וולנטינוס

אחד מבכירי וידועי המורים הגנוסטיים היה ולנטינוס, שהיווה לזמן מה תחרות לנצרות המתפשטת, ישנם מספר ספרים שנחשבים לקשורים לבית הספר שלו.
באופן כללי ב180 היה את הקאנון של muratori  שקבע אילו ספרים יהיו מקובלים ואלו לא.אלו שהוצאו הם יותר נשיים, מיסטיים, דמיוניים.האדם מאופיין על ידי יכולת הדמיון שלו. ומכאן יכולת השינוי. פרשנות, אדם מפרש את המציאות, בעזרת הדמיון מוצא פתרונות לבעיות החיים

הוא נולד במצרים, גדל ולמד באלכסנדריה, לאחר מכן עבר לרומא ולימד שם בשנים 135-160 הוא נועד להיות בישוף, אך לאחר שלא התקבל פתח בית ספר משל עצמו שפעל ברומא במשך עשרים שנה עד 160, לאחר מכן עבר לקפריסין שם מת כנראה ב161. כתב כנראה את הבשורה של האמת שנמצאה בכתבי נאג חמדי. ההישג הגדול שלו הוא סינתזה של התורות הגנוסטיות לכדי תיאולוגיה, קוסמולוגיה ותורה קוהרנטית לגבי טבע האדם, בריאת העולם, וכו.. וולנטינוס טען שהוא למד מתאודס שלמד ישירות מפאול את התורה הגנוסטית הנסתרת בנוסף על כך היה תלמיד של בסילידיס.
הוא התיאולוג הגנוסטי החשוב ביותר. והיה מקובל כנראה גם בחוגים הנוצריים ברומא.
לפי תורתו ישנם שלושה סוגי אנשים: הפיזי, הפסיכי, והרוחני – פנאומי. רק הרוחניים – פנאומים יכולים לקבל את הגנוסיס שמחזיר אותם לפלרומה – המלאות והשלווה הנצחית.
הוא לימד דואליזם של רוח/חומר, אלוהי/אנטי אלוהי, מיתוס של נפילת הנשמה והתגשמות בגוף, וודאות של גאולה המושגת בעזרת גנוסיס.
אלוהים שלח את בנו שלו לעולם כדי לחשוף את הידע האמיתי, גואל שליח. הבריאה היא תאונה, אך קיימת בזכות האצלה אלוהית ולכן לא רעה לחלוטין, למרות שנבראה על ידי דמירוג.
האב – העיקרון הראשון, מתאחד הם בת זוג – הגות – אנויה, ומוליד חמישה עשר זוגות – כוחות – תקופות שנקראות פלרומה. התקופה האחרונה סופיה יוצרת משבר שגורם לרוע, תשוקות ותאוות. הגואל שבת זוגתו היא רוח הקודש יורד אל הפלרומה ומביא אליה את ידע ההארה.

וולנטינוס מדבר על ה"חוכמה". זאת רוח הקודש, ירושלים השמימית – האם. הוולנטינים למדו נוסחאות שהם אומרים בעליה למעלה דרך שבעה הרקיעים של הארכונים, הדמירוגים, הם אומרים שהם שייכים לחוכמה. הוא כתב את "הבשורה של האמת".

בתורה של וולנטינוס סופיה מזוהה עם הלוגוס, המילה, היה לו חזיון שבו ראה את המילה בדמות ילד קטן, ובמהלכו הבין את מהותו של ישו: הוא היה שונה מאתנו, לא ממש קיים בגוף. הוא נהיה מעין פרי על עץ (צלב) הדעת שאותו אנו אוכלים ואז הוא קיים בתוכנו.

לפי הקוסמולוגיה של וולנטינוס, הביתוס הוא הבורא הראשוני, היה קיים בדממה, ממנו נבראו חמישה עשר זוגות איונים, ביחד שלושים, שהתחתונה סופיה. היא יצרה את העולם הפיזי, ההוויה הגבוה של העולם הפיזי היא האדם בו יש חלק פיזי, חלק פסיכי וחלק רוחני, ישו בא לשחרר את החלק הרוחני משעבודו לחומר. ובכך יהיה מעין מעשה תיקון לטעות של סופיה. לישו היה גוף על טבעי שלא חווה רקבון. ולכן אין אזכור של הסבל והפנסיון של ישו.
וולנטינוס מאמץ פלטוניזם דואלי של צורות אידיאליות ועולם החומר, ונותן להם משמעות של טוב ורע. יוצר שיטה קוהרנטית. הוא משתמש בשלוש הישויות הפלטוניות: נפש, האינטלקט – נאוס והאחד, בכדי לתאר את השילוש. אלו שלושה מצבי צבירה, שהם מציאות פנימית. (בכתבי נאג חמאדי ישנו ספר בשם Trimorphic Protennoia המתייחס לשלושה המצבים. לעיתים זה אב, אם – רוח קודש ובן). בין האיונים לארכונים יש צלב וגבול שלעיתים הוא נחש. שלושת הגזעים האנושיים הם קין – גוף, הבל – נפש ושת – רוח

שלושים האיונים מתחלקים לזוגות, אבל החשובים ביותר הם השמונה הראשונים שנקראים אוגודוד – שמינייה ואלו הם – הזוגות:
התהום ("עומק", ביתוס, שנמצא בתחילה) או הבורא ומחשבה אנואיה, שנקראת גם חסד ושתיקה
הבנה – נאוס או הנולד יחיד והאמת
המילה והחיים – זואי
אדם והכנסייה
מהם נולדים כל שאר האיונים כשסופיה היא התחתונה.

שתיקה (כמו רחם) מקבלת זרע מהעמוק ומולידה את המיינד והאמת. המיינד נקרא הילד האחד מוליד את המילה והחיים, והמילה והחיים נוצר האדם והכנסייה. "אני האמת, החיים, הדרך" ונולדים עוד 22 איונים, רק הראשון מיינד יש לו היכולת להבין ולחשוב על העומק. אך השתיקה מונעת ממנו להסביר זאת. סופיה היא הבת של אדם וכנסייה. היא חסרת סבלנות, היא משתוקקת לאב ובתירוץ אהבה היא פועלת בלי הסכמת בן זוגה, נעצרת על ידי גבול שהוא הצלב, המושיע. אבל תוך כדי כך מולידה את המהות של מחשבה על האב. שהיא לא שלמה ובלי צורה. וזה נמנע מהמלאות. בעוד שהיא עצמה חוזרת לבן זוגה "המשתוקק". המחשבה על האלוהות נקראת "החוכמה" והיא סוג נמוך של סופיה, חוכמה.

