בית המקדש בירושלים

בית המקדש בירושלים היה מרכז החיים היהודיים במשך אלף שנה. וגם כיום, רוב המצוות בתורה מתייחסות לבית המקדש, אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים כתחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש, מצפים שעם בוא המשיח בית המקדש יוקם מחדש ויהיה כלי הגאולה, החגים שאנחנו חוגגים קשורים לבית המקדש, וכן הלאה. ובכל זאת בית המקדש כמעט ולא נוכח בהוויה הישראלית, ופרט לקומץ "משוגעים לדבר" שרוצים להקים אותו מחדש ותוך כדי כך לגרום למלחמת גוג ומגוג, רוב האנשים מתייחסים אליו כאל אנקדוטה היסטורית, אם בכלל, בעיקר מפני שחסרות להם נקודות התייחסות, ואת זה הספר שלפניכם בא לתקן.

בית המקדש היה המקום הקדוש ביותר בעולם לעם היהודי, וזאת אף על פי שלכאורה היהדות לא אמורה לקדש מקום ויצאה כנגד המקדשים של מצרים והאלילות של העולם העתיק. יש שאלות ותהיות רבות לגבי בית המקדש, אך אי אפשר להבין את היהדות וההיסטוריה של העם היהודי בלי להתייחס אליו, ואת זה ננסה לעשות בחלק הזה מנקודת מבט יהודית אבל גם מנקודת מבט אוניברסלית חילונית, כפי שעשינו עד כה ביחס למשכן.

לפי נקודת המבט זו ישנו חיפוש אנושי משותף אחר משמעות לאורך הדורות, כשכל תרבות ועם תורמים את הייחוד שלהם, וביחד ישנה התקדמות כלפי השלב הבא באבולוציה החברתית, תרבותית, דתית ורוחנית שלנו, הן כקולקטיב והן כיחידים. חשוב להבין שבית המקדש בירושלים הוקם אלפיים שנה לאחר שהתחילו להקים מקדשי ענק במסופוטמיה ובמצרים, וגם בארץ ישראל. במגידו לדוגמא היה מקדש גדול הרבה יותר מזה שבירושלים ומפואר לא פחות כבר עם תחילת ההיסטוריה לפני 5,000 שנה. במצרים, שממנה יצאו בני ישראל, היה את קומפלקס המקדשים הגדול ביותר בעולם בכרנך; בצור הסמוכה לישראל היה מקדש גדול למלקרת; בבבל, ממנה הגיע אברהם, היה מתחם מקדשים למרדוך וכן הלאה. בכל המקומות הללו היו מי שטענו שאצלם התחילה בריאת העולם.

בחלק הזה ננסה להבין את המשמעות והחשיבות של הקמת בית המקדש בירושלים, הייחוד שלו והחלקים השונים שבו. אך לפני כן אציין שלפי התפישה הקבלית אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכי רק לאחר שהוקם בית המקדש במקום שבו הוא הוקם התחילו להתעורר זיכרונות קדומים בקשר לירושלים, והופיע ההקשר של בית המקדש לאבן השתייה שהייתה בקודש הקודשים וממנה הושתת העולם והחל מעשה הבריאה.

בית המקדש התקיים במשך יותר מאלף שנה, עם הפסקה קצרה של שישים שנה באמצע (גלות בבל), במשך כל הזמן הארוך הזה אנרגיה אלוהית שנקראה "השכינה" נכחה בבניין עשוי מעץ ואבן בירושלים. זו הייתה נוכחות פיזית ממש שגרמה לדברים מופלאים לקרות והשפיעה מברכתה על הארץ. היהדות לא הייתה באותו הזמן דת מונותאיסטית מופשטת גרידא כפי שהיא כיום – כלומר דת שהפולחן שלה מתמקד בקיום המצוות, תפילה, פלפול ולימוד – אלא נוכחות אלוהית ממשית השוכנת בבית עשוי מעץ, מתכות ואבן, המתקשרת עם בני אדם דרך כוהנים המשרתים בקודש, נביאים ואנשי חוכמה, פולחן קורבנות ועלייה לרגל.

בית המקדש בירושלים לא היה ייחודי מבחינה זו, שהרי גם המקדשים של תרבויות אחרות בעולם העתיק, כגון מצרים או שומר, טענו לנוכחות אלוהית המתקשרת עם בני אדם. גם להם היו כוהנים ששירתו בקודש, נביאים ואנשי חוכמה, פולחן קורבנות ומסורות של עלייה לרגל. אם נודה על האמת, הרי שבית המקדש ממשיך במידה רבה מסורות קדושה עתיקות בנות יותר מאלפיים שנה, המופיעות תחילה במצרים ומסופוטמיה, אבל גם אצל הפיניקים ובארץ כנען.[1]

אבל מה בכל זאת היה שונה? בבית המקדש לא היו פסלים של האלים, אלא אם כן נבחר לראות את הכרובים על ארון הברית בתור כאלו. בבית המקדש היה קודש קודשים אחד ולא כמה חדרים המוקדשים לכמה אלים כפי שהיה לרוב במקדשי מצרים. בית המקדש היה מקדש בודד ולא חלק ממערכת מקדשים כפי שהיה במצרים. אביגדור אפטוביצר[2] טוען שבית המקדש היה מקדש דממה, כלומר בתוכו לא הייתה שירה ולא תפילה, הנוכחות של האל הייתה בדמות ענן, או כפי שהתנ"ך מתאר זאת: "זבול", או "ערפל". כלומר בתוך בית המקדש הייתה "עין הסערה", נקודה של שקט בניגוד להמולה והפעילות שהיו מחוץ לו.

