עלייה לרגל נוצרית לירושלים

בימי הביניים היו שלוש דרכים חשובות של עולי רגל: האחת לסנטיאגו בספרד, השנייה לירושלים והשלישית לרומא. העלייה לרגל לסנטיאגו הייתה כלפי מערב, לכיוון שקיעת השמש. נתיב העלייה לרגל העיקרי לרומא היה מצפון לדרום דרך המעברים של האלפים, והדרך לירושלים הייתה כלפי מזרח, מקום זריחת השמש והתחייה של ישוע.

העלייה לרגל הייתה סוג של טקס מעבר, אקט של אחדות חברתית, תהליך אישי של חזרה בתשובה וכפרה על חטאים. העולים לרגל לסנטיאגו לקחו איתם צדף, העולים לרגל לרומא לקחו מפתח, והעולים לרגל לירושלים לקחו צלב, אבל חזרו עם כף דקל שנלקחה מאזור יריחו, ולכן דרך העלייה לרגל לירושלים מעכו נקראה "דרך הדקל".

ישוע לא ציווה על חסידיו לעלות לרגל לירושלים, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. הוא טען כי המקדש הוא פנימי ומה שחשוב זה מלכות שמיים, שאין לה מקום ספציפי על האדמה אלא בלבו של האדם. ומכאן אפשר היה להסיק שאין לקדש מקומות בנצרות, אבל טבע האדם והארכיטיפים התת מודעים שקשורים לעלייה לרגל ולמסע הביאו להתפתחות מסורת של מקומות קדושים ועלייה לרגל אליהם, וזה הפך להיות תופעה נפוצה החל מהתקופה הביזנטית, הזמן שבו הנצרות הפכה לדת המדינה הרומאית והביזנטית והתפשטה ברחבי אירופה.

וכך מאות אלפי עולי רגל הפליגו ממערב אירופה בספינות דגן שהגיעו מלאות מאלכסנדריה וחזרו ריקות למצרים, ההפלגה ארכה כשבועיים מרומא או צפון אפריקה, וכמה ימים מיוון או ביזנטיון. מאלכסנדריה היו עולי הרגל ממשיכים בספינות מקומיות לישראל תוך כדי ניצול הרוחות הצפון-מערביות. עולי רגל רבים נהגו לבוא באותה תקופה מהאזור המזרחי של הים התיכון, וכך הייתה גם עלייה לרגל ממשית (ללא ספינות) מקונסטנטינופול דרך אנטיוכיה אל ירושלים. אנשי אותה תקופה היו בעלי כושר הליכה טוב ויכלו לגמוע כ-30-35 ק"מ ביום. מקונסטנטינופול ועד ירושלים יש קרוב ל-1,800 ק"מ, ולאורך הדרך, שארכה כחודשיים, היו 58 אכסניות לעולי רגל.

בתחנות היו אורוות לבהמות וחדרים, אזורי לינה וטברנות, רבות מהאכסניות היו מקומות לינה לעולי רגל רשמיים של הכנסייה תחת השגחת הכמורה, הקשורים לרוב למנזרים או למתחמים דתיים בערים וביישובים שלאורך הדרך. עולי הרגל לקחו איתם את התנ"ך וספרי מסעות שמבוססים על ה"אונומסטיקון" של אוסביוס, שתורגם על ידי הירונימוס. הם ביקשו לבקר באתרים הנזכרים בכתבי הקודש ולחוות את הקדושה שבמפגש עם המקומות שבהם ישוע חי, פעל, נצלב וקם לתחייה.

עם הזמן התחילה להתפתח תרבות שלמה סביב מסעות העלייה לרגל. לפי מאמרו של פרופ' רוברט וורת' פרנק (Robert worth frank jr.) בספרו "מסעות אל האלוהים",^[1] העלייה לרגל התחילה לפני העלייה עצמה. הייתה אאורה של קדושה מסביב למקומות הקדושים, שנחשבו לתחום הפלאי והנסי שמשפיע גם לפני העלייה לרגל וגם אחריה, ולכן רוב הנסים קרו בדרך אל המקום ולאחר החזרה ממנו, ולא במקום עצמו. יחד עם זאת, המקום נחשב ל"שדה כוח".^[2]

דרך עולי הרגל לירושלים ("דרך הדקל")

זיהוי המקומות הקדושים בירושלים נעשה עם קבלת הנצרות כדת מותרת באימפריה הרומית על ידי הקיסרית הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס בתחילת המאה ה-4 לספירה. כמה עשרות שנים לאחר מכן, בזמן הקיסר תיאודוסיוס בסוף אותה מאה, הפכה הנצרות לדת רשמית והחשיבות של אותם מקומות עלתה, נבנו בהם כנסיות מפוארות והחלה מסורת של עלייה לרגל, המתועדת בספרות נוסעים כבר מאותה תקופה.

העלייה לרגל לירושלים בתקופה הביזנטית נסתייעה ברשת הדרכים המפותחות ובתשתית העירונית המתקדמת של התקופה, כך שבמידה מסוימת היא דמתה לביקור במקומות הקדושים היום. רוב עולי הרגל הגיעו באניות ליפו או קיסריה, הם יכלו לנוע בדרכים בחופשיות וביטחון, ואף לשכור סוס או מרכבה. התופעה החברתית של עלייה לרגל כפי שהתקיימה בימי הביניים לא התרחשה בעת ההיא, וכן הריטואלים והמסורות שהתפתחו בהקשר זה, ניתן לומר שבימי הביניים נושבת רוח חדשה ואחרת במפרשיהם של העולים לרגל (תרתי משמע).