אלא שיש שתי סופיה, זאת הראשונית הגבוהה וזאת שנובעת מהתשוקה של סופיה, היא הביאה ליצירת בורות שבגללה נברא העולם. סופיה נמצאת במצב ביניים בין הפלרומה לעולמות החומר. ישנו גבול – horos  בין הפלרומה לעולם שמנע את זיהומה. אלא שההפרעה הייתה גם בפלרומה וזה הביא ליצירת עוד שני איונים: כרייסט ורוח הקודש.

הכרייסט לימד על האב שהוא בלתי נתפש (הטעות של סופיה), ורוח הקודש הביא להסרת ההבדלים ביניהם. ,כך שכולם היו מיינד, כולם מילה שלימדה אותם לתת תודה והביאה מנוחה. האיונים היו בהרמוניה ומנוחה והתוצר של זה היה ישו שנקרא המושיע, כרייסט שני, מילה, וכן יצרו פמליה של מלאכים שילוו אותו.

כרייסט חמל את החוכמה, שהייתה כמו עובר, דרך הצלב הוא נתן לחוכמה צורה, וניחוח שלו וחזר למעלה, החוכמה ניסתה לרדוף אותו אך נעצרה על ידי גבול שאמר ioa מכאן אולי השם "יהוה". החוכמה לא יכולה לעבור את הגבול מפני שהיא מעורבת בתשוקות כגון פחד, צער, והיא צריכה לעבור קודם שינוי. וזה מה שיוצר את העולם והדמירוג. מהדמעות שלה באה הלחות, מהצחוק הדברים הזוהרים, מצערה החומר.

לתחינותיה כרייסט שולח לה את המושיע, כרייסט שני, עם פמליה של מלאכים. ממנו היא מקבלת מידע שהוא לפי הידע. הוא מפריד אותה מתשוקותיה, אוסף את התשוקות והם נהפכים למרכיב החומר בבריאה. השינוי של החוכמה יוצר את הנפש, המרכיב הפסיכי, לבסוף החוכמה בשמחתה מייצרת את הצורה של המלאכים, הפרי שלה הוא המרכיב הרוחני בקוסמוס.

כרייסט מחזיר את סופיה להרמוניה. הרצון של סופיה לחזור לעצמה יוצר סופיה נחותה יותר שהיא החוכמה. מהתשוקה הראשונית של סופיה נובע העולם הפיזי, מהגעגועים שלה לחזור לפלרומה נוצר העולם הפסיכי, ומהשיקום שלה על ידי כרייסט נוצר העולם הרוחני. כתוצאה מכך ישנם שלושה סוגים של אנשים: הפנאומטים, הפסיכיים והפיזיים.
כמו בקבלה יש לנו קלקול ראשון שמתוקן בעולמות האנרגיה ובזכותו יכול להיות תיקון שני של העולמות הפיזיים.

במקום להתעסק עם המרכיב הרוחני שהיא בראה החוכמה פונה למצוא צורה לנפש בעולם התחתותן, דרך הדמירוג שהוא מלאך נוצר העולם שהוא שיקוף של השלמות, שבע הרקיעים.

הדמירוג לא מודע למי שמעליו, יוצר את השטן, רוחות הרוע. הוא בור אך לא רע. החוכמה היא ברקיע השמיני. הדמירוג בשביעי, שם גן העדן. הוא יוצר את האדם  מחומר נוזלי שלתוכו נושף כוח ספיכי. בתחילה הוא רוח חיה ורק לאחר מכן נכנס בגוף. בלי שהתכוון הדמירוג מכניס את הרוח שהחוכמה יצרה. זרע הרוח. זה הכנסייה שהיא שיקוף של הכנסייה של האיונים. הנפש של אנשים מהדמירוג, הרוח מהחוכמה. הבשר מחומר. מטרת היקום היא חינוך הנפש, היא יכולה להיוושע, אך זה תלוי בבחירות שלה, יש לה בחירה חופשית.

בסוף העולם החוכמה תתחבר עם המושיע שלה בחדר הכלולות, המרכיב הרוחני יהפוך שלם. הרוחניים יתחברו עם המלאכים שלהם, המלווים את המושיע.

בבית ספר של וולנטינוס היו שני זרמים: מערבי ומזרחי. הזרם האיטלקי גרס שהאדם נולד פסיכי והרוח מצטרפת אליו בטבילה, הזרם האסיאתי גרס שהאדם נולד רוחני – פנאומי. התורה הגנוסטית לא האמינה באותיות מתות, אלא ברוח החיה ולכן הייתה פתוחה לפרשנויות ותורות חדשות, התפתחות כיתות ומורים.

פטולמאוס שהיה תלמיד של וולנטינוס מהזרם האיטלקי כותב מכתב לפלורה תלמידתו, שנשמר במלואו. תלמיד אחר שלו מרקוס marcus הביא את השיטה לצרפת ופיתח סוג של גימטרייה וקבלת אותיות. השפעה פיתוגראית.
במכתב לפלורה מחלק פולמאוס את חוקי התנ"ך לשלוש: חוק אלוהים, המצאות משה, חוק הזקנים, גם את חוק אלוהים הוא מחלק לשלוש: החוק הטהור שהוא עשרת הדברות בלבד. ישו מרחיב עליהם בדרשת ההר וזה החוק האמיתי היחיד המחייב. לא עין תחת עין שזה לא אלוהי, אלא לאהוב את האחר. כל החוקים של שבת, קורבן, הם רק סמלים וצריך להתייחס אליהם ככאלו. האל היהודי הוא בסדר, אבל לא אל עליון ונמצא באמצע בין הטוב לרע.

