המורה גורדייף מעיר את האנושות מתרדמתה

המהפכה התעשייתית והעידן המודרני הציבו אתגר שאין שני להתפתחות הרוחנית של האדם, המבנה השבטי כפרי נשבר, וכך גם הקשר המועט שנשאר עם מחזורי הטבע, החשמל הביא אור גם בלילה והערים החליפו את אגדות העם של הכפר, הזהות הלאומית התפתחה במקום זהות תרבותית ומעט החוכמה שנשאר בדתות והתרבויוות המסורתיות נעלם עם הופעת המחשבה המדעית מטריאליסטית ו"מות האלוהים" כפי שניסח זו ניטשה.

על רקע התדרדרות רוחנית זו שהתבטאה, בין השאר, בהיסטריה המונית להובילה לאירועים כמו מלחמת העולם הראשונה, החלשה של המעמדות הלא עובדים מבחינה פיזית, ניתוק הקשר בין עבודה למוצר, והתרחקות האפשרות לחיים אנושיים מאוזנים והרמוניים המשלבים בין מלאכה, חוזק פיזי, רגש ומחשבה, ובאופן פרטי בחלומות תעתועים, דמיונות ורגשות מופרזים, הופיע מורה חדש למין האנושי, הלא הוא גיאורגי גורדייף.

היסטוריה של גורדייף

גאורגי איבאנוביץ גורדייף (1872-1949) נולד לאבא יווני אורתודוקסי ואימא ארמנית בגיומורי בצפון ארמניה. בתור ילד הוא נהנה מהדמדומים של החברות המסורתיות עשירות של הקווקז (ארמנים, אורתודוקסים, יזידים, דרווישים, רוסים, מוסלמים עותומאניים), ששימרו חלק מהידע העתיק והחוכמה העממית, הוא נחשף למסתורין, ולמגוון של מסורות רוחניות באזור קארס kars – שם גדל. כשבגר יצא לחפש אחר מקור הידע של חיי אנוש כפי שהם יכולים וצריכים להיות ברחבי העולם, מתוך הבנה שהיה פעם ידע רוחני שאבד.

וכך גורדייף נעלם למשך כעשרים שנה מהזמן שבו בגר ועד לזמן שבו הופיע במוסקבה ב1912. במהלך השנים הללו לפי סיפוריו הוא היה חלק מקבוצה שחיפשה אחר האמת בכל רחבי העולם, הוא הגיע למצרים שם פגש דרווישים ולמד להכיר את הסיפור של מצרים מלפני ההיסטוריה, תרבות מתקדמת שהיה לה ידע רוחני על מהות האדם, הוא חיפש אחר עתיקות ותרבויות נעלמות בעיראק (מסופוטמיה), לפי חלק מהמקורות הוא היה בירושלים שנתיים וישן באכסניה של ההודים ליד שער הפרחים, הוא הרחיק לטיבט שם ייתכן שנחשף למסורת הבודהיסטית, והסתובב בערבות של אסיה ובערים האגדיות של מרכז אסיה כגון בוכרה וסמרקנד.

במהלך החיפושים שלו הוא פגש עם חברו הרוסי לובובצקי שייח' בשם בוגה א דין בקהיר, שידע עליו דברים מילדותו שלא יכל לדעת בשום דרך. החבר לובובצקי הפך לתלמידו של אותו שייח' ונעלם, ואילו גורדייף המשיך במסעותיו רק בכדי לפגוש את השייח' שוב בבוכרה, שייח' זה מזוהה על ידי תלמיד קרוב של גורדייף בשם בנט bennet עם שייח' המסדר הנקשבנדי בבוכרה באותם ימים – בהא א דין. חלק מהתרגולות שגורדייף לימד, כמו למשל: תרגיל העצור ותרגולת ההיזכרות. מקורם במסדר הנקשבנדי.

בוגה א דין שולח את גורדייף, שבשלב זה בשל למשימת חייו, אל בית ספר בהרים הנידחים שם נשמר הידע העתיק והאמיתי לגבי מהותו של האדם. בית הספר נקרא (בסרט ובספר מפגשים עם אנשים מיוחדים מאת גודרייף) אחוות הסרמונג (Sarmoung). לפי גורדייף מקום בית הספר של הסרמונג הוא מרחק 12 יום רכיבה מבוכרה, שזה יוצא הרי הפאן, הינדו קוש, או שלוחות אחרות של הפמיר. כשהוא מגיע לשם הוא פוגש את חברו הרוסי לובובצקי שאומר לו שהוא קיבל אינפורמציה על המקום מאגא חאן בקאבול, (אגא חאן הוא ראש הפלג השיעי איסמעילי ששמר על המסורת המיסטית העתיקה, והוא היה פעיל באותה תקופה באפגניסטן, עד היום יש אזורים רבים בהרים שבהם חסידי אגא חאן שנקראים איסמעילים חיים).

