אמנות נוצרית אורתודוקסית יוון והבלקן

אמנות הכנסיות

הצו של מילנו, שהוצא על ידי הקיסר קונסטנטינוס בשנת 312, מכיר לראשונה בלגיטימיות של הנצרות. לפיכך, אין אמנות נוצרית משמעותית לפני המאה ה-3 לספירה. אין ארכיטקטורה נוצרית, מכיוון שהנצרות היא דת אסורה. מעבר הבירה מרומא לקונסטנטינופול ואימוץ הנצרות כדת מדינה מביאה לתחילת האמנות הביזנטית הרשמית. ההשפעה העיקרית היא מזרחית, עיצוב הקומפוזיציה הִנו מזרחי, אולם הדמות הבודדת היא ממקור מערבי. האמנות המתפתחת היא תולדה של מיזוג בין המזרח להלניזם, וזה בא לידי ביטוי בארכיטקטורה, בציור, בפסיפס, ובמיוחד בפרסקאות ותמונות האיקונין, שנחשבו לא לציור, אלא ל”כתיבה”.[1]

אדריכלות כנסיות

כנסייה אורתודוקסית בנויה בדרך כלל בצורת צלב, עם כיפה במרכז המסמלת את האלוהות ואת שלטון ישוע בעולם. ארבעת החלקים במבנה הפנימי של הכנסייה מסמלים את ארבע רוחות השמיים. החלק הפנימי של הכנסייה הוא היקום, מרכז הכנסייה הוא האדמה והכיפה – השמיים. השמיים מוחזקים על ידי ארבעה עמודים, המסמלים את ארבעת היסודות. הכנסייה הביזנטית היא דימוי של היקום, ובו-זמנית מגלמת ומקדשת את העולם.

הצלב האדריכלי הוא עם זרועות שוות. בצד המזרח נמצא קודש הקודשים, מופרד משאר הכנסייה על ידי האיקונוסטסיס – מחיצת האיקונות. מאחורי המחיצה מתחבא המזבח, ובאזור זה נעשים הטקסים המקודשים. באמצע המחיצה יש דלת המכונה הדלת לגן העדן. בזמן הטקסים דלת זו פתוחה. צד זה מסתיים באפסיס גדול ובו מצוירת דמותה של מריה.

המקור של הכיפה הוא במזרח, בפרס. במקדשי האש של זרתוסטרא יש ארבעה עמודים המסמלים את ארבעת היסודות, וכיפה המסמלת את השמיים. בנצרות הכיפה מוחזקת על ידי ארבעה מבשרי הבשורה ומסמלת את אחדות האל. הרבה פעמים מתחת לכיפה תהיה על הרצפה מנדלה בצורת ציור גיאומטרי, המתאר את הקוסמולוגיה ואת תהליך הבריאה.

כמעט מההתחלה יש כנסיות בעלות אוריינטציה למרכז, בצורת עיגול או מתומן. אלה כנסיות שמתפתחות ממבנים של מאוזוליאום רומי, ובדרך כלל הן מתפתחות סביב קבר או שרידים של קדוש.

רבות מהכנסיות הגדולות בערים הן בצורת בזיליקה, רבות מהכנסיות הקטנות בנויות בצורת מלבן, שבו החלק המזרחי מופרד מהחלק העיקרי של הכנסייה על ידי מסך איקונות. זה המבנה הפשוט והבסיסי ביותר, ולכן נמצא אותו בכפרים.

עם השנים מתפתח בהר אתוס סוג מיוחד של אדריכלות כנסיות בתוך המנזרים, המשתמש בצורת המתומן כגג המרכזי של הכנסייה. המתומן מסמל את התחייה (ישוע קם לתחייה ביום השמיני) ואת הנס האלוהי מעבר לעולם הטבע. המתומן מסמל גם את הנצח.

בזיליקה  (Basilica)

בזיליאוס פירושו מלך. בערים היווניות היה פקיד עירוני שנקרא ארכון בזיליאוס – פקיד המלך. מאז, המושג בזיליאוס מקבל משמעות של עניינים עירוניים. המילה בזיליאוס עוברת לשפה הלטינית וקשורה לעניינים מוניציפאליים. בתוך העיר הרומית מתפתחת הבזיליקה העירונית – מבנה מִנהל אזרחי. הבזיליקה הרומית הייתה מבנה שהיה צמוד לפורום – כיכר השוק הפתוחה, שם קיימו אספות ומשפטים ציבוריים.

עם אימוץ הנצרות על ידי השלטונות הרומיים מתחיל חיפוש של מבנה דתי שכל הקהילה תוכל להיכנס לתוכו. עד אז המבנים הדתיים של העולם העתיק לא נועדו להכניס את הקהילה פנימה. מקדשי העולם העתיק לא היו אלא מקום לשמירת הצֶלם.

הנוצרים מאמצים את הבזיליקה כמבנה דתי לערים הגדולות, אך עושים בה שינויים: הם מגביהים את החלק המרכזי, כך שמקור האור הוא בחלונות מוגבהים, ונוצר משחק דרמטי של אור שנופל מלמעלה. כמו כן הם מוסיפים אטריום – אזור כניסה, שנועד לצורך ההבדלה בין אלה שעברו טבילה ואלה שעדיין לא. לבסוף, הם מוסיפים טרנסֶפּט, שהוא הרחבה צדדית היוצרת צלב.

ציורי קיר – פרסקאות

כנסיות אורתודוקסיות מתאפיינות בציורי קיר רבים, לרוב תמשיחי קיר (פרסקאות) שחלקם עתיק. ניתן לעקוב אחר הציורים בכנסיות בכמה צורות: דרך אחת היא מהפתח אל המזבח, ודרך שנייה – מהגג אל הרצפה. במאה ה-18 חובר תקנון המוקדש לעיטורי הכנסייה.

בכיפה מופיע בדרך כלל ישוע פנטוקרטור – שליט היקום. ישוע הפנטוקרטור מצויר כך שהעיניים שלו מסתכלות על המאמינים מכל מקום. בדברי חז”ל נאמר: “מהו איקונין זה שרבבה בני אדם מסתכל עליו והוא מסתכל על כולם.”

מתחת לכיפה ריבוע היוצר משולשים שבהם ארבעת השליחים, או ארבע תמונות הקשורות לאירועים המרכזיים של העולם הנוצרי. בחצאי הכיפות (אם ישנן) יופיעו אירועים נוספים מחייו של ישוע. כשנרד למטה נגיע לקדושים, שהם החוליה המקשרת בין המאמין לבין העולם השמימי. על העמודים יופיעו תמונות של אבות הכנסייה, בהם שלושת אבות הנזירות האורתודוקסית, או שלושת התיאולוגים האורתודוקסיים הגדולים, ובראשם בזיליוס הגדול, המאופיין בזקן שחור. פסיפסי הזהב בכנסייה יוצרים תחושה של נצחיות.

לתמונות שונות יש אפיונים ומקומות שונים:

מרים לבושה בדרך כלל בלבוש שנקרא מפוריום, גלימה שמראה רק את פניה, ועליה שלושה כוכבים המסמלים את היותה בתולה לפני, במשך ואחרי. יולדת האל מקבלת מקום חשוב מאוד מבחינת העיטורים. היא תמיד מתוארת באפסיס של הכנסייה וישוע על ברכיה. זהו ציר מזרח מערב, מקום זריחת השמש והלידה מחדש של ישוע, כגיבור שמש.

בקיר שמול האפסיס, קיר הכניסה, תופיע, פעמים רבות, תמונת יום הדין והמשפט, או תמונה של העלייה לשמיים של מריה.

