תפקידו של דוד כמקים המקדש

האיש שבחר בירושלים כמקום המקדש לאלוהים הוא דוד המלך, דמות המייצגת לפי הקבלה את ספירת מלכות, אדם שהיה מחובר לרוח הקודש ואנרגיית השכינה. דוד הוא הראשון שמזהה את הקדושה הקיימת בירושלים מעבר לזמן ולמקום, אולי בזכות מתנת ההשראה הנבואית, וזה מה שמביא אותו לבחור את ירושלים כבירת ישראל ולרצות להקים שם בית קבע לאלוהים.

לפי האגדה היהודית, בזמן שדוד בורח משאול בפעם הראשונה הוא מתארח אצל הנביא שמואל, ושני ענקי הרוח הללו מתעמקים בתורה ובעזרת הרוח הנבואית מוצאים, במיוחד בספר יהושע, רמזים למקום שבו בחר אלוהים לשכון ושבו אפשר וצריך להקים את בית המקדש. ייתכן שבמסגרת זו הם גילו את ההיסטוריה הקדומה של הר המוריה כמקום בריאת העולם, נפילת אדם וחוה, הקרבת יצחק וכן הלאה, והתחברו אליה.

ישנה אפיזודה מעניינת בחיי דוד, שבה הוא בורח מירושלים מפני בנו המורד אבשלום. צדוק הכהן מבקש להצטרף אליו ועמו ארון הברית, אלא שדוד מבקש ממנו שיחזיר את ארון הברית לאוהל שבו שכן בירושלים, כי שם מקומו (זה היה לפני בניית המקדש). כלומר דוד מזהה את ירושלים כמקום היחיד שבו ארון הברית רוצה לשכון, ופועל יוצא מזה הוא היות ירושלים המקום היחיד שבו ניתן לעבוד את האל באופן מלא, גם אם זה לא נעשה על ידו אלא על ידי אלה המורדים בו, עדות לכך שבעיני דוד מעמד הקדושה בירושלים גדול מזה של מלך כזה או אחר.

דוד מלך תחילה מחברון, שם לפי ספר הזוהר התחבר לשלושת האבות והפך לרביעי בשרשרת, אחד מארבעת רגלי ה"מרכבה". מעניין לציין שחברון היא המקום היחיד בשדרת ההר שיש לו צורה גיאוגרפית וטופוגרפית דומה לזו של ירושלים, מעין עיגול קעור, ומכאן שיש קשר פנימי עמוק בין חברון לירושלים.

לאחר הרחבת מלכותו גם לשבטי הצפון, כובש דוד את ירושלים מידי היבוסים והופך אותה לבירת הממלכה המאוחדת. לאחר מכן הוא מעלה את ארון הברית לירושלים מקריית יערים ומכין לו אוהל על הר המוריה. באותה תקופה ישנה הפרדה בין המשכן לבין מקום ארון הברית, וזה קורה לאחר שהארון נופל בידי הפלשתים במלחמת אבן העזר. היה צורך במשכן כדי לקיים את עבודת הקורבנות, והיה אחד כזה בגבעון, אבל לא היה בו את ארון הברית, ולכן מותר היה להקריב גם במקומות אחרים ברחבי הארץ (בבמות). לא ברור למה לא העבירו את ארון הברית מקריית יערים, מרחק כמה ק"מ, לגבעון. מה משמעות ההפרדה בין שני הדברים?

כך או כך, דוד בונה לעצמו בית בירושלים וחושב שראוי במעמד זה לבנות במקביל גם בית לאלוהים ("אנוכי יושב בבית ארזים וארון האלוהים בתוך יריעה", שמואל ב', ז' 2). הוא שואל את אלוהים לכך דרך נתן הנביא והתשובה מתחלקת לשניים: בתחילה אלוהים מתרעם (לפי הפרשנות שלי) על הבקשה וטוען שהוא שוכן באוהל ומעולם לא ביקש שיבנו לו בית, ולאחר מכן הוא מחזק את דוד ומבטיח לו שזרעו יכון לעולם ויביא שלום ושלטון על ישראל. לבסוף אלוהים מקבל את הרעיון שייבנה לו בית, אלא שזה צריך להתבצע על ידי צאצא של דוד, שיהיה לאלוהים כבן והוא יהיה לו כאב. הוא יבנה בית לשמו ויכונן ממלכת אלוהים עד עולם.[1] הצאצא הזה הוא שלמה.

הסיבה שבגללה דוד לא מקבל את האישור לבנות את הבית, כפי שהוא בעצמו אומר בספר דברי הימים, היא שהוא איש דמים. אבל יחד עם זאת, דוד זוכה לראות את המקדש בעיני רוחו, ואולי גם מקבל מגילה סודית עם תכנית הבית משמואל הנביא ומעביר אותה לשלמה, מגילה שמקורה בעליית משה להר סיני. דוד מגלה לשלמה את תבנית המקדש שאותה ראה בעיני רוחו,[2] מכין את הקרקע להקמת המקדש, ולפי מסורות מאוחרות חופר את היסודות, מסמן את שטח העזרה ומקדש אותו.

דוד מכין את "מחנה שכינה", רצפת העזרה. זו הייתה המסורת במקדשים עתיקים אחרים בעולם העתיק, לחרוש את האדמה ולסמן את גבולות בית המקדש כשלב ראשון בהתקדשות המקום. מרגע שזה קרה, שטח המקדש נחשב לטהור. ואכן, אזור החצר של בית המקדש (בדומה לחצר של המשכן) נחשב לטהור ואסור היה להכניס אליו טומאת מת. דוד קידש את העזרה (מקום מושבה החדש של השכינה) עד לקרקעית תהום, וכשהוא עשה זאת הוא חיבר את אחד השירים של ספר תהילים, פרק צ"א: "יושב בסתר עליון…".

החשיבות של ירושלים והקשר של דוד אליה מתגלה בסיפור גורן ארונה היבוסי (שמואל ב, כ"ד; דברי הימים א, כ"א). לפי המסופר, מגפת דבר הכתה את עם ישראל והפילה רבבות חללים, וזה קרה בגלל חטאו של דוד, שציווה לפקוד את בני ישראל בניגוד לציווי מפורש של האלוהים לא לעשות זאת. בספר דברי הימים מסופר שלאחר פרוץ המגפה נשלח מלאך ה' לירושלים להשחיתה, אלא שדוד רואה אותו עומד בין שמיים וארץ עם חרב שלופה בידו והוא מתפלל אל האלוהים לרחמים. אלוהים מתרצה ומצווה על דוד על ידי גד הנביא להקים מזבח בגורן ארנן היבוסי, וזה מה שעוצר את המגפה. זכותו של יצחק שהוקרב במקום עומדת לעם בעת צרה, וזה מה שמוכיח את היות ירושלים מקום הבחירה.