כשגורדייף מגיע לבית הספר של אחוות הסרמונג, שואל אותו המורה הראשי: "אתה מגיע אלי כמו כבשה, אך יש בך גם זאב, האם תוכל לגרום לשניהם לגור יחדיו בשלום?", גורדייף לומד בבית הספר את המבנה האנרגטי של המערכת האנושית, על כך שהיא ניזונה מרמות שונות של מזון, אנרגיה, ועל כך שהיא בעצם מכונה מעבדת אנרגיה, ועל כך שבני אדם באופן כללי ישנים, אלא שיש אפשרות לעורר אותם למודעות ובעקבות כך להפעיל מרכזים אנרגטיים גבוהים באדם. הוא לומד את הריקודים המקודשים שעובדים על חמישה המרכזים האנרגטיים באדם, את העבודה ההרמונית, ובעיקר איך לזכור את עצמו ולהגיע למודעות ולנוכחות, להתעורר.

האטימולוגיה של השם סרמונג קשורה למילה דבורה בפרסית עתיקה, כמו הדבורה על המחפש הרוחני לאסוף את הצוף (ידע) מכל המסורות הרוחניות ולעבד אותו לכדי משהו אישי ומזין (דבש), או משהו הנותן אור (דונג). בית הספר אסף ושימר מסורות חוכמה עתיקות על האדם.

במאמר מוסגר אציין שאידריס שהא (מורה שהביא את הסופיות האזוטרית למערב החל משנות ה60) ואנשים הקרובים אליו הם האנשים האחרים היחידים (מחוץ לגורדייף) המתייחסים לקיום בית ספר בשם זה, וטוענים שיש להם קשר איתו ושהוא היה בית ספר של סופיות אזוטרית שהתקיים  בהרי הינדו קוש, לא רחוק מאגן האמו דריה.

כך או כך, גורדייף מתעורר ויוצא למלא את תפקידו בעולם: ב1912 הוא מופיע במוסקבה, שם הוא אוסף סביבו תלמידים ראשונים, ומעלה את הצגת הבלט "המאבק של הקוסמים" שנועדה ללכוד מאמינים, ואכן הוא מעלה בחכתו דגים שמנים – את העיתונאי והסופר אוספנסקי ב1915 והמוזיקאי הרטמן ב1916.
ב1919 הוא נמלט לגיאורגיה מפני המהפכה הקומוניסטית ומציג בטיביליסי בפעם הראשונה את הריקוד המקודש, שם הוא פוגש את ג'יין (ואלכסנדר) זלצמן שהופכת להיות תלמידתו ולימים יורשתו בהנהגת בית הספר. הוא מייסד בטיביליסי את המרכז להתפתחות הרמונית של האדם. ב1920 הוא עובר לאיסטנבול ושוכר דירה ליד המרכז של הדרווישים המחוללים, שם הוא פגש את בנט שהיה ראש המודיעין הבריטי באיסטנבול שנהפך לאחד מתלמידיו וממשיכי דרכו הבולטים.

ב1921 מסייר גורדייף באירופה ומתיישב בסופו של דבר עם עשרות מלוויו באחוזה ליד טירת פונטנבלו כחמישים ק"מ מדרום לפריז, במקום זה התלמידים חיו חיי עבודה, ריקוד ומוזיקה ומקימים מחדש את המרכז להתפתחות הרמונית של האדם. גורדייף מרחיב את פעילותו בשנות ה20 ומלמד גם בארצות הברית, וזאת למרות שהוא סובל מתאונת דרכים קשה ב1924. במקביל הוא מתרכז בכתיבה, הוא כותב את "סיפורי בעל זבוב לנכדו" ואת "מפגשים עם אנשים מיוחדים". ב1932 המרכז בפונטנבלו נסגר, ובמקומו נפתחת קבוצה לנשים בשם "החבל" בפריז. במקביל הוא כותב את הספר השלישי בטרילוגיה שנקרא "החיים אמיתיים רק אז, כשאני קיים", וממשיך ללמד באופן גם במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר מחדש קשר בין גורדייף לתלמידיו בבריטניה וברחבי העולם, במיוחד לאחר שאוספנסקי נפטר ב1947, גורדייף ממשיך ללמד למרות תאונת דרכים נוספת ב1948 עד לשנת 1949 זמן פטירתו.