וולנטינוס כתב בעיקר דרשות שחלקם נשמר על ידי קלמנט, מזמורים ותהילים, המזמור היחיד שנשמר נקרא קיץ – קציר.
"אני רואה שהכל תלוי ברוח, אני קולט שהכל נמצא ברוח, הבשר תלוי בנפש, הנפש תלויה באוויר, האוויר תלוי באתר, מהמעמקים באים הפירות, מהרחם באה הילד"

הספרים של בית ספר של ולנטינוס עיצבו מחדש את הרעיונות השתאים, הבשורה של האמת ייתכן וחוברה על ידי וולנטינוס עצמו. tripartitr tractate הינו תיאור קוסמולוגי מסובך של הפלרומה, המתבטא בחיים על פני האדמה. הבשורה של פיליפ מעלה את רעיון חדר הכלולות והטקסים הגנוסטים, ישנם גם התפילה של השליח פאולוס, והכתב על התחייה

חסידי ולנטינוס היו נוצרים לכל דבר ועניין, הלכו לכנסיות, התערבבו עם האנשים הנוצרים האחרים, אלא ראו עצמם כעלית שנכנסה בסוד המסתורין, היו להם פגישות משל עצמם ופרשנות מקורית. הוא היה מועמד לתפקיד בישוף של רומא, או במילים אחרות אפיפיור.

הכתב על התחייה treatise on resurrection

(הקדמה של Malcolm l. Peel בספר של רובינסון מגילות נאג חמאדי). הספר על התחייה נכתב לאדם בשם רגינוס והוא דן במשמעות האמיתית של התחייה, שהיא רוחנית וקורית בחיי אנשים. ישנם שלושה סוגי תחייה לפי רוח, נשמה, גוף. התחייה קורית במעבר לחיים רוחניים. המסורת הזו מופיעה במכתבי פאולוס לטימוטי באזכור שלילי.
ישו בלע את המוות ואנו חווים תחייה, גם של גוף רוחני, קשור לטרנספיגורציה. התחייה היא לא של הגוף ולא של הרוח, ללא מודעות אישית. אלא היא התפרקות הגוף והנשמה, מודעות, לובשת גוף אור חדש.

הספר עונה על שאלות לא ברורות בברית החדשה ובמיוחד איך מגיעים לתחייה אישית, והדוגמא היא ישו, האמונה בתחייה של ישו מביאה לתחייה אישית.
בזמן המוות הנבחרים יחוו הפרדה של הפנימיות והחיצוניות. הטבע האינטלקטואלי המיינד מהגוף הנראה. אבל האישיות תישאר וזה מה שמסביר הופעות של משה ואליהו לאחר המוות (הר תבור). התחייה קורית כבר עכשיו בחיים הללו דרך האמונה בישו. מי שיודע שהמוות בלתי נמנע ומאמין בניצחון ישו על המוות, קם לתחייה, משתחרר משלטון היקום ונהיה אחד עם המשיח.

הספר שייך לבית ספר של וולנטינוס. נמצאים בו רעיונות פלטוניים של הבדלה בין עולם ההוויה ועולם ההתהוות והריקבון, עולם האינטליגנציה ועולם החישה, קדם קיום של נשמות ותרגול למוות. לעומת זאת אין חיפוש אחר חוויה מיסטית אקסטטית של אחדות עם האחד. יש התייחסות לפלרומה ראשונית שסובלת פגיעה, אותה המשיח צריך לתקן.
ישו מרכזי בטקסט ויש התייחסות לברית החדשה כסמכות עליונה והוכחה. יש כאלו הטוענים שולנטינוס עצמו כתבה. הזמן הוא אמצע המאה השנייה. ייתכן וזה היה מכתב כלשהו, כמו המכתב לפלורה.

הטקסט עצמו מתחיל בתיאור אנשים שרוצים ללמוד הרבה דברים אבל לא נוגעים באמת. צריך להאמין ואלו מעטים.
איך ישו גילה דברים בעודו קיים?
הוא דיבר על חוק הטבע שנקרא מוות. הוא היה אלוהים ואדם, דרך זה התקיים התיקון של הפלרומה.
המושיע בלע את המוות, שם בצד את העולם הקמל והפך עצמו לאיון נצחי והרים עצמו בולע את העולם הנראה על ידי הלא נראה. נתן לנו את דרך הנצחיות, סבלנו וקמנו אתו ועלינו לשמיים. כשאנו בעולם לובשים אותו אנחנו הקרן, מחובקת אתו עד שקיעתנו, המוות. ואז עולים לשמיים אתו כמו קרניים של השמש, זאת התחייה הרוחנית שבולעת את הפסיכי באותה דרך כמו הגשמי.
קמים לתחייה בזכות האמונה, המחשבה שלאלו שנושעו לא תיעלם, והמיינד של אלו שידעו אותו לא יעלם. נגזר מלכתחילה שלא ניפול לטיפשות אלו שבלי ידע, אלא נכנס לחוכמה של אלו שידעו את האמת.
הפלרומה חזקה, העולם חלש, הכל הוא מה שהוא מכיל, לא נברא אלא היה קיים. קיבלנו גוף כשירדנו לעולם, ונקבל גוף שנעלה לאיון, יותר טוב מהגוף הוא זה שנותן לו חיים.
זה שבא מהוויה לכבודך האם איננו שלך? הוא קיים בתוכך? אבל מה הוא שחסר לך בחייך? שעשית מאמצים ללמוד?
הדבר היחיד שגואל אותנו מהעולם הוא הכל שאנו הננו. קיבלנו ישועה מקצה לקצה צריך לחשוב כך, רק החלקים החיים ייוושעו, אלו שבפנים יקומו לתחייה, לא החלקים הפיזיים. התחייה היא גילוי אלו שקמו כמו אליהו ומשה. העולם הוא אשליה. הכל ישתנה, אבל לא התחייה, היא המעבר לחדש, הגילוי של מה שישנו, השינוי של דברים. האור זורם אל החושך, בולע אותו והפלרומה מתקנת עצמה. אלו הדימויים של התחיה
אל תחשבו בחלקים, וחיו בפשרה. מי שיודע שימות, יכול להחשיב עצמו קם לתחייה גם כן.