יש מי שיתרעם על הדרך שבה אני מציג את הדברים ויטען שבית המקדש ייצג אל מופשט וטרנסצנדנטי ואין לו שום קשר לדתות האחרות של העולם העתיק, אבל העובדה היא שבבית המקדש הקריבו קורבנות ומנחות לאל בדיוק כמו שהכוהנים נהגו לעשות במקדשי מצרים, והקטירו קטורת לכבוד האל בדיוק כמו שהכוהנים עשו במקדשי מצרים לפני פסל האל. ועובדה היא שכבוד ה' שכן בין שני כרובים שהיו פסלים עשויים עץ ומצופים זהב ודמו במידה רבה לפסלי האלים במקדשי מצרים. אך עם זאת, אני מסכים עם הטוענים כי ישנו הבדל עצום בין מקדשי מצרים לבית המקדש, המייצג תפישה חדשה של דת וקדושה.

קדושתה של ירושלים

לפי המדרש, כשאלוהים יצר את האדם הראשון מאדמה, הייתה זו האדמה של הר המוריה שעליו ייבנה לימים בית המקדש. במקום הזה הייתה אבן השתייה שממנה התחילה בריאת העולם ומתחתיה נובעים כל מי התהום של העולם, ואל מקום זה הגיעו אדם וחווה לאחר הגירוש מגן עדן, ולכן אדם הראשון מקריב את הקורבן הראשון לאלוהים על הר המוריה ולימים נקבר מתחת לאבן השתייה, ויותר מאוחר קין והבל מקריבים קורבן לאלוהים באותו המקום ועל אותו המזבח, ולאחריהם גם נוח.

אל הר המוריה (שמזוהה עם הר הבית) הגיע אברהם אבינו בכדי להקריב קורבן נורא, את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק. הוא הקים מזבח על פסגת ההר והתכוון לעקוד שם את בנו, אבל אז נראה איל בסבך ונשמע קול המלאך  הקורא לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער". בעקבות כך היה לאברהם חזון על מקדש שיבנה לאלוהים באותו המקום. לפי הזוהר, על אבן השתייה ישן יעקב אבינו והיא הייתה האבן למראשותיו, שם הוא ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם (ולא בבית אל), קיבל הבטחה מאלוהים והקים מצבה לכבוד האירוע.

אם כל האירועים הללו אכן קרו בירושלים, הרי שזה מסביר את קדושת המקום ואת הסיבה לכך שדוד ושלמה בחרו בו להקמת בית המקדש, אבל אז נשאלת השאלה מדוע במשך 400 שנה לפניהם, בזמן שבני ישראל כבר שכנו בארץ, הם לא טרחו אפילו לכבוש את ירושלים וגם לא להתיישב בה ולנסות להקים על הר המוריה מקדש, במה או מזבח. ירושלים נשארה בידי העם היבוסי ובמקום זאת בני ישראל הקימו משכן של קבע במשך 369 שנה בשילה, ולאחר מכן בשני מקומות נוספים שנמצאים לא רחוק מירושלים – גבעון ונוב, ואף אחד לא חשב על ירושלים ולא הזכיר אותה אפילו פעם אחת.

למרבה ההפתעה ירושלים לא נזכרת בתורה אפילו פעם אחת. אמנם מלכיצדק מלך שלם הוא כהן לאל עליון ומברך את אברהם, אבל לא בהכרח שלם היא בירושלים, וכנראה שהסיפור הוא אנכרוניסטי ולא התרחש באמת. אם ירושלים הייתה חשובה לאלוהים היא הייתה נזכרת במעמד הר סיני, אבל היא לא, ובמקום זאת הוטל על בני ישראל לבנות לאלוהים בית "במקום אשר יבחר לשכן שמו שם" (דברים, י"ד 23). ישראל הם עם הבחירה והם בוחרים את ארץ ישראל, שאין בה קדושה מלכתחילה אלא מתוקף מעשה בחירה היסטורי. ולפי ההיגיון הזה גם ירושלים הופכת להיות קדושה מתוקף מעשה בחירה היסטורי.

אם הקמת בית המקדש בירושלים היא מעשה של בחירה, אזי זה משחרר אותנו מההסברים של המדרש לגבי הסיבות להקמת בית המקדש בירושלים, ובעקבות כך גם מההסברים לגבי צורתו, הפולחן שבו, חשיבותו, וכן הלאה. אנחנו יכולים לנסות ולשער באופן "נקי" ועצמאי מה היו הסיבות לבחירת ירושלים כמקום מקדש מלכתחילה ומה היו הסיבות להקמת בית המקדש בצורה שבה הוא הוקם, ובכדי לעשות זאת ננסה לפנות לתחומים שלא מתייחסים אליהם בדרך כלל, בטח שלא באוהלה של תורה.

הגישה שנאמץ בניסיון להבין את קדושתה של ירושלים היא אוניברסלית וחילונית, נשענת על מדעי הדתות והתיאוריות לגבי קשר בין אדם למקום מצד אחד ועל תיאוריות אלטרנטיבות ומדעים אזוטריים כגון אסטרולוגיה ואנרגיות אדמה מצד שני. גם בקשר למבנה בית המקדש נקודת ההתייחסות תהיה האדריכלות המקודשת מצד אחד ומדעים אלטרנטיביים כגון אנרגיות, מאגיה ואלכימיה מצד שני.

חשוב להבין כי הקמת בית המקדש הייתה פעולה מאגית רוחנית (וגם פוליטית) שנעשתה על ידי דוד ושלמה ויצרה קשר משולש שנמשך עד היום בין שושלת (בית דוד), מקום (ירושלים) והיהדות, ושכתוצאה ממנו אנחנו מתפללים לכיוון ירושלים, ומקשרים את הבריאה וגם את הגאולה עם בית המקדש בירושלים ולמשיח מבית דוד. לפני כן התפללנו לכל כיוון והאור הנבואי והרוחני יכול היה לעבור דרך כל אדם. מה שזה אומר הוא שהרוחניות של בית המקדש שונה מזו של המשכן, בראש ובראשונה מפני שהיא נקשרת למקום קבוע על פני האדמה. נדמה כאילו לאחר 400 שנה של מבחן הגיע הזמן לעגן את האנרגיה של האלוהות באופן קבוע בארץ. ואכן, לפי הקבלה בית המקדש מהווה את חיתום בריאת העולם, תכלית התגלות השכינה בקרב עולמות החומר.