ידע עתיק

גורדייף טען שהיה ידע בתרבויות עתיקות, לדוגמא במצרים או שומר, הוא טען שהייתה מצרים לא ידועה מתקופות מלפני ההיסטוריה והיא קבורה מתחת לחול. כמו כן היה בית ספר רוחני בשומר שהתקיים עד המאה ה6 לפנה"ס ונקרא סרמונג או בשם אחר "מרכבה", הוא פעל בזמן שנבנתה הפירמידה הגדולה במצרים, המשיך לימי חמורבי, ולאחר מכן עבר למרכז אסיה ואותו הוא פגש במסעותיו, מבית ספר זה יצאה החוכמה של זרתוסטרא ואצלו גם למד פיתגורס. חכמי בית הספר הם מעין מורים רוחניים נסתרים של האנושות המסוגלים לאגור מעין אנרגיה רוחנית ולשחרר אותה לעולם בכל פעם שהאנושות צריכה.

גורדייף ביקר בשנה האחרונה בחייו במערת לאסקו בצרפת שם יש ציורי מערות ידועים מהתקופה הפרהיסטורית, והוא פירש אותם כמבטאים באופן אלגורי טקסי חניכה, למשל הצבאים החוצים את הנחל הם אנשים שהדרגה הרוחנית שלהם מיוצגת על ידי מספר הסתעפויות הקרניים שעל ראשם. לפי גורדייף לא כל האנשים הם באותה רמת התפתחות, יש שבע רמות התפתחות ואדם ברמות ארבע וחמש לא בהכרח ידבר ויבין אותם דברים כמו אדם ברמה אחד או שניים. באדם יש כושרים שצריכים ויכולים להתעורר.

אחד מהתלמידים שהאיר את דרכו של גורדייף הוא אוספנסקי, שלימים ממשיך את התורה והלימוד באופן עצמאי, וגם הוא טוען ש:"יש הרבה ספרים מצוינים על תורת הנפש הנמצאים בתוך ספרות דתית של ארצות שונות ותקופות שונות. כך למשל נמצא בנצרות הקדומה אוסף ספרים של מחברים שונים, תחת השם הכולל פילוקאליה, שמשתמשים בו בזמננו בכנסיה המזרחית, במיוחד לשם נתינת הוראה לנזירים."

אוספנסקי טוען ש"בימי קדם, לפני שהפילוסופיה, הדת והאמנות, קיבלו את צורותיהן המיוחדות, כפי שאנו מכירים אותן כיום, הייתה הפסיכולוגיה מצויה בצורת המיסטריות כגון אלה שבמצרים וביוון העתיקה."

לפי הבנתי מה שגורדייף מכוון אליו הוא שהאנושות היום לפני קפיצת מדרגה אבולוציונית שבה תתאפשר מודעות – נוכחות חדשה, והוא מביא דרך חדשה של התחברות אל הנוכחות ופיתוח המודעות באדם, המבוססת על התרגילים שהוא מלמד והתורה שהוא מעביר.

יש השערות שונות לגבי מקור הידע שממנו גורדייף שאב את תורתו, אחד מתלמידיו בנט טוען למשל שעיקר ההשפעה היא מהמיסטיקה הסופית ובמיוחד המסדר הנקשבנדי בעל התרגולות של השליטה המיוחדות והאמונה במאסטרים נסתרים במרכז אסיה, אנשים אחרים טענו שהיה בית ספר של בודהיזם טיבטי בשם סרמונג בטיבט ושאליו גורדייף הגיע וממנו הוא קיבל את תלמודו.

גורדייף עצמו בספר "סיפורי בעל זבוב לנכדו" מסביר את מקור האנושות ומראה שהיה ידע נסתר בכל הדתות ואפשר למצוא אותו באמרות של ישוע למשל, אלא שברור מהספר שהסיפורים שבעל זבוב מספר הם סיפורי דמיון ואלגוריה שנועדו לצורך לימוד והעברת שיעורים, התניית המחשבה של הקורא והעברת מסרים סמויים (כמנהג הסופים, דרך אגב), ולכן רוב הפרשנים טוענים שבית הספר סרמונג הוא המצאה ספרותית של גורדייף ולא מקום אמיתי.

מפגש של גורדייף עם הסופים

על המפגש בין גורדייף לסופים מצאתי תיעוד בכתבי המסדר הנקשבנדי. שייח' עבדוללה מדגסטן מספר על פגישה בין גורדייף לבינו. הוא נצטווה לארח את גורדייף ואמר לו: "אתה מעוניין בידע שיש לנו על תשע הנקודות. נוכל לדבר על זה בבוקר לאחר התפילה. אכול עכשיו ונוח."

בבוקר הוא קרא לו לתפילה. מייד לאחר התפילה החל לקרוא את סורת יא סין שהיא הסורה האמצעית בקוראן ואחת האזוטריות ביותר. מייד אחר כך גורדייף ניגש אליו ושאל אם מותר לו לדבר על מה שחווה?

