הקדמה

המפגש הראשון שלי עם תרבות יוון היה לאחר הצבא, למדתי אז ספרות באוניברסיטה, העומק של הטרגדיה היוונית המם אותי, המורכבות של החשיבה היוונית, אפלטון, אריסטו וסוקרטס, הרשימה אותי. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה שנתיים לאחר מכן, כאשר הייתי כבר בדרך הרוחנית ועשיתי עבודה של איסוף דוגמאות על חוקים טבעיים בתרבות יוון העתיקה, במסגרת מכללה אלטרנטיבית שנקראה מרקם. למדנו את החוקים שמאחורי עולם התופעות, כמו למשל: חוק השלוש )הווקטור השלישי(, חוק הארבע )עקרון המחזוריות(, וכן הלאה, וראיתי שליוונים היה ידע שאין לנו, הם הבינו איך העולם עובד וידעו לרתום זאת לטובתם. עקרון הפרדת הרשויות, למשל – שופטת, מחוקקת ומבצעת – מתחיל מהבנה יוונית של חוק השלוש, שאחד הביטויים שלו, הקרוב יותר לאדם, הוא שיש בנו שלוש נפשות: נפש צומח, נפש חי ונפש האדם, כפי שהסביר אריסטו. חוק הארבע התבטא בארבע מידות טובות שהיווני שאף אליהן: תבונה, איפוק, אומץ, צדק. ארבע הוא מספר שאפשר לבסס עליו מבנה אישיותי או חברתי, בעוד ששלוש או חמש הם דינמיים מדי. מסיבה זו מונה אריסטו ארבע סיבות לדברים: חומרית, צורנית, פועלת, תכליתית. הדברים נעים לקראת הגשמת צורתם, שהיא גם תכליתם. ומכאן שהאדם נועד להיות כפי שנועד להיות, או לא להיות בכלל.

יוון היא ערש התרבות המערבית. האור שלה זרח בכל העולם לפני 2,500 שנה. ביוון צמחו הפילוסופיה, המוסר, הפוליטיקה, ודרך המחשבה שאנו משתמשים בה עד היום, המבוססת על היגיון. אלא שבנוסף לכך, ביוון העתיקה התחילו האמנויות ציור, פיסול, ספרות, שירה ותיאטרון, מוזיקה ואף ספורט )אולימפיאדה(. היוונים היו הראשונים בעולם ששיחקו משחקים ונהנו מהאסתטיקה. יוון היא ארץ המוזות, ובמקביל לכך מקור המדעים – היסטוריה, גיאוגרפיה, מתמטיקה ורפואה. בעלי מחשבה מודרנית הופיעו לראשונה ביוון הקלאסית, וזאת בנוסף לפילוסופים, מדינאים, מחזאים, משוררים ומורים. שמות כמו אריסטו, אפלטון ופיתגורס האירו את שמי העולם.

החברה המערבית כיום בנויה על שתי רגליים: האחת היא המוסר היהודי נוצרי, והשנייה היא הגישה המדעית, החברתית, ההגיונית והאמנותית של היוונים, שהגיעה לעולם דרך ההלניזם. אלא שיוון העתיקה לא הייתה רק היגיון ואמנות, היה בה וֶקטור שלישי, צד מיסטי של חיפוש אחר משמעות וחיי נצח. ביוון התפתחו מסורות מסתורין, בתי ספר אזוטריים שלהם צורות מחשבה גבוהות. לפי שטיינר )מורה רוחני שפעל בתחילת המאה בשוויץ וגרמניה( היוונים הם הראשונים שהשתמשו בצבע הכחול באמנות, מכיוון שהופעלו אצלם לראשונה יכולות מנטליות גבוהות של האדם. היוונים נפטרו מהצד האחד מן הדת הקונבנציונאלית, מן החברה התיאוקרטית בראשות

מלך, מן האמונות התפלות של היוושעות בזכות המאגיה. הם עמדו בזכות עצמם ואמרו: "האדם הוא מידת כל הדברים", "העולם היה תוהו, באה מחשבה ועשתה בו סדר".

אלא שמהצד השני, היוונים עסקו גם בנסתר, ברוח, בנפש; אפלטון מדמה את האנושות כנמצאת במערה ורואה צללים על הקירות שנגרמים על ידי אור השמש בחוץ )מָשָל המערה(, נדמה לה שזאת המציאות, אך למעשה זוהי רק השלכה של משהו אמיתי יותר שנמצא בחוץ, והוא השמש הרוחנית – צריך לצאת החוצה ולהתבונן במציאות שמאחורי ה"מציאות". אפלטון הוא חלק מיוון שחיפשה אחר רוחניות, עולם אידיאות, שמש. הביטוי הנמוך של זה היה הפילוסופיה והלימוד, הגבוה יותר – תורות המסתורין העתיקות, תרגולות הנבואה והאחוות המיסטיות. על כך נפרט בספר, כמו גם על מקומות מקודשים ואנרגטיים, מסורות דתיות ורוחניות, אמנות ואדריכלות סמלית, מיתוס החיפוש האנושי אחר משמעות )מסע הגיבור(, ועוד.