בצד הדרומי של הכנסייה תופיע פעמים רבות תמונת התחייה, או תמונה הקשורה ללידה, ואילו בצד הצפוני – תמונה הקשורה לצליבה או למוות. זהו ציר החיים הארציים, הקשור ללידה ומוות פיזיים.

יוחנן יופיע כאיש פרא לבוש בעור עיזים בצבע ירוק. הרבה פעמים הוא מחזיק מגש ועליו ראשו, שנכרת על ידי הורדוס. יוחנן מסמל את מצב הטוהר של האדם החי בטבע, המהווה את ההכנה הטובה ביותר לקבלת הקדושה. לעתים צריך לאבד את הראש בכדי להגיע לאלוהים.

בתמונת הלידה תהיה תמיד מערה במרכז. פנים המערה שחור, בפתח המערה מריה עם הילה בצורת שקד – מנדורלה. כוכב המצוי מעל המערה שולח קרן אור לבנה ישירות אל העריסה שבה שוכב התינוק ישוע. מציצים מעליה שור וחמור, המגשימים את האִמרה “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”, תוך כוונה למשיח.

בתמונת הטבילה ישוע ניצב עירום במרכז בתוך מים, מעליו חצי עיגול שממנו יוצאות יד, קרן אור ויונה. בתוך המים דמות הירדן כאישה הטובלת בנהר, ויוחנן שופך מים על ראשו.

בתמונת ההשתנות יופיע ישוע בלבן או בבגד מוזהב, ניצב בתוך מנדורלה, ומהמנדורלה בוקעות שש קרניים. מסביב לו תהיה הילה בשלושה צבעים: תכלת קרוב לגוף, תכלת בהיר יותר רחוק יותר מהגוף, וצבע לבן בצד החיצוני של ההילה. הצבע הלבן מופיע רק בסצנה זו ובתמונות התחייה.

בתמונת הקימה לחיים (Resurrection) יופיע ישוע במרכז בתוך מנדורלה, עומד על שערי שאול מנופצים, שולף בתנועה עזה את אדם וחווה, מסביב דמויות נוספות של נביאים ומלכי מקרא. ההילה של ישוע הופכת, גם במקרה זה, מתכלת ללבן, וישוע לבוש בגדים לבנים.

בתמונת הצליבה יופיע הצלוב במרכז, מצדי הצלב מריה ויוחנן, הצלב על תלולית שחורה ובה גולגולות. ישוע נצלב ביום בריאת האדם הראשון ובמקום שמעל קברו. הדם שירד מפצעיו שטף את גולגלתו של אדם וכיפר על החטא הקדמון.

תמונת הרחמים, דייסיס (Deisis), היא תמונה פופולרית באמנות הציור הכנסייתי. משמעותה תחינה ובקשת רחמים. ישוע נראה במרכז, ומשני צדדיו מריה ויוחנן, המבקשים רחמים על האנושות.

סוד האיקונין

פולחן האיקונות מופיע בנצרות המזרחית במאה השלישית, בתחילה בבתי קברות ובחדרים פרטים, והשימוש בהם גבר בהמשך, עם התפתחות פולחן הקדושים. חלק מהחוקרים סבורים שמקור האיקונין הוא באמנות של ציורי ארונות מתים מעץ במצרים. בקברים עתיקים נמצאו ארונות ובהם תמונות של הנקברים. כשלוקחים ומשווים את התמונות של הנפטרים ממצרים עם איקונות של סנטה קתרינה (מקום האיקונין הקדומים בעולם) רואים דמיון רב ביניהם. חלק אחר מהחוקרים טוען שהמקור הוא העולם הפגאני-רומי.

מכל מקום, במאה השלישית החלה סגידה לאיקונות, ששימשו לתהלוכות. הנימוק המרכזי לכך היה שיש המשכיות בין הצֶלם לבין הדמות שאותה הוא מייצג. האיקונות נתפשו כאיבר של האלוהות עצמה. כשם שישוע התגשם בחומר, כך מופיעה תכונת נושא הציור דרך הציור עצמו. האיקונות נחשבו למביאות ברכה ונישאו על ניסים בדרך לקרב, שימשו לריפוי חולים וכקמע להבאת הצלחה לחיים.

צייר האיקונין נקרא “כותב” האיקונין, כיוון שהוא יוצר שפה. כשהוא מתחיל את העבודה, הוא נושא תפילה מיוחדת, בה הוא מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן עד כמה שאפשר למקור.

לפי אבות הכנסייה, מטרתם של האיקונות הייתה לרומם את האדם: “איקונים מרימים את הנפש והמחשבה של המאמין שרואה באיקונין את תחום הרוח, הלא מתקלקל, של ממלכת האלוהים, בצורה הקרובה ביותר שניתן להגיע אליה באמצעים חומריים.”

על האיקונוגרף להיות איש תפילה ולחיות חיים של תפילה ושל צום, “האיקונוגרפים צבעו בעודם מתפללים”. האיקונוגרפיה מתארת את הקדושים לא כפי שהיו בחיי היומיום שלהם, אלא כפי שהם בנצח. האיקונוגרף מעביר את החזון שלו של העולם השמימי לא דרך סמלים כמו השקיעה או מלאכים מנגנים על נבל, אלא דרך צורות מיסטיות וצבעים. האיקונוגרפיה מבטאת צורות רוחניות שיוצאות מהתופעות הטבעיות, עולם שהוא מעבר לעולם התופעות, עולם רוחני.

האיקונוגרפיה היא תיאולוגיה בקו ובצבע. צורת הקדושים ומִתאר המאורעות הוא קבוע וארכיטיפי. האיקונוגרף משתמש בצורות ובטכניקות מסורתיות. אחד הדברים הבולטים בתמונות הוא הצורה הלא טבעית של הבגדים. הקיפולים של הבגדים נותנים צורות גיאומטריות המראות על סדר שמימי. גם הפרצופים הם מסוגננים, ומראים את הטבע האנושי משתנה לאלוהי, ולא פרצופים אמיתיים. הידיים דקות בדרך כלל ובעלות הבעה ולעתים בתנוחות בּרָכה. ההילה היא תמיד עיגול מושלם. בניינים, צמחים וחיות מתוארים בצורה סכמתית ופשטנית. האיקונוגרף מעוות גם את סדר הזמנים ואת החלל. מאורעות שקרו בזמנים שונים יכולים להיראות כאילו הם מתרחשים בו-זמנית. הגודל תלוי פעמים רבות ברוחניות.

“גם אם האיקונוגרף ראה בחייו קדוש כלשהו, הוא לא מצייר אותו באופן טבעי, אלא באופן רוחני, מואר על ידי החסד השמימי.”

לכל קדוש יש ייצוג ייחודי משלו, ולעתים מתלווה לתמונתו חפץ או דבר כלשהו, שמסמל את מהותו וחייו. באיקונין רבים הקדושים מחזיקים מגילה המצטטת את מילותיהם, או אִמרה שמאירה משהו מהותי מחייהם. ישנם ספרי הדרכה לציור איקונין. סנט בזיליוס אמר: “מה שספרי הבשורה אומרים במילים, אומר האיקונוגרף ביצירתו.”

תהליך ציור האיקונין

בתהליך ציור האיקונות יש עניין רב. ראשית דבר, ציור איקון מתחיל במדיטציה והכוונה, הן של מזמין האיקונין, והן של הצייר הלומד על הדמות ומחפש צורות מסורתיות של ציור. לאחר תקופה של התכוננות והכנה מתחיל הציור עצמו. הציור מצויר על לוח עץ, כשעל העץ מורחים כמה שכבות של שיש מפורר או גבס מעורב בביצה ודבש כרקע. הביצה היא סמל לישוע, הרקע הלבן מסמל את הטוהר הרוחני שמאחורי עולם התופעות, וכמו כן, מכיוון שצבעי האיקון שקופים בחלקם, הוא זוהר, ולוּ גם בצורה לא מודעת, דרך התמונה. לאחר הלבן צובעים את האזורים באיקון שצבועים בזהב, המסמל את הרוחני והעולם האלוהי, הזהב הוא ציפוי זהב אמיתי. לאחר שהרקע מוכן מתחילים בציור הדמויות. מעבירים את הדמות בעפרון וחורתים את קוויה, כך שגם עם הצביעה הם יישארו ברורים. מסמלים את ההילה שסביב הראש בעזרת מחוגה עם עפרון אדום, ומתחילים בתהליך הצביעה.

