה היא הפכה למאבק בינלאומי על השפעה וכוח, שבמהלכו קתולים נלחמו בקתולים (צרפת באימפריה הרומית הקדושה).
בהתבוננות רוחנית רואים זרמים ותנועות שמופיעים לפני המלחמה ואחריה המאפשרים את התקדמותה של אירופה. האקלים הרוחני החדש הופיע ברנסנס והתבסס לאחר המלחמה. ניתן לומר שההתקדמות הושגה בסופו של דבר דרך מאבק שהיה לו מחיר כבד, שבמידה מסוימת לא היה הכרחי (כפי שיש הנוטים לחשוב), אבל גם ההרס הרב לא יכול היה לעצור את הקדמה.
גם שטיינר וגם הנרי לפרבר טוענים שהזמן שבין הרנסנס המאוחר לעידן הנאורות והמהפכה התעשייתית היה זמן של שינוי בעולם, שבו אימפולס רוחני חדש הופיע דרך הוגי דעות גדולים שקידמו את החשיבה האנושית והחיבור אל הקדושה כמה צעדים קדימה. לפי שטיינר וגם באופן מסוים לפרבר, ניקולס מקוזה היה אחרון הוגי הדעות הגדולים של ימי הביניים ואחריו מגיע הרנסנס. ברנסנס מופיע מחדש גוף הידע האזוטרי ונוצר מעין עולם התייחסויות חדש, שמה שמאפיין אותו לפי לפרבר הוא ארבעה מופעים (תכונות):
הרעיון של הקבלות אוניברסליות (הדהודים של אותם עקרונות ותדרים ברמות ומופעים שונים).
הרעיון של טבע חי (שיש בו סינכרוניות ויש הרואים דרכו הופעה – האצלה של אלוהות, תיאוסופיה מוקדמת).
התפקיד של דמיון ומדיטציה (סוג מסוים של תרגול שמאפשר מעבר ממד).
החוויה של השינוי.
כלומר, נוצר כלי התייחסות חדש אל החיים שמופיע גם בדת וגם במדעים החילוניים. לכן, לבוא ולומר שהמשמעות של הפרוטסטנטיות היא מעבר לדת אישית המבוססת על כתבים ואמונה בלבד, לא מביא בחשבון את מנגנון ההתייחסות החדש לעולם שמתפתח בזמן הזה בהקשר של המדעים האזוטריים, המופיע גם בתנועות וזרמי המחשבה הפרוטסטנטיים; שהרי בוודאי הם ראו את הופעת תנועתם כיד אלוהית, וזו קשורה להדהודים והקבלות של תדרים, האצלה של השראה דרך הטבע ופיתוח של דת אישית הנעזרת בדימויים עצמיים בכדי להגיע לשינוי אמיתי פנימי שהוא העיקר של הדת, מה שהביא מאוחר יותר להופעת תנועת הפייטיזם (Pietism) הגרמני.
לפרבר טוען שהגילוי מחדש של ה"קורפוס הרמטיקום" והתפתחות ההרמטיציזם ברנסנס – התייחסות לחוכמה אוניברסלית, טוטלית וקדומה – הביאו להופעת דתיות אוניברסלית, כפי שחזה ניקולס מקוזה כמה עשרות שנים קודם לכן. לגוף הידע האזוטרי החדש הייתה השפעה גדולה גם במישור הדתי וגם במישור המדעי; קופרניקוס וקפלר, לדוגמה, מזכירים את הקורפוס הרמטיקום.
לפי לפרבר, להוגי הדעות הגרמנים הייתה תרומה מיוחדת לתיאוסופיה נוצרית מוקדמת ולפילוסופיית הטבע. פאראצלסוס ראה את העולם כמקום של יחסי גומלין שבו ההשפעה של הכוכבים נמצאת באדם. איבר של הנפש שהוא עיקרון של ידע שנקרא "האור של הטבע" מגלה לאדם את היחסים שבין האנושות, אדמה, כוכבים, מתכות ומרכיבים כימיים. זה נקרא Magnalia Dei (נפלאות האל). כשם שהגוף הפיזי שלנו מקבל תזונה מהאלמנטים, כך הגוף הרוחני ניזון מרוח הכוכבים; צריך ללמוד איך לקבל ישירות את האור של הטבע בתוכך[1].