תופעת ותנועת העלייה לרגל של ימי הביניים מתפתחת סביב נתיבי העלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד ולרומא שבאיטליה, ולאחר הכיבוש הצלבני של הארץ מגיעה גם לישראל. זרם עולי הרגל של התקופה הביזנטית, שהפך לטפטוף בזמן הכיבוש המוסלמי, פרץ וזרם שוב והפעם בנתיבים מעט שונים, תוך כדי שימת דגש על דברים אחרים, ובאווירה וסביבה שהשתנו.

לאחר הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל מתפתח בארץ מסלול עלייה לרגל "תקני" כמו זה שבסנטיאגו, במסגרתו הלכו ברגל בחבורות מעכו לירושלים תוך כדי ביקור באתרים שחלקם הגדול לא היו קיימים קודם לכן (הומצאו או "נמצאו"). דרך עולי הרגל המחודשת נקראה "דרך הדקל",[1] מכיוון שבסופה ירדו לירדן ליד יריחו וקיבלו ענף דקל. אבל מהי משמעות הדקל? ומה משמעות העלייה לרגל ב"דרך הדקל"?

אם המשמעות של הצלב שקיבלו עולי הרגל לרומא הייתה חיבור עם הכנסייה, הרי שהמשמעות של הדקל הייתה ניצחון, ולא סתם ניצחון, אלא ניצחון על המוות, כזה שישוע השיג עבור המין האנושי כולו. רומא הייתה בירת הנצרות, עירם של פטרוס ופאולוס, שם יושב נציגו של ישוע עלי אדמות, אבל היה זה שלטון ארצי. בכדי להתחבר לרוחו של ישוע עצמו, צריך היה ללכת מזרחה, למקום של שלטון רוחני. היציאה לעולם לא מוכר של המזרח הייתה מעין מעבר למימד אחר, ומשמעות ההגעה לירושלים הייתה החוויה של מסע הייסורים, המוות והתחייה של ישוע. עולה הרגל יצא ל"דרך הדקל" בידיעה שחייו הם קצרים וסופיים ושכל הדברים חולפים מן העולם, וכך גם האנשים שהוא מכיר והזהות שלו, ודרך מסע העלייה לרגל והמפגש עם המקומות שבהם פעל ישוע הוא חיפש להתחבר לחיי נצח וקדושה.[2]

המסתורין הגדול ביותר של הנצרות הוא הניצחון על המוות ואפשרות ההגעה לחיי נצח שהיא מציעה לאנשים בזכות הקורבן של ישוע. כשם שהשמש זורחת במזרח כל יום מחדש, כך המסע לירושלים היה אפשרות לתחייה רוחנית, ניצחון על המוות, לא לפני שמוותרים על כל מה שידוע ומוכר. מסע העלייה לרגל זה היה האחרון שבשלושה מסעות העלייה לרגל של ימי הביניים והמכריע שביניהם. אם המסע לסנטיאגו היה ההתחברות למלכות שמיים והדגירה של האמונה בתוכך, והמסע לרומא היה התחברות עם הסדר של הכנסייה, העלייה לתיבת נוח שלה, הרי שהמסע לירושלים היה מעין יציאה מחוץ לגבולות העולם הארצי ולידה אם תרצו לתוך חיי הנצח[3].

כותב מקסימוס המוודא שהמלאך גבריאל הגיע למריה לפני מותה והביא לה ענף של דקל, סמל לניצחונה על המוות, ולכך שתעלה לשמיים. גם כשישוע נכנס לירושלים מניחים לפניו ענפי כפות דקל, סמל לניצחון על הסבל. הדרך לירושלים אמורה הייתה לחבר את האדם עם המסתורין של גולגולתא, אירוע התחייה של ישוע, לא פחות ולא יותר, ולכן קראו לה "דרך הדקל". ומעניין לציין בהקשר זה כי העלייה לרגל התגברה לקראת חג הפסחא, שאז קורה בירושלים נס האש הקדושה בשבת האור, ועל ידי שהות במקום אפשר היה להתחבר לניצחונה, מהותה וברכתה של רוח הקודש. משהו אמור היה לקרות במקום התחייה, במקום שממנו נברא העולם, שבו מתחברים העולמות, שבו דמו של הצלוב כיפר על החטא של אדם ושטף את גולגולתו שמתחת לגבעת הגולגולתא. בירושלים בתוך הרוטונדה היה את הקבר הריק, והריק הזה היה נס על-טבעי, בתוכו היה מעבר למימד אחר. בדיוק כמו במקדש.

מבחינה היסטורית התפתחות "דרך הדקל" קשורה בחלקה לאנשיו של פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הגדול בתחילת המאה ה-13: אנרי משמפיין, ובעיקר ז'אן דה בריין בישראל (שעליהם נרחיב בהמשך), הם שפיתחו את דרכי עולי הרגל לירושלים במיוחד במסלול החוף. ז'אן דה בריין, שעולה לרגל לסנטיאגו, חוזר לממלכת ירושלים ומעצב את מסלול העלייה לרגל הצלבני, ולימים הופך גם לנזיר פרנציסקני. רבים מעולי הרגל חוו שינוי בחייהם בעקבות תהליך העלייה, והוא לא היה שלם בלי זה, וכך קרה גם לז'אן סה בריין. אנרי משמפיין קיבל את השראתו מהדרך הפרנקית.

איש חשוב נוסף בפיתוח "דרך הדקל" הוא השליט הנורמני הגדול פרדריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ששלט על דרום איטליה, כולל נמלי היציאה להפלגות לארץ ישראל בברינדיסי, בארי ואוטרנטו[4].