המיסטיקן וההיסטוריון של הדתות, מירצ'ה אליאדה, מספר שישנם שני מישורים של קיום בחיים: האחד הוא הרגיל והיומיומי; אלא שמדי פעם הוא נבקע דרך כיוון או מרכוז שמביאים איתם את המישור האחר, הופעה של הקדוּשה, וזו נותנת משמעות לחיינו, הופכת את הכאוס לקוסמוס )מילה יוונית שמשמעה סדר(*. הקורס במכללה האלטרנטיבית מרקם, שבו השתתפתי וגיליתי לראשונה את הנפלאות של תרבות יוון העתיקה, נקרא "האדם מחפש אחר משמעות, חוקים וסדר". אין כמו יוון מההיבט הזה. החיפוש האנושי אחר משמעות היה בתקופה ההיא נמרץ, מגוון, נועז ונושא פרי. מספרים לנו שהפילוסופים היווניים ניסו בתחילה להסביר את מבנה החומר, הקוסמוס, מתוך תפישה בסיסית ועמוקה של סדר, אבל בנוסף לכך הם ניסו להסביר את מבנה הנפש, ואת המשמעות של הסדר, את הדרך הנכונה לחיות חיי אנוש, הן באופן פרטי והן באופן קולקטיבי. בתי ספר שונים נתנו תשובות שונות, חלקן ידועות וחלקן לא, שרלוונטיות אפילו בחיינו כיום, ויותר מתמיד. אינני מדבר רק על פילוסופיה שהייתה בתקופת יוון דרך חיים ולא מחשבה עקרה, אלא על בתי ספר של המסתורין של אורפיאוס, דיוניסוס, אלת האדמה דמטר, ואחרים. המסתורין הגדול ביותר שחיי אדם ניצבים בפניו הוא המוות. ביוון העתיקה ביטלו, מצד אחד, את האמונה בעולם שמעבר וקִטלגו אותה כלא חשובה. כששאלו את סוקרטס מה דעתו על חיים לאחר המוות הוא אמר: "אני לא יודע וזה גם לא מעניין אותי, יש לי מספיק מה לעשות בעולם הזה". אבל מהצד השני, עסקו במבנה הנשמה והנפש, בפרשנות אלגורית של המיתוס ושאיפה לחיי נצח. זה לא נועד לכולם. הפפירוס הקדום ביותר ביוון נקרא פפירוס דרווני מהמאה ה 5- לפנה"ס, והוא לוקח את סיפור האודיסיאה ומראה איך הוא מהווה למעשה אלגוריה למסעה של * מירצ'ה אליאדה הגיע לתגליותיו על שני מישורי יקום, כשאחד מפציע דרך השני, בעזרת כתיבה אסוציאטיבית במסגרת היותו סופר בדיוני, ודרך תרגולות של מדיטציות, מחשבות, הרהורים והפלגות במחוזות דימוי תרבויות עתיקות, ובמידה רבה נעשה זאת במסגרת הספר.

הנפש לחזור הביתה אל אלוהים. פפירוס זה קשור למסורת המסתורין האורפי, המספרת על הנגן המיתולוגי אורפיאוס שירד לשאול בכדי להציל את אהובתו והצליח לצאת משם ולחזור לעולם. אורפיאוס במידה מסוימת מת וקם לתחייה מחדש. לאחר הטרגדיה שחווה הוא זוכה להארה ומלמד אנשים דרך מוזיקה וריקוד את הריתמוס היקומי ומבנה הנפש. בכך הוא מקדים את זמנו של ישוע הנוצרי, שמת וקם לתחייה מחדש, ומלמד אנשים בצורה גלויה, וגם באופן חבוי בטקסט ובספרים חיצוניים, את הסוד של מות האני הישן ותחיית הרוח.

יוון של היום מתרפקת במידה רבה על מורשת שתי תרבויות שהופיעו בה במהלך הדורות. האחת זו תרבות יוון הקלאסית, שהגיעה לשיאה באתונה במאה ה 5- לפנה"ס, והשנייה היא התרבות הביזנטית אורתודוקסית, שהתפתחה במרכזים האינטלקטואליים של האימפריה הרומית החל מהמאות 3– 4 לספירה, ממשיכה את מסורת הפילוסופיה והמיסטיקה של ימי קדם. יוון של היום היא במידה רבה המשך של האימפריה הביזנטית, שנקראה האימפריה השקטה ושלטה מהמרכז שלה בקונסטנטינופול על שטחי יוון במשך יותר מאלף שנה, החל מהמאה ה 4- לספירה וכלה במאה ה 15- , מבוססת ומבססת את הנצרות האורתודוקסית. יוון היא לב הנצרות האורתודוקסית. המסתורין היווני ממשיך במסגרת נצרות זו, שהיא הרבה יותר מיסטית מהמערבית, ושומרת על מסורת התיאוזיס – הפיכת אדם לאל, והֶסיכאזם – מדיטציית ההירגעות וההתחברות לאור הרוחני.

