12 הקפלות בכפר רדוויל

המספר 12 הוא מספר ארכיטיפי שקשרו לחודשי השנה, לכיוונים ולתפיסת המרחב של האדם, למתמטיקה ולגיאומטריה (התריסריון הפיתגוראי מייצג את האתר). לפי ג'ון מישל, חברות קדומות שיצרו תבנית חברה אידיאלית עשו זאת על ידי חלוקה ל־12, שבאה לידי ביטוי במבנה החברה ואף באופן גאוגרפי. כך נמצא את 12 השבטים בישראל ואת מחנה 12 השבטים במדבר, 12 שבטים באירלנד, בקרואטיה, במדגסקר ובמקומות רבים אחרים. באופן סינכרוני ורוחני המספר 12 מייצג בצורה הטובה ביותר את המגוון החברתי ואת החברה האנושית השלמה. לכן יש 12 אבירים בשולחן העגול של המלך ארתור, 12 תלמידים לישוע, 12 נביאים משניים וכן הלאה.

הכפר רדוויל הוא כפר בולגרי שנמצא למרגלות הר מוסאלה — ההר הגבוה בבלקן — שהוא חלק מרכס הרי הרילה. יסודו של הכפר לוטה במסתורין, וכנראה שהוא קיים מזה כאלף שנה. ייחודו של הכפר הוא בקיומן של 12 קפלות מסביב לו, דבר המרמז שהמקום היה קדוש ושניסו ליצור בו חברה אידיאלית בימי הביניים, ואולי אף קודם לכן — כנראה מרכז של קבוצה גנוסטית מיסטית בשם בוגומילים, שנהגה להקים קהילות רוחניות של 12 "מושלמים" (אנשים מוארים) עם מורה, במקומות שונים בהרי רילה שנחשבו קדושים בעיניהם.

הבוגומילים שירתו בצבאו של הצאר סמואל. הכפר רדוויל היה מקום כינוס ובניית כוחו של הצאר לקראת הקרב המכריע מול היוונים הביזנטים בשערי טריאן. בדרך כלל צבאות חנו במקומות שבהם היה בסיס תמיכה אזרחי, ואפשר היה למצוא בהם אספקה — כגון עדרי כבשים שיכלו לשמש למאכל (ועד היום הכפר רדוויל מצטיין בעדרים גדולים של כבשים העולים לרעות במרומי ההרים). יופיו של הכפר רדוויל הוא במיקומו במפגש נהרות: נהר האיבר, המתחיל בפסגת האיבר, ונהר המריצה, המתחיל בפסגת המוסאלה — נפגשים בלב הכפר ומתחילים את מהלכם הארוך (500 ק"מ) אל חופי הים התיכון, תוך שהם פורצים מההרים בקניונים מרהיבים.

מהכפר יוצאים מספר מסלולים אל 12 הקפלות — מבנים קטנים ויפים, שלרוב נמצאים בלב היער ומשמשים לתפילות אישיות. כל הקפלות פתוחות ומתוחזקות, ואפשר פשוט להיכנס אליהן ולחפש רגע של שקט — רק יש צורך במדריך מקומי כדי למצוא אותן. אחד הדברים היפים שניתן למצוא בהן הוא עבודות עץ מאת האמן וילאן זכריה ממסעדת Elenite.

במרכז הכפר רדוויל יש כנסייה חדשה ובית כומר, שגם בהם ניתן למצוא עבודות עץ של וילאן — במיוחד באיקונוסטאזיס ובמעמד האיקונות. בקצה הכפר נמצאת הכנסייה הישנה, ובה ציורים מלפני כ־150 שנה של האומנים מבית הספר הסמוקובי לציור. בגבעה מעל הכפר שוכן מנזר לא פעיל, שהוקם לכבוד נס שקרה לקבוצה של חיילים מהכפר במהלך מלחמת העולם הראשונה: הם הוקפו על ידי כוחות אויב עדיפים, אך מריה הורידה ערפל סמיך על שדה הקרב, ובזכותה הצליחו להימלט. תופעה זו מוכרת גם מהעיר סמוקוב ונקראת "הגלימה של מריה" — הופעת אם האנושות כמגוננת ומסוככת.

ביום חג הכפר עולים לרגל לכל אחת מ־12 הקפלות, ולאחר מכן נפגשים במרכז הכפר ומבשלים 13 סירי "קורבן" לכבוד 12 הקפלות והכנסייה הראשית.