פרדריך ה-2 יצא לארץ במסע הצלב השישי וזכה להגיע לירושלים ולשחרר אותה מידיים מוסלמיות. באותה תקופה התגברה העלייה לרגל לרומא, וחלק מהצליינים המשיכו דרכם לדרום איטליה, כשהאתר של מונטה סנט אנג'לו באפוליה נהפך לאתר העלייה לרגל העיקרי שאליו ניתן להגיע גם באניות. האזורים של דרום איטליה היו מפותחים ומושכים בזכותו של פרדריך ה-2, שהצליח לייסד מעין מדינה מודרנית ראשונה באירופה. בתור שליט של סיציליה, קפריסין וירושלים, הנשען על המיומנות הימית שבמקורה היא נורמנית, הוא הפך את דרכי ההגעה לארץ לבטוחות ומהירות. הנסיעה לארץ באונייה נמשכה כשישה שבועות. לעיתים היו מפליגים ישירות לישראל, לעיתים לאלכסנדריה ומשם לארץ, או לקונסטנטינופול ואיי יוון ומשם לארץ. וכך גם בדרך חזרה.

הידיעה שאפשר להגיע ולבקר בירושלים בביטחון ובקלות יחסית ושהיא תחת שלטון נוצרי תרמה לזרם עולי רגל, שהתגבר החל מהכיבוש הנוצרי החדש של ירושלים ב-1229 ועד לכיבושה המחודש על ידי המוסלמים ב-1244. המסלול שהתפתח יצא מעכו דרך החוף עד יפו ורמלה ומשם לירושלים. הדרך הייתה קיימת פיזית גם קודם לכן, אבל הפעם הדרך מתפתחת גם כמושג, מאפיין תרבות, ובמשך הזמן הקצר של קיומה היא קיבלה תנופה והשראה מהתפתחות דרכי העלייה לרגל באירופה של הצדפה והצלב, ובמידה רבה השלימה אותן.

פרופ' פראוור מגלה בספרו "הצלבנים" את מסלול "דרך הדקל" אל ירושלים שעליו נרחיב בהמשך. לפי דבריו האניות היו מגיעות לנמל עכו ומשם היו שתי אפשרויות: האחת ללכת לירושלים בדרך ההר שהייתה ארוכה יותר ולעיתים לא בטוחה, אבל לאורכה היו אתרים תנ"כיים חשובים, והשנייה היא ללכת לירושלים בדרך החוף שהייתה קצרה ובטוחה יותר, ולכן רוב עולי הרגל בחרו ללכת דרכה ופיתחו מסורות שונות לגבי המקומות שבהם עברו.

לפי פראוור, בדרך הארוכה היו יוצאים מעכו והולכים תחילה להר תבור, מקום ההשתנות, ומשם ממשיכים לשפרעם ואחר כך לנצרת. שפרעם נקשרה ליעקב הקדוש או לסאפרון הקדוש (Saffroun) ואולי גם לסופרוניוס, הפטריארך האחרון של ירושלים הנוצרית. בקרבת מקום היה קבר של סנט ניקולס. לפני נצרת היו מבקרים גם בציפורי, מקום הולדתה של חנה, אמא של מריה. בנצרת היו מבקרים בכנסיית הבשורה, בית המלאכה של יוסף, בארה של מרים והר הקפיצה, ממשיכים לכפר כנא, ומשם לכפר בני נעים, המקום שבו החיה ישוע את בן האלמנה. מגבעות הגליל המסלול המשיך לכנרת, מקום אנדריארס ושמעון פטרוס, מגדלה, כפר נחום, שולחן המשיחה בטבחה והר האושר.
מהכנרת עלו לצפת, שנחשבה למקום מערת טוביה ובית אל – יעקב, וביקרו גם בבור יוסף ליד עמיעד. מהגליל פנו דרומה לג'נין ומשם לשכם, בית אל וירושלים.

הדרך הקצרה הייתה דרך מישור החוף, היא עברה באתרים בכרמל וחיפה, ומשם לעתלית, קיסריה, אפולוניה, יפו, ודרך לוד ורמלה ואתרים בהרי יהודה עד ירושלים. לימים היא זו שנהייתה החשובה יותר ולעיתים גם הבלעדית, ולאורכה התפתחו המסורות של "דרך הדקל".

כך או כך, ירושלים הייתה יעד המסע הנכסף, ולעיתים היו מקצרים את הדרך ומגיעים בסירה לנמל יפו ומשם לירושלים. בירושלים עולי הרגל היו מתקבלים בחגיגיות בכנסיית הקבר ומשלימים בכך את המסע הארוך שלהם על פני יבשות וימים. הם היו ממלאים את הנדרים, השבועות והשאיפות שהביאו אותם לצאת לדרך, מקיימים טקסים וחגיגות התקדשות ונחים מעמלם. אבל זה לא היה סוף המסע, ולאחר כמה ימים בירושלים היו עולי הרגל יוצאים למסעות יומיים לבית לחם, מנזר המצלבה, עין כרם ואתרים נוספים בהרי יהודה, או למסעות ארוכים יותר לחברון ולעיתים גם לסנטה קתרינה. הפרק האחרון במסע העלייה לרגל וב"דרך הדקל" היה ירידה ליריחו על פני אתר השומרוני הטוב והגעה לאתר הטבילה בירדן, שם קיבלו כף דקל שתסמל את ניצחון הרוח והסיום הסופי של מסע העלייה לרגל שלהם.[5]

אפשר היה לשלב בין שני המסלולים (הקצר והארוך) ולעשות מסלול מעגלי על פני האתרים הקדושים של ישראל המתחיל בעכו, עובר בדרך ההר לגליל, שומרון וירושלים, יורד לירדן ומגיע גם לבית לחם וחברון, וחוזר לעכו בדרך החוף או אפילו ליפו וקיסריה. בדרך ביקרו באתרי שפלת יהודה, החוף והכרמל. בתקופה ההיא רוב עולי הרגל נהגו ללכת מעכו לירושלים ברגל, ולא לקצר את המסלול על ידי שיט מעכו ליפו כפי שהיה נהוג בתקופות קדומות ומאוחרות יותר.[6] זה היה חלק מההווי ותחושת השליחות, וגם חלק מתהליך דתי שבחלקו היה קשור לכפרת עוונות. המסע היה קשור להתמודדות עם פיתויים, ולהבדיל אתגרים, מפגש עם האלוהות וכפרה, חרטה וסליחה. ללא המסע הזה אי אפשר היה לפגוש את האלוהות.

