טיול קרוב לאחווה הלבנה – לחצו לפרטים

הסרט "החיים הם משל"

לפניכם סרט ובו ציטוטים מתורתו של דנוב על רקע המוזיקה והתנועות של הריקוד הפניאוריתמי ותמונות מהריקודים הנערכים בשבעה האגמים בהרי רילה ומהאגמים עצמם. הסרט נעשה על ידי אנשי האחווה הלבנה

עיקרי התורה של האחווה הלבנה – פטר דנוב

הרבה מההרצאות של דנוב, שבעבר הופיעו רק בבולגרית, מתורגמות כיום לאנגלית, חלקן בליווי הערות. שני חוקרים עצמאיים בשם Harry Carr מאנגליה וMaria Mitovska מבולגריה פרסמו בשנת 2016 ספר עב כרס, ובו כל הרצאותיו של דנוב שניתנו בימי ראשון (המועד שבו נהג להרצות לקהילה ולפתוח בציטוטים מהתנ"ך ומהברית החדשה) עד שנת 1914, בליווי הערות שוליים רבות ומועילות. הפרשנות שדנוב מעניק לברית החדשה מציעה תקווה לשלב חדש, או עידן חדש, בהתפתחות האמונה הנוצרית.

בכל יום ראשון במשך שנים רבות נתן דנוב הרצאות לקהילה. אלו אוגדו בכמה ספרים, כגון "גרגר חיטה" או "מאה שנים". את ההרצאות הוא היה מתחיל תמיד בפסוק מהברית החדשה (ולעיתים גם מהתנ"ך), אלא שהוא היה מעניק לפסוקים פרשנות משל עצמו ובונה עליהם שיעור. בשיעוריו הוא היה מפליג למחוזות רחוקים, שלרוב לא היו קשורים למשמעות הרגילה ולעיתים אף היו הפוכים ממנה, אך נקודת המוצא הייתה פסוק שיש להניח שרוב מוחלט של האנשים בקהל הכיר. כך דנוב בונה מבנה חדש של הבנה באמצעות שימוש ב"לבנים" קיימות, ידועות ועתיקות, וזוהי גאוניותו וגדולתו.

השיעורים שניתנו עד שנת 1919 היו במסגרת הקבוצה שנקראה ה"שלשלת" (The Chain), שם המרמז על שלשלת של מסירת ידע רוחני עתיק. ב-1919 שונה השם ל"אחווה הלבנה". רבות מההרצאות מ-1914 ועד מותו ב-1944 מופיעות בספרים שהוצאו על ידי הוצאת הספרים הרשמית של האחווה בבולגריה ועל ידי הוצאות ספרים של קבוצות מקבילות.

ההרצאות מכילות את המרכיבים הבאים:

פתיחה בדרך כלל בתפילה.
קריאה של טקסט מקראי (תנ"ך או ברית חדשה).
שלושה רעיונות עיקריים שסביבם נבנה התוכן.
היבטים מעשיים, תרגילים ומשימות.
סיום בתפילה או לעיתים בשיר.

אלה הנושאים העיקריים המופיעים בהרצאות:

אלה הנושאים העיקריים המופיעים בהרצאות:

רוח וחומר – המוטיב המרכזי המופיע לאורך כל הפרשנות הוא החלוקה בין רוח וחומר, גוף, נפש ורוח. ישנם שני עולמות מקבילים: העולם שלנו הוא עולם פיזי, אך הרוח יכולה לבוא ולשכון בתוכו.

המסע הרוחני – האדם צריך לעבור מהעולם הפיזי לרוחני; דמות אלוהים יכולה לבוא ולשכון בתוכו, והוא יכול להפוך להיות בן אלוהים בעצמו. זו המטרה שלנו בחיינו: להגיע לחיי נצח וגאולה. עושים זאת דרך פיתוח תכונות מוסריות ותגול רוחני. ישנו סולם עם כמה שלבים.

התפתחות אישית – ישנם כמה שלבים בדרך הרוחנית, בהגעה מהמצב הפיזי למצב המואר, וישנן כמה תכונות שאיתן עובדים: חוכמה, אהבה ואמת, מעלה וצדק.

סבל – זו הדרך לעבור מהעולם הפיזי לרוחני; כל אחד סוחב את הצלב שלו. הסבל מתקשר להקרבה – הצמחים מקריבים עצמם בשבילנו, וזו אפשרות לגדילה.

טהרה – בכדי להתחבר לחלקים הרוחניים בתוכנו צריך לנקות את הגוף, המחשבות והנפש מתשוקות ומהשפעות לא רצויות. ישנו מאבק בעולם בין טוב לרע, בין בני אור לבני חושך.

אהבה – הדגש העיקרי בתורתו של דנוב; האהבה מתקשרת לשירות, לסבלנות ולחוקים אוניברסליים.

צליבה – הצלב הוא סמל של החומר; הצליבה היא תהליך של מוות ולידה מחדש, המשול לגרגר החיטה. כל אחד והצלב שלו; צריך להיצלב בכדי לעבור לעולם האחר. דנוב רואה את הצלב והצליבה במשמעות עמוקה יותר ואחרת, והוא ממשיל את הצלב לכינור.

מחשבה וידיעה – המחשבה משלימה את הלב; הדרך הנכונה להגיע לאלוהים היא דרך ידיעה. דנוב מאיר את המחשכים של הידיעה האנושית בנוגע לעולמות הרוח.

אדם שמימי – ישנו ארכיטיפ של אדם המתגלה גם בדמותו של ישוע; אדם רוחני שיכול לבוא ולשכון בתוכנו, אדם שהוא המשלים של האל.

חיי נצח וישועה – מטרת האדם היא להגיע לחיי נצח, להתגבר על חוק הקרמה ולהתחבר לחוקיות גבוהה יותר, לעולם של מלאכים. אפשר להגיע לישועה גם ברמה העולמית וגם ברמה האישית. חיי נצח הם אפשרות המופיעה בפסוקי הברית החדשה, ולא משהו שאין להשיגו.

פוזיטיביזם ומוסריות – דנוב מציג תורה קוהרנטית, פוזיטיבית ומוסרית, המעודדת את האדם לפעילות, להתפתחות, לעשיית טוב בעולם ולשירות לחברה.

תרגול רוחני והברית החדשה – דנוב נותן הרבה טכניקות של תרגול רוחני בהתבסס על פסוקי הברית החדשה ותוך שימוש בהם. הבנת המשמעות האמיתית מביאה את האדם לשלבים הבאים בהתפתחותו. תורתו של ישוע הייתה עבודה רוחנית ומעשית, ולא רק אמונה.

חוקים טבעיים – ישנם חוקים אוניברסליים ששולטים ביקום ובחיים, כמו חוק הדואליות, עיקרון החמש ועוד. שני החוקים הבסיסיים החוזרים ומופיעים בתורתו ושולטים על החיים הם חוק הניגוד – הפועל ברמה הפיזית, וחוק הדמיון/האהבה הפועל ברמה הרוחנית.

העידן החדש – מתחיל ב-1914; זמן שבו הרוח תשלוט בעולם ואנשים יעברו התפתחות של המוח ושל חלקים רוחניים. זה יביא למהומה ולהרס בעולם מצד אחד, ולתחילת הגאולה והחזרה למצב המואר הראשוני של האדם מצד שני.

אור ועולמות רוחניים – האור הוא משל לעולמות הרוחניים. ישנו מדרג של מלאכים – אנרגיות שישוע נמצא בראשם – אבל זה לא ישוע הפיזי אלא אנרגיית הכרייסט. האור הוא מוטיב חוזר בהרצאותיו ומתבסס על פסוקים בברית החדשה.

ישוע – זהו זרם, השפעה וחלק מהותי מהאלוהות, ויחד עם זה אדם שהופיע היסטורית. ישוע מדבר דרך דנוב ומזוהה איתו; הוא ראש היררכיה של ישויות אנרגטיות הנקראת "האחווה הלבנה". ישוע מופיע בזמן הזה, אך לא בצורה פיזית, אלא בצורת אנרגיה של אהבה שמתעוררת בתוך בני האדם, ויחד עם זאת הוא פועל, מנקה ומטהר את העולם.

העולם הזה והכנסייה – נמצאים במצב לא טוב; נפילה של עץ הדעת. אנשים מבוססים בחלקים הנמוכים שלהם, החברה חומרנית, והכנסייה מעוותת ורחוקה מתורתו של ישוע.

השילוש – מהווה אחד מחוקי היקום; מדובר על זרמי אנרגיה ועל שלוש תכונות באדם: חוכמה, אהבה ואמת. דנוב משתמש בשילוש בהתייחסויות שונות המדברות על דרך רוחנית ומבנה העולמות הלא נראים.

מורה ואחווה – המורה האמיתי הוא ישוע; אין מורים ארציים. דנוב מעביר את דבריו של ישוע. העבודה הנכונה היא בין האחים והאחיות, כפי שהיה בכנסייה הנוצרית הקדומה – חידוש של המסורת, מושלמות, אחריות הדדית ומשימה משותפת.

קרמה – אחד מהחוקים הבסיסיים השולטים ביקום.

אהבה

הדגש העיקרי בתורתו של דנוב הוא אהבה. הוא בא ללמד את העולם שיעורים על החיים, והמרכזי שביניהם הוא אהבה. אהבה מתקשרת לשירות, סבלנות וחוקים אוניברסליים. לפי דנוב ישנם שלושה סוגים של אהבה: אהבה יצרית, אהבה של הנפש (אנשים אוהבים את ילדיהם לא משנה מה התנהגותם), ואהבה של אלוהים (הוא אוהב את הכול ללא תנאי). דנוב מלמד את סוג האהבה השלישי. מילותיו האחרונות היו: "רק דרך אהבה העולם יתוקן".

התכונה הראשונה של אהבה היא סבלנות; זו דורשת שלוש תכונות בסיסיות: חוכמה, אמת ומעלה. נדיבות היא הצד הפוזיטיבי-אקטיבי של האהבה. שתי הידיים של האהבה הן סבלנות ונדיבות. מאחורי אשליית האהבה הארצית, התשוקה, חבויה אהבה שמימית שהיא מקור החיים, מים לצמא. ישנם שני חוקים שלפיהם עלינו לחיות: לאהוב את אלוהים ולאהוב את שכננו – אלו נקודות המשען שלפיהן נבנה הבסיס של חיינו, חיי החברה והמשפחה.

האהבה של דנוב היא אהבה נוצרית, ללא גבולות, גם כלפי האויבים, והוא מלמד אותה מול המאורעות הקשים של מלחמות העולם, מלחמות הבלקן והמאבקים האישיים והחברתיים שהוא מתנסה בהם; זהו הדגש העיקרי של תלמודו, מהותו וליבו. הוא נוהג לפי עיקרון זה כל חייו וזהו גם סוד כוחו. האהבה איננה דואלית, אלא מאחדת בין הניגודים.

והייתי מוסיף לכך שהמשמעות הגבוהה של האהבה היא חופש. לפני תחילת האוכל חלק מחסידי האחווה הלבנה מחזיקים ידיים ואומרים: האהבה האלוהית פותרת את כל הבעיות.

אהבה, סבלנות ונדיבות

בהרצאה 6.7.14 קצת לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, דנוב מצטט את איגרת שאול הראשונה אל הקורינתיים, י"ג, פסוק 1: אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצילתיים רועשים".

דנוב מנסה לתקן את המינוח של האהבה; מילה בלי משמעות היא כמו אוכל בלי מלח ואין לה כוח. הוא מתייחס לרגשות שהם התנועה – היכן שאין תנועה אין חיים. הלב דופק ורגש זורם כביטוי של אהבה. האהבה היא חומצה שמתווספת לבסיס שהוא הנפש; באדם יש שני חומרים: חומצי ובסיסי, ובהתחברותם הם יוצרים מלח, כשם שהרוח והחומר מתחברים ליצור חיים. האהבה יכולה לשנות ולרפא.

התכונה הראשונה של אהבה היא סבלנות; זו דורשת שלוש תכונות בסיסיות: חוכמה, אמת ומעלה. נדיבות היא הצד הפוזיטיבי-אקטיבי של האהבה. שתי הידיים של האהבה הן סבלנות ונדיבות. כשמישהו פוגע בך צריך למצוא את הטוב בדבר, לפצח את האגוז הקשה ולהשתמש בזה לטובה. באהבה אין קנאה. היא סובלת הכול. צריך להיפטר מהתלונות.

מאחורי אשליית האהבה הארצית, התשוקה, חבויה אהבה שמימית שהיא מקור החיים, מים לצמא. אם נמצאים בהרמוניה עם האהבה יש שקט; אם לא – אלו הם מצילתיים רועשים. אנחנו אוהבים את ישוע בגלל שהוא נצלב עבורנו, ולכן צריכים להיצלב בעצמנו בשמחה. אלוהים בתוכנו, בלב ובמחשבות; אם נאמין בזה, נאמין גם באחיותינו ואחינו – באלוהים שחי בהם.

דואליות

המוטיב המרכזי המופיע לאורך כל הלימוד של דנוב הוא החלוקה בין רוח וחומר: גוף, נפש ורוח. ישנם שני עולמות מקבילים; העולם שלנו הוא עולם פיזי, אך הרוח יכולה לבוא ולשכון בתוכו. דנוב מפתח את הנושא של כוחות טוב או רע – מלאכים נופלים שמושכים את האדם לכאן או לכאן; בכדי שאדם יוכל לבנות את עצמו ולכוון את דרכו אל האמונה הנכונה, עליו להכיר אותם.

דנוב נוגע במפורש בתפיסות גנוסטיות של דואליות והאפשרות להפוך לילדים של אלוהים, כמו המאמצים (כת גנוסטית מהמאה ה-6 לספירה). לפי דבריו, אלוהים התגשם תחילה בבנים אנושיים, אך הם הפסיקו ללמוד ממנו ולא שמעו לו, ולכן הוא ציווה על המלאכים ליצור את האדמה ריקה וללא צורה. זהו מוטיב גנוסטי של יצירת האדמה.

התפיסה הגנוסטית של שני בנים לאלוהים מופיעה אצל דנוב בסיפור יצחק וישמעאל: הבן של שרה – יצחק – הוא בן הרוח, בעוד שהבן של הגר – ישמעאל – הוא בן הבשר. בני אדם הם בנים ללוציפר השולט באדמה; שליט סטורן הוא אב הבשר, רוח אור שנפלה בשל הגאווה ונהייתה אדון החושך. אנחנו עבדים וסובלים בגללו. אלא שאלוהים שלח את הרוח, בנו האמיתי, כדי שניוולד מחדש, נטבל בלב שקורא "אבא", ונהיה ילדים מאומצים לאלוהים דרך ישוע. בתוכנו יש את בן לוציפר (הגר) והבן השני של אלוהים (ישוע, שרה); ישוע יכול להיוולד בתוכנו והרוח תצטרף אלינו. משל יצחק וישמעאל הוא משל מקורי של דנוב שנשען על יסודות בוגומילים מובהקים. הדואליות של דנוב היא גם רוחבית ושווה – שני בנים, וגם מדורגת – אלוהים מעל השטן.

דנוב, כמו מיסטיקנים רבים לפניו, מתאר שני סוגים של הופעת אלוהים: האחד הוא האלוהים הנסתר, המקור, והשני הוא האצלות שלו, מה שנקרא בקבלה ה"ספירות". במקרה של דנוב ניתן ללמוד שאלוהים הוא המקור ואילו ישוע הוא האור, ההאצלה שלו. זה מתבטא בשני עמודים שעליהם חיי נצח נשענים והם ישוע ואלוהים. אלוהים הוא ההנחה הגדולה וישוע ההנחה הקטנה וחיי נצח. אלוהים זה מקור הרוח והתנאים, כוחות וחוקים בטבע שעליהם נשען הסדר הגדול של הדברים; ישוע משמעו בריאה חכמה רוחנית שנאצלת מאלוהים ומכוונת את כל החיים.

אלוהים הוא נסתר. העיקרון הבורא הוא ישוע; אלוהים האב מופיע דרך ה"אמא "שבוראת, מזינה ומחנכת. את ישוע אנחנו יודעים, בדיוק כשם שאנו רואים שמש נקבית וכדור הארץ נקבי; לא רואים את השמש הזכרית שנמצאת מאחורי השמש שהיא בלתי נראית. בטבע העיקרון הנקבי גלוי, הזכרי נסתר. ישוע הופיע על פני האדמה כדי לגלות לנו את אלוהים. חיי נצח זאת התנועה הנבונה רוחנית של הנפש. דנוב מסיק לגבי מקור (אלוהים) ועולם האצלות (ישוע/חיי נצח) שזאת התנועה כלפי האלוהים. כולנו צריכים סביבה לחיות ולגדול בה; חיי נצח זאת הסביבה של הנפש, העולם הרוחני.

הנפש התקיימה באלוהים ביליונים של שנים במצב ברכה שמימי לפני שהפכה אינדיבידואלית, נפרדת. היא באה לאדמה כדי ללמוד, לצבור ניסיון ולהשיג את הנצחיות שלה; להיהפך לאזרח שווה זכויות בשמיים, בזכות. דנוב מתאר קשר בין עולם פיזי לרוחני בדוגמה של עץ (מזכיר קבלה): השורשים יונקים מהאדמה – פיזי, ואילו הענפים נמצאים בעולם של מלאכים – רוחני; זהו העולם האסטרלי. אלוהים הוא מקור הידע בעולם הרוחני, אבל הקרקע של האדם צריכה להיות מוכנה בכדי שייתן פרי. שני העולמות צריכים לפעול יחדיו, אבל יש פערים ביניהם; הם לא באותו התדר. דנוב מתאר עצמו כמנסה לתרגם את העולם המלאכי הרוחני לשפה של העולם הזה. הדואליות במקרה זה מתקרבת לזו של המיסטיקה היהודית והנוצרית. אין לי ספק שדנוב היה בקיא בלימודי המיסטיקה היהודית, ובכלל זה הקבלה.

מה שחיבר האלוהים

בהרצאה ב-13.5.1917 דנוב מצטט את מתי י"ט פסוק 6: "לכן מה שחיבר האלוהים אל יפריד האדם". בפרק זה מופיע הסיפור על העשיר וגמל בקוף של מחט, וגם התייחסות לגירושים; יש שיעור נוסף מהפרק הזה בפברואר 1917, שלושה חודשים קודם לכן. דנוב לוקח את המשפט "מה שחיבר האלוהים" במובן הרחב יותר שלו וטוען לחיבור טבעי בין הניגודים: מחשבה ולב, רוח ונפש. רבים קוראים את הפסוק אך לא מבינים אותו. ישוע לימד הרבה דברים אך הגיעו אלינו רק מקטעים ופרשנות שחוטאת לאמת של התורה. מה שחיבר אלוהים זה ריאות ואוויר, בטן ואוכל, לב והרגשה, מוח ומחשבה; אם האיחוד נשבר, האדם חולה. ישוע דרש היטב, הביא דברים מהמקור; הוא התייחס לטבע ופירש את השיעורים שבו. כל המיסטיקנים במהלך הדורות ידעו לקרוא את הטבע; בתוכו יש אלוהים.

ישוע ירד לאדמה, לעם, והראה אהבה לא אנוכית; כרגע אלוהים בפעולה ועולם חדש נוצר. לאורתודוקסים יש חלק מהאמת, אך צריך להביא אותו לאיחוד עם כל השאר, כמו שבטי ישראל במדבר שנשאו כל אחד חלק מהמשכן ורק יחדיו יכלו לבנות אותו כל פעם מחדש. הכנסייה, הספרים והכמרים הם כמו נגן על פסנתר – הכנסייה קוראת את התווים (ספרים), אבל צריך לדעת איך לנגן. החוק שישוע לימד הוא חוק ההרמוניה, סימפתיה, אהבה; זה עומד לעומת אנטיפתיה וחוסר הרמוניה. זהו חוק המשיכה, שם אלוהים. אלוהים נמצא גם בחוץ וגם בפנים (מזכיר את תומא); בכל דבר יש את הפנימיות שלו. בפרח יש את הריח וזה החשוב. צריך לחבר את הדברים כגון פסנתר, תווים ונגן, ואז המוזיקה – אלוהים – יופיע. צריך לראות לתוך אנשים, את הפנימיות שלהם; בתוכנו יש דמות אלוהים. צריך להחזיר את עצמנו למצב הראשוני, להפסיק עם הגלגולים ודרך סבל; דרך לידה מחדש להגיע למלכות אלוהים. דנוב מתייחס לדרשת ההר "אשרי הענווים והעניים ברוח"; הפירוש הוא שצריך לקבל בשמחה את המקום שאלוהים נתן לנו, גם אם הוא אחרון בתור. הוא טוען שהוא רוצה לפתוח ערוצי אנרגיה שהיו חסומים במשך מאות שנים.

משל הפנינה: החשיבות של גבריות ונשיות

בהרצאה ב-19.4.1915 דנוב מצטט את מתי י"ג פסוקים 45-46: "עוד דומה מלכות השמים לסוחר המחפש מרגליות יפות, כאשר מצא מרגלית אחת יקרת ערך הלך ומכר את כל אשר לו וקנה אותה". זה מזכיר את משל הפנינה החשוב מאוד בספרות הגנוסטית. דנוב מציע לחשוב על הפסוק עשרה ימים בשנה או עשרה ימים בחודש, כדי שסודות רבים יתגלו. יש בפסוק הרבה משמעויות ויחד עם זאת הוא הפחות חשוב בפרק; פסוקים אחרים עמוקים יותר ויילמדו יום אחד, אך בכדי לקלוט את משמעותם צריך להיות מוכן עם הבנה, תחושה ואיכויות חדשות, אחרת זה יותר מדי.

לפי דנוב הפסוק הזה קשור לחוק המגדר. בגלל הדרך שבה פנינים נוצרות: גרגר חול נכנס לצדפה וזו מכסה אותו כדי שלא יפריע. החול הוא האויב של הצדפה, אך היא הופכת אותו למשהו יקר ערך. חוק הניגודים גורם לעולם לנוע לכיוון הפתרון של אהבה. לאהוב את שכנך כמוך משמעו לאהוב את אשתך או בעלך; זו יצירת פנינה, חוק אלכימי בעולם הפיזי. דנוב מצטט את יוחנן י"ד פסוק 10: "האמינו לי כי אנכי באבי ואבי בי". אלוהים הוא נסתר; העיקרון הבורא הוא ישוע. אלוהים מופיע דרך ה"אמא" שבוראת, מזינה ומחנכת. אותו (ישוע) אנחנו יודעים, בדיוק כשם שאנו רואים שמש נקבית וכדור הארץ נקבי; לא רואים את השמש הזכרית שנמצאת מאחורי השמש שהיא בלתי נראית. בטבע העיקרון הנקבי גלוי, הזכרי נסתר. ישוע הופיע על פני האדמה כדי לגלות לנו את אלוהים.

העיקרון של הגבריות והנשיות זה לאהוב את אלוהים בכל לבבך, נפשך, מאודך ומחשבתך, ולאהוב את שכנך כמוך. לאהוב את אויבך כמו גרגרי חול; צריך לפתוח את הצדפה כדי להוציא את הפנינה – זאת פנינת הנפש. לנשים יש את המפתח למלכות אלוהים. האיש שמחפש מרגליות מחפש את אוצרות נפשו, וכשמוצא הוא נותן הכל עבורם. דנוב מצטט את יוחנן א' פסוק 18: "את האלוהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעו". הופעת הדברים מרמזת על מקורם. שואלים את דנוב האם תלמודו עומד בקנה אחד עם זה של הכנסייה; התשובה היא שהוא מלמד את החוק האלוהי, ולא משנה לו אם זה מתאים לכנסייה או לא. הוא מלמד אחדות ולא כיתתיות. גם לישוע אמרו שהוא רוצה ליצור כת.

עץ החיים ועץ הדעת

כמו רבים לפניו, דנוב משתמש במשל ובדוגמה של עץ הדעת ועץ החיים, ובעצים באופן כללי. עץ החיים הוא השאיפה של הטבע אל האלוהי, אל הנשגב, למעלה. עץ הדעת הוא התנועה למטה. בעולם ישנם שני חלקים: אחד שואף למעלה, רוחני וטהור; השני מושך כלפי מטה, זמני וארצי. התכחשות לעולם היא התכחשות לחלק הארצי. אנחנו קשורים בחבלים דקים לעולם הארצי, ואותם צריך לנתק.

ישוע הזיז את המין האנושי אל הזרם העולה, וזה נקרא "התחייה". רוח הקודש היא התורה של התפתחות אנושית, הרמת האדם וישועת האדם.

ישנם אנשים עם תדרים מוארים וכאלו עם תדרים חשוכים. כשישוע מת האדמה הוחשכה; הוא ירד לשאול ולימד שם. גם אנחנו בשאול. התדר של ישוע נכנס בכל מקום ויעזור לנו לעלות למעלה. העץ שורשיו בקרקע וענפיו בשמיים; הוא עוזר לעשות את המעבר מהארץ לשמיים ונותן פרי.

סבל וצליבה

לפי דנוב סבל הוא אחת הדרכים העיקריות לעבור מחיים בעולם הפיזי לרוחני; כל אחד מאיתנו סוחב את הצלב שלו וצריך לקבל זאת באהבה. מהותה של הדרך הרוחנית והחיים היא הקרבה; הצמחים מקריבים עצמם בשבילנו, לתת לנו אפשרות לגדילה.

הצלב הוא הסמל של החומר. דנוב משתמש בסמל הצלב אבל מתמיר אותו לסמלים גבוהים יותר כגון הפנטגרם והעיגול. הצליבה היא תהליך רצוי של מוות ולידה מחדש. דנוב משתמש בסמל ובמשל של גרגר החיטה המקריב את עצמו בשמחה למען תזונת האדם. הוא רואה את הצלב והצליבה במשמעות עמוקה ושונה מאחרים. באחד המאמרים שלו הוא ממשיל את הצלב לכינור וקשת; הצליבה היא דבר רצוי, הדרך היחידה לעבור מהעולם הפיזי לרוחני, אלא שאנשים בורחים מכך במקום לבקש זאת ולקבל את התהליך באהבה.

הצלב הוא בתוכנו, בלב ובמחשבה, וצריך לטהר אותם; כל אחד מאיתנו הוא צלב חי. צריך להפוך את הצלבים לעיגולים – הסמל של הנצח (ישנם סמלים כאלו ברילה). הצלב הוא הכלי שדרכו נציל את עצמנו.

נשא את הצלב יחד איתי

בהרצאה ב-16.9.1912 דנוב מצטט את לוקס י"ד פסוק 27: "מי שאינו נושא את צלבו ואינו בא אחרי איננו יכול להיות תלמידי". דנוב קורא את כל הפרק. דנוב בפרשנותו אומר שהמשמעות הגבוהה של החיים היא סבל, אלא שצריך לסבול בשמחה; את הצלב נושאים בלב. כל אחד צריך לשאת את הצלב שלו. האוצר הוא בשמיים ולא באדמה.

הפסוק אומר שכל מה שלא הושג במאמץ לא שווה. ישוע נצלב כל יום מחדש. יש דרך ימנית ודרך שמאלית של מאגיה שחורה; הדרך הלא נכונה היא לבקש סוף לסבל ולהתלונן. במעבר בין מצבים יש סבל, וצריך לקבל אותו בשמחה.

דנוב אומר שישוע הוא מסתורין ולא נדע אותו עד שיתגשם בתוכנו, יהפוך לבשר מבשרנו. יש כאן תפיסה של האדם השמימי שבא לחיות באדם הרוחני; אנחנו נהפכים לישוע, תאוזיס, ואז מתגברים על המוות. בדרך צריך ללמוד איך לסבול.

סבל וחזרת ישוע

בהרצאה ב-1.4.1912 דנוב מתחיל בציטוט של יוחנן י"ב פסוקים 9–11: "וישמעו עם רב ביהודה כי הוא שם ויבאו לא בעבור ישוע לבדו כי גם לראות את לעזר אשר העירו מעם המתים. וראשי הכהנים התיעצו להרג את לעזר. כי בגללו באו שמה רבים מן היהודים ויאמינו בישוע".

המאמינים צריכים לסבול בעולם שעדיין לא מוכן. כשאדם לא בהרמוניה עם מחשבות החברה שבה הוא חי ישנה כבדות בראש; כשאדם לא בהרמוניה עם האהבה של אלו שסביבו ישנה כבדות בחזה; כשאדם לא בהרמוניה עם הרצונות של אלו שסביבו ישנה כבדות בבטן.

דנוב טוען שישוע כבר קרוב לבולגריה ויגיע תוך שנה; ההגעה שלו תורגש באופן פיזי, והוא יטהר את העולם. דנוב מקבל על עצמו את רצון אלוהים; אם גם התלמידים יהיו מוכנים לקחת על עצמם את המחויבות הזו, הוא ייתן להם יד ויוביל אותם לחוף מבטחים.

טיהור ותפילה

בכדי להתחבר לחלקים הרוחניים בתוכנו, צריך לנקות את הגוף, המחשבות והנפש מתשוקות ומהשפעות לא רצויות. ישנו מאבק בעולם בין טוב לרע, בין בני אור לבני חושך. הדרך היחידה עבור הטוב לנצח היא באמצעות אהבה וטיהור; מלחמה לא תוביל לשום מקום.

אחד הכלים החשובים ביותר שבעזרתם אפשר לנהל את המאבק הזה הוא התפילה. תפילה היא נשימה לנפש המטהרת את המיינד ואת הלב. צריך להתפלל לאל שיטהר את ליבנו המכסה על הנפש; הלב הוא כמו אדמה, ובתוכו יכולות לגדול מחשבות טובות.

לפתח עצמנו עם אלוהים

בהרצאה ב-22.11.13 דנוב מצטט את האיגרת אל הרומים י"ב, פסוק 12: "גילו בתקווה. היו סבלנים בצרה. התמידו בתפילה". דנוב משתמש בפסוק הזה לתאר את מצב ההתפתחות האפשרית של האדם: תקווה, סבלנות והתמדה.

תקווה באה מאלוהים; היא האם התומכת. צריך לבנות תחילה בסיס איתן הבנוי על פעולות טובות, ולשים בתוכו, בעזרת אינטליגנציה וחוכמה, את מנורת האמת. כל דבר בטבע נותן שיעור, וכל עוד השמש בשמיים – יש תקווה.

סבלנות דרושה בצער; צריך ללמוד איך לשמור על מקדש הגוף. יש סוג של צער אצילי שמטהר, ולאחריו זורחת השמש.

"התמידו בתפילה" – תפילה היא נשימה לנפש המטהרת את המיינד והלב. צריך להתפלל לאל שיטהר את ליבנו; הלב המכסה על הנפש הוא כמו אדמה, ובתוכו יכולות לגדול מחשבות טובות. ישנם שני קוצרים, טוב ורע, ושני יבולים: פרחים וקוצים. לב בריא מטהר את התשוקות, כשם שנשימה מטהרת את המחשבות.

פאולוס אומר לנו לשמור על בריאות הגוף ועל לב טוב, לפתח את המחשבה, לכבד את הנפש ולקדש את הרוח. ישוע רוצה שיהיה לנו גוף בריא, לב טוב, מחשבות ותשוקות טהורות, ומיינד מואר.

תמיד להיות עם האל

בהרצאה ב-11.8.13 דנוב קורא את איגרת יהודה א', פסוקים 20–21: "ואתם חביבי הבנו באמונתכם הנעלה על-כל בקדושתה והתפללו ברוח הקדש: ושמרתם את-נפשתיכם באהבת אלהים וחיכיתם לרחמי אדנינו ישוע המשיח לחיי עולם".

הפסוק מדבר על האופן שבו יש לבנות את העצמי לאמונה, לאהבת האל ולחסד ישוע. דנוב מתרגם זאת כתהליך של טיהור הלב והמחשבה (מזכיר את הקתרים); אי אפשר לעשות זאת לבד, אלא רק בעזרת האל. תלמיד יכול לעשות זאת עם מורה רק כשהוא שומר על קשר קבוע איתו. אהבה מביאה להקרבה עצמית, וזו מובילה להתפתחות במחשבה ולהארה במיינד.

דנוב מפתח את הנושא של כוחות טוב או רע – מלאכים נופלים שמושכים את האדם לכאן או לכאן; בכדי לבנות את עצמנו באמונה, עלינו להכיר אותם. הוא מתייחס גם לאירועי הזמן וטוען שכוחות הרע הם שגרמו לבולגרים להתחיל במלחמת הבלקן השנייה. הוא מייעץ לא להיצמד למחשבה אחת ולהיות מוכנים לעשות הכל כדי להגשימה, מכיוון שיהיו בה גם טוב וגם רע. הוא קורא את פרק י"ג מאיגרת פאולוס לקורינתיים, וטוען ששם נמצאות איכויות האהבה – המרכיב שהשומעים צריכים בזמן הזה. אם אלוהים איתם, אזי לא איבדו דבר (במלחמה). ניתן לומר שלהיות עם האל משמעו לשמוע לקול הפנימי ולהיות גמישים ומוכנים לשינויים.

תפילת "אבינו שבשמיים"

תפילה זו (מתי פרק ו', 9–10) הייתה מרכזית אצל הבוגומילים (וקבוצות גנוסטיות אחרות כגון המסליאנים), שחזרו עליה שמונה פעם ביום וראו רק בה אמת מוחלטת. היא אומצה ומשמשת ככלי מדיטציה מרכזי במסורת התיאוזיס וההסיכאזם הנוצרית. רבים מהמיסטיקנים הנוצרים התייחסו אליה ונתנו לה פרשנות משל עצמם, ומעניין לבדוק את התייחסותו של דנוב אליה. וכך הוא אומר:

הפסוק מתחלק לשלושה: ראשית עלינו לקדש את שם אלוהים בהתייחסות לגוף; שנית, לרצות את ביאת מלכות אלוהים המתייחסת ללב; ושלישית, למלא את רצון אלוהים המתייחס למיינד. רק אנשים שמודעים לעצמם יכולים ללכת בעקבות האל. יש מצב גבוה יותר של מודעות-על; צריך להבין תחילה את שם אלוהים ("יתקדש שמך"), לפתוח את עצמנו אליו, לסדר את הלב, הגוף והמחשבה, ולשמור על שם האל טהור בלב.

דנוב לימד טכניקה של נשימה המתלווה לתפילת "אבינו שבשמיים", המזכירה את טכניקות ההיסיכיה של הנזירים בהר אתוס:

נשימה פנימה – מלווה בפסוק: "לוואי ששם אלוהים יתקדש בתוכי".
עצירת הנשימה – מלווה בפסוק: "לוואי שממלכת אלוהים וצדקתו ישלטו בי".
נשיפה – מלווה בפסוק: "לוואי שרצון אלוהים ייעשה".

מחשבה וידיעה

מחשבה משלימה את הלב. הדרך הנכונה להגיע לאלוהים היא דרך ידיעה; דנוב מאיר את המחשכים של הידיעה האנושית בנוגע לעולמות הרוח. הנצרות היא מדע החיים.

דנוב מדגיש את עבודת המחשבה (המיינד) – זה מקרב אותנו לאמת, לידע. בניגוד ללב, אי אפשר לגנוב אותה. צריך לעשות סדר בניירות שלנו. הוא שם את המילים הבאות בפי ישוע: "כאשר אתה יודע בתוך עצמך את אלוהים האחד האמיתי, שהוא הסיבה שלך, היסודות והתנאים, תשיג חיי נצח".

נצרות היא פעולה נכונה של החוקים, סידור של האדם, פילוסופיה המשחררת את הנפש האנושית מדברים שליליים וגורמת למערכת לעבוד נכון. כך משיגים ישועה; כשהמחשבה והלב פועלים נכון, התנאים לחיי נצח יופיעו. "שלושה יסודות אלו בחיים – התנאים, הכוחות והחוקים – צריכים להיות מושמים במקומם המתאים". זאת המשמעות של הנצרות – המדע של החיים.

כשכל הברגים והאומים יחוזקו למקומם, המין האנושי ייכנס לתקופה חדשה ויגלה את חיי הרוח והנצח. כוחות שמופיעים בזמן הזה יגרמו לתהליך לקרות. אנחנו בפתח אביב רוחני שיתגבר על החטא, המוות והפשע, עם אמונה וידע חיוביים; הוא ירפא חסרונות אנוש. אנחנו בתחילתו של אירוע הנמצא בפתח העידן שיביא את הסביבה הנכונה לנפש, ובסופו של דבר למודעות חדשה שתופיע תחילה בתת-מודע, ולאחר מכן במודעות-על שתחבר אותנו לעולם המלאכי.

דנוב משרטט את הדרך לידיעת האל: צריך שיהיה לנו מיינד גמיש ומקבל, לחשוב מחשבה חיובית ומרוממת, ולדחות מחשבות רעות. ישוע אומר "אני הדרך, האמת והחיים": הדרך היא שיטה, האמת היא המיינד שבעזרתו אדם לומד להבדיל בין טוב לרע, והחיים הם האמנות שבה הוא יוצר את הבגד שהוא לובש.

דנוב היה אדם משכיל בעצמו; הוא עודד לימוד אקדמי ושלח את תלמידיו הקרובים ביותר להשלים את השכלתם (אייבנהוב לדוגמה). בתוך חומר הלימוד ישנם ניצוצות של אור שאפשר לחלץ אותם רק בדרך של גנוסיס – ידיעה בלתי אמצעית. לפי טונצ'בה (שכתבה דוקטורט על דנוב והאחווה הלבנה), אחד הדגשים החברתיים של דנוב הוא ההשכלה, ובכך הוא ממלא חלל בחברה הבולגרית שנטתה לדת ולאמונות טפלות. אלא שהשכלה זו מובילה, כמו במקרה שלו, לידיעה מסוג אחר.

החופש של הרוח

בהרצאה ב-23.8.1915 דנוב מצטט את איגרת שאול השנייה אל הקורינתיים ג', פסוק 17: "יהוה הוא הרוח ובאשר רוח יהוה שם החירות". חופש בא מהרוח. בהקשר לחופש דנוב מצטט גם את יוחנן ח', פסוק 36: "לכן אם הבן יעשה אתכם בני חורין, חופשיים באמת תהיו".

אין הבדל בין הבן לרוח; כשם שאור השמש הוא ביטוי של מצב השמש הפנימי, כך חוכמת הבן היא ביטוי של חוכמת האב והאם. מכירים את השמש לפי האור, ואת האדם לפי האור של מחשבותיו, תשוקותיו ופעולותיו.

דנוב טוען שהרוח צריכה להיות חופשיה; בדת ממוסדת לעיתים אנשים הם פי שניים יותר גרועים מאנשי העולם כי הם כבולים, גם אם זה לפילוסופיה או להבנה דתית. החופש הוא משמעות החיים. אפשר להבין חופש כאור, וצריך לתת אותו גם לאחרים. צריך לשחרר את עצמנו מהבורות ומהעבדות הפנימית על ידי שינוי עמוק של מבנה המוח. האל שומע רק לאלו שאוזנם פתוחה ורגישה; הוא מתייחס רק לאלו ששימושיים עבורו. דנוב טוען שההגדרה של חופש לפי ישוע היא: "אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך".

הרוח אוהבת חירות; היא מתבטאת באור במחשבות ובלבבות. האהבה לא יכולה להתעורר ללא חופש. כינוסים רוחניים צריכים להתנהל ברוח החופש; צריך להכין את עצמנו לבוא הרוח על ידי תפילה וכניסה פנימה. בכל פעם יהיה דבר שונה. אם חברה דתית יוצרת מתח, זה לא שווה; אם היא מביאה לפירות טובים, סימן שיש בה אמת, התקדמות וברכה. חופש משמעו גם כיבוד האחר ולא רק חופש לעצמך: לשחרר את האחר כשאתה יכול, להראות לאנשים את הדרך, ולהקשיב.

האדם השמימי וחיי נצח

דנוב מתאר ארכיטיפ של אדם המתגלה בדמותו של ישוע: אדם רוחני שיכול לבוא ולשכון בתוכנו, אדם שהוא המשלים של האל. לאדם תפקיד מרכזי ביקום; הוא מקשר בין העולמות, בין הפיזי לרוחני, ויכול להגיע לדרגה של מלאכים, שרפים ואף מעליהם.

לפי דבריו, האדם נוצר לפני 250 מיליון שנה בעזרת ירידה של רוח האדם לאדמה, והוא עדיין לא השלים את ההתפתחות שלו; וזה ייעשה דרך השפעה של גופים שמימיים ופיתוח גופים רוחניים. ישנם סוגי אדם מפותחים יותר ביקום; האדם הוא מיקרוקוסמוס ונמצא ביקום כולו.

המטרה של האדם החי בכדור הארץ כיום היא להגיע לחיי נצח, להתחבר לארכיטיפ האדם היקומי, ועל ידי כך להתגבר על חוק הקרמה ולהתחבר לחוקיות גבוהה יותר, לעולם של מלאכים. אפשר להגיע לישועה גם ברמה העולמית וגם ברמה האישית. חיי נצח הם אפשרות המופיעה בפסוקי הברית החדשה, לא משהו שאין להשיגו.

האדם הארכיטיפי מתגלם בדמותו של ישוע. ישוע הוא מסתורין ולא נדע אותו עד שיתגשם בתוכנו, יהפוך לבשר מבשרנו. אנחנו נהפכים לישוע, ואז מתגברים על המוות. בדרך צריך ללמוד איך לסבול. יש כאן תפיסה של האדם השמימי שבא לחיות באדם הרוחני – התיאוזיס של הנזירים ההסיכאזיים, או זה שמופיע בספר חנוך של הבוגומילים. דנוב מתייחס רבות לפסוק "הנה האדם" (Ecce Homo) המופיע בברית החדשה בכדי להסביר את המבנה הדואלי של האדם המורכב מחומר ורוח, ואת האפשרות שלו להפוך לאדם שמימי ולזכות בחיי נצח.

חיים זמניים וחיים נצחיים

בהרצאה ב-12.10.1914 דנוב מצטט את יוחנן י"ז, פסוק 3: "ואלה הם חיי הנצח (בתרגום של דנוב הוא מחליף את המילה 'עולם' ב'נצח') לדעת אותך כי אתה האלוהים לבדך ואת ישוע המשיח אשר שלחת".

לפי דנוב, יש שני חוקים אוניברסליים חבויים בפסוק הזה; ישנם שני עמודים שעליהם חיי נצח נשענים והם ישוע ואלוהים. אלוהים הוא ההנחה הגדולה וישוע ההנחה הקטנה וחיי נצח. אלוהים הוא מקור הרוח והתנאים, הכוחות והחוקים בטבע שעליהם נשען הסדר הגדול של הדברים; ישוע משמעו בריאה חכמה רוחנית שנאצלת מאלוהים ומכוונת את כל החיים. חיי נצח הם התנועה הנבונה הרוחנית של הנפש.

דנוב מסיק לגבי המקור (אלוהים), עולם האצלות (ישוע), וחיי נצח שזוהי תנועה אל האלוהים. כולנו צריכים סביבה לחיות ולגדול בה; חיי נצח הם הסביבה של הנפש, העולם הרוחני. הנפש שרויה באלוהים, והמודעות של האדם נשארת לאחר המוות. הנפש התקיימה באלוהים ביליונים של שנים לפני שהפכה אינדיבידואלית, נפרדת, במצב ברכה שמימי. היא באה לאדמה כדי ללמוד, לצבור ניסיון ולהשיג את הנצחיות שלה; להיהפך לאזרח שווה זכויות בשמיים, בזכות ולא בחסד.

אם אדם רוצה לחוות את התנאים שבהם חיים מלאכים, הוא צריך לשנות את צורתו, את יסודותיו. הדג הוא האחרון היודע שהוא חי במים; כדי לדעת את אלוהים צריך לצאת ממנו, אי אפשר להישאר בסביבה, וזאת משמעות החיים כאן – הירידה לכדור הארץ. זאת גם המשמעות של המוות; חיי אדם חייבים להסתיים כדי לדעת את משמעותם, ולא רק באופן פיזי.

דנוב מתאר את עצמו כמנסה לתרגם את העולם המלאכי הרוחני לשפה של העולם הזה. הוא מצטט את יוחנן י"ד, פסוק 6: "אנכי הדרך והאמת והחיים לא יבא איש אל האב בלתי על ידי". המשמעות של פסוק זה היא שישוע מחבר בין שני העולמות. דנוב מתרגם אותו כך: "אני הדרך בין האמת לחיים, אני מחבר בין שני העולמות, מוביל אתכם הן לעולם המלאכים והן לעולם האלוהים – עולם האמת. כל מי שילך בעקבותיי בדרך שאראה לו או לה, ימצא את הברכה ההכרחית לנפשו או לנפשה, שהיא השלווה האלוהית".

הדרך–  זוהי התנועה של הרוח ביישום נבון ורוחני של חוקי הטבע.
החיים – זהו הסידור ההרמוני של היסודות והפיתוח של כוחות הנפש האלוהית.
האמת – זוהי ההתגשמות של האל האחד, היוצר את התנאים שבהם הרוח האנושית והנפש האנושית יכולות לשאוף למשהו טוב וזוהר יותר בעולם הרחב הזה.

חיי נצח הם מעיין הזורם מראש הר אלוהי. המים מביאים חיים, ותוואי הנהר הוא הירידה לעולם הנמוך. דנוב מתייחס לפסוקים של ישוע על היותו מים חיים:

יוחנן ד', פסוקים 13–14: "ענה ישוע ואמר לה: כל השותה מן המים האלה יצמא שוב, אבל השותה מן המים אשר אני אתן לו לא יצמא לעולם; המים שאתן לו יהיו בו למקור מים נובעים לחיי עולם".

יוחנן ז', פסוקים 37–39: "ויהי ביום האחרון הגדול בחג ויעמד ישוע ויקרא לאמר: איש כי יצמא יבא נא אלי וישתה. המאמין בי כדבר הכתוב מבטנו ינהרו נהרי מים חיים".

דנוב אומר שצריך לשאוף לשתות קרוב למקור המים, בהרים, ולא במורד הזרם לאחר שנכנסו מרכיבים אחרים ומזהמים; צריך ללכת בשביל במעלה הזרם. במילים אחרות, צריך לעבוד על עצמנו ולעשות מאמץ בכדי שנוכל לקבל את תורתו של ישוע.

למעיינות ומקורות מים הייתה חשיבות רבה בחייו של דנוב, במעשיו ובתלמודו. בשנה האחרונה לחייו (1944) הוא התקין שני פתחי מעיינות בהר ויטושה, המסמלים את נביעת התורה והאמת החדשה; בשבעת האגמים ברילה הוא תיקן פתח של מעיין שבו מים המכילים זהב.

דנוב מייעץ לתלמידים לחוות מסע חוץ-גופי, וטוען שהנוצרים הקדומים עשו זאת. ואכן, יש לכך אזכור אצל פאולוס – השנייה אל הקורינתיים י"ב, פסוק 2: "אני מכיר איש במשיח, אשר לפני ארבע עשרה שנים נלקח אל הרקיע השלישי; אינני יודע אם בגופו או מחוץ לגופו, האלוהים יודע". לפי דנוב, זהו ידע ופרקטיקה השמורה לחוג סגור של מתאימים ומסוכנת לאחרים.

דנוב מתייחס לפסוקים מהאיגרת הראשונה אל הקורינתיים המתייחסים לישועה או לאובדן:

איגרת שאול הראשונה אל הקורינתיים ה', פסוק 5: "תמסרו את האיש ההוא לשטן לאובדן הגוף כדי שרוחו תיוושע ביום יהוה".

איגרת שאול הראשונה אל הקורינתיים ג', פסוקים 12–15: "וכל איש, אם יבנה על היסוד הזה זהב או כסף או אבנים יקרות או עץ או חציר או קש – מעשהו יתברר, שכן היום יוציאו לאור, מפני שבאש יתגלה; והאש תבחן את מעשהו של כל איש ואיש. אם יעמוד המעשה שבנה, יקבל האיש את שכרו. אם יישרף מעשהו – יפסיד; הוא עצמו ייוושע, אך זאת כאוד מוצל מאש".

דנוב מזכיר את הפסוק "לא לפחד מאלו ההורגים את הגוף", ומוסיף תפיסה של גלגולים ושל סבל תחת דגל האמת, מאבק לטוב והתחברות לחוק האוניברסלי. הוא מעודד את התלמידים לעבוד למען מטרה צודקת ולא לפחד. היכן שיש אהבה אין פחד. אהבה היא סימן לשלמות ואחדות הכוחות, התחושות והיכולות של הרוח האנושית; פחד הוא סימן לחוסר הרמוניה ושלווה בנפש. הוא מסייג את דבריו בכך שאין הוא מתכוון לאומץ גס ואכזרי. הגבורה האמיתית היא להיאבק למען מטרה צודקת ולהיות מוכן לסבול באצילות למענה, גם מול הבוז והאשמות של כל העולם; למצוא נחמה באלוהים ולקבל הכל באהבה.

לקום לתחייה דרך ישוע

בהרצאה ב-22.3.1915 דנוב מצטט את מתי כ"ח, פסוקים 18–20: "ניתנה לי כל סמכות בשמים ובארץ. על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם. הנה אתכם אני כל הימים עד קץ העולם". את זאת ישוע אומר לתלמידיו לאחר התחייה.

דנוב מתחיל בשאלות לגבי תחיית ישוע: האם זה אפשרי? (במפגשים עם האחווה הלבנה סופר לי על אמונתם שגופתו של דנוב נעלמה מהקבר בסופיה שלושה ימים לאחר הקבורה, בדיוק כמו במקרה של ישוע). הוא מתמקד במשפט "הטבילו אותם לשם האב והבן ורוח הקודש", ומסביר שאם מבינים את המילים לעומק מגיעים לתחייה; ישנן מילות קסם בכל שפה – ישוע אמר מילה ולזרוס קם לתחייה. הוא מספר את סיפור הפילוסוף בסירה (המופיע במת'נווי):

פילוסוף מפליג בסירה ושואל את הקברניט: "האם למדת פילוסופיה?". "לא", עונה הקברניט. "חבל", אומר הפילוסוף, "מכיוון שאם כך, בזבזת חצי מחייך לשווא". כעבור זמן מה מתחילה סערה והסירה טובעת. "האם אתה יודע לשחות?", שואל הקברניט את הפילוסוף. "לא", עונה הפילוסוף. "חבל", אומר הקברניט, "כי הסירה טובעת".

בחייו של ישוע היו שלושה חלקים חשובים: הלידה, המוות והתחייה. עץ החיים הוא השאיפה של הטבע אל האלוהי, לנשגב, למעלה. עץ הדעת הוא התנועה למטה. ישוע הזיז את המין האנושי אל הזרם העולה, וזה נקרא "התחייה".

בשם האב והבן ורוח הקודש:

האב – זוהי החוכמה האלוהית.
הבן – זוהי האהבה האלוהית.
רוח הקודש – זוהי התורה של התפתחות אנושית, הרמת האדם וישועת האדם.

בעולם יש שני חלקים: אחד שואף למעלה, ואחד זמני וארצי המושך למטה; התכחשות לעולם היא רק לחלק הארצי. אנחנו קשורים בחבלים דקים לעולם הזה, ואותם צריך לנתק. ישנם אנשים עם תדרים מוארים וכאלו עם תדרים חשוכים. כשישוע מת האדמה הוחשכה; הוא ירד לשאול ולימד שם. גם אנחנו בשאול. התדר של ישוע נכנס בכל מקום ויעזור לנו לעלות למעלה.

דנוב מצטט את יוחנן ו', פסוק 53: "אמן אמן אני אומר לכם, אם לא תאכלו את בשר בן-האדם ולא תשתו את דמו, אין לכם חיים בקרבכם". אנחנו אוכלים כל יום; גרגרי החיטה והצמחים מקריבים עצמם בשבילנו. זוהי המשמעות של לאכול את בשרו של ישוע (ההרצאה "גרגר החיטה" מתייחסת לכך במרומז). האב בורא, הרוח היא ריבוי הבריאה, וכל התנאים עוברים מתקופה אחת לשנייה. ישוע הוא המיצים הזורמים בעץ החיים. כל היקום הוא זרמים.

האל יצר את העולם מפני שהרוחות הראשונים נהפכו לקריסטלים; העולם הוא מקום שבו הקריסטלים יכולים להפוך לעיגול – דומם לחומר חי, צמחים לחיות מרגישות ולבסוף למלאכים. צריך לשים עצמנו בזרם של ישוע. במצב של איזון, זרם זה מביא שלווה, אך במצב של חוסר איזון – קשיים ומלחמה. וזה מה שקורה עכשיו; צריך להפוך את החלב לחמאה בכדי להחזיר את האיזון. זוהי אלגוריה.

דנוב מצטט את יוחנן ג', פסוק 5: "אם לא יולד איש מן המים והרוח לא יוכל להיכנס למלכות האלוהים". לידה מחדש היא במקום גלגולים, שהם חוק לא הרמוני. כדי להגיע לזה צריך לעשות מאמץ, לרכז את המחשבות לכיוון הנכון ולאהוב את האל. לידה של מחשבות חדשות בראש מלווה בסבל. צריך גם אומץ להזיז את האבן שעל הקבר. המין האנושי נמצא בקבר כבר 8,000 שנה. ישוע יבוא ויקרא לאנשים לצאת מהקברים; דנוב מכין אותם בכך שהוא מזיז את האבנים הסותמות את פתח הקבר.

נצחיות: לכוון עצמנו לאל

בהרצאה ב-11.9.1914 דנוב מצטט את יוחנן כ', פסוק 19: "עת ערב, באותו יום ראשון בשבוע, כאשר דלתות המקום שנאספו בו התלמידים היו סגורות מפחד ראשי היהודים, בא ישוע ועמד ביניהם. אמר להם: 'שלום לכם'". זה הפרק שבו ישוע מופיע לפני התלמידים לאחר תחייתו.

דנוב מסביר שחיי נצח הם אידיאל שאליו שואפת הנפש. זה קורה כשהכוחות בטבע מאוזנים; מוות הוא איבוד איזון. תחייה קשורה למוזיקה, ויש לה חשיבות רבה בדרך הרוחנית – מוזיקה שמימית המזכירה את צלילי המלאכים ביום התחייה, שמעוררת את הנשמות. מכאן החשיבות של המוזיקה והכינור.

דנוב משתמש במשל של כינור, אותו הוא מכיר היטב. הכינור הוא כמו הנפש האנושית; יש לו ארבעה מיתרים שהם ארבעת המזגים, ואלו הם: נפש, מיינד, לב וחיים. הצליל "מי" הוא הנפש – המיתר הגבוה ביותר; הצליל "לה" הוא המיינד; הצליל "רה" הוא הלב; והצליל "סול" הוא החיים. אלו השיעורים של ישוע. בכינור ישנו הבדל של ארבעה צלילים בין כל מיתר, וביחד 16 צלילים. הקשת יוצרת עם הכינור צורה של צלב. אנחנו נושאים את הצלב שלנו, וצלילי הכינור הם הקרובים ביותר לקול אנושי. אנשים נושאים כינורות אך לא מנגנים את הצלב שלהם – הקשת. הדבר החשוב ביותר הוא הקצב; כשהמנצח מרים את שרביטו, כולם צריכים לנגן. הקשת היא הרצון האנושי המכוון על ידי רוח המנצח. כשכל המיתרים, חלקי החיים, מכוונים – הצלילים הם הרמוניים ונעימים. כשישוע סבל על הצלב המלאכים בשמיים ניגנו ושרו, וכך גם בלידתו. הסבל הוא נגינה, וזה מביא לחיי נצח.

ישוע מאיץ באנשים להיפגש בערב, לנגן מוזיקה ולשיר, לאכול יחדיו ולנגן שוב, ורק אז ללכת לישון ולקום לעבודה אחר כך. הוא אומר: "כוונו את הכינורות, הזיזו את הקשתות, למדו איך לנגן". וזה קשור ישירות לתחייה. במילה תחייה יש סודות. לקום לתחייה משמעו לשלוט ביסודות ובכוחות של המחשבות, הרצונות והמעשים של האדם. צריך עבודה קשה של שנים רבות כדי ללמוד לנגן, 12 שנה; הכנסייה טועה בכך שהיא חושבת שאפשר לקבל הכל כחסד או מתנה. האל יכול לתת לנו כינור ומורים, אבל אנחנו צריכים להתאמן וללמוד. המילים "שלום לכם" משמען להיות תזמורת מכוונת תחת מנצח אחד.

בתחייתו ישוע הביא לעולם אנרגיה ודרך לישועה; צריך ללמוד את הבשורות לעומק. התחייה היא תהליך שהרוח עושה בחיינו, המחזיר אותנו למצב הרמוניה. דנוב טוען שפאולוס שמע מוזיקה בשמיים (האיגרת השנייה אל הקורינתיים י"ב, פסוקים 2–4), וכך גם יוחנן כשעלה לשמיים שמע מוזיקה (חזון יוחנן י"ד, פסוקים 1–3). תפילה היא כיוון כלים; דבר ראשון בבוקר צריך לכוון את הכלי שלך. הנצרות היא מוזיקה שמימית, וישוע לימד תורה שיכולה לייצר תרבות מושלמת.

לדעת אלוהים זה חיי נצח

בהרצאה ב-21.9.1914 דנוב מצטט את יוחנן י"ז, פסוק 3: "ואלה הם חיי העולם לדעת אותך כי אתה האלוהים לבדך ואת ישוע המשיח אשר שלחת". המורה קרא את כל הפרק שבו ישוע מפציר באלוהים למען תלמידיו.

זהו אותו מוטיב כמו שבוע קודם לכן. לפי דנוב יש לפסוק משמעות נוספת של ידיעת האל המובילה לחיי נצח – ידיעה גנוסטית. דנוב נוגע בחזרתו של ישוע שתסתור תורות כוזבות ומבקר את צביעות הכנסייה. הוא טוען שיש שתי דרכים וצריך לבחור ביניהן, ומציע דרכים פרקטיות להתחבר עם ישוע ועם האל ולהגיע לחיי נצח, שמשמעם ידיעת האל. ישוע קם לתחייה דרך ידיעת האל. בעבר היו לאדם חיי נצח אך הוא איבד אותם ונשאר עירום.

דנוב מתייחס לשלוש מילים מתוך הפסוק: "חיים", "ידיעה" ו"אלוהים". זה מה ששואפים אליו; לדעת היא הדרך שבה אנו משיגים את מטרתנו, ואלוהים הוא האמצעי. אנו משיגים חיי נצח דרך ידיעת אלוהים: "אלו הם חיי העולם לדעת אותך". דנוב נשען בטיעון זה על המסורת הגנוסטית: לדעת – גנוסיס. ידיעת אלוהים אמיתית מביאה לתחייה; הנצח יופיע בנפש ולא תהיה עוד מצבת קבר.

אלוהים הוא מציאות פנימית, סביבה פנימית שדרכה הנפש יכולה לחזור לחיים המקוריים שלה – חיי הנצח. כשאדם מאבד את הקשר עם הסביבה הטבעית שלו זהו מוות, ולכן על הלב והמיינד להיות שני סוכנים שיחברו את הנפש עם הסביבה הטבעית שלה שהיא אלוהים, ואז לא נדע מוות.

דנוב משרטט את הדרך לידיעת האל: צריך שיהיה לנו מיינד גמיש ומקבל, לחשוב מחשבה חיובית ומרוממת, ולדחות מחשבות רעות. ישוע אומר "אני הדרך, האמת והחיים": הדרך היא השיטה, האמת היא המיינד שבעזרתו אדם לומד להבדיל בין טוב לרע, והחיים הם האמנות שבה הוא יוצר את הבגד שהוא לובש.

אדם צריך ללמוד איך להזין את עצמו בדברים הנכונים, לתרגל ריקון המחשבות ונתינת מקום רק לאל, אפילו לכמה דקות ביום. להתמלא בישוע. דנוב אומר שהכנסייה הרגילה טועה: בעולם האמיתי הבישוף הוא הרוח, והמקהלה היא הרגשות והרצונות. המקדש הוא האדם. כמו הבוגומילים, הוא יוצא נגד מבנה הכנסייה הרגיל; הם לא יודעים את המשמעות האמיתית של הנצרות, שהיא רכישת חיים חדשים המביאים ידע, כוח, אצילות וחיי רוח.

פוזיטיביזם וחיים מוסריים

דנוב מציג תורה קוהרנטית, פוזיטיבית ומוסרית, המעודדת את האדם לפעילות, להתפתחות, לעשיית טוב בעולם ולשירות לחברה. בעולם ישנם שני חוקים: חוק הניגוד שהוא שלילי, וחוק הדומה שהוא מקדם וחיובי. חוק הדומה קשור לביטול העצמי.

ישוע רוצה שנהיה משרתים, ואז האל אוהב אותנו; אם אתה רוצה להיות אדון, אין מקום לשני אדונים והאדם עובר לחוק הניגוד. ישוע הגיע לכאן לבסס את חוק הדומה, וזה מייצר את פירות הרוח אותם מתאר פאולוס באיגרת אל הגלטיים. דנוב מרחיב לגבי התכונות הנדרשות מהאדם המוסרי:

בעולם האלוהים: אהבה זה האב, שמחה זה האם, שלום זה הבן.
בעולם המלאכים: ארך רוח זה האב, נדיבות וחמלה זה האם, טוב לב זה הבן.
בעולם בני האדם: נאמנות ואמונה זה האב, ענווה זה האם, ריסון עצמי זה הבן.

הצעד הראשון בדרך רוחנית הוא שיהיו לך אבא ואמא – אמונה וענווה – וזה הופך אותך לבעל ריסון עצמי, אחרת אתה בן ממזר. אם אדם רוצה להתהלך בין מלאכים הוא צריך סבלנות ונדיבות, ואז הוא נהיה חומל. בכדי להיות עם אלוהים אדם צריך קודם כל אהבה, ופועל יוצא שלה: שמחה ושלום. דנוב מדבר על שלוש תכונות שהן הבסיס לחיים נכונים: אהבה, חוכמה ואמת, ואלו נתמכות על ידי צדק ומעלה.

נצרות היא מדע פוזיטיבי שמלמד אותנו איך לחיות. נשים וגברים מיישמים אותה באופן שונה: הדרך של הגברים היא להיות אקטיביים באופן פיזי, מנטלי ורוחני; הדרך של הנשים היא יותר פנימית, מכיוון שיש להן את המפתח למלכות אלוהים.

חינוך

דנוב כתב ספר על מסע וחינוך שהתפרסם ב-1896, וזאת בעקבות לימודיו בארצות הברית. בספר זה הוא מביא כמה מרעיונותיו הבסיסיים, ובהם החשיבות של המדע והצורך לשלב אותו עם הדת בכדי להגיע לרמה גבוהה של מודעות.

קיים ספר של תלמיד של דנוב בשם בויאן בואב (B. Boev) הקשור לחינוך"The Pedagogic Ideas of the Teacher Petar Dunov"  שהתפרסם ב-1994, המפרט את העקרונות הבסיסיים לפי דנוב בגידול ובחינוך ילדים, כדי שיהפכו לבוני חברה עתידית חדשה ולהכשיר אדם חדש מלא אהבה. החינוך מדגיש קשר עם הטבע, אמנות, פיתוח הטוב והאהבה, מודעות לסביבה, מוזיקה וריקוד.

ראה האדם! הבן האדם האמיתי

בהרצאה ב-16.3.1914 דנוב מצטט את יוחנן י"ט, פסוק 5: "יצא ישוע לבוש גלימת הארגמן ועל ראשו עטרת הקוצים. 'הנה האיש!' אמר להם פילאטוס". המורה קרא את כל הפרק.

כדי להיות אדם אמיתי צריך ארבעה דברים: עושר (הכוונה לקרקע), כוח, ידע ומעלה. ישוע מראה לנו איך להיות אדם אמיתי. הדוגמה היא גרגר של חיטה – זאת אלגוריה. דנוב טוען שהוא הקריא את פרק י"ט של יוחנן כדי שידעו אילו דברים ישוע הביא לצלב: מעלה זה בראש, ידע בצד שמאל, כוח בצד ימין ועושר (קרקע) ברגליים; כך נוצר אדם צלוב הממוסמר לצלב בידיים וברגליים, כך שכל הנוזלים עולים לראש – למעלה.

דנוב מביא דימוי אלגורי חזק: אלוהים רוצה לעבוד על הבן אדם, אבל זה חסר מנוחה ומתרוצץ אנה ואנה, אז אלוהים ממסמר אותו לצלב כדי שיהיה שקט והעבודה תוכל להתרחש. בכדי לעבור את התהליך צריך אמונה – זו ברכה; אנחנו צריכים להישאר טבעיים לעצמנו. לישוע הייתה יכולת להשתחרר מהצלב, אבל הוא עלה עליו מרצון. הסבל הוא זיכוך, תוצאה של טעויות קודמות שלנו ואפשרות להשתחרר מהן.

דנוב מתייחס לנזירים ולנצרות ואומר שגם אם אתה עוזב את העולם, הוא יכול להיות איתך במחשבותיך; המשמעות האמיתית של ויתור על העולם היא לתת לאחרים להיות חופשיים. אלוהים לא דוחף אותנו לוותר על דברים, אלא זה צריך לבוא מעצמנו. ישוע אמר ביוחנן י"ד, פסוק 15: "אם אהבתם אותי את מצוותיי תשמרו".

אלוהים לא בשמיים אלא בתוככם כשאתם סובלים; כשאנו סובלים, אלוהים סובל. הרעיון שאנו צריכים להיות כמו האל צריך לחלחל עמוק למודעותנו. ישוע קם לתחייה בתוכנו; אנחנו צריכים להשתמש בכוח שלנו להרים אחרים. העולם הזה הוא הכנה לעולם השמימי. צריך פילוסופיית חיים פוזיטיבית – לא רק לקבל את מה שהאל נותן, כי אם לא תזרע מה תקצור.

דנוב מציע מזמן זה והלאה להתחבר לכל האנשים בכדור הארץ דרך המחשבות והלבבות; אחדות היא כוח, ואז תבוא מלכות אלוהים. לעולם אין כוח על הנפש שלנו, שהיא תחת שלטון אלוהים. פילאטוס אומר להמון "הנה האיש", אבל הם קוראים "צלוב אותו". פילאטוס אומר להם "אבל תאבדו אותו". דנוב מקביל את הדברים לזמנו: ישוע עומד לפני האנשים כיום, ודנוב אומר: "ראו את האדם שאתם מחפשים, זה שיכול להביא שלום ללבבכם, להביא לכם מחשבות טובות, בריאות ומעמד חברתי; שיכול לרומם אתכם ולהראות לכם את הדרך לטיהור מחשבותיכם". אבל אתם מפקפקים מכיוון שאתם נמצאים בחשיכה; צריך להאיר את החשיכה עם הנרות שיש לכם ולגלות את המציאות השמימית הנמצאת שם.

הרע נמצא בלב האנשים, ודנוב רוצה לטהר את הלבבות. העולם סובל מדיסהרמוניה; האור יבוא בצורה הדרגתית ושקטה, כפי שהבין אליהו במסעו למדבר סיני. ישוע הוא אהבה, הנמצא בתוכנו. חייבים לאהוב – זה החוק. צריך לאפשר לישוע להיכנס לתוכנו; אם תקבלו אותו תבוא עליכם ברכה, האור יהיה אתכם ותהיו שלמים. דנוב מתייחס ליוחנן י"ד, פסוק 23: "ויען ישוע ויאמר אליו: איש כי יאהבני ישמור את דברי, ואבי יאהב אותו ונבואה אליו ונשים מעונתנו אצלו".

הערך של חיי אנוש

בהרצאה ב-28.9.1914 דנוב מצטט את מתי י"ב, פסוקים 9–13: "הוא הלך משם ונכנס לבית הכנסת. היה שם איש שידו יבשה והם פנו אליו בשאלה: 'האם מותר לרפא בשבת?' וזאת כדי שיוכלו להאשים אותו. אמר להם: 'מי מכם האיש שכבש אחד לו ואם ייפול בשבת לתוך בור לא יחזיק בו וירים אותו? וכמה חשוב האדם יותר מן הכבש! לכן מותר לעשות את הטוב בשבת'. אז אמר אל האיש: 'הושט ידך!' הוא הושיט את ידו ואמנם שבה לאיתנה והייתה בריאה כמו השנייה. יצאו הפרושים וטכסו עצה להכחיד את ישוע".

דנוב נותן פרשנות אחרת ונועזת לסיפור הזה, ומתייחס אליו כאל אלגוריה: הכבשה היא החלק הנמוך שלנו, בעוד שהאדם החולה הוא החלק הגבוה. יד משותקת היא רצון משותק. צריך להציל את האדם יותר מאשר את הכבשה, על אחת כמה וכמה ביום שבת, מכיוון שמנוחה בשבת היא לגוף ולא לרוח.

אחד מחוקי החיים הוא שאדם צריך לתת פרי; ריפוי היד מאפשר זאת. אדם צריך לחשוב ולפעול ולא להיות כבשה; לא מספיק רק להאמין, אלא להבין, לשמוע מה ישוע אומר ולפעול בהתאם. צריך להפוך את הצמר של הכבשה לבגדים ולהלביש את עירומו של האדם בגן עדן.

בהמשך הפרק מופיע אדם אחוז שדים, עיוור וחרש, שהובא לישוע בכדי שירפא אותו: "אז הובא אליו איש אחוז שד והוא עור ואלם" (מתי י"ב, פסוק 22). מי זה האדם? זו האנושות. אנשים אחוזים בשדים; נדמה שהם פועלים, אך למעשה השדים עובדים דרכם (מזכיר את הציורים במנזר רילה ואת התפיסה הבולגרית-נוצרית הכללית). אנשים הם עיוורים וחרשים לאמת. חלק מהאנשים הם כמו כבשים.

צריך להיות שלמים כמו אבינו שבשמיים (מתי ה', פסוק 48), או לפחות לשאוף לכך. אפשר לקחת דוגמה מאנשי העולם בדברים שלהם. ישוע אמר: "בני העולם הזה פקחים בדורם יותר מבני האור" (לוקס ט"ז, פסוק 8). דנוב מעודד את אנשיו, למרות שהם בני אור (מושג שהוא משתמש בו הרבה – "אח אור"), ללמוד מהעולם: להיות מעשיים, לעבוד, לבנות בית ובסיס איתן וללמוד רצינות. דבר ראשון צריך להיפטר מהשד שאוחז בך, לפתוח את העיניים העיוורות, לרפא את החרשות ולשחרר את היד הנכה – זאת אומרת, להפעיל את המיינד. דנוב מסייג את העזרה שצריך לתת לאחרים בכך שיש לתת אותה למי שמוכן, לאנשים חכמים; כי כשאדם נרפא משד וזה חוזר אליו, המצב נהיה פי שבעה גרוע יותר.

ישועה

בהרצאה ב-25.2.1917 דנוב מצטט את מתי י"ט, פסוק 17: "אבל אם רצונך לבוא לחיים, שמור את המצוות". זהו פרק שבו מופיע הסיפור על העשיר וקוף המחט: "ואני אומר לך, קל יותר להעביר גמל דרך קוף של מחט מאשר לאדם עשיר להיכנס למלכות האלוהים".

לפי דנוב, ישועה נובעת אך ורק מחוק בסיסי של הטבע הקיים עוד לפני ישוע, מראשית החיים. ישועה היא השגת חיי נצח וחידוש הקשר עם האל. במתי י"ט יש שני חלקים: האחד מתייחס למצוות שמעבר עליהן גורם לניתוק הקשר עם האלוהים, והשני להוראות לאיש העשיר, שמראות איך להגיע לחיי נצח ולהארה.

דנוב מתייחס לעשרת הדיברות, כמו "לא תרצח", ומרחיב את משמעותם אף מעבר למה שהרחיב ישוע: לא להרוג את הכוונה הטובה של האחר, את ההרגשה ואת התשוקה; למשל, לא להרוס אמונה של אחר. הסימנים של אדם "הורג" הם חוסר שביעות רצון, חמיצות, כעס וחוסר סיפוק.

דנוב מרחיב על "לא תגנוב": לא לגנוב מחשבות ורצונות טובים של אדם, אהבות, אנרגיות. "אל תישא עדות שווא": אם אדם מקבל מחווה הוא צריך להחזיר באותו מטבע. נכסיו ורכושו של אדם הם הטוב שהוא קיבל; אם הוא לא נותן אותו לאחרים, זה לא שלו. הדבר היחיד שנשאר לנו הוא מה שאנחנו נותנים הלאה בהתאם לחוק האהבה והחמלה. וזו המשמעות הנסתרת של הסיפור על האיש העשיר. זוהי המשמעות של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא עיקר התורה.

דפוק וייפתח לך

בהרצאה מ-1917 (לא ידוע התאריך), דנוב מצטט את הפסוק "דפוק וייפתח לך" (לוקס י"א, פסוק 9). בלוקס פרק י"א מופיעה תפילת "אבינו שבשמיים" ועידוד לחפש את אלוהים. אל מול גירוש שדים וקונפליקט עם הדת הממוסדת, אנשים מבקשים אות. ישוע מדבר על אור המנורה שצריך להאיר ועל האור הנכנס לגוף, ומתעמת עם פרוש לגבי מה טהור ומה לא, וגם עם בעלי התורה.

אחד התלמידים הגיע לבית המורה מאוחר בלילה והתלבט אם לדפוק על הדלת או לא. לבסוף החליט לדפוק; ברגע שעשה זאת, דנוב פתח בו-זמנית את הדלת. המבקר שאל: "אם ידעת שאני שם, למה לא פתחת את הדלת?". המאסטר ענה: "יש חוק של אהבה: דפוק וייפתח לך. אנחנו צריכים ליצור קשר בינינו, בין נשמותינו, ולכן היה זה נכון שתחילה תדפוק ואז אפתח".

חוקים טבעיים (אוניברסליים)

ישנם חוקים אוניברסליים ששולטים ביקום ובחיים, כמו חוק הדואליות, עיקרון החמש ועוד. שני החוקים הבסיסיים החוזרים ומופיעים בתורתו ושולטים על החיים הם חוק הניגוד – הפועל ברמה הפיזית, וחוק הדמיון/האהבה הפועל ברמה הרוחנית. ברמה אחרת שלהם דנוב מדבר על חוק החיבור וחוק ההכפלה; אהבה מביאה להכפלה, כמו במשל הלחם והדגים. דנוב משתמש באופן מפורש במילה "חוקים". ישנם שני זרמים ביקום: אחד מלמעלה למטה, והשני מלמטה למעלה; האדם צריך לשים עצמו בנתיבו של הזרם העולה.

בנוסף לדואליות, דנוב מתייחס הרבה לשילוש ולפנטגרם – המחומש. השילוש מהווה אחד מחוקי היקום; מדובר על זרמי אנרגיה ועל שלוש תכונות באדם: חוכמה, אהבה ואמת. דנוב משתמש בשילוש בהתייחסויות שונות המדברות על דרך רוחנית ומבנה העולמות הלא נראים. הפנטגרם מייצג חמש השפעות, חמישה צבעים וחמש תכונות של הנפש הפועלות באדם. זהו סמלו של האדם הקשור לחמשת החושים, חמשת הפתחים בראש, חמש האצבעות ועוד. מעבר לחוקים המספריים, דנוב מתייחס הרבה לחוק הקרמה, שהוא אחד מהחוקים הבסיסיים השולטים ביקום, ללא ספק בהשפעה מזרחית.

הלימוד של החוקים באחווה הלבנה קשור להיבטים המעשיים שלה, הקשורים לאוכל, נשימה, סדר יום ועוד, הנשענים על המדעים האזוטריים המערביים ולאו דווקא על הנצרות. ניתן למצוא בהם השפעה של תורות מזרחיות, התיאוסופיה ואולי גם האנתרופוסופיה.

הרוח והבשר: חוק הדמיון וחוק הניגוד

בהרצאה ב-2.11.1914 דנוב מצטט את איגרת שאול אל הגלטיים ה', פסוקים 16–17: "התהלכו בדרך הרוח ולא תמלאו את תאוות הבשר, כי הבשר מתאווה למה שבניגוד לרוח, והרוח מתנגדת לבשר; שניהם מתנגדים זה לזה ולכן אינכם יכולים לעשות את מה שברצונכם".

וכן, איגרת שאול אל הגלטיים ה', פסוקים 22–23: "פרי הרוח הוא אהבה, שמחה, שלום, ארך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה, ריסון עצמי".

דנוב לוקח את הפסוקים לכיוון החוקים השולטים בעולם שנוצרו בזמן בריאת היקום; הבנת החוקים מובילה למסע רוחני. אלוהים לימד את החוקים לאדם בתחילה (זה לא מופיע בכתובים): הראה לו את תכונות העשבים והיסודות, והבטיח לו להיות שליט על כל הדברים, שמח ומבורך, בתנאי שימלא את החוקים. אי-קיום החוק יגרום לדברים לפנות נגד האדם.

דנוב מדבר על עץ החיים ועץ הדעת, ומדגיש שהרצאתו היא על שני החוקים הגדולים: הדומה והניגוד. הפילוסופים דיברו על "דע את עצמך", שמשמעו לדעת את החוקים. גאות ושפל; חוק התנועה הריתמית, עלייה וירידה. מדובר על חוק הדואליות. דברי פאולוס על חוק הבשר הם השפל, וחוק הרוח הוא הגאות. חוק הניגוד כלול בחוק השפל, וחוק הדמיון כלול בחוק הגאות. ברמה הנמוכה של חוק הדואליות העולם הוא ניגודים; ברמה הגבוהה הם משלימים. חוק הניגוד הוא הרס, ואי אפשר לחבר אותו לחוק האהבה – הדומה. אחד מתקדם והשני נסוג. ההודים קוראים לחוק זה "קרמה".

ישוע רוצה שנהיה משרתים, ואז האל אוהב אותנו; אם אתה רוצה להיות אדון, אין מקום לשני אדונים והאדם עובר לחוק הניגוד. חוק הדומה קשור לביטול העצמי. ישוע הגיע לכאן לבסס את חוק הדומה, וזה מייצר את פירות הרוח אותם מתאר פאולוס.

יש קו גבול בין העולם והאנשים הנשלטים על ידי חוק הניגוד, לבין האנשים שתחת חוק הדומה; אי אפשר לעזור לאדם שנמצא בחוק הניגוד. ברגע שמגיעים לגבול שבין שני החוקים, צריך לעזוב את כל המזוודות שלנו, המחשבות והתשוקות, בכדי שנוכל לעבור נקיים לצד השני. אנחנו צריכים להשיל את העור שלנו כדי להפוך לישויות אור בעולם האחר; כשהאדם נפל לעולם הוא לבש לבוש עור במקום אור, ועלינו לעשות את הדרך חזרה (מזכיר קבלה).

אור ועולמות רוחניים

האור הוא מוטיב חוזר בהרצאותיו של דנוב המתבסס על פסוקים בברית החדשה. השמש שלה סוגדים בבוקר היא אך סמל של האור הרוחני, מה שהנזירים ההסיכאזיים קראו "האור של הר תבור".

הנפש האנושית שואפת לאור כמו זרע באדמה; הזרע מצמיח עץ נושא פירות שהם מעשים טובים שנובעים ממחשבות ומרצונות נכונים. האור מביא בהירות ואהבה; גן עדן הוא בלב ולא בשמיים. מי שמטהר את נפשו מסוגל לקבל את האור הרוחני. השם "אחווה לבנה" מרמז על האור הלבן, הנסתר, שנברא ביום הראשון של הבריאה וממנו נובעים כל הדברים, אלא שאור זה נשבר לצבעים. דנוב משתמש בחמישה צבעים כדי לאפיין את הקדושה: אדום, כחול, צהוב, לבן וירוק. אחד הספרים המרכזיים והחשובים שלו, שקשור להתגלות שהייתה לו בארבנסי (Arbanasi) ב-1905, נקרא "עדות קרני הצבע (Testimony of Color Rays) ובו הוא מחלק את פסוקי הברית החדשה והישנה לחמשת הצבעים ומתאר אותם כחמש השפעות יקומיות.

אור וצבע, מעבר להיותם כוחות בפני עצמם, משמשים כדימוי טוב לתאר את העולמות הלא נראים. היקום מורכב מחומר ומרוח השלובים זה בזה; העולם הרוחני מורכב מהשמימי ומהרוחני, ויש בו מדרג של אנרגיות וישויות כגון כרובים, שרפים, מלאכי שרת ומלאכים. ביקום ובאדם קיימים חלקים לא פיזיים שונים: אסטרלי, מנטלי, סיבתי, אטמי, בודהי. בגופים אנרגטיים שונים, האדם מסוגל לצאת מגופו ולטייל במרחבים האסטרליים. בן האור מתעלה מעל הסבל של העולם, מתקשר עם רוחות אור חזקות ומשתמש בשני הצדדים של החיים – הטוב והרע – להתפתחות. הוא מאוזן, שמח ומשדר זאת לעולם.

לפתח את לבנו עם אור רוחני

בהרצאה ב-15.11.13 דנוב מצטט את יוחנן י"ב, פסוקים 35–36: "התהלכו בעוד לכם האור פן ישופכם חושך וההולך בחושך לא ידע אנה הוא הולך. בעוד לכם האור האמינו באור למען תהיו בני האור".

מה הפירוש של להיות בני אור? להתהלך באור? דנוב מדבר על אור רוחני. מי שמטהר את נפשו מסוגל לקבל את האור הרוחני. הנפש האנושית שואפת לאור כמו זרע באדמה; הזרע מצמיח עץ נושא פירות שהם מעשים טובים שנובעים ממחשבות ומרצונות נכונים. האור מביא בהירות ואהבה; גן עדן הוא בלב ולא בשמיים.

דנוב מדבר על חוק ההכפלה, שהוא החוק השולט בעולם הרוחני, בעוד שבעולם הפיזי שולט חוק ההוספה. בהכפלה צריך מיינד; צריך גם להשתלט בעזרת המיינד על השטן ולהשתמש בו, לקחת ממנו חזרה את מה שהוא גנב מהאנושות. דנוב מזכיר גלגול נשמות בגרסה ההודית: חיות רוצות להיות בני אדם, ובני אדם – מלאכים. לא יהיה גמול על פני האדמה, אלא עלינו לשאוף לאור הרוחני.

הרוח מגשימה עצמה לכל נפש

בהרצאה ב-20.4.1914 דנוב מצטט את איגרת שאול הראשונה אל הקורינתיים י"ב, פסוק 7: "ולכל איש ניתנת התגלות הרוח כדי להועיל". דנוב קרא את כל הפרק.

דנוב מנסה בפרשנותו לתת הסבר למושג הרוח. אפשר להבין את הרוח דרך התגשמותה, כמו שמבינים את השמש דרך אורה. האור הוא הרוח המגיעה מהשמש ונוגעת בחיינו, אך השמש עצמה גבוהה הרבה יותר; אם השמש הייתה מגיעה בעצמה, זה היה "יותר מדי". כך אלוהים אינו יכול להגיע, והוא שולח את הרוח, שהיא אור. זהו כוח יוצר שבונה את כל שבתוכנו, כוח חכם המהווה מקור לחוקים הטבעיים.

הרוח מתקשרת עם נשמתנו, ואפשר להכיר אותה דרך השינוי בנשמתנו. הנפש מוארת מהרוח המופיעה מתוכנו; זה מה שמבדיל אותנו מהחיות. הכל בעולם מכוסה בשכבות, ומתחת להן נמצאת הרוח אך לא רואים אותה. פאולוס מסביר מה צריך להיות היחס בין האדם לרוח: הרוח ואלוהים צריכים להיות ראשונים בסדר העדיפויות, אחר כך הנפש החכמה, אחר כך החברה ולבסוף האני. זהו הסדר הנכון של הדברים. הורידו את תרמיל הגב והתחברו לרוח. אל תנסו לחבר רע וטוב לבד בתוככם – זה בלתי אפשרי, אלא רק דרך ידיעת הרוח. מושג "מתנות הרוח" חשוב מאוד במיסטיקה המערבית-נוצרית של הזמן החדש.

הכרייסט – ישוע

ישוע נתפס על ידי דנוב כזרם, השפעה וחלק מהותי מהאלוהות, ויחד עם זה כאדם שהופיע היסטורית. ישוע מדבר דרך דנוב ומזוהה איתו; הוא ראש היררכיה של ישויות אנרגטיות הנקראת "האחווה הלבנה". ישוע מופיע בזמן הזה, אך לא בצורה פיזית, אלא בצורת אנרגיה של אהבה שמתעוררת בתוך בני האדם, ויחד עם זאת הוא פועל, מנקה ומטהר את העולם.

ישנו מדרג של מלאכים – אנרגיות שישוע נמצא בראשם – אבל זהו לא ישוע הפיזי אלא אנרגיית הכרייסט (הכריסטוס). ישוע וכרייסט הם שתי נקודות משען: ישוע הוא האדם שסבל על פני האדמה, הנפש האנושית; כרייסט הוא האדם שניצח, שמשרת את האל. צריך להיות גם ישוע וגם כרייסט.

הכרייסט של דנוב מזכיר במידה רבה את הכרייסט של שטיינר(Steiner) . חזרתו של ישוע בזמן הזה תהיה אור פנימי שיזרח "במוחותיהם וליבם של האנשים". בני אדם צריכים ללמוד איך להזין את עצמם בדברים הנכונים, לתרגל ריקון המחשבות ונתינת מקום רק לאל, אפילו כמה דקות ביום – להתמלא בישוע.

למלא את רצון האלוהים

בהרצאה ב-15.4.1912 דנוב מצטט את מיכה ו', פסוק 8 (ובהקשר לפסוק 7): "ואויבי איש אנשי ביתו". בברית החדשה ישוע אומר שלא בא להביא שלום אלא קושי; הוא מטיל משימה על השליחים ואומר להם ממה להיזהר.

דנוב מתחיל את הפרשנות באומרו שלפסוק זה משמעות פנימית וישימה: האויבים נמצאים בתוכנו. אלו הם הקולות שאומרים לנו לחיות כמו האחרים; מקומות הנוחות שהם ה"בית". אטמוספרה רוחנית רעה היא הבעיה של האדם, ואלו הם "אויבי הבית". אדם צריך למלא את רצון האלוהים, ולא את רצונו שלו. הוא אומר שהאדם השמימי צריך לבוא ולחיות בתוך האדם הארצי, בדומה לתפיסה הקבלית של אדם קדמון לכל קדומים – ארכיטיפ האדם.

האוכריסטיה

באחווה הלבנה לא מייחסים משמעות רבה לטקס האוכריסטיה (הטקס הנוצרי שהוא הבסיס למיסה, עם לחם ויין); במקום זאת דנוב מעביר את המשמעות שלו לאכילה היומיומית. אנחנו אוכלים כל יום; גרגרי החיטה והצמחים מקריבים עצמם בשבילנו. זוהי המשמעות של לאכול את בשרו של ישוע. ההרצאה "גרגר החיטה" מתייחסת לכך במרומז.

גם באופן מעשי, דנוב מדריך את חניכיו איך להכין לחם מיוחד, אותו הם אוכלים במחנה הקיץ שלהם – בית הספר בהרי רילה. החזון שלו הוא לחם בחינם לכולם. בזמן האוכל אומרים ברכה. היין נחשב על ידי דנוב כמטמא את הגוף, בדומה לתפיסה הבוגומילית, ולכן לא משתמשים בו בטקסים ובארוחות. מים תופסים את מקום היין כמרכיב של הקדושה; דנוב מקדש מעיינות בהרים ומכוון לשתייה של מימיהם כמביאים ברכה ובריאות.

העולם והכנסייה

לפי דנוב, העולם שלנו נמצא במצב לא טוב – נפילה של עץ הדעת. אנשים מבוססים בחלקים הנמוכים שלהם, החברה חומרנית, והכנסייה מעוותת ורחוקה מתורתו של ישוע; אין בה קדושה, והביקורת שלה עליו נובעת מכך.

אלוהים הוא מציאות פנימית, סביבה פנימית שדרכה הנפש יכולה לחזור לחיים המקוריים שלה. כשאדם מאבד את הקשר עם הסביבה הטבעית שלו המשמעות היא מוות, ולכן על הלב והמיינד להיות שני סוכנים שיחברו את הנפש עם הסביבה הטבעית שלה שהיא אלוהים, ואז לא נדע מוות. הכנסייה האמיתית היא הטבע.

דנוב אומר שהכנסייה הרגילה טועה: הבישוף הוא הרוח, המקהלה היא הרגשות והרצונות. המקדש הוא האדם (ולא הבניין); כמו הבוגומילים, הוא יוצא נגד מבנה הכנסייה הרגיל. הם לא יודעים את המשמעות האמיתית של הנצרות שהיא רכישת חיים חדשים, ידע, כוח, אצילות וחיי רוח.

דנוב הוא מבקר חריף של החברה והלאומיות הבולגרית בראשית דרכו, עד כדי כך שבמלחמת העולם הראשונה הוא מושם במעצר בית לאחר שהטיף כנגד המעורבות של בולגריה במלחמה. הוא טוען שהמנהיגים הלאומיים לא מוכשרים להנהיג את עמם.

תפקיד המורה

בהרצאה ב-18.3.1912 דנוב מתחיל בציטוט של יוחנן י"ג, פסוק 13: "אתם קוראים לי רבי ואדון; יפה אתם עושים, שכן אני הוא".

לפי דנוב, זהו פרק שבו ישוע רוחץ לתלמידיו את הרגליים, ובכך הוא מכוון את התלמידים לרחוץ רגליים זה לזה ולפרגן אחד לשני; אלא שיש בפרק זה גם דוגמה שלילית, כיוון שזהו הפרק שבו יהודה איש קריות בוגד בישוע. דנוב משתמש בפסוק הזה להסביר את חשיבות המורה, ומדבר על תפקיד הרוע בתהליכי הרס, על אהבה כדבר העיקרי בדרך המובילה לטוב, על הצורך לשרת אחרים ועל יהודה איש קריות כהשפעה החיה בתוך האנשים. הוא מבקש מאנשים לחשוב על הדברים, שכן מחשבות מטהרות.

ישנם חמישה שלבים בדרך המקבילים לחמישה הרים. ישוע הוא הכוח האלכימי המאפשר לעשות את המסע ולעבור את המבחנים. התוצאה של התהליך היא שחרור מחוק הקרמה; התהליך של ישוע משחרר מכבלי הקרמה.

גורל, ציות וצדק נצחי

בהרצאה ב-28.10.1912 דנוב מצטט את מתי י"ח, פסוק 20: "כי בכל מקום אשר ייאספו שניים או שלושה בשמי שם אני בתוכם". המורה קרא את כל הפרק.

דנוב מפרש את השניים או השלושה כמרכיבים אלכימיים: השניים הם חושך ואור, הטוב והרע, אמת ושקר. אדם צריך לקבל את הכל בשמחה; אין רע באלוהים. הדרך היא ציות – לדפוק והדלת תיפתח. ניתן אולי להגיד שהשלישי הוא הגורל, הציות והצדק הנצחי.

תלמוד חדש

מכאן והלאה מתחיל הספר הראשון של שיעורי המורה Power and Life, Volume One  זהו שלב חדש בהוראה שמקביל לעידן החדש בעולם.

התלמוד החדש מעורר בהדרגה את השאיפה לשלמות הנמצאת בכל נפש אנושית, וכך הדימוי הארכיטיפי של המילה עצמה יתגלה בכל הרצאת יום ראשון כטוהר מוסרי ופנייה משתוקקת אל החיפוש אחר הגבוה. דנוב מגבש את הוראתו סביב שלושה מושגים: אהבה, חוכמה ואמת. אלו מכוונים לשלוש מטרות המופיעות בהרצאות:

לעורר את הנפש האנושית לחיים שמימיים וליצור את הגוף הרוחני של האדם.

ללמד את דרך החיים הרוחנית ולתת את האינפורמציה הנחוצה על היקום; לגלות בהדרגה את האמת הגדולה של החיים ואת הידע הקדוש של המבנים, התפקודים והמטרות של האבולוציה הקוסמית.

לשחרר את הנפש האנושית מאשליות הקיום החומרי ולחשוף את העתיד המזהיר של החיים במודעות.

תחילת העידן החדש

בהרצאה חשובה ב-9.3.1914 דנוב קרא כמה קטעים הקשורים לתחייה של ישוע בכל ארבע הבשורות: מתי כ"ח, מרקוס ט"ז פסוקים 12–20, לוקס כ"ד פסוקים 13–53, ויוחנן כ"א. במסגרת ההרצאה לומדים את הפרקים השונים ומתייחסים למגוון הציטוטים בנושא התחייה.

דנוב מייחס את התחייה ליום של הפגישה, מכיוון שבו מתחיל העידן החדש. ישנה פגישה מקבילה בשמיים שבה שולחים ברכות (התאריך הנוסף לפי הלוח הבולגרי הישן הוא 22.3.14, לוח יוליאני ששונה רק ב-1918). ישוע רוצה להחיות שלושה דברים בנו: את הבטן שמייצרת מיצים חיוניים לחיים, את הנפש שהיא מלכת הגוף ואת הרוח שמייצרת סוגי מחשבות. הוא ירד משמיים עם הרוחות; הם יתקנו את מה שניתן לסדר מחדש או שיהרסו את מה שמקולקל ויתחילו מחדש – לא צריך לפחד מזה.

הזמן החדש מתחיל בעולם הרוחני (ספיריטואליזציה). מעתה המאמינים ייוושעו על ידי אמונה ולא על ידי חרטה; הכיוון הוא פוזיטיבי. ישוע יופיע שוב ויעזור: הוא ילמד, יראה טעויות ויבדוק את המחברות. הגוף האמיתי בונה עצמו מתחת לגוף הפיזי; אנחנו צריכים לבנות בחיינו גוף רוחני נוסף שיישאר לאחר המוות.

מלח העולם

בהרצאה ב-25.3.1917 דנוב מצטט את מתי ה', פסוק 13: "אתם מלח העולם" מתוך דרשת ההר. לפי דנוב, שמונה הברכות בדרשת ההר מתייחסות לעולם האחר ולא לכדור הארץ; ההתייחסות לעולם הזה מתחילה במלח. החוק הראשון של המלח הוא האהבה (סימפתיה) וחוק האיזון המאפשר לאדם לקבל את האור – זהו המלח. הכוח הקשור אליו הוא המגנטיות, הבריאות הנפשית של האדם.

אסור שתהיינה תשוקות אסורות, ואדם צריך להיות מוכן לסבול. אסור למנוע מאחרים את מה שאתה חושק בו; עליך להיות תמיד האחרון בתור. אדם צריך להיות תמיד בעל הכרת תודה. דנוב מזכיר בהרצאה זו את הקבלה, מדעי האוקולט, הפילוסופיה האפיקוראית, האלכימיה והפילוסופיה; הוא טוען שיש כוח בסיסי שנקרא "פראנה" שמקבלים מהמים, מהאוויר ומאוכל נכון. הוא מתייחס לתפילת "אבינו שבשמיים" ואומר שצריך למלא את רצון אלוהים כפי שכתוב, ואז נוצר "מלח" – הוא טוען שזוהי הפילוסופיה הנוצרית הפוזיטיבית.

אור העולם

בהרצאה ב-11.4.1917 דנוב מצטט את מתי ה', פסוק 14: "אתם אור העולם" מתוך דרשת ההר. אלו שני פסוקים המופיעים אחד אחר השני, שדנוב מסביר עליהם שבוע לאחר שבוע; הם מסבירים את החלוקה של העולם לשניים: עולם פיזי ועולם רוחני, הנשלטים על ידי החוק הפיזי והחוק הרוחני. דנוב מעביר את מילות ישוע בשפה של היום.

מלח הוא יסוד החיים הראשון; אור הוא יסוד החיים השני. אור הוא היסוד הרוחני הקשור למחשבה, ממברנה של העולם הרוחני והבינה. המלח הוא איזון, בעוד שהאור גורם לדברים לגדול. צורות צומחות מאור; העולם הפיזי הוא ביטוי של הרוחני. יכולות להיות צורות ריקות או מלאות, כמו מילים שיכולות להדהד או להיות חלולות. האור יכול להיות פסיבי או אקטיבי. דנוב מתקשר עם אנשים באמריקה, ביפן ובסין דרך האור. החוויה של אדם מואר מתבטאת במשהו שונה בעין שלו, וזה מזכיר כמובן פסוקים של ישוע.

דנוב מזכיר מדעים כמו קריאת כף יד, חוכמת פנים, מדיומים וחלוקה לטיפוסים לפי ארבעת הנוזלים בגוף. ישוע אמר "אין דבר חבוי באדם" – אפשר לראות לפי תווי הפנים והצורה את מה שקורה בתוכו. הוא טוען שאלפיים שנה נוצרים קוראים את הפסוק "אתם אור העולם" ולא מבינים אותו. יש מקום שבו ישוע אומר "אני אור העולם" ויש מקום שהוא אומר "אתם אור העולם" – מי זה ה"אתם"? הפסוק מתייחס לאנשי העתיד. האור מאיר עולם צורות מופלא ועוזר בתהליכי המחשבה וההיגיון. בנוסף לכך ישוע מדבר על "העיר שנבנית על הר לא יכולה להיחבא"; צריך להיכנס לעיר המופלאה הזו שמזכירה כמובן את עיר האלוהים – בתוכנו יש את היכולת הזו, אלא שיש דברים שמונעים את האור.

מריה מסמלת את הלב, הילד הוא הלב. סנט ג'ורג' מסמל את הבינה שרוכבת על סוס הגוף. סנט ניקולאי מסמל חוכמה.

העידן החדש

מרכיב מרכזי בתלמודו של דנוב הוא ההתייחסות לעידן החדש שמתחיל, לפי דבריו, ב-1914. יש בתורת האחווה מרכיב נבואי חזוני, אך לא בהכרח אפוקליפטי; דנוב מפרש את נבואות האפוקליפסה בברית החדשה בצורה מרוככת ואיננו נביא זעם, אלא מטיף לאהבה ולתקווה ברוח היואכיזם הפרנציסקני מהמאה ה-13. הוא מאמין שהעידן החדש הוא זמן שבו הרוח תשלוט בעולם ואנשים יעברו התפתחות של המוח ושל חלקים רוחניים; זה יביא למהומה ולהרס מצד אחד, ולתחילת הגאולה והחזרה למצב המואר הראשוני של האדם מצד שני.

העידן הזה הוא צעד ראשון לקראת מודעות קולקטיבית גבוהה. הביטוי של זה הוא שאנשים יחיו למען הכלל ולא למען עצמם, ויתגברו על האגו. זאת תהיה התכונה של "התקופה השישית" שיובילו הסלאבים, הידועים בהקרבה העצמית שלהם; מה שישלוט בה הוא האהבה. פריצת מלחמת העולם הראשונה ב-1914 כביכול הוכיחה את נבואותיו של דנוב, והטפותיו כנגד השתתפות בולגריה במלחמה התגלו כנכונות. אלו הביאו לחיזוק התמיכה בו ולהערכתו גם על ידי גורמי ממשל וממסד רשמיים בתקופה שלאחר מכן, ומסבירים את השפעתו על המלך במלחמת העולם השנייה (הוא גרם למלך לעצור את גירוש היהודים).

היבטים מעשיים של התורה

האחווה הלבנה מאופיינת בכך שהיא בית ספר אזוטרי מעשי שבו מלמדים פרקטיקות יישומיות לכל תחומי החיים, החל מרפואה וכלה בגידול ילדים. הכלים שבהם משתמשים להתפתחות אישית הם: תפילות, מדיטציות, חזרות ושימוש במקורות (הברית החדשה) כדרך להתחבר לאלוהים.

הכלים שבעזרתם עובד האדם על עצמו הם: התבוננות עצמית, ניתוח עצמי ובקרה עצמית; כיוון של מחשבות ורגשות; פיתוח איכויות ותכונות טובות; יצירת קשר בין גוף לנפש ובין החלקים השונים של הנפש והגוף; תנועה, מילה, מוזיקה ויציאה לטבע. הריקוד הפניאוריתמי הוא תרגולת מרכזית בעבודה הפנימית וגם בעבודה החיצונית הקשורה להרמוניה בין אנשים ובחברה, עזרה הדדית ותמיכה. הספרות על האחווה הלבנה עשירה בתרגולים שונים ובהנחיות בתחומי המזון, הנשימה, המחשבה, הריפוי ועוד.

סדר במערך ההרצאות

כל יום ראשון במשך שנים רבות, נתן דנוב הרצאות לקהילה, אלו נכתבו בכמה ספרים כגון "גרגר חיטה", או "מאה שנים", את ההרצאות הוא היה מתחיל תמיד בפסוק מהברית החדשה (ולעיתים גם מהברית הישנה) אלא שהוא היה נותן לפסוקים פרשנות מקורית משל עצמו, שלעיתים הופכת את המשמעות על פיה, בונה על הפסוקים ופרשנותם שיעור, שבו הוא מפליג למחוזות רחוקים ולרוב לא קשורים ולעיתים הפוכים מהמשמעות הרגילה או שונים ממנה, אבל נקודת המוצא של השיעורים הייתה פסוק שיש להניח שרוב מוחלט של האנשים בקהל הכיר. וכך דנוב בונה מבנה חדש של הבנה בהשתמש בלבנים קיימות, ידועות ועתיקות, וזו גאוניותו וגדולתו. פטר דנוב לימד במשך עשרות שנים באופן קבוע על בסיס שבועי ולפי חלוקה לקבוצות, היו ימים שמוקדשים לקבוצה של המתקדמים, ימים שמוקדשים לקבוצת נשים,

במסגרת לימודי התואר השני שלי באוניברסיטה בדקתי האם יש סדר ושיטתיות בהרצאותיו של דנוב הן מבחינת נושאים, והן מבחינת סדר הפסוקים של הברית החדשה, האם בחירת הנושא להרצאת השבוע הייתה לפי תכנון מראש על בסיס שנתי או לפי ההשראה של אותו הזמן ובתגובה למאורעות חיצונים. המסקנה שלי היא שבגדול היה לדנוב (או למה שהוא היה מקושר אליו) תכנון על כלשהו, אבל הוא גם הגיב מדי פעם למאורעות הזמן שאי אפשר היה שלא להתייחס אליהם כמו למשל פריצת מלחמת העולם הראשונה. חלק גדול מהרצאותיו של דנוב מ1912 עד 1917 מתועד עם תרגום אנגלי בזכות עבודתו המסורה של הארי קאר (ראו ביבליוגרפיה) ועליה הסתמכתי, להלן כמה מהממצאים:

ישנם כמה מקורות של כתבי הקודש המופיעים ביותר משלוש הרצאות בזמנים שונים: אגרת שאול הראשונה אל הקורינתיים פרקים ג' –ו'. יוחנן פרק ו'. יוחנן פרק יב' (6 פעמים ובמיוחד פסוקים 35-36). יוחנן פרק יד' (ובמיוחד פסוק 6). מתי פרק ה' (ובמיוחד פסוק 13). מתי פרק יח'. וישנם מקורות המופיעים פעמיים בשני מקומות שונים: לדוגמא, יוחנן פרק יז' (פסוק 3). לוקס פרק יד' (פסוק 27).

אם נסתכל על סדר ההרצאות נגלה שדנוב משתמש לעיתים בפסוקים ובפרקים עוקבים שבוע אחר שבוע, או הרצאה לאחר הרצאה בפסקי זמן גדולים יותר, לדוגמא:
23.10.11-26.2.12  שתי פגישות עוקבות על מתי פרקים כד' ויח'
26.2.12- 1.4.12 לאחר מכן שלוש פגישות עוקבות על יוחנן ג', יב', יג'
9.3.14-23.3.14  שלוש פגישות עוקבות על יוחנן כא', יט', יד', יב'.
28.9.14 – 5.10.14 שלוש פגישות עוקבות על לוקס טז', יח', ו'.
ב24.3.1917 וה11.4.1917 בשני הרצאות חשובות על המלח והאור, דונוב משתמש בפסוק עוקב פסוק לכל הרצאה, שניהם מדרשת ההר.

בנוסף לסדר לפי מקורות ניתן למצוא בנושאי ההרצאות של דנוב סדר לפי נושאי ההרצאה, התפתחות והתייחסות להרצאות הקודמות. בהקשר זה צריך לדעת כי לדנוב היו סדרות של הרצאות שהוגדרו ככאלו (ולעיתים מופיעות בספר נפרד) בנושאים כגון: "חיים זמנים וחיים אלוהיים", "גרגר חיטה", "ראה האדם", ועוד.

דנוב מתייחס לנושאים כגון הדרך הרוחנית, האדם השמימי, משמעות הסבל, אהבה, חוקים אוניברסלים, דואליות, חיי נצח, מוסריות וגם לנושאים אזוטרים כגון אלכימיה, אסטרולוגיה, מגנטיות ועוד. הרבה פעמים יש קשר בין הצגת הנושאים, לדוגמא לאחר שהוא מדבר על התחייה ב9.3.14 הוא מדבר על הצליבה ב16.3.14. הרבה פעמים הוא ידבר על נושאים משלימים באותה פגישה, לדוגמא ב23.3.14 הוא מדבר על מהות האהבה וחשיבות הסבל באותה פגישה, וזה לאחר השיעורים על התחייה והצליבה. ועוד דוגמא להמשכיות: ב15.11.13 הוא מדבר על לפתח עצמך עם אור רוחני, ושבוע אחר כך לפתח עצמך עם אלוהים. כל אחת מההרצאות יש בדרך כלל נושא ראשי ונושא או שניים משניים. מתברר שהרבה פעמים כשדנוב פותח נושא ראשי מסויים, לאחר זמן הוא חוזר עליו כנושא משני. וכך ב26.2.12 הוא מדבר על חוק הקרמה כנושא ראשי, וחוזר עליו כנושא משני ב18.3.