המאמר שלפניכם עוסק בנושא אידיאל האהבה החצרונית בימי הביניים כפי שמופיע בספרו של אנדריאס קפלינוס – אמור La Amour, הקשר שלה לרגש הדתי, ואיך היא מופיעה בימי קדם, בנצרות ובאסלאם, מהם חוקי האהבה ואיך אפשר להשיג ולשמור אותה, בכדי להשלים אותו מומלץ לקרוא את התיאוריות של וויליאם גיימס ורודולף אוטו לגבי הרגש הדתי – קראו על החוקרים הגדולים של מדעי הדתות

אהבה בהיסטוריה

במשך אלפי שנים קודשה האהבה והמיניות בתרבויות מסופוטמיה והעולם העתיק. הטקס המרכזי והחשוב ביותר היה הנישואים המקודשים. קדשות היו גם בארץ ישראל, והפולחן פשט לבית המלוכה (איזבל ועתליה). בספרם המצוין של ש. שפרה ויעקב קליין בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום מובאים שירי אהבה לוהטים לאיננה ותמוז. האהבה היא פיזית ורגשית והיא מתבטאת בציור, סיפור, וטקסים הקשורים לדת.

השפעה של שירת האהבה של המזרח הקדום ניתן למצוא ב"שיר השירים" בתנ"ך, הנתפש כאלגוריה של אהבת אלוהים, אך מתייחס גם למשל האהבה הפיזית. רבי עקיבא אומר: "כל התנ"ך קדוש, ושיר השירים קודש הקודשים". השאיפה לאיחוד מיסטי בין האהוב לאהובה באה לידי ביטוי כרצון לאיחוד בין אלוהים לעם ישראל, אלוהים והשכינה, כך לפחות לפי פרשנויות מאוחרות של הטקסט.

במיתולוגיה היוונית ההפרדה בין גבר לאישה נתפסת כעונש, והאדם שואף לאחדות הראשונית – האנדרוגינוס, החצי החסר. ביהדות, לעומת זאת, המשיכה היא הזדמנות לידע עמוק יותר של הבורא. ביוון, המשיכה לאחר נובעת מ־penia  (כאב, חוסר). בעברית, המשיכה לאחר נובעת מ־pleroma  (גודש, עלייה על גדותיו). אמון ומודעות בחיבוק – דרך החיבור אנו חווים את נוכחות השכינה.

אוביד (Ovid) הוא הכותב הבולט ביחס לאהבה בעולם הקלאסי־רומאי. Ars Amatoria של אוביד מדבר על קופידון. האוהבים משרתים אותו; הם נהיים חיוורים, רזים ונטולי שינה, אוהבים אשת אחר, סודיים ומקנאים. הוא בן זמנו של אוגוסטוס וכתב גם את ה"מטמורפוזות".

אהבה בנצרות הקדומה

האהבה מופיעה גם בנצרות, הן בנצרות המוכרת והן בגנוסטית (תנועה מיסטית כופרת מהמאה ה-2 וה-3 לספירה). בבשורה לא מוכרת בשם "הבשורה של פיליפ" נמצא כי הנושא המרכזי בספר הוא מסתרי חדר הכלולות. יש כאלה שיכולים להשתתף בהם ויש כאלה שלא – אנשים שהם "חיות". מקומם בחוץ ומתחת, ולא מעל ובתוך. ישנו ניגוד בין בנים חופשיים לעבדים, בין אלו שחוטאים ומשועבדים לרשעתם. נשים מזוהמות הן כל המשתתפות באקט המיני מתוך תשוקה בלבד, הנישואים מזהמים, ורוחות לא נקיות מבקשות לזהם נשים וגברים מינית. רק בתולות ואנשים חופשיים יכולים ליהנות ממסתורין חדר הכלולות. אלו נקראים נוצרים – יש להם את התחייה, האור, הצלב ורוח הקודש.

המחלה של האנושות נובעת מההפרדה בין המינים, מהשבירה של האנדרוגינוס הראשוני. מטרתו של ישו היא לחבר מחדש את אדם וחווה, כפי שגבר ואישה מתחברים בחדר הכלולות. כך גם האיחוד של ישו, שבו אדם מתאחד עם תאום רוחני. ישנם חמישה שלבים – סקרמנטים: טבילה, משיחה, אוכריסט, גאולה וחדר הכלולות, שהוא קודש הקודשים, בדומה למקדש בירושלים. זהו סקרמנט של חניכה.

קודש הקודשים בבשורה על פי פיליפ הוא היכל הכלה, מקום שבו הכרובים מתאחדים זה עם זה. אהבה ומודעות בכל פעולה הופכות את הפיזי לקדוש, ואת האקט המיני לנוכחות שכינה. המיטה הופכת למקדש, והמזמן למקדש מביא עמו את נוכחות יהוה.

ישנה גם בשורה סודית נוספת מאותו הזמן והז'אנר, בשם "הבשורה על פי מריה מגדלנה". שם מסופר שישוע נהג לנשק אותה על פיה, ושהיא הייתה אמורה להיות המנהיגה והיורשת אחריו. הנשיקה ביניהם מבטאת את הנשימה המאחדת – העברת הפנאומה מהמורה לתלמיד, ולא רק קשר פיזי. בתפישת ימי קדם, בנשיקה נשימה מתאחדת עם נשימה ונשמה עם נשמה. כך נכתב: "המורה אהב אותה יותר מכל התלמידים, ותכופות נשק אותה על פיה".