פעמיים בשנה היו מתארגנות שיירות גדולות של עולי רגל: אחת לפני הפסחא והשנייה באמצע הקיץ. לפי פראוור, יש שאומרים שמסעי הצלב היו בעצם עליות לרגל חמושות, אך הוא לא מסכים עם השערה זו, אם כי יש קשר בין העליות לרגל למסעי הצלב. מסע הצלב החמישי התרחש בשנים 1217-1218 ובעקבותיו נבנו מצודת עתלית וקיסריה, ומסלול עולי הרגל לאורך החוף הפך לחשוב יותר. ב-1229 התקיים מסע הצלב השישי בהנהגתו של פרדריך ה-2, שהשיג מסדרון שליטה נוצרי לירושלים, כולל שליטה בעיר, וחיזק את הנוכחות הנוצרית באזור החוף, קיסריה נבנתה מחדש וכך גם יפו, וזרם העולים לרגל הפך לשיטפון. הנוכחות הצלבנית בארץ התחזקה לאחר מסע הברונים ב-1239, ובתקופה זו יש לנו התחלה של נוכחות פרנציסקנית[7] בארץ (ההופכים לימים לשומרי המקומות הקדושים בישראל) והם מקבלים קפלה בתחנה החמישית בוויה דולורוזה.

בנושא העלייה לרגל צריך להביא בחשבון שלמרות שאין לנו תיאור מדויק של מסעותיו, הרי שבשנים 1219-1220 פרנציסקוס הקדוש ביקר בארץ הקודש. הוא הגיע עם אח בשם אילומינטו מארקה ((Illuminatus of Arce, שלימים היה הראשון שמזהה אצלו את הסטיגמטה בהר אלוורו. בתחילה הוא מגיע למצרים, נפגש עם הסולטאן אל כמאל, ולאחר מכן מסתובב בארץ ישראל ובה הוא חובר עם האח איליה מקורטונה (Elias of Cortona), שנמצא בארץ כבר שנתיים, והוא מסתובב איתו כמה חודשים ולאחר מכן הם חוזרים לאיטליה ביחד. יש להניח שפרנציסקוס הגיע בחשאי לירושלים באותה תקופה, אם כי אין לנו עדויות לכך.

איליה הפך לאדם הקרוב ביותר לפרנציסקוס והנהיג את המסדר בזמנו,[8] הוא היה האחראי על סידורי הקבורה לאחר מות פרנציסקוס ב-1226, והוא זה שבנה את הכנסייה באסיזי. אלא שב-1239 נוצר קרע בינו לבין ראשי המסדר האחרים והוא הודח מהמסדר והוחרם. במקום זאת הוא שיתף פעולה עם פרדריך ה-2 וכנראה שהקשר ביניהם נוצר כבר ב-1229, בזמן שבו פרדריך הגיע לארץ ישראל. המשותף לשני האישים היה קשר טוב עם הערבים וידיעת השפה הערבית והמסורות הרוחניות של המזרח, ולכן יש מי שמייחס לאב איליה כתבים אלכימיים ומעבר של ידע אזוטרי מהמזרח למערב. כך או כך, משנת 1239 מתחילים הפרנציסקנים לתמוך ולהיות מעורבים במסלול העלייה לרגל של הדקל וההגעה למקומות הקדושים בארץ ישראל, ולימים הם מפתחים את מסלול הוויה דולורוזה, שהוא מעין מסלול עלייה לרגל בזעיר אנפין שאותו ניתן לשכפל במקומות שונים בעולם כדי שיהווה אלטרנטיבה לתהליך של התקדשות הקשור לעלייה לרגל הגדולה במסגרת "דרך הדקל".

מקורות על "דרך הדקל"

הספר "הצלבנים"[9] של פרופ' פראוור מפרט באופן מקיף את מסלול "דרך הדקל" של עולי הרגל מעכו לירושלים בדרך הקצרה, הכוללת רק את מישור החוף ופרוזדור ירושלים (שהיא כנראה הייתה הדרך העיקרית ולעיתים גם היחידה). בנוסף אליו יש מקורות נוספים המתארים את מסלול "דרך הדקל", חלקם מקורות ראשוניים. בהתבסס על מקורות אלו הלכתי בדרך עולי הרגל של הדקל וכתבתי את המסלול שלה והתחנות לאורכה בספר שלפניכם.

הצלבנים כבשו את ארץ ישראל ב-1099 ומיד אחר כך התגבר זרם עולי הרגל והתקיים במשך כל זמן קיומה של ממלכת הצלבנים הראשונה, עד לנפילתה בידי צלאח א-דין ב-1187. ב-1191 חזרו הצלבנים וכבשו את עכו וחלקים מרצועת החוף של ארץ ישראל, אז התחילה להתפתח "דרך הדקל" במובן העמוק יותר שלה, כמסלול בעל חיים והגיון פנימי משל עצמו, בדומה לדרך עולי הרגל של הסנטיאגו והויה פרנסג'ינה. כך שלמעשה זמן ההתפתחות של "דרך הדקל" הוא מתחילת המאה ה-13, התבססות השלטון הנוצרי המחודש בארץ ישראל, ועד לסיום הנוכחות הנוצרית בארץ ב-1291, כאשר ב-1244 חל שינוי משמעותי לרעה בתנאי העלייה לרגל עם הכיבוש המחודש של ירושלים על ידי המוסלמים. זמן השיא של "דרך הדקל" היה אם כן במחצית הראשונה של המאה ה-13, והוא מתועד במספר מקורות מהתקופה.