הצביעה מתבצעת מהצבעים הכהים לבהירים. בתחילה צובעים הכול בצבע רקע כהה, ועליו מתחילים לצבוע את הצבעים הבהירים. הצבעים הכהים ברקע נותנים עומק לדמות. הצבעים שמשתמשים בהם מופקים רק מחומרים טבעיים ומעורבבים עם חלמון ביצה. את אזורי הגוף צובעים תחילה בירוק זית כהה, ואז מתחילים להבהיר.

צייר האיקונין מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן ככל האפשר לרעיון. ישנה חוקיות מסוימת בציור. על אורך האף, לדוגמא, להיות שליש מאורך הפנים, ושווה לגובה המצח, וכן שווה לגובה הסנטר עם הזקן ולגובה המצח עד השערות.

יש משמעות לצבעים. צבעו של ישוע הוא כחול בחיצוניותו ואדום בפנימיותו, שמשמעו אלוהות שלפרק זמן קצר לבשה בשר ודם. הצבעים אצל מריה הפוכים: היא אדם (עובדה המבוטאת באמצעות הצבע האדום), שהכיל בתוכו אל (עובדה המבוטאת על ידי הצבע הכחול). אדום מסמל התגשמות האלוהי בארצי, כחול מסמל השראה אלוהית, לבן טוהר, אור ראשוני, זהב אצילות, שמימיות. הירוק, לעומת זאת, מסמל גדילה והתחדשות.

ניתן להבחין בשלושה סוגי איקונין של ישוע, בשלושה אבות-טיפוס: בראשון מופיע הראש בלבד, בשני – דמות שלמה, ובשלישי – אדם עומד.

קיימים ארבעה סוגי איקונות של מרים, שמהם התפתחו מאתיים טיפוסים המוכרים כיום: בראשון מופיעה מרים על כס המלכות, השני נקרא מרים אם הרחמים, פנאגיה אלאוסה (Panagia Eleousa), בו היא מצמידה את לחיה לזה של התינוק. בשלישי מרים מתפללת עבור האנושות כשהיא מתוארת עם ידיים כלפי מעלה, והאחרון, שהוא הפופולרי ביותר, נקרא מרים מראה את הדרך – “מריה הודגטריה” (Hodegetria). זאת צורת האיקונין הנפוצה ביותר באמנות הנוצרית לצד ישוע פנטוקרטור. מריה נראית כשעל זרוע אחת שלה ישוע, זרועה שנייה מצביעה או מראה לעברו. התמונה המקורית צוירה על ידי לוקס עצמו ובו נראתה מריה עומדת והיא הועברה לקונסטנטינופול, שם נבנתה כנסייה במיוחד עבורה.

 

מפתחות למלכות שמיים

הנצרות האורתוקסית מתייחסת לעולם על-חושי, רוחני, הקרוי מלכות שמיים. בעולם זה החוקיות שונה מעולמנו ויש בו סדר אלוהי. סדר זה מתבטא בצורה הטובה ביותר בצורת סמלים, צבעים ומספרים.

צבעים, סמלים ומספרים הם מעין מפתחות העוזרים לנו להבין את העולמות העליונים, שאותם קשה לתאר במילים. מפתחות אלו מופיעים בכל התרבויות והדתות ומהווים מעין שפה בינלאומית, המדברת לתת-מודע של בני אדם.

לפניכם מילון קצר של משמעות המספרים, צבעים וסמלים בנצרות האורתוקסית שיעזור לכם להבין את הציורים, הפרסקאות, האיקונות והאדריכלות בכנסיות השונות ברחבי יוון והעולם. האמנות בכנסיות היא כמו ספר המובן ופתוח רק לאלה שיודעים את השפה.

משמעות המספרים בנצרות

החשיבות של מספרים מתחילה בתקופה הקלאסית (ראו הקדמה למסלול תרבויות עתיקות) והיא הייתה חלק מהותי באדריכלות והאמנות הדתית העתיקה, וגם בנצרות יש משמעות לכך שלישוע יש 12 שליחים ולא יותר מזה, שישנם 4 כותבי בשורה, וכן הלאה. להלן משמעות המהות של כל מספר:

המספר 1 – כל המספרים נובעים מהמספר אחד. הם כולם כפולות שלו, ועל ידי כך מעידים על האחדות שבריבוי. המספרים הם הסיפור של הפיכת האחד להרבה, הבריאה של העולם ותפקיד האדם בתוכה. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במספרים אחד עד עשר.

המספר 2 – הדואליות היא ביסוד החיים. העולם הוא מקום מאבק בין טוב לרע, בין חושך לאור. באדם יש גם גוף וגם רוח. בדרשת ההר מציג ישוע תמונה של עולם והיפוכו, בעולם הרוח, הדברים הם הפוכים מאשר בעולם החומר. ישוע הוא האור של העולם, שבא כנגד החושך.

המספר 3 – הנצרות הינה דת של שילוש. השילוש הוא האב, הבן ורוח הקודש. האחד מופיע תמיד בתור שלוש. אבות הכנסייה הסבירו את השילוש בצורה הבאה: האב הוא השמש, רוח הקודש היא קרן השמש, והבן הוא האופן שבו השמש משפיעה עלינו. אלה הם שלושה פנים לאותו הדבר. שלוש קיים בנו באופן טבעי בדרך שבה אנחנו חושבים וקשור, לכן, לעולם האידיאות.

שלוש מופיע בפרופורציה המקודשת של שני שלישים ושליש, שהייתה הבסיס לכל מבנה המקדשים בעולם העתיק, כולל בית המקדש בירושלים. אריסטו מדבר על שלוש שכבות בנפש האדם: צמח, חיה ואדם.

המספר 4 – שלוש מתגשם בעולם דרך ארבע. המספר ארבע מדבר על התגשמות, הוא קיים בנו באופן טבעי מדרך חלוקת החלל שלנו. אנחנו מסתכלים קדימה ועל ידי כך מחלקים את העולם לארבע: קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. האנרגיה של השלוש נלכדת בחלוקה המרובעת של החומר, וזוהי המשמעות האמיתית של הצלב.

בנצרות יש ארבעה אוונגליסטים, ארבעה מבשרי בשורה, כשכל אחד מהם מיוצג על ידי אחת מארבע החיות שבחזון יוחנן: שור, אריה, נשר ואדם. ישנם ארבעה סוסים של האפוקליפסה וארבעה נביאים עיקריים שבישרו את בואו של ישוע. בתהליך הבריאה, האחד שהוא שלוש הופך להיות ארבע, המתגשם במחזוריות: ארבע עונות, ארבעה מצבים של חומר, ארבעה יסודות, ארבעה נוזלים בגוף, ארבע רוחות, ועוד.

ביוון העתיקה היו ארבע מידות טובות שהאדם שאף אליהם בדרך אל האושר, ארבע סיבות לדברים לפי אריסטו, ארבע מזגים לאדם הקשורים לארבע ליחות, וארבע מסגרות אנושיות: משפחה, כפר, פוליס, ושותפות אנושית עליונה.