גם בנצרות הממוסדת יש דגש על אהבה, למעשה הנצרות היא דת של אהבה, מעשה של אהבה שעובר דרך הקורבן של ישוע אל כל המין האנושי, וכך כותב פאולוס באגרת המפורסמת שלו אל הקורינתיים (פרק יג'): "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחשת הומה או כמצלתים רועשים. אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס. אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשרפה ואין בי אהבה – לא יועיל לי דבר. האהבה סבלנית ונדיבה; האהבה אינה מקנאת; האהבה לא תתפאר ולא תתנשא; היא לא תנהג בגסות, לא תדרש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשב רעה. האהבה לא תשמח בעולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקוה לכל ותסבל את הכל. האהבה לא תמוט לעולם, אך נבואות תבטלנה, לשונות תחדלנה, דעת תבטל; כי חלקית היא ידיעתנו ובארח חלקי מתנבאים אנו, אך בבוא המשלם יבטל החלקי. בהיותי ילד דברתי כילד, הבנתי כילד, חשבתי כילד. כשהייתי לאיש שמתי קץ לדברי הילדות. עכשו רואים אנו במראה, במערפל, אבל אז – פנים אל פנים. עכשו ידיעתי חלקית, אבל אז אכיר כדרך שגם אני מכר. אך כעת עומדות שלש אלה: אמונה, תקוה, אהבה; והגדולה שבהן – אהבה."

אהבה באסלאם

בתנועה המיסטית של האסלאם – הסופים, מודגש נושא האהבה, וזו אינה רק אהבה לאל. פעמים רבות לאדם יש dost (חבר נפש) בטורקית. למעשה, יש שיטות חברתיות שלמות הבנויות על הקשר הזה של האהבה. בנוסף לכך, ולעיתים אף יותר מכך, קיימת אהבה למורה, לשייח'. לעיתים האהבה מתבטאת בדימויים של אהבה מינית בין גבר לאישה, כמו בשיריו של עומאר כיאם, ויש מקרים שבהם אהבה זו מתממשת או קשורה בהשתוקקות פיזית, כמו במקרה של ליילה ומג'נון.

האהבה מביאה לשיגעון. אשת פוטיפר בקוראן משתגעת בגלל יופיו של יוסף, והסופים מפרשים זאת לטובה. בשלב כלשהו יש התפכחות מאהבה לאדם ומעבר לאהבה אלוהית, אך הדרך לאלוהים עוברת באהבה פיזית ארצית. האהבה מביאה לייסורים.

רבעאה אל-עדוויה (סבירי, אונתולוגיה), הנודעת כמשוררת האהבה הראשונה והגדולה ביותר, מדברת על שני סוגי אהבות: כזו של היצר, שבאה מהאדם וחוזרת אליו, וכזו של אלוהים, שבאה ממנו וחוזרת אליו. היא מבקשת גם את זו וגם את זו.

וכך כותבת רבעאה אל-עדוויה:
"אהבתי אותך שתי אהבות: אהבה אנוכית ואהבה ראויה לך. באשר לאהבה האנוכית – בה העסקתי עצמי בך ודחיתי את כל האחרים. אך באהבה הראויה לך – אתה מסיר את המסך כדי שאראה אותך. ובכל זאת, התהילה לא לי, לא בזה ולא בזה, אלא התהילה לך, הן בזה והן בזה. אהוב הלבבות, אין לי עוד אחד כמותך. לכן רחם היום על החוטא הבא אליך, הו תקוותי, מנוחתי, שמחתי. הלב לא יכול לאהוב עוד אחד כמותך. עשיתי אותך המלווה של ליבי, אך גופי מצוי לאלו המחפשים את חברתו".

זאת ועוד, האהבה הראשונית היא בין האל לבין הישות הנקבית שברא – אורו של מוחמד, ובזכותה כל העולם מתקיים. הצל שלה הוא האהבה בין גבר לאישה. המדע של הדרך הרוחנית קשור למצבים רגשיים שמעבירים את האהוב שינויים, ואי אפשר להגיע אליהם בעזרת השכל. האהבה כרוכה באי-ידיעה, געגוע, אש מכלה, ומסתיימת בשמחה של האיחוד.

שירת האהבה המוסלמית מגיעה לשיאה במאה ה-13 עם הופעתו של ג'לאל א-דין רומי באנטוליה והמשוררים הפרסיים והטורקים הגדולים (חפיז, עטאר, יונוס אמרה). ניצניה כבר במאה ה-8 בשפה הערבית, ואין ספק שהיא הייתה קיימת בספרד המוסלמית במאה ה-11, או בישראל של הצלבנים ובממלכה הנורמנית של סיציליה במאה ה-12, בזמן שאליאנור מאקווטינה ואירופאים נוספים עברו שם.