דניס פרינגל (Denys Pringle) הוא אחד החוקרים החשובים של התקופה הצלבנית בארץ ישראל.  באחד מספריו[10] על העלייה לרגל לירושלים במאה ה-13, הוא מביא יומנים מהתקופה שבה עלתה חשיבותה של "דרך הדקל" והתקבעו התחנות שלה. אחד הטקסטים החשובים המופיע בספרו הוא יומנו של וילברנד מאולדנבורג (Wilbrand of Oldenburg) מהשנים 1211-1212, איש דת ואציל גרמני שיצא לארץ להכין את מסע הצלב החמישי והיה קרוב לטבטונים. טקסט נוסף שראוי להזכיר בהקשר זה הוא של עולה רגל אלמוני, שהיה כנראה איש דת, בשם טייטמר (Theitmar) מ1217-1218, זמן מסע הצלב החמישי שבמהלכו נבנו מחדש קיסריה ועתלית, וחשיבות מסלול עולי הרגל לאורך החוף – "דרך הדקל" עלתה.

יש מספר טקסטים אנונימיים מהשנים 1229-1239, שבהן שלטו הצלבנים בירושלים, והם נקראים כתבי "דרכי עולי הרגל". הטקסטים מתארים מסלול קבוע עם תחנות, וישנן גם גרסאות שונות של טקסט שנקרא "הדרכים והעליות לרגל של ארץ הקודש" והוא מהשנים 1244-1265. הכתבים הללו הם הבסיס לידיעת דרך העלייה ההיסטורית מעכו לירושלים.

נוסע בשם ריקרדו פניני מפירנצה שביקר בארץ בסוף המאה ה-13 מתאר מסע מעכו לעתלית ומשם ללוד, מקום קברו של סנט ג'ורג', בית נובא ונבי סמואל, לירושלים. הוא מתחיל את הדרך מעכו, הולך לכפר כנא ומשם לנצרת, משם לגינוסר ובית צידא, הר האושר ומשם לצפת לבור יוסף. כתב המחילות הראשון הקשור לעלייה לרגל התייחס לאתרים בעכו והוא מ-1280 (מופיע בספרו של  פרינגל). תיאור אחר של דרך עולי הרגל נמצא בכתביו של בוכרד מהר ציון (Burchard of Mount Sion), נזיר דומיניקני גרמני שכתב בסוף המאה ה-13 את הספר "תיאור של ארץ הקודש". בנוסף על כך אנחנו יכולים ללמוד על רוח התקופה ומעט מהאתרים מכתבים נוספים כגון כתביו של ז'אק דה ויטרי, צרפתי משכיל שמונה לתפקידו כבישוף של עכו ב-1216, וכתב את הספר "Historia Hierosolymitana" ב-1219 ובו הוא כותב את הדברים הבאים: "ארץ ישראל פרחה כגן עדן עלי אדמות באנשי כמורה ודת, נזירים ומתבודדים, אחיות רחמניות ונזירות שהקדישו את חייהם לעבודת האלוהים…"

חלק מהספרים הקשורים לעלייה לרגל כללו נוסחאות של תפילות ומעשי סגידה שונים לאורך הדרך, לדוגמא במדריכים שנמצאו במנזר הפרנציסקני בהר ציון בסוף המאה ה-15 מצוינת הנוסחה של ההגעה למקום, שיר תהילים (אנטיפון), קריאה של פסוקים הקשורים למקום, שורה מוזיקלית (Versicle) ותשובה עם פסוקים נוספים מהכתובים הקשורה למקום, ולאחר מכן סיכום של התקוות והשאיפות של עולי הרגל, ואם אפשר הולכים תוך כדי תהלוכה שרה עם מזמורים אל המקום הבא. ובהקשר לכך כדאי לציין את ספרו של פליקס פברי, שעלה לארץ פעמיים בסוף המאה ה-15 ופרסם מדריך טיולים מפורט לארץ ישראל. הוא לא עשה את המסע מעכו לירושלים, אלא מיפו, כי בזמנו המסלול מעכו כבר לא היה קיים, ועכו הייתה בהריסות.

הדרך לירושלים

אומרים שכל הדרכים מובילות לרומא, ובפרפרזה אפשר לומר שכל הדרכים מובילות לירושלים, יעד העלייה לרגל הנכסף ביותר בעולם, אז מדוע לבחור דרך אחת על פני דרך אחרת? למה התפתחה "דרך הדקל" במסלול שבו התפתחה? מדוע להתחיל את ההליכה לירושלים מעכו ולא מיפו כפי שהיה קודם לכן, או מקיסריה לאחר מכן, ואפילו מקומות רחוקים יותר, כמו למשל עזה או מצרים?

התשובה לכך מורכבת. ראשית דבר, עכו הייתה עיר הנמל המרכזית של הממלכה הצלבנית ואחת החשובות בעולם, בעוד ששאר ערי החוף במאה ה-13 פיגרו בהרבה אחריה, אם הן היו קיימות בכלל כערים נוצריות. אם רצית להצטייד, לפגוש אנשי דת ושלטון, לזכות בברכה ומחילה, המקום שאליו היית צריך להגיע היה עכו. עכו הייתה הנמל המסחרי השוקק ביותר בים התיכון, ולכן ספינות רבות הגיעו אליה מסיבה זו או אחרת, כשעל סיפונן יכול היה עולה הרגל לעלות. היא הייתה נמל בטוח ומוגן עם מוסדות פיננסיים (לא היה רצוי לשאת כסף  בזמן המסע לארץ) שאפשר היה לפדות בהם שטרות, שירותי בריאות ורווחה, ואכסניות רבות שבהן אפשר לנוח מעמל הדרך. בכל מקרה חייבים היו להגיע לעכו מכיוון שהיא הייתה נמל המוצא לביקור באתרים הנוצריים בגליל, ובראשם נצרת, הר תבור והכנרת.

בנוסף לכל מה שנאמר עד כה, עכו הייתה במשך חלק גדול מהמאה ה-13 הנמל הנוצרי היחיד שהתאים לעגינת אוניות גדולות, והיה בטוח מספיק הן מבחינת הים והן מבחינת האנשים. כל הסיבות שלעיל הביאו לכך שעולי הרגל הגיעו קודם כול לעכו, ומשם היו להם כמה אפשרויות, האחת היא להפליג בסירה ליפו ומשם לירושלים, מסע מסוכן ויקר של יום-יומיים הפלגה, והשנייה הייתה ללכת במשך כמה ימים אל יפו לאורך האתרים היפים של מישור החוף והכרמל, תוך כדי ביקור מקומות קדושים והיסטוריים, ביחד עם עולי רגל נוספים ובמסלול לא קשה במיוחד, ורובם כנראה העדיפו את האפשרות השנייה.

צריך להבין שעבור רוב עולי הרגל המסע לירושלים היה ה"טיול הגדול אחרי הצבא". זאת הייתה אולי הפעם היחידה בחייהם שבה הם יצאו מהכפר וראו עולם. קצב החיים בימי הביניים היה איטי יותר כמובן, אז למה למהר? בדיוק כמו החבר'ה שעושים טראק בנפלא, מה יותר טוב מהליכה במשך כמה ימים, ועוד בעקבותיו של ישוע, וליהנות מנוף ההרים, ריח הצמחים ומראה הארץ השונה כל כך. לאחר מסע של כמה שבועות באונייה צפופה, מה יכול להיות יותר טוב מהליכה עם קבוצה של אנשים נחמדים, לספר סיפורים מסביב למדורה, וליהנות מהאוויר הבריא של הטבע, חוף הים של ארץ ישראל, המאמץ הפיזי והלינה במנזרים.

וכך התפתח מסלול הליכה של עשרה ימים מעכו לירושלים, ובו שלושה חלקים: החלק הראשון מתחיל בעכו עצמה, ממשיך לאורך המפרץ אל חיפה, עולה לאתרים הקדושים בכרמל ויורד למישור החוף באזור טירה/עתלית והוא דורש יומיים-שלושה; החלק השני הולך לאורך חוף הים התיכון מעתלית שבצפון, דרך קיסריה ואפולוניה, עד לעיר יפו שבמרכז הארץ והוא דורש ארבעה ימים; החלק השלישי מתחיל מיפו ועולה דרך רמלה, לוד ואזור הרי יהודה אל ירושלים והוא דורש יומיים-שלושה.

גם הקמינו סנטיאגו שבספרד מחולק לשלושה חלקים, שבאופן דומה הראשון שבהם הררי, השני מישורי והשלישי הררי. שלושת החלקים של הקמינו נחשבים למייצגים את שלושת החלקים שבאדם: פיזי, נפשי ורוחני, ובאופן דומה אפשר להסתכל גם על "דרך הדקל" לירושלים: החלק הראשון שלה במפרץ עכו ובכרמל הוא החלק הפיזי, החלק השני לאורך חוף הים של מישור החוף הוא הנפשי, והחלק השלישי העולה מיפו לירושלים הוא הרוחני.

סוגי העלייה לרגל הנוצרית

פרופ' ג'ון איאד (John Eade) ניתח את מאפייני העלייה לרגל הנוצרית בזמננו, ולפי דעתי הניתוח שלו רלוונטי בחלקו גם להבנת מהות העלייה לרגל הנוצרית ב"דרך הדקל" בימי הביניים. לפי דבריו, העלייה לרגל לירושלים שונה מעלייה לרגל נוצרית למקומות אחרים בעולם, שהיא יותר הומוגנית, ומערבת אוכלוסייה בעלת מאפיינים דומים, כמו למשל בסנטיאגו. איאד מסביר כי בעליות לרגל באירופה יש "אגני ניקוז" – שטחים שמהם עולים לרגל, וכי עליות לרגל בעבר היו קשורות למערכת חברתית-תרבותית. לעומת זאת העלייה לרגל לירושלים (בדומה לעלייה לרגל למכה) היא של אנשים הבאים ממקומות שונים בעולם, ושייכים לזרמים שונים ותרבויות שונות.^[1]

איאד מציין כי בניגוד למסורת המוסלמית הנוגעת לעלייה לרגל למכה, או למסורת היהודית של עלייה לרגל לבית המקדש בירושלים, העלייה לרגל הנוצרית לא קשורה בטקסים מיוחדים, וזה מתבטא בכך שעבודת הקודש והתפילות של הנוצרים בישראל לא שונות מהתפילות וטקסי הדת בשום מקום אחר. אני הייתי מוסיף לכך את העובדה שהיו זרמים בנצרות שלא עודדו עלייה לרגל וכי אפשר לטעון שהקונספט של מקום קדוש לא נדרש בנצרות מכיוון שהפנייה היא פנימה אל הרוח, ולא אל העולם שבחוץ. ברנרד מקלרבו לדוגמא (ההוגה הנוצרי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-12) התנגד לעלייה לרגל של נזירים לירושלים, מתוך טענה שזה פוגע בערך של הקביעות והיציבות של עבודתם (אבל לעומת זאת תמך בעלייה לרגל של המוני העם, מתוך תקווה שזה יעורר חלק מהם לפנות לחיים דתיים). אלא שמבחינת העובדות ההיסטוריות והעכשוויות, העלייה לרגל הנוצרית היא חלק מהותי וחשוב בחייהם של רוב הנוצרים (ובמיוחד הנזירים והנזירות) ברחבי העולם.

