הר סיני

המאמר מתייחס למסורות העבריות המוקדמות לגבי הר סיני ובמיוחד למסורת הנוצרית, התפתחות הנזירות, הקמת מנזר סנטה קתרינה, האנשים ובית הספר הרוחני, האמנותי והספרותי שפעל במקום במשך מאות שנים, הקדושים של המנזר, ההיסטוריה שלו, הליטורגיקה ומוזיאון האיקונות.

משה רבינו

הקדושה של הר סיני מיוחסת למשה, לפי חז"ל משה שהיה נסיך מצרים ברח למדבר סיני לאחר שהרג את המצרי שהתעמר בעברי, זה קרה כשהוא היה כבר בן 40. הוא מגיע לבאר מים במדבר, שמראים אותה במנזר סנטה קתרינה, ושם פוגש את שבע בנות יתרו, הרועים האחרים מפריעים להן להשקות את הצאן, משה מגרש אותם ומשקה את הצאן בעצמו, לאחר מכן יתרו מזמין אותו לביתו ומשיא לו את בתו ציפורה.

יתרו הוא כהן מדיין, לפי מקורות שונים, כמו למשל הדת הדרוזית, הוא היה הנביא הנסתר שהפעיל את משה, חשוב יותר ממנו, ולכן קבר יתרו בגליל הוא המקום הקדוש ביותר עבורם. משה משמש רועה של צאן יתרו במשך 40 שנה. בזמן הזה הוא מקים משפחה ונולדים לו ילדים. לאחר 40 שנה הוא רואה מלאך בתוך סנה בוער שאיננו אוכל, הוא ניגש לראות, וכשאלוהים קורא לו מתוך האש: משה משה, הוא עונה "הנני". אלוהים מצווה עליו להשיל את הנעליים, מספר לו על ההיסטוריה שלו עם עם ישראל ותכניתו להציל אותם, ואומר לו שהוא ישלח אותו לפרעה. משה שואל: מי אנוכי? ואלוהים אומר לו שהוא יהיה איתו ובאותו ההר שלפניו הם עומדים ישראל יעבדו את אלוהים, משה שואל את אלוהים איך לקרוא לו, ואלוהים עונה: אהיה אשר אהיה.

שלושה חודשים מיציאת מצרים ההבטחה מתגשמת, משה ועם ישראל מגיעים לסיני. בזמן הזה יתרו בא לבקר איתו עם ציפורה ובניו, מייעץ לו איך לשפוט את העם ומקריב זבח לאלוהים. כשהעם מגיע להר הקדוש אלוהים אומר להם שאם הם ישמעו בקולו וישמרו את בריתו הם יהיו לעם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. והעם עונה: נעשה כל מה שתגיד. זה מאפשר לאלוהים להופיע לאחר שלושה ימים של התכוננות על ההר בצורת ענן, קולות ברקים, שופר חזק, אש (ההר עשן).

אלוהים מדבר את עשרת הדברות וקורא לעם, לזקנים ולמשה לעלות להר, כולם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן והם מפחדים לעלות להר, ורק משה ניגש אל הערפל.

אליהו בהר סיני

הסיפור של התגלות האל לאליהו בהר סיני הוא דרמטי מאוד: אליהו בורח מאיזבל למדבר ושואל את נפשו למות, דבר מוזר מאוד ביחס לנביא, וכך כתוב: "וישאל את נפשו למות, ויאמר רב עתה יהוה קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי". (מלכים א, ד). אליהו נרדם, מלאך מעיר אותו ונותן לו לאכול, הוא נרדם שוב והמלאך מעיר אותו שוב ונותן לו לאכול, ובכוח העוגה שאכל הוא הולך 40 יום להר סיני.

כשהוא מגיע להר הוא נכנס למערה – נקיק הסלע, אותה ניתן לראות בראש הר סיני, אלוהים שואל אותו: מה לך פה אליהו? והתשובה של אליהו היא: קנא קינאתי ליהוה אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל – את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה. כלומר אליהו מרגיש בודד, נרדף, ולא מחובר לאהבה האוניברסלית שהיא האל. ולכן אלוהים מחליט ללמד אותו שיעור: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה." (מלכים א, י״ט).