חוקרים שונים טוענים כי הכתבים המיסטיים של אבן סינא (אוויסינה), גדול מלומדי ספרד המוסלמית במאה ה-11, שהשפיע רבות על המחשבה הדתית האירופית-נוצרית, תרמו להתפתחות אידיאל האהבה החצרונית (Russel, P. 35). כמו כן, מזכירים את דמותו של אל-חיזמי, שכתב ספר על האהבה. חלק מהטרובדורים עצמם סיפרו שקיבלו את הסיפורים שלהם ממוסלמים ויהודים בספרד. המאה ה-11 נחשבת לתור הזהב של יהודי ספרד, עם משוררים כגון יהודה הלוי ואבן גבירול.

המין הוא אחת מארבע ההנאות המותרות, והוא ממשיך מסורות מהמזרח הפרסי והבבלי. יחד עם זאת, אבן חזם, שכתב על אהבה בספרד, מציין כי אסור לאהוב אישה נשואה (Muller, P. 10).. לפי אבן סינא, לאהבה בין המינים יש תפקיד בונה וחיובי בחיפוש הנשמה לאיחוד ולאהבה שמימית. היא מתגברת על הפירוד בין חלקי האדם והחיה שבאדם. לנשמה הנמוכה (המצווה) יש שותפות עם הנשמה ההגיונית (השקטה), וכך אהבה ליופי חיצוני ומיני מסייעת להתקרב אל האלוהי, הקשור לנפש ההגיונית. האהבה מובילה להתקדמות אל האיחוד השמימי.

אבן סינא כתב: "כשאדם אוהב צורה נעימה עם מחשבה הגיונית… אזי זה נחשב להתקרבות לאצילות ולהגברה של הטוב. הוא חושק בדבר שיקרב אותו להשפעה של זה שהוא המקור הראשון של השפעה והאובייקט הראשון של אהבה" (Grunebaum, Pp. 233-238).

הכוח המאציל של האהבה החצרונית מוסבר על פי תורתו של אבן סינא, אך ניתן למצוא מקורות נוספים בספרות הערבית המעודדים אהבה לשם האהבה וההעלאה על נס של הגבירה האהובה. אבן סינא כתב את Treatise on Love,  שבו נטען כי אין לדכא את החלקים הנמוכים של הנשמה אלא להכלילם במאמץ להשגת שלמות. במסגרת הגישה ההגיונית, לנפש החייתית יש תפקיד לגיטימי. השאלה היא האם מדובר בהסבר פסיכולוגי להתמודדות האדם או בבסיס פילוסופי המראה את הדרך לאהבה החצרונית.

האהבה החצרונית

האהבה היא מוטיב עיקרי בנצרות, כפי שמופיע באיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק י"ג. במקרה של האהבה החצרונית בימי הביניים, הופנה לראשונה רגש מרומם זה כלפי נשים כאידיאל של שלמות, מבלי להפחית מסוגי האהבה האחרים.

במאה ה-11 התחילו להופיע משוררי אהבה – טרובדורים – ברחבי אירופה. הטרובדור הראשון הוא גיום התשיעי, סבה של אליאנור מאקווטינה, לימים מלכת צרפת ואנגליה, אשר הכיר את ספרד המוסלמית ושהה בה תקופות ארוכות. סימנים של אהבה חצרונית מופיעים בשירתו המאוחרת. אין ספק שישנה השפעה ערבית על סגנון וצורת השירה, והדבר הוכח מעל כל ספק, אך יש ויכוח על מקורה. האב Alexander Denomy, בספרו The Heresy of Courtly Love (Demoney 1947, Pp. 29-32), טוען כי המקור הוא התורה המיסטית של אבן סינא (אוויסינה).

ישנה שפה דומה למיסטיקה הנוצרית ולרומנסות האביריות: אותן מילים, אותן ג'סטות. הטרובדורים פעלו בחצרות של מיסטיקנים נוצריים והיו במגע יומיומי איתם, כפי שניתן לראות בדוגמה של חצרה של מרי משמפיין ובחייה של אליאנור מאקווטינה. המתח שבאהבה, הסבל שבפרידה, והאידאליזציה של האהוב דומים מאוד לרגש ולמחשבה המיסטית. Evelyn Underhill מצביעה על דמיון רב בין האהבה הארצית לאהבה השמימית – אהבה ללא תנאים, ללא תקווה לקבל גמול (Beneton P. 40).

השפה של עולה הרגל והנדחה דומה: המיסטיקן נדקר ונפצע על ידי אהבתו לישו או לבתולה, כשם שהאוהב נפצע באהבתו לגבירה. הפיכת האהבה לאקסטזה ולחוויה יקומית קשורה לחוויה המיסטית. הגישה אל האהבה היא דתית במהותה, כפי שאומר טיליך. האוהבים והמשוררים עצמם נחשפו לטרמינולוגיה של החוויה המיסטית הנוצרית, שהייתה חלק מהותי מעולמם.

האוהב ניגש לגבירה כמכפר על חטאיו, מתחנן לסליחה ומבקש חסד וישועה, בדיוק כמו בפולחן הבתולה. השמחה של האוהב הופכת אותו ל"אדם חדש", כמו בטבילה; הוא עוזב את הכל למענה, כפי שהאיש העשיר עזב הכל למען ישו. הוא מקריב נכסים, משפחה וחובות למען אהבת גבירתו ולוקח על עצמו את "צלב האהבה".