איאד מבחין בין החוויה של עולה הרגל האורתודוקסי לבין זו של הקתולי. לפי דבריו,^[2] מטרתו של עולה הרגל האורתודוקסי היא טיהור וחיבור אל העולם האחר, להשיל מעליו את הזוהמה של העולם ולזכות בחיי נצח. העלייה לרגל מתמקדת בשני סוגי פעילויות, הראשונה קשורה במעבר (Transformation) מהעולם הנופל לתוך התחום הנגאל, והשנייה היא החגיגה של ההשתתפות בעולם גן העדן. במסגרת הפעילות הראשונה, מה שחשוב הוא השינוי שעובר האינדיבידואל, ולכן לפני העלייה לרגל עולי הרגל מתוודים על חטאיהם, ועם הגיעם לישראל הם מרגישים שהם עוברים לתחום האחר, וזה מתבטא באופן סמלי על ידי שטיפת הרגליים שלהם בידי הנזירים מאחוות הקבר הקדוש המחכים להם בשדה התעופה. השיא של תהליך השינוי מתבטא בטבילה בירדן, שבמהלכה רוח הקודש יורדת עליהם. במהלך הטבילה הם נפטרים מהאני הישן שלהם ונולדים מחדש לעולם הרוחני. רבים מהעולים לרגל הם מבוגרים הלוקחים איתם את תכריך הקבורה שלהם מתוך רצון להתכונן למוות, והם טובלים את התכריך במקום הטבילה בירדן כהכנה לקבורה. הטבילה היא תהליך של קתרזיס שמאפשר להתחבר לצלם האלוהים שבתוכם.

לפי איאד, ההיסטוריה לא מעניינת באופן מיוחד את עולי הרגל האורתודוקסים, והם מתרגשים רק כשהם בתוך הכנסיות ומזהים את האיקונות שהם מכירים מהבית. בעזרת אותן איקונות, התפילות, האמנות והליטורגיקה הם מצליחים להתחבר לעולם שמעבר, למצב גן העדן, ואז הם נכנסים לפעילות השנייה שלהם והיא החגיגה של גן העדן. לא משנה להם היכן הם נמצאים, מכיוון שהם במציאות אחדותית ואחרת שבה הכל אותו הדבר, המקומות שבהם הם מבקרים הם רק שער למציאות הזו, ומרגע שהיא מושגת הם לא חשובים כשלעצמם ואין הבדל ביניהם. במילים אחרות, הנצרות האורתודוקסית היא נצרות של שינוי, התפתחות והגעה להארה (תיאוזיס).

מאפיין נוסף של העלייה לרגל האורתודוקסית הוא היותה מרוכזת סביב מחזור החגים, ובמיוחד חג הפסחא אז יורדת האש הקדושה בכנסיית הקבר. זהו זמן אחדות וחיבור של העולם האורתודוקסי, מעין אחוות אחים נוצרית השונה מהפירוד והאנטגוניזם של חיי היומיום שנוכח בשאר ימות השנה. האנשים בכל רחבי העולם האורתודוקסי מרגישים למשך שבוע אחד את היותם חלק מאחווה אוניברסלית הנהנית מחסדו של האל. ההגעה לישראל בזמן הזה וההשתתפות בטקסי האש הקדושה בכנסיית הקבר הן בעלות ערך רב לעולי הרגל האורתודוקסים מרחבי העולם, ומבחינה זו העלייה לרגל האורתודוקסית דומה לעלייה לרגל של "דרך הדקל" בימי הביניים, שהגיעה לשיאה בפסחא ומטרתה הייתה השתתפות בטקסי האש הקדושה.[3]

לעומת העלייה לרגל האורתודוקסית, הרי שלפי איאד,[4] מטרתה של העלייה לרגל הקתולית היא להעשיר את חיי עולי הרגל על ידי טעינת האנרגיות הרוחניות שנחלשות ומידלדלות עקב המעורבות בחיים ומילוי החובות החברתיות והאישיות. מסיבה זו עולה הרגל הקתולי מכוון יותר לתהליך אינדיבידואלי, הוא עולה לרגל כאינדיבידואל או כחלק מקבוצה ספציפית ולא כאדם החוגג את האחווה האוניברסלית של כל המין האנושי בישוע (כפי שקורה בפסחא למשל).

הקתולים עולים לרגל מתוך רצון להתחבר מחדש ולהיטען על ידי כוח שנותן משמעות לחייהם האישיים ומאמציהם בעולם הזה, בניגוד לאורתודוקסים, שמחפשים את הזמן והמקום שבהם יש חיבור לעולם הנצחי והאלוהי. תהליך האינדיבידואציה של העלייה לרגל הקתולית משחרר אותם מצמידות ללוח השנה הליטורגי. החגים והאירועים השונים הם רגעי השראה, ולא שער לעולם שמעבר, ואת ההשראה הזו אפשר לקבל גם בזמנים אחרים. היא מכוונת אל החיים בעולם ועוזרת לאדם לפעול נכון ולאמץ את הגישות הנכונות בחייו.

מבחינת הקתולים לכל אתר יש את השיעור שלו ואת האנרגיה המיוחדת שלו. חשיבותו של מקום קשורה למה שקרה בו והשיעור שניתן ללמוד מכך לגבי החיים של עולה הרגל, ולכן יש חשיבות לבנייה של מסלול עלייה לרגל לפי נושאים, כגון המסתורין של הרוזרי, או התחנות השונות בחייו של ישוע. מבחינה זו דומה העלייה לרגל הקתולית לדגש ב"דרך הדקל" על אתרים ומקומות קדושים הקשורים לאישים שונים הרלוונטיים לחייהם של עולי הרגל.

איאד טוען כי במסגרת העלייה לרגל הופכים האירועים השונים הקשורים לחייהם של ישוע, מריה, השליחים והקדושים, שקרו במקומות שבהם עולי הרגל מבקרים, לבעלי משמעות וערך לחיי עולי הרגל, וזאת על ידי פרשנות אישית בת הזמן שניתנת על ידי מנהיג הקבוצה, שהוא לרוב כומר. האירועים השונים הופכים לשיעורים שאותם על עולי הרגל להפנים דרך ביקור במקומות שבהם התרחשו.

לפי איאד, התנ"ך בתפישה הנוצרית אינו ספר היסטורי אלא בשורה של גאולה, זהו ספר המנבא ומכין את הקרקע לבואו של ישוע, ולכן הגישה הנוצרית הבסיסית אליו היא פרשנית ברוח האוונגליון הנוצרי. את הגישה הזו מיישמים גם בביקור באתרים, קוראים את הקטעים הרלוונטיים למקום ומפרשים אותם, גם אם הם קטעים תנ"כיים, ולא מקבלים אותם כפשוטם, כקשורים רק לאירועים שקרו בחייו של ישוע. הספר מלווה את עולי הרגל, והגישה הפרשנית שלו נותנת להם השראה. המקומות עוזרים להחיות את הכתוב בספר, בין אם זה התנ"ך ובין אם הברית החדשה.

מבחינה זו מזכיר מסלול "דרך הדקל" הצלבנית את תפישת העלייה לרגל הקתולית. יש להניח שעולי הרגל פירשו את אירועי זמנם ברוח הברית החדשה וראו בכיבוש המחודש של ארץ ישראל וירושלים על ידי הנוצרים מעין התערבות אלוהית, במסדרים הצבאיים מעין מכבים חדשים וכן הלאה. קבוצות עולי הרגל הונהגו על ידי מנהיגים דתיים והופיעו בהן דמויות כריזמטיות שסחפו אחריהן אחרים עם חזיונות ותובנות. אמנם איאד מתייחס לעולה הרגל בן זמננו המגיע במכונית להר תבור או ללטרון, אך הגישות הקתוליות לעלייה לרגל שהוא מציין היו נכונות ברובן גם לפני 900 שנה, והן אלו שלאורן ניתן להבין את הביקור באתרים השונים לאורך מסלול "דרך הדקל". ובכל זאת, לפני שניכנס למסלול עצמו ראוי להרחיב על רוח התקופה והרקע ההיסטורי שלה.

הערות

[1]  Sargent-Baur, B. N. (1992). Journeys Toward God. Pilgrimage and Crusade. Volkskunde in Österreich, 30.

[2]  Ibid, P. 33.

[1]  http://www.culture-routes.net/routes/the-cluniac-sites-in-europe

 [2] אלא שההתחברות לקדושה לא קורית באופן אוטומטי, ויש כאלו שחזרו מירושלים במצב גרוע יותר מזה שבו יצאו לדרך, כמו פרדריך ה-2, שנגרר למלחמות אינסופיות. ולעומתו אלינור מאקוויטינה מצאה במסע הזה את דרכה הייחודית ואת האומץ ללכת בה.

[3] לא מקרה הוא שלאחר שפרנציסקוס הקדוש הגיע לישראל ב-1219, ויש להניח שגם לירושלים, הוא חזר לאיטליה בתור אדם אחר וזכה כמה שנים אחר כך בנס הסטיגמטה.

[4] נמלי היציאה העיקריים האחרים היו גנואה, פיזה, ונציה ומרסיי בצרפת. לעיתים היו יוצאים מברצלונה ויעדים אחרים.

[5]  וחלק היו יוצאים גם למסעות ארוכים יותר ליריחו, ואפילו למנזר סנטה קתרינה בהר סיני. בכל מקרה רובם ככולם היו ממשיכים אל מקום מסוים.

[6]  בתקופות מאוחרות יותר היו מפליגים בסירה ליפו ומשם הולכים מרחק יומיים מאומצים לירושלים.

[7]  פרדריך ה-2 היה קשור למסדר הטבטוני מצד אחד, ובקשר נסתר עם הפרנציסקנים מהצד השני, ובמיוחד עם האח איליה, שותפו למסעות בארץ ישראל של פרנציסקוס הקדוש.

[8]  הוא הנהיג בזמן פרנציסקוס, אבל מישהו אחר נבחר במקומו לראש הראשון של המסדר ב1227, הוא נבחר לראש השני ב-1232, אבל הודח והוחרם ב-1239.

[9] פראוור, יהושע (1975) .הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. מוסד ביאליק.

[10]  Pringle, Denys. Pilgrimage to Jerusalem and the Holy Land, 1187–1291. Routledge, 2016.

[1]    Eade, J. and Sallnow, M.J. 1991. Contesting the sacred: the anthropology of Christian pilgrimage. Routledge, London.

[2]  Ibid P. 108

[3]  שני המועדים האורתודוקסים החשובים האחרים הם חג הצלב, שנחוג באמצע ספטמבר לכבוד מציאת הצלב האמיתי על ידי המלכה הלנה במאה ה-4 לספירה והחזרת הצלב שנשבה בידי הפרסים באותו תאריך בתחילת המאה ה-7 לספירה על ידי הקיסר הראקליוס, וחג עלייתה לשמיים של מריה ב-15.8.

[4]  Eade P. 113