המסדר הבקטשי

לפני 800 שנה לערך התחיל אדם בשם חאג'י בקטש (ומכאן השם בקטשים), מסדר ששם את הדגש על העבודה המיסטית של אהבת האל במקום על קיום המצוות. את אהבת האל ביטאו הבקטשים בטקסים של שירה, שתיית אלכוהול (דבר שנחשב אסור באִסלאם), ריקוד וארוחה טקסית. באמצעות השתייה מגיעים אל השיכרון האלוהי, באמצעות השירה מגיעים לאהבה, על ידי הריקוד מתחברים לתנועה של היקום, ובאמצעות ארוחה – לשיתוף באל. הבקטשים הפכו לאחד המסדרים הגדולים באימפריה העותומאנית ואומצו במיוחד על ידי החיילים היניצ'רים, ילדים נוצריים שחונכו בפנימיות דתיות איסלאמיות וטופחו להיות עמוד השדרה של הצבא והפקידות העותומאנית.

חאג'י בקטשי הגיע לאסיה הקטנה מחורסן במאה ה-13, והתיישב בכפר שאחר כך נקרא על שמו. הוא היה חלק מתנועה של בָּאבּים טורקמנים שהמשיכו, תחת התחפושת של האִסלאם האורתודוקסי, לקיים מסורות פגאניות ומנהגים של חיים טורקמנים קודמים, משולבים בשיטה מיסטית שהושפעה מהסוּפי המרכז-אסיאתי אהמט יסאווי.

בקטשי רכש בהדרגה הכרה כמנהיג הקדושים. הוא לימד את תחילתו של טקס פשוט שכולל שימוש בנר, ארוחה טקסית, שתיית אלכוהול, שירה וריקוד (סמאע), לבש בעצמו – ונתן להולכים בעקבותיו ללבוש – כובע אופייני, לימד תורת מוסר פשוטה ועמוקה: אהוב את חברך כמוך, השכלה לנשים, אל תפגע גם אם אתה נפגע, וכו'. ולפני שמת מינה ושלח לאזורים שונים תלמידים שימשיכו את תורתו, ואחד מהם בשם סרי סלטיק הגיע לבלקן.

דמותו שימשה השראה לתנועת האלוויק העממית, שהיא סוג של שיעיות מאוד מתון, המבוסס במזרח טורקיה, וכן להקמת המסדר הבקטשי, שבו דרך חניכה ועבודה מיסטית דתית ייחודית מגיעים לאיחוד עם אלוהים.

אמרותיו נאספו בספר בשם 'מקאלאת'. ישנו ספר נוסף בשם 'וויליאת', שהוא סיפורי אגדות על חייו, אלא שספר זה נכתב מאוחר יותר, מאתיים שנה אחריו לפחות.

חאג'י בקטש היה במידה רבה דמות אגדית, ולמעשה, מי שנתן את הדחיפה הממשית להקמת המסדר ונחשב למייסד השני שלו הוא אדם בשם בלים סולטאן, שחי במאה ה-15. שמו נגזר מ"בל" – דבש בטורקית. לפי האגדה, אמו התעברה מדבש שהוכנס לפיה על ידי אחד הקדושים הבקטישיים. אולי מסיבה זו ואולי מסיבה אחרת, הוא הנהיג קהילות של דרווישים נזירים (דבר שהוא אנומליה באִסלאם). אלו הם נזירים נשבעים, אשר מקבלים את הנדרים על ידי ניקוב תנוך אוזנם ושימת עגיל בתוכו. הדרווישים נזירים (באבות) הינם עמוד התווך של המסדר הבקטישי, אלה שמוכנסים בסודות הדת ומקיימים קשר ישיר עם האלוהים.

הבקטישים לא מתפללים במסגדים, לא צמים ברמדאן, ולא מקיימים את שאר מצוות הדת, ועקב כך הם נחשבים על ידי המוסלמים האחרים לכופרים. במקום המצוות המסורתיות הם מקיימים טקסים משלהם בבית הנקרא "מיידן אווי" (או רק "מיידן"), ויש להם מערכת של תרגולים המבוססת על הדרך הסוּפית.

אחד מעיקרי האמונה שלהם הוא חשיבותו של עלי, בן דודו של הנביא ובנו המאומץ. מוחמד הביא את התורה הגלויה, המתייחסת לשלב השריעה (חוק), בעוד שעלי הביא את התורה הנסתרת המתייחסת לשלב הטריקה (דרך), ולכן עלי הוא השער לאמת ודמותו תופסת ממדים גדולים אף יותר מזו של מוחמד, או מתאחדת עִמה. בנוסף לעלי, הם מאמינים ב-12 האימאמים שבאו אחריו. במילים אחרות, הבקטשים הם סוג של אִסלאם שיעי מתון עם מאפיינים מיסטיים סוּפים.

אצל הבקטשים, הדגש בעבודת אלוהים הוא על האקסטזה והמיסטי, כולל ריקודים, מוזיקה וטקסים בהם גברים ונשים משתתפים כשווים. הם משמרים חלק מהמסורות השמאניות של השבטים הטורקיים מלפני האִסלאם, ולפי דבריהם של החברים במסדר, הם עוסקים בביו-אנרגיה, השפעה על מחשבות, טלקינזיס, טלפתיה, ועוד. שתיית אלכוהול היא חלק מהפולחן.

מרכזים של בקטשים

הטקה של הבקטשים, הנקראת גם "מיידן אווי", שונה במבניה ממרכזים סוּפיים אחרים. בדרך כלל זה בניין הממוקם בקצה של עיר או כפר, ולעתים בנקודה מבודדת המורמת מעל סביבותיה. מיקום זה משרת שתי מטרות: הוא מחבר את השוכנים ליופי של הטבע שנוצר על ידי האלוהים, ועוזר לשמור על סודיות, שהיא מעמודי התווך של המסדר. המיקום מזכיר קצת את מיקומן של חילוות דרוזיות.

מרכזי הטקות שונות שונים זה מזה, אך באופן כללי הם מורכבים מארבעה חלקים:

ראשית – בית ההארחה, הנקרא "מיהמן אווי", שבו יש מקום לינה לאורחים.

שנית – המטבח, הנקרא "אם אווי", שיש לו קשר לטקסיות ובדרך כלל יש בו סיר בממדי ענק, שנחשב לקדוש. בסירים אלו משתמשים לבישול באירועים מיוחדים בלבד, כמו מוהרם והשנה החדשה.

שלישית – המאפייה, המכונה "אקמק אווי", שאינה רק מקום לאפיית לחם, אלא משמשת גם כאזור של הנשים.

רביעית – חדר האסיפות, הנקרא "מיידן אווי", שהוא החשוב מכל, מכיוון שבו מתקיימים הטקסים הרשמיים של המסדר (בהם נשים וגברים משתתפים כשווים). כינויים נוספים של האולם הם: "המקום של אלה שהשיגו", "המקום של הארבעים", "המקום של עבודת האלוהים".

המיידן אווי הוא מרובע או מלבני בצורתו, וגודלו בדרך כלל 7 על 10 מטרים. בקצה אחד, בדרך כלל בצד, נמצאת דלת הכניסה עם המפתן שלה, ה"אסיק", שמעליו כולם פוסעים בעת כניסתם פנימה. בצד הנגדי יש במה קטנה שמורכבת משלוש מדרגות, המחזיקה 12 נרות או יותר. הבמה נקראת "כסאו של מוחמד, או המקום של הנרות". בתקרה כמה רמות המסמלות את האצלות הרקיעים.

ראו מאמר – הדרך הבקטשית

הטקות מצטיינות בציורים ופסלים של עלי והמשפחה הקדושה (למרות ואולי דווקא מפני שיש איסור באִסלאם על תמונה ופסל). הגג של המיידן אווי הוא בעל צורה מיוחדת, לעתים מורכב מריבועים מצטלבים ופתח בראשו. הכניסה לאולם היא דרך חדרי כניסה ומותרת בדרך כלל רק לחניכים (גברים ונשים יחדיו). זהו בדרך כלל אולם גדול בו מתקיימים הטקסים, השירה והריקוד.

דת קדושים

המאפיין הבולט ביותר של הבקטשים הוא שהדת שלהם היא דת של אנשים קדושים. הם לקחו את הדת והורידו אותה מרמה מופשטת, של אלוהים ושל שמיים, לרמה של דמויות מופת אגדיות. יש שיראו בפולחן דמויות הקדושים חולשה, עבודת אלילים, ויש שיראו בכך גאונות של הפיכת הדת לנגישה לבני אדם והפניית הדגש אל האדם. הבקטשים אוהבים להגדיר את עצמם כדת האדם. הכול נמצא בתוך האדם. אני נוטה להסכים עם הדברים. לפי דעתי אלוהים הוא דבר מופשט, ולכן גם מפוספס ומבוזבז, אלא אם כן אתה מסוגל לראות אותו דרך חיי אנוש ומה שהם מסוגלים לעשות.

כשאלוהים יצר את העולם הוא יצר תחילה אור, אור שהוקרן מאורו שלו. האור הזה לפי הבקטישים הוא אורו של מוחמד שהוא קודם כל ישות רוחנית עליונה ביותר, שווה אולי בדרגתה לאלוהים. הבקטישים מרחיבים ואומרים שהאור הזה הוא האור של מוחמד עלי, רק בזכות האור הזה אלוהים המשיך ביצירתו את שאר העולם, מכיוון שבין אלוהים ובין האור הזה שררו יחסים של אהבה.

"לפני שאלוהים יצר את היקום הוא יצר מאורו את האור של אדוננו שהוא החבר המפואר, ואז מהאור של מוחמד הוא יצר את הנשמות של הנביאים ושאר היצורים". למעשה זה בגלל האור של מוחמד שהעולם נברא. כמו שהמסורת אומרת: "רק בשבילך, באמת, יצרתי את השמיים."

מוחמד עלי הוא האדם השלם, לאורו ובדמותו נבראה היקום כולו, הוא הפרי של העץ של היקום, אך העץ צריך היה פרי וזרע מלכתחילה, לפני שהוא נהיה לעץ. מוחמד הוא התוכנית והמטרה של הבריאה כולה, כל הבריאה נבראה כשאורו עומד אל מול עיניו של הבורא, ביודעו שיום אחד הוא יחזור אליו, ואז הבורא יהיה שלם יותר. זה מזכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית סביב דמותו של ישו. הנביאים , על אחד מהם, מגלמים אספקט אחד של האדם השלם, אך האדם השלם כולו קיים במוחמד עלי.

כמו שזרע קטן טומן בחובו עץ גדול, כך גם האדם, לפחות במצבו האידיאלי, מכיל את היקום כולו.

כותב גייבי בבה: "היקום הזה הינו עץ, האדם נהיה פרותיו. זה שהתכוונו אליו זה הפרי, אל תחשוב שזה העץ."

האדם השלם מאחד את האחד והרבים, כך שהיקום תלוי בו להמשכיותו.

כותב קייגוסוז סולטן: "אל תסתכל בעין רעה על קדוש, היקום בידיו, הוא האחד ששולט בעולם, הסמכות והשלטון בידיו, המציאות המימית שלחה אותו לתת הדרכה נכונה למשרתיו כאן, הוא מדריך נכונה את מי שירצה, הברכה והקללה בידיו. אתה חושב שהוא אדם כמוך, אך לקדוש יש מסתורין, המסתורין של אלוהים בידיו. קראתי, ידעתי, הבנתי, עכשיו השלטון של העולם הוא בידיו של האדם השלם.

עלי הוא הדמות הפופולרית ביותר אצל הבקטשים, רואים אותו בכל מקום, על גבי תמונות שונות ומשונות, סיכות המחולקות למאמינים, גלויות, ועוד. זה ממשיך בדמויות 12 האימאמים, השושלת של עלי, צאצאיו אחריו, 12 אנשים שהם למעשה אותו אדם, אותה ישות, אבל כל פעם בגלגול אחר.

12 האימאמים הם 12 הפנים השונות של המין האנושי. בכיפות חדרי המפגשים של הבקטשים הנקראים 'מיידן' מצוירים לעתים ציורים של 12 האימאמים, או שיש בהם 12 חלונות המסמלים את 12 האימאמים, שהם פנים שונות של האור האלוהי. הכיפה מסמלת את האחד, והתמונות או החלונות את 12 ההופעות השונות שלו.

גם בכובע שלובשים הבָּאבּים יש את אותה סמליות. הכפתור שבמרכז הכובע הוא עיגול שמסמל את האור של מוחמד – עלי, שהוא האחד. 12 סריגים שיוצאים מהכפתור שבמרכז הכובע הם 12 קווים המסמלים את 12 האימאמים שהם 12 מופעים שונים של האחד.

הקדושים הם בראש ובראשונה מוחמד, עלי ו-12 האימאמים, אבל גם מנהיגי המסדר – הבָּאבּים, וכן דמויות היסטוריות. יש שיראו בפולחן קדושים חולשה, עבודת אלילים, ויש שיראו בכך גאונות של הפיכת הדת לנגישה לבני אדם והפניית הדגש אל האדם. הבקטשים אוהבים להגדיר את עצמם כדת האדם. הכול נמצא בתוך האדם.

האדם הוא זה שלכבודו ובדמותו נברא היקום כולו. האדם הוא השער שדרכו אפשר להגיע לאלוהים. מכיוון שאלוהים הוא מופשט ואיננו יכולים לראות אותו, השער יותר חשוב מהבית, מכיוון שבלי השער אין כניסה לבית.

שאלו פעם דרוויש: "מי יותר חשוב לך: המורה שלך או אלוהים?"

"המורה שלי," הוא אמר, "מכיוון שבלעדיו אין לי שום סיכוי להגיע לאלוהים, שלא לדבר על כך שבלעדיו לא הייתי יודע בכלל שאלוהים קיים."

לאחר 12 האימאמים המשיכה דמות האדם השלם, מוחמד-עלי, הדמות שבזכותה העולם עומד, להתגלות דרך הקדושים הסוּפיים. הבקטשים זיהו בכל דור את הקוטב שסביבו העולם סובב, ובמיוחד הם מזהים את דמותו של קדוש המסדר – חאג'י בקטשי וולי – עם ההופעה של האור של מוחמד-עלי.

לקוטב יש עוזרים, 40 הקדושים או 300 אנשים קדושים בדרגה נמוכה יותר (חלקם לא מודעים לכך שהם קדושים) הניחנים ביכולת להשתנות ממצבם הארצי למצב של הוויה מלאכית. אחד מאלה יכול לדבר עם אדם ולפתע לשנות את לבושו, לקחת אותו ביד ולהוביל את חברו במסע דרך ספֵירות אל נוכחות האל. הם נקראים "אבדל" מלשון "בדלי" – שינוי. כשהקוטב מת בוחרים מחליף מבין השלושה הקרובים אליו, את השלושה האלה בוחרים מבין השבע שבאים אחר כך בדירוג, ואת השבע בוחרים מבין השלוש מאות. 300 הקדושים הם השליטים האמיתיים של חיי אנוש.

זאת ועוד: המונח המופיע בסופיות המתאר את האור של מוחמד עלי הוא דמות ה"אדם השלם", אלא שאצל הבקטשים זה מתבטא באופן פיזי ממש, לפי תורתם כשאלוהים יצר את העולם הוא יצר אותו בדמות אדם שלם. מידיו, מזרועותיו, מרגליו, משיניו, משערותיו, של אותו אדם שלם, שלא היה אדם פיזי, אלא ארכיטיפ דמות אדם, דמות אור, תבנית אנושית, מחלקיו של אותו אדם שלם נוצרו העולמות כולם ונוצרו גם החלקים השונים של העולם הפיזי שאנחנו מכירים.

מכאן שהמפתח להבנה של האלוהים, של העולמות הרוחניים ושל החיים, הוא על ידי הבנה של המשמעות של החלקים השונים של הגוף האנושי, משמעות מבנה דמות האדם השלם. אדם זה מופיע במהלך ההיסטוריה דרך הקדושים השונים ובמיוחד מוחמד עלי, אבל לכל אחד מאתנו יש גם את הפוטנציאל להיהפך לאדם שלם כזה, התבנית נמצאת שם, העפר נמצא, צריך רק להפיח רוח נשמה באפו.

עלי וחשיבותו אצל הבקטשים

עלי נולד בשנת 600 לאבו טליב, שהיה דודו של הנביא מוחמד. כילד הוא אומץ על ידי הנביא וחונך על ידו. הוא היה אחד הראשונים להצהיר על אמונתו בשליחותו של מוחמד בהיותו עדיין ילד בן 10 או 15. יותר מאוחר הוא נישא לפטמה הבת של הנביא והיו להם שני בנים – חסן וחוסיין. עלי היה לוחם גיבור והציל את מוחמד בקרבות רבים. הוא רכב על הפרדה דולדול (בקרב הגמל) והשתמש בחרב הפלאית זולפיקר (Zulfiqar).

השיעים מאמינים שרוח הנבואה, רוח הקודש, עברה ממוחמד לעלי, ולכן מוחמד גם ציווה במפורש שעלי יהיה זה שינהיג את העדה ויירש את מעמדו הרוחני אחריו. אלא ששאר המוסלמים לא קיבלו זאת, ואף השמיטו קטעים מפורשים בקוראן שמתייחסים לכך.

אצל הבקטשים דמותו של עלי מאפילה, לעתים, על דמותו של מוחמד. מוחמד הוא הנביא הגלוי, ואילו עלי הוא הנביא הנסתר, הכוח שמאחורי הדברים. מוחמד הוא העיר ועלי הוא השער. בפתח אולם ההתכנסויות של הבקטישים כתוב משפט שאמר מוחמד: "אני עיר הידע ועלי הוא השער".

עלי הוא השער לאמת, ודמותו מתאחדת עם זו של מוחמד, מזכירה במידה רבה את דמותו של ישוע אצל הנוצרים. הדמות המשותפת נקראת מוחמד-עלי.

מוחמד עלי הוא האדם השלם, לאורו ובדמותו נברא היקום כולו, הוא הפרי של עץ היקום, אך העץ צריך היה פרי וזרע מלכתחילה, לפני שהוא נהיה לעץ. מוחמד-עלי הוא התוכנית והמטרה של הבריאה כולה. כל הבריאה נבראה כשאורו עומד אל מול עיניו של הבורא, ביודעו שיום אחד הוא יחזור אליו, ואז הבורא יהיה שלם יותר. הנביאים, כל אחד מהם, מגלמים היבט אחד של האדם השלם, אך האדם השלם כולו קיים במוחמד עלי.

כמו שזרע קטן טומן בחובו עץ גדול, כך גם האדם, לפחות במצבו האידיאלי, מכיל את היקום כולו. האדם השלם מאחד את האחד והרבים, כך שהיקום תלוי בו להמשכיותו.

בקרב הבקטשים יש סיפורים על מעשיו המופלאים של עלי.

סיפור אחד, למשל, הוא על יצור ענק שנקרא דיו, שתפס אדם מאחורי הר "קף" (ההר שממנו נוסד העולם), ועמד לאכול אותו, כשהופיע לפתע ילד (שהיה עלי) עם מראה של אריה ונתן לו מכה שהממה אותו, קשר אותו בעזרת עלי תמרים ואף אחד לא הצליח לשחרר אותו, עד שהופיע עלי שוב והכריח אותו להתאסלם ולהבטיח שלא יאכל יותר אנשים. המשל של הסיפור הוא שהענק הינו הצרות של בני האדם, שנקראים "דרתלר", ואילו המרפא שלהם הוא עלי ונקרא "דרמן". "דרתלר" מסמל במיוחד את כאב הפירוד וההכרה בדואליות, ואילו המרפא נמצא בעלי וצאצאיו. הצרות הן מסך בין האמת של המציאות לבין הלא מאמין. עלי הוא בעת ובעונה אחת גם זה שמוריד את המסך על הלא מאמינים, וגם מרים המסך למאמינים.

סיפור אחר מספר על עלייתו של מוחמד לשמיים בירושלים. הוא פוגש בדרך אריה שמפחיד אותו ונאלץ לתת לו טבעת כדי שיוכל לעבור. כשהוא מגיע לרקיע השמיני הוא מדבר עם אלוהים דרך מסך. כשהמסך מורם, הוא רואה מאחוריו את עלי. אלוהים נותן למוחמד אשכול ענבים כדי שייתן אותו לנכדיו חסן וחוסיין. בדרך חזרה הוא מגיעי לאולם 40 הקדושים וחוגג איתם את האיחוד השמימי, יד בלתי נראית סוחטת את הענבים שבידיו וכולם שותים מהמיץ שנוצר ונעשים שיכורים. הם מתחילים לרקוד ולשיר, מנגנים בכלים מוזיקליים וחוזרים על מילת האלוהים: הוא, הוא. עלי שם עצמו במרכז, שיכור יותר מכל האחרים, ומוציא מפיו את הטבעת שנתן מוחמד לאריה (הוא האריה).

"שוב הפצע של לבי נפתח, היכן אמצא מזור לצרותיי, אם לא בידיו של האריה – עלי?" – פיר סולטאן עבדל.

סיפור זה נמצא ביסוד טקס שתיית היין, הריקודים והמוזיקה של הבקטשים. למעשה, הם משחזרים את עלייתו של מוחמד לשמיים, דרך שבעה הרקיעים, האיחוד המיסטי וחגיגת השמחה שבאה אחריו.

עלי נהיה בסופו של דבר החליף הרביעי של האיסלאם. הוא הקים את בירתו בקופה שבעיראק ונקבר בנגף, 4 מילין משם. אבל נרצח על אמונתו והפך למרטיר, ניתן לומר, השיעי הראשון.

יש סיפור מעניין הקשור להלווייתו: לפני שהוא מת הוא קרא לחסן וחוסיין ואמר להם שלאחר מותו יבוא אדם עם פרצוף מכוסה לקחת את גופתו לקבורה. ואכן דמות מצועפת הופיעה והובילה את הגמל עם הגופה למקום הקבורה. כשחסן וחוסיין דרשו ממנו להרים את הצעיף הם גילו לתדהמתם שהאיש היה לא אחר מאשר עלי עצמו…

כשמוחמד נפצע בקרב של אוחוד והוא במצב קשה מופיע לפניו המלאך גבריאל ואומר לו לדקלם את התפילה "קריאה לעלי". מייד לאחר שמוחמד קורא את התפילה מגיע עלי ובעזרת החרב הכפולה – זולפיקה (המסמלת את שליטתו של עלי בעולם הגלוי ובעולם הנסתר), מציל את מוחמד ואת כל המוסלמים. התפילה לעלי "נאדי אליין" ידועה מאד אצל הבקטישים והיא הולכת כך:

"בשמו של המלך, קראו לעלי, מיישם הנסים, תמצא בו עזרה לצרותייך. יש לי צורך באללה הנשגב, אני קורא לך, כל החרדה והפחד ייעלמו באור של גדולתך, הו אללה, הו אללה, הו אללה, באור של נבואתך, הו מוחמד, הו מוחמד, הו מוחמד, בסוד של קדושתך, הו עלי, הו עלי הוא עלי, הוא בעל היופי והשלמות, הוא בעל ההוד והשמימיות, למען אל חוסיין, סבו, אביו, אמו, אחיו וילדיו, הצל אותנו מכל צרה ומצוקה, על ידי הרחמים של הרחמן שברחמנים והטוב ביותר שאלו שעוזרים, ההופך של לבבות ומחשבות. שנה את לבבנו ואת מחשבתנו, למען הנאתך והמחזה של אלו המתגעגעים אלייך והנבחרים. אין אחד כמו עלי ואין חרב כמו זולפיקה, הוא חבר של אדוננו, שמע אותנו למען מוחמד המכובד והיידר – אריה (כינוי של עלי)."

מעבר לכל עלי הוא ה"חבר", העוזר, זה שפונים אליו בעת צרה, שתמיד ניתן לסמוך עליו, אך גם המדריך, מעורר, נותן השראה. ישנה דרשה ידועה של עלי שנקראת "דרשת ההסבר" שבא עלי מסביר מי הוא. הדרשה נקראת גם דרשת 70 המילים, חלק מהם מופיע כאן:

1. אני זה שיש לו את המפתחות ללא נודע, אף אחד אחרי מוחמד לא יודע אותם מוץ ממני ואני יודע את כל הדברים.
2. אני הבעלים של 2 התקופות, התקופה עד מוחמד וממוחמד, שהוזכרו בספרים המוקדמים.
3. אני ההוכחה, וזה שיש לו את חותם שלמה.
4. אני ההוכחה של הנביאים.
5. אני השופט של כל היצורים.
6. אני הלוח השמור.
7. אני הלב של האלוהים.
8. אני הוא זה שהנביא אמר לו: הדרך היא שלך והתחנה שלך.
9. לי יש את הידע של הספר של כל מה שהיה וכל מה שיהיה.
10. אני ה"נוח" הראשון והתיבה של נוח.
11. אני היוצר של העננים.
12. אני הוא זה הגורם לאנשים לשמוע את הרעה וזה שעושה את הברקים.
13. אני זה שגורם לנהרות לזרום.
14. אני המחזיק של השמיים.
15. אני החבר של איוב, זה שנוסה וזה שריפא אותו, והחבר של יונ, של הלוויתן ומצילו.
16. אני האור שממנו משה לקח וממנו קיבל את ההדרכה הנכונה.
17. אני מקבל את הטוהר שלי מהאלוהים.
18. אני הגילוי של האלוהים הגבוהה ביותר.
19. אני זה שמדבר את כל השפות שבעולם.
20. אני שומר את הידע של אלוהים הגבוהה ביותר
21. אני ההוכחה של אלוהים לכל דבר שהוא בשמיים או באדמה.
22. אני ההוכחה של האלוהים לשדים ולאדם.
23. אני התקיעות הראשונות והשניות של החצוצרה ביום תחיית המתים
24. אני הספר שבו אין ספק.

12 האימאמים.

ראינו, עד כה, שמוחמד אצל הסופים בכלל והבקטשים בפרט הוא לא הדמות ההיסטורית, אלא דמות האדם השלם, התבנית שבדמותה כל העולם נוצר.אצל הבקטשים מזוהה דמות זו גם עם עלי, עד כדי מיזוגה לדמות אחת: מוחמד – עלי.

ההופעה של דמות אור זו, דמות האדם השלם, ממשיכה דרך 12 האימאמים, ממשיכי דרכו של עלי, למעשה זה אותה דמות אור שכל פעם מופיעה בלבוש אחר. 12 האימאמים הם כמו 12 חודשים בשנה, כמו 12 אבני חושן על חזה הכוהן הגדול, הם 12 חלקים מאותו דבר, 12 פנים שונות של אותו דבר עצמו.

ל12 האימאמים תפקיד חשוב מאד בדת הקדושים של הבקטשים. שמות 12 האימאמים התגלו על ידי המלאך גבריאל לאדם כשגופו היה שחור מחטא. גבריאל אמר לו לצום בימים ה13,14,15 כל חודש ולהזכיר את שמות 12 האימאמים. אדם עשה זאת ומצא שכל יום, גופו, התחל מרגליו, נהיה לבן, עד היום ה15 של כל חודש שבו הוא נהפך כולו ללבן. לאחר מכן בכל פעם שאדם היה בצרה וקושי, מספיק היה להזכיר את שמותיהם של 12 האימאמים ומייד הוא היה התגבר על צרותיו.

שיר ל12 האימאמים.

מוחמד עלי ביסס דרך זו

זה הטקס של המציאות האלוהית לזה שיוצר את המציאות.

מבלי להגיד כן השולל לא יכול להיכנס

המאמין נכנס, זה מקום הגיבור.

זה מה שחסן וחוסיין אהבו

זה מה שזיינל אבידין ראה

זה מה שאימאם בקיר הראה

זאת האומנה של גפר צדיק

מלך הפריד עצמו מקזים מוסה

הפרי האחרון שלו היה הקדוש הפטרון בקטש

הוא זה שהדריך את רום נכונה, אותו פרצוף וורד ירח

הוא המלך של האייניסם

אימאם עלי נתן את זה לטקי ונקי

עלי נקי גילה את זה לאשקרי

מוחמד מהדי גם הוא הגיע לסוד זה

זה ההתגלגלות של מוחמד עלי.

נפש של בבה גונקי.

חאג'י בקטשי

חאג'י בקטשי הוא צאצא לשושלת שמתחילה בנביא מוחמד, אביו היה שליט מדינה בחורסן (צפון אפגניסטן כיום). כשנולד ניתן לו השם בקטש שפירושו שווה דרגה, או שווה לנסיך. עוד כשהיה תינוק בעריסה הוא נשמע ממלמל את השהדא (המילה של העדות לאחדותו של האלוהים). בגיל ארבע שנים הוא הלך ללמוד אצל באבא בשם לוקמן פרנדה, שהיה מהשליחים של אהמט יסיבי, הקדוש הטורקי המפורסם של מרכז אסיה.

פעם כשלוקמן נכנס לכיתה הוא ראה שתי דמויות רוכנות מעל בקטש ומלמדות אותו את הקוראן, לשאלת המורה בקטש אמר שזה שמימינו הוא מוחמד מוסטפה, מאבותיו, עליו יהיו השלום והברכה, וזה שמשמאלו הוא: עמוד הקדושים, המפקד של המאמינים, האריה של האדון, אדון העולמות, נושא הגביע של הקווסר, עלי אל מונטזה (עלי חותנו של מוחמד). האחד לימד אותו את המדע החיצוני והשני את המדע האזוטרי – הפנימי – הנסתר, שניהם השתמשו בקוראן. בקטש טען שמעלי הוא קיבל את הכוח לחולל ניסים, המתבטא בסימן שהוא קיבל ממנו, נקודה זוהרת ירוקה בכף היד ואחת דומה על המצח, נקודה שהיא סמל לידע הנסתר.

השמות והכינויים של חאג'י בקטשי נובעים מאירועים שאירעו לו בילדותו: יום אחד שלוקמן ביקש מים לטהרה, בקטש התפלל ומים רבים החלו לזרום במקום, לוקמן הופתע ואמר: יה הונקר – הו אדון, ומייד אחר כך בקטש נקרא בקטש הונקר. שם זה נשאר עד ימינו.

יום אחד עשה המורה לוקמן חג' למכה, לאחר שהקיף את הכעבה, בעומדו על הר ערפאת, הוא נזכר במאכלים שמתבשלים להם בבית. התלמיד בקטש מייד קלט את זה ובעזרת מסע אקסטטי מיסטי הופיע לפני לוקמן ובידו מגש של אוכל. על שם כך נוסף לשמו של בקטש התואר האג'י, על שם החג' (עלייה לרגל) המופלא שעשה.

כשגדל הפך חאג'י בקטשי עצמו לאחד מתלמידיו הקרובים של אחמד יסיבי – הקדוש המרכז אסיאתי. אחמד יסיבי ציווה עליו ללכת לארץ החדשה ולהתחיל שם דת חדשה. חאג'י בקטש זרק ענף בוער של עץ תות מחורסן שבמרכז אסיה לקפדוקיה שבטורקיה להודיע לדרווישים על בואו. הענף נתקע באדמה בכפר קטן בקפדוקיה, התפתח לעץ הנמצא בכניסה לקבר של בלים סולטאן, עץ הנחשב לבעל תכונות ריפוי וקדוש. לפי האגדה העץ עדיין בוער בקצותיו.

בדרכו לקפדוקיה קרו לחאג'י בקטש הרבה ניסים. הוא ביקר במכה, מדינה, דמשק, אלפו, וכשהגיע לרום (אנטוליה) הלך תחילה לקיסרי. כמה דרווישים שחששו למעמדם ניסו לחסום את דרכו. חאג'י קפץ מעליהם ועלה למעלה לכסא כבודו של האלוהים, שם פגשו אותו מלאכים וברכו אותו בברכת האור. הוא הפך צורתו ליונה ונחת על הסלע שעל גבעה ליד הכפר חאג'י בקטשי.

הקדוש בייזיד ביסטמי בא לבקר אותו בצורת נץ. חאג'י הפך לאדם ותפס את הנץ. הנץ נשלח להודיע לכל הדרווישים על בואו. לאחר עוד כמה ניסים השתכנעו הדרווישים לקבל את מרותו הרוחנית. חאג'י נכלא בסלע על הגבעה הגבוהה הצופה על הנוף, במשך 40 יום עבר כור מצרף – צ'יליהנה – בתוך הסלע ויצא משם טהור, ולאחר מכן אישה בשם האנה קיבלה אותו כבן בית בביתה. "האנה" זה אימא בתורכית. הוא הפך אותה לתלמידה שלו, נתן לה את נסיב, ולימים, כשהוא מת, היא חינכה את היורש שלו – עבדול מוסה, וגם את הבא אחריו – קירגיקוז סולטן. מאז ועד היום, בחלק מהטקות, אדם צריך גם בבא בדרך וגם האנה, גם אבא וגם אימא, שמחליפים את האבא והאימא הטבעיים.

עם הזמן גילה חאג'י בקטשי את עצמו והפך להיות המנהיג של הדרווישים באנטליה. הוא לימד את מאמיניו טקס פשוט הכולל ארוחה טקסית, שתיית ראקי, הדלקת נרות וריקוד (סמעא), וכן תורת מוסר אנושית ועמוקה שיסודה ב"אהבת לרעך כמוך". דמותו שימשה השראה לתנועת האלוויק העממית, שהיא סוג של שיעיות מאוד מתון, וכן להקמת המסדר הבקטשי שבו דרך חניכה ועבודה מיסטית דתית ייחודית, אמרותיו נאספו בספר בשם מקאלאת, ויש ספר נוסף בשם וויליאת שהוא סיפורי אגדות על חייו, אלא שספר זה נכתב מאוחר יותר, מאתיים שנה אחריו לפחות. מהסיפורים והאגדות ניתן לראות שהאמונות השאמאניות הקדומות על היכולת של השאמאן לשנות צורה, להתגלם בחיות, לעבור ממקום למקום, להיטהר ולהתגבר על החומר, מצאו בית במסורת הבקטשית, אלא שהתווספה אליהם גם תורת מוסר עמוקה ואנושיות מרגשת.

אמרותיו של האגי בקטש נאספו בספר בשם מקאלאת makala, יש ספר נוסף בשם וויליאת שהוא סיפורי אגדות על חייו, אלא שספר זה נכתב מאוחר יותר, 200 שנה אחריו לפחות. אבל מה שחשוב זה הרוח שלו, שאליה ניתן להתקשר, וממנה ניתן ללמוד ישירות בדרך של "אווסי", דרך התקשור של הסופים. עיקר תלמודו של חאג'י בקשט רוכז ב-14 עקרונות שנקראים "מילות הזהב מהקדוש חאג'י בקטשי" המופיעים כבר במאה ה-13. אלו הם עקרונות של מוסר, אנושיות, שוויון ואחווה מתקדמים מאד לזמנם, שבהם מודגש שוויון לנשים (המסדר הבקטשי הוא היחיד באסלאם שבו נשים וגברים משתתפים כשווים בפולחן הדתי), האהבה, החוכמה, האחריות והחיפוש הפנימי. ואלה הם:

חפש ומצא.

השכלה לנשים.

אל תפגע גם אם אתה נפגע.

כל שתחפש, חפש בתוכך.

הייה האדון של ידך (פעולה), לשונך (מילים), ותשוקותיך.

אנשים חכמים הם גם טהורים וגם מטהרים.

הצעד הראשון לחוכמה רוחנית הוא התנהגות נאותה.

השלמות האנושית היא היופי של מילותיו/ מילותיה.

את תעשה לאחרים מה שקשה לעצמך.

אל תאשים אף אדם או אומה.

דרך שלא מודרכת על ידי מדע הולכת לחשיכה.

כמה שמח זה המאיר חשכתם של המחשבות.

אל תשכח שגם אויבך אדם הוא.

הקדושים והנביאים הם מתנת אלוהים לאנושות כולה.

מדבריו של האגי בקטש.

הספר הטוב ביותר הוא האדם.

העושר, הרכוש והנכסים שלי נשארו כולם מאחור. הבן, הבת, הקרובים שלי, נשארו כולם מאחור. אבל היה חבר אחד שלעולם לא עזב את צידי – כל מה שעשיתי למען האהוב, נשאר איתי.

ידע הוא האדון האמיתי שמאיר את החשיכה. בורות וחוסר תשומת לב משחירים בני אדם.

השמש של השמחה זורחת מתוך הנפש, היא לא זורחת לא ממזרח ולא ממערב. היא זורחת מתוך אמונה טהורה.

ראיתי חבר בחלום ושאלתי, איזו הדרך המובילה אותי אליך? הוא אמור: תמצא אותי כשתעזוב את עצמך.

הי אתה, אתה תמיד מתחרט על משהו. אמור לי, מתי תתחרט על ההתחרטות שלך.

ארבעה שערים לדת

לפי הבקטשים ישנם ארבעה שערים לדת: השער הראשון הוא השער של ה"שריעה" החוק המוסלמי. הוא מיועד למאמינים ברמה הנמוכה ביותר, אלה שלא יודעים להבדיל בן טוב לרע. הרמה השנייה היא הרמה של ה"טריקה" הרמה של הדרך. זו הרמה שבה הסוּפים בכלל והבקטישים בפרט נמצאים. שני הרמות הבאות הם הרמה של ה"מעריפה" – הידע, והרמה של ה"חקיקה" – האמת.

מוחמד אמר: ה'שריעה', החוק – אלה מילותיי. ה'טריקה', הדרך – היא פעולתי. ה'מעריפה', הידע – זה השולט על כל הדברים; וה'חקיקה', האמת – היא מצבי הרוחני. לפי הבקטשים, אלוהים יצר ארבעה סוגי אנשים: המאמינים שהם אנשי השריעה, המחפשים שהם אנשי הטריקה, הגנוסטים שהם אנשי המעריפה והאוהבים שהם אנשי החקיקה. חלוקה זו לארבע היא אבן יסוד בהרבה תורות ומסדרים סוּפיים.

החוק המוסלמי – הרמה של השריעה, במהותו הוא עבודת אלילים מכיוון שהוא מחלק את העולם לטוב ורע. במציאות של האמת והדרך אין טוב ורע מכיוון שאלוהים הוא אחד. "הו מורה אורתודוקסי, לי המסגד והסלון הם אחד. קולו של הצדק וצעקתו של השיכור הם אחד." מכיוון שכך, אנשים הנמצאים ברמה של הטריקה אינם חייבים למלא אחר החוקים באופן אוטומטי.

כמו בקבלה, לקוראן יש ארבע משמעויות: הטקסט החיצוני הוא לאנשים הפשוטים, הדקויות לגנוסטים, הסודות לקדושים, האמת הפנימית לנביאים. למשל הצום: המשמעות החיצונית היא להימנע מאוכל, המשמעות של הדרך היא להימנע מגניבה, לא לראות ולא לשמוע רע, לא לעשות רע לאחרים.

יש שיר של יונוס אמרה שמדגים את הגישה של הבקטשים לארבעה השערים. להלן השיר עם פירוש:

טיפסתי על ענפי עץ הדקל,

אלו היו ענבים שאכלתי שם.

בעל הגן כעס באומרו.

מדוע אתה אוכל את האגוזים שלי.

פירוש: המחפש אחר האמת מוצא את השריעה כמו דקל, מושכת אך עם גרעין קשה, אז הוא מנסה את הדרך – 'טריקה' – שהיא כמו ענבים, טובים ומשמשים להרבה שימושים, אך גם בתוכם יש משהו קשה – הגרעין. ואז הוא מובל על ידי המורה (בעל הגן) אל הידע – 'מעריפה', המוביל אל האמת, 'חקיקה', שהיא כמו אגוז – קשה בחוץ אך עשיר בבשר בפנים.

4 השערים לדת שהוזכרו להלן, נקודת השבר שלהם היא במעבר שבין השער הראשון – השריעה, לבין השער השני – הטריקה. זאת נקודת המעבר שבין המוסלמי לסופי. לזה שחי את השריעה העולם נתפש כדואליות, הוא נברא מכלום, יש את הבורא ויש את העולם. לעומת זאת לזה שחי את הטריקה העולם הוא אחר, והוא היה קיים עוד לפני הבריאה, בזמן הזה נפגשו כל הנשמות וכרתו את הברית של אלסטו: אלוהים שאל אותם אם הם מכירים בו והם אמרו שכן. הבקטשים מדמים בטקסים שלהם את הברית הזאת, הברית הראשונית של ההכרה בו עוד לפני שהעולם נברא. אלוהים במובן הזה הוא האמת, המציאות, יופי מוחלט, אלוהים החליט ליצור את העולם מכיוון שהיה אוצר חבוי ורצה להיוודע. המושג אוצר חבוי, הוא מיסודות האמונה הבקטישית והסוד שמאחוריו הוא שכל דבר יכול להיוודע רק על ידי הניגוד שלו: אין אור, למשל, בלי חושך, אין טוב בלי רע, אך שני הניגודים הם בעצם אחד מכיוון שהם משקפים אחד את השני. לבקטשי העולם הפיזי הוא שיקוף של המציאות באי מציאות, והתפישה של הדואליות היא הווילון שמסתיר את קיום האלוהים מהאדם. האדם מרגיש את עצמו נפרד מאלוהים, בפירוד המדומה הזה נקודת המציאות היא שהאדם והיקום הם הקרנות של האלוהות, ולכן, יש באדם ניצוץ של קיום אמיתי ששואף להתאחד עם המקור שממנו הוא בא. הנטייה לרצות ולהתאחד עם המציאות מבטאת עצמה במאבק עם העצמי, עם האגו, רק כשהעצמי מנוצח תחושת האחדות אפשרית. הכוח להילחם את המלחמה עם העצמי ניתן על ידי הכוח של האהבה, האהבה הזאת קיימת בנו מפני שגם היא חלק מטבעו של האלוהים, אהבה שגרמה לעולם להיות.

"פתחתי את הספר של האהבה, אני קורא וכותב בו, מבטי נפתח אל המציאות."

הבקטישים הולכים בדרכו של אל חלאג שקרא: "אני המציאות.

כותב נסימי: "כל האדמה והשמיים נהיו מציאות לחלוטין, הפעמונים והחליל אומרים: אני המציאות."

לפי הבקטשים, אלוהים נתן 40 מחויבויות שהם התנאים להכרה בו חבר, 10 לכל שלב.

10 המחויבויות של השריעה הם:

1. אמונה.
2. לימוד מדע הדת.
3. חובות רשמיות, 5 המצוות.
4. עיסוק חוקי.
5. חתונה.
6. איסור גילו עריות
7. ללכת בדוגמתו של הנביא.
8. חמלה.
9. ניקיון ורחצה.
10. לשמור על החוקים.

10 המחויבויות של הטריקה הם:

1. לקחת את ידו של המורה הראשי בבקשת חרטה.
2. להיהפך תלמיד תחת מורה.
3. להסתפר ולהפוך בגדים.
4. להישרף במאבק.
5. שירות.
6. פחד.
7. תקווה.
8. מעיל – חירקה, סל – שמביל, שטיח תפילה והדרכה נכונה.
9. להיות בשלב החיים הרוחניים – מצב, ושיהיה לך אהבה.
10. אהבה, שמחה ועוני.

10 המחויבויות של המעריפה הם:

1. משמעות.
2. פחד.
3. צום או שליטה עצמית
4. סבלנות
5. בושה
6. נדיבות
7. עוני.
8. מגע.
9. ידע.
10. לדעת עצמך.

10 המחויבויות של החקיקה.

1. להיהפך לאבק.
2. לא למצוא פגם ב72 הקהילות הדתיות.
3. לא להפריע לשום דבר לגורל שלו.
4. להיות בטוח מהעולם הנברא.
5. להשתחוות לפני השליט האולטימטיבי.
6. לדבר על המסתורין בנוכחות המיסטיקנים.
7. התקדמות רוחנית באלוהים.
8. התקדמות רוחניות וקיום נמשך באלוהים.
9. תחינה.
10. חזיון, הרהור, להגיע לאלוהים הכי גבוה.

מוחמד הוא השער של השריעה, עלי השער של הטריקה. בפתח אולם ההתכנסויות של הבקטישים כתוב משפט שאמר מוחמד: "אני עיר הידע ועלי הוא השער"

הצביעות של הדת הממוסדת

לפי הבקטשים, דת אמיתית זה לא מה שמספרים. הדתות הממוסדות רק הביאו שנאה ופירוד במהלך השנים, ושנאה היא ממלכתו של השטן. הדת האמיתית היא דת של אהבה וסובלנות. אנשי הדת הפכו את הדת למקצוע, הבקטשים, לעומת זאת שמו להם לעיקרון להתקיים מרכושם הם, מעבודתם, מאדמתם.[2] מעולם הם לא כבשו או השתלטו על אדמתו או ביתו של אחר. את הבוז שלהם לדת הממוסדת, שנתפשת בעיניהם כצבועה, הם מבטאים בשירים נפלאים שמושרים בטקות.

הו מורה אורתודוקסי, לי המסגד ובית המרזח הם אחד.

הקול של הצדיק והזעקה של השיכור הם אחד.

אם הסודות של הדרכה נכונה לא הגיעו אליך מהמציאות האלוהית,

הזיכרון של האל בתפילה זהה עם גביע של יין.

בוא, וַתֵר על הצביעות, רְאֵה את כסא המלכות ואת העולם,

בקיום הזמני הזה הם אותו דבר כמו פינה של חורבות.

דבר ראשון, אם כן, אל תיתן את לבך לעולם.

לזה אשר באמת יודע, החכם והפשוט הם אחד.

כמו אגהה, הֱיֵה אור וראה, הו אדם עיוור.

לזה אשר בוער באהבה הזו, הנר והעש הם אחד.

– אגהה דדה.

"ישנם הרבה קדושים.

ישנם התנ"ך, הברית החדשה והקוראן.

למשה לא היה ריב עם ישוע, לישוע לא היה ריב עם מוחמד.

מי הם אלה שמפיצים שנאה בלבבות?

מי אמר שמותר להרוג בשם הדת?

לכובע של הדת יש 66,666 קצוות. מי אמר שיש רק חמש מצוות?"

אחת הבעיות הגדולות ביותר של הדת, לפי הבקטישים, זה הערבוב של דת ופרנסה, הפיכת הדת למקצוע. הם מקפידים, לכן, על עצמאות כלכלית, ועל כך שכל אדם ירוויח ביושר את לחמו. הבעיה של העולם לפי הבקטישים זה אנשים שהפכו את הדת למקצוע ובשם הדת הורסים כל חלקה טובה, כשהמוטו המסתתר במעשיהם הוא שמירה על מעמדם ופרנסתם. הבקטשי יעדיף לגדל את מזונותיו בעצמו, להתקיים ממשלח יד עצמאי, ולבנות את הבניינים הדתיים שלו באופן עצמאי, בעזרה עצמית של הקהילה הגרעינית ובעבודה משותפת. ישנם, דרך אגב, מסדרים סופים שבהם השייך אוכל רק מזונות שהוא מגדל בעצמו, ומזונות אלו נחשבים למקודשים.

מהי האמת?

בחדית' אל-קודסי, אותו הסופים אוהבים לצטט, אלוהים אומר "הייתי אוצר גנוז ורציתי להיוודע, לכן בראתי את הבריאה כדי שאיוודע". אלוהים הוא האמת, המציאות, יופי מוחלט. אלוהים החליט ליצור את העולם מכיוון שהיה אוצר חבוי ורצה להיוודע.

המושג אוצר חבוי הוא מיסודות האמונה הבקטישית והסוד שמאחוריו הוא שכל דבר יכול להיוודע רק על ידי הניגוד שלו: אין אור, למשל, בלי חושך, אין טוב בלי רע, אך שני הניגודים הם בעצם אחד, מכיוון שהם משקפים זה את זה. עבור הבקטשי, העולם הפיזי הוא שיקוף של המציאות באי-מציאות, והתפישה של הדואליות היא הווילון שמסתיר את קיום האלוהים מהאדם. האדם מרגיש את עצמו נפרד מאלוהים. בפירוד המדומה הזה, נקודת המציאות היא שהאדם והיקום הם השתקפויות של האלוהות. לפני תחילת הזמן אלוהים התקיים כאחדות, הוא היה היופי במובן אבסולוטי, והאדם היה חלק ממנו. בעקבות תהליך הבריאה (גם האישית) נפרד האדם מאלוהים, אך יש בו ניצוץ של קיום אמיתי שמתגעגע לחזור למקור שממנו בא, והדבר מתבטא במאבק עם העצמי. כשהעצמי נכבש, האפשרות של האחדות מתממשת. חטא וצער באים מחוסר היכולת להבין שכל מה שסביבנו הוא כלום, הכול סביבנו הוא רק ההפך מן הקיום האבסולוטי של אלוהים ומיופיו האבסולוטי. כאשר אנו רואים עצמנו כשיקוף של אלוהים אנו מוצאים תחושה מספקת של אחדות, שהיא החוויה של הכרת המציאות כפי שהיא. חוויה זו היא המסתורין של "אוצר חבוי".

הכוח להילחם את המלחמה עם העצמי ניתן על ידי כוחה של האהבה. האהבה הזאת קיימת בנו מפני שגם היא חלק מטבעו של האלוהים, אהבה שגרמה לעולם להיות.

פתחתי את ספר האהבה, אני כותב וקורא בו,

המבט שלי נפתח כלפי המציאות.

התעוררתי עם אהבה, חיפשתי את המרפא.

לילה ויום נשרפתי בכדי שאוכל למצוא את המרפא.

שתיית אלכוהול

לפי אמונת הסופים בכלל והבקטשים בפרט, עוד לפני הבריאה נפגשו כל הנשמות וכרתו את הברית של אלסטו: אלוהים שאל אותם אם הם מכירים בו, והם אמרו שכן. הבקטשים מדמים בטקסים שלהם את הברית הזאת, הברית הראשונית של ההכרה בו עוד לפני שהעולם נברא. אלא שהם מוסיפים שהברית של אלסטו נקראת "המשתה של האִם אינני?", שם התחילה המודעות לאהבה של הבורא, שהתבטאה בשתיית יין משותפת (שיכרון אלוהי). היין הנשתה הוא זיכרון אלגורי של כל שיכרון שבא עם מבט של היופי האבסולוטי. דרוויש רהולה אומר: מאז ומעולם אנחנו שיכורים עם היין של האחדות.

בנוסף על כך, שתיית היין או הראקי (סוג של ערק אותו הדרווישים נוהגים לשתות בטקסים), מדמה את המסע הלילי של מוחמד לירושלים, המפגש עם ארבעים הקדושים ועלי שחגג את האיחוד המיסטי עם האלוהים, שבמסגרתו כולם השתכרו. זאת ועוד, השתייה מתחילה במילים "למען אהבה ושיחה טובה", היא מאפשרת התמודדות עם קונפליקטים בתוך הקהילה, העלאת דברים הקיימים בתת מודע. המורשיט (מורה) נותן לכל אדם לשתות כפי יכולתו במידה מספקת בכדי שיוכל להתמודד עם השדים העולים בו, להתבונן בנפשו פנימה ולעשות את התיקון הנחוץ. השתייה היא כלי של חינוך, עבודה פנימית, עזרה בהתקדמות הרוחנית, בדיוק כמו במיסטריות של דיוניסוס בימי קדם. היא עוזרת במצבים האקסטטיים ובחוויה של העל חושי והעל טבעי, מוציאה אדם מעצמו ומאפשרת התחברות לאחר ולאלוהים.

כמו שאופייני למסדר הריפאעי לייצר מצב של אקסטזה על ידי תנועות הגוף וחזרה קולנית על שמו של אלוהים ותהילות לו, וכמו שהמוולני מייצר את "מצבו" על ידי סיבוב לצלילם של חליל הניי והתוף, כך הבקטשי טוען, ברוח של הסקרמנט, בזוכרו את ההכרה של האלוהים לפני שהבריאה התחילה, שהטקס הבקטשי מייצר מצב של שיכרון רוחני על ידי השתייה של יין או ראקי, וזה מה שהיה במשך השנים הסוד הבקטשי. לפי הורם דדה (אחד המורים של הבקטשי אלוי בכפר האגי בקטש), צריך לשתות מספיק בכדי לעורר (לשלוט) באריה (עלי), אבל לא יותר מדי עד למצב של שיכרון שבו "העורבים מנקרים את עיניך".

שירה וריקוד בקטשיים

הציר שעליו בנויה במידה רבה עבודת האלוהים הבקטשית, הוא הציר של השירה. לבקטשים מסורת יפהפייה של שירים הנקראים "נפס" מלשון "נפש" (Nefes’es), והשירה מלווה אותם כבר מתחילת דרכם. המשורר הלאומי של טורקיה, יונוס אמרה, היה אחד מהמשוררים שלהם וכך גם שהא האתאי, מייסד השושלת הסאפווית (באיראן), ורבים אחרים.

השירים הבקטישיים מושרים על ידי נשים וגברים כאחד, מלווים על ידי הכלי המוזיקלי הקדוש שהוא הסאז – כלי מיתר שהוא בין עוּד למנדולינה, המפליא להפיק צלילים מרטיטי נפש. חלק מהשירים הם שירי קינה וצער על גורלם של הבקטשים שסבלו ארוכות במהלך ההיסטוריה מרדיפות, על גורלם של עלי חסן וחוסיין שבהם הבקטישים מאמינים, ועל הסבל והצער שבעולם, שהם חלק מהמצב הבסיסי של האדם, שנובע מהפרידה מאלוהים. חלק מהשירים הם שירים מיסטיים, המתארים את מצבם האקסטטי של הקדושים ואת המסתורין, וחלק מהשירים הם שירי לעג לסוּנים ולדרך של האורתודוקסיה, שאותה הבקטישים לא כל כך אוהבים:

"הו מאמין, לגן העדן לא יביאו אותך הצום, התפילה והרחצה שאתה עושה.

בוא, אל תטריח את עצמך ללא סיבה, זרוק מעלייך שטיח התפילה ומחרוזת התפילה.

עזוב את המים של זמזם ואת היין, לשתות יין במובן האמיתי מחזק מאוד.

היצמד למדריך מושלם, תן לו לתת לך את המים הפנימיים של החיים.

עזוב את גן העדן, הבתולות והעינוגים, שים לבך באלוהים באמונה.

אל תלך למסגד, לך לבית האלילים, מצא איחוד עם אלוהים, קום ולך לישון אתו.

מה שתזרע על שיש לא יגדל, דרך הצביעות והנזירות לא מובילה לשום מקום.

בינינו, היא לא שווה פרוטה. מכור את שטיח התפילה שלך לאחר."

הבקטשים בטורקיה מלווים את השירה בנגינה בסאז, המכוּנה 'קוראן במיתרים'. באלבניה הדגש הוא על שירה קולית בלבד, ללא כלי נגינה מלווים. השיר – הנפס המפורסם ביותר בעולם הקטישי (שיר שייך לקטגוריית ה"דוורי" – שירי מחזוריות) הוא הנפס של אדיפ  הרבי, והא נמצא בבקטישי סאירלרי, השיר הולך כך:

לפני שה"י" וה"הי" הופיעו (מהמילה "יהי" בסיפור הבריאה), אנחנו ההתחלה של היקום.

לפני שדבר הצטרף לפרצופו (של האלוהים), אנחנו במרחק 2 קשתות או קרוב יותר (הכוונה לקשתות של הגבות).

כאשר לא היו לא אדם ולא חווה בעולם, אנחנו היינו קיימים באמת במציאות השמימית, במיסתורין הלא נודע.

ללילה היינו אורחה של מרי, אנחנו היינו אביו האמיתי של ישוע הנעלה.

הילד המשיח קרא לנו אבא, משה קרא לנו באומרו: "אלוהים הראה את עצמך."

אנחנו אלו שאמרנו לו: "לא תראה אותנו", אנחנו ההתגלות שקרתה על הר סיני.

נהיינו מודעים למיסתורין של "הייתי אוצר..", ראינו את פרצופו של האלוהים עצמו.

הו, הוגה (מורה סוני), הסוד השמימי הוא בנו, אנחנו החסידים הצנועים של הקי בקטשי.

תהילתנו הופיעה לפירוש כ"באמת ניצחנו" (פסוק מן הקוראן), אל תחשבו שהרבי הוא נווד צנוע.

אנחנו המושלם שמחלק שערה ל40, אנחנו המשוגעים/ הקדושים של הקדוש בלים סולטן.

הריקודים הבקטשים

הבקטשים בטורקיה (או יותר נכון שלוחות שלהם, המהוותן חלק מתנועת ה"אלוויק" (Alevik)), נוהגים לקיים ריקודים שנקראים "סמאע" (Sama) המשמעות של זה היא גם ריקודים וגם שמיים, גברים ונשים רוקדים ביחד, לבושים בתלבושות צבעוניות המסמלות את ארבע היסודות. הם מחקים תנועות של חיות, מחוות חיזור, המסמלות את הקשר בין האדם לבין האלוהים. הם מסתדרים לפני המורשיט (המורה), ומשתחווים לאשיק (האוהב), המנגן בסאז או שר. תנועה נפוצה היא להחזיק את היד לפני הפרצוף, כמו ראי. לפי התורה הבקטשית, הסוד האלוהי טמון בפרצופים, הדת הבקטישית מתמקדת באדם, הכול נמצא בתוך האדם. הטקס שבו הסמעא מתחרשת נקרא "סם" – חגיגה.