אנדריאס קפלנוס

לא הרבה ידוע על חייו של אנדריאס קפלנוס (Andreas Capellanus), פרט לכך שהוא כתב את הספר אמור (De Amore),  האומנות של האהבה החצרונית, במאה ה-12. הספר הוזמן על ידי מרי משמפיין, וייתכן שקפלנוס היה סופר בחצר שלה ואולי אף איש דת. הספר מתאר בצורה עמוקה ויפה את האהבה מצד אחד, אך מצד שני מביע הסתייגויות רבות, במיוחד בחלקו השלישי, מהרעיונות והדרכים של האהבה החצרונית ושל העולם. יחד עם זאת, ולמרות הציניות והביקורת שבו, הוא משמש מקור חשוב להבנת אידיאל האהבה בימי הביניים.הספר מורכב משלושה ספרים^[1]. בחלק הראשון אנדריאס מגדיר מהי אהבה, בחלק השני הוא מגדיר לגבר שקוראים לו ווייטה כיצד לשמור על אהבה, ובחלק השלישי הוא מתנתק מכל מה שאמר וטען בחלק השני והראשון ואומר שמוטב לוותר על הכל.

הספר אמור (De Amore) של אנדריאס קפלנוס מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון אנדריאס מגדיר מהי אהבה. בחלק השני הוא מנחה גבר בשם ווייטה כיצד לשמור על האהבה. בחלק השלישי הוא מתנער מכל מה שטען בחלקים הקודמים ומסכם כי מוטב לוותר על הכל. מעניין לציין כי אוביד, כמה מאות שנים לפניו, כתב מסה דומה במבנה, שגם היא מחולקת לשלושה חלקים: חלק ראשון עוסק במהי אהבה, חלק שני כיצד לשמור על אהבה, וחלק שלישי עוסק בנשים.

הספר הראשון של ה"אמור"

הספר הראשון נוגע בשאלות: מהי אהבה? מנין שמה? מה השפעתה? בין אילו אנשים היא מתקיימת? כיצד אפשר לרכוש אותה, לשמרה, להגבירה ולסיימה? מהם הסימנים שהאהבה חזרה? ומה על אחד האוהבים לעשות אם האחר אינו נאמן?

אהבה היא סבל פנימי הנולד מהמראה ומהמחשבה על יופי המין האחר, ומעורר רצון לחבק את האהוב. לאוהב יש פחדים מדחייה. זוהי אהבת יחיד, אך גם כאשר האוהבים ביחד, קיימים פחדים – כמו הפחד לאבד את האהוב. התנאי לאהבה הוא מחשבה אובססיבית וקיצונית. אהבה או מתגברת או נחלשת; אין מצב ביניים, ועוני עלול לגרום לה להיחלש. האהבה גורמת לאדם להיות נדיב, טוב ואצילי, אך מושא האהבה לא תמיד צודק. מקור המילה armor  מהפועל amus –  להעלות בחכה, ללכוד.

הרגש הבסיסי של התעוררות האהבה מזכיר את המונומנטים הנומינזיים הדתיים (רודולף) – "רגש נבראות" ו"מיסטריום טרמנדום". האוהב פוחד לאבד את אהובתו ומרגיש שאינו ראוי לה. יחד עם זאת, האהבה מעדנת ומזככת אותו, ותכונותיו הטובות באות לידי ביטוי, מולידות אותו מחדש.

אלו אנשים מתאימים לאהבה?
בגיל המתאים – מעל גיל 18 ולא זקנים מדי. לא עיוורים ולא עבדים לתשוקה; עודף תשוקה מונע אהבה. אנדריאס מתאר את הקשר בין טבע נמוך לטבע גבוה, באופן המזכיר את אבן סינא והספרות הסופית (עמ' 33).

כיצד רוכשים אהבה ומהן דרכיה?
אהבה נרכשת באמצעות יופי, אופי מצוין, ונכונות לדיבור. העושר אינו מועיל. הספר ממליץ על אופי ולא על יופי, שכן אופי טוב מגביר את האהבה ההדדית ומוליד חוכמה. רק האופי קובע והוא הראוי לאהבה. דיבור יכול לעזור במשיכת האחר, אך יש להבדיל בין האהוב לאהובתו. היא צריכה להיות במקום לא מושג – בממלכה אחרת, כך שהאהבה קיימת כל עוד המרחק קיים. היא נשארת מושא כיסופים וגעגועים.

הספר הראשון הוא דיאלוגים בין דמויות שונות: גבר פשוט, בינוני ואציל, וכן כומר, אישה פשוטה, בינונית ואצילה. האהבה אפשרית בכל הצירופים, אך רק בדיאלוגים שבין אציל לאצילה היא מופיעה במלוא הדרה, עם דימויים מפותחים ונשגבים המזכירים את סיפורי הגביע הקדוש והמיסטיקה הנוצרית. התיאור של האהבה נוגע במומנט הנומינזי (רודולף) של ה"מקסים" ומגיע עד למומנט של ה"נשגב".