אליהו לומד שאלוהים הוא לא בקיצוניות, ברעש, אש ורוח, אלא במעמקי הלב, בקול דממה דקה, זהו סוד ההרגעות, ההסיכאזם של הנזירות האורתודוקסית. ניתן לומר שצריך לעבור כמה מחסומים של רעש – גירוי, אש – עודף רגשי, ורוח – התקפה של מחשבות, בכדי להגיע לסוד השקט, לחיבור עם האלוהות. בזכות המעמד הזה אליהו נהפך מנביא הקנאי לשם, מאדם השורף אנשים והורג את נביאי הבעל, לנביא של שלום, העוזר ומכוון ומלמד את הסודות, לנביא שבבוא היום (נבואה אחרונה בתנ״ך), יחזיר לב אבות על בנים ולב בנים על אבות. בזכות הגילוי בהר סיני אליהו משתנה והופך ליותר ממה שהוא, וזוכה לעלות לשמיים, כשהוא חוזר מההר הוא פוגש את אלישע חורש בשדה, זורק עליו את אדרתו (סמל למעבר של הסמכות הרוחנית), וקורא לו ללכת אחריו.

בראש הר סיני, בעמק שלפני הפסגה, יש קפלה שמוקדשת לאליהו ולידה ברוש עתיק גדול. ניתן לראות שם את המערה שבה היה אליהו, ויש שם גם קפלה לאלישע וקפלה לקדושה בשם מרינה. לפי מקסימוס המוודה משמעות השם חורב היא חדש, ומשמעות זו מתגלית בצורה עדינה. זה המצב המבורך של רוח חדשה של חסד. המערה היא החוכמה הרוחנית הנסתרת שדרכה מגיעים לחוויה מיסטית וידע שהוא מעבר לחושים.

נזירות מוקדמת

בנצרות האורתודוקסית יש ספרי תולדות קדושים, הגיוגרפיות, אסופות הנקראות סינקסריון Synaxarion שנאספו בעיקר בימי הביניים, כשהחשובה שביניהן זאת האסופה של קונסטנטינופול, אבל בנוסף אליה יש גם את האסופה של סיני, ובה סיפורים על קדושים שלא מופיעים בשום מקום אחר. את הכתבים הללו קוראים בזמן תפילות מטינה (לפנות בוקר) ולעיתים גם עם הליטורגיקה (בוקר מאוחר), וכמובן בחגים ובימים של הקדושים, בנצרות האורתודוקסית יש קדוש לכל יום בשנה, וכך מתווסף ממד נוסף למיתולוגיה הנוצרית, לחיים הנוצריים ולאמונה.

גרגוריוס מניסה, אחד משלושת אבות הנזירות הביזנטית במאה הרביעית, כתב ספר שנקרא "חיי משה" ובו הוא אומר כך – "החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל, הוא מעשה של האל הכל־יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית." הנזירים ההסיכיסטים ניסו להתחבר לחושך המאיר, המוביל להתאחדות עם האל. בעקבות הספר הזה ובהמשך להתפתחות תנועת הנזירות במזרח התיכון החלו נזירים רבים לפקוד את ההר הגבוה בסיני. זה היה אחד המקומות שזוהו עם הר סיני, או יותר נכון עם הסנה הבוער, אבל לא היחיד.

שני קדושים המופיעים באסופות הם אפיסטמה Episteme וגלקטאון Galakteon זוג צעיר מחמה שבצפון סוריה במאה ה־3 שהיה אמור להינשא, אך הם פגשו נזיר ששכנע אותם לקבל על עצמם את האמונה הנוצרית וכך הם פרשו למנזרים בהר מסתורי, גלקטאון למנזר גברים ואפיסטמה למנזר נשים סמוך. בזמן הרדיפות של מקסימוס הובא גלקטאון לחמה והוצא להורג על אמונתו, אפיסטמה ביקשה להיות ולמות ביחד איתו וכך היה. המסורת של סיני מזהה את ההר שבו היו בזה שנמצא מזרחית להר סיני, ועל צלע ההר יש שני מבדדים, אחד מיוחס כנראה לאפיסטמה והשני לגלקטאון. המבדד נמצא 45 דקות הליכה מהמנזר והוא חלק מהגיאוגרפיה הקדושה של האזור.

