הקדמה – סקירה כללית על התנועה הגנוסטית

הגנוסטים, כמו מיסטיקנים רבים אחרים, הבדילו בין שני סוגי של אלוהים: אלוהים זכרי ואלוהים נקבי, אלוהים הבורא, ואלוהים הבריאה. אלא שאצל חלק מהם קיבל אלוהים הבריאה קונוטציה שלילית, כאל רע, אל שטן, שמייצג אותו בעולם יהוה.
הדרך להיטהרות, אם כן, היא בשלילה של העולם הזה, עד כדי, במקרים קיצוניים, התאבדות.
אלא שיש פתרון והוא חיים בעולם אחר והתאחדות עם האל.

התנועה הקדם-גנוסטית, ברבות הימים התגבשה לתנועה רחבה ומגובשת – התנועה הגנוסטית – והציבה בפני הקהילה הנוצרית הצעירה אתגר רעיוני חשוב וקשה מאוד. הקושי נבע משתי מקורות: הקרבה שבין שתפיסות הגנוסטיות למגמות שהתפשטו באותה עת העולם העתיק, קירבה שעוררה עניין רב בתפיסה הגנוסטית, והמנהג שאימצו להן כתות גנוסטיות רבות להשתמש במושגים שהוצאו מהקשרם המקורי ורוקנו מתוכנם הנוצרי.
לא ברור מהיכן צמחה גרסתה הראשונית של התנועה הגנוסטית, אם כי אפשר לראות משהו מראשיתה כבר בפילוסופיה היוונית והרומית שנפוצה באותו זמן.  הפילוסופים השפיעו הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב. דעותיהם מחלחלות לספרות, לציור, לתיאטראות ולמוסיקה של זמנם ובסופו של דבר על הדרך שרוב בני האדם מסתכלים על החיים. רוב תושבי הממלכה הרומית לא היו פילוסופים – רובם אפילו לא ידעו לקרוא ולכתוב. אבל אורחות חייהם נקבעו על ידי הדעות הפילוסופיות שנפוצו בזמנם, כפי שקורה גם היום.

היבטים מסוימים של הפילוסופיה של אותם ימים הכינו את הקרקע לגישה הגנוסטית:
א. האמונה באל עליון שכולו רוחני ושאין לו נגיעה לעולם החומרי כי רוחניותו המוחלטת מעלה אותו מעל לכול אפשרות של מגע עם החומר ועם הנברא,
ב. לצד גישה זו וכתוצאה ממנה התפתחה אצל אחדים בוז מופגן כלפי כול מה שנוגע לגוף וניסיון להשתחרר מכול מה שנוגע ליצר,
ג. האמונה בדרגות של אלים,
ד. האמונה בנחיצות ההארה האישית החווייתית כדי להבין את דרך האלים, ועוד כהנה דעות שניתן למצוא להן מקבילות בדתות שנפוצו באותם ימים – ושכולם אפיינו את התנועה הגנוסטית.

גנוסיס" פירושו ביוונית "דעת": כול מי שניתן היום לשייך אותו לתנועות הגנוסטיות טען בזמנו שזכה להארה מיוחדת שבעקבותיה או במהלכה זכה ל"דעת" על נסתרות החיים ועל האלוהות, ידיעה שלא הייתה נחלתם של אחרים מחוץ לתנועה. היו קבוצות גנוסטיות שונות, וההבדל בין קבוצה לקבוצה היה ניכר.  עם זאת, היו לכולן מאפיינים שעל פיהם ניתן לזהות אותן כשייכות לתנועה.

התנועה הגנוסטית ניסתה להסביר את קיום החטא בעולם וראתה בהארה אירוע בו ניתן לנושעים על ידי הרוח דעת המביאה אותם לדרגת רוחניות שנועדה לשחרר אותם מהרע שבעולם.

הגנוסטיקה התפשטה בתקופה בה הגיע הכפירה באלילות הגיעה לשיאה וכשדת רומה איבדה כול יכולת למשוך את ליבם של ההמונים.  תחילה נפוץ עניין גובר בנסתר, בעל-טבעי: באסטרולוגיה, במנחשי העתיד, בכשפים, במפרשי חלומות, בנבואות מפי עתידנים שטענו ליכולת לחדור אל רזי היקום ובמרפאים באורח פלא שעברו מעיר לעיר כדי להפיץ את תורתם.

המלחמות המתמידות שניהלו הקיסרים לא הצליחו לייצב את גבולות הממלכה, להפך, כל כיבוש העמיד את רומא נוכח איום מסוג חדש. בצורות קשות, רעידות אדמה ואסונות טבע אחרים פרצו במקומות שונים באימפריה והתקווה לשלום ולשלווה הלכה ונגוזה. אנשים החלו לראות בחיים האלו רע הכרחי וביקום תחום שנמסר כנראה לשלטון כוחות הרשע.
השקיקה לאמונה חיה, לקרבה אלוהית הניעה אחדים לחפש את האמת בליבם. סוקרטס ואפלטון כבר לימדו שבכול אדם טמון גרעין של "אמת" נצחית, מעין "זרע אלוהים" שאי אפשר לתאר או לנתח אותו, אבל הוא שמקנה לאדם את ערכו האמיתי. המשמעות הנצחית שיוחסה בעבר רק לאלים ולבני האדם שזכו לאלהה נחשב מעתה לנחלת כול מי שזכה להארה מהאלים – או מכול מקור מוסמך אחר.

המקורות המוסמכים הללו לבשו משנה חשיבות: העולם החומרי הרי נחשב כבר לטמא וישועה פירושה שחרור מתלות בעולם, סוג של אלהה. מכאן שגם האלוהים האמיתי והמוחלט הוא רוחני בדרגה כזו שאין ולא ייתכן כול מגע בינו לבין העולם שנברא. מכאן התעורר הצורך ב"מקורות" ובהסבר של הקשר שבין אותה אלוהות מוחלטת לבין מה שקיים ונמשש. הפתרון היה פשוט: בין האלוהות המוחלטת לבין העולם קיימות דרגות הולכות ויורדות של אלוהויות, כשכול אלוהות (או זוג של אלוהויות) כזו בדרגה נמוכה מזו שקדמה לה. שרשרת האלוהויות הללו כונתה "המלוא", ופאולוס מתייחס במישרין לתיאוריה זו באיגרתו לקולוסים כשהוא מייחס דווקא לישו את אותו "מלוא" ומתעקש להצביע על המגע הקרוב שבין המשיח לגוף ולחומר.