וכך אמר: "מייד שגמרת את התפילה והתחלת לקרוא. ראית אותך בא אלי ולוקח את ידי והועברנו לגן וורדים נהדר. אמרת לי שהגן הזה הוא הגן שלך והוורדים האלה הם תלמידיך, כל אחד עם הצבע והריח שלו. כיוונת אותי לוורד מסוים ואמרת: "זה שלך, לך והרח אותו". כשעשיתי זו ראיתי את הוורד נפתח ונעלמתי בתוכו, נהייתי הוורד עצמו, נכנסתי לשורשים והם הובילו אותי לנוכחותך. מצאתי את עצמי נכנס לתוך לבך ונהיה חלק ממך."

"דרך הכוח הרוחני שלך יכולתי להגיע לידע של תשע הנקודות. ואז קול פנה אלי כ"עבד אל נור" ואמר: "האור והידע הזה ניתנו לך מהנוכחות השמימית של האל להביא שלום ללבך. שים לב עם זאת שאל לך להשתמש בכוח של הידע הזה". הקול בירך אותי לשלום והחיזיון נגמר כשגמרת את קריאת הקוראן".

שייח' עבדוללה אמר: "סורת יא סין נקראה "הלב של הקוראן" על ידי הנביא הקדוש. והידע של אותם תשע נקודות נפתח לך דרכה. החיזיון היה הברכה של הפסוק "שלום, מילה של ברכה מהאדון הכול רחמן"".

"כל אחת מתשע הנקודות יצגה אחד מתשע הקדושים שהם ברמה הגבוהה ביותר בנוכחות האלוהית. הם המפתחות לכוחות לא ישוערים בתוך האדם, אך אין רישיון להשתמש במפתחות הללו. זה סוד שבעיקרון לא יפתח עד לימים האחרונים כשהמהדי יופיע וישוע יחזור. הפגישה שלנו בורכה. שמור אותה בסוד לבבך ואל תדבר עליה בחיים הללו, "עבד אל נור" זה יהיה שמך איתנו. אתה חופשי להישאר וללכת ככל שתצטרך. תמיד תהיה מבורך אצלנו. הגעת לביטחון בנוכחות האלוהית, לוואי שהאל יברך אותך ויחזק אותך בעבודתך."

האדם הער לפי גורדייף

גורדייף אבחן מצב האדם כישן, הוזה הזיות בעודו ער, ולכן המסע להתפתחות אישית ולקיחת שליטה על החיים שלנו מתחיל בהתעוררות ואבחנה שאנחנו בעצם אוטומט – גורדייף קרא לזה "האדם מכונה". זה לא רק ההתניות של החינוך או החברה שאדם חי בקרבה (כמו שאמרו חז"ל: "שיחת התינוק בשוק היא או של אביו או של אמו"), אלא משהו עמוק הרבה יותר, המוח והרגש שלנו כל הזמן משטים בנו ולוקחים אותנו למחוזות הדימיון והאני, ומכאן שאדם צריך לפתח נקודת מבט חיצונית אובייקטיבית מחוצה לו.

האדם לפי גורדייף מורכב משכל, רגש וגוף פיזי, ובעבר היו שלושה דרכים רוחניות שקשורות לשלושה המרכיבים הללו, הפקיר התמודד עם הגוף הפיזי שלו דרך כוח רצון ועל ידי כך פיתח את הגוף הלא פיזי הראשון, הלא הוא הגוף האסטרלי המבטיח קיום לאחר המוות. הנזיר התמודד עם החלק הרגשי שבו ופיתח דבקות וחסידות שהביאו לכדי בריאת הגוף הלא פיזי השני, הלא הוא הגוף הרגשי, ואילו היוגי התמודד עם החלק של המחשבה שבו על ידי מדיטציות ותרגולים ופיתח את הגוף המנטלי הרוחני שלו.

אלא שגורדייף מציע דרך רביעית שמפתחת את כל השלושה באופן הרמוני, ובו בזמן (לפי הבנתי) עוקפת את הצורך בשלושת ההתמודדויות הללו והיא "לזכור את עצמך", כלומר פיתוח נקודת מבט חיצונית לאדם שמביאה לכדי הגעת מודעות ונוכחות. אלא שצריך הרבה מאמצים מודעים עקביים באותו הכיוון במשך זמן רב בכדי להגיע להישגים בדרך הזו.