אחד הממשיכים של פאראצלסוס הוא רוברט פלאד האנגלי (1574–1637), שפעל גם בגרמניה וברחבי אירופה במשך כמה שנים, והיה אחד התומכים החשובים של התנועה הרוזיקרוצית (ורדי הצלב). הוא טען שהמרכיב הפעיל בעולם הוא האור האלוהי, שהוא חלק משילוש של חומר חשוך לא מגובש, הופעת האור האלוהי והמימוש שלו דרך מים ראשוניים. הרוח האלוהית נמצאת בשמש ומגיעה אלינו דרך קרניה (מזכיר את האחווה הלבנה), ובאופן מקביל במיקרוקוסמוס היא נמצאת בלב ועוברת לגוף דרך מחזור הדם. זה מסביר באופן אחר את הבקשה של ישוע בסעודה האחרונה מהתלמידים ל"שתות את הדם" שלו. פלאד עסק במספרים והרמוניות וטען למוזיקה של הספירות ויחסי גומלין בין עולמות שונים בטבע ומחוצה לו. הוא היה בקשר עם קפלר והעביר את הרעיונות ההרמטיים לאנגליה.
לפרבר מדבר על תיאוסופיה נוצרית שהמבשר החשוב המוקדם שלה הוא יאקוב במה. לפי דבריו, זרם המחשבה הזה מאופיין בשלושה דברים: הראשון הוא משולש של אלוהים–טבע–אנושות. השני הוא גישה ישירה לעולמות אלוהיים (חוויית האלוהות), מצב מודעות שונה שמגיעים אליו בעזרת הדמיון היוצר. לפרבר מדבר על חיזיון עיקרי (Zentralschau) כמו זה שהיה ליאקוב במה. הדבר השלישי הוא החשיבות של המיתי, המושג מפרשנות חיה של הטקסטים הקדושים[2].
במה מתייחס לעיקרון ראשוני שקיים לפני האלוהות הגלויה, עיקרון דינמי של רצון לא מוגדר שרואה במראה החיה שלו – שהיא החוכמה האלוהית – את העולם הפוטנציאלי, ואז רצון התמונה השמימית יוצר בדרך קסומה את התמונה הארצית. לפי לפרבר, במה עבר חוויות מיסטיות שבעקבותיהן פיתח את התיאוסופיה שלו. הוא הושפע מעט מהקבלה בנוסף למקורות נוצריים וגוף הידע האזוטרי, אלכימיה ופאראצלסוס.
בשנים 1614–1616 מופיעים בגרמניה שלושת הכתבים הראשונים והעיקריים של המסדר הרוזיקרוצי, הטוענים ובצדק לעידן חדש, מגלים כביכול ידע סודי שהגיע מהמזרח, אולי מירושלים, וקוראים לתיקון העולם והאדם. בכתבים האלו יש התייחסות לנישואים – חיבור של ישוע והכנסייה, וזה מוצג בעזרת מטאפורות אלכימיות; המטרה היא חיבור של הניגודים. לפי לפרבר האלכימיה של המאה ה-17 מאופיינת בשלושה דברים[3]: הראשון הוא התעניינות במיתולוגיה כאלגוריה המחביאה את הסודות של הדרך הרוחנית-אלכימית ("העבודה הגדולה"). השני הוא נטייה כלפי ביטוי בציור ובסמל. השלישי הוא חיבור של ספרים, אנציקלופדיות ואנתולוגיות על אלכימיה.
לפי לפרבר, קיסרי הקיסרות הרומית הקדושה רודולף השני מפראג ופרדיננד השני תמכו באלכימאים מתוך רצון אולי להשיג אוצרות, אבל ייתכן שהיו לכך סיבות אחרות. רודולף השני רצה כנראה ליצור אחדות כל-נוצרית הומניסטית ברוח הרנסנס; הוא העביר את הבירה מווינה לפראג, שמתבלטת כמרכז רוחני קוסמופוליטי שבו יש סבלנות גם לפרוטסטנטים ויהודים. הוא היה בקשר עם המהר"ל ותמך במלומדים כגון קפלר וטיכו ברהה. מה שהניע אותו היה החיפוש אחר אבן החכמים, ולצורך כך הוא הביא לחצרו מלומדים כמו ג'ון די ואדוארד קלי מאנגליה. אחד מיועציו הקרובים היה מיכאל מאייר (Michael Maier), שהיה אלכימאי ומראשוני הרוזיקרוצים (כתב את הספר "Themis Aurea: The Laws of the Fraternity of the Rosie Cross").
לפרבר מזכיר כמה ציורים חשובים שמבטאים את האמונה האלכימית ותפיסת העולם האזוטרית המתחזקת לאחר מלחמת 30 השנה, ביניהם הטריפטיכון של הנסיכה אנטוניה מווירטמברג (1613–1679). Antonia of Württemberg היא הייתה דמות יוצאת דופן, אישה משכילה שהתעניינה ברוחניות ובאמנות. אנטוניה ידעה עברית ולמדה קבלה, הייתה בקשר עם יאקוב שפנר (מייסד הפייטיזם) ואף למדה יחד אתו קבלה, וגם עם המיסטיקן יוהאן ולנטין אנדריאה (Johannes Valentinus Andreae) שכתב על "החתונה האלכימית של כריסטיאן רוזנקרוץ". בהיותה בת 40 היא תכננה ביחד עם משכילים מהחצר שלה ייצוג אמנותי חזותי שיבטא את אמונותיה ואת תורות הקבלה והאלכימיה שנחשפה להן, וכך היה. צייר החצר של שטוטגרט, יוהאן פרדריק גרובר, עמל במשך ארבע שנים (1659–1663) על יצירה של טריפטיכון בגובה 4.3 מטר ורוחב 2.7 מטר, בתוך מסגרת מזבח גדולה יותר ומפוסלת. טריפטיכון הוא ציור משולש שבו יש שתי דלתות שנפתחות ומגלות ציור פנימי. בדלתות החיצוניות רואים את תהלוכת החתונה של הנפש – שולמית עם החתן ישוע (החתונה האלכימית). בחלק הפנימי של הדלתות מופיעה סצנת יום של מציאת התיבה של משה בנילוס וסצנת לילה של בריחת המשפחה הקדושה למצרים.