בשלב הבא הביא הרצון להשתחרר מעולם החומר והאמונה בגרעין האלוהים שטמון בכול אדם לעניין גובר בהיבטים החווייתיים של האמונה באלים ולדגש על חשיבותו. אנשים שאפו לחוויה או להתגלות שתעניק להם קשר מרבי עם האלוהות המוחלטת, או קרוב ככול שניתן אליו. חוויה זו הייתה צריכה להיות חוויה אישית, פרטית וקיצונית כי היא נועדה לשנות את כול הלכי חייו של אדם – הכי איך ייתכן שיבוא אדם במגע עם אלוהים ולא ישתנה? כך נולדה הרדיפה אחרי ה"אקסטאזה", אותה חוויה רגשית ורוחנית שבמהלכה מתאחד האדם עם האלוהות, מדבר ופועל דרכו ומתגלה באמצעותו. בתחילה ייחסו חוויה שכזו למטיפים, למרפאים ולנביאים הנוודים שעברו מעיר לעיר ואשר ,כך האמינו הבריות, האלים בחרו להשתכן בגופם. אבל, עם הזמן, נפוצה הדעה שחוויה שכזו היא נחלת כול אדם, אם רק יידע האדם לרוקן את עצמו ולבקש מהאלוהות למלא אותו. הוכחה חשובה לכך שזכה אדם לחוויה אלוהית הייתה יכולתו לחולל נסים, במיוחד לרפא מחלות.

המאה הראשונה והשנייה הצטיינה בעלייתן המעמדית של נשים בתחומים שונים מהן נעדרו במשך דורות רבים לפני כן. בין הגנוסטים נהנו הנשים משיפור במעמדן החברתי ובהשפעתן הדתית. תרומתן הפעילה והבולטת אפיינה את התנועה ורבות מהן היו למובילות בתחום האמונה והעשייה הדתית. התנועה הדגישה את חשיבות הרגש והחוויה והמעיטה בחשיבות ההבחנה האובייקטיבית. לא המידע נחשב בעיני חסידיה אלא חווית הידיעה עצמה. הגנוסטים האמינו שבחוויה המיוחדת שלהם הצליחו לבוא במגע עם היקום, לקבל הארה אלוהית ולהגיע בדרך זו לידיעה מסוג שנעלה מהמידע עצמו, למגע חי עם הסוד הקוסמי. כול ניסיון להעמיד את החוויה במבחן שכזה נחשב על ידם לניסיון להכפיף את הרוח לחומר. "ראיתי את מה שאי אפשר לתאר", אומר אחד מהזוכים להארה בספר הקדם-גנוסטי "פוימאנדרס", "פתאום נפתח הכול בפניי.  הכול נהיה אור שלוו ומלא אושר, וכשראיתי זאת, התאהבתי באור".

על פי הגנוסטים היקום פגום ללא תקנה. יש לדחות אותו וכול מה שכרוך בו ולהמתין בציפייה ליקום חדש, טוב ממנו. על יסוד הנחה זו נפוצה בין חסידי התנועה האמונה באירוע עתידי שבמהלכו, בבת אחת, יוכרע שלטון הרשע ואלסיום (גן העדן היווני) תיהפך למנת חלקם של כול מי שזכו להארה. בינתיים יתדרדר היקום מרע לרע יותר ושום דבר לא יכול למנוע זאת כי האל הרוחני באופן מוחלט אינו יכול לבוא במגע עם העולם. במלים אחרות, הגנוסטים נטו לראות ביקום כזירת המאבק בין השפעתם של שני כוחות – האלוהים הרוחני המוחלט והדמירוג שברא ומקיים את עולם החומר, כשהדמירוג נוכח בעולם ופועל בו בהחלטיות בעוד שהאל הרוחני באמת מרוחק ממנו עד מאוד. פלוטינוס, אחד מהמובילים במאבק נגד התנועה הגנוסטית כתב, "הם כופרים בערכה של בריאה זו, וטוענים שעולם חדש נברא למענם, ארץ שאליה ילכו כשיסתלקו מכאן". בכך הצטמצמה תקוותם בכול מה שנוגע לעולם – שיסתלקו ממנו ומשום כך לא האמינו שיש מקום למעורבות פעילה במתרחש. "הסתלקות" על ידי התרחקות מרבית נחשבה לדרך לקדושה, עד שיגיעו אל ה"ארץ החדשה" שהיא בעצם ביתם המקורי, "המלוא מלא האור" ממנו באו אי-פעם בשלהי ההיסטוריה, והמציאות היחידה שנחשבת.

הגנוסטים האמינו שבמקביל לעולם החומרי קיים יקום רוחני המורכב מדרגות אלוהויות שונות. בראש עמד כמובן האל הרוחני במידה מוחלטת וככול שירדת במדרגה הייתה לזוג האלים השייכים לאותה מדרגה נגיעה הולכת וגדלה בעולם החומרי ופחות עם האל הרוחני במידה מוחלטת. סך כול האלוהויות האלה הוא ה"מלוא" המכיל את האלוהות כולה שנקרא "פלרומה". סופיה (חכמה) השתייכה בעבר למלוא הזה, אך היא נתמלאה גאווה והחליטה לברוא את הדמיאורג, ואיתו יצרה את העולם החומרי.