לפי הבנתי הזכירה העצמית היא במידה מסוימת כמו מדיטציה טרנסנדנטלית שבה יש מעקף של דרכי המדיטציה הרגילות וניסיון להתחבר ישירות לשדה המאוחד, בעזרת התכונות הטבעיות של הנפש השואפת לחזור למקורה. תכונות נוספות של הדרך הרביעית שמציע גורדייף כפי שאני מבין אותה היא שהתהליך ההתפתחותי עובר דרך טרנספורמציה ומביא להתעוררות, עוקף את המוסריות ומציע במקום זאת פיתוח של מצפון ומצפן פנימי.

גורדייף לימד בנוסף למבנה הרוחני של האדם גם את החוקיות ששולטת בעולם, כגון שלוש השפעות של פלוס, מינוס וניוטרל, או חוק האוקטבה שלו הוא קרא קרן הבריאה, המתאר את הרמות השונות של היקום. לפי חוק האוקטבה הבריאה מסודרת בשבע רמות מאלוהים ועד הירח (המייצג חומר נטו) אלא שיש שני חצאי טובים בין הצלילים מי ופה והצלילים סול ולה, חצאי הטון נקראים בטרמינולוגיה הגורדייפית – זעזוע. מכיוון שהמעבר דרכם איננו חלק. וכך החלקים הנמוכים בקרן הבריאה שהם הירח וכדור הארץ, חסומים חלקית מהחלקים הגבוהים שהם השמש, הכוכבים ושביל החלב על ידי זעזוע שהוא חצי הטון שבין סול ולה, ולכן אנשים לא קולטים את המציאות שמעבר לכדור הארץ, מציאות גבוהה יותר שנמצאת על פני השמש, מציאות רוחנית. בכדי שיקלטו אותה צריך להעביר אותם זעזוע, וזאת מטרתה של הדרך הרוחנית ותפקידו של המורה.

גורדייף עסק בהתפתחות אישית של אנשים והעביר אותם דרך זעזועים, קצת כמו מורה זן יפני, אם על ידי סתירת דרך החשיבה הרגילה, או על ידי תרגילים כגון תרגיל העצור, שבו לפקודת המורה התלמיד חייב לקפוא במקומו. הוא הדגיש את העבודה בקבוצה שנותנת כוח להתפתחות של האדם, האדם שרוצה להתעורר צריך לעבוד נגד עצמו, למול אנשים אחרים, ולמול העבודה עצמה, ורק על ידי כך יכול להתפתח. אדם צריך ללמד את עצמו לעבוד מול הפרעות, כי זה מחזק. לדוגמא, גורדייף כתב חלק מהספרים שלו בבתי קפה רועשים מתוך רצון מכוון להתגבר על הרעשים, שזה מביא להתרכזות יותר עמוקה.

הדגש העיקרי בתלמודו של גורדייף הוא זכירה עצמית, לפתח נקודת מבט חיצונית ואובייקטיבית הרואה אל האני מבחוץ, ואעז ואוסיף מביאה ביחד עם קיום נקודת המבט הפנימית לכדי הגעה של מודעות ונוכחות. מבחינת הרגשות העבודה מכוונת לאי ביטוי רגשות שליליים, קבלה של החיים בשלווה סטואית, מתוך רצון לפתח סוג אחר של רגשות גבוהים. אחד הדברים שגורדייף הציע הוא לזכור כל הזמן את רגע המוות (שזה גם תרגיל סטואי). והכי חשוב לא לתת מקום לדמיונות ופנטזיות שמקורם באני.

התפתחות אישית

לפי אוספנסקי תלמידו המובהק של גורדייף ומפרש דרכו: "ניתן לומר כי לאדם יש אפשרות של ארבעה מצבי תודעה ואלו הם: שינה, ערנות, תודעה עצמית והתודעה האובייקטיבית."

אוספנסקי אומר ש:"חקירת האדם מתחילה בחקירה של ארבעת התפקודים של השכל, של הרגש, של התנועה ושל האינסטינקט. ישנם ארבע נפשות או מרכזים המנהלים את פעולותינו הרגילות: הנפש השכלית, הנפש הרגשית, הנפש המניעה, והנפש האינסטינקטיבית."

הבעיה העיקרית כפי שאוספנסקי מתאר זאת בספרו "הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם" המובסס על תורתו של גורדייף וההבנה המהותית של על האדם כמכונה היא ש:"בחיים מכאניים אין מנוס משקר, אף אחד אינו יכול להימלט ממנו. …. כשהאדם מבין זאת, הוא מתחיל לפחוד מפני השקר, ושוב לא מטעמים מוסריים, אלא מהסיבה שאין הוא יכול לשלוט בשקר שלו, ומהסיבה שהשקר שולט בו, כלומר בתפקודיו האחרים. הדמיון הוא רע כמעט כמו השקר, לאמתו של דבר הוא השקר של האדם כלפי עצמו. האדם מתחיל לדמות לעצמו משהו שמוצא חן בעיניו, ועד מהרה הוא מתחיל להאמין במה שהוא מדמה לפחות בחלק ממה שהוא מדמה."