המספר 5 – לאחר שהשלוש נלכד בארבע של החומר, השחרור שלו ממנו נעשה דרך החמש. הנצרות הרגילה קשורה למספר שלוש. הנצרות המיסטית, תורת הסוד, מקדשת את המספר חמש.

ישוע, שהוא חלק מהשילוש, נצלב על צלב בעל ארבע זרועות ומוסמר אליו על ידי ארבעה מסמרים בארבע גפיים, שיצרו ארבעה פצעים. אך השחרור של ישוע מהעולם הזה בא עם הפצע החמישי, החנית שהחדיר החייל לונגיוס ללבו, מכיוון שחמל עליו ורצה לקצר את ייסוריו. הפצע החמישי הוא שאפשר את שחרור נשמתו של ישוע וגאולה לעולם. החלק החמישי בגפיים שלנו הוא הראש, זה השחרור. בראש יש חמישה חושים, וכל מהותו של האדם גלומה בהיותו פנטגרם – מחומש, כפי שמופיע באדם הוויטרוּבי. יש לנו חמש שלוחות מהגוף (ארבע גפיים וראש), וביד שלנו יש חמש אצבעות.

המספר חמש מופיע בסמל של הפנטגרם וביחס המספרי הקשור לפנטגרם, הוא יחס הזהב. זהו היחס שבבסיסו המספר 1.618, היחס שבו גדלות ספירלות בטבע ושבו אהבו להשתמש האמנים היוונים הקדומים (קרוי על שם פידאס שתכנן את הפרתנון). המספר חמש מדבר על גדילה, מה שקרוי בלועזית Quintessence, או בעברית: האֵתר, היסוד החמישי. מתוך המחזוריות של הארבע מתרחשים לימוד וגדילה, המחזוריות הופכת לספירלה.

אם שלוש קשור להאצלה, לתנועה מלמעלה למטה, הרי שחמש קשור לאימננטיות, לחזרה מלמטה למעלה. אלא שהשלוש חייב לעבור דרך ארבע כדי להתנסות בעולם החומר בעזרת החמש. זהו הסוד הנוצרי ותפקיד האדם בעולם.

המספר 6 – אלוהים יצר את העולם בשישה ימים. שש הוא חיבור של שלוש ושלוש, או אחד ושניים ושלוש, ולכן הוא מושלם מבחינתו. אלוהים ברא את האדם ביום השישי בשעה השישית, וזה גם היום והשעה שבהם נצלב ישוע. ולכן המספר של השטן הוא 666, אך זה גם מה שמוביל לגאולה. שש מייצג חיים, הרמוניה, טבע, אך חסר בו עדיין החלק המקודש. השש מורכב מדינמיקה של שני משולשים, אחד מצביע כלפי מטה והשני כלפי מעלה – המגן דוד. השש מוביל לשבע.

המספר 7 – המספר שבע הוא מספר טיפולוגי חשוב בנצרות וגם בדתות ומערכות תרבויות אחרות. הוא מבטא את הסדר הטבעי של הדברים, את סדרו של העולם. אנחנו קולטים את העולם דרך מסננת של שבע בשמיעה שלנו – שבעה צלילים, ובראייה – שבעה צבעים. הקשת בענן הייתה סימן לברית בין אלוהים לבין האדם והארץ. החיים הנוצריים נשלטים על ידי השבע: שבעה סקרמנטים, שבעה חטאים, שבע תכונות טובות. אין גבול לחשיבותו של המספר שבע בנצרות. שבע המתנות של רוח הקודש הן – “רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה” (ישעיהו יא, 2).

בשמיים יש כוכבים לרוב, אך רק שבעה גרמי שמיים נראים נעים על פני השמיים והם: השמש, הירח וכוכבי הלכת – מרקורי, ונוס, מרס, יופיטר וסטורן. שבעה גרמי שמיים אלו נתפסו בימי קדם כאלים. בתי הספר של המסתורין היווני, ובמיוחד זה של פיתגורס, עסקו ב”מוזיקה של הספירות”, הקשר שבין הכוכבים, צלילים, צבעים וצורות גיאומטריות.

המספר 8 – אם שבע מסמל את הסדר הטבעי של הדברים הרי ששמונה קשור בנצרות (ובמיסטיקה בכלל) להתרחשות ניסית, שלא כדרך הטבע. כשיד אלוהים מתערבת ומשנה את הסדר הטבעי של הדברים. התחייה של ישוע התרחשה ביום השמיני בשבוע הקדוש. ואכן, המספר שמונה שוכב הוא סימן לאינסוף. בדרשת ההר אומר ישוע שמונה פעמים “אשרי”, שמונה ברכות “אשרי”, להראות שהאושר הרוחני קשור לעולם שמעבר.

המספר הראשון אחרי שבע מסמל חיים, את החיים החדשים לאחר הטבילה. ולכן המתומן היה הצורה הנבחרת של אגן טבילה וכנסיות קדומות, והוא כיום הצורה האדריכלית הנפוצה של של הכנסיות המיסטיות הקשורות למסורת התיאוזיס של הר אתוס.

המספר 9 – תשע הוא מכפלה של שלוש בשלוש. החוק שיוצר אותו גבוה יותר מחוק החיבור של שלוש ושלוש שנותן שש. לכן תשע מייצגת קדושה גדולה, שילוש של השילוש, ולכן, סך כל האפשרויות. ואכן, תשע קשור לחיי האדם, תשעה חודשים הם תקופת ההיריון. תשעה מספרים הם הבסיס למערכת העשרונית, הם כל הקיים. ביוון העתיקה היו אלו תשע המוזות של אפולון ששלטו על הביטויים השונים של חיי אדם.

המספר 10 – לפי סנט אוגוסטין, מספר זה מייצג שלמות מפני שהוא מורכב משלוש ושבע, הוא נמצא בעשר הדיברות, המורכבות משלושה חוקים שמתייחסים לאהבה לאלוהים, ומשבעה חוקים שמתייחסים לאהבה לאדם. בימי קדם המספר עשר היה מקודש ולו רק בגלל התכונות החשבונאיות שלו, ולכן הוא מופיע במבנה בית המקדש והמשכן. גובה הכרובים במקדש היה עשר רגלים, ובברית החדשה ישנן עשר חצוצרות לחיה האפוקליפטית בחזון יוחנן.

המספר 12 – המספר שתים עשרה קשור לשנים-עשר חודשים בשנה, שתים-עשרה פעמים שבהם הירח מתמלא ומתחסר בזמן של סיבוב כדור הארץ סביב השמש. התכונות המתמטיות של המספר שש הביאו לכך שהיום והלילה יחולקו לשתים-עשרה שעות, ומכך יוצא שבשמיים יש שנים-עשר מזלות. בתנ”ך יש שנים-עשר נביאים משניים, שנים-עשר שבטי ישראל. ובנצרות יש שנים-עשר שליחים. וצריך להזכיר בהקשר זה את שנים עשר האלים האולימפיים של יוון העתיקה

עוד מספרים קדושים:

ישנם עוד מספרים קדושים, כגון המספר 40, או המספר אלף, אך הכול בסופו של דבר חוזר אל האחד, ועשרת או שנים-עשר המספרים הבסיסיים.

קצת על סמלים בנצרות

סמלים מבטאים מציאות נסתרת של עולמות אלוהיים, שקשה לתאר אותה במילים. הם מדברים ישירות לתת-מודע שלנו ונוגעים באמיתות יקומיות. הסמלים הם כלי חשוב בהתקרבות אל הדת והמיסטיקה, הם מהווים מושא ללימוד, מדיטציה, מחשבה, משמשים כמוטיבים באמנות, וכבר נאמר שתמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. כוחה של הנצרות נובע, בין השאר, מהסמלים שלה ובראשם הצלב. הסמלים נמנים עם אמצעי הביטוי הקדומים ביותר, תולדותיהם הן כתולדות האדם עצמו. הם קדמו באלפי שנים לכתב ונמנים עם אמצעי הקשר הקדומים והמשמעותיים ביותר בתולדות האנושות.