הנושאים הקיימים בספר הם ההרס של הרע מצד אחד וההתגלות של הנבחרים מצד השני, הפתרון של האצלת אמת ורוח, החסד הוא מהאמת.
הישות המקורית היא עומק, תהום, מעליה – תחתיה הפלרומה של זוגות איונים, סופיה תחתונה. יש דברים שקורים בתוך המלאות ויש מחוצה לה. בין שתי העולמות ישנו גבול שנקרא צלב.
התשוקות והרצונות של סופיה נהיים החוכמה בעולמות התחתונים. אלוהים הוא בתוכנו.

מדרש בשלושה חלקים tripartite tractate

התוכן מתחיל בתיאור המונאד, האלוהי, המקום. ישנם מגבלות לשפה על אלוהים, אי אפשר לדבר עליו ולתאר אותו, הוא אין סוף, לא קיים, כמו בקבלה. הגישה של הספר מזכירה את האופנישנדות ההודיות, מה הוא לא, הדרך היחידה היא שתיקה, מנוחה.

זהו טקסט וולנטיני שאולי הינו תשובה להתקפות של איראנוס וניכרת בו השפעה של אוריגנס או מקורות משותפים. נכתב על ידי מורה גנוסטי במאה ה3 כנראה ביוונית תחילה, אין לו שם, ולכן ניתן השם "דרשה בשלושה חלקים". יש כאלו הטוענים שכתב אותו ולנטינוס עצמו או אחד מתלמידיו.
בספר יש גישה מוניסטית אחידה לכוח הלא נראה. הוא לא מתואר כאנדרוגינוס, אלא כאחד, ויש לו שני ילדים המהווים את הטריו והם הבן והכנסייה. ניכרת בטקסט התייחסות נוצרית ורביזיה של מושגים וולנטינים, מסיבה זו הוא שונה וסוטה מהתפישה הגנוסטית הרגילה.
הנפילה היא לא של סופיה אלא של הלוגוס, שעושה זאת מרצן ובהסכמת האב, מתוך אהבה. נוצרים מערכות של כוחות hylic- חומרי ופסיכיים. אין דמוניזציה של הדמירוג. במהלך הבריאה החלק הטוב של הלוגוס מתפצל ממנו – הגברי, וחוזר אל הפלרומה, יחד עם הכוחות שם בורא את המושיע. החלק הנשי הנמוך נשאר בעולם.
האנושות מתחלקת לאנשים חומריים, נפשיים ורוחניים – פנאוטים, ומובדלת על ידי ההכרה שלה במשיח שהופיע. הפנאוטים הכירו בו מייד, לנפשיים יש עדיין תקווה.

בטקסט עצמו מופיע האב הראשוני שאין לו התחלה וסוף אבל מתואר במגדר זכרי, ומעצם זה שהוא אב יש לו בן, הוא נוצר מעצמו, יודע עצמו.
הבן הוא הראשון כי אין לפניו ואחרון כי הוא בן יחיד ואין אחריו, הוא הפרי, שנותן עצמו מנדיבותו.
הכנסייה הייתה קיימת עם הבן מההתחלה. הבן הוא ללא התחלה, לבדו קיים, אך הוא נותן כבוד לעצמו ואהבה. הכנסייה קיימת לפני האיונים שמכירים באב ובן – זה נרמז. הכנסייה בוראת את האיונים. אין פירוט של השמות או החלוקה שלהם, אלא הם רבים ומאוחדים עם העיקרון הראשון, מבורכים ומברכים. כל אחד מהם הוא שם של הטוטליות, האחד שמוזכר בשם הוא ה"אמת".

אחד האיונים הוא לוגוס, שתכונתו היא חוכמה, שהוא נוצר מתוך רצון חופשי במחשבותיהם של אנשים, כדי לאפשר לאיון הזה ליצור את עצמו, כדי שיוכל לשכון במחשבות האנשים. ובמה שהם יחשבו. הם יצרו אותו. מטרתו לבחון את הנסתר, לעבור מעבר לגבולות של הטוטליות. הוא היה טוב, נולד קטן ואחרון, ופעל מתוך אהבתו למה שסובב את התהילה המושלמת, ברצון אביו. האב והאיונים התרחקו ממנו כדי שיוכל להתקרב לגבול.

הלוגוס הוא סיבה לסדר שצריך לקרות. הוא פנה אל החושך ושכח, הספקות נבעו בו מזה שהיה רחוק מהאב, ונוצר העולם הפגום. אלא שבאלו שנוצרו נטעה השאיפה והגעגוע אל האב. החלק שחזר אל הפלומה ייסד את "בית הכנסת של הישועה", כל זה קרה לפני שהאדם הפיזי נברא.

הספר נוגע בהיסטוריה האנושי כללית והיהודית במיוחד, כביטוי סוגים שונים של בני אדם ולוגוס, חומרי, רוחני. הציפיה לבואו של ישו, לאחר מכן מדבר על הולדת ישו בבשר.
הטקסט עונה על כל הצרכים של האמונה הנוצרית הבסיסית.
ישו הוא שיקוף של האחדות הראשונית, השליחים והקדושים של האיונים.

גילוי וולנטיני על משיח, טבילה ואוכריסט a valentinian exposition

הקדמה  elaine h. pagels מתוך מגילות נאג חמאדי של רובינסון).

זהו המקור הוולנטיני היחיד המתייחס לסופיה (ב"מדרש שלושה חלקים" מחליף הלוגוס את סופיה). הטקסט מרחיב על מקור הבריאה ותהליך הגאולה במונחים של תיאולוגיה וולנטינית.
המחבר מתחיל בהבטחה לגילוי המסתורין, תפילות ומנחות של הטבילה והאוכריסט. זה מעין קתכיזם סודי למועמדים לחניכה לגנוסיס. לאחר גילוי המסתורין המועמד מוזמן להשתתף במשיחה, טבילה ואוכריסט, לפי הבנת הגנוסטים הנוצרים.
הטקסט מגלה וויכוחים תיאולוגים בין כמה קבוצות וולנטיניות שונות, הוכחה לנכונות התיאורים של טרטוליאן עליהם, שיש ביניהם חילוקי דעות בנושאים תיאולוגיים. הוויכוחים הם בנושאים הבאים: התשוקה של סופיה (מה הניע אותה?), הגבול (מה הם תפקידיו?), המקור הראשון, האם הוא מונדי – יחיד או דואלי? ועוד.