נוכחות השכינה בירושלים מתכתבת עם הכינוי של אלוהים, "המקום". אבל לא תמיד היה המצב כזה, פעם אלוהים היה אל נייד, וכששאלו אותו כיצד לכנותו, ענה: "אהיה אשר אהיה". ולכן יש חוקרים הטוענים שאין לקשר בין מקום ליהדות,^[3] שאלוהים עצמו הוא המקום ושהוא מעל המקום הפיזי. לדבריהם, היהדות מפרידה בין מקום לקדושה, אין בה חיבור בין שמיים, ארץ ועולם תחתון. אלוהים נמצא בבת-קול שאין לה מקום, בענן. היהודי מרחיק עצמו ממקום פיזי ומתקרב לרעיון. המקום הוא היקום האנושי, המיתוס. אם המקום היה קדוש הרי שחורבן בית המקדש היה צריך להביא לסוף היהדות, אך במקום זאת היא פרחה עם המשנה והתלמוד. ההוכחה לכך שמקום פיזי אינו קדוש ביהדות היא שחרף התגלות אלוהים על הר סיני, ההר לא שימש אתר עלייה לרגל.[4]

כל הרעיון של המשכן היה שהוא נייד, מכיוון שאלוהים נמצא בכל מקום. נכון שישראל היא ארץ הקודש ונכון שאלוהים מצווה פעמים רבות בתורה לבנות לו בית במקום אשר יבחר, אבל אף אחד לא חשב שזה אפשרי עד לימי דוד המלך, וגם לא היה ברור בדיוק מהו אותו מקום, איך אפשר לזהות אותו, האם הוא פיזי או סמלי, ומה בדיוק צריך לבנות? ואיך בכלל אפשר לבנות בית לאלוהים?

אני מתעכב על נקודה זו מפני שדווקא הגישה לפיה מקום אינו קדוש היא מקום טוב להתחיל בו את ההתייחסות והניסיון להבין את תופעת בית המקדש וקדושתה של ירושלים, מכיוון שהיא מנקה את כל ההנחות הקבועות מראש, האסוציאציות והמטענים הרגשיים המיותרים. אבל לאחר שהתנקינו מהקדושה המזויפת, המאומצת, נצטרך לעשות סיבוב פרסה ולנסות להבין מהי קדושה אמיתית ואיך היא מתקשרת ליחס בין אדם למקום, ויש כזה.

הדוקטורט שלי עוסק בקשר בין הופעות של אלוהות (קדושה) לבין מאפיינים של מקומות קדושים.[5] לפי הבנתי, המקום שבו אנחנו נמצאים משפיע עלינו, ויש מקומות שעוזרים לעורר את חוש הקדושה באדם ויש כאלו שלא. ירושלים היא מקום כזה, אבל לא מדובר בתהליך שקורה באופן אוטומטי. האדם הוא יצור דתי במהותו ושואף להגיע אל המקום הקדוש בזמן הקדוש. כשזה קורה אז האלוהות (אפשר לכנות אותה הקדושה) יכולה להופיע דרך אבן, עץ, שטח מוגדר, ובמיוחד דרך מבנה גיאוגרפי וטופוגרפי מיוחד. יש מקומות שמאפשרים התחברות פנימית בעקבות האינטראקציה שהם יוצרים עם המבקר בהם, וזה מה שקורה בירושלים. בנוסף לכך, התורות האלטרנטיביות טוענות שישנן אנרגיות בכדור הארץ ומקומות מסוימים שבהם אפשר להרגיש אותה באופן יותר חזק, ואלו הפכו להיות מקומות קדושים כבר בימי קדם, ולכן משה מצווה להשיל את נעליו מעל רגליו, כדי שיוכל לקלוט את האנרגיות מהאדמה.

המקדשים מעצימים את אנרגית האדמה, ובנוסף לכך מזמנים אנרגיות גבוהות מחוץ לכדור הארץ (וגם מתוכו ממימדים אחרים), העיקרון הבסיסי של הבנת העולמות הלא נראים הוא שכל אנרגיה צריכה תווך פיזי להופיע דרכה, ופועל יוצא מזה הוא כי מבנים שנבנים באופן מיוחד במקום מיוחד מסוגלים לזמן אליהם אנרגיות, תרצו תקראו להם מלאכים או שכינה, וזה מה שקרה בירושלים.

בית של קבע

לפי אליאדה בספרו המבריק "מיתוס השיבה הנצחית", החוויה הבסיסית של האדם היא התחושה שהוא נולד רחוק מבית והרצון לחזור אליו,[6] להתחבר מחדש למישור הנצחי, המקודש והמשמעותי, במקום הסתמי, הזמני והשגרתי, וכלי העזר בתהליך הזה הם מקומות קדושים. ביהדות אפשר להקביל את ה"רצון לחזור הביתה" לשאיפה לתיקון עולם. לפי הרוחניות היהודית תפקידו של האדם הוא לתקן את עצמו ועל ידי כך לעזור לבורא ולבריאה לתקן את עצמה בכדי שתוכל לחזור למצבה הראשוני בגן העדן, ויש בזה מעין חזרה הביתה.

הבית והמצב הטבעי שלנו היה בגן עדן, אבל בעקבות החטא הקדמון נפלנו לעולם של החומר. מתן התורה בהר סיני ובניית המשכן ולאחר מכן המקדש בירושלים הם נקודת ההיפוך שמתחילה ומאפשרת לנו את המסע הביתה. בניית המשכן והמקדש הן שלבים מכריעים בתהליך התיקון ההיסטורי מהנפילה אל הגאולה, המקדש הוא יצירת מציאות שמימית על פני האדמה שתוביל בסופו של דבר לחזרת העולם למצב גן העדן.