מה שמעניין הוא שגם ארנן היבוסי רואה את המלאך. דוד פונה אליו ומבקש לרכוש את המקום, אך ארנן רוצה לתת לו אותו חינם. דוד מתעקש, משלם ובונה את המזבח. אש יורדת משמיים ומלאך ה' מחזיר את חרבו לנדנה. בעת ההיא המשכן היה בגבעון, אבל דוד לא הולך לשם כי הוא פוחד מהמלאך. הסצנה של המפגש עם המלאך מזכירה כמובן את יעקב, שחשש גם הוא מהמפגש. וזה אחד המאפיינים של הקדושה, היותה מפחידה עבור מי שנחשף אליה. אוטו רודולף קרא לזה "מסתורין נורא", ואלו אותם רגשות ותחושות של יראה, אימה ופחד שבני ישראל הרגישו במעמד הר סיני, והנביאים בזמן שהתנבאו.[3]

האירוע עם מלאך ה' מגלה את הר המוריה כמקום שבו יש שער לשמיים, מקום שבו יש מלאך עם חרב מתהפכת ואש יורדת מהשמיים, וזה הופך אותו למתאים מאין כמוהו לעבודת הקורבנות. ירושלים היא מקום של ישועה (מהמחלה), רחמים, ועקב כך גם פתח לגאולה, מקום שבו קורים אירועים פלאיים, כגון אלו שמזכירים לנו את סיפור גן העדן. במילים אחרות, דרך סיפור גורן ארונה היבוסי מתקבע מעמדה המקודש של ירושלים במקום זה של המשכן בגבעון, שהופך ללא רלוונטי. ואכן בפרק הבא בדברי הימים מדובר על ההכנות לבניית בית המקדש.

כאמור, בתורה אין ציווי לבנות מקדש אלא רק משכן, ובוודאי שלא בירושלים. למעשה ירושלים לא מוזכרת כלל בתורה ואין לה שום חשיבות עד לימיו של דוד. מה שכן כתוב בתורה הוא שכשיגיעו בני ישראל לארץ המובטחת מוטל עליהם לבנות בית לאלוהים במקום אשר יבחר בו. דוד מקשר את בחירת אלוהים לירושלים.

וכאן כדאי להרחיב מעט על דמותו של דוד: תכונתו של דוד המלך היא מעורבות עם כלל התושבים והמקומות של ארץ ישראל; סבתא רבתא שלו היא רות המואביה, חברו חושי הארכי היה מתושבי הארץ הכנענים, הכהן שלו צדוק היה כנראה ממוצא יבוסי, אחת מנשותיו היא מעכה בת מלך גשור, הוא מוצא מקלט אצל הפלשתים, וכן הלאה. דוד שוהה תקופות ארוכות בארץ הפלשתים, מדבר יהודה, עבר הירדן, דרום הר חברון, ועוד. רועה הכבשים מבית לחם מגיע לכל רחבי הארץ.

דוד מתואר כאדום שיער, ג'ינג'י, ובתור שכזה ידו בכל ויד כל בו. יש בדוד משהו "צברי" גאה של עוצמה וחופש, השונה מתחושת הגלותיות וההתגוננות שהייתה לפניו. ויחד עם זאת הוא מאמין במשהו גדול ממנו הקובע את הגורל, ולכן כששמעי בן גרא לועג לו בבורחו בירושלים, הוא מקבל את הדין ופוקד על גיבוריו להניח לאיש מכיוון שאלוהים מדבר דרכו.

דווקא האיש החופשי הזה, שמונחה על ידי ההשראה והשכינה, שמאמין בגורל ובקיום של משהו גדול ממנו, שפועל בשם האלוהים ואין גבול למעשיו, דווקא הוא בוחר "להתברגן" ולבנות לעצמו ארמון בירושלים. הוא בונה מרכז של קבע שהוא לא רק פוליטי אלא גם דתי-רוחני. דוד מסוגל להתמקד ולהתרכז בדבר אחד שבזכותו מתאפשר חיבור מחדש בין אלוהים לבני אדם, וזהו הלב, כלי רוחני שמחבר את האדם אל האלוהים. דוד שומע לליבו ואומר: "לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים, נ"א 12).

מבחינת הארץ הלב הטהור הוא ירושלים. יש אומרים כי ירושלים היא טבור הארץ, ואכן אם נתייחס אל ארץ ישראל כאורגניזם, הרי שירושלים היא טבור הארץ, נמצאת בדיוק בנקודת המרכז. אבל מבחינה רוחנית אפשר לומר שירושלים היא הלב, מכיוון שבחירת ירושלים כבירת עם ישראל על ידי דוד, העברת ארון הברית אליה ובניית בית המקדש בתוכה על ידי דוד ושלמה, הופכים אותה ללב הטהור של הארץ, שכל הזמן נברא מחדש על ידי עבודת הקורבנות בתמיכת האלוהים.

היו כאלו שטענו כי דוד הוא נשמה טהורה שבאה לעולם לגלות את סוד בית המקדש בירושלים, שכל הדמים שהוא שפך היו למעשה קורבנות למען השם, וכי הסיבה לכך שהוא לא בנה את הבית היא שאם היה עושה זאת בית המקדש היה מתקיים לעולם ואי אפשר היה להחריב אותו. ובכל זאת, גם אם לא זכה לבנות את בית המקדש, דוד מגלה לנו את סודה של ירושלים, וקובע את הקשר שלא ניתן לנתק יותר בין שושלת, העם והדת היהודית וירושלים, בתקופת מלכותו מגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה.

העברת משימת בית המקדש לשלמה

בספר דברי הימים מסופר על דוד המלך המקהיל את כל עם ישראל לירושלים ומספר להם על רצונו לבנות בית לאלוהים, אלא שאלוהים אסר עליו את הדבר ומי שיבנה את הבית במצוות אלוהים הוא בנו שלמה. דוד מברך את שלמה, ומצווה עליו לשמוע בקול אלוהים ולבנות את בית המקדש. הוא מקדיש את שלמה לאלוהים כבן ומצווה עליו שאלוהים יהיה לו כאב. דוד מחזק את ליבו של שלמה לעשות את המלאכה ומנבא שאלוהים ייתן לו שכל ובינה ושבימיו יהיה שקט ושלום, שהוא יהיה איש של מנוחה. הוא מגלה לו כי אם ישמור את דרכו צאצאיו ישלטו עד עולם.

דוד מעביר לשלמה את כל החומרים שאסף מתרומות העם לבניית בית המקדש. את הזהב והכסף, הנחושת והאבנים הטובות. הוא מעביר לשלמה את תבנית בית המקדש כפי שנגלתה לו בעיני רוחו (ואולי גם מגילה), ומחזק אותו לבנות את הבית בעזרת הכהנים והעם ולהעביר אליו את הכלים ואת ארון הברית. לאחר מכן מברך דוד את אלוהים לעיני כל העם ואומר כך: "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יהוה הממלכה" (דברי הימים א', כ"ט 11).

במילים אלו מבטא דוד את מבנה העולמות הרוחניים. בתוך הפסוק נמצאים שמות שבע הספירות התחתונות של עץ החיים הנקראות "זעיר אנפין" והן: ספירת חסד – גדולה, ספירת דין–  גבורה, ספירת תפארת – תפארת, ספירת נצח – נצח, ספירת הוד – הוד, ספירת יסוד – כל שבשמיים ובארץ, וספירת מלכות – הממלכה. ובכך מרמז דוד, לפי אחת מהפרשנויות, על המגבלה שלו והסיבה האמיתית שבגינה לא בנה את בית המקדש, והיא שאין לו חיבור לשלוש האנרגיות הגבוהות – חוכמה, בינה וכתר.

דוד הוא זה שמקים את הממלכה, בתור שליט ואדם הוא מסמל את אנרגיית המלכות (הספירה התחתונה), המעבירה דרכה את שש הספירות שמעליה ולכן הוא מחובר ל"זעיר אנפין", שבע הספירות התחתונות של עץ החיים. אבל בכדי שיהיה חיבור לאלוהים צריך גם את האנרגיות של "אריך אנפין" – שלוש הספירות הגבוהות: כתר, חוכמה ובינה. ולשם כך צריך מישהו שיהיה מלא בחוכמה ובינה, שהוא לאלוהים כבן, ואיש זה הוא שלמה.