בסנטה קתרינה יש אגדה על 40 הקדושים, נזירים שגרו באזורים שונים של ההר הגבוה, והוצאו להורג על אמונתם על ידי שבטים בדואים פגאניים בסוף המאה ה־4 לספירה. מי שסיפר על כך הוא עולה רגל בשם אממוניוס Ammonios, אבל רק שניים נודעו בשם, בכל מקרה המספר ארבעים הוא ארכיטיפ, במיוחד במדבר סיני (40 שנה במדבר), וניתן למצוא כיום כנסייה המוקדשת ל־40 הקדושים בוואדי ממערב להר משה, לידה מעיין והיא נמצאת בתוך מטע זיתים גדול, ממנה יוצאת דרך העלייה לג'בל קתרינה. בכנסייה שבמנזר סנטה קתרינה יש קפלה המוקדשת ל־40 הקדושים ובה כתובת הקדשה עתיקה מהמאה ה־6.

אונופריוס הוא דמות אגדית שחייתה במאה ה־4 וכל מה שידוע עליו הוא מסיפורו של נזיר בשם פטנוטי שפגש אותו ביום האחרון של חייו, לפי פטנוטי הוא נדד במדבר במשך 16 ימים וביום ה־17 נתקל ביצור פרא מכוסה בשיער ועלים, פטנוטי המבוהל ברח להרים, אבל היצור קרא לו חזרה וגילה לו שהוא נמצא במדבר מפני אהבת אלוהים, בעבר הוא היה חלק ממנזר בתור נער, שם הוא שמר על שתיקה, אבל כבר 70 שנה שהוא מסתובב באזורי הפרא של המדבר ומתמודד עם תנאי מזג האוויר והסביבה הקשה, צבי לימד אותו את הליטורגיקה והטקסים הנוצרים, במשך כל הזמן הזה לא פגש בני אדם ורק מלאך מבקר אותו אחת לשבוע ונותן לו את האוכריסט, אונופריוס לקח את פטנוטי לתאו ושם הופיעו באופן פלאי מים ולחם, הם התפללו כל הלילה ובבוקר פטנוטי גילה שאונופריוס הולך למות, למרות זאת הוא בירך אותו וכיוון אותו להמשך דרכו, ולאחר שעזב את העולם התא שלו התמוטט על גופתו וקבר אותו באופן טבעי. לפי הסינקסריון של סיני הוא שהה באזור הר סיני.

נילוס מסיני (נפטר 451) היה תלמידו של יוחנן כריזוסטומוס שפרש למדבר עם בנו וכתב על התפילה של הלב (הסיכאזם), הוא אחד מהכותבים המוקדמים המופיעים בפילוקליה. חי במערה במדבר במשך 40 שנה, אבל כתב מכתבים לדמויות המובילות של התקופה, והייתה לו השפעה רבה.

עם התפתחות המריולוגיה במאה ה־5 זוהתה מרים עם הסנה הבוער שאיננו אוכל, רוח אלוהים הייתה בקרבה והיא לא ניזוקה, או מנקודת מבט אחרת היא נכנסה להריון מבלי להיפגע מהאש של התשוקה. וכך נמצאות איקונות שלה עם הילד בתוך הסנה הבוער, נאמר גם שמשה ראה אותה עם הילד בתוך הסנה הבוער במחזה הר סיני. היא נכנסת להריון ונשארת בתולה, כמו הסנה הבוער ואיננו אוכל. עד היום ניתן לראות את הצמח – פטל, שהוא שלוחה של הצמח המקורי בחצר המנזר, אין עוד צמח כזה בסיני, וכל הניסיונות לעשות ייחורים או לשתול צמח דומה לא צלחו. שורשי הצמח המקורי נמצאים מתחת לקפלת הסנה הבוער שנמצאת מאחורי האפסיס בכנסייה הראשית, אבל השלוחות שלו משגשגות בחצר בנישה מאבן מיוחדת.