"בצד מתן הביטוי לרגשות שליליים, מגלה האדם בתוך עצמו או אצל אחרים עוד קו מכאני מוזר מאוד, זהו הדיבור. אין רע בדיבור כשלעצמו, אבל יש בני אדם, ובמיוחד אלו השמים לב לכך פחות מכול, שהדיבור נהפך אצלם למידה מגונה ממש. הם מדברים כל הזמן, ובכל מקום שבו הם נמצאים, בעבודה, בנסיעה, ואפילו בשינה. הם אינם חדלים לדבר אל מישהוא, אם יש מישהו לדבר אליו. אם אין אף אחד, הריהם מדברים אל עצמם."

"שקר דמיון, ביטוי רגשות שליליים ודיבור ללא צורך – מראים לאדם את המכאניות הקיצונית שלו, ואפילו את חוסר האפשרות לערוך מלחמה נגד המכאניות הזאת ללא עזרה, כלומר ללא ידיעה חדשה וללא סיוע ממשי. שהרי אפילו אם ליקט האדם חומר מצוין, שוכח הוא להשתמש בו, שוכח הוא להתבונן בעצמו, במילים אחרות, הוא חוזר ונרדם ובכל עת צריך לעורר אותו."

האדם לפי תורתו של גורדייף מצוי בתרדמה. אוספנסקי מרחיב: "הירדמות זו יש לה תווים מסוימים אחדים, שהפסיכולוגיה הרגילה אינה מכירה אותם, ולפחות לא רשמה אותם ולא נתנה להם שמות. תווים אלו זקוקים לחקר מיוחד. קיימים שניים. הראשון קרוי הזדהות. "ההזדהות" היא מצב מוזר שבו האדם מבלה יותר ממחצית ימי חייו, הוא מזהה את עצמו עם הכול."

"תופעות כאלה, כמו שקר, דמיון, ביטוי רגשות שליליים ודיבור מתמיד, זקוקות להזדהות. אין הן יכולות להתקיים בלא הזדהות. אילו יכול היה האדם להשתחרר מן ההזדהות, היה יכול להשתחרר מתופעות רבות, שהן חסרות תועלת וטיפשיות."

מהות ואישיות

בספרו "חיפוש אחר המופלא" מביא אוספנסקי את תלמודו של גורדייף בתור שיעורים, כשאחד השיעורים החשובים ביותר הוא השיער על "מהות ואישיות".

ניתן לראות את ההבדל בין מהות לאישיות באמנות. לפי הידע הרוחני ישנם שני סוגי אמנות: הראשון הוא אמנות אובייקטיבית, שהיא נדירה מאד ונוגעת במהות, אליה שייכות היצירות הגדולות, כמו המונה ליזה והסימפוניה התשיעית של בטהובן. למשל, אומרים שמי שראה פסלים של הפסל היווני הקלאסי פידאס (פרתנון, אולימפיה) לא יכול היה להישאר אדיש אליהם, מפני שנתן בהם ממד חדש לדת. סוג האמנות השני הוא סובייקטיבי, וקשור לאישיות. זאת האמנות הנפוצה בעולם כיום. מטרתה לשחרר תסכולים ולבטא אקסצנטריות ובכך לגרום גירוי ושחרור אנרגיות לא רצויות אצל הנחשפים אליה.

גורדייף מספר סיפור יפה על אודות שני אחים, שעברו ממנזר למנזר בהימליה וכול אחד מהם לימד שיעור אחר. האח האחד דיבר בצורה רהוטה ומרתקת. אנשים יצאו מהשיעור שלו מוקסמים, אבל לאחר זמן שכחו את דבריו ועברו לסדר יומם. האח השני היה משעמם ואנשים יצאו מהשיעור שלו מאוכזבים. אבל מקץ זמן נזכרו בדבריו ושינו את חייהם. אח אחד מסמל את האישיות ואילו האח השני מסמל את המהות, שהתגלתה רק אחרי זמן.

העבודה:

לפי אוספנקי בספר "התפתחות האפשרית של האדם": "התנאי הראשון הוא שהאדם חייב להבין את מצבו, את קשייו, ואת אפשרויותיו, ושתהיה לו או תשוקה חזקה מאוד להיחלץ ממצבו הנוכחי, או התעניינות גדולה מאוד במצב החדש, הבלתי ידוע, העתיד להתחולל בו עם השינוי. קיצורו של דבר: או שמצבו הנוכחי דוחה אותו דחייה חזקה מאוד, או שהמצב העתידי, שאליו יוכל להגיע, מושך אותו משיכה חזקה מאוד. ועוד: הוא צריך להימצא מבחינה חיצונית בתנאים נכונים: נחוץ שיהיה לו די פנאי ללמוד, ושיחיה בנסיבות המאפשרות את הלימוד."