כאשר הנצרות הופיעה על במת ההיסטוריה, במאה הראשונה לספירה, היא פגשה בעולם של סמלים שמקורו בדתות ותרבויות ימי קדם. יש האומרים שסמלים הם ארכיטיפים וקשורים לתת המודע של האדם, ובתור שכאלו הופיעו בכל התרבויות והדתות ובהרבה מקרים בהקשרים ומשמעויות דומות, לדוגמא מעגל המופיע בכל התרבויות או עץ. הנצרות אימצה את סמלי העבר והעניקה להם משמעות ופרשנות חדשה. מאחר שרבים מהמאמינים לא נמנו עם השכבות המשכילות, הרי שמראשית דרכה מילאו הסמלים תפקיד חשוב בקירוב האנשים אל הדת החדשה והבנת מהותה.

הרבה מהפרשנות הנוצרית של סמלים קשורה לברית החדשה והישנה, לישו, מרים והשליחים. אבל תמיד יש כמה שכבות מתחת לזה.

להלן הסבר קצר לגבי סמלים בנצרות, שנכתב בעזרת חברי אלי שילר זצ”ל.

צמחים – עצים

לפרחים ולצמחים יש משמעות בנצרות, החל מהדשא, המשך בנרקיס, וכלה בשיבולת, אבל בנספח זה בחרתי להרחיב על עצים בלבד. העץ הוא סמל ליקום – המקרוקוסמוס והאדם – המיקרוקוסמוס, קצת כמו עץ החיים של הקבלה. לפי התפישה המיסטית-נוצרית, ישנו מעין עץ שהוא היסוד הראשוני הקיים מלפני הכול, זה עץ החיים בגן העדן, ממנו עשו את תיבת נוח, ארון הברית, והצלב של ישו.

המיוחד בעצים זה הוא שהם החי האורגני הגדול ביותר בטבע. יש בהם שלושה חלקים: שורשים, גזע וענפים, כשהשורדשים הם תמונת ראי של הענפים. עץ הוא ארכיטיפ הקיים בתוכנו, המשלים את האדם. כששמים אדם באדמה, ראשו למטה וגפיו כלפי מעלה, הוא נראה כמו עץ. עצים נתפשים כקדושים, כבית לישויות. העץ כסמל הוא אחד המוטיבים הקדומים והנפוצים ביותר בדתות המזרח. עץ מסמל את האחד – הגזע, ההופך להיות הרבה – ענפים, עלים ופירות. בקבלה היהודית מסמל העץ את מבנה עשר הספירות.

גם לפירות של העץ יש משמעות לסוג העץ ולסביבתו. ביוון הקדומה חורשות היו קדושות. גילוף בעץ נחשב לאחד ממלאכות הקודש, האיקונוסטזיס המפריד בין קודש לחול עשוי מעץ, בדיוק כמו הכרובים בבית המקדש.

ברוש: מסמל את המספר אחד בגלל צורתו וכן את המעבר מחיים למוות, מהעולם הזה לעולם הבא, שכן ברוש שנגדע לא יצמח שוב לעולם. אחד ממאפייני המנזרים ביוון הוא הברושים הגדולים הנטועים בחצרותיהם, במיוחד בבתי הקברות. מבחינה מסורתית ברוש מסמל את הירח.

הדפנה: צמח ירוק-עד המסמל נצחיות וטוהר. הוא קשור למנהג הקדום, שלפיו מנצחים בתחרויות ומלומדים מן השורה הראשונה עוטרו בעלי דפנה. דפנה הייתה עץ של אפולו. הדפנה הייתה סימן היכר לבתולות הווסטליות ברומא, שהקדישו עצמן לנצח לחיי דת ופרישות, מכאן הפכו עלי הדפנה סמל לטוהר גם במסורת הנוצרית.

האלון: נחשב לקדוש וקשור לזאוס, במתחם דודוני הקדומה התנבאו לפי רשרוש עצי האלון, בנצרות הוא סמל לכוח ולאריכות ימים, למסירות ולעוצמת האמונה.

תפוח: לפי התפישה הרגילה זהו הפרי האסור בגן העדן. כאשר אדם וחווה מופיעים יחד אתו הוא מסמל סרבנות, את החטא הקדמון, השקיעה בעולם החומר והיצר. אבל כאשר התפוח מופיע יחד עם מרים וישוע, הוא מסמל את גאולת האדם מהחטא הקדמון, שכן מרים נחשבת כחווה השנייה, וישוע כ”אדם השני”. הם נוטלים מאדם ומחווה את משא החטא הקדמון ומחזירים לבני אנוש את חיי הנצח.

הרימון: הרימון היה בימי קדם הסמל של עולם השאול. הוא קשור לפוריות ולידה מצד אחד, אך גם למתים והעולם שמעבר מהצד האחר. מי שמגיע לשאול אוכל מפרי הרימון ולא יכול לצאת משם. גרעיני הרימון בנצרות מסמלים תחייה ותקווה, את השחרור מכבלי המוות.

ענבים: הענבים הם סמל לאחת ממצוות היסוד בנצרות – האוכריסטיה, שתיית דמו של ישו. היין מסמל תמורה, מעבר ממצב אחד למצב אחר. זה היה המשקה הקדוש ליוונים, שנקשר בפולחן דיוניסוס. והמסורת הזו עברה לנצרות, ישוע הוא בן דמותו של דיוניסוס, מת וקם לתחייה. הנס הראשון שהוא עשה זה להפוך מים ליין. שריגי גפנים יופיעו לרוב כעיטור מגולף בעץ על האיקונוסטזיס – מסך האיקונות.

בעלי חיים

בעלי חיים מסמלים תכונות שונות שבתוכנו לטוב ולרע. סמליות זו מופיעה הן בפסיפסים קדומים מהתקופה הביזנטית והן בציורי האיקונות ובסיפורי הקדושים שמשתלטים על חיות הטרף. בכנסיות יוון מופיעים ציורים של הלב עם חיות בתוכו, וזה מסמל את החיות בתוכנו, צב העצלות, נחש הערמומיות, וכן הלאה. בכדי לנקות את הלב צריך להיפטר מהטבע החייתי ולהתחבר לטבע המלאכי של האדם. אולם מצד שני, חיות יכולות לסמל תכונות טובות כגון הקרבה – פליקן (שקנאי), תמימות – שה, אומץ – אריה, וכן הלאה.

האריה: מסמל את היצר. השתלטות הקדוש על האריה או על הדוב מסמלת את כיבוש היצר ושליטה של החלק הגבוה באדם על החלק הנמוך. מצד שני האריה מסמל גם הדר, אומץ ומלכות, ולכן משמש לפעמים כסמלו של ישוע. בנוסף לכך האריה מסמל את יסוד האש, אחד מארבעת היסודות. אריה מכונף הוא סמלו של מרקוס.

הצבי, האייל והעופר: מסמלים נוצרים מאמינים, ההולכים בדרכי האל (“כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים” תהילים מב, 2). זוגות איילים מופיעים לעתים קרובות בפסיפסים עתיקים שותים ממי גן העדן, כסמלים לבדידות ולטוהר מידות. חיות אלו מסמלות את היופי שבתוכנו ובבריאה.