בצד הדרומי של הכפר, בואכה ההרים, על הדרך המובילה דרך קניון נהר האיבר למרומי כרי הדשא האלפיניים, מצויה הקפלה של סנט גורג'. בצד הצפוני של הכפר, מעל סלע המתנשא במקום מפגש יובלים, נמצאת הקפלה של סנט דימיטרי — שני הקדושים המגִנים של הבלקן בפרט ושל הנצרות האורתודוקסית בכלל. הסידור של קפלה לסנט גורג' בדרום וקפלה לסנט דימיטרי בצפון מופיע גם במקומות אחרים. סנט גורג' נקשר לאביב (החג שלו ב־6.5) — זהו הזמן שבו העדרים עולים לכרי הדשא במרומי ההרים ומתחילות העבודות החקלאיות; סנט דימיטרי נקשר לסתיו (החג שלו ב־26.10) — זהו הזמן שבו העדרים יורדים מההרים ומסתיימות העבודות החקלאיות.

ליד הקפלה של סנט דימיטרי, על צלע ההר, נמצאת הקפלה של ראשי המלאכים — ובהם המלאך מיכאל. חג סנט דימיטרי חל ב־26.10, חג המלאך מיכאל וכל המלאכים חל ב־8.11. בין הזמנים הללו, שהם שיא השלכת וסופה, יש פתיחה אנרגטית המאפשרת חיבור לעולמות אחרים — ובמיוחד לעולמות המתים (זה גם התאריך של ליל כל הקדושים הקתולי).

לא רחוק מהקפלה של סנט גורג' נמצאת הקפלה של אם האלוהים — בוגורודיצה — שכיום היא בין בתי הכפר אך בעבר הייתה מחוצה לו. מצד צפון־מזרח של הכפר, על גבעה מעל הכפר הסמוך מריצה, נמצאת הקפלה לכבוד אליהו הנביא, וממנה יוצאת דרך היורדת אל אגם מריצה היפה והנחבא.

בית ספר ציור רוחני בסמוקוב (Samokov)

סמוקוב היא הבירה ההיסטורית של האזור שמצפון להרי רילה. העיר נמצאת לא רחוק מאתר הסקי בורובץ, במרכז עמק פורה ועל פרשת דרכים. בעבר הייתה בה גם קהילה יהודית קטנה אך חשובה.
סמוקוב התפתחה במאה ה־16 כמרכז כרייה והפקת ברזל, והייתה ליישוב תוסס של 6,000–8,000 איש בסוף המאה ה־18. החל מהמאה ה־16 היא עיר מטרופולין נוצרית, כלומר יש בה בישוף מטרופוליט האחראי על כל האזור. בסוף המאה ה־18 מתקיימת בה פעילות נמרצת של בניית כנסיות, עיטורן וקישוטן. הרנסנס הדתי והאמנותי של סמוקוב תרם רבות להתפתחות מנזר רילה, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה אמנותית. במאה ה־19 סמוקוב הופכת לאחד המרכזים של תנועת התחייה הבולגרית. עם הפיכת בולגריה לעצמאית בשנת 1877 שמרה סמוקוב על מעמדה והמשיכה להתפתח. באותה תקופה הוקם בית כנסת גדול, שעובר כיום תהליכי שיפוץ ושחזור.

סמוקוב הייתה מרכז לאמנות בתחומי הציור והפיסול בעץ, שבחלקם הגדול נעשו בהקשר דתי. אמנים מסמוקוב התפרסמו בכל רחבי הבלקן ועיטרו כנסיות רבות בבולגריה. למעשה, נוצר בסמוקוב זרם ציור ייחודי, שיוסד על ידי בן העיר חריסטו דימיטרוב זגרוף (Hristo Dimitrov Zograf) שלמד במנזרים בהר אתוס וחזר לעיר בסוף המאה ה־18. ניתן לראות פסל שלו בכניסה למוזיאון העירוני וגלריה של ציורי איקונות בקומה השנייה של מוזיאון זה. את דרכו המשיכו דימיטרי וזכרי זגרוף במאה ה־19 וציירים נוספים, שציירו לא רק בהקשר דתי נוצרי אלא גם בבתים ובמוסדות ציבור.