באמצע הטריפטיכון נמצא ציור מסתורי שנקרא "מגדל אנטוניה". למרות השם, אין קשר בינו לבין מגדל; רואים בו את הנשמה עומדת לפני האל בפתח גן העדן שצורתו עיגול גאומטרי מדויק ובמרכזו ישוע, וברקע בניין מפואר. הנשמה מיוצגת על ידי אישה המחזיקה ביד ימין לב עולה בלהבות (מעשי חסד), וביד שמאל עוגן וצלב (אמונה ותקווה). מאחורי ישוע יש דמות נשית מרחפת ולבנה, ומאחוריה ברקע הבניין שמונה דמויות נשיות אחרות. הן מסודרות בדרך שמציגה את תשע הספירות של עץ החיים, כשישוע הוא הספירה העשירית – מלכות. הטריפטיכון כולו נקרא Kabbalistic Lehrtafel (תמונה מלמדת קבלית) והוא נמצא עד היום בכנסייה קטנה בעיירה Bad Teinach-Zavelstein. מעל הטריפטיכון כתוב בעברית: "התענג על יהוה ויתן לך משאלות לבך".
בסוף המאה ה-18 מופיעה הבנאות החופשית בגרמניה. הברון קארל פון הונד מייסד ב-1750 את טקס ה"ציות המחמיר" (Strict Observance), הממשיך כביכול את המסורת של הטמפלרים. זה מתאים לאופי הגרמני ומוצב כביכול כנגד ה"ציות המאוחר" של האנגלים, ומחזיר את הבנאות למקורות ההיסטוריים שלה. הבנאות החופשית הגרמנית מתפתחת בכיוונים שונים ומשפיעה על יוצרים כגון מוצרט.
בתחילת המאה ה-20 נוסד מסדר Ordo Templi Orientis על ידי פרנץ הרטמן (1838–1912), שהיה מלומד, סופר ומצוי במדעים האזוטריים, שותף של מאדאם בלבצקי בחברה התיאוסופית (אך כמו שטיינר התנגד לנטייה המזרחית שלה), ביחד עם המיסטיקן הווינאי קרל קרנר, תיאודור ראוס ואחרים. המסדר היה קשור בתחילה לחוגים של הבונים החופשיים וטען שיש בידו מפתחות של ידע והארה, אלא שמי שהשתלט עליו בסופו של דבר ונתן לו צביון אחר הוא אליסטר קראולי.
התנועה הרומנטית מוצאת בית בגרמניה במאה ה-19 והסיפורת שלה משלבת מוטיבים אזוטריים[4]. אחד המוטיבים הוא של Redeemed Redeemer – הגואל הנגאל; הגואל נלמד בעולם החומר, האור נלכד, אבל הוא מסוגל להתעורר על ידי אור אחר ואז לגאול את העולם. כך גם הטבע לכוד בעולם החומר אך מסוגל להתעורר על ידי האדם. מוטיב אחר מופיע בסיפור של אדוארד בולוור-ליטון על זאנוני, שמוותר על חיי הנצח שלו למען האהבה (Zanoni, 1842). שני המוטיבים הללו מופיעים בסיפורים עתיקים יותר: משל הפנינה הגנוסטי, והסיפור על האחים קסטור ופולוקס הרומאים.
ולבסוף, המאמר שלפניכם לא גמור, אבל אי אפשר בלי להזכיר את שטיינר והתנועה האנתרופוסופית שהתפתחה בתוך העולם התרבותי הגרמני ומרכזה בבזל בשוויץ – קראו מאמר על האנתרופוסופיה
הערות
[1] Faivre, Antoine. Western Esotericism: A Concise History. Translated by Christine Rhone. Albany: State University of New York Press, 2010. p. 40.
[2] Ibid., p. 43.
[3] Ibid., p. 49.
[4] Benz, Ernst. The Mystical Sources of German Romantic Philosophy. Translated by Blair R. Reynolds and Eunice M. Paul. Allison Park, PA: Pickwick Publications, 1983.