הצלה מהתלות בחומר פירושה התרוממות מעל לעולם החומר באמצעות הארה. באחד מכתבי הגנוסטים (בשורת פיליפוס) אנו קוראים כיצד האדון ישוע מזמין את פיליפוס לבוא ולהתנסות בהארה שתביא לו גנוסיס – דעת: "הכנס לחדרך, סגור את הדלת אחריך והתפלל לאביך שבמסתרים, אל האחד שנסתר בכולם. הוא המלוא ומעבר לו אין בהם דבר". במלים אחרות, גאולה תלויה ביכולת של האדם לחוות חוויה. היכולת הזאת היא, מצד אחד, טמונה באדם ומאידך כולה דבר שבא מבחוץ. האדם צריך למצוא בתוך עצמו את היכולת להשתחרר מהמציאות שבעולם הזה.

הנבחרים הם אותם בני האדם שיזכו להארה על פי הדגם הגנוסטי, הם במקורם חלק מהגואל ישוע. הוא עלה למרום כדי ללבוש את בגדי האור המכילים את כול סודות האל הרוחני במידה מוחלטת, אותו כבוד שהיה לו מלפני שנברא העולם ולפני שהיה לאדם.  כעת הוא מתפקד כמי שמגלה לנגאלים את סודות האלוהות המוחלטת, ושני עשר תלמידיו אינם אלא שנים עשר נבחרים שהשתכנו בהם שנים עשר הגואלים שהביא עימו ישוע מהמלוא כדי שיעזרו לו לגאול את הנבחרים.

קהילה וטקסים

הם חיו בקהילה, קראו אחד לשני אח ואחות, הכנסייה זה הנבחרים, לוגוס וזואי בראו את האדם והכנסייה במובן הרוחני שלה. אלו שני איונים. ישנם נבחרים ופשוטים, נשים הם חלק שווה מהקהל. ישנם טקסים ובמיוחד תפילות, מורים שלעיתים הם כמו גורו – סימון. היה להם סימני זיהוי בינם לבין עצמם, צורה של קהילה וצורה של בית ספר, מנהיגות כריזמטית וחוסר ארגון מרכזי. שירה ואולי גם ריקוד (מפעלות יוחנן).

הגנוסטיות במהותה היא אנטי ממסדית ואנטי טקסית, אלו המצאות של השטן. יש ספיריטואליזציה של הדת וטקסים שונים, מזמורים ותפילות, משיחות וטהרות, התפילה היא צורך של הנאוס להגיע לפלרומה, ישנה מרכבה של כוחות. הם נישקו אחד את השני כחלק ממעבר הנאוס או הפנאומה, וחלקם היו צמחונים (ולנטינוס), תפילה מביאה מנוחה, אלא שיש טבילה גנוסטית שמעליה משיחה, שמן ומים

ישנם חמישה טקסים: טבילה, משיחה, לחם קודש, גאולה וחדר כלולות.
המילה טבילה וצביעת (טבילת בד באמבט צבע) בדים היא אותו הדבר. ישנה משיחה של החולי בנפש, שמן על הראש והמצח. קשור לישו. הארוחה הקדושה היא ללא דם ולעיתים ללא יין, הלחם והיין נתפשים כלוגוס ורוח – פנאומה, לכל אדם תאום רוחני שאתו הוא צריך להתאחד בחדר הכלולות.

הם היו מזמנים אנרגיה לבוא והיין או המים היו משנים צבעם. חסד מחזק את האדם הפנימי, קוראים לסופיה לבוא כחלק מטקס הגאולה, תאורגיה. בשם החוכמה טקס ונוסחת גאולה.
חוגגים ירח חדש, מעודדים נשים להתנבא, חלק מהקהילות עודדו פולחנים פרועים של זרע ודם לפי המתנגדים, אך צריך לקבל זאת בהסתייגות. הם עודדו אהבה אחים ואתיקה, ולעיתים סגפנות וטהרה. הרעיון המשותף נתן להם תחושת שותפות ואליטיזם. מהטבור למטה אדם הוא שטן, מהטבור למעלה אדם.

בקהילה הייתה נטייה לסוג של קומוניזם, שוויון, הפחתת ערך הרכוש, שלי שלך, הכל ביחד, החוקים של החברה וחלוקת המעמדות הם נגד הצדק ומה שצריך הוא שוויון. כמו שמופיע בדרשת ההר. גם בין גברים ונשים יש שוויון, יש לאישה אפשרות להפוך לגבר רוחנית בתהליך החניכה כפי שמופיע בבשורה על פי תומא. האחדות היא חיים והפירוד מוות. היקום היה אנדרוגינוס לפני הפירוד הראשוני שהביא למוות.

כוחה של מחשבה

השאלה הבסיסית שאנשים שאלו את עצמם היא איך האחד נהיה הרבה? או במילים אחרות מה היה תהליך בריאת העולם, לפי הגנוסטיות המיינד האלוהי מתאהב בעצמו, בשיקוף שלו, ויצר מחשבה מקדימה שנקראת ברבלו. האב וברבלו מתאחדים רוחני. והיא מולידה איונים.
הנאוס  -מיינד אלוהי, בורא מחשבה – אנואיה, שהיא מחשבה לפני – פרונואיה, וזה מוביל לתובנה – אפינואיה ולחוכמה – סופיה.

אלא שגם לסופיה יש מחשבה, והיא לא חכמה במיוחד במקרה זה. חוסר תשומת לב זה אפונואיה aponoia, היא רוצה להוליד משהו מעצמה בלי הסכמת הרוח ושותפה.
התיאור הזה של תהליך הבריאה שהוא במהות התורה הגנוסטית מדבר בעצם על חיינו אנו, תהליכים בדרך המחשבה שלנו המרחיקים אותנו מאלוהים והאמת. השותף של המחשבה היה צריך להיות הרוח, ואם מולידים בלי זה נוצר יצור לא מוצלח. נחש עם פרצוף אריה, ילדבאות, מחשבה מעוותת, שהיא השלטון בעולם הזה.