שלמה המלך

ביהדות ישנה חשיבות רבה לגימטרייה, סודות הטמונים בשמות, בחילופי אותיות ובערך המספרי שלהן. השם שלמה בהיפוך אותיות הוא למשה, כלומר משה והאות ל'. אם משה הוא בונה המשכן, הרי ששורש נשמתו שהתגלגלה בשלמה היא זו שבונה את בית המקדש. רק בתקופתם של משה ושלמה מופיעים אנשים מלאי חוכמה, בינה ודעת, בזמן משה זהו בצלאל בן אורי ובזמן שלמה חירם אביף.

לפי חז"ל, שלמה קיבל מדוד את מגילת המקדש, מגילה שבה תכנית בניית הבית, שעברה ממשה ליהושע והזקנים ולשמואל, ובה התכנית השלמה למקדש שהתגלתה בהר סיני. לכן המידות של הבית הראשון מחייבות ויש בהן סודות. דוד סימן וחפר את יסודות בית המקדש בקרקע ושלמה בנה את הבניין. השנה הרביעית לשלטונו של שלמה מציינת 480 שנה בדיוק ליציאת מצרים[4], שזה 12 פעמים 40 שנה, כלומר עוון השבטים כופר ואפשר היה לגשת לשלב הבא של תיקון העולם והבחירה של העם היהודי כעם סגולה, לבניית בית המקדש. הסיבה לכך ששלמה הוא בונה בית המקדש ולא דוד היא שאי אפשר היה לבנות את המקדש לפני שיחלפו 480 שנה, וזה גם הזמן שעובר בין בניית בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, והתכנית האלוהית נגלית כמדויקת מאוד.

בניית בית המקדש על ידי שלמה הייתה הדבר החשוב ביותר שהוא עשה והתכלית שלשמה הגיע לעולם. זו הייתה השלמת מעשה הבריאה. בית המקדש ששלמה המלך בנה היה המופלא ביותר מכל פאר היצירה של ימי קדם, הבית האנושי השלם. תכלית תיקון עולם. כתוצאה מהחטא הקדמון יש בעולם הנברא רעב, סבל, חום וקור קיצוניים, מזיקים וכיוצא בזה. אולם בבית המקדש קרו ניסים יום ביומו, שסיפקו את הרעב והצמא, הביאו לריפוי והשראה, ויצרו גן עדן עלי אדמות. שלמה יצר מקום שבו אין שלטון של המוות (חוקי הטהרה קבעו שאין להכניס לעזרה טומאת מת) ויש בו שער לגן העדן.

אם נחזור לרגע לנקודת המבט ההיסטורית: שלמה היה הבן של בת-שבע ודוד, והוא שלט על ישראל המאוחדת במשך 40 שנה. בזמן שלטונו היה לישראל קשר עמוק מאוד עם מצרים מצד אחד, ועם ממלכת צור הפיניקית מצד שני. שלמה נשא לאישה את בת פרעה, וכחלק ממפעלות הבנייה שלו בנה לה ארמון בירושלים. בנוסף על כך הוא היה בברית אסטרטגית וכלכלית עם ממלכת צור הפיניקית, ולמיותר לציין שכמה מבין אלף נשותיו היו פיניקיות, ככתוב: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמניות אדמית צדנית חתית" (מלכים א', י"א 1).

חשוב לציין שעד לתקופתו של שלמה בני ישראל לא בנו מקדשים ולא עסקו בבנייה מונומנטלית, לא היה להם את הידע והיכולות ההנדסיות והארגוניות המאפשרים בניית מקדש בקנה מידה גדול, וגם לא הייתה קיימת בקרבם התפישה הדתית שאלוהים שוכן בבית של קבע. לכן המשכן בשילה היה בלי גג של קבע וכך גם המשכנים בנוב ובגבעון.

בארצות השכנות לעומת זאת הייתה תרבות מפותחת של בניית מקדשים, ובמיוחד במצרים ופיניקיה, ולכן סביר להניח כי שלמה המלך, שהיה החכם באדם וידע שבעים שפות, קיבל חלק מהידע של הקמת בית המקדש, היכולות הטכנולוגיות ארגוניות והתפישות הדתיות מארצות אלו. בראש ובראשונה הוא נעזר בחירם מלך צור מבחינת חומרים ובנאים, כמסופר במפורש בתנ"ך, אך כנראה שהוא נעזר גם בידע של אדריכלות מקודשת שהיה קיים במצרים. חשוב לזכור ששלמה היה נשוי לנסיכת מצרים ובנה לה ארמון בירושלים, וכי מצרים הייתה ארץ של מקדשים.[5]

לא ברור היכן שלמה למד את שבעים השפות, האם הוא ביקר בארצות אחרות בתור ילד? האם הגיעו אנשים לארמון ללמד אותו? ואם כן אולי הם גם לימדו אותו את התורה העתיקה, את סודות האדריכלות המקודשת? בכדי ששלמה ידע להכין את הכלים לבית המקדש, לדוגמא, הוא חייב היה ללמוד את סודות האלכימיה. האלכימאים נהגו לעבוד על מתכות בבטן האדמה מכיוון ששם אין הפרעה של אנרגיות קוסמיות, והמקום מבודד ונקי ומאפשר את הפעולה האלכימית מאגית של הפיכת מתכת פשוטה לזהב. כלי המקדש היו ממתכת, אבל הם הוכנו בצורה מיוחדת. מבין כל המקומות בארץ, עמק הירדן ליד יריחו הוא המקום המתאים ביותר לפעולות האלכימיות מאגיות של הכנת כלי קודש, מכיוון שהוא נמצא 300-400 מטר מתחת לפני הים, ולכן ממוסך על ידי שכבה נוספת ומבודדת של אטמוספרה. ואכן, שלמה המלך יצק את כלי המקדש שם במעבה האדמה: "בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה" (מלכים א', ז' 46).

אחד ההיבטים של מדע האלכימיה בבניית בית המקדש הוא ההימנעות משימוש בברזל, בגלל הקשר שלו למלחמה (השפעת הכוכב מאדים). במקום זאת שלמה משיג מכשיר פלאי שנקרא "תולעת שמיר" (יש האומרים שהוא הביא אותה מגן עדן) ומשתמש בו לחיתוך מדויק ומהיר של האבנים. מתברר שתולעת השמיר היא זו שחתכה את לוחות הברית, אבני החושן וכן הלאה, אלא שהפעם האחרונה שהשתמשו בה היה במעמד הר סיני. ונשאלת השאלה: האם היו ידע ומכשירים שנשמרו עד תקופתו של שלמה ונלקחו על ידי הישראלים ממצרים?

במקדש שבנה שלמה ניתן להבחין בהשפעה פיניקית וכנענית. לפי ארכיאולוגים שונים, מקדשים פיניקיים כמו בעיר הפיניקית תל טאיינט שבצפון סוריה מזכירים במבנה שלהם את בית המקדש בירושלים. סלים ג'ורג חלף[6] טוען שבית המקדש בירושלים הזכיר את מקדש מלקרת בצור, שנבנה על ידי חירם והיה מקדש גדול מפואר המוזכר גם על ידי הרודוטוס.[7] גם מקדשים קדומים של הכנענים בישראל, כגון מקדש האורתוסטטים בחצור מזכירים במבנה שלהם, ובחלוקה לשלושה חלקים – כניסה, אולם ודביר – את מבנה בית המקדש בירושלים.

חירם מלך צור המוזכר בתנ"ך שלט בשנים 970-936 לפנה"ס. הוא הפך את צור למעצמה אזורית במקום צידון השכנה, והחל התיישבות צורית מסיבית ברחבי המזרח התיכון, בין השאר באזור קרתגו. חירם היה בן ברית של דוד ולאחר מכן של שלמה, וביחד הם פיתחו את נמל עציון גבר בים האדום וקידמו סחר עם אתיופיה, תימן (אופיר האגדתית) ואולי גם עם הודו.

חירם עוזר לדוד לבנות ארמון בירושלים על ידי אספקת עצי ארז ואומני עץ ואבן. התיאור של עזרת חירם לדוד מתחיל בפסוק אניגמטי: "וישלח חירם מלך צר מלאכים אל דוד", והשאלה היא מי הם אותם מלאכים. גם הפסוק הבא מוסיף לתעלומה: "ידע דוד כי הכינו יהוה למלך על ישראל" (שמואל ב', ה' 12), כלומר התמיכה של חירם נתפשת על ידי דוד כאישור מאלוהים לשלטונו, ובעקבות כך הוא לוקח עוד נשים ומוליד עוד ילדים, ביניהם שלמה. לאחר ששלמה גדל, חירם שמח לעזור לבן של דוד וממשיך את הברית עימו. הוא שולח לו ארזים וברושים לבניית בית המקדש ומצרף אליהם את ברכתו.

בנוסף לחירם מלך צור, יש פיניקי נוסף שעוזר לשלמה בבניית בית המקדש וזה האומן חירם אביף, בן אישה אלמנה (סמלי), שמלא ב"חוכמה תבונה ודעת", והוא כנראה יהודי רק מצד אימו. לפי ספר דברי הימים, חירם הוא איש חכם יודע בינה שנשלח לשלמה על ידי חירם מלך צור, והוא עושה ב"נחושת, בזהב ובכסף, בברזל, באבנים ובעצים, בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פתוח ולחשב כל מחשבת" (דברי הימים ב', ב' 6).

התנ"ך לא מציין זאת במפורש, אבל ייתכן ששלמה קיבל עזרה בבניית בית המקדש גם ממצרים. החותן שלו היה פרעה סיאמון, אחד הבונים הגדולים של מקדשי מצרים, שבנה מחדש את מקדשי אמון בממפיס ובטאניס. סיאמון כבש את גזר מידי הפלשתים ונתן את העיר כמתנת כלולות לשלמה, בדיוק כפי ששלמה נתן ערים בגליל במתנה לחירם מלך צור. ידוע כי שלמה בנה ארמון לבת פרעה בירושלים, והשאלה היא האם הוא בנה גם מקדש בשבילה, והאם בבניית בית המקדש הוא הושפע מרעיונות המקדשים המצרים. אך גם אם לא, ההשפעה המצרית שהייתה על מבנה המשכן הופיעה בבית המקדש, שהיה בנוי בתבנית המשכן ועם אותם כלים.

ויחד עם זאת, אם נאמץ את נקודת המבט הדתית-רוחנית, נוכל לטעון שהידע לגבי בניית בית המקדש והכלים הגיע לשלמה באופן ישיר מאלוהים או מהאינטליגנציה של הבריאה, נקרא לזה כפי שנרצה. כאמור, תכונתו של שלמה הייתה היותו מלא בחוכמה, בינה ודעת. הוא זכה בכך בזכות מבחן שבו אלוהים שאל אותו מה מבוקשו כמלך, ותשובתו הייתה "תבונה בכדי לשפוט את העם". אלוהים מרוצה מתשובתו החכמה והצנועה של שלמה, שלא מבקש דבר לעצמו (חיים ארוכים, נקמות באויביו, וכו'), אלא יכולת למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ולשם כך הוא מודה בצורך שלו לקבל עזרה, שזאת ראשית חוכמה. ואכן, החוכמה ניתנת לשלמה כפי שלא ניתנה לאיש לפניו או אחריו, ולא רק חוכמה אלא גם בינה. "וייתן אלוהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים, ותרבה חכמת שלמה מחוכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ויחכם מכל האדם" (מלכים א', ה' 9). בזכות השילוב של חוכמה ובינה, ניכרת בשלמה גם "רוחב לב".

נשאלת השאלה: מדוע נדרשים שני סוגים של חוכמה? האם חוכמה ובינה הן לא שני שמות לאותו הדבר? מתברר שלא. חוכמה ובינה הן שתי צורות שונות של מחשבה: האחת קשורה לצד השמאלי של המוח, והיא המחשבה האנליטית, והשנייה קשורה לצד הימני של המוח, והיא המחשבה האסוציאטיבית, להבין דבר מתוך דבר. האחת היא מחשבה במילים ומספרים והשנייה היא מחשבה בצורות ותמונות, האחת היא פרטנית והשנייה כוללת. הקבלה מצווה עלינו לחשוב בשתי הצורות במקביל. בספר היצירה, הספר הקבלי הקדום ביותר, נאמר "החכם בבינה והבן בחוכמה". רק השילוב של השתיים מביא לידיעת אלוהים, התאחדות איתו, שהרי "דעת" משמעה התאחדות. ולכן שלמה צריך להיות מלא גם בחוכמה וגם בתבונה, וכך גם בצלאל בונה המשכן וחירם אביף, עוזרו הראשי של שלמה[8]. בעזרת השילוב של שניהם יכול שלמה לבנות בית לאלוהים, המדויק בצורתו, מידותיו, בעבודה הנעשית בו, ובאופן שיבטא את השלמות האלוהית.

החיבור בין חוכמה ובינה מאפשר תפישת מציאות ברמה גבוהה יותר. הקשר של שלמה וחירם אביף לחוכמה ובינה מאפשר להם לדעת את רצון האלוהים ולבנות בית שהוא ביטוי לשבע האנרגיות שדרכן אלוהים נאצל לעולם הזה. חוכמה, בינה וכתר הן שלוש הספירות העליונות בעץ הספירות, שמייצגות עקרונות מופשטים ואת ביטוי האלוהות עצמה, שבע האנרגיות התחתונות בעץ הספירות, שדרכן הספירות העליונות נאצלות לעולם הזה הן שבעת השמות המוזכרים בברכת דוד לשלמה לבניית בית המקדש: "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יהוה הממלכה" (דברי הימים א', כ"ט 11). ומכאן שדוד הכין את התשתית לבניית בית המקדש, ואילו שלמה הביא את החיבור המאפשר את כינון בית האלוהים, ולכן אלוהים מכנה אותו "בני".

לפי המקרא היו לשלמה 150,000 פועלים בבניית בית המקדש, העבודה נמשכה שבע שנים והוא נחנך בסוכות. בניית בית המקדש שינתה את פני הארץ וירושלים, ובסיומה התקיימה חגיגה גדולה של כל העם. הענן שהיה מעל המשכן נכנס אל תוך הבית: "אז אמר שלמה יהוה אמר לשכן בערפל" (מלכים א', ח' 12). תקופה חדשה מתחילה בחיי העם היהודי, תקופת בית ראשון.

לפי האגדה, שלמה שלט בשדים ובמלאכים וידע את שפת החיות, החכם באדם הוא זה שכתב את ספרי קהלת ומשלי, שבהם מיטב אוצרות החוכמה היהודית. וגם את מגילת שיר השירים, שהיא אחד הכתבים המיסטיים והאזוטריים ביותר בתנ"ך, אלגוריה לאהבת אלוהים ועם ישראל. שמעו של שלמה נודע בכל העולם, ומכל קצוות הארץ באו לחזות בחוכמתו, כולל מלכת שבא שבאה במיוחד מאתיופיה. דרך נשותיו, קשריו, מפעלותיו וחוכמתו, הפך שלמה לדמות משפיעה בזירה הבינלאומית, בדומה לדוד אביו אך באופן אחר.[9]

מכלול הבנייה של שלמה

בית המקדש היה חלק ממכלול של בניינים ששלמה בנה בירושלים,והמוזכרים בתנ"ך, והם: בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם המשפט, ארמון המלך וארמון לבת פרעה. יש ויכוחים בין המפרשים והחוקרים לגבי המבנים הללו, האם הם היו נפרדים, מחוברים או חלק ממבנה אחד, איך הם נראו ומה היה תפקידם, אבל מה שברור הוא ששלמה בנה מבנים נוספים לבית המקדש (וייתכן שגם כאלו שלא מופיעים בתנ"ך), ובראש ובראשונה את המבנה המסתורי ביות הנקרא "בית יער הלבנון". זה היה מבנה גדול באורך 50 מטר ובו ארבע שדרות עמודים גדולים, בדומה לאולם העמודים במקדשי כרנך במצרים. לפי החוקרים ייתכן שבית יער הלבנון היה מעין ארמון קיץ, מקום קריר יחסית שאפשר להימלט אליו מחום הקיץ, ולכן השם "לבנון", אבל תסכימו איתי שזה הסבר קצת "צולע". הכיוון הנכון יותר לדעתי הוא הכיוון המיתי; הר הלבנון נחשב בימי קדם להר קדוש, מקום מושב האלים, המוזכר אפילו בעלילות גילגמש המסופוטמיות.

בנוסף לבית יער הלבנון בנה שלמה אולם משפט, ובו לפי המתואר כיסא מיוחד עשוי זהב שעולות אליו שש מעלות שבצדדיהן 12 אריות עומדים, ושני אריות נוספים משולבים בידיות הכיסא. לכיסאות מלכות היה תפקיד מאגי חשוב במצרים, והם נחשבו לבעלי חיים בפני עצמם, ישות אלוהית המעניקה מכוחה לאנשים שישבו עליה, וכך גם מופיע באגדות של עמים אחרים. כיסא המלך של שלמה, יחד עם שש המעלות שמובילות אליו, מתקשר לקדושת הספרות שש ושבע ביהדות, כששבע מסמל את הטבע, שבעת הצבעים בקשת ושבעת הרקיעים, כפי שמופיע במבנה המנורה בעלת שבעת הקנים. המשמעות כאן היא שמי שיושב על הכיסא מסוגל לשלוט על כוחות הטבע ולכוון אותם כרצונו, וזאת הייתה תכונתו של שלמה.

כלל הבניינים ששלמה בנה יצרו בירושלים קומפלקס שלטוני מורכב של מקדשים וארמונות, המזכיר את המתחמים הקדושים הגדולים במצרים. לפי דוד שפירא,[10] המערך של הארמון מחקה את מערכי הארמונות של מלכי מצרים שנבנו לפי מודל של בתי מקדש, ולכן בכניסה לארמון היה אולם עמודים, ולאחריו אולם כס, ולאחר מכן מקום מגורי המלך. כך או כך, הבנייה שינתה את פני הארץ בכלל וירושלים בפרט. היא החלה בשנה הרביעית למלכותו של שלמה ונמשכה כעשר שנים, כשהשיא שלה היה בניית בית המקדש, חצרותיו והכלים הקשורים אליו.

חידושים בבניית בית המקדש

המקדש היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר בישראל היהודית מאז התנחלות השבטים, ופסגת פועלו והישגיו של שלמה. הוא היה בנוי באופן הדומה מאוד למשכן אבל בקנה מידה גדול הרבה יותר ועם שינויים ותוספות. גודל החצר היה פי חמישה ויותר מגודל חצר המשכן, נפח בית המקדש כולו היה פי עשרה מנפח המשכן, וחלק ממידות החללים הפנימיים בבית המקדש היה כפליים מהמידות במשכן ולעיתים פי שלושה. לכל המידות הללו ישנה משמעות סמלית ורוחנית. אם במשכן קודש הקודשים היה בגובה, ברוחב ובאורך של עשר אמות, הרי שבמקדש מידותיו של קודש הקודשים היו כפולות, כלומר ריבוע של עשרים אמה. אם במשכן ההיכל היה בגודל עשרים אמה אורך ועשר אמה רוחב וגובה, הרי שבמקדש גודל ההיכל היה כפול, כלומר ארבעים אמה אורך ועשרים אמה רוחב, ואילו הגובה טיפס לשלושים אמה (ובנוסף לזה היה במקדש חדר נוסף, והוא אולם הכניסה).

ההכפלה של מידות הדביר וההיכל מלמדת אותנו שמה שחשוב במידות המשכן ובית המקדש היה המערך הכללי והפרופורציות המקודשות, ולא רק המידות עצמן, כך שאם משתמשים באותן פרופורציות אפשר להגדיל את בית המקדש לאין קץ, וזו הייתה התפישה של הקדושה גם בשאר מקדשי העולם העתיק.[11] מכאן אפשר להסיק שמאחורי מבנה בית המקדש היו עקרונות מופשטים שאותם אפשר להחיל גם על תחומים אחרים בחיים. אחד הסודות המוחבאים במידות בית המקדש קשור ליחס של 1:10 בין נפח המשכן לנפח החללים במקדש (3,600 אמות מעוקבות לעומת 36,000 אמות מעוקבות), וזה קשור למבנה עץ החיים (עשר הספירות).

בכדי להבין את מהותו וחידושו של בית המקדש אפשר להתבונן תחילה על השינויים במבנה שלו (ולא רק בגודל) ביחס לזה של המשכן. כדאי להתחיל בחצר, שבזמן המשכן הוקפה בגדר עשויה בד ובזמן בית המקדש הוקפה בחומה עם לשכות ושערים. במקום מזבח הנחושת של המשכן הוקם בתוך העזרה מזבח אבן גדול שאליו היו עולים בכבש אבן, ובמקום הכיור של המשכן שלמה המלך בנה עשרה כיורים שנמצאים על מכונות ניידים ומקושטים בדמויות שלוש חיות: אריה, שור וכרובים, בדומה למראות שראה יחזקאל בחזון המרכבה. הכיורים, שעניינם היה המים וטיהור האיברים הפנימיים של הקורבן, הם כנגד עשרת הדיברות, ואילו המכונות, שהן הבסיס לכיורים, הן כנגד עשרת המאמרות (ויהי) ששימשו בבריאת העולם.

בנוסף לכיורים יצר שלמה את ה"ים", כלי קיבול ענק עשוי נחושת בקוטר חמישה מטרים, העומד על 12 שוורים עשויי נחושת הפונים בקבוצות של שלושה אל ארבעת רוחות השמיים (בדומה לסידור החניה של 12 שבטי ישראל במדבר). מים הם מוליכי חשמל טובים וגם אוגרי זיכרונות.[12] אם אכן הדביר (קודש הקודשים) היה סוג כלשהו של מנורת להט, מכונת אנרגיה, שמה שהפעיל והטעין אותה היה ארון הברית, הרי שבית המקדש והאביזרים השונים שבו נועדו לתמוך במכונה אנרגטית זו, וכך קיום מתקן מים גדול מנחושת בחצר אפשר אגירת אנרגיה (מעין בטרייה). הכיוון של השוורים כלפי רוחות השמיים אפשר קליטת אנרגיות של האדמה. ה"ים" קיבל מים מאמת מים באזור בית לחם, והיה מקור המים העיקרי של בית המקדש. חוקרים מעריכים כי משקל ה"ים" הגיע ל-250 טון.

ה"ים", הכיורים והמזבח עמדו בעזרה, שהיא חצר בית המקדש אך נחשבה גם למקום מושב השכינה, ולכן אסור היה להיכנס אליה עם טומאת מת, גודלה היה פי חמישה מזו של המשכן, בתוכה התרחש הפולחן, כולל כזה שלא היה קיים כנראה בזמן המשכן, כמו שירת הלויים עם בוקר, ובה התרחשו חלק מהניסים היומיומיים, כמו עליית העשן מהמזבח בקו ישר השמיימה גם בזמן שהייתה רוח. בנוסף לעזרה עצמה, הייתה ממזרח לה חצר נוספת שסביבה ארבע לשכות, שנקראה "עזרת נשים", ולא הייתה קיימת במשכן.

העזרה הייתה בתוך מתחם הר הבית, וזה שכן בתוך חומות העיר ירושלים. החלוקה המשולשת סימלה את  מערך החניה של בני ישראל במדבר, כשהעיר ירושלים היא כמו מחנה ישראל, הר הבית כמו מחנה הלויים, והעזרה היא מקום המשכן. אלו שלוש דרגות של קדושה שבאו לידי ביטוי גם במשמרות ומעמדות כהנים, לויים וישראל. הקמת ירושלים ובית המקדש בתוכה אפשרה למעשה לשחזר את הזמן של קבלת התורה בהר סיני. לאחר 480 שנה שבהן בני ישראל היו מפוזרים בנחלותיהם לפי החלוקה השבטית, הוקמה סוף סוף עיר שהיא כמו מחנה ישראל ומיועדת לכולם, ולכן כל בני ישראל שעלו לרגל לירושלים יכלו ללון ללא שכר אצל תושביה. זאת אמורה הייתה להיות עיר מיוחדת ששייכת לכולם, ויש בה מקום לכולם, המשחזרת את מחנה ישראל במדבר אלא שהפעם באופן קבוע.

בניין בית המקדש עצמו חיקה את המשכן אבל גם חידש ביחס אליו, ואחד החידושים הבולטים הוא החזית המרשימה שלו, מכיוון שבכניסה אליו נוסף עוד חדר, אולם רחב וגבוה מאוד. מחוץ לאולם הועמדו שני עמודים גדולים מנחושת, שנקראו בועז ויכין, המזכירים עמודים דומים במקדשי מצרים. מסביב לבית המקדש הותקן יציע בן שלוש קומות ולו 38 חדרים. אין דבר דומה לו במקדשי העולם העתיק והוא מזכיר חומת סוגרים. כל החלקים הללו של בית המקדש לא מופיעים במשכן ויש לכך משמעות רבה. בית המקדש הוא השלמת מעשה הבריאה, מקום שנועד לאפשר הופעת אלוהות בתוך עולמות החומר, ולכן צריך היה לבנות סביבו ובכניסה אליו אמצעי תיווך מסוגים שונים, אם אלו העמודים, האולם או היציעים. אי אפשר לגשת אל האלוהים ישירות, צריך לסוכך עליו, ובנוסף על כך צריך לבנות כלי (מבנה) בעל יכולת קיבול מספיק גדולה כדי שיוכל להכיל את נוכחותו.

מהאולם נכנסו דרך דלת גדולה אל ההיכל, האולם המרכזי בבית המקדש, שהיה גבוה וגדול הרבה יותר מזה של המשכן. ההיכל, כמו כל מבנה בית המקדש כולו, היה בנוי מאבני גזית, אבל בתוכו היו קורות עץ ארז בקירות ושימוש בלוחות עץ ברוש ברצפה, שייתכן שהיו מצופים בזהב. יש הגורסים שהקרשים היו מצופים זהב כמו במשכן, אלא שבשונה מהמשכן היו עליהם קישוטים, פיתוחים של דקלים, פרחים ואולי גם ייצוגים של כרובים. בנוסף לכך יש גם דעה לפיה הקירות היו משובצים באבני חן. ההיכל התנשא לגובה 15 מטר, כשבחלק העליון של הקירות היו חלונות "שקופים אטומים" (המשכן היה חשוך), כשלא ברור בדיוק למה הכוונה.

בתוך ההיכל היה מספיק מקום לכל כלי הקודש החדשים, שמספרם היה גדול בהרבה מזה שבמשכן. שלמה וחירם אביף הכינו עשר מנורות מזהב טהור במקום אחת במשכן, ועשרה שולחנות לחם פנים שקיבלו צורה אחרת ומורכבת יותר בעקבות שינויים באופן הכנת הלחם וצורתו, במקום שולחן פנים אחד במשכן. מזבח זהב היה רק אחד, גם במשכן וגם בבית המקדש, אבל זה שבבית המקדש נבנה קצת אחרת (ראו על כך בהמשך).

אנחנו רואים שחומרי הבנייה שבהם השתמשו לבניית בית המקדש שונים בחלקם מאלו שבמשכן, האבן מחליפה את היריעות על הגג והקרשים המתפרקים בקירות, וסוגי העץ המשמשים למבנה הפנימי משתנים. העץ שבו השתמשו למבנה הפנימי של בית המקדש היה ארזים בקירות ובתקרה וברושים ברצפה, לעומת עצי שיטים במשכן. הארז מגיע לגובה של 40 מטר וקורותיו יכלו לכן לשמש בתקרה ובקירות של בית המקדש, בית יער הלבנון והארמונות בירושלים.[13] אבל מכיוון שהקירות נבנו גם ובעיקר מאבן אנחנו יכולים להניח שהתקנת קורות הארז הייתה בעלת משמעות סמלית דתית, ואפשר לומר אפילו מאגית-אנרגטית. אם מתבוננים על בית המקדש מנקודת מבט אנרגטית מתגלות אפשרויות מעניינות. המבנה של אבן בחוץ, עץ בפנים, וזהב שמצפה אותו כלפי פנים יכול להחזיק בתוכו אנרגיה. העץ הוא חומר מבודד טוב והמתכת מוליכה. מעניין לציין כי המצרים הרבו לייבא ארזים מלבנון ולהשתמש בהם במבנים הדתיים שלהם, והם סימלו עבורם את התגלמות האל אוזיריס.[14] גם במקדשים כנעניים, כדוגמת המקדש בלכיש, התגלו עצי ארז.[15]

ההיכל היה האולם הגדול בבית המקדש, אבל המקום החשוב ביותר היה קודש הקודשים – הדביר, שהיה בהמשך המבנה. בימי בית ראשון הוא היה מופרד מההיכל בפרוכת, כמצווה בתנ"ך, אבל בנוסף לכך גם בקיר ובו פתח עם דלתות עשויות עץ זית מצופות בזהב ועליהן היו כרובים, דקלים ופיתוחים שונים. המשקופים של דלת הדביר, לפי אחת הגרסאות, היו מורכבים מחמש מסגרות, וייתכן כי יש למספר הזה חשיבות, והוא קשור לחמשת העמודים מצופי הזהב שהיו בכניסה למשכן. בימי בית שני הפרידה בין ההיכל לדביר הפרוכת בלבד.

וכאן כדאי לחזור ולהזכיר כי במקדשי העולם העתיק מופיעות שתי פרופורציות מקודשות שבוטאו על ידי מספרים וסמלים: הראשון הוא היחס של שני שליש ושליש (2:1) שביטא עולם הרמוני ומאוזן ומופיע ביחס שבין האורך ורוחב של מקדשים וגם בהיכל בבית המקדש ובסמל המגן דוד. והשני הוא יחס הזהב שביטא את התנועה של היקום והחיבור עם האלוהות ומופיע בקודש הקודשים של מקדשים ובמידות ארון הברית. יחס הזהב הוא היחס שלפיו גדלים דברים בטבע ומסומל על ידי הכוכב המחומש – הפטנגרם כפי שהסברתי קודם לכן בפרק על ארון הברית. ייתכן כי ההופעה של חמישה משקופים בכניסה לקודש הקודשים מסמלת את עובדת היותו מקום דינמי של רוח, ומשתקפת בהופעת יחס הזהב במידות ארון הברית.

בתוך קודש הקודשים שכן ארון הברית ומעליו היו שני כרובים שנראו כמו שני פסלים מכונפים קטנים המחוברים אל הכפורת, המכסה, בדיוק כמו במשכן; אלא שבנוסף לכך מתווספים לקודש הקודשים שבבית המקדש שני כרובים ענקיים בגובה ורוחב עשר אמה. הם היו עשויים מעץ זית מצופה זהב, מתחת לכנפיהם הפרושות עמד ארון הברית, וחיבור כנפיהם הגיע מקיר לקיר.[16] העץ שבתוך קודש הקודשים, בתקרה ובקירות, היה מצופה זהב, ולא סתם זהב אלא זהב מסוג מיוחד שנקרא "זהב סגור". גם לוחות הברושים שעל הרצפה כוסו בלוחות זהב (ולפי אחת הפרשנויות הזהב הונח ישירות על רצפת האבן), וכך למעשה נוצר מעין ריבוע שלם מכוסה זהב, שבאמצעו שני כרובים ענקיים המחברים קיר אל קיר, וזה מביא אותנו לתפקידם של שני הכרובים החדשים והגדולים הללו.

אם ננסה להבין את המערך של קודש הקודשים מבחינה אנרגטית, הרי ששני הכרובים החדשים מהווים מעין חוט להט של חדר (חלל) שנבנה באופן מיוחד בכדי להפעיל את המכונה האנרגטית הנקראת ארון הברית. האנרגיה של המקום הופעלה מכוח נוכחות כבוד אלוהים בין הכרובים הקטנים, כשהכרובים הגדולים הם מכפילי כוח וממלאים את תפקיד הבדים במשכן אבל באופן יותר מועצם. לא רק שהם חיברו קיר אל קיר, אלא שזה נעשה מנקודת האמצע של הקיר מבחינת רוחב וגובה.

לפי חז"ל, הכרובים עסקו במעשה אהבה, חיבור, ופנו זה אל זה בזמן רצון של ישראל, ומפנים (אם אפשר לומר זאת כך) את הגב זה לזה בזמן מחלוקת: "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, נ"ד 81). אולי זאת הייתה הסיבה לכך שרק לכהן הגדול מותר היה לראותם; "אמר ריש־לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, ע"ב). מהכתוב נרמז שלא מדובר בשני כרובים אלא בכרוב וכרובית, ואכן חז"ל מגלים לנו שלאחד היו פני תינוק ולשני פני תינוקת.

החיבור של הזכרי והנקבי היה מרכיב מהותי בתפקיד של מקדשים ומקומות קדושים בימי קדם, ואם התיאורים של חז"ל נכונים הרי שהוא מופיע גם בבית המקדש. ספר הזוהר מרחיב בנושא זה ומתייחס לעולם כאל מקום זיווג תמידי בין כוחות עליונים ותחתונים שבזכותו השפע זורם לעולם. בדומה למקדשים אחרים בעולם העתיק, בית המקדש היה מקום חיבור של שמיים וארץ, ומבחינת היהדות היו אלה השכינה ועם ישראל.

לסיום פרק זה, ראוי לציין כי יש לנו תיאורים מפורטים של בית המקדש בספר מלכים ובספר דברי הימים, כמו גם במשנה ובתלמוד, אלא שהתיאור של מבנה בית המקדש בספר דברי הימים שונה מעט מזה של ספר מלכים. בדברי הימים, לדוגמא, מופיעה פרוכת כמו במשכן, כרובים מפותחים על קירות ההיכל, ציפוי קירות האולם בזהב וציפוי ההיכל באבן יקרה לתפארת, אך לדברים אלו אין אזכור בספר מלכים. כך שנשארים כמה דברים לא ברורים, מה שמעניק לחכמי ישראל נושאים לדון ולחקור בהם.

בועז ויכין

אחד החידושים במקדש בירושלים לעומת המשכן הוא שני עמודים גדולים מנחושת, שנקראו בועז ויכין, בכניסה לאולם משני צדי מדרגות הכניסה. הם היו זהים במראם, עשויים נחושת, בגובה 8 מטר ובקוטר 1.72 מטר, כלומר עבים מאוד ביחס לעמודי מקדשים יווניים (כמעט פי שניים). מעליהם הייתה כותרת בצורת שושן מגולף בגובה 2.5 מטר, מעל הכותרות היו שבכות, מעין פרח מתכת נפתח המחולק לשבעה עלי כותרת. מהכותרות השתלשלו שרשראות של רימוני נחושת. העמודים היו חלולים, כך שמן הסתם כשנקשו עליהם הם השמיעו צליל מתכתי חזק וצלול.[17]

העמודים הוצבו באופן חופשי ולכן החשיבות שלהם הייתה סמלית-מאגית ולא מעשית. נחושת היא מתכת מוליכה טובה של אנרגיה, וייתכן שקיום שני עמודי נחושת בכניסה נועד לתמוך בשדה האנרגיה שנמצא בתוך הבית ולהכיל אותו. ייתכן גם כי היה מעין מתח חשמלי אנרגטי בין שני העמודים, שהיווה מחסום והגנה מפני השפעות שליליות.

אפשר להתבונן על העמודים גם מבחינה סמלית כייצוג של עיקרון הדואליות לפיו העולם פועל. מחוץ למקדש הדואליות נפרדת ומנותקת, אבל בתוכו היא מתקיימת וזה מיוצג על ידי שני הכרובים שמשלימים ומתקרבים/מתחברים זה לזה. המוטיב של שני עמודים בכניסה למקדשים הוא בסיסי באדריכלות המקודשת של העולם העתיק. ברבים ממקדשי מצרים היו שני אובליסקים בכניסה, שני עמודים או שני פסלים, ולעיתים גם שילוב בין המוטיבים האדריכליים השונים.