התנאי השני הוא שאדם ייחשף לידע חדש ואמיתי: "בחייו נתון האדם לשני סוגים של השפעות. דבר זה צריך להיות מובן היטב, וההבדל בין שני סוגי ההשפעות צריך להיות ברור מאוד. הסוג הראשון כולל התעניינות ומשיכות שהחיים עצמם יוצרים אותן, התעניינות האדם בבריאותו, בשלומו, בעושרו, בתענוגיו, בשעשועיו, בביטחונו, בכבודו, בגאוותו, בפרסומו, וכיוצא באלו. השני כולל התעניינות בסדר גודל אחר לגמרי: הן אינן מתעוררות על ידי החיים, אלא הן באות בעיקרן מבתי ספר. השפעות אלה אינן מגיעות אל האדם במישרים. הן נזרקות לתוך המחזור הכללי של החיים, עוברות דרך רוחם של אנשים שונים ומגיעות אלינו בצינורות של הפילוסופיה, המדע, הדת והאמנות, כשהן מעורבות תמיד עם סוג ההשפעות הראשון, ובדרך כלל דומות דמיון קטן מאד למה שהיו במקור."

אלא שיש השפעה נוספת והיא הידע האמיתי, הידע האזוטרי. והוא נקרא ידע חדש, אפשר לקלוט אותו רק לאחר שלאדם יש בסיס ידע רחב, והוא "ממוגנט": "כשהתוצאות הנוצרות על ידי השפעה ב' מתחזקות למדי, הרי הן מתמזגות ויוצרות באדם את מה שקוראים המרכז המגנטי. וצריך להבין שהמילה "מרכז" במקרה זה אינה מציינת אותו הדבר שקראנו לעיל מרכז. שכלי או מניע, שהם מרכזים שבמהות. לעומתם המרכז המגנטי מקומו באישיות, הוא פשוט קובץ של התעניינויות, שבהתחזקן למדי הן משמשות במידה מסוימת גורם מנחה ושולט. המרכז המגנטי מכוון את ההתעניינויות של האדם בכיוון מסוים ומסייע להחזיקן באותו כיוון."

כשאדם "ממוגנט" נפגש בבית ספר שאפשר לקרוא לו לצורך ענייננו "השפעה ג'", והוא במצב פתוח אז יכולה להתרחש הפרייה ונביטה של ידע חדש אמיתי בתוכו: "שכאדם נפגש עם השפעה ג' והוא מוכשר לקלוט אותה, הרינו אומרים עליו, שבנקודה אחת שלו – כלומר במרכזו המגנטי – הוא השתחרר מחוק המקרה. מרגע זה מילא המרכז המגנטי למעשה את תפקידו. הוא הביא את האדם אל בית הספר, או עזר לו בצעדיו הראשונים בו. מכאן ואילך הרי האידיאות והלימודים של בית הספר באים במקומו של המרכז המגנטי ומתחילים לאט לאט לחדור אל החלקים השונים של האישיות ובמשך הזמן גם אל המהות."

לאחר מכן מתחילה העבודה עצמה. אוספנסקי מדבר על שלושה קווים בעבודה: אדם עם עצמו, אדם עם אחרים, ואדם למען בית ספר: "שלושת הקווים של העבודה הכרחיים בעיקר, מפני שהקו האחד מעורר אותך כשאתה נרדם בקו האחר. אם אתה עובד באמת וכראוי בשלושת הקווים, אין אתה יכול להירדם כלל, על כל פנים אין אתה יכול לישון מתוך אותה שביעות הרצון שבה ישנת קודם, תמיד תתעורר ותתפוש שעבודתך הופסקה."

המטרה של העבודה היא שאנחנו נשלוט בחיינו ונצא ממלכודת המכאניות והאוטומטיות, והדרך היא על ידי זכירה – התבוננות עצמית: "ראית שלושה דברים, ראשית שאינך זוכר את עצמך, כלומר שאין אתה מודע לעצמך ברגע שבו אתה מנסה להתבונן בעצמך. שנית ההתבוננות נעשית קשה על ידי הזרם הבלתי פוסק של מחשבות, תמוהות, הדים של שיחות, רסיסים של רגשות, השוטפים ועוברים דרך נפשך ומושכים פעמים רבות את תשומת לבך מן ההתבוננות. ושלישית: ברגע שבו אתה מתחיל בהתבוננות בעצמך, מתחיל משהו בתוכך להפעיל את דמיונך, וההתבוננות בעצמך, אם אתה מנסה אותה באמת, היא מאבק מתמיד עם הדמיון. וזו הנקודה העיקרית בעבודתך על עצמך. אם אתה מבין, שכל הקשיים בעבודה תלויים בעובדה שאינך יכול לזכור את עצמך, כבר יודע אתה מה עליך לעשות: אתה חייב לנסות ולזכור את עצמך. כדי לעשות זאת צריך אתה להיאבק עם מחשבות מכאניות, וכן צריך אתה להיאבק עם הדמיון?"