על פניו נראה שמה שהטקסט אומר הוא שהרוע בעולם נובע מתקלה, טעות בעולמות האלוהיים, אבל למעשה מה שהטקסט מרמז כאן הוא שמחשבה ללא רוח יוצרת מפלצות, ולמרות הניסיון של סופיה להחביא אותם, הם מקבלות כוחות ונהיות חזקות מאתנו. אנחנו יוצרים תחליף לאמת שהוא המצאה מעוותת שלנו, הטעות מופיעה בעולם.
ברגע שיודעים את האב, מתעוררים, הטעות, מפלצת, נעלמת. הטעות של סופיה היא ללא אשמה, יש חמלה עליה. חוסר הידיעה ותשומת הלב שלה לא נעשו בכוונה רעה. אלא שיש שני סופיה, זו של החומר, וזו שנשארה למעלה לא מושחתת.

סופיה יורדת בצורת זואה zoe, האם של החיים, שנתמכת על ידי המחשבה המוקדמת והרוח, להחזיר את הידע לבני אדם. היא מתחרטת ומתפללת, לסופיה נולד ילד, הלא הוא ילדבאות היוצר את העולם הפיזי. לעיתים קוראים לו סקלה – שוטה, או סמאל – אל עיוור. ילדבאות יוצר עולם של ארכונים וחושב שהוא לבדו.
אלא שיש גם אדם, הוא בן של מחשבה מקדימה אלוהית והאב. לעיתים הוא האיון שת או אדם, והוא מופיע מבעד לרקיעים לנזוף בילדבאות. הארכונים רואים את השתקפותו במים ומחליטים ליצור אחד כמוהו. ויוצרים את האדם הארצי, הלא הוא אדם, האדם הפסיכי, אבל אין לו רוח, והוא זוחל על האדמה ולא מסוגל לעמוד.
ילדבאות מרומה לנשוף באדם את הרוח האלוהית שלו, ועל ידי כך מאבד את כוחו. והאדם קם ומזדקף.

יכולתו של אדם לחשוב היא גדולה יותר מכל הבוראים הארכונים. אלו מנסים להרוס אותו, על ידי חלוקה לזכר ונקבה, השתלת יצר, נפש מזויפת בתוכו. הם רוצים לגנוב ממנו את התובנה האלוהית, אונסים את חווה, שהיא סמל לתובנה האלוהית, במילים אחרות מנסים לגנוב אותה. אבל הנחש עוזר לה, הוא מייצג תובנה פנימית מוארת. זואה המלמדת על ירידת הזרע ודרכי העלייה, איך לחזור למלאות. תובנה פנימית זה החיים, התובנה היא באדם, יש לה צורת עץ הידע.
חווה יולדת לארכונים שני בנים :אלוהים ויהוה. והם למעשה קין והבל. האדם הראשון שנולד מזיווג שלה ושל אדם הוא שת, והוא תחילת הגזע האנושי.
הדרך לנצח את הרוע היא בחינה עצמית, תובנה וידע.

איילין פייגלס בספרה "מעבר לאמונה" דנה בתפקיד התובנה "אפינואיה" בספר הסודי של יוחנן, והמרכזיות של המונח הזה במחשבה הגנוסטית. לבני אדם יכולת מובנית לדעת אלוהים. להכיר ניצוצות, רמזים, של מציאות אלוהים.
חווה מסמלת את המתנה של הבנה רוחנית, המאפשרת לנו להרהר, לשקף, גם אם באופן לא מלא, את המציאות האלוהית. החיים הנשלחים לאדם הם תובנה מוארת.
מטרת הסיפור להראות שיש לנו יכולת רדומה בתוך לבנו ומחשבותינו שמקשרת אותנו לאלוהי, לא מדובר במצב הרגיל של מחשבותינו, אלא כשיכולת זו מתעוררת.
זהו מסר של תקווה. למרות הרוע, טעות ובורות של העולם, אנשים יכולים להגיע לישועה דרך תובנה ולעורר את המחשבה היוצרת בתוכה. זאת היכולת האנושית אלוהית של המחשבה שמאפשרת לבני אדם להבין את המלאות של חיים מוארים ולאמץ ידע וחוכמה של אלוהים
Eliane pagels הופכת את הגנוסטיקה למשהו חי

מיתולוגיה גנוסטית

בספרו על המיתוס הגנוסטי טוען Holroyd stuart שלפי הגנוסטים אלוהים אשם במה שקורה ולא בני אדם, כי האלוהים שאנו מתייחסים אליו איננו האלוהים האמיתי, אלא אלוהים מתחזה, אלוהים מלא חולשות, נוקם ונוטר, הוא שיצר את העולם הפיזי, כראי לחוסר שלמותו, הוא יצר אדם מנסה לחקות את האלוהים העליון, הלא נראה, האלוהים האחר, שיצר דמות אדם אור, אדם קדום לכל קדומים. אבל כשאלוהים המזויף ניסה להפיח חיים בגולם שיצר הוא לא הצליח והיה חייב לקרוא לעזרתו את האלוהים האמיתי.
האלוהים האמיתי נפח חיים באדם ומאז טבע האדם הוא דואלי. יש בו רוח ויש בו חומר, זה גם מסביר את סיפור הבריאה הכפול של האדם בבראשית. בפרק א' יוצר אלוהים אדם בצלמו ובדמותו. זכר ונקבה, אנדרוגינוס. והם שולטים בכל החי.
בפרק ב' יוצר אלוהים את האדם שוב, עפר מן האדמה, קודם כל את אדם ואחר כך מהצלע שלו את חווה.  זה האדם הארצי והאלוהים במקרה הזה הוא האלוהים המזויף שלא מצליח להכניס חיים לאדמה זו.

ווליאמס rethinking Gnosticism מציע להגדיר מחדש את הגנוסטיות כתנועות פרשנות דמיאורגית (אלוהות משנית) של טקסטים מהברית החדשה והישנה, ויצירת מעין מיתולוגיה חדשה, להלן כמה התייחסויות.