הציור של חריסטו דימיטרוב, דימיטרי וזכרי — שהוא בעיקר איקונות ופרסקאות — מנסה להעביר את הרוחני דרך הפיזי, ובמיוחד בתווי הפנים של הקדושים, בתנוחות הגוף, בקומפוזיציה, בסמלים ובצבעים. אלא שבעוד שהציור של חריסטו דימיטרוב נוטה לכיוון הדתי ושומר בחלקו על עקרונות הציור הביזנטי הדתי, בווריאנט המקומי ובהשענות על ההתפתחויות שהתרחשו בעולם הביזנטי ובמיוחד בהר אתוס במהלך השנים — הרי שהסגנון של זכרי זגרוף וחבריו מאמץ את ההומניזם והרומנטיקה של הציור המערבי, ויש בו מוטיבים של רנסנס וציור קלאסי. שני הציירים ציירו גם במנזר רילה, וניתן לראות את ההבדל בין הסגנונות בסצנות יום הדין שציירו שם: זו של זכרי נמצאת בקיר החיצוני הצפוני של הכנסייה, וזו של דימיטרוב במקום אחר.

השושלת מתחילה בחריסטו דימיטרוב זגרוף, שהיה אביהם של דימיטר וזכרי. דימיטר היה האח הגדול והמורה של זכרי, ואחד התלמידים שלהם וממשיך דרכם היה ניקולה אובראזופיסוב. יצירות מבית הספר לציור של סמוקוב ניתן לראות במוזיאון העירוני ואף במסגד המקומי הנטוש (Bayrakli Mosque) שהוא חלק מהמוזיאון.

בנוסף לציור, היה בסמוקוב בית ספר ייחודי לאמנות גילוף בעץ, ועד היום זהו אחד התחומים שבהם מצטיינים אנשי האזור. אומני העץ גילפו במיוחד את מסכי האיקונוסטזיס — המפרידים בין הקודש לחול בכנסיות האורתודוקסיות — ועיטרו אותם באלפי מוטיבים צמחיים, דמויות, חיות וסצנות מהברית החדשה והישנה. מסך איקונות מרהיב נמצא בכנסייה של מנזר "הגלימה של האם מריה" (Samokov Convent Pokrov)  שהוא מנזר פעיל עד היום ובו כמה נזירות. המנזר הוקם בסוף המאה ה־18 לזכר נס שקרה לעיר סמוקוב, שזכתה להגנתה של מרים בצורת ערפל כבד שירד על האזור ומנע מחבורת שודדים לפשוט על העיר. לפי המסורת, צבא של חיילים שודדים תכנן לתקוף ולשדוד את העיר, אך מריה התערבה וכיסתה את כל העמק בערפל סמיך, כך שלא הצליחו למצוא את דרכם וחזרו על עקבותיהם. בציור שמעל פתח הכניסה למנזר נראית מריה מכניסה את כל אנשי סמוקוב תחת גלימתה.

את המנזר ייסדה באבה פוטה (Baba Fota) שתרמה את כספה וביתה למנזר רילה. נכדה היה קונסטנטין פוטינוב Konstantin Fotinov ‏1790–1858 אחד מסופרי הרנסנס הבולגרי הבולטים. בתחילת המאה ה־19 הוקמה הכנסייה במקום, ואת הנרתקס צייר זכרי זגרוף; יש בו איקונות של דימיטר זגרוף. באמצע המאה ה־19 היו במקום כמאה נזירות. יש שם איקונה יוצאת דופן ובה מריה מופיעה עם כנפיים.

הכנסייה המטרופוליטית "Assumption of St. Mary" שהיא הקתדרלה של העיר, היא יצירת אמנות של ממש. בנייתה החלה בסוף המאה ה־18, ושם למעשה הופיע בית הספר לציור של סמוקוב, כשחריסטו דימיטרוב זגרוף השתתף בציור האיקונות. במקום עמדה כנסייה קדומה יותר, והתושבים תרמו להקמת כנסייה שחלקה קבורה באדמה, שבנייתה הושלמה בתחילת המאה ה־19. לקח יותר מרבע מאה להשלים את הכנסייה. אמן עץ מסתורי בשם אנטוני הגיע מהר אתוס עם שיירת עגלות ובהן עץ אגוז מההר הקדוש, הקים מסך איקונות לתפארת, והיה מראשוני בית הספר לגילוף עץ של סמוקוב. בשנת 1833 הורחב המסך על ידי אמן מסלוניקי בשם אתנס טלאדורו (Atanas Teladuro) שגילף גם את האיקונוסטזיס בהר אתוס.