לפי אריאנוס, ולנטיוס והתלמיד שלו פטולמי אמרו שהמקור הוא דואלי ומורכב מאב ובת זוג נשית בשם שתיקה – אם כל הדברים. אלא שהטקסט שלנו מונאדי – יחיד. השתיקה נובעת מהאב והיא רק היבט שלו, מקום בו הוא נח.
הכותב דן במהות הגבול, לו ארבע כוחות, בעוד שבכתבים וולנטינים אחרים מדובר על שניים. הגבול מפריד בין התשוקה של סופיה לפלרומה ומגן על האיונים, אך גם מגביל את סופיה מלהיטמע באב, ולבסוף מפריד את התשוקות שלה ממנה ומאשר אותה בו בזמן.
העניין השלישי הוא המשמעות של סבל סופיה. לפי איראנוס היו וולנטינים שאמרו שסופיה, בעברה על תפקידה בפלרומה, רק ביטאה את התשוקה של האיונים לחיבור קרוב יותר לאב, אחרים אמרו שהיא באופן מודע רצתה לעלות מעל המקום שלה, והעזה לחקות את האב עצמו לשם כך. סופיה הפרה את ההרמוניה של הפלרומה מרצון, ואז התחרטה ופנתה חזרה לאב.
הטקסט מספר איך סופיה שסובלת בבידוד מתחרטת ומקבלת את הכרייסט שיורד כבן זוגה השמימי. האיחוד שלהם מראה את רצון האב שהכל בבריאה יהיה בסינרגיה, הכל יבוא לאחדות והשלמה.
בסוף הטקסט יש נוסחאות מעניינות, תפילות וברכות המלוות טבילה גנוסטית ואוכריסט

הטקסט עצמו מרחיב על הטבילה השנייה, מהעולם לירדן, ומהעיוורון של העולם למראה אלוהים, מהגופני לרוחני, מהפיזי למלאכי, מהנברא לפלרומה, מהעולם לאיון, מהעבדות להיות בנים, מהתסבוכת אל אחד אחר, מהמדבר אל הכפר, מהקר אל החם… נהיינו מגופי זרע לגופים עם צורה מושלמת.

הבשורה על פי פיליפ

לפיליפ תפקיד חשוב בספרי הבשורה, הוא זה שמלמד את הסריס האתיופי. הוא היה תלמיד של יוחנן וקשור לטבילה, פיליפ קשור לשומרונים, הוא היה השליח אליהם ומזכיר את סימן מאגוס.
הוא היה מבית צידא, והטיף בחופי הים השחור, סוריה ופרגיה. נצלב בהירפוליס – פמקולה בטורקיה.

הבשורה של פיליפ נמצאה ביחד עם הבשורה של תומא, האפוקריפטה של יוחנן, המהות של הכוחות (ארכונים) וכתבים על מקור העולם, הנפש, תומא המתחזה. ועוד כתבים בנאג חמאדי. הספר מתוארך לאמצע המאה ה3 לספירה, לאחר תומא ויותר מורכב ממנו.
הטקסט מורכב ממספר קטעים שכנראה הגיעו ממקורות שונים, ואולי גם מתקופות שונות, כשהקדומים מהמאה ה2 לספירה. הוא נמצא בקופטית, אבל היה כנראה מקור יווני קדום יותר.
השם פיליפ ביוונית הוא "אוהב סוסים" הספר הוא פסיואפיגרפיה, לא הוא כתב אותו.
הספר מגלה איך למצוא את המורה בתוכך, מספר על הקשר שבין האב והבן, הקשר שבין אהבת הבורא והמושיע, המופיע באיחוד שבין הגבר והאישה.

נאג חמאדי היה אזור של קהילות פכומיות קדומות, 40 ק"מ צפון ללוקסור. כנראה שמי שהחביא את המגילות היו כמרים נזירים אורתודוקסים במאה ה4, שנרדפו על ידי ההגמוניה הקופטית שדגלה במונופיזיטיזם נוקשה. הטקסטים מראים על אנושיותו של ישו, גם מבחינה מינית. זאת הייתה כפירה בתוך כפירה. הבשורה של פיליפ מפרטת את הסקרמנטים, חמישה המסתורין השונים, שהראשי שביניהם הוא חדר הכלולות. יש בספר אזכור מיוחד למרי מגדלנה אותה ישו הוא מנשק על פיה.
הטקסט כופר בלידת הבתולין של ישו וטוען שהיה בן של יוסף (הוא עשה את הצלב שעליו צלבו את ישו). ישו זרק 72 בדים לתוך כלי הצביעה וכשהוציא, כולם נהיו לבנים. יש חוכמה ויש אכמות, מצלצל כמו מוות, זאת החוכמה היודעת מוות.
האדם היה בתחילה אנדרוגינוס שלקחו ממנו חלק ועשו אישה, זה הביא לפירוד ומוות. הסקס מחבר בין הניגודים ומעביר את הזרע של האור באנשים המובחרים. זה מזכיר בודהיזם טנטנרי, אבל המטרה היא התאחדות עם התאום הרוחני, יש לנו סופר אגו אלוהי.
לא מספיק ללכת אחרי ישו צריך להיהפך לישו ואפילו לאב אלוהים. יש חשיבות למשיחה, שני סוגי טבילה, הראשונה לסליחת חטאים והשנייה לשינוי טרנספורמציה והגעה לשלמות של הרוח.