המשמעות העמוקה של בניית המקדש היא יצירת מרכז, נקודת התייחסות, מעין ציר עולם המחבר בין המישורים של השמיים, הארץ והשאול. וכך היה גם במקדשים אחרים בעולם העתיק, אבל מעבר לכך בניית המקדש היהודי בירושלים יוצרת נקודת היפוך בתהליך ההיסטורי. מחברת את מה שהיה, ובכלל זה את הנפילה, אל מה שיהיה ובעיקר אל הגאולה. במעשה בניית המקדש העם היהודי יוצר מרכז שיכול להוות ציר עולם מצד אחד וציר היפוך של התהליך ההיסטורי מצד שני, ולכן המקדש מתקשר באופן אנכרוניסטי למעשה הבריאה.

אפשר להמשיל את המעבר ממשכן למקדש למעבר של האנושות מהתקופה שבה היינו ציידים לקטים ונדדנו במסע המקודש על פני האדמה כשכל מקום היה ביתנו, אל הזמן שבו התיישבנו בבתים ויישובים של קבע ועל ידי כך יצרנו בכוחות עצמנו מרחב מקודש מסוג אחר מזה הטבעי.

בבניית בית האדם משתתף במעשה הבריאה, בורא לעצמו את סביבתו, והוא שונה בכך מחיות אחרות, ועקב כך ממקם עצמו מחוץ לטבע, ומכוון במקום זאת לשמיים ולאלוהיות הנסתרות. בית הוא פועל יוצא של תכנון, מחשבה, תפישה ועשייה שלנו כבני אדם, הוא המהות שלנו כבני אדם. לפי אליאדה,[7] כל הבתים, בדומה לכל המקדשים, הארמונות והמבצרים, נמצאים באותה הנקודה – והיא מרכז היקום. מדובר, כמובן, במרחב טרנסצנדנטי, השונה לחלוטין מהמרחב החילוני, וייתכנו בו ריבוי – ואף אינסוף – "מרכזים". נקודת המרכז משחזרת למעשה את מעשה הבריאה, את הזמן ההיולי; היא יוצרת את הסדר היקומי. לפיכך, מדובר לא רק במרכז גיאוגרפי אלא גם מרכז בזמן. ואם בית הוא כזה, מקדש על אחת כמה וכמה.

המשכן היה מרכז החיים היהודיים ונקודת חיבור בין העולמות, אבל הוא לא יכול היה למלא את תפקידו כמרכז באופן מלא מכיוון שהוא נבנה כמבנה נייד, ופועל יוצא מזה היה שבחלק מזמן קיומו הייתה אפשרות להקים במות לאלוהים במקומות אחרים ברחבי הארץ[8]. היו למצב זה יתרונות והיבטים טובים רבים, אבל בכדי שאפשר יהיה להתקדם במסע ההתפתחותי של העם היהודי כמוביל האנושות לקראת הגאולה, צריך היה ליצור מרכז קבע שיאפשר ריכוז של מאמץ, השראה, התפתחות והתקדשות, וכזה שיהיה קשור למיתוס של מקום, לאדמה, וזה התאפשר על ידי הקמת בית המקדש בירושלים.

וכאן אנחנו מגיעים למרכיב רוחני מהותי במעשה הקמת המקדש, והוא הקשר לאדמה. המקדש נתפש כציר עולם, שער למימדים אחרים, חיבור בין שמיים וארץ. ולא במקרה הוא ממוקם על סלע בולט ובראש הר, מכיוון שגם הר וגם סלע נתפשו כמקומות שמאפשרים התגלות אלוהית שהופכת אותם לציר עולם המחבר בין המישורים. בעולם הסמלי, הר שהתגלתה עליו אלוהות הופך ל"הר עולם", מרכז היקום. המיתולוגיות של הדתות מדברות על הר קדום אגדי שממנו החל מעשה הבריאה (והוא נמצא במרחב אגדי). באסלאם המיסטי זהו הר קף, ובבודהיזם זהו הר מארו. ביהדות הייתה העברה של מיתוס זה להר המוריה, ובנצרות – לגבעת גולגותא. ההר הוא יעד למסע עלייה לרגל; בעצם המילה 'עלייה' ישנה רמיזה להר. זה לא משנה איזה, ואפילו באופן סמלי, העיקר שיהיה הר.

גם סלע בולט נתפש כציר עולם, סוג של הר. ההר והסלע הם ארכיטיפים בתת-מודע הדתי של האנושות ומסמלים את ההתגבשות הראשונה העולה מתוך התוהו, בין אם זה אבן הבנבן המצרית בהליופוליס (התגבשות ראשונה מתוך הביצה), או הר אררט העולה מתוך מי המבול התנ"כי. למעשה, ישנה מסורת יהודית האומרת שהמבול לא כיסה את הר המוריה.[9] כלומר, מעשה בניית המקדש היה לא רק מעשה בניית משכן קבע, אלא גם קידוש ראשון מסוגו של הר וסלע. זה לא היה רק מקום, אלא מקום מסוג מיוחד, וכפי שנראה להלן, הייחודיות של מקום המקדש לא הסתכמה רק בקיום ההר והסלע, אלא התייחסה גם למספר מרכיבים אחרים של גיאוגרפיה מקודשת.

אבל מעבר לארכיטיפ של ציר עולם (הר עולם), המשמעות של בניית מקדש הייתה קידוש האדמה וקיבוע הברית בין העם היהודי לבין הארץ. לא עוד התנחלות, לא עוד נדודים, אלא עיגון של האנרגיה היהודית בסלעים, בהרים ובאדמה של ארץ ישראל.[10] אפשר להתבונן בזה גם מכיוון אחר: לאחר 400 שנה של ניסיון ראתה הארץ כי טוב והשפיעה על האנשים שחיים עליה, על ידי עירור מחשבות בראשם ורגשות בליבם לקדש אותה, היא בחנה אותם במשך כל התקופה הארוכה הזו, והם קיבלו לבסוף את ברכתה להקמת מקדש של קבע.