מסך איקונות מגולף נוסף, חשוב במיוחד, נמצא בכנסייה המטרופוליטית — עשוי מעץ אגוז שהובא במיוחד מהר אתוס. האגוז מסמל במיסטיקה הנוצרית את האדם, שחיצוניותו קשה ויש לשבור את קליפותיו כדי להגיע לתוכן המתוק הפנימי.

בכנסייה המטרופוליטית מצויים אוצרות אמנות, ואחד מהם הוא איקון של מרים בעלת שלוש הידיים   Panagia Tricherousa  לפי המסורת, יוחנן מדמשק (676–749), מהתומכים הגדולים בקדושת האיקונות, נענש על ידי השליט המוסלמי שקטע את כף ידו הימנית. יוחנן התפלל בדבקות לאיקון של מריה, ובלילה ידו החלימה באורח פלא. למחרת עיצב כף יד מכסף לזכר ההצלה הפלאית והוסיף אותה לאיקונה. היד הזו מופיעה באיקון ההודגטריה (Hodegetria) הנשמר במנזר הילנדר בהר אתוס, שהוא מנזר סרבי. בבולגריה ניתן למצוא עותקים של האיקון המקורי במנזרים החשובים של רילה וצקובו, וגם בכנסייה בסמוקוב.

האיש החשוב ביותר בסמוקוב בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19 היה הבישוף פילוטיי (Philotei)  שכיהן במשך 41 שנה, משנת 1778. הוא העביר את מושב הבישוף ליד הקתדרלה שאת בנייתה קידם החל מ־1793. הוא היה נזיר צעיר בהר אתוס ולאחר מכן השלים את השכלתו בקונסטנטינופול. הוא הקים שלושה כסאות כבוד בכנסייה — האחד לעלייתה לשמיים של מריה, השני לאיוון רילסקי, והשלישי לחלמבוס הקדוש, שגולגולתו קבורה במטאורה ויש לכבודו מנזר גדול בירושלים, ליד התחנה השמינית של הוויה דולורוזה.

בכניסה לסמוקוב ניצבת כנסייה עתיקה לכבוד לידת הבתולה — “The Nativity of the Virgin” (כנסיית בליובה). חלק מהפרסקאות והאיקונות בכנסייה צוירו על ידי ניקולה אובראזופיסוב 1828–1915  Nikola Obrazopisov ‏אחד הציירים החשובים של תקופת התחייה, שהכניס לציוריו מרכיבים של חיי כפר, פולקלור ונופים בולגריים. הוא היה בנו של יובאן ניקולוב Yovan Nikolov ‏1795–1854 שלמד ציור בהר אתוס. ניקולה צייר בכנסייה קדוש מקומי בשם סנט סימון מסמוקוב, בישוף העיר שהוביל את ההתנגדות לסולטן, נעצר, עונה והוצא להורג בשנת 1737. שרידי הקדוש נמצאו בחפירות באתר בשנת 1995. יום הקדוש שלו הוא 21.8 — שהוא גם יום חג העיר סמוקוב.

כנסיית בליובה היא העתיקה ביותר באזור, ולידה שרידים למנזרים ולקבורה נוצרית החל מהמאה ה־11, ומתחתיהם שרידי בזיליקה מן המאות 4–5. הכנסייה קרויה על שם הבויאר (שליט) בליו (Belyo)  שבנה אותה בשנת 1389. אלא שהכנסייה העתיקה נהרסה וכך גם הפרסקאות הקדומות. במאות ה־18–19 כוסתה בעפר וצמחו עליה עצים, ולקראת אמצע–סוף המאה ה־19, החל מ־1867, נבנתה מחדש וחודשו ציוריה. ליד הכנסייה יש מזרקה, ובמרחק כ־200 מטרים ממנה — מעיין קדוש. על תקרת הכנסייה נראה ישו פנטוקרטור וסביבו גלגל המזלות. בכניסה מופיע אדם עם מלאך המוות, כסמל לתמותת האדם.