פרשנות על ספר בראשית: בספר בראשית יוצר אלוהים ביום הראשון את השמיים ואת הארץ, אך אלו לא השמיים והארץ האמיתיים, אלא הממלכות הלא נראות. ממלכות האור, מכיוון שרק ביום השני יוצר אלוהים את השמיים ואת המים, ורק ביום השלישי את האדמה.
הבריאה של האור ביום הראשון היא אור גנוז ולא אור פיזי, מכיוון שרק ביום הרביעי יוצר אלוהים את השמש. הבריאה הרוחנית ביום הראשון היא עולם של המלאכים. המלאכים נועדו לחוות את האל ולהנות מקרבתו, במקום זאת הם מורדים באל.

בבראשית פרק א' אלוהים בורא אדם בצלמו ובדמותו. זכר ונקבה, אנדרוגינוס. והם שולטים בכל החי. הוא קרוי אלוהים
בראשית פרק ב' אלוהים יוצר את האדם, עפר מן האדמה, ומהצלע שלו את חווה. אדם זה הוא האדם הארצי והאלוהים במקרה הזה הוא האלוהים המזויף שלא מצליח להכניס חיים לאדמה הזו. הוא קרוי "יהוה אלוהים", זאת אומרת אלוהים משני, מסוג אחר, אל נוקם ונוטר.
"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמיים."

בספר ישעינו יד' 12-15 מתוארת נפילת הלל בן שחר: "איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור."
במסורת הנוצרית ידוע הלל בן שחר בלוציפר – נושא האור – השטן. חטאו של לוציפר היה חטא הגאווה והעונש הרחקה מאלוהים.

הנביא יחזקאל ראה את תהילת אלוהים בצורת אדם. יחזקאל פרק א' פסוק 26. זה ביחד עם פרשנות של בריאת האדם בבראשית הוביל לאגדה על האדם השמימי, אדם קדום לכל קדומים.

מיתולוגיה גנוסטית של הבריאה והקוסמוס

לפי קורט רודולף  kurt rudolfאחת מהשתקפויות האל – החוכמה, בתאוותה לדעת את עצמה – יסוד נקבי, הפיקה את החומר כדי שישמש כראי שבו תוכל להשתקף. מן החומר הזה יצר כוח שלישי שהגנוסטיקאים קראו לו ה"בורא" את עולמנו. בתוך העולם נשבו יסודות של רוח.
החוכמה, מתוך חרטה על האסון שהמיטה על עולם הרוח, סייעה לשבויים להיגאל. הגאולה נעשית באמצעות ידע סודי אשר נועד רק למעטים שהיסוד הרוחני נמצא בהם.
הגנוסטים דחו את סיפור התגשמותו של ישו בבשר. גופניותו של ישו הייתה רק מראית עין. ישו הופיע כדי להעניק לאנשי הרוח ידע שיסייע להם להיגאל, ידע זה מופיע בספרים הגנוסטיים שהם תערובת של מאגיה, אסטרולוגיה וקוסמולוגיה.
הידע העביר את המשתמש בו דרך שורה של דלתות מיסטיות בדרך אל העולם של האור, כשם שבספר המתים המצרי ובמסע השמש דרך הלילה הנשמה עוברת ממלכות חושך ונלחמת במפלצות, כך הגנוסטיקן עובר דרך מפלצות החומר של הכוכבים. הגנוסטיקה הייתה דרך רק למעטים, לרוחניים, והדגישה ידע.

אלוהים ראה את עצמו במי האור שהקיפו אותו, הוא הכיר את עצמו ובאותו הרגע מחשבתו נהייתה ישות נשית נפרדת בשם אנואיה – מחשבה. ביחד הם יצרו עוד ישויות זכריות ונקביות ועולם שלם של כוחות אלוהיים, עולם זה הוא ההתגשמות של אלוהים ונקרא הפלרומה, המלאות של אלוהים, והכוחות שלו נקראים איונים. האחרון שבאיונים  הוא סופיה – חוכמה. שבגללה קרתה טרגדיה קוסמית, היא ניסתה לחקות את אלוהים בתהליך הבריאה, ויצרה בורא שהוא יצר את העולם הפיזי.

מעבר לאלוהים הזה יש את השקט הגדול, המקור של הדברים, זה הזכרי, מתחתיו יש את המחשבה הגדולה, היא הנקבית, המולידה את הכל. כשהם מזדווגים הם יוצרים את החלל שבו יש את האב העומד זקוף שיש לו התחלה וסוף.

מהאיחוד של האב העליון עם מחשבתו נוצרים זוגות איונים – שמונה שהם ה oddoad (מזכיר את מצרים) ואלו הם: אב ומחשבה, אינטליגנציה ואמת, מילה וחיים, אדם ראשוני והכנסייה.
המילה יוצרת עוד עשר איונים, אדם ראשון וכנסייה יוצרים שנים עשר, וכך ביחד יש לנו שלושים.

האיון האחרון – חוכמה – סופיה, רצתה לחקות מעשה האב, אך היא עושה זאת לבד בלי בן זוג.
היא לא יודעת שהזכות ליצור לבד נשמרת רק לאב העליון. והיא יוצרת משהו מעוות.
בכדי לתקן זאת האב העליון מבקש מאינטליגנציה ואמת לברוא זוג נוסף והוא ישו ורוח הקודש. והוא יוצר בעצמו איון חדש והוא הצלב stauros והגבול horos.
הגבול והצלב מחזקים את הפלרומה ומפרידים את הבריאה הנחותה והמעוותת שיצרה סופיה מהגבוה.

הפלרומה מהללת את האל ויוצרת את הפרי המושלם הלא הוא ישו המשיח.
הכוונה של חוכמה לברוא את העולם נהיית ישות בפני עצמה והיא נקראת "החוכמה", הפן הארצי שלה, היא טועה בתוהו, אך ישו מרחם עליה ונותן לה צורה, ואז היא מטפסת מעלה, אבל הורוס, הגבול, מונע ממנה להגיע אל הפלרומה. סופיה מתפללת ומתחננת, ומתפילות ותחינות אלו נוצר העולם.
החוכמה, סופיה הנופלת, נקראת גם רוח הקודש של האדמה, ירושלים השמימית ושל האם.
ישו הוא החתן שלה שמתקן את סבלה על ידי גנוסיס, ואז היא מולידה את המלאכים, ונוצרים העקרונות של חומר, פסיכי ורוח – פנאומתי. להם מקבילים שלושה גזעים של אנשים ושלןשה מקומות בעולם התחתון והעליון.

מעל הכל יש את האוגודוד, מתחת את הרקיע השביעי בו נמצא הדמירוג, הוא אבא ואמא בו זמנית ונקרא לכן מטרופטור, יוצר את שבעה הרקיעים  והיצורים הארציים והשמימייים, שעליהם הוא שולט. הוא חושב שהוא עליון וקורא "אני אלוהים אין בלעדי" יוצר את האדם הארצי, אלא שהאם שמה בתוך האדם מרכיב רוחני לא ידוע לו

מיתולוגיה גנוסטית על האדם.

האדם זר לעולם, נשמתו או מחשבתו או הניצוץ האלוהי שבו, בכל מקרה כוחות האני הפנימי שלו – היו שייכים במקור לעולם האלוהי, אך נלכדו בעולם חומר זה, התגשמו בגוף ושועבדו לתשוקות, כתוצאה מכך אדם שכח לחלוטין את מוצאו האלוהי. והוא יכול להיוושע רק אם יקבל גנוסיס – ידע

שבעה הארכונים זכו לחיזיון של הרוח, סופיה שהופיעה בחומר, השתקפות של האל העליון, והחליטו ליצור אדם בדמות זוהרת זו. חוסר היכולת שלהם גרם לאדם לזחול כמו תולעת עד שאלוהים האמיתי שלח לו ניצוץ חיים.
היכולת לעמוד היא חשובה בדמות האדם. בסוד של יוחנן, רק אלוהים יכול לגרום לאדם שזוחל על הרצפה לעמוד. הנפש, נשמה, רוח, נכנסת לאדם רק בשלב שני, כי היצירה שלו לא שלמה, בין אם על ידי נשיפת ילדבאות, ועל ידי זה ריקון הכוח שלו, ובין אם על ידי אלוהים.

ההתייחסות לגוף בגנוסטיות היא אמביוולנטית, מצד אחד זה כלא, מצד שני ניכרים בו עקבות של האלוהי. הדימוי של הגוף כקבר, כלא, נפוץ מאד בעולם העתיק, גם בקרב הפילוסופים היוונים. וגם החלוקה לדחפים חייתים המתבטאים בין השאר במין, ודחפים אנושיים – סוקרטס.

פלוטינוס משתמש במונח suma להתייחס למשהו יותר יפה ומעודן מהחלק הגס של גוף האדם.
האהבה האלוהית הלבישה את הלוגוס בגוף, לפי הבשר אפשר להגיע לאמת. הגוף של ישו מגלה את גוף האלוהים. הוא הופיע בגוף. לפי הבשורה של פיליפ הגוף של האב התגשם ביום שבו האב התאחד בחדר הכלולות עם הבתולה השמימית.

הוולנטינים האמינו שישו היה מסוגל לאכול מבלי להפריש צרכים. קלמנט מקבל זאת. הוא אכל בדרכו והאוכל לא נרקב בתוכו, מכיוון שהוא לא היה נתון לריקבון. דרך שליטה מגיעים לרמות גבוהות של קיום, ישו עבד למען אלוהים.

מרסלינה הגיעה לרומא ב155-160 ולימדה את תורת קרפורקטוס. היא השתמשה בדמויות של פילוסופים כולל ישו, כולל כזו שנעשתה על ידי פילטוס. זה התחלה של כת של תמונות – דמויות. בזמן העתיק תמונה ופסל של דמות היו חלון לנשמה.

לפי היפוליטוס – בישוף קפריסין, דמות של האדם אדמס למעלה. מבטא את השקט הראשוני. כשהארכונים רצו לשעבד אותו נתנו לו נפש והחיו את תנועתו, כדי שיסבול וייענש.
לפי הנחשיים המסתורין של סמותרקיה מהללים את האדם הראשוני, אדמס, מכיוון שבמקדש בסמותרקיה היו שני פסלים של אנשים ערומים עומדים זקוף עם ידיים מושטות למעלה לשמיים ואבר מין זקוף. אלו הם "דמויות של האדם הקדום והאדם הרוחני שנולד".
התנוחה הזקופה מאפשרת לאדם להסתכל למעלה על הכוכבים וסדר תנועתם.
המוח זה האב והמוח הקטן זה הבן. חלק מחלקי הגוף מסמלים את הסדר הקוסמי, ארבע הנהרות בגן עדן הם ארבע החושים.
הבן זה כמו היכולת לראות, האור בעין, הנמשך עד לכוכבים, באישון יש מעבר בין אור וחושך ביקום, כי הוא מכוסה על ידי העפעפיים. המעיים זה כמו הנחש המלמד ידע, נחבא בתוכנו.

פלוטינוס עודד התבוננות ביופי של הגוף המדיטציה המובילה ליופי האלוהי. הואשם על ידי מתנגדיו כמעודד מתירנות הפוגעת ביכולת להתרכז.
הגוף יכול להיות בית לאנרגיות גבוהות או שדים, תרגול של עמידה בעלייה השמימית, מעין סגפנות. המיינד הוא אור לגוף שמשתנה. כמו בסמינר בכרתים הרוח נדלקת וממלאה את הגוף בזמן התקשרות אלוהית. בפיליפ נאמר שהאיש הקדוש כולל את גופו, הוא הופך את הלחם שאוכל לקדוש. צריך לשמור על התנוחה של הגוף בזמן התפילה. לשאת אותו בגאון.