לפי Wesley w. Isenberg הבשורה היא אוסף של אמרות המתייחסות למשמעות והערך של הסקרמנטים בתוך הקונטקסט של תפישה וולנטינית של מקום האדם וחיים לאחר המוות. בבשורה יש תשע ציטוטים קצרים ואניגמטיים של ישו כפי שהם מופיעים בבשורות הקאנוניות, וכן יש מספר סיפורים על ישו שמופיעים באפוקרפטים האחרים.
יש שלושה מלוות נשים של ישו בשם מרי, אבל העדפה למרי מגדלה.
אין נרטיב, יש אסוציאציה של רעיונות, סדרה של ניגודים, חזרה על תמות מסוימות, משמעות השם ישו, איך לחוות תחיה לפני המוות, להימלט מכוחות עוינים, אלא שהקוהרנטיות היא מקרית וייתכן שמחבר הספר פירק סיפורים מסוימים, שותל חלקים מהם בטקסט.

הנושא המרכזי בספר הוא מסתרי חדר הכלולות. יש כאלו שיכולים להשתתף בהם ויש שלא, אנשים שהם חיות. מקומם בחוץ ומתחת, במקום מעל ובתוך. ישנו ניגוד בין בנים חופשיים ועבדים, המוארים ואלו שחוטאים ומשועבדים לרשעותם. האיחוד בין גבר ואישה הוא איחוד מיסטי, נישואים מזהמים, נשים מזוהמות הם כל אלו שמשתתפות באקט המיני, התשוקה זה רוחות לא נקיות שרוצות לזהם נשים וגברים.
רק בתולות ואנשים חופשיים יכולים להנות ממסתורי חדר הכלולות. אלו נקראים נוצרים, יש להם את התחייה, האור, הצלב ורוח הקודש. המחלה של האנושות נובעת מההפרדה בין המינים, השבירה של האנדרוגינוס הראשוני, מטרתו של ישו לחבר מחדש את אדם וחווה, כפי שגבר ואישה מתחברים בחדר הכלולות, כך גם האיחוד עם ישו, אדם מתאחד עם תאום רוחני. ישנם חמישה שלבים בסקרמנטים: טבילה, משיחה, אוכריסט, גאולה וחדר הכלולות, שהוא קודש הקודשים, כמו במקדש בירושלים, זהו סקרמנט של חניכה.
הבשורה של פיליפ היא דרכי החניכה, המשמעות של שמות קדושים, פרשנות קטעי תנ"ך במיוחד מבראשית, וטיפולוגיה, קתכיזם. פיליפ ביחד עם תומא ומתיאס היו השליחים החשובים ביותר לגנוסטים. בטקסט יש מילים סוריות, וקרבה לתרגולות של המזרח, אתיקה של סגפנות, ומכאן שמקורו בסוריה.

הספר עצמו איננו אמרות חוכמה ולא סיפור מעשה, אלא אוסף של טקסטים לא בהכרח קשורים ביניהם, הנוגעים בנושאים שונים. הטקסט מושפע מתפישות יהודיות ונוצריות קדומות, כמו גם גנוסטיות, הוא הזדמנות לדמיון ושיקוף. על היבטי הנצרות הנסתרים
בבשורה של מרי מגדלנה שואל פטר: כיצד זה אפשרי שהמורה דיבר בצורה זו עם אישה, על הסודות שלא נגלו לנו. האם אנו צריכים לשנות מנהגנו ולהאזין לאותה אישה?
הבשורה על פי פיליפ יכולה לשנות נקודת מבטנו על יחסי גברים נשים, מיניות, ישו ומריה המגדלה. צריך קודם כל להתעורר לחיים ואז למות, חיי נצח נמצאים בתוכנו, צריך לעורר את הישו בתוכנו לפני הניסיון. הפנאומה שלנו קמה לתחייה, נולדת. רק מה שאנו נותנים המוות לא יכול לקחת. המשיח בא לשחרר בנו את היכולת לתת. צריך להיהפך לקורבן מרצון. המשמעות של הקורבן היא לתת בחייך, ולא למות על הצלב. ישו נותן מעצמו.
אין טוב ורע, בשם הטוב נעשו דברים רעים. אם עוקרים את הזרע שלא נבט, אז גם פוגעים בזה שנבט. כל מעשה טוב יש בו גם פוטנציאל רע, אם משתמשים במילים יהיה גם רוע. המילים מרחיקות אותנו מאלוהים, שגם הוא מילה ואי אפשר לתארו. רק בשתיקה ניתן לקלוט אותו.
אמון ומודעות בחיבוק מביאים לקדושה. המילה מתגשמת בבשר דרך המחשבות של ההורים בזמן העיבור. בזמן האקט המיני משהו יכול להצטרף להורים ולהביא להולדת ילדים אצילים, קריאה של נשמה משושלת קדושה.

במיתולוגיה היוונית ההפרדה בין גבר לאישה היא עונש, והאדם שואף לאחדות הראשונית, האנדרוגינוס, לחצי החסר. ביהדות לעומת זאת המשיכה היא הזדמנות לידע עמוק יותר של הבורא. ביוון המשיכה לאחר נובעת מ penia  כאב, חוסר, בעברית המשיכה לאחר נובעת מ pleroma  גודש, עליה על גדותיו. אמון ומודעות בחיבוק, דרך החיבור אנו חוויה את נוכחות השכינה. איגרת הקודש של הרמב"ן מהמאה ה13 אומרת "המסתורין של איחוד שני חיים הוא גדול, בלעדיו העולם לא יתקיים". רבי יוסף גיקטליה כותב בספר "הסוד איך בת שבע נועדה לדוד מהיום השישי של הבריאה" . כשאדם נולד נולדת גם האישה שלו, הנשמה התאומה, יש לו שני פרצופים. הדואליות של זכר ונקבה היא בבסיס ההבנה של המרכבה. רוח הקודש היא הנשימה המחברת בין שני ישויות, זכר ונקבה.

הנשימה המאחדת מופיעה דרך הנשיקה של ישוע ומרים "המורה אהב אותה יותר מכל התלמידים, ותכופות נשק אותה על פיה" הבשורה של מרים מגדלנה
בנשיקה על הפה נשימה מתאחדת עם נשימה.
קודש הקודשים בבשורה על פי פיליפ הוא היכל הכלה, מקום שבו הכרובים מתאחדים זה עם זה.
אהבה ומודעות בכל פעולה, הופכות את הפיזי לקדוש, ואת האקט המיני לנוכח שכינה. המיטה נהפכת למקדש, הזמן למקדש נוכחות יהוה.
הבשר זה המילה – לוגוס, הדם הוא הנשימה – פנאומה. מי שמקבל בברכה את המילה והנשימה מקבל את דמו ובשרו של ישוע, מזון, שתייה ולבוש.
המקום של התבונה – נאוס הוא בעל חשיבות עליונה, היא מסוגלת לשתיקה והרהור.