השה: ישו הוא השה המועלה לקורבן בחג הפסח. השה שימש כקורבן הפסח בעת שבני ישראל יצאו ממצרים, ודמו נמרח על מזוזות בתי ישראל, כדי להגן עליהם מפני מכת הבכורות. ישו מחליף את עבודת הקורבנות, הוא הקורבן האולטימטיבי שהוקרב ערב הפסח בכדי להציל ולכפר על חטאי האנושות. השה יכול להופיע עומד ומחזיק בצלב כשדם ניגר מגופו לתוך גביע, או שה הנושא נס על גבי מוט מעוטר בצלב, המסמל את התחייה ואת ישוע המושיע (יוחנן א, 12). שה רובץ על גבי ספר חתום בשבע חותמות הוא השה באחרית הימים (חזון יוחנן ה, 12).

השה העומד על ההר מסמל את ישוע, ההר מסמל את כנסייתו. ארבעת הנהרות הם ארבעת ספרי הבשורה או ארבעת נהרות גן עדן. שורה של שתים-עשרה כבשים מסמלת את שנים-עשר השליחים. עדר צאן מסמל את מאמיני ישוע.

השור או הפר: בדומה לשה, משמש השור לקורבן, ומוזכר כך לעתים קרובות בתנ”ך. יחד עם החמור הוא מופיע ברבות מתמונות הלידה (של ישוע). השור הוא סמל לסבלנות, לכוח, לצייתנות ולשפלות רוח. הוא מושיט את צווארו ללא עוררין לעול המחרשה בשדה אדונו. באופן זה הוא מסמל את ישוע המושיע, אך גם את ההמונים העמלים בהכנעה לרווחת האחרים (מתי יא, 30). שור מכונף הוא סמלו של לוקס.

הנחש: הנחש הוא אחת החיות הסמליות ביותר עבור האדם, מן הצד האחד הוא מסמל מוות, ופיתוי. בסיפור גן העדן הנחש הוא הבחור הרע, אבל מהצד השני הוא מסמל חוכמה, רפואה, שינוי (השלת העור הישן) ולידה מחדש, במיסטיקה הגנוסטית הנוצרית הוא האיש הטוב, והיו כתות שנקראו “נחשיים” שהעלו אותו על נס.

נחש עם זנבו בפיו היוצר מעגל, מסמל את הנצח. נחש מתפתל מסביב לצלב מסמל את ישוע הצלוב, כרמז לסיפור התנ”כי על משה ונחש הנחושת (במדבר כא, 1–9). נחש מתפתל סביב כדור הארץ ותפוח בפיו מסמל את חטאי האדם, שמרים הבתולה גברה עליהם בהתעברותה ללא חטא. לעתים מתוארת מרים כשהיא עומדת על כדור הארץ ומרוצצת בעקבה את ראש הנחש. קיימת אמונה, שהנחשים נשארים בחוריהם ב-15 באוגוסט, היום שבו נחוג יום עלייתה של מרים לשמיים, ושקדושים כגון סנט פטריק הביאו לגירוש הנחשים מן הארץ.

הדג: זהו סמל לישו ויש אומרים שקשור לכך שישו מבשר את תחילתו של מזל דגים. כל אלפיים שנה מתחלף העידן האסטרולוגי, ישו הופיע במעבר מטלה לדגים, והיום מגיע עידן הדלי. בנוסף לכך, ראשי התיבות של המילים היווניות “ישוע המשיח (כריסטוס), בן אלוהים המושיע”, מרכיבים את המילה “דג” (ביוונית: איכטיוס Ichtios). הדג היה הסמל של הנוצרים הראשונים, הוא קשור לטבילה, במצרים הוא נקשר לאוסיריס אל המתים.

השליחים פטרוס ואנדריי היו דייגים. ישו אמר להם עד עתה דגתם דגים ועתה תדוגו אנשים. מכמורת הדייגים היא הכנסייה.

ציפורים

בשל יכולת התעופה המופלאה שלהן מסמלות ציפורים את הנפש וחיי הרוח, כך היה כבר בימי קדם (מצרים), אך כמו חיות אחרות, הן מסמלות גם תכונות אנוש. ציפורים רבות נושאות משמעויות סמליות על פי צורתן או התנהגותן.

היונה: מסמלת את רוח הקודש (יוחנן א, 32). בזמן שישו טבל בירדן נחתה עליו רוח הקודש בדמות יונה, לאחר מכן רוח הקודש הופיע בדמות יונה בחג השבועות (פנטקוסט). היונה מופיעה בתנ”ך נושאת ענף זית (בראשית ח, 11) כסמל של שלום וטוהר, היא הוגשה כקורבן עולה בטקסי היטהרות והקדשה בבית המקדש. שבע המתנות של רוח הקודש – “רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה” (ישעיהו יא, 2), מסומלות כשבע יונים. שנים-עשר הפירות של רוח הקודש – “אהבה, שמחה ושלום, אורך אפיים, נדיבות, חסד ואמונה, ענווה והצנעת לכת” (אל הגלטיים ה, 22–23) מסומלים כשתים-עשרה יונים.

היונה חיה בזוג ונשארה נאמנה, היא מסוגלת לעוף מרחקים גדולים ולהגיע למקום הולדתה. היונה הייתה מקודשת לוונוס בימי קדם. המיוחד בה זה הצבע הלבן שלה, המסמל את האור הרוחני, וקולה הנעים.

העורב: העורב הוא ההפך מהיונה בצבעו השחור וקולו המחוספס, ונתפש במסורות העתיקות כקשור למתים ולשדים, אבל בנצרות גם הוא קשור לרוח הקודש, הוא מביא לאליהו לחם בזמן התבודדותו בנחל כרית (מל”א יז, 6), ומסמל בכך את הקדושים המתבודדים שמחיים נפשם במתנות הרוח. מעין פרפיגורציה לירידת היונה – רוח הקודש, על ישו בזמן הטבילה על ידי יוחנן המטביל.

הטווס: מסמל חיי נצח. מקור המסורת באגדה, שלפיה בשרו כה קשה עד שפגעי הזמן (רקב) לא יוכלו לו. צריחתו מעוררת הפלצות בלילה הושוותה לקריאת הנוצרים לרחמי שמיים. “מאה העיניים” על גבי זנבו המפואר דומות לכנסיה הרואה הכול. ככל שנוצות הטווס מתחדשות, כן עולה תפארתן, בדומה לנפש האדם בעת תחיית המתים. הטווס נחשב לציפור גן העדן בשל יופיו והידורו, העיניים שעל זנבו הן עיני האלוהים.

התרנגול: התרנגול הערני, הקורא בקול עם שחר, מסמל עמידה על המשמר. הוא מתקשר לפטרוס, שהתנגד תחילה לישוע, ואת התעוררותו וחזרתו בתשובה מאוחר יותר, לאחר שהתרנגול קרא שלוש פעמים. התרנגול מעורר את המאמינים לעבודה ולתפילה, ומבשר את בוא היום לאחר חשכת הליל. בהתאם לכך הוא מופיע על שבשבות רוח ועל ראשי מגדלים.

הנשר: זהו מלך העופות, הציפור הגדולה ביותר בשמיים, ולכן מסמל את השמיים. הוא זוהה בימי קדם עם יופיטר ועם מלכות והיה סמלה של האימפריה הרומית. רוחו של יוחנן התרוממה לספירות עליונות בעת שחיבר את ספרי הבשורה ולכן הנשר הוא סמלו. כאשר הנשר משולב בתבנית הכנסייה, הוא מסמל את רוח הבשורה. הנשר הכפול הוא הסמל של האימפריה הביזנטית שראשה מופנה הן כלפי המזרח והן כלפי המערב, הן כלפי העולם הזה החומרי, והן כלפי העולם הרוחני דתי.

