הקדמה אישית

בגיל 60 החלטתי שאני יוצא במסע עלייה לרגל לירושלים בכדי למצוא מה טומן בחובו העתיד. לפי תפישתי לאדם יש שלושה פרקי חיים: הפרק הראשון, לפחות בישראל, הוא עד גיל 21 , שבו החיים של האדם נקבעים על ידי הסביבה. הפרק השני הוא זה שבו אדם יוצר את חייו בעצמו, בין גיל 21 ל 50-60- , שזהו הזמן שבו הוא בונה משפחה וקריירה ומגדל ילדים. והפרק השלישי הוא מגיל 60 והלאה, שאז האדם הוא שוב ברשות עצמו, לאחר שעבר את השיא מבחינה פיזית ולרוב גם מבחינת קריירה, הילדים עזבו את הבית והוא ניצב בפני הזקנה.

כולנו עוברים את השלבים הללו, אבל בשניים מתוך שלושת הפרקים של חיינו יש לנו אפשרות לעצב אותם בעצמנו. הפעם הראשונה היא בפרק השני, ובמיוחד בתחילתו בין הגילאים 21 ל 30- , שאז האדם הוא בשיא כוחו ויכול לבנות את עצמו מחדש לקראת השנים שלאחר מכן, בניית קריירה ומשפחה, ללא קשר לאירועים בילדותו או למקום שממנו הוא בא. אדם מפתח תקוות וציפיות, כישורים וקשרים ויוצא לכבוש את העולם. לאחר מכן מגיעות שנים רבות של עבודה ומשפחה, ואז מגיע השינוי: הילדים עוזבים את הבית, הגוף מתבגר, ולפתע אתה מוצא עצמך בן 60 כשהקריירה כבר מאחוריך, כשפחות או יותר נדמה לאנשים שהם מכירים אותך ולא מצפים ממך להפתעות, וגם אתה בעצמך לא נלהב לשבור את הכללים, ודווקא אז זה הזמן לצאת מסע. מכיוון שבגיל הזה הכוח עדיין במותננו ואפשר ליצור בפעם השנייה חיים חדשים לקראת הפרק השלישי, חיים שניתן לקרוא להם "חיי הזקן", ובהם יש מימד נוסף והוא ההתייחסות אל המוות הממשמש ובא. שנות ה 50- וה 60- שלנו הן הזמן שבו אפשר לבנות את חיינו כך שהגוף הרוחני שלנו ישרוד גם לאחר המוות.

בזמן בניית הפרק השלישי בחיים אנחנו מגלים את ייעודנו. אנשים רבים טועים לחשוב שהייעוד הזה מתגלה בגיל צעיר יותר, בפרק השני של החיים, אבל זה כך לעיתים נדירות בלבד. רוב האנשים נסחפים בזרם החיים, ורק לאחר שהם "כובשים" את העולם הם מתפנים לחשוב על עצמם וייעודם, אם נשאר להם כוח לזה. אלא שמה שקורה ברוב המקרים הוא שאנחנו ממשיכים להיסחף עם הזרם ונצמדים למה שמוכר ו"בטוח", כלומר הקריירה והמעמד, חיפוש הריגושים וההנאות, האדרת האגו ובניית הטריטוריה )שכבר בנויה(, במקום לעצור רגע, להתנתק מהזרם הרחב והסוחף ולצאת למסע של חיפוש עצמי מסוג חדש.

כשהייתי בן 56 נחתה עלי ההכרה הזו, ולכן בגיל 57 התחלתי בעבודה של כמה שנים שקראתי לה "תכנית חומש". מטרתה של תכנית החומש הייתה לאסוף את כל הפירות שהבשילו ונאספו במהלך החיים השניים, ולגבש אותם לסדרה של ספרים שאוכל לפתח אותם ולהשתמש בהם ב 30- השנים הבאות של הפרק השלישי בחיי. 1 כשהייתי בן 60 כבר סיימתי את עיקר העבודה: כתבתי 17 ספרים על מסורות רוחניות בארץ ובחו"ל שמסכמים את המחקרים והתופעות שנחשפתי אליהם במשך 40 שנה, אישרתי את הצעת המחקר לדוקטורט, 2 וגם התעסקתי מעט בהבטחת עתידי הכלכלי, עשיתי את מה שצריך ולא יותר מזה. יחד עם זאת, עם המעבר לעשור השביעי הרגשתי שמשהו חסר, ולכן החלטתי לצאת למסע עלייה לרגל מהגליל )שבו אני גר( לירושלים בכדי לברר דרך המסע והתהליך הנלווה אליו מה אני רוצה מעצמי בגיל המבוגר, ולברר זאת באופן מהותי ועמוק, מעבר לחישובים השכלתניים והתובנות הרוחניות ואולי גם הרגשיות, הספר שלפניכם מספר על המסע הזה. לתכנית החומש המקורית שלי היו שלושה שלבים: שלב ראשון, שאותו כבר סיימתי, היה לכתוב במשך שנתיים את סדרת הספרים על מסורות רוחניות בעולם; שלב שני, שעתה אני בסיום שלו, הוא לכתוב את סדרת הספרים של מסורות רוחניות ומקומות קדושים בישראל )וספר זה הוא האחרון(; ושלב שלישי, שאותו אעשה בשנה הקרובה, הוא להשלים את עבודת הדוקטורט על מאפיינים של קדושה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל. אלא שמדי פעם, מבין המטלות של הרקולס, בצבצה לה קרן אור של משמעות ורוחניות שהגיעה אלי מבלי שהתכוונתי.