ציור האיקונות הבולגרי במאה ה־19 הושפע מהתפתחויות הציור הרוחני ברוסיה, כשם שהמיסטיקה הנוצרית של הפילוקליה הגיעה מרוסיה לבולגריה ולרומניה. הציירים הרוסים הגיעו להישגים גבוהים מאוד בציור, וראוי להזכיר בהקשר זה את איקונות קאזאן, טיחבין וולדימיר (Kazan, Tikhvin, Vladimir icons)

הכנסייה האחרונה שנבנתה בסמוקוב היא כנסיית סנט ניקולאי בבית הקברות (The Church of St. Nicholas)  שנבנתה בשנים 1859–1861. במקום זה כנראה קבור פאיסיוס מהילנדר 1722–1773 Paisius of Hilendar ‏ האיש שהחל את הרנסנס הבולגרי. אף שאין ודאות לגבי מקום קבורתו, יש בכנסייה אנדרטה לכבודו. הוא כתב את היסטוריה של העם הבולגרי שהחייתה את האתוס הלאומי. הקמת הכנסייה לוותה בגירוש הבישוף היווני של סמוקוב ובחזרה לתפילה בשפה הבולגרית ולשימוש בליתורגיה הבולגרית, ולכן טבעי שקברו של פאיסיוס יהיה במקום. בכנסייה מסך איקונות יפה אך ללא ציורים. גם זכרי זגרוף קבור במקום; ציור ישו פנטוקרטור שלו נחשב ליצירת מופת שונה מן הרגיל.

החל מסוף המאה ה־18 ניהלה את כלכלת סמוקוב משפחת אריה היהודית מטעם הפחה העות'מאני. האזור היה מרכז לייצור כלי ברזל ונחושת עבור האימפריה העות'מאנית. המפוחים של סדנאות ייצור הברזל נעזרו בגלגלי מים שהונעו בכוח הנחלים הרבים שבאזור, המכרות בהרים הסמוכים סיפקו את חומרי הגלם, והמסחר שניהלו היהודים התפשט בכל רחבי הבלקן. משפחת אריה עסקה גם בטקסטיל, בנקאות וענפים כלכליים אחרים, והשאירה אחריה כרוניקות מפורטות, שכיום מתורגמות לעברית על ידי צאצא המשפחה, יוסף עוזי מירושלים. בית משפחת אריה היה העשיר והיפה ביותר בסמוקוב, סמוך לבית הכנסת, וכיום הוא משמש כמוזיאון אתנוגרפי.

מונה ליזה של הבלקן

יצירת המופת של דימטרו חריסטו זגרוף היא התמונה של מריה מראה את הדרך, הנמצאת משמאל לדלת האיקונוסטזיס בכנסייה המטרופוליטית. מריה מתבוננת בצופה בתמונה, וכמו במונה ליזה של לאונרדו דה וינצ’י — יש במבטה משהו מסתורי, תערובת של חוכמה, חמלה, הכוונה, ואעז ואומר — אפילו תחינה שנשמור על הדרך. התמונה יוצרת אינטראקציה עם הצופה, והדמות הירחית של התינוק — שאינו נראה כאדם רגיל אלא כעיגול הירח החסר והמתמלא — תורמת לכך. האף של מריה צר וארוך ויוצר עם הקשתות צורת דקל, שהיא צורה של ניצחון החיים על המוות. הפה קטן וחתום ומסמל את “המילה” שהופיעה דרכה. יש בפניה של מריה צללים ומשחקי אור וצל, אבל הדבר המדהים מכול הוא העיניים מלאות ההבעה — ובהן מגיע חריסטו דימטרו לשיא יצירתו.

גם הגלימה מיוחדת. היחס בין הראש הקטן לגוף הגדול — יחס של 1 ל־10 — נשמר בדמותו של ישוע, בניגוד ליחס הרגיל של 1 ל־4 הקיים בתינוקות בני תמותה. יד אחת של מריה מכסף מצביעה לכיוונו של ישוע, ויד אחרת אוחזת בו אך למעשה מצביעה כלפי האדמה, בדומה לבודהה המואר. הגלימה של מריה מעל ראשה אדומה, וזה מתכתב יפה עם ההילה המוכספת. יד אחת של התינוק ישוע, גדולה ממידותיו, מחזיקה מגילה ומצביעה גם היא כלפי האדמה, כמו ידי מריה. בעוד שמבטו של התינוק — מבוגר, חודר ומופנה אל מקום לא ידוע במרחב — מבטה של מריה חודר אלינו, רואה אותנו, ונותן לנו את התמיכה, החמלה והאהבה ללכת בדרך.

זוהי תמונה שניתן להיזכר בה ברגעי מצוקה ובחירה, רגעי הרהור והתבוננות פנימית — תמונה שנחרתת בזיכרון, ועצם העלאתה או ההיזכרות בה עוזרת לנו למצוא את הדרך. היא מעניקה נוחם, עידוד ותחושה שהכול בסדר, שיש מי שדואג ואכפת לו מאיתנו, ויחד עם זאת מזכירה שהחיים הם מסע שעלינו לעבור.