בשיחה בין אציל לאצילה מופיע דימוי של טירה: במרכז העולם קיימת טירה עם ארבע חזיתות יפות, שבכל אחת מהן דלת יפה. השער המזרחי שמור רק לאלוהים, ואילו שלושת השערים האחרים מיועדים לנשים שונות:

• בשער הדרומי נמצאות נשים שמקבלות אור מהמזרח, מקום האלוהים; אלו הנשים האצילות שמכניסות רק את הראויים.
• בשער הצפוני נמצאות נשים קרות, המפנות את מבטן פנימה ושומרות על הדלת סגורה.
• בשער המערבי נמצאות נשים מופקרות, שתמיד אפשר למצוא אותן מחוץ לכניסה.

הדימוי של הטירה מזכיר את עיר האלוהים של אוגוסטינוס. הטירה היא החלק הנשגב באדם, כפי שמתואר בשירתה של תרזה מאווילה כארבע מאות שנה לאחר מכן.

החלוקה של האנשים לשלושה סוגים: פשוט, בינוני ואציל, משתקפת גם בגן האוהבים, המחולק לשלושה חלקים, ומרמזת על רמות שונות של משמעות בטקסט.

בגן האוהבים שלושה מעגלים:

• במרכז הגן עומד עץ גדול עם פירות בשפע ולרגליו מעיין עם מי נקטר. לידו כיסא זהב משובץ אבנים טובות ועליו יושבת מלכת האהבה. מימינה כיסא ריק.
• המעגל השני נקרא "לחות", ובו פלגי מים שהפכו אותו לביצה, מלאה בעשב אך חסרת עצים.
• המעגל השלישי נקרא "יובש", והוא מדבר חם ומלא קוצים.

כאשר שיירת האוהבים מגיעה לגן, מלך האהבה מתקבל על ידי מלכת האהבה ומתיישב על הכיסא הריק. האצילים והאבירים מצטרפים אליו, אך נשים מופקרות מגיעות רק עד המעגל השני, והנשים הקרות מגיעות עד למדבר היובש, שם הן מעונות בקוצים ובחום.

השיירה של הנשים אינה אחידה (עמ' 77). אביר מוביל את השיירה, ואחריו הנשים שמכובדות בזכות אהבתן הנכונה. אחריהן מגיעות הנשים הרשלניות והמפוזרות, ובסוף השיירה צועדות הנשים המבוזות שלא נתנו מקום לאהבה, בעיניים מושפלות.

מלך האהבה נותן 12 חוקים עיקריים:

1. להימנע מחמדנות ולחפש נדיבות.
2. לשמור על טוהר למען זו שאוהבים.
3. לא להרוס ביודעין פרשת אהבים של אחר.
4. לא לבחור מושא אהבה שאי אפשר לשאת מפני הבושה.
5. להימנע משקרים.
6. לשמור על חשאיות ודיסקרטיות באהבה.
7. להישמע לפקודת הגברות ולא להתנגד לשירות האהבה.
8. לשמור על צניעות בקבלת ונתינת ניחומי אהבה.
9. לא לדבר רעות.
10. לא לחשוף פרשיות אהבה נסתרות.
11. להיות תמיד מנומס ואדיב.
12. לא להפר את רצון האוהב במתנות האהבה.

לפי קפלנוס, ישנם שני סוגי אהבה: אהבה טהורה של הלב והמחשבה, המגיעה עד לחיבוק, נשיקה ומגע קל, אך אינה מתקדמת מעבר לכך – אהבה זו רק מתגברת. אהבת הבשר, שהיא קצרה ולעיתים מעורבבת.

ישנם חלקים גבוהים בגוף ונמוכים, ואנשים נמשכים לפי נטייתם – אל הגבוה או אל הנמוך, באופן המקביל לשמיים ולארץ (עמ' 136). מעניין לציין שבאהבה הטהורה הנשיקה מותרת. ייתכן שהדבר נובע מהחשיבות של הנשיקה כמובילה רוח חיים, כפי שמופיע ב"בשורה על פי מריה" וב"בשורה על פי פיליפ". ייתכן גם כי מדובר בהשפעה קתרית או בוגומילית, הרואות בנשיקה פעולה רוחנית גבוהה.

הספר השני של ה"אמור"

נושא הספר השני הוא: איך שומרים את האהבה?
התשובה היא שהכי חשוב זה הסודיות, הסכמה בין האוהבים ועזרה הדדית. יש לצמצם במחמאות בציבור ובמפגשים ציבוריים כדי שהסוד לא יתגלה. חשוב גם להתלבש היטב ולהיות נדיב.

איך מגבירים את האהבה?
באמצעות מפגשים נדירים וקשים להשגה, וגם על ידי ריבים וקנאה. כאשר יש חשש שהאהבה תסתיים – היא מתחזקת. בנוסף, דיבור ונימוסים טובים מסייעים להגביר את האהבה.

איך האהבה מתחסרת?
על ידי מפגשים תכופים מדי, עודף דיבור ומחמאות, עוני מציק, חוסר צניעות, הגזמות, דרישות מוגזמות, פחדנות בקרב, שחצנות, טיפשות, כפירה ובוז לכנסייה.