לפי doresse בבשורה על פי פיליפ מדובר על איחוד מיסטי בין אש ומים, טיהור על ידי שניהם ומשיחה באור, ועל ידי זה אדם מקבל את השותף השמימי שלו, הרוח, ויש איחוד מיסטי ביניהם המקביל לנישואין. החיבור של חותמות מים ואש מוזכר גם בבשורה הסודית של יוחנן, הבשורה למצרים ועוד.
בבשורה על פי פיליפ מוזכרת מרים אחותו של פיליפ.

ישנו ספר נוסף מפעלות פיליפ מהמאה הרביעית שהתגלה לא מזמן בהר אתוס, ומתאר בצורה רומנטית את הפעולות של פיליפ בשליחותו. פרופסורFrançois Bovon   טוען שמרים במפעלות פיליפ היא למעשה מרים המגדלית ולכן השם שלה משתנה במקצת לMariamme

הבשורה של האמת  the gospel of truth

(הקדמה מאת w. attridge and George w. macrae במגילות נאג חמאדי של רובינסון) זהו ספר הקשור לבית הספר של וולנטינוס, מדבר על האחדות הנובעת מידיעה, על הנבחרים שנועדו לכך עוד משחר הבריאה לעומת שאר בני האדם, על השמחה שבהשגת האחדות והידע, ועל התפקיד החשוב של ישו, שהיה צריך למות כדי לקבל את הספר של ההארה. האמת היא מעל הכל
יש אומרים שוולנטינוס עצמו כתבו, ושהוא מוזכר על ידי איראנוס, וזה אומר שנכתב באמצע המאה ה2 לספירה. אך נעלם עד למציאת המגילות בנאג חמאדי. הספר מתייחס לבשורה על פי תומא, לכמה מאגרותיו של פאולוס, מתי ויוחנן. אין בו תיאור חיי ישו, אלא פרשנות פילוסופית על מהות העולם.

הטעות השתלטה על העולם וישו בא להבהיר אותה. פחד גורם לבורות ויש להיפטר ממנו. מי שהולך בדרכיו של ישו ימצא שלווה ואושר. ישנו גרעין ידע בתוכנו שהוא נצחי, האכלת הרעבים ומנוחה לעייפים נתפשים במונחים רוחניים. ישו הוא הדרך לדעת את האב, בניגוד לאלו שהולכים אחר החוק, והוא מלאות ואושר.
משיחה וטקסים נוצריים אחרים מוסברים אלגורית מיסטית. הבן הוא השם, יש יחס בינו לאב. המושלמים נבחרו מראש – גורל קבוע מראש, הם נקראים ולאחר מכן זוכים בחיי נצח. הפרי היחיד של האב הוא אור, פחד הוא מהשטן. ישו מציל רק את אלו שניתנים לו, שיש בכוחם להרים עצמם מההמון.
הספר מאפשר להסיר את הווילון, המסך שמסתיר את המציאות הרוחנית. המסך שמפריד את האב מהבריאה והיצורים.

זו דרשה נוצרית על ישועה דרך ידע אלוהים, שיקוף מעודן ומרגש של עבודתו ודמותו של ישו הקשור לבית ספר הוולנטיני, נחשב ליצירה של ולנטינוס עצמו משלוש סיבות: האלגנטיות של הביטוי, הדמיון לקטעים המצוטטים האחרים, והקדימות.
זהו המנון ולא בשורה המחולק לשלושה חלקים עיקריים:
החלק הראשון יצירת הטעות מהאב, ולא באחריותו, מיתולוגי. ישו ועבודתו כמגלה ומורה, ישו במקדש, מות ישו ופרשנותו כאקט התגלות של האב, דרך זה כוחות הטעות מנוצחים.
החלק השני מתאר את השפעת גילוי הבשורה של האמת, אחדות עם האב, קיום אמיתי, עוררות, שמחה, פתיחת הדרך לחזרה לאב.
החלק השלישי מתמקד בתהליך החיבור מחדש למקור הראשוני, החזרה מתחילה כמשיחה קלה, דרך הבושם, זה הרוח של הנצחי, המייצרת מחילה. שליח החזרה הוא הבן שהוא השם של האב. זיהוי של השם והבן מביא לעומקים של הטקסט, המשלבים סמנטיקה פילוסופית עם רוממות נוצרית יהודית.
סוף הספר  מתאר במונחים חגיגיים את מטרת תהליך החזרה, מנוחה באב. מה המשמעות של לדעת את אלוהים ולהיות אהוב על ידו. בטקסט יש תחושה דתית מקורית מעורבת במורכבות תפישתית וספרותית.

במהלכו אנו לומדים בצורה פואטית, דימוי לאחר דימוי, שישו הוא מורה שמראה את הדרך לאלוהים, הצלב הוא מטאפורי. טעות מנסה לצלוב את ישו, אך הוא מגיע לאחדות וחי.

כרייסט מציל את סופיה אבל התשוקה שלה נזרקת מהפלרומה ונהפכת ל"החוכמה". לכבודה נוצר העולם הזה. ישו המשיח המובדל מכרייסט, נוצר כפרי של המלאות ובא לעזרת החוכמה של העולם. וכך ישו כרייסט וחוכמה מתחברים.
יש ספרים שבהם החלק השלם של סופיה נפרד ממנה והפך לבן כרייסט, יש ספרים שישו נמלא במילה בטבילה. כשישו מתחבר עם כרייסט והחוכמה עם סופיה, סופיה מקבלת את ישו כרייסט, הכל מתאחד, והמלאות מקבלת חזרה את סופיה בשמחה.

זהו אחד הספרים היפים והעמוקים ביותר. הבשורה היא שמחה לאלו שקבלו מאב האמת את החסד של לדעת אותו דרך הכוח של המילה שבאה מהפלרומה. האחד שהוא המחשבה והמיינד של האב, המושיע, השם הוא הבשורה של תקווה.