לפני בוא הישראלים לארץ הייתה כאן נוכחות מצרית במשך 400 שנה, אבל המצרים לא קיבלו את ברכתה או אישורה של אדמת הארץ להתבסס עליה, ולכן הם נאלצו לעזוב את ארץ ישראל. כך גם לגבי בני ישראל במצרים, הם היו שם 400 שנה ונאלצו לעזוב, מכיוון שהם לא התאימו לתדר האדמה של מצרים. במידה מסוימת ניתן להגיד את אותה הפרפרזה שאמרו הציונים הראשונים: "ארץ בלי עם ועם בלי ארץ" מצאו זה את זו והחיבור ביניהם הוא זה שהביא להקמת המקדש בירושלים כחותם את הברית ביניהם, וגם כחותם של הבריאה.

אבל למה דווקא ירושלים? למה לא לחתום את הברית הזו במקומות אחרים כמו למשל גבעון, שנמצאת לא רחוק מירושלים ושם שכן המשכן? או שילה, שם עמד המשכן במשך 369 שנה? התשובה לכך לפי דעתי היא שבני ישראל ובמיוחד דוד המלך הבחינו שיש בירושלים היבטים של גיאוגרפיה וטופוגרפיה מקודשת, כמו גם יתרונות פוליטיים וחברתיים, שעושים אותה מתאימה להקמת המקדש יותר מכל מקום אחר. ואפשר להוסיף לכך שיש בירושלים אנרגיה חזקה היוצאת מהאדמה וגם אור אולטרה סגולי מיוחד (ולכן ציירים אהבו אותה). אמנם הקדושה שלה נשכחה על ידי היהודים בזמן השופטים, אבל ההסתר הזה רק נועד לשמור עליה לזמן הנכון, וזה הגיע עם עלייתה לשלטון של שושלת בית דוד, שיצרה משולש של קדושה שלא ניתן להפרדה בין העם והדת היהודית, שושלת שממנה יבוא המשיח, וירושלים כמקום לבית המקדש.

גיאוגרפיה וטופוגרפיה מקודשת של ירושלים

אחת הסיבות לכך שירושלים מעוררת את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר היא העובדה שהמבנה הגיאוגרפי והטופוגרפי שלה עונה על מאפייני הקדושה ויש בו ארכיטיפ של עיגול; ירושלים יושבת במעין מכתש גיאולוגי, טופוגרפי, וכבר נאמר "ירושלים הרים סביב לה". המבנה הטופוגרפי שבו נמצאת העיר העתיקה, עמק המוקף פסגות ובתוכו גבעה מרכזית, דומה למבנה הטופוגרפי של ערים קדושות נוספות ברחבי העולם כגון מקסיקו סיטי, רומא, קטמנדו ועוד.

המחקרים שלי מראים כי הארכיטיפ של העיגול מחזק את חוויית הקדושה. המבנה הטופוגרפי העגול של ירושלים ממקד את האדם בחזרה פנימה אל עצמו, ומכאן נותרות לו שתי דרכים: למעלה או למטה. ואכן, ירושלים היא מצד אחד היא מקום החיבור לשמיים, המקום שאליו ירדו וממנו עולים מלאכים, המקום שבו עלו לשמיים (בחזיון) הנביאים הגדולים, ישוע ומוחמד, המקום שבו שכן בית המקדש. ומצד שני ירושלים היא עיר של מלחמות ושפיכות דמים, המקום שבו הקריבו ילדים למולך, ועדיין מקריבים חיים יום יום על מזבח השנאה העיוורת. או במילים אחרות, ירושלים היא מקום של גיהינום וגן עדן.

המבנה הטופוגרפי המיוחד של ירושלים – הרים סביב לה, נוצרה עקב שביית נחל קדרון, שזרם במקורו מערבה, על ידי השבר הסורי אפריקאי. וזה גרם לנחל להתחתר וליצור מעין מכתש, בדומה לאופן שבו נוצרו המכתשים בנגב (אלא שירושלים איננה מדבר ולכן זה בולט פחות). ההתחתרות של נחל קדרון הביאה לחשיפת שכבות סלע קדומות, ובכלל זה הסלע של הר הבית והסלע של גולגותא. המסלע והקרקע באזורים שמסביב לירושלים שונים, אם כן, מהמסלע והקרקע בעיר עצמה. זו אולי הסיבה לכך שבירושלים פורץ החוצה מעיין הגדול מסוגו באזור ההר, הלא הוא מעיין הגיחון, שאפשר הקמת עיירה קטנה לידו. בנוסף על כך, ירושלים נמצאת במקום הנמוך ביותר בקו פרשת המים של ההר, דבר המאפשר להביא אליה מים מהרי בית לחם וחברון, הגבוהים ממנה.

טענתי היא כי הטופוגרפיה המיוחדת של קער במקום העיר העתיקה היוצר צורת עיגול בנקודה שהיא ייחודית מבחינת קו פרשת המים של ההר, ובמקום שהוא בעל גיאולוגיה מיוחדת ששונה מסביבותיו, הביאו כבר בימי קדם לבחירת ירושלים כמקום קדוש. הקדמונים אמנם לא ידעו גיאולוגיה, אבל המאפיינים הגיאוגרפים של המקום גרמו להם להתייחס אליו כקדוש ומיוחד. אמנם בהר המוריה לא הוקם מקדש קודם לימי שלמה, אבל יש יסוד סביר להניח שזה היה מקום פולחן בטבע, שהתבסס על הסלע הבולט (אבן השתייה) שהיה ביחסי גומלין עם פסגות ההרים והסלעים מסביב.