"עוד מעט נמות. בינתיים בוא ונעשה חגיגה (סם)

עוד מעט הכלבים יאכלו את עינינו.

בינתיים בוא ונעשה חגיגה (סם).

זאת המציאות ואי אפשר לחמוק ממנה.

אז בוא ונעשה חגיגה (סם)."

(סם – שיחה רוחנית למען האהבה ושיח טוב בין אנשים)

סמאע משמעו גם ריקודים וגם שמיים, הבקטישים מחזיקים את היד לפני הפרצוף בזמן הריקוד, וזה כמו ראי, הסוד האלוהי טמון בפרצופים, הדת הבקטישית מתמקדת באדם, הכל נמצא בתוך האדם.

תפקידו של המורה

לפי התפישה הבקטישית, אין תחליף לחניכה ישירה. אצל הבקטישים יש חשיבות עליונה למורה, הוא השער שדרכו יכול החניך להגיע את האמת, יש לתת בו אמון מלא ולעשות כל מה שהוא אומר. הבקטישים הם המסדר היחיד ששמר על השימוש בשפה הטורקית כשפה עיקרית (ולא בערבית) , והמורה לכן נקרא "דדה" או "בבה" או "מורשיט". המורה מלמד את האדאב, ההתנהגות הנכונה

נפס של בלי בבה:

בניין נבנה על 4 קירות,

תן ברכה לחבר של ארבע הדלתות,

מה הבסיס של 3 הסונט (חובות לפי דוגמת הנביא), ו7 הפרז (מצוות חובה).

אדם חייב להגיע למסתורין הזה בהסתר.

מצא את המורשיט שלך, אם כן, פתור את בעיותיך

מהמורשיט שלך תמצא את הפתרון

המורשיט יגרום לך לפגוש את העיר הזאת (עיר המציאות).

המורה מלמד את שלושה סוגי חוקי בל יעברו בדוגמת הנביא (סונט) ושבע פקודות שניתנו על ידי הנביא (פריזים).

3 הסונט:

1. לא לאבד בלבך ובמחשבתך את המחשבה על המציאות השמימית, ותמיד להיזכר באלוהים.
2. להיפטר מכל רגשות הכעס כלפי אחר.
3. על התלמיד להכניע את עצמו כל ניסיון ומצב מיסטי.

7 הפריזים הם:

1. על התלמיד להכיר בכל הדברים הקיימים כאלוהים ולשמור בסוד את כל הדברים הנגלים לו ולאחרים בדרך.
2. על התלמיד לשאת מגן, לשמור סודות, לא לראות את מה שהוא רואה ואת מה שהוא לא רואה, לא לספר.
3. הוא חייב להרהר במציאות השמימית, כל דבר רע מגיע כתוצאה משכיחת מציאות זו.
4. להתחיל לחיות באמת על ידי דרגות, להכיר באמת שהמורה נותן לו ולעשות רצונו. המורה יראה לו את פרצופו הנגלה של האלוהים.
5. התלמיד חייב להביא לאסיפה את מה שמגיע לשותפו לדרך – המורה, ללא חרטה, ולא להגיע לאסיפה בידיים ריקות
6. באסיפה התלמיד חייב לקחת את ידו של המורה ולהתוודות, להכות על חטא ולהתחרט.
7. בהגיעו לפני המורה הוא חייב לוותר על מה שהוא יודע ולהיות צנוע לפני אנשי הדרך.

האצלות הבריאה

הבריאה קרתה בצורה של מספר הקרנות, התגלויות. לפני שאלוהים יצר את העולם, הוא יצר מאורו את האור של מוחמד עלי, מהאור של מוחמד עלי הוא יצר את שאר הבריאה, אלוהים יצר את השמיים, את כיסא הכבוד, את הלוחות ואת העט, וכתב עליהם את כל מה שהולך לקרות. אלוהים מקרין מעצמו בשלבים את הבריאה, ככל שיורדים יש פחות אמת.

2 קשתות בריאה, אחת כלפי מטה ואחת כלפי מעלה.

קשת הירידה מאלוהים למטה:

• אינטליגנציה ראשונית.
• 9 האינטליגנציות
• 9 הנשמות
• 9 הספירות:
• ספרה של סאטורן
• ספרה של יופיטר
• ספרה של מרס
• ספרה של השמש
• ספרה של וונוס
• ספרה של מרקורי.
• ספרה של ירח.
• מצב חום
• מצב קור.
• מצב לחות
• מצב יובש
• אז
• אוויר
• מים
• אדמה.

קשת העלייה מהארץ לאלוהים:

• קשיחות גמישה.
• מינרלים מושלמים
• מינרלים, אבנים
• חומר האלמוג
• צמחים בלי זרע
• צמחים עם זרע
• עצי פרי
• דקל
• סוגי חיות
• קוף
• אדם
• האדם השלם

7 הפלנטות הם 7 האבות, 4 היסודות הם 4 האימהות, שניהם ביחד מביאם את 3 הילדים: ממלכות המינרלים, הצמחים והחיות.

ישנם, לפי הבקטשים, 300 קדושים המסוגלים לשנות צורתם לצורות רוחניות. אחד מאלה יכול לדבר אתך, ופתאום, להיהפך למלאך, ולקחת אותך ביד, דרך הספרות, אל האלוהים. אחד מאלו נודע בשם ה"קוטב", והוא החשוב ביותר. ה300 נקראים בשם "אבדל" מלשון – בדלי – שינוי. מתחת לקוטב יש 3 אחרים שאחד מהם יהיה המחליף שלו כשהוא יעלם. מתחת ל3 יש 7 אחרים. 300 הקדושים הם השליטים האמיתיים של חיי אנוש, חלק מעם, לעיתים, אף לא מודע לכך שהם במצב זה ושהם קדושים.

אצל הבקטישים לא הייתה חשיבות לעולם הפיזי, החיצוני, כל עוד הוא לא מצביע על מציאות פנימית, האלוהית, מאחורי הכל, ולכן הם לא נבהלו כל כך מ"חטאים".

כותב אגהי דדה באחד ה"נפס" שלו:

הו מורה אורתודוכסי, לי המסגד והסלון הם אחד. קולו של הצדק וצעקתו של השיכור הם אחד.

אם סודות ההדרכה הנכונה לא הגיעו אלייך מהמציאות השמימית, זיכרון של אלוהים בתפילה שווה לגביע שתייה.

בוא, וותר על הצביעות, ראה את כס המלכות והעולם, בקיום זמני זה הם אותו דבר ככל פינה של חורבות.

ראשית דבר, לכן, אל תשית לבך לעולם, לזה שבאמת יודע החכם והפשוט הם אחר.

כמו אגהיי היה אור וראה, הו אדם עיוור, לזה שנשרף באהבה הזאת הנר והפרפר הם אחד.

מוות וגלגולים

בזמן המוות המלאך עזריאל בא לקחת את הנשמות, לכל אחד הוא מופיע בדמות אחרת, בדמות שמתאימה לאותו אדם. לטובים הוא יופיע כמלאך, לרעים כמפלצת, לטובים ריח בושם, לרעים בסרחון איום. כל נשמה נלקחת למקום שלאיו בחייה התכווננה, מי שהרהר באלוהים נלקח לאלוהים, ומי שבתאוות, נהפך לחיה.

עזריאל נוצר מהאור של מוחמד, הוא נשלח לאדמה להביא קומץ אדמה שממנו נוצר אדם, ואז נוספה רוח לקומץ האדמה הזה וכך נוצר אדם, ולכן לעזריאל ניתן הכוח והחובה לקחת מהיצורים שנבראו בחזרה את נשמתם בזמן המוות. יש נשמות שעוזבות את הגופים בקלות, אחרות נהיות כה קשורות לגוף שאפשר לקרוע אותם מתוכו רק לאחר מאבק קשה, בכל מקרה לעזריאל יש את הכוח לקחת את הנשמה. מה שהנשמה מתרכזת בו בזמן המוות קובע לאן היא תתגלגל, אלו שחיו עם תכונות אלוהיות, עולים למפגש עם אלוהים, אלו שחיו חיי חיות, חיים רעים, נשארים בעולם הפיזי ונכלאים בו לפי האופי החייתי שלהם.

לחצו למאמר רשמי מסע אל המסדר הבקשטי בקפדוקיה