יוחנן קלימקוס

הדמות החשובה בתולדות הנזירות של סיני פועלת במאה ה־6. יוחנן קלימקוס היה נזיר מתבודד שכתב על החוויות הרוחניות שלו בספר – סולם המעלות האלוהיות, ובו הוא מתאר 30 שלבים בדרך אל הכרת האלוהים, כשהוא משתמש באנלוגיה של סולם יעקב. הוא חי 20 שנה בבידוד בעמק כמה ק"מ מהמנזר ושמעו יצא למרחוק, כשהקים יוסטיניאנוס את המנזר בצורתו הנוכחית במאה ה־6 לספירה נתבקש יוחנן להיות הראש הראשון שלו, והתמונה שלו מופיעה בפסיפס באפסיס של כנסיית הטרנספיגורציה במנזר. הוא זה שהתקין את המדרגות העולות מהמנזר להר סיני, וכנראה קבע גם את המקומות הקדושים האחרים באזור, ביניהם כנסיית ארבעים הקדושים בצד השני של ההר.

המחקר מלמד אותנו שכנראה שיוחנן שהה בעזה, שהייתה מרכז רוחני ואינטלקטואלי נוצרי במאות 5–6 (פטרוס האיברי ואחרים), וכי היה נשוי ובעל השכלה גבוהה, בגיל ארבעים הוא פרש למנזר, האיכות, ההיקף והעומק של הכתיבה מעידים על אדם בעל השכלה רחבה. לאחר כמה שנים של אימון ולימוד הוא פרש להתבודדות ובילה חלק גדול מזמנו בקריאה על חיי קדושים, בגיל 65 הוא יצא מההתבודדות והפך לראש המנזר.

אלא שהאגדות אומרות אחרת, שהוא היה תלמידו של מורה רוחני בשם מרטיריוס בסיני במשך שלוש שנים ולאחר מכן בגיל 20 עלה איתו לראש ההר בכדי להיות מוסמך שם לנזורה, הם פגשו את ראש המנזר אתנסיוס שניבא שהבחור הצעיר יקבל את תפקידו יום אחד. לאחר מכן הוא חי 40 שנה כמתבודד בוואדי תאלוס 8 ק"מ מהמנזר, אבל שמר קשר עם הנזירים והעולם החיצון, בסוף התקופה הזו הוא החל ללמד ונגד רצונו נתמנה לראש המנזר, ביום שזה קרה הגיעה שיירה של 600 עולי רגל ובראשם איש יהודי זקן שנעלם למחרת, ואז נתגלה שזה היה בעצם משה.

30 המעלות בסולם קשורות ל־30 שנה בחייו של ישוע עד הטבילה, שבע המעלות הראשונות אלו תכונות טובות כלליות, 19 המעלות שלאחר מכן הן כנגד חטאים ספציפיים, ו־4 המעלות האחרונות לתכונות הגבוהות קונטמפלטיביות של שקט, תפילה, שלווה ואהבה. המעלה האחרונה קשורה לאהבה, תקווה ואמונה, כפי שהתכונות הללו מופיעות במכתב של פאולוס אל הקורינתיים (י״ג) בברית החדשה, ומעליה הדרגה ה־31 קשורה לרועה – לישוע, למעשה הסולם הוא דרך להיהפך דמוי ישוע, כשהחלק הגבוה שבו הוא סנונית המבשרת את דרך ההסיכאזם. הוא מקדם גם את הרעיון של apatheia לא להיות מעורב בעולם הזה ולא לתת מקום לתשוקות, מעין שלווה סטואית. יוחנן ממליץ בסולם שיהיה לנזיר מחברת ובה ירשום את מחשבות שעולות בזמן התפילה והמדיטציה.

ההסיכאזם

יוחנן קלימקוס כתב כאמור את הספר "הסולם לגן עדן", בו מפורטת הדרך של התיאוזיס – הפיכת האדם לאל. הקריאה החוזרת בשם ישוע ("תפילת ישוע") עומדת במרכז התרגולת של רוחניות נזירית, מעין פרוטו הסיכאזם. וכך, במאה השישית הופך המנזר בהר סיני למרכז של פרוטו הסיכאזם.

המסורת של ההסיכאזם החלה במנזר סנטה קתרינה בסיני במאה השישית, אך נשענה על מיסטיקנים נוצריים קדומים יותר. דמויות חיקוי ומופת שלה הן משה ואליהו, שכן שניהם הופיעו ביחד עם ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור. הופעתם מוסברת בכך שהם היו היחידים בהיסטוריה שהתוודעו לאלוהים בהר סיני, ומשום כך זכו למעמד הנוסף. משה דיבר עם אלוהים דרך ענן מסתורי שנראה כמו עמוד אש בלילה וענן ביום. הוא שהה ארבעים יום על ההר ונתמלא באור האלוהי, וכשירד פניו קרנו ונבצר מבני ישראל להסתכל עליו. כשם שמשה רואה את האלוהים על ההר, כך פתוחה דרך זו בפני כולם. גם אליהו זכה לראות את האל דרך ההסיכאזם – הרגעה, שתיקה.

בדרך אל האל חשובה במיוחד התפילה הפנימית, שנקראה גם "תפילת ישוע", ובנוסף לה גם התבוננות וחיי פרישות. אלה מביאים להאלהה הנעשית יחד עם התנסות באור המיסטי, שהוא אור ההשתנות של הר תבור. כשאלוהים ברא את העולם הוא אמר ביום הראשון "יהי אור", אבל השמש נבראה רק ביום הרביעי, ולכן האור הראשוני הוא אור רוחני, אור גנוז המבטא את הלוגוס, המילה, הצל של האלוהים, הקיים בינינו לבינו ומהווה את הדרך אליו. האור הזה הופיע בסנה הבוער וגם במעמד הר סיני.

בניית המנזר

במאה ה־6 יש כנראה מאבק בין הקיסרות הביזנטית לערבים המקומיים לגבי מי ישלטו בדרכי הסחר הנבטיות, וזאת אחת הסיבות למה יוסטיניאנוס בונה את המנזר בסיני והנצרות האורתודוקסית מקבלת את הזיהוי של המקום, מכיוון שהוא ישב על דרך הסחר הדרומית שממשיכה לוואדי פיראן, והנוכחות של המנזר במקום והחיילים ששמרו עליו ביססה את השליטה של ביזנטיון על סעיף דרך זו.

הקיסר בונה מנזר שהוא כמו מבצר ומביא חיילים עם משפחותיהם מהבלקן בכדי שישמרו עליו וישרתו אותו, יש הטוענים ששבט הג'בלייה שלו התפקיד המסורתי של לשרת ולשמור על המנזר הוא צאצא של אותם מהגרים. במשך מאות שנים מתפתחת סימביוזה בין הנזירים והמנזר ובין שבט הבדואים של הג'בליה שמסביב, המנזר סיפק לבדואים רפואה, השכלה ושירותים נוספים כגון טכניקות לעיבוד חקלאי, בוואדיות שמסביב שהיו ברובם אדמות מנזר נטעו בוסתנים של עצי פרי וזיתים שאותם עיבדו הנזירים ביחד עם הבדואים, וזה היה אחד ממקורות המחיה העיקריים של המקומיים. בתקופות הטובות המנזר מנה מאות נזירים, והגיעו אליו עשרות אלפי עולי רגל.