במהלך החיים רוח הקודש מצטרפת לנפש ומחזקת אותה. אלא שיכולה להיכנס גם רוח מזויפת. (בסילידיס)

האוגדוד הינו המציאות האלוהית מעל שבעה הארכונים, וזה מקביל לכנסיות מתומנות. (בסילידיס). כל חלק חוזר למה שהוא, הגוף לאדמה, הרוח לפלרומה, אבל בכדי שתעשה זאת היא צריכה ללבוש גוף אחר, גוף של אור, הרוח מטוהרת במי החיים ועוטה מחלצות אור.

הטקס האחרון בחניכה הגנוסטית הוא חדר הכלולות, בו מתאחדת הנפש עם התאום הרוחני שלה, הגואל, שם מגיעה הנפש למנוחה, בגנוסטיות אין תחייה לגוף כמו הנצרות או ביהדות.

לאחר המוות החלק הרוחני באדם מטפס דרך שבעה הרקיעים אל העולמות העליונים, הספרים נותנים נוסחאות שיאפשרו מעבר דרך הכוחות השונים. לדוגמא: "אני הבן של האב, של האב מלפני הקיום. באתי לראות את כל הדברים, אלו ששלי ואלו שזרים לי, או אולי לא לגמרי זרים לי אלא שייכים לחוכמה שעשתה אותם, כך המקור שלי הוא בקדם קיום, ואני חוזר למהות שממנה באתי"

העלייה הגנוסטית דרך שבעה הרקיעים

האדם עולה דרך שבעה הרקיעים לרקיע השמיני והתשיעי, בכל רקיע הנשמה משאירה תכונה רעה הקשורה  לפלנטה של אותו רקיע. בירידה למטה הנשמה מקבלת תכונה רעה מכל רקיע, זו התפישה הגנוסטית, תפישה זאת נמצאת גם באגדות על ירידת האלה השומרית איננה לשאול, לבקר את אחות ארשיכל, היא יורדת דרך שבע ממלכות ובכל ממלכה מורידים אחד מהבגדים שלה עד שהיא נשארת ערומה ללא כוחות קסם.

מוות מביא לשחרור. זהו השלב האחרון והקובע בחייו של הגנוסטי. עליית הנפש לאחר מוות היא כמו תהליך הלידה אבל הפוך, בנצרות ישנו ספר הרועה של הרמס, שהוא המקבילה לרועה הטוב – פואמינדרס ההרמטי. שם מתוארת העלייה

הדרך של העלייה היא הדרך של הירידה ב"סטלה של שת", והיא כוללת תפילה, נוסחאות כסף, חותמים, עוברים את האוצרות. ב"ספר של יהו" המאוחר יחסית ישנם דיאגרמות, שירי עלייה, ועוזר בלעדיו אי אפשר לחזור לפלרומה. בדרך צריך לעבור מעין ים סוף.

הייתה קבוצה בשם archontice (גנוסטיקה מאוחרת) בישראל, שדיברה על תחייה מבורות ושכחה, ועלייה של ניצוץ אור, זרע האור, חזרה לשמיים. הרוח גואל את הנפש, שניהם מתאחדים. בזמן התחייה הגנוסטי האדם נהיה אל. אלא שהוא קודם קם לתחייה בחייו ורק אז מת לעולם.

ישנו ספר בנאג חמאדי על התחייה. המחשבות עולות על קרן ששמה ישו והם לא נעלמות. מקבלים מעין גוף אוויר, עוברים לקיום במימד אחר אך עם מודעות האני. הכל ביחד מביא לתיקון הפלרומה ויביא לסוף ההיסטוריה, העולם יעלה באש, יאוכל מבפנים. זה יבושר על ידי קול רעם גדול, מעין תקיעה של סוף העולם. כוח נשי הופך למעין "עין של רע", לביאה, סחמת, שהורסת הכל.

הרע והטוב מופרדים, ואז הרע מושמד. והיקום חוזר למצב יותר טוב מלכתחילה.

במהלך העלייה אומרים לדמירוג כך: "אני כלי יקר, שווה יותר מהיצור הנשי שברא אותך. אמך לא מכירה את מקורה, אבל אני יודע את עצמי, אני יודע מנין באתי, ואני קורא לסופיה הלא מקולקלת שהיא באב, שהיא גם האם של האם שלך ושאין לה אב או בעל. זה שעשה אותך, לא יודע מי אימו ומאמין עצמו להתקיים לבדו, זה הכוח שהוא גם זכר וגם נקבה, וזה האם שלו שאני מעורר"

הגואל במיתוס הגנוסטי

לפני אלפיים שנה התפתחה במזרח ציפייה משיחית לגאולה, העולם נתפש כרע, חומרי. דתות המסתורין של סיבל, מיתרה, איסיס והשמש הלא מנוצחת התפשטו, ודיברו על ישועה אישית וקולקטיבית.
אנו מוצאים בגנוסטיות השפעה רבה של האורפיזם, מתפתחת תפישה עכשווית של אינדיבידואליות ותודעה אוניברסלית. הרעיון של אדם אלוהים הופך את האדם לעצמאי. ישועת היחיד מושגת דרך השתתפות בגואל, ישנם זרמים חזקים של אזוטריות ורוחניות, גם בפגאניות.
יש בגנוסטיות מרכיבים איראניים וכן כתות יהודיות פורשות כגון האיסיים וספרות החוכמה. באיסיים יש את בני אור ובני חושך, העולם נוצר על ידי אלוהים אחד, אך רוח הרוע השתלטה על אנשים, ישנם שתי רוחות. הכל צפוי מראש ותהיה גאולה אישית ועולמית. בספרות החוכמה יש תחושה פסימית וסקפטית על הרוע של העולם שאין ממנו מנוס (קהלת ואיוב) וזה קרקע פורייה להתפתחות הרעיונות הגנוסטיים, מתפתחת תנועה של "אדמיתים" הטוענת שהכל מתחיל מאדם שהוא מצד אחד הסיבה לנפילה ומצד שני ארכיטיפ האדם המואר, בו ישנם זרעים של אור.