אבל יש תקווה, התורה שגורדייף הביא לעולם מציעה דרך חדשה (הרביעית) שמאפשרת לנו להתעורר: "יש לזכור שמצאנו את נקודת התורפה בחומותיה של המכאניות שלנו. וזוהי הידיעה שאין אנו זוכרים את עצמנו, וההבנה שאנו יכולים לנסות לזכור את עצמנו. עד הרגע הזה היה תפקידנו רק ללמוד לדעת את עצמנו, עתה משהבינונו את ההכרח בשינוי עצמנו מתחילה העבודה."

מוזיקת גורדייף

מכיוון שאנשים ישנים, הרי שגם מה שהם קוראים הם לא מבינים, ולכן גורדייף מנסה דרכים שונות להעביר את הידע הרוחני מעבר למחסום החוסר הכרה שלנו, והוא עושה זאת דרך סיפורים, המצאה של כמו שפה חדשה בספרים שלו, שמות חדשים, דרך ריקודים ותנועות המגלות לגוף את הידע בדרך עקיפה, ובדגש רב דרך מוזיקה שאותה הוא אהב ופיתח ביחד עם הקומפוזיטור הרטמן, במוזיקה של גורדייף יש מרכיבים של מוזיקה עממית שפגש במסעותיו במרכז אסיה, המזרח התיכון, רוסיה והקווקז, אבל מעבר לכך היא מדברת לחלקים השונים של המערכת האנושית

מתברר שהמוזיקה של גורדייף והתורה שלו השפיעו על כמה מהמוזיקאים הידועים בעולם המערבי, אזכיר כמה שמות שאולי חלק מהקוראים מכירים, ובכל מקרה ממליץ להקשיב למוזיקה שלהם:
Keith Jarrett, Kate Bush, Robert Fripp מking crimson, George Russell, John Zorn ועוד רבים אחרים. יש כמובן גם את היצירות המוזיקאליות של גורדייף עצמו ביחד עם הרטמן.

תורתו של גורדייף בישראל

בארץ יש כמה קבוצות המאמצות חלק זה או אחר של תורת גורדייף, עמותת שבילים נמצאת בקשר עם הגוף המרכזי שממשיך את דרכו של גורדייף שהביאו את התורה לארץ דרך מורים כגון מישל קונג', ומישל דה זלצמן החל משנות ה60. בעמותה זו חברים אנשים מיודפת שאימצו את התורה הגורדייפית, יש להם מרכז עבודה ביערות שליד יודפת לרגלי הר עצמון, וכמו כן יש להם מרכז באזור צובה, והם מאגדים כמה קבוצות של עבודה אורתודוקסית גורדייפית ברחבי הארץ
לחצו לקריאה על ההתיישבות ביודפת והדרך הרוחנית שהתפתחה בה

החלק היודפתי של עמותה זו שהיא מעין ארגון על נקרא דרכים – קבוצות גורדייף בישראל.
החלק של התנועה נקרא עמותת חיפוש

חברי נאות סמדר, ישוב נפלא בהרי אילת, אימצו דרך המורה שלהם יוסף ספרא כמה מהטכניקות והתפישות של הלימוד הגורדייפי, אבל שילבו אותם עם תרגולות ותורות אחרות (כגון קרישנמורטי וקרלוס קסטנדה) ופיתחו את הרוחניות המיוחדת שלהם, הם רואים עצמם כבית ספר, בדומה לבית הספר שגורדייף הקים בצרפת: המרכז להתפתחות ההרמונית של האדם. הם קראו לעצמם בעבר "המרכז לאדם העברי המחפש את עצמו", ומדגישים זכירה עצמית ונוכחות.

ישנם גם קבוצות שונות שהתפתחו מתוך התורה של גורדייף לכדי בית ספר עצמאי, למשל הדרך הרביעית של פטריצ'יו פאולוטי מושפעת מהרעיונות של גורדייף. קבוצה של רוברט ברטון שהקים ישוב נפלא בארצות הברית שנקרא אפולו, ועובדת על נוכחות, פתחה מרכז בתל אביב.