יוסטיניאנוס בנה את המנזר בצורת קסטרום והקדיש אותו למרים אם האל, במרכז נבנתה כנסייה גדולה בצורת בזיליקה (אורך 40 מטר), שנחנכה לאחר זמנו ונקראה על שם ההשתנות בהר תבור וזו גם התמונה המרכזית באפסיס, הר סיני נקשר להר תבור, מכיוון שההתגלות של ישוע על הר תבור היא כמו ההתגלות של אלוהים על הר סיני, האור של הטרנספיגורציה (האור של הר תבור), זה מה שנראה בסנה הבוער ומה שקרן מפניו של משה. הר סיני נקרא במסורת הנוצרית Theovadistan – נדרך בידי האל.

במנזר יש תשע קפלות כולל אחת חבויה מאחורי האפסיס של הסנה הבוער, מחוץ לכנסייה נרתקס עתיק שהדלתות שלו מתקופת הצלבנים, הדלת של הכנסייה עצמה היא יצירת אמנות ביזנטית ומעל השער יש כתובת ביוונית: "זה השער לאלוהים, צדיקים יבואו בו", לאורך האולם הראשי 12 עמודים עם כותרות ייחודיות, אחד לכל חודש, כשבראש העמוד איקונה עם הקדוש של החודש, האיקונוסטסיס הוא מהמאות ה־17–18.

קדושים לאחר יוחנן

לאחר יוחנן קלימקוס יש הרבה נזירים במדבר, הערבים נותנים למנזר זכויות מיוחדות לפי המסורת שמוחמד ביקר בו ונתן בעצמו כתב הגנה לנזירים ב־625, אותו הם מראים במוזיאון שלהם. אגדה מאוחרת יותר טוענת שכף רגלו של אל־בוראק, הסוס השמימי שעליו מוחמד עשה את המסע ממכה לירושלים (המסע הלילי), השאיר את טביעת אצבעו על ראש הר סיני, ולכן הוקם במקום מסגד בסמוך לכנסייה.

מי שממשיך את דרכו של יוחנן הוא דמות לא ברורה בשם הסכיוס מסיני, הנקרא גם הסכיוס של הסנה הבוער, מה ששרד ממנו זה רק הכתבים שלו. הוא היה כנראה ראש המנזר במאה ה־7. הוא מלמד ערנות של הלב והמחשבה שמובילה לחיבור לטוב בתוכנו.

אנסטסיוס מסינאה הוא אב המנזר בסוף המאה ה־8 הממשיך את המסורת של הסכיוס. הוא כתב הרבה בנושאי תיאולוגיה והיסטוריה כולל פרשנות מיסטית לסיפור בראשית, לרמברנט יש תמונה שלו. הוא מתייחס למשה וטוען שהיה מחובר לרוח הקודש, לפי הפרשנות שלו אדם זה ישוע וחווה זו הכנסייה הרוחנית, והשלמות מושגת מחיבור ביניהם.

השלישי במסורת הרוחניות הסינאית הוא פילוטאוס מסיני Philotheus of Sinai שחי במאות 10–11 והיה גם כן ראש המנזר, הכתבים שלו על ערנות מופיעים בפילוקליה

בנוסף לקדושים יש לנו גם ניסים שקשורים למרים שקורים במקום, בפעם אחת לא הגיעה אספקה והנזירים חשבו לעזוב עד יעבור זעם, הם עלו לפסגת ההר להיפרד מהמקום, ואז האויקונומוס (איש הכלכלה) של המנזר שהלך במאסף פגש את מרים והיא אמרה לו שיגיד לחבריו לחזור למנזר כי שיירה בדרך אליהם, במקום המפגש יש קפלה, פעם אחת לא היה שמן ואחד הקדושים המתבודדים עשה נס בשם מרים וגרם לכד שמן שהיה במחסן לעלות על גדותיו, ולאחר מכן הקדישו את הכד למרים שהיא כמעיין שופע.