"דע את עצמך" הוא מוטיב בדרך לגאולה, יש דמות של גואל שעוזר לאדם לעבור את הארכונים. בנוסף על כך החושים לא עובדים נכון וצריך לעורר אותם לפעולה, תפקיד הגואל בשלב ראשון לקרוא קריאת השכמה, לעורר. לאסוף חלקיקים של אור אלוהי הקיים בעולם, אנחנו צריכים לאסוף חלקים של הנשמה שלנו. מה שמונע אותנו מגאולה זה הבורות ומה שמביא אותה זה ידע. האדם הפנימי מתעורר והוא לא פיזי, הגאולה האמיתית היא שחרור מעולם וגוף וזה מושג רק במוות. אלא שיש כאלו שנגאלים כבר בחייהם. ישנם מבחנים ומאמץ בדרך לגאולה וזה לא בא מעצמו. הזרע הפנאומטי צריך חינוך, הכשרה.

הגואל הוא מדריך, עוזר, מגלה הידע. בדרך לגאולה עצמית, הגואל היה דמות עצמאית שהייתה קיימת לפני הנצרות, הוא הולבש בדמויות תנכ"יות כגון שת, אדם, והיה קיים בתורות הגאולה של המזרח, עם הזמן הוא הפך להיות דמות הכריסט המזוהה לעיתים עם שת, שם, ומופיע בצורות שונות. הוא קורא קריאת השכמה, לאדם הישן. לעיתים זאת דמות נשית, מכיוון שאדם ישן כשהוציאו מצלעו את האישה, והיא זו שמכוונת אותו לעץ הידע, מעוררת אותו. זאת סופיה או זואי או החוכמה. הבנה היא נאוס והיא זו שבפוימנדארס מביאה לידע על המהות האמיתית של האדם.
לפני שהגואל יגאל הוא צריך להיגאל בעצמו. זה מופיע בסיפור הפנינה וכן בטקסטים השונים. הוא צריך לאסוף את חלקיו דרך ראשו. החלקים המופשטים שיש להם תפקיד בגאולה הם סופיה, נאוס, אפינואה epinoia – תובנה, אנואיה ennoia – מחשבה, לוגוס ונושא האור phoster

הגאולה וההתגלות הם תהליך מתמשך שקורא לאורך הדורות דרך אנשים שונים, ישנה גאולה והתגלות ראשונית ולאחר מכן צריך לחדש את זה. נוראה הצילה את נוח בזמן המבול, החוכמה נקראת גם אלאלת elelth האלה. באפוקליפסה של אדם מופיעה ההיסטוריה של העולם כסדרה של מלחמות הצלחות וכישלונות מול כוח הרוע, האויב.
חם ויפת יוצרים שתים עשרה ממלכות ובהם ארבע מאות אלף איש. הדמירוג סקלס מנסה לעצור אותם על ידי קטסטרופה שמופיעה בסיפור סדום ועמורה, ישנו גזע ללא מלך של המוארים. לכל ממלכה יש סיפור בריאה פנטסטי משל עצמה. הזרע ממשיך דרך שורה של גואלים. שת הוא הגואל בבשורה של המצרים, בסוד של יוחנן זוהי השגחה  pronoia

ב trimorphiv protennoi יש שילוש שבו האם היא מחשבה ראשונה והבן הוא הלוגוס. ישנה הצהרה עצמית של הגואל על כך שהוא כולל הכל. הנפש פגועה מפני שהיא בתוך גוף וצריך דבר ראשון לרפא אותה, להציל אותה, לגרום לה לראות.
בספר ברוך הגואל יש איון בשם ברוך אחד משנים עשר זוגות, מולו יש את הנחש, זהו טקסט קדום עם מונחים ושמות עבריים. הוא מספר על ניסיונות ההצלה של העולם, ביניהם של הרקולס ששנים עשר המטלות שלו היו כנגד שנים עשר איונים, האחרון בסדרה של הניסיונות הוא ישו שמצליח. והוא נקרא שת ישו. לפי ניתוח הטקסטים רואים שישו הוכנס כגואל מאוחר יותר. הוא הופך להיות דמות מורכבת המגלמת בתוכה גם את התגלית הראשונית, ההתגלות הראשונית, וגם את הגאולה המתמשכת. גואלים אחרים הם סימון מאגוס, זורואסטר, או מני בדת המניכאית.

נישואים רוחניים

באופן כללי בגנוסטיות יש עידוד של הימנעות ממין ותשוקה מינית. יש גם הימנעות מאכילת בשר ושתיית יין. פטולמי במכתוב לפלורה מדגיש צום פיזי כמבוא לצום רוחני, הצום צריך להיעשות עם ידע. הימנעות ממין. קשורה לפוטנציאל אנושי אידיאלי ודרכים להגשמתו. אבל היחידות נתפשה כאידיאל רוחני קודם כל. אין עדויות לקהילות נזירים או נזירים עצמם.
היה מושג שנקרא נישואים רוחניים, חיים ביחד ללא סקס. פאול מסמוסטה היה בסוג קשר כזה בסוף המאה ה3. וידוע גם על נזיר ממצרים. זה נחשב כהתמרה של אנרגיית חושים למשהו רוחני, כמו האהבה החצרונית בימי הביניים. איראנוס טוען כנגד הגנוסטים שעושים את זה.

וויליאמס טוען שהבשורה על פי פיליפ היא סוג נוסף של נישואין רוחניים. חדר הכלולות. לעומת גינוי של נישואים רגילים. הנחשבים מזוהמים, כל האזכורים של נישואים קדושים בפיליפ הם נישואים רוחניים. המושלמים מתעברים על ידי נשיקה, שמעבירה את נשמת החיים. צריך להינשא, להתאחד עם בן הזוג הרוחני,. לאחד את הדמות עם המלאך, התאום שלנו.

ביבליוגרפיה

the nag hammadi library, James. E. Robinson

The gnostic discoveries, m. y. meyer

Michael a. Williams. rethinking Gnosticism

the secret books of the Gnostics, jean doresse

The gnostics. David brake

www.graceandtruthbulletin.org