דבורה: היא סמל השקדנות, היצירתיות והעושר בנצרות, בשל עמלנותה ויכולתה לייצר ולאגור דבש. הנרות בכנסיות עשויים מדונג דבורים, על המאמין להיות כמו דבורה, לאסוף את הטוב (הצוף) מכל הדברים, לעבד אותו בתוכו, וליצור חומר (דונג) שיבער במשך כל חייו, ובזמן שהגוף מתכלה (הנר) יפיץ אור סביב. הכנסייה צריכה להיות כמו כוורת של דבורים עמלניות שכל חלקיה פועלים בהרמוניה ארגונית.

הפניקס: הפניקס היא ציפור אגדית בעלת יופי נדיר, הדומה לנשר אך עם ראש פסיון. הפניקס מסוגלת לחיות מאה שנה, וכאשר היא חשה במותה הקרב, היא בונה מוקד מענפים ריחניים ושורפת את עצמה תוך ליבוי האש בהנפת כנפיה. באפר המדורה לא נותרת אלא תולעת קטנה, המתעוררת כעבור שלושה ימים ומתפתחת לציפור פניקס חדשה. הפניקס הייתה לסמל נפוץ לתחיית ישוע ולניצחון החיים על המוות. מקור המסורת הוא מצרי.

גוף האדם

גוף האדם נברא בצלם האל. תפישה זו מתחזקת בנצרות מכוח הופעתו של ישוע בגוף אנושי. מכאן שנודעת סמליות חשובה לחלקים שונים של גוף האדם.

היד: היד מסמלת שלטון, עוצמה וכוח, וגם את נס הופעת האלוהות בחומר. ברחבי יוון ניתן לראות איקונות עם ידיים מכסף וקדושים שיש להם שלוש ידיים, המשמעות של היד בהקשר זה היא שאת התמונה ציירה יד אלוהים ולא יד אנושית.

בתמונות רבות ניתן לראות יד היוצאת מבינות לעננים מתארת את נוכחות האל. לעתים היא מחזיקה בחצים או בקרניים, סמל לכוח העליון. קיימות שלוש גרסאות: שלוש אצבעות ישרות המצביעות למטה מרמזות על השילוש הקדוש ועל מתן ברכה. יד פתוחה בתוך הילה בצורת צלב מרמזת על הברכה שניתנה על ידי אלוהים בורא העולם. כאשר יד סגורה מחזיקה בגופים קטנים, הם מייצגים את נשמות הצדיקים. ידיים שלובות מרמזות על איחוד, כגון טקס הנישואין, אצבע מורמת לפני הפה מצביעה על נדר השתיקה.

הלב: לפי התפישה המיסטית הנוצרית, הלב הוא איבר רוחני הקיים בתוכנו, שנועד לשקף את המציאות האלוהית, וצריך לנקות אותו בכדי שיוכל לעשות זאת. לב טהור הוא סמל לאהבת אמת, צדק, הבנה וחסד, לאושר ולשמחה כמו גם לצער. דויד המלך אומר “לב חדש ברא בקרבי” וזה גם הרצון של הנזירים. הלב מופיע בציורים ועליו חיות שאותם צריך להרחיק ממנו.

דם: הדם הוא סמל לקורבן. לעתים הוא נובע מצדו של ישוע בתיאורי הצליבה, ונאסף בגביעים המוחזקים בידי מלאכים. בקורבן האוכריסטיה של ישוע במיסה, היין האדום הוא סמל לדמו של ישוע, בדומה לסעודה האחרונה (מתי כו, 28).

בתמונות יום הדין הנמצאים בכל כנסייה נוצרית אורתודוקסית ישנו נהר של דם המפריד בין הצדיקים והחוטאים.

שלד ועצמות: השלד מסמל את המוות. לעתים הוא מחזיק חרמש שבו הוא קוצר את החיים, ושעון חול למדידת הזמן החולף. הקדושים רזים עד שחלקם מגיעים למצב של שלד, סמל להתכחשות לעולם. הקדושה של הקדוש עוברת לעצמות והן נשמרות בקופסאות וארונות מיוחדים.

הגולגולת: הגולגולת מזכירה את המוות ואת טבעם של החיים, שהם בני חלוף. הגולגולת היא אטריבוט של המתבודדים והקדושים בעלי התשובה, אשר מקדישים עצמם לחיי הגות וטוהר. הגולגולת מסמלת את התגברות הקדושים על המוות.

הגולגולת בבסיס הצלב בתיאורי הצליבה מזכירה את “מקום הצליבה” (יוחנן יט, 17). לפי המסורת הנוצרית, בעת הצליבה נטפה טיפה מדמו של ישוע על גולגלתו של אדם הראשון והוא חי לרגע, וכך שוחררו המאמינים בו מהחטא הקדמון ומכבלי המוות.

הקדושים נראים בתמונות עם גולגולת ועצמות מתחת להם (כמו של שודדי ים) וזה מסמל את ההתגברות שלהם על המוות, ההיפרדות מהעולם הזה.

העין: העין מסמלת את עינו הפקוחה של אלוהים, הרבה פעמים ניתן לראות אותה בתוך משולש. העין היא המקום היחיד שדרכו חודר אור לגוף האנושי. בדרשת ההר נאמר “נר הגוף העין ואם עינך תמימה כל גופך יאור” (מתי ז, 22). מהצד השני, העין יכולה להביא לחורבן האדם על ידי חמדנות. עין היא סמל עתיק ביותר ומופיעה במצרים כעינו של הורוס.

חפצים דוממים וגרמי טבע
הסמלים החשובים ביותר בטבע הם הכוכבים וגרמי השמיים, אבל עליהם בפעם אחרת. בחלק זה בחרתי לכתוב על אבנים, היסודות, וכמה חפצי אדם. אפשר להרחיב בנושא זה לבלי סוף, ולכן נסתפק בדוגמאות.

האש: האש היא סמל ללהט דתי ולמוות על קידוש האמונה. להבות ולשונות אש שהופיעו מעל ראשי השליחים בחג השבועות, בחדר הסעודה האחרונה, סימלו את נוכחות רוח הקודש (מעה”ש ב, 3). יוחנן המטביל אמר שהוא מטביל במים, אבל שאחריו יבוא גדול יותר (ישוע) שיטביל באש.

מזרקה: המזרקה היא סמל לישועה ו”מקור חיים”. לא אחת המזרקה מופיעה בתיאורי גן עדן. בנוסף לתפקידה כמקור מים וחיים היא גם מסמלת טבילה, לידה מחדש ותכונות הקשורות לטוהר. פעמים רבות מופיעות מזרקות בציורים בהקשר לפולחן הכוח המרפא של המים, שהתחיל בביזנטיון במאה החמישית והיה קשור למעיינות מרפא חמים.

מים: הרבה מהניסים שישו עשה קשורים למים, ישוע הלך על המים, הפך מים ליין, נסך מים, הטביל, ריפא במים וכן הלאה, יש אומרים שהוא הכניס את אנרגיית הכרייסט למים של העולם. מים מסמלים טוהר, לידה, יציאה של החיים מהכוח לפועל, וגם ריפוי. רבים מן המנזרים ביוון קשורים למקורות מים.

מעיין: מים היוצאים מהסלע מסמלים את הנביעה של האור האלוהי, עולם האצלות, המעבר מהעולם הרוחני לעולם הפיזי, השפע הזורם, וכן את ישו. הפרפיגורציה של ישוע זה משה שמכה על הסלע ויוצאים ממנו מים.

אבנים יקרות: אבנים יקרות מזכירות את התכונות העשירות והמעולות של הנצרות וההבטחה לגאולה, בשל ערכן. לעתים יש לצבע האבן משמעות מיוחד כמו אבן האודם המסמלת את ישוע. אבנים יקרות מופיעות בחושן של הכוהן הגדול בבית המקדש.