איך האהבה נגמרת?
כאשר אחד הצדדים בוגד או אינו נאמן, לא עוזר לשני, או כאשר יש חולשה באופיו של אחד הצדדים. גם התחלה של אהבה חדשה מסיימת אהבה קיימת, משום שאי אפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית.

איך מחדשים את האהבה?
על ידי הכרת רגשות האחר כלפיך, גרימת קנאה, וגילוי רגשות, במיוחד כעס. כעס יכול להחזיר את האהבה ולהסיר את "החלודה".

מהות האהבה מוסברת באמצעות סיפורי רומנסות כמו זה:
אחד מאביריו של המלך ארתור רוכב ביער ופוגש נערה יפהפייה, שאומרת לו: "בריטון, לא משנה כמה תנסה, לא תצליח במסע שלך אלא אם תקבל את עזרתנו".

משימתו של האביר היא להשיג את הנץ המנצח היושב על ענף מוזהב בחצרו של ארתור. הוא יכול להשיג אותו רק אם יוכיח בקרב בטירת ארתור שהוא נהנה מאהבתה של גבירה יפה יותר מכל אדם שבחצר. הוא לא יכול להיכנס לטירה אלא אם יראה לשומרים את כפפת הנץ, ואת הכפפה הוא יכול להשיג רק אם ינצח שני אבירים עצומים בקרב.

האביר יוצא למסע אל הטירה, נלחם באבירים המנסים לעכב אותו ובענק, לוקח את כפפת הנץ ומגיע לשדות פרחים עם טירת זהב, שקירותיה וגגה מכסף. בחדר המלך ארתור יש כיסא זהב מוקף בנשים ולפניו אבירים. על הענף המוזהב יושב הנץ.

האביר הבריטוני ניגש לפני המלך ואומר שהוא רוצה את הנץ, מפני שהוא נהנה מאהבת האישה היפה ביותר. נאמר לו שעליו להילחם בשביל הזכות הזו. הוא מנצח אביר נוסף, לוקח את הנץ, ומגלה מגילה קטנה על הענף עם חוקי האהבה. נאמר לו שעליו להפיץ את החוקים אם הוא רוצה לקחת את הנץ. הוא מביא את החוקים לחצר האהבה, ואלו החוקים של האוהבים בכל העולם.

הסיפור הוא אלגורי: הקרבות והאתגרים מסמלים שלבים בדרך. המסע אל האהבה הוא מסע פנימי, והאנשים והמשימות שבהם נתקל האביר מייצגים מצבים ותכונות שעליו להתגבר עליהם בתוכו. מכאן שהאהבה נתפשת כהתחברות לחלק הגבוה של העצמי, לחלק האלוהי שבאדם.

האישה היפה ביותר מייצגת את השכינה, רוח הקודש. הטירה, הגן, הענף המוזהב והנץ – כולם סמלים. ניתן להבין את עולם הדימויים של De Amore מתוך השוואה לעולם הדימויים של סיפורי הגביע הקדוש, שבהם הטירה היא המקום שבו שוכנת הקדושה – "הטירה המסוכנת" – והחיפוש הוא אחר החלק הרוחני באדם.

אנדריאס קפלנוס וכריסטיאן דה טרואה, שכתב את סיפורי הגביע הקדוש, פעלו באותו הזמן ובאותה חצר ספרותית – זו של מרי משמפיין בסוף המאה ה-13.

כריסטיאן דה טרואה מספר, לדוגמה, על האביר גווין, שבדרכו להציל את הגבירה בטירה נלחם באבירים בצבעים שונים ולבסוף הורג את הדרקון ומשחרר אותה. קוד הצבעים בסיפור זה תואם את מדע ההרלדרי ומתקשר לשבעה כוכבי הלכת הנעים בשמים ולשבעה שלבים בסולם המיסטי.

הספר השלישי של ה"אמור"

בספרו, אנדריאס קפלנוס מבצע תפנית דרמטית בעלילה. בחלק השלישי הוא יוצא נגד תפיסת האהבה הרומנטית, על אף שתמך בה בחלקים הקודמים. הוא מעלה על נס את ערכי הצניעות, החסידות וההימנעות – כתכונות אלוהיות רצויות – ומדגיש כיצד האהבה מובילה את האדם להיפסל בעיני החברה, למרות שלפני כן כתב שהיא מרוממת אותו.

העריצות של קופידון, לפי קפלנוס, טמונה בכך שהאדם מתאהב בדבר שמעולם לא יוכל להתגשם, ואפילו בדבר רע, שאינו מאפשר את קיומה של אשליה או תמורה הוגנת. הוא מדגים זאת בכך שמתאהבים לעיתים קרובות בנשים לא ראויות שאינן מחזירות אהבה באותה מידה, ואינן נפגעות מחיציו של קופידון. מכאן הוא מסיק שהאהבה היא אלוה שקר.

קשה להסביר את השינוי החד בעמדתו של אנדריאס, במיוחד אם רואים בכך אלגוריה. ייתכן שהשינוי אינו נובע מגילוי דעתו האמיתית, שהייתה מוסתרת בחלקים הראשונים כדי למצוא חן בעיני הפטרונית שלו, אלא מרצון להסתיר או לכסות על האמת הקשה שקשה לקבל אותה בגלוי. הוא עושה זאת באמצעות הצגת עמדה הפוכה בחלק השלישי.

דוגמה בולטת היא סיפור חווה, ששימש בימי הביניים להצדקת דיכוי האישה. בחלק הראשון של הספר, קפלנוס הופך את הסיפור על ראשו ומציג אותו כהוכחה לצדיקותה של חווה, בהתאם למסורת המיסטית הגנוסטית הנוצרית, שהפכה על פיה סיפורים מקראיים. אך בחלק השלישי הוא מאמץ מחדש את המשמעות המיזוגינית המקובלת בחברה, ובכך נמנע מביקורת כלפיו.

במילים אחרות, בחלקים הראשון והשני הוא מעניק לאלוהים את אשר לאלוהים, ובחלק השלישי לקיסר את אשר לקיסר, כדי להיות "כבשים בלבוש של זאבים", כפי שאומר ישו, וכפי שלימדו חלק מהתורות הכופרות.

יש לזכור שבימי הביניים היה צורך להסתיר דעות כופרות. למעשה, יש חוקרים הסבורים שכל הז'אנר של סיפורי הגביע הקדוש מסתיר בתוכו ידע כזה.

נאמני האהבה

בצרפת ואיטליה הייתה תנועה שנקראה "נאמני האהבה", ובה גנוסטיקה נסתרת וכנראה גם טקסי חניכה. הם קיימו את פולחן "הגבירה היחידה", היו להם סודות ושפת סתר. על רקע תנועה זו ניתן להבין את הופעתו של דנטה (1265–1321) ואת ביאטריצ'ה שלו – היא מעל המלאכים, מתווכת חדשה בין האנושות והאל.

נאמני האהבה הושפעו מהשירה הערבית בספרד, וגם קלטו יסודות גנוסטיים וקלטיים. הסיפורים האפיים, השירים והמוזיקה הלירית מעבירים את המאמין ליקום מקביל, שבו יש ביכולתו להתנסות בשלל רגשות מעודנים המובילים להתנסות על-חושית ולהארה רוחנית שאיננה נגישה בדרך אחרת. השירה של הטרובדורים מדגישה את האהבה כערך עליון. פיתוח הרגש מאפשר הפעלה של אזורים מסוימים במוח וזרימת דם מוגברת בצוואר אל הגביע שנמצא מעליו.

רוממות מעמד הגבירה וקידוש האהבה מחוץ למסגרת הנישואים – אהבת אמת – מתגלה במאה ה-12. היא מחייבת תרבות מורכבת ועליונה, מיסטיקה והתבוננות, שלא יכלו להתקיים אלא בסביבת נשים מעודנות ומשכילות. והיו כאלה: אלינור מאקוויטניה (ארצם של הקתרים), נכדתו של הטרובדור הראשון – גיום דה פואטייה, ובתה – מארי דה שמפן, שניהלה בית משפט לאהבה.

"נשים חשו כי הן יכולות לחנך את הגברים, בכך שהפעילו את כוחן בדרכים חדשות ומעודנות. צריך היה לשבות את לב הגברים, להנחותם, לחנך אותם. אלינור מבשרת את הופעתה של ביאטריצ'ה" (איליאדה מירצ'ה).

האהבה הייתה לגבירה לא מושגת, ששמרה על ערכה והמוניטין שלה. זה הוביל לשלל התנסויות, המתחילות בבדידות וייסורים, ומגיעות להתעלות אקסטטית, המובילה לנישואים מיסטיים – שהיו בעצם מטרתו של האוהב. האהבה לגבירה הייתה תהליך של חניכה ושינוי.

לפי מירצ'ה איליאדה: "האישה מסמלת את האינטלקט הטרנסצנדנטלי, את החכמה. האהבה אל אישה מעירה את המאמין מן התרדמה שבה שרוי העולם הנוצרי בשל שקיעתו הרוחנית של האפיפיור. בכתביהם של 'נאמני האהבה' ניתן למצוא התייחסויות ל'אלמנה אשר איננה אלמנה' – זוהי ה'מדונה אינטליגנציה', שנשארה 'אלמנה' משום שבעלה, האפיפיור, שקע רובו ככולו בעולם הארעי, ועל כן הוא 'מת' בכל הקשור לחיים הרוחניים" (מירצ'ה איליאדה, תולדות האמונות והרעיונות הדתיים ג').

איליאדה טוען שהיו טקסי איניציאציה של נאמני האהבה, מפגשים חשאיים; הם היו מיליציה חשאית ורוחנית שתכליתה לקיים את פולחן "הגבירה היחידה". הייתה להם שפת סתר. בין חבריה היו פרנצ'סקו דה ברברינו וז'אק דה בסייה.

בתחילת המאה ה-12 אנו עדים לגל של רוחניות. בשנת 1118, במקביל להקמת מסדר הטמפלרים, מקים ברנאר הקדוש (1090–1153) את המסדר הציסטריאני ומקדם את האדריכלות הגותית. הבתולה הקדושה מתחילה לתפוס מקום של כבוד. האמנות מחברת בין עולם החולין והדמיון, ומשלבת מספר יקומים – סמליים, דתיים ועל-דתיים – בהם יש ערך לדימויים, למחוות ולמעשים טקסיים

מרי דה פרנס

דמות חשובה בהתפתחות אידיאל האהבה החצרונית. אישה אניגמטית שלה שנים-עשר שירים, שלא בטוח שאת כולם היא כתבה. היא הייתה צרפתייה שחיה באנגליה ופעלה בזמנו של הנרי השני ואלינור מאקוויטניה.