קתרינה הקדושה

היא הייתה בחורה צעירה באלכסנדריה ממשפחה מכובדת שנודעה ביופיה וחוכמתה, לאחר שהפכה לנוצרייה סירבה להקריב לאלים הפגאניים בזמן הרדיפות של מקסימוס השני, היא הופיעה לפני הקיסר ואתגרה אותו, התווכחה עם חמישים מלומדים פגאניים ובעזרת החוכמה השמימית ניצחה אותם בטיעוניה המבוססים על הפילוסופיה היוונית וגרמה להם להתנצר, מקסימוס הזועם ציווה לכלאה ולהוציאה להורג, אשתו ביקרה אותה בכלא ונושאי משרה בכירים אחרים וגם הם הפכו לנוצרים, מקסימוס ציווה לענות אותה, אך היא שרדה את כל העינויים ללא פגע, ולבסוף הוא ציווה לכרות את ראשה. הגוף הקדוש שלה נלקח על ידי מלאכים לראש ההר הכי גבוה בסיני – ג'בל קתרינה, ונמצא באופן פלאי על ידי הנזירים של המנזר במאה ה־6 או המאה ה־8. השרידים הקדושים הובאו למנזר שם הם שמורים עד היום ומפיצים ריח מור פלאי. וכך המנזר החל להיות מזוהה איתה.

סנטה קתרינה מזוהה מבחינה ארכיטיפית עם התאודוקוס ומשה. ישוע הופיע לפניה בחלום, נתן לה טבעת וביקש שתישאר נאמנה לו.

בזמן מסעי הצלב

בזמן מסעי הצלב יש למנזר עדנה, הרבה עולי רגל עושים את המסע אליו לאחר שהם מגיעים לירושלים ויש גם נוכחות קתולית, המתבטאת בכתובות בחדר האוכל העתיק ודלת הכניסה לכנסייה. המעמד העצמאי והמיוחד של המנזר נשמר גם תחת האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, והוא מתגלה מחדש עם המסעות של מגלי ארץ ישראל במאה ה־19, ובמיוחד הספרייה שלו שבה נמצא עותק הברית החדשה – קודקס סיני, העתיק ביותר בעולם.

גריגוריוס מסיני (1255–1346) תורם להתפתחות זרם ההסיכאזם של הר אתוס. הוא עומד על התפקיד המרכזי של זיכרון האל, "וזכרת את יהוה אלוהיך" (דברים ח, יח). "וזכרת את יהוה אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה". זיכרון האל הופך אדם מודע כל העת לחסד של הטבילה, שנסתר בשל החטאים. זיכרון האל לא יכול להשתחרר בקהל, אלא בבדידות.

גרגוריוס מסיני מקבל את ההארה שלו בהר סיני, עובר להר אתוס, אלא שלא מוצא שם שלווה לנפשו, חלק מזה בגלל פשיטות של שודדי ים, ולכן הוא עובר להרי הסטרנדז'ה בדרום מזרח בולגריה ומקים שם בית ספר של הסיכאזם, שהתלמידים שלו מפיצים את התורה המיסטית לרומניה, סרביה, רחבי בולגריה והבלקן. הוא הכותב השני הכי מצוטט בפילוקליה

לאחר מסעי הצלב

במשך כל תקופת קיומו היה למנזר קשר הדוק עם השליטים הביזנטים וקונסטנטינופול, וזה נמשך בזמן השושלת הקומננית והרנסנס הפלאולוגי, וגם באופן דתי לאחר כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים ב־1453. אותם עות'מאנים כבשו את סיני ב־1517 והסולטנים סלים הראשון ואחרים שמרו על זכויות הנזירים, הביטחון בדרכים אפשר ליותר עולי רגל להגיע למקום ולמנזר להרחיב את נחלותיו וקשריו ברחבי העולם האורתודוקסי.

למנזר היו נחלות במקומות שונים ברחבי העולם ובהם סניף חשוב בכרתים שפעל עד המאה ה־18. אנשים שקיבלו את הידע והרוחניות שלהם בסיני באו ללמד במקומות המסונפים למנזר בכרתים, יוון, רומניה, רוסיה, ישראל, מצרים ומקומות אחרים. ניתן לומר שהמנזר היה מעין סמינר גבוה בינלאומי לנזירות נוצרית, כשהראש שלו הוא במעמד מיוחד של ארכיבישוף עצמאי

הליטורגיקה האורתודוקסית – סדר היום של התפילות

זה מתחיל בתפילת matins לפני השחר, לאחר מכן תפילת שעות, תפילה ליטורגית יומית (מיסה), תפילות שעות נוספות, תפילת vespers בערב, תפילת compline, מלשון complete לפני ההליכה לישון, ותפילת חצות של ערנות. תפילות השעות הן תפילות קצרות כל שלוש שעות, הראשונה בשש, לאחר מכן בתשע, שתים עשרה ושלוש אחר הצהריים. וספרס ומתינס, אחרי השקיעה ולפני הזריחה, הן תפילות חשובות במיוחד שבמהלכן שרים הרבה המנונים

מבחינת האחווה של הר סיני, היום מתחיל ב־4 בבוקר עם תפילות מטינס וליטורגיקה עד 7:30 לאחר מכן הולכים לעבודה, בשעה 15:00 הם מתחילים בתפילות הערב עד 17:00. הם אוכלים פעם ביום לאחר תפילת ערב. האחווה מונה כמה עשרות אנשים, וכולם צריכים להיות ממוצא יווני.

מוזיאון האיקונות וחפצי הקודש

במנזר סנטה קתרינה יש את אוסף האיקונות החשוב בעולם, המנזר לא סבל מהאיקונוקלזם והיה אי מפלט למסורת האיקונות העתיקה, בחדר הראשון במוזיאון רואים איקונות גדולות ומופלאות מהמאה ה־6. האיקונה הראשית והחשובה היא של ישוע שליט העולם, בו נראית דמות שונה מהרגיל, יותר מזרחית במראה, המזכירה במקצת את הדמות העולה מהבד של טורינו. המיוחד באיקונה הוא המבט של ישוע שהוא בו זמנית חומל ומחמיר, רך וקשה, כמו כן האישונים בשתי העיניים שונים במקצת כשעין שמאל נראית קצת מלאכותית ובאופן כללי צד שמאל של הפנים שונה במקצת מצד ימין, תנועת האצבעות בידיים – ימין עדינה. האיקונות הקדומות מהמאה ה־6 נעשו בטכניקה של שעוות דבורים מותכת, ומכאן השוני שלהן, בתקופות מאוחרות יותר משתמשים בטמפרה של חלמון ביצה. האיקונות הללו (הראשונות) קשורות לאיקונות פלאיות שהיו ולא שרדו בקונסטנטינופול

הדור השני של האיקונות הוא מתקופת האיקונוקלזם – מאות 8–9 והן קשורות לבתי ספר של איקונות בישראל ומצרים, באחת מהן יש את הפעם הראשונה שבה מופיעה בתמונה כתר הקוצים. מהמאה ה־11 יש איקונה של מנולוגיון Menologion – הליטורגיקה היומית של הקדושים הביזנטית וזה מעיד על התפתחות המסורת הזו. מתקופת מסעי הצלב יש לנו איקונות מקוריות של המנזר עם השפעה אירופאית, אולי בגלל ציירים אירופאים ששהו במקום. לאחר מכן יש לנו השפעה של בית ספר לציור איקונות מכרתים, הסגנון של הצייר הידוע Angelos Akotantos (1390–1457)

ישנן איקונות רבות שנתרמו למנזר על ידי תורמים מכל רחבי העולם, ביזנטיון, גיאורגיה, רומניה, וולאכיה, רוסיה ועוד, המוטיבים הנפוצים הם של משה, סנטה קתרינה ומרים אם האלוהים, כמו גם הסנה הבוער ומתן תורה, באיקונות רואים נופים של המדבר שמהווים ייצוג של נוף רוחני. במוזיאון יש גם חפצי קודש של המנזר ואוסף עצום של ספרים עתיקים, שני רק לוותיקן, ביניהם הנוסחים הקדומים ביותר של הברית החדשה – קודקס סיני.