אבנים: היו קדושות וסמליות כבר בימי קדם, ארכיטיפים של קדושה. בתנ”ך מופיע המשפט “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה” (תהילים קיח, 22–23) וזה סמל לישוע. לשיש הפורפיר הייתה משמעות אלוהית במקדשים העתיקים, וכך גם בכנסיות יוון.

סלעים: סלעים מסמלים את האלוהות וכן יציבות, חוזק ועמידה איתנה. סלע באופן ארכיטיפי מסמל את הנצחיות, מכיוון שהוא לא נהרס ולא משתנה בחלוף העיתים. בנצרות סלעים מסמלים את פטרוס – סלע. הסלע הוא הבסיס האיתן שעליו נבנית האמונה.

קשת בענן: הקשת בענן היא סמל לאחדות, שכן היא הופיעה בשמיים לאחר המבול כדי להבטיח לנוח את חסדו של האל. הקשת מסמלת באופן כללי את סליחת האלוהים על חטאי האדם. באמנות משמשת הקשת בענן כסמל לכס האלוהים וישוע מתואר יושב עליה (חזון יוחנן ב, 3).

הירח: הירח מסמל את חלוף הזמן והחיים. צבעו הוא צבע הכסף. הירח מופיע כאטריבוט למרים (חזון יוחנן יב, 1). סהרון לבד הוא סמל נפוץ של מרים, והוא מופיע מתחת לרגליה כדי לרמז על נצחיותה. בתמונות של ההתעברות ללא חטא עומדת מרים על סהרון. בתמונות של שמש וירח, ישוע מסומל על ידי השמש ומרים – על ידי הירח. כאשר השמש והירח מופיעים בשמיים בתמונות הצליבה, הם מרמזים על צערם של כל תושבי תבל.

שמש: השמש היא סמל לישוע מכיוון שכל יום היא שוקעת (מתה) וזורחת (קמה לתחייה) מחדש. הכנסיות מכוונות אל זריחת השמש, כלפי מזרח, הנצרות האורתודוקסית היא יצירה של הקיסרים הרומאים במאה ה-4, שהכניסו לתוכה מרכיבים של דת שמש, כמו הולדת ישוע ביום הקצר בשנה, והעובדה כי מסביב לקדושים יש הילת שמש מוזהבת.

ביצה: הביצה מסמלת את הנס של ישוע, מכיוון שהיא דומם הנראה כמו אבן שמתוכו יוצאים חיים. הביצה משמשת כחומר בציורי האיקונות. הלבן והצהוב שבה מסמלים טוהר ואלוהות. בחג הפסחא אנשים נותנים זה לזה ביצי פסחא, המסמלות את התחייה.

ביצת יען: מסמלת את עינו הפקוחה של האלוהים. לפי האגדה, היען האב שומר תמיד עין פקוחה על הביצים בחול. את ביצי היען נוהגים לתלות מהתקרה בזמני חג. בכנסיות הגדולות יש לרוב מנורות אהיל ענקיות, שמהן משתלשלות ביצי יען תלויות.

אונייה: האונייה היא סמל לכנסייה. לא פעם מתוארים ישוע או פטרוס אוחזים בהגה. בהקשר זה, נוהגים לומר כי “העולם הוא אוקיאנוס רחב ידיים, שבו הכנסייה, כדוגמת האונייה, נאבקת בגלים אך אינה טובעת”. יש המשווים את המתפללים היושבים בין שדרות עמודי הכנסייה למלחים באונייה, החותרים במשוטים לנמל מבטחים, ההשוואה נמשכת גם לאולם התווך של הכנסייה. המילה Nave – אולם התווך – מקורה במילה הלטינית Navis, שפירושה אונייה. כאזכור לברית הישנה, האונייה מסמלת את תיבת נוח.

ספר או מגילה: הספר מסמל למדנות וחוכמה וכן את הקשר לאישיות ידועה במסורת כגון בזיליוס הגדול או אבות הכנסייה האחרים. ספר סגור רומז על סודיות, ואילו ספר פתוח מסמל הפצת ידע. ספר פתוח עם האותיות אלפא ואומגה מסמל את ישוע.

מטה: המטה הוא סמל לצליינים וכן למתבודדים. בנוסף לשימושו המעשי, רומז המטה על כך שהתגשמותו של ישוע הייתה בעצם מסע צליינות ממושך. מטה פלאי מופיע אצל משה ומשמש אותו לעשיית ניסים. הוא פורח בפריחת שקד, מסמל את התחייה. המטות הופיעו בכל תרבויות ימי קדם והיו קשורים לשלטון ולקסמים.

מטה הבישוף כשהוא מעוטר, מזכיר מקל רועים. הוא מוחזק בידי הבישופים ומסמל את תפקידם כרועים הרוחניים של קהילתם. לחלקי המטה השונים ניתנו מובנים מוגדרים: הקצה חד ומחודד כדי להמריץ את העצלים. המטה הישר הוא סמל לשלטון אמין, בעוד שהראש המכופף מיועד למשיכת נשמות המאמינים לדרכו של האל. מסיבה זו נושאים את המטה כשראשו מופנה כלפי חוץ. המטה של ראש מנזר יכול להיות מעוטר בדגלון לבן. ככלל, המטה מייצג סמכות, רחמים ותיקון מידות.

חרב ומאזניים: החרב והמאזניים הם סמל לצדק ואטריבוטים של מיכאל הקדוש. ברחבי יוון ניתן למצוא תמונות רבות של מיכאל, מלאך האור, מחזיק ביד אחת מאזניים וביד השנייה חרב. החרב מופיעה גם במאבקו של מיכאל בשטן. החרב מסמלת את היכולת להבדיל בין טוב לרע. המאזניים מסמלים את משפט הנשמות ביום הדין ומופיעים בתמונות יום הדין.

הגלגל: כמעגל בלתי נגמר, הגלגל הוא סמל לכוח עליון. בחזון יחזקאל מתוארים אופני אש המשמשים בסיס לכס האלוהים, ולכן בימי הביניים נהגו לגלגל גלגלי אש במורד הגבעות בחגיגות אמצע הקיץ. גלגל המזלות, לעומת זאת, משמש אלגוריה לאופי החולף של החיים ולתהפוכות הגורל. גלגל זה מראה את חוסר התועלת שבחיפוש אחרי הבלי העולם וצבירת רכוש.

העיגול: הכדור, הדיסק או הטבעת הם סמלים לנצחיות ולאלוהות, וזאת בשל הסימטריה והאיזון הבלתי משתנה. כסמל לאלוהות, העיגול הוא רמז לשלמות האל, לכוחו הבלתי פוסק והנצחי. העיגול הוא אחד. שלושה עיגולים שלובים זה בזה הם סמל לשילוש הקדוש, שהוא אחד. העיגול הוא צורה ארכיטיפית שמתקשרת באופן תת מודע עם הקדושה בתוכנו.

צלב הטאו: זהו צלב של הברית הישנה, המבוסס על האות היוונית טאו (T). לפי האגדה, בצורה זו השתמשו בני ישראל לסימון מזוזותיהם בדם בחג הפסח. מאמינים שמשה הרים את נחש הנחושת על מוט בצורה של צלב טאו. גרסה שונה של צלב זה, המכונה לפעמים “האנח המצרי”, הוא צלב בעל לולאה בחלקו העליון.

צלב זה מופיע במנזרים ומשמש מושא למדיטציה. זה הסוף של דרך אחת והתחלה של דרך אחרת, האות האחרונה של האלפבית העברי.

 

[1] בכנסייה המזרחית, הפיסול נחשב לעבודה זרה (אב כנסייה בשם טרטולאן טוען במאה ה-4 לספירה שאפילו סנדלי זהב שיש עליהם צֶלֶם, אסור לעשות למען הפרנסה).