הסיפורים-שירים מלאי דמיון, נעים בין הפולקלור, העל-טבעי והריאליסטי, ובעלי מקצב וחריזה חדשים, מלאים בפרטים. האירועים מתרחשים על רקע העולם הקלטי.

מרי מדגישה את האהבה הקשורה בסבל, סבלנית כלפי יחסים מחוץ לנישואים וחופש מיני, ותומכת בתפקיד נשי חשוב בשלטון. האירועים קורים לגיבורים ולא בגללם. היא מקדימה את הרומנסה האבירית, שבאה לאחר השירים הליריים הפרובנסליים.

אהבה והרגש הנומינזי

כדי להבין את אמור יש להתייחס לרובד של חיפוש רוחני ולחוויה הדתית, כפי שתיארו הוגי דעות בני זמננו כמו הנרי ג'יימס, רודולף אוטו ומירצ'ה אליאדה. החוויה הדתית מהדהדת עם חוויית האהבה, וניתן לראות באהובה ובאהבה ייצוג של הרגש הדתי וביטוי למומנטים הנומינזיים השונים.

אם נתבונן על החוויה של האהבה, נגלה שהיא עונה על הקריטריונים של המיסטיציזם:

• אי אפשר להביע את האהבה במילים. המשורר ג'לאל א-דין רומי כותב במאה ה-13: "כשבאה האהבה, אני מתבייש בכל מה שכתבתי על אהבה".
• האהבה היא חוויה בעלת איכות נואיטית – היא מעבר לשכל ההיקשי ולא ניתנת להסבר רציונלי.
• האהבה היא לרוב ארעית ופאסיבית, ומתרחשת על האוהב מבלי שתהיה לו שליטה עליה. עם זאת, באהבה החצרונית יש גם אלמנטים אקטיביים – החלטה מודעת לאהוב.

הרגשות שמתעוררים באוהב מול אהובתו מקבילים למומנטים הנומינזיים שמתאר רודולף אוטו:

• האהובה נתפשת כקדושה, יופייה בלתי נתפס ושלא מהעולם הזה – היא נשגבה, מרוממת ואצילה.
• האוהב חווה פחד וסבל מהפרידה, אך גם טיהור כתוצאה מהסבל.
• בנוכחות האהובה, הוא חווה רוממות, שמחה והתלהבות – חוויות העולות על גדותיהן ומופיעות כדמיון עשיר בסיפורים.
• האהבה יוצרת קנאה, תנועה, עשייה והתגברות על מכשולים.

אמנם חסרה באהבה התחושה של ה"נבראות" ושל ה"מיסטריום טרמנדום", אך בהחלט קיימים מומנטים של נמרצות, פליאה, הקסמה, קדושה ולעיתים גם חוויות של איון.

ביבליוגרפיה

Benton, J. F. (1961). The court of champagne as a literary center. Speculum, 36(4), 551-591.

Denomy, A. J. (1944). An inquiry into the origins of courtly love. Mediaeval Studies, 6, 175-260.

Denomy, A. J. (1947). The heresy of courtly love (Vol. 1). DX McMullen.

James, W. (1985). The varieties of religious experience Harvard University Press.

Kelly, A. (1937). Eleanor of aquitaine and her courts of love. Speculum, 12(1), 3-19.

Leloup, J. (2004). The gospel of philip: Jesus, mary magdalene, and the gnosis of sacred union Inner Traditions/Bear & Co.

Moller, H. (1960). The meaning of courtly love. The Journal of American Folklore, 73(287), 39-52.

Otto, R. (1958). The idea of the holy Oxford University Press.

Reynaert, J. (1994). Hadewijch: Mystic poetry and courtly love. Medieval Dutch Literature in its European Context, Cambridge Studies in Medieval Literature, Cambridge, University Press, 1994, , 208-225.

Robertson. D. w. JR. The Concept of Courtly Love as an Impediment to the Understanding of Medieval Texts Princeton University. (Originally published in Newman, F. X, ed. The Meaning of Courtly Love (Albany, NY: State University of New York, 1968), 1-18.

Robinson, J. M. (1990). The nag hammadi library, revised edition. San Francisco: HarperCollin,

Russell, J. B. (1965). Courtly love as religious dissent. The Catholic Historical Review, 51(1), 31-44.

Von Grunebaum, G. E. (1952). Avicenna's risâla fî ʾl-ʿišq and courtly love. Journal of Near Eastern Studies, 11(4), 233-238.

מירצ'ה, אליאדה. (2003) תבניות בדת השוואתית, תרגום יותם ראובני, הוצאת נמרוד, תל אביב

סבירי, ש. (2008). הסופים אנתולוגיה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב

שפרה, ש. יעקב, ק. (1996) בימים הרחוקים ההם אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. עם עובד, תל אביב