בטקסט עצמו הטעות נהייתה בגלל בורות לאב שהביאה צער וטרור וערפל, הטעות לא ידעה את האמת ויצרה את הבריאה. ידע נברא מהאב כדי להיפטר מהטעות, ידע האב יביא להיכחדות הטעות, האיר את החשכה דרך המשיח, דרך האמת לנבחרים.
הטעות רדפה אותו הוא מוסמר לעץ ונהיה עץ הידע של האב. אלו שאכלו נהיו שמחים כי מצאו עצמם בו ואותו בתוכם. האב הוא לא קנאי (כמו האלוהים העברי) איך יכולה להיות קינאה בינו לבין חלקיו?

ישנו ספר חי שקיים במחשבת האב מלפני הבריאה ורק ישו יכול היה דרך מותו לקבל אותו ולהעביר לאחרים. הוא לימד ושנאו אותו, רק הילדים קיבלו. הרצון של האב התגלה לאחר מותו של ישו כמו צוואה שמתגלה לאחר המוות. הוא לבש על עצמו מחלצות אור ועבר דרך מקומות הטרור והפחד מביא ידע ומגרש השכחה.
החיים מוזכרים בספר החיים, הם מקבלים הנחיות לגבי עצמם, חוזרים לאב. הידע מביא אותם חזרה. כך הטוטליות חוזרת לאב ומתקנת עצמה, כל אחד מקבל את שלו.

האב קורא בשמות אלו שיקבלו ידע, הוא ידע אותם מראש (מזכיר את הגזרה הקדומה של האיסיים). למסכנים אין שם והם ייעלמו, מי שיש לו ידע נקרא מלמעלה, ואם שומע עונה ועולה אל זה שקרא, מגיע למנוחה, שמו מגיע אליו, הוא יודע מנין מבא ולאן הולך, חוזר לעצמו לאחר  מצב השכרות
משיגים ידע במעמקים של זה שחובק הכל. האיונים הם האותיות שלו, לא תנועות ולא הברות, אלא אותיות אמת כל אחת מהם מחשבה שלמה (מזכיר ספירות), הן כתובות באחדות, שדרכה ניתן לדעת את האב.

הטקסט אומר שהחוכמה שלו מהרהרת במילה, והלימוד מבטא אותה, הידע שלו מגלה אותה. ההימנעות שלו היא הכתר על זה, השמחה בהרמוניה עם זה, התהילה רוממה זאת, הדמות שלו גילתה זאת, המנוחה קיבלה זאת לעצמה, האהבה יצר גוף סביבה, הנאמנות חיבקה זאת. בצורה זו המילה של האב מתקדמת בטוטליות כפרי ליבו והטבעה של רצונו. זה תומך בטוטליות בוחר אותם ומקבל את הרשמים של הטוטליות, מטהר אותם ומביא אותם חזרה לאב, לאם, ישו של מתיקות אין סופית.

האב מגלה חיקו – רוח הקודש החבוי. ישו מבטל את הצורה שבה שירת, העולם הוא המקום שבו יש קנאה ועימות הוא פגום, המקום שבו האחדות מושלם. כשאדם יודע הבורות נעלמת מעצמה, החושך נעלם כשהאור מופיע. החומר מתכלה באש האחדות.
יש אנשים שיש להם כדים פגומים, צריך לשבור אותם ולעשות אחרים, מהשמיים הגיעה חרב עם שתי קצוות, זה המשפט. האמת היא פה האב והלשון רוח הקודש, מי שבאמת מחובר לפה האב על ידי הלשון. הכל זה האצלות שלו.

הטקסט מספר שהם היו בשינה עמוקה וחלומות רעים והקיצו. הרוח שלחה להם יד והם קמו, ראו ושמעו אותו, טעמו הריחו ונגעו בבן האהוב. הוא הדריך אותם. מסופר על ישו ומעשיו המופלאים, מעבר שלו דרך האנרגיות והבאה של ברכות אנרגטיות ורוחניות. המספר תשעים ותשע מופיע ביד שמאל והמספר אחד ביד ימין (במו באסלאם, אלא תשע עשר בימין), ביחד מאה מספר של האב. יש הרחבה על השם שלו: והמספר מאה מזכיר מאה שמות.
האב שם לב אלינו, יש תחושה של השגחה אישית גם דרך הבן. ניחוח האב שנמצא בכל, נקלט דרך הנשימה. זה חם, אלא אם כן מתקרר ומגיע דרך האדמה ואז קר, בצורה פסיכית.

זאת הבשורה של אלו המגלים את הפלרומה בעודם מחכים לישועה מגבוה, אלו שדמותם אור. הפלרומה באה, האב בא, והוא ימוסס החומר (מלכות שמים). השם של האב זה ישו, ניתן לראות אותו אבל לא את השם.
חרטה ומחילה הם הדרך לתיקון. לכן צריך להיות מוטרד בתחילה, כפי שאמר ישו, כדי לקבל חזרה את אור הפלרומה, להיות משוחים בשמן אור שלה. זה החסד של האב, אלו הם הכדים המלאים.
בכל הטקסט יש עניין של קריאה ותשובה, ומכאן חשיבות השמות. הקיום תלוי בשם.
האלוהים הוא טוב ולא כועס (רמז ליהדות). האיונים לא יורדים לשאול, הם נחים באלוהות, תמונה הרמונית. הם האמת והאב בתוכם. ויש רמז למושלמים, מחוברים לשורש, מקום המבורכים.
האחים שבאהבת האל, קיימים בחיי נצח ואמת, מדברים על האור המושלם הממלא אותם, נמצאים במנוחה במקומותיהם, רוחם שמחה ומרוממת. האחד הוא טוב וילדיו מושלמים וראויים לשמו, הוא האב שאוהב ילדים מסוגם.

ביבליוגרפיה

the nag hammadi library, James. E. Robinson

The gnostic discoveries, m. y. meyer

Michael a. Williams. rethinking Gnosticism

the secret books of the Gnostics, jean doresse