העמוד הוא ייצוג של אלוהות כפי שהיא מופיעה בעולם הזה, ומכיוון שיש לה מרכיב דואלי אנחנו מוצאים שני סוגי עמודים במצרים (עם כותרת פפירוס וגומא), שני סוגים של עמודים ביוון (יוני ודורי, המסמלים את הסדר הנקבי והזכרי)[18] ושני עמודים בכניסה לבית המקדש. גם באדריכלות הפיניקית מופיעים שני עמודים בכניסה למקדשים. במקדש מלקרת בצור היו לפי התיאורים שני עמודים גדולים בכניסה, אחד מכוסה זהב והשני מכוסה אבנים טובות, הם הקבילו לשני העמודים של הרקולס במיצר גיברלטר (מלקרת זוהה לימים עם הרקולס) ומתוארים בהשתאות על ידי הרודוטוס.[19]

לפי הקבלה, שני העמודים מייצגים את שתי רגלי האדם הרוחני שנברא ביום הראשון של הבריאה, והוא נקרא "אדם קדמון לכל קדומים" (או עץ החיים). החלקים השונים של אותו אדם קדמון מיוצגים על ידי החלקים השונים של בית המקדש והם מתייחסים לעשר הספירות המסודרות בדמות אדם רוחני, ובמקרה זה שתי הרגליים (והעמודים) הן הופעה של ספירות הנצח וההוד.

התייחסות מעניינת אל בועז ויכין מופיעה בקרב הבונים החופשיים, ארגון אזוטרי שטוען לידע לגבי האדם והעולם שהועבר אליהם מבוני בית המקדש של שלמה ובמיוחד חירם אביף. בטקסים שלהם יש לשני העמודים בועז ויכין משמעות סמלית חשובה, ייצוגים פיזיים שלהם מופיעים באולמות שבהם נערכים הטקסים, כשעל אחד מהם סמל שמש ועל השני ירח. הקשר של בועז ויכין לשמש והירח שואב כנראה את השראתו מהמדרשים הטוענים שיכין קשור לזמן ולירח שמכין את המועדים, ואילו בועז קשור לשמש שזורחת בעוז. יש היגיון במדרשים אלו, מכיוון שהשמש והירח הם שני גופים שמימיים שנדמים באותו גודל מבחינת הפרספקטיבה שלנו בכדור הארץ. אלו שני עיגולים זהים, וזה דבר מדהים כשלעצמו.

גם בתנ"ך אנחנו מוצאים רמזים לקשר בין בועז ויכין לבין השמש והירח. יכין קשור למלכות בית דוד והירח, שנאמר: "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה" (תהילים, פ"ט 37), ואילו בועז הוא כנגד השמש, שנאמר: "ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהילים, י"ט 5), כלומר השמש הוא הגיבור וזה קשור ל"עוז" של בועז. השמש והירח מייצגים שתי השפעות בעולם, הפן הקבוע והלא משתנה כמו השמש, והפן המתחדש תמיד כמעשה העולמות התחתונים כמו הירח.

כך או כך, השמש והירח הם שערים לממלכת הכוכבים ומעמקי היקום, ובאותו האופן העמודים בועז ויכין הם שער לאלוהות שנמצאת ומיוצגת על ידי פנים בית המקדש.

[1]  לפי הנוצרים הצאצא הזה הוא ישוע.

[2]  לפי אביגדור אפטוביצר, במאמרו על מקדש של מעלה (אפטוביצר, א. "בית המקדש של מעלה על פי האגדה", תרביץ, חוברת ב', 1931, עמ' 250-137), אין קישור ישר לתבנית של מקדש של מעלה כתכנית של בית המקדש למטה. אמנם ניתנת תבנית למראה לדוד ולפני כן בהר למשה, אבל ייתכן שזה נותר בגדר המחשבה ולא ראו דבר פיזי.

[3]  ייתכן כי המסתורין הנורא הוא זה שגרם להם לאמץ ביטויים קיצוניים וקנאות בנבואותיהם.

[4] מההגעה לארץ ועד לבחירת דוד בירושלים בחרתי למנות 400 שנה, אולם מיציאת מצרים ועד לתחילת בניין המקדש יש 480 שנה, מכיוון שמוסיפים 40 שנה במדבר ו40 שנות שלטון דוד המלך.

[5]  זה נבע מתוך התפישה המאגית לפיה מבנה הבנוי לפי עקרונות דתיים קוסמיים ותוך כדי שימוש בפרופורציות מקודשות, צבעים וחומרים מסוימים, יכול לזמן אנרגיה שתביא שפע אל הארץ ותחבר שמיים ואדמה.

[6] Salim George Khalaf. Solomons temple, in Pheonicia.org

[7]  בניית ארמון נתפשה במיתולוגיה הכנענית פיניקית כאישור דתי לשלטונו של מלך או אל וביסוס הלגיטימיות שלו, מעשה מאגי, וכך בעל בונה ארמון לאחר נצחונו על ים ומות.

[8] לפי המקורות, שני העוזרים העיקריים בבניית המשכן וכליו היו בצלאל בן אורי משבט יהודה ואהליאב בן אחיסמך משבט דן, יהודה הוא הבכור בשבטים ודן הפחות (בן השפחה בלהה), ולכן ישנה חשיבות לשיתוף הפעולה ביניהם. וגם בבית המקדש, חירם אביף היה בן אישה אלמנה ממטה נפתלי, כלומר משבט דן, כמו אהליאב, ושלמה היה משבט יהודה, כמו בצלאל. כך ששיתוף הפעולה ביניהם ביצירת הכלים מהדהד את יצירת כלי המשכן. שלמה הוא גם הופעה (גלגול) של שורש נשמתו של משה, ובו זמנית גם הופעה של שורש נשמתו של בצלאל.

[9]  ולמרות זאת, לפי התנ"ך זקנתו ביישה את נעוריו, מכיוון שנהה אחר נשותיו הרבות ושכח את דרך הטוב ואת האלוהים.

[10]  שפירא, ד. (2016). "'ואולם על פניהם ועמדים ועב על פניהם' – אולם העמודים או אולם הכיסא? קריאה חדשה במלכים א׳ ז 7-6". בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, 61(2), עמ' 289-276.‎

[11]  כפי שמופיע בספרו של אדריכל האימפריה הרומאית ויטרוביוס, "על אודות האדריכלות", בפרק על אדריכלות מקדשים.

[12]  ולכן בכל מקדש מצרי היה אגם שעליו היו משיטים את סירת האל.

[13]  הלבנון, מקום הארזים, נחשב למקום מושב האלים במיתולוגיה הכנענית הקדומה. השימוש בארזים ובברושים מסמל העתקה של מקום מושב האלוהים מלבנון ומן הטבע לתוך ירושלים.

[14]   ולדוגמא ספינת השמש שהתגלתה בגיזה הייתה עשויה מעצי ארז.

[15]  משה משתמש בעץ ארז לריפוי צרעת במדבר (ויקרא, י"ד 4).

[16]  הכרובים הם אלו ששומרים על השער לגן העדן ובידיהם החרב המתהפכת.

[17]  ייתכן שזה היה חלק מתפקידם, אם כי זה לא מופיע בשום מקום בכתובים, אלא רק השערה שלי.

[18]  העמוד הקורינתי מסמל את הילד המופיע כתוצאה מהאיחוד בין שניהם. ויטרוביוס, "על אודות האדריכלות", הפרק על אדריכלות מקדשים.

[19] Salim George Khalaf, Solomons temple, in: Pheonicia.org