היוונים הם עם מאמין, הכנסייה שמרה על הזהות הלאומית והתרבות במשך מאות שנים של כיבוש זר. המרכז הרוחני של הנצרות האורתודוקסית נמצא בהר אתוס בצפון יוון, כך שהנצרות הביזנטית אורתודוקסית היא חלק מהותי ואינטגרלי של החברה. יש לנצרות זו פן מיסטי אזוטרי. בספר אכיר לקוראים את המקומות המיוחדים של נצרות זו, הממשיכים מסורות של ימי קדם, ואראה איך המסורת של התפתחות רוחנית זו דומה למסורות המסתורין של אורפיאוס, דיוניסוס ודמטר, ובמידה מסוימת ממשיכה אותם. ישוע הוא דמות אורפיאוס שירד לשאול ויצא בשלום, או דיוניסוס הנקרע לגזרים וקם לתחייה מחדש.

יש כמובן דברים חדשים שהגיעו עם התפתחות הנצרות, כמו המוסר היהודי, ומסורות רוחניות ממקורות אחרים כגון הפלטוניזם האלכסנדרוני, אבל ככל שחופרים יותר עמוק חוזרים אל יוון העתיקה, מקור כל הדברים.

יוון של היום, כמו רוב מדינות העולם, מתרפקת על הקפיטליזם המערבי. כולם רואים את אותם סדרות בטלוויזיה – כוכב נולד, מאסטר שף, אבל בשפה שלהם, כולם כל הזמן עסוקים בפלאפונים שלהם, ובמיליון הודעות שאין להן כל משמעות, ושכל תכליתן להעסיק את האדם מבוקר ועד ערב. כולם נחשפים לאותן שאיפות )כסף, מין, כוח( ולאותם יצרים. המטרה של הטייל הרוחני ביוון היא להתרחק מכל זה ולצאת למסע בעקבות גיזת הזהב הפרטית שלו, להפליג בין האיים והארצות כמו אודיסוס במסעו הארוך הביתה. בכדי לעשות את המסע הפנימי, המסע הרוחני, אנחנו נעזרים במסע הפיזי. וזה כדאי, מכיוון שיוון היא אחת הארצות המגוונות והיפות באירופה. ארץ קטנה – אבל עולם בפני עצמו. פסיפס של מסורות פולקלור, מוזיקה, אמונות, מנהגים. למרות שטחה הלא גדול, נדמה שיוון היא עולם שלם ולו חלקים מרובים. ישנה יוון ההררית ויוון של האיים השונים, יוון של הפלופונס ויוון של הצפון. תראקיה, מקדוניה, אפירוס, תסליה – כל אזור בעל ייחוד משל עצמו, כפי שהיה בימי קדם, שבהם כל עיר הייתה עצמאית וישות בפני עצמה. היוונים הם אינדיבידואלים מושבעים, אוהבי החיים הטובים, נוחים לבריות, חברותיים, ועם זאת פטריוטיים, רגשיים ואמיצים, ממש כפי שהיה בתקופה הקלאסית. הספר מתרכז בעיקר באזורים היפים והלא מוכרים של צפון יוון, במיוחד בהיבט הנוצרי. במסלול יוון הקלאסית כללתי אתרים חשובים במרכז יוון והפלופונס. ההקדמות רלוונטיות לכל יוון. במסלול יוון הנוצרית כללתי מפתחות להבנת המשמעות של האמנות והאדריכלות בכנסיות ומנזרים.

בספר יש הרבה ציטוטים אבל אין הפניות למקורות וגם לא רשימה ביבליוגרפית, בתור אקדמאי אני אמון על כללי הכתיבה המדעית, אבל בחרתי במודע שלא להשתמש בהם, בכדי להדגיש שזה איננו ספר מדעי. בהמשך לספר ובכדי להשלים את ההתעמקות ברקע ובאתרים של הארצות הסמוכות, אני ממליץ לכם לקרוא את הספר שיצא על בולגריה ובו הרחבה על התרקים והנצרות, את הספר על אלבניה, קוסובו ובוסניה, ובו הרחבה על האילירים, ואת הספר על מקדוניה, קוסובו וסרביה, ובו הרחבה על תרבות האלה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל האנשים שיצאו איתי לטיולים ביוון ובמקומות אחרים בעולם, למורים שלימדו אותי רוחניות והיסטוריה, ולאנשים שעזרו להוציא ספר זה לאור, ובמיוחד לאלו שתמכו בי במהלך הדרך, בת זוגתי, ילדיי, משפחתי וחבריי