אם נרד לפרטים של הקער עצמו שבתוכו נמצאת העיר העתיקה (מה שנקרא האגן הקדוש), נגלה דברים מעניינים. אם מחברים בקווים את פסגות ההרים שמסביב לאגן הקדוש מתגלה דבר מדהים: הקווים המחברים את הר הצופים וגבעת אבו טור, הר הזיתים וגבעת רחביה, הר המשחה וגבעת רוממה, גבעת התחמושת והר ארמון הנציב, נפגשים בדיוק במיקום כיפת הסלע (הר המוריה), כשהם יוצרים ביניהם כוכב מתומן בכיוון רוחות השמיים, בעל פאות שוות. למרבה ההפתעה מתומן זה הוא בדיוק הצורה המתומנת של כיפת הסלע, והכיפה שמעליו מדגישה את ריכוזיות ומרכזיות המקום.

על נושא האדריכלות המקודשת של כיפת הסלע ראוי להרחיב בנפרד, אך מה שחשוב לעניינו הוא שמיקומה של כיפת הסלע איננו מקרי, וזה מחזק את הסברה שמבנה בית המקדש הוקם בדיוק במקום שבו נמצאת כיום כיפת הסלע. כל מבנה העמק סביב תומך בכך, ומכאן שכל העמק נחשב כחלק מהמקדש, ולכן נבחר להכיל אותו. זהו מעין מעגל מקודש.

אך זהו רק נדבך אחד בטופוגרפיה והגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים: אם נבדוק את הכיוונים של כיפת הסלע אל פסגת הר הזיתים, שגם עליה ישנו סלע בולט שהיה מקודש בעבר ליהדות וכיום לנצרות,[11] נגלה שהסלע והפסגה של הר הזיתים נמצאים בקו מזרח-מערב מדויק ממקום הסלע (אבן השתייה) בהר המוריה. הקו המחבר בין שני האתרים (הסלעים) נקרא הקו ה"משיחי", והוא קו האנרגיה העיקרי של ירושלים. הוא נקרא כך מכיוון שלאורכו יבוא המשיח ביחד עם המתים שיקומו לתחייה וכבוד ה', כפי שמוסכם על כל שלוש הדתות. זהו הקו שלאורכו יבקע הר הזיתים כפי שמופיע בנבואת זכריה (י"ד 4).

הקו הישר שבין הסלע שבפסגת הר הזיתים לבין הסלע שבראש הר המוריה חודר אל העמק העגול של האגן הקדוש בדיוק באמצעו ומקביל לקרני השמש הזורחת בימי השוויון, וכך אנחנו מוצאים בגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים חיבור של קו ישר, שהוא הקו המשיחי, ושל עיגול, שהוא הקער שבתוכו נמצאת ירושלים העתיקה. הקו המשיחי כמו מפרה את העיגול של ירושלים (העיגול הוא הנקבה והקו הישר הוא הזכר), ומערך קדושה מעין זה מופיע גם במקומות אחרים בעולם ומתבטא גם במבנים מלאכותיים, כמו מעגלי האבנים העתיקים ברחבי העולם.[12]

כשחיפשו אתר מתאים להקמת מקדש בעולם העתיק, התנאי הראשון היה שזה יהיה מקום מיוחד מבחינת תוואי הקרקע, והתנאי השני היה שיהיו בו כיוונים כלפי גרמי השמים, ובמיוחד כלפי זריחה ושקיעה של השמש בימים מיוחדים בשנה (היום הקצר, היום הארוך וימי השוויון). המקום שנבחר צריך היה למזג את שני התנאים, מכיוון שמקדש צריך להיות חיבור בין שמים לארץ. וכך, האתרים הבנויים המקודשים הראשונים בעולם היו מעגלי אבנים ענקיים הממוקמים במקומות מיוחדים מבחינת תוואי השטח (מתייחסים להרים והנוף שסביבם), ובהם כיוונים כלפי זריחת השמש ושקיעת בזמנים מיוחדים בשנה.

עקרונות אלו נשמרו גם כשעברו להקמת ערים ומקדשים בנויים.. לדוגמא, כשהמלך אחנתון המצרי מבקש להקים בירה חדשה הוא הולך לאורך הנילוס עד שהוא מוצא מקום שבו יש עיקול בנהר שממזרח לו עמק חצי עגול, ואחד מפתחי הוואדיות שבקירות הסלע המקיפים את העמק הוא בצורת ההירוגליף המצרי של המילה אופק (שהייתה לה משמעות דתית חשובה). אחנתון מבחין שדרך פתח זה זורחת השמש ביום מיוחד בשנה, וזה מה שמביא אותו לבחור בתל אל עמרנה כמקום הקמת בירתו.

המשמעות של הקמת בירה וארמון הייתה בהכרח גם הקמת מקדש ומרכז דתי. אחנתון בוחר בתל אל עמרנה אף על פי שאין למקום שום חשיבות היסטורית או דתית קדומה, מפני שילוב המרכיבים הגיאוגרפיים והאסטרונומיים שהוא גילה בו, מרכיבים שגרמו לו להכיר במקום כקדוש. מה שאני רוצה להציע הוא שדוד המלך בוחר בירושלים כמקום מושבו והאתר שבו הוא מתכנן להקים את בית המקדש באותו האופן, מפני שילוב המרכיבים הגיאוגרפיים והאסטרונומיים שהוא גילה בו.

דוד היה רועה מבית לחם, שבוודאי הסתובב באזור ירושלים עם הכבשים שלו, וכנראה שהר המוריה תפס את תשומת ליבו כמקום שבו אפשר להתחבר עם הקדושה, ומסיבה זו הוא בחר בירושלים כבירה ומקום להקים בו את בית המקדש ולהעלות אליו את ארון הברית. בוודאי שהיו סיבות נוספות וטובות מאוד לבחור בירושלים כבירה, והראשית שביניהן הייתה פוליטית. דוד חיפש מקום ניטרלי שלא יהיה מזוהה עם שבטי אפרים מצד אחד ולא עם יהודה מצד שני, בכדי שיוכל לאחד את כל העם סביבו.[13] יחד עם זאת, אני חושב שהיה גם מרכיב דתי קדושתי מאגי בבחירת ירושלים, וייתכן גם כי בזכות הכושר הנבואי שלו והיכולת להתחבר אל השכינה, דוד זיהה בירושלים את ההיסטוריה הנשכחת שלה כמקום בריאת העולם ועקדת יצחק, כפי שטוענים המקורות היהודים. כך או כך, החשיבות של הר המוריה וקדושתו התגלו לו בעזרת רוח הקודש לפי הקבלה, ואני מוסיף לכך: בעזרת המאפיינים של הקדושה הקיימים במקום.

הגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים אינה רק במקרו (כיוונים וצורה כללית של השטח) אלא גם במיקרו, במרכיבים הספציפיים של מקום המקדש. יש בהר המוריה צירוף נדיר של מאפיינים שתומכים בהופעה של קדושה. בראשו יש סלע גדול שבתוכו מערה ולרגליו יש מעיין פועם. כל הדברים הללו הם ארכיטיפים של קדושה ומאפיינים של מקומות קדושים ברחבי העולם.[14] סלעים מופיעים בכל התרבויות כייצוג של אלוהות, ובמיוחד בארץ ישראל. מים מסמלים חיים, ובמיוחד כאלו הנובעים מהסלע. קיומו של מעיין פועם וגדול יחסית מתחת להר המוריה, שעליו סלע גדול בולט, חיבר בדמיונם של הקדמונים את הסלע הזה עם המים הנובעים מתחתיו והביא להתפתחות האגדות על סלע השתייה כמקור כל מי התהום שבעולם. קיומה של מערה בפסגת הר הוא נדיר יחסית ומזכיר את השהות של משה בנקיק הסלע בהר סיני, בזמן שאלוהים עובר על פניו. גם אם המערה לא התקיימה בצורתה הנוכחית בתקופת דוד המלך, יש להניח שחלק מהקדושה של ירושלים היה שיש בה מערות וכניסות אל העולם התת-קרקעי, וזה ביחד עם הכיוונים לזריחת השמש מעל הר הזיתים הפך את מקום המקדש לציר עולם המחבר בין המישורים.

כפי שהסברתי קודם לכן, סלעים סימלו אלוהות מפני שהם חומר נצחי שלא מתקלקל ולא משתנה, הדומה במקצת לעצמות, שהן החלק ה"נצחי" שבנו שנשאר לאחר המוות. וכך, בכל קודש קודשים של המקדשים הכנעניים שקדמו לבית המקדש בירושלים היה ייצוג של אלוהות על ידי אבנים, ובנוסף לכך במקומות פתוחים רבים ברחבי הארץ הוקמו מצבות אבן וקודשו סלעים בולטים. טענתי היא שאי אפשר להבין את בחירת הר המוריה כמקום הקמת בית המקדש בלי להתייחס לקיומה של אבן השתייה מתחת לקודש הקודשים וכחלק ממנו.

לפי האגדות, הסלע של אבן השתייה הוא רק קצהו הנראה של מעין קרחון סלע ענק, שמתחתיו נובעים באופן תת-קרקעי כל מעיינות הארץ, נהרות תת-קרקעיים יוצאים ממנו לארבע רוחות תבל, ואליו מחוברים גם כל שאר הסלעים בעולם. ארבעת הנהרות שמקורם מתחת לאבן השתייה מוכרים בשמות: גיחון, פישון, חידקל ופרת. הגיחון והפישון נחשבים לנילוס הכחול ונהר התקזה באתיופיה, והפרת והחידקל זורמים מטורקיה לעיראק. ואכן, מבחינת הגיאוגרפיה של כדור הארץ סלע השתייה נמצא באמצע הדרך בין אתיופיה לעיראק, בנקודה המרכזית ביותר של הסהר הפורה.

למעשה, יש הטוענים שאם נחבר את כל המסה היבשתית של העולם, נצמיד את האמריקות לאירופה ואפריקה ואת אוסטרליה לאסיה, ונחשב היכן נמצא מרכז המסה היבשתית, נגלה שהוא בירושלים. התיאוריות האלטרנטיביות טוענות שכדור הארץ הוא מעין ישות חיה, ואם הוא באמת כזה אז צדקו הקדמונים שאמרו כי ירושלים היא טבור הארץ.

לפי אותן תיאוריות, כדור הארץ מרושת ברשת של קווים אנרגטיים, וירושלים נמצאת במקום חשוב מבחינה זו. אפשר לראות זאת ביחס שלה לעמק הירדן וים המלח (שהוא המקום הנמוך ביותר בעולם). ירושלים נמצאת בסמוך לשבר הסורי אפריקאי, שהוא מעין רחם של כדור הארץ. זהו העמק הארוך ביותר בעולם שאורכו 6,000 ק"מ, מרחק הדומה לרדיוס של כדור הארץ. השבר הסורי אפריקאי הוא המקום שבו ולידו הופיעו בני האדם הראשונים, הכפרים הראשונים, הערים הראשונות. שם גם התפתחו צורות המחשבה המתקדמות והדתות (לדוגמא, במצרים, מכה, סיני וירושלים).[15]

כך או כך, ירושלים היא מקום מיוחד מאוד. נכון שהיום קשה להרגיש זאת, במיוחד בגלל האנרגיות של פחד ושנאה במקום ה"קדוש" ביותר בעולם. אבל בימי קדם, כשהאוויר היה נקי וריק מתשדורות אלקטרומגנטיות, בני האדם לא מיהרו לשום מקום והיה להם זמן להתפעל מיופיו של הטבע. בוודאי שהר המוריה הרגיש כמקום שבו יש נוכחות של קדושה, עוד לפני שדוד בחר בו למקום הקמת בית המקדש.

השלמת מעשה הבריאה

אם ננסה להבין את מעשה בניית בית המקדש קצת יותר לעומק ראוי להתעמק שוב בקשר בינו לבין מעמד הר סיני, מכיוון שזה האירוע המכונן של ההיסטוריה האנושית, זמן גיבוש שליחותו ודרכו של העם היהודי. ומכיוון שמעמד הר סיני היה המקום והזמן שבהם ניתנו ההוראות לבניית המשכן, כולל הציווי לבנות לאלוהים בית במקום אשר יבחר לאחר ההגעה לארץ, ולפי חז"ל גם ניתנה למשה מגילה ובה תבנית ותכנית בית המקדש לעתיד לבוא.

מעמד הר סיני הביא לידי כך שישות אלוהית הופיעה בעולם הזה, היא נראתה כמו עמוד ענן ביום ועמוד האש בלילה, והעוגן שלה היה המשכן. וזה היה דבר גדול מאד, מכיוון שנפתחה הדלת לתקשור בין העולמות האלוהיים למין האנושי. אלא שלפי הטקסט התנ"כי הענן היה מעל המשכן ורק כבוד האלוהים שכן במשכן. כלומר ההתגלות לא הייתה שלמה, וצריכות היו לחלוף 480 שנה כדי שתתאפשר הופעה שלמה יותר של האלוהות בעולמות החומר והענן יבוא לשכון בתוך הבית, וזה קורה עם הקמת בית המקדש. בניית בית המקדש היא השלמת תהליך התיקון ההיסטורי שהתחיל במעמד הר סיני, ובאופן עמוק יותר השלמה וחיתום של תהליך הבריאה כולה. לכן בית המקדש נבנה במקום שבו התחילה בריאת העולם – אבן השתייה.

אפשר להבין את הקשר בין בניית בית המקדש להשלמת תהליך הבריאה בצורה הבאה: העולם הנברא של הטבע איננו סביבה אידיאלית לנזר הבריאה – האדם: חילופי הקור והחום, הרוח והגשם, החמה היוקדת וחיות הפרא – כל אלה אינם בהכרח ידידותיים לאדם, ולכן הוא החל לבנות בתים שבהם יוכלו לשכון בתנאים בטוחים יותר, מוגן מהטבע הפראי. בני האדם משפרים את הטבע ועל ידי כך משתתפים במעשה הבריאה, הם יוצרים לעצמם מקום ומצב שבו יוכלו לחשוב בשקט, כלומר להתפתח ולמלא את תפקידם בעולם. זה אחד הדברים החשובים ביותר שמייחדים אותנו כבני אדם, יכולתנו לשפר את הבריאה ולהוסיף עליה, ליצור סביבת חיים מלאכותית שנוכל לחיות בה, סביבת חיים "מקודשת".

באותו האופן, נראה שהעולם כמו שהוא אינו אידיאלי למשכנה של אלוהות, וגם היא צריכה בית שיבנה עבורה ושבו תוכל לשכון לבטח. ולכן, כשתמה בניית בית המקדש, הענן שהיה מעל המשכן עובר לגור בתוך בית המקדש, ביחד עם כבוד אלוהים, ועל ידי כך מתאפשר לו למלא את תפקידו: "בצאת הכוהנים מן הקודש והענן מלא את בית יהוה ולא יכלו הכוהנים לעמוד ולשרת מפני הענן כי מלא כבוד יהוה את בית יהוה" (מלכים א', ז' 11). מעתה הענן שוכן בתוך בית המקדש ולא מחוצה לו ובאופן זה מושלמת הבריאה.

עד כמה שזה יישמע מוזר, בית המקדש אפשר לאלוהות למלא את תפקידה, והוא להפיץ אור רוחני בעולם. התהליך שבו כל העם מתגייס למעשה היצירה של מבנה מופלא מביא לכך שהאלוהות עוברת לשכון בבית המקדש ומתאפשר חיבור של העולמות. ראוי לציין בהקשר זה שמעשה הבנייה היה מעין תפילה ותחינה אדירה של כל העם היהודי, וכתוצאה ממנה בשלו התנאים עבור הענן לבוא ולהשתכן בבית המקדש.

בבניית בית המקדש יש לנו תהליך הפוך מזה שקורה במשכן, קודם כול בנו את המבנה, את הכלים, הכניסו את הכל פנימה, סידרו את החצר, עבדו בכוונה טהורה ובשיטתיות, ורק אז אלוהים הגיב. הוא לא יכול היה שלא להגיב. זהו המעשה המאגי. הפעולה של עם ישראל בהנהגת שלמה מהווה זימון לכוחות עליונים, וגילוי הקדושה נעשה מלמטה למעלה. מכיוון שכך, הוא מאפשר התגלות של קבע גבוהה יותר מזו של המשכן, ששם גילוי הקדושה היה מלמעלה למטה. לאחר מתן תורה (כשהדגש הוא על המילה מתן) הענן עבר לשכון באוהל מועד עוד לפני שהמשכן היה בנוי. ההתגלות היא בחסד האל, מלמעלה למטה. לעומת זאת בירושלים הנוכחות הופיעה כתוצאה ממאמציהם של בני האדם (וכמובן גם חסד האל, אחרת דבר לא היה קורה) ותפילותיהם.

בתקופת המדבר הענן הופיע קודם לבניית המשכן והיווה השראה לו, וכך בנו קודם כול את ארון הברית ואחר כך הוסיפו את הכלים, ייצרו את הקרשים, ארגו את היריעות וכן הלאה. הענן נכח על ההר והדריך את בני ישראל בעזרת משה לגבי מה צריך להיעשות. ואילו בבית המקדש הענן נכנס אל הבית רק לאחר שכל דבר נמצא במקומו, ולכן  נדרש אדם  מלא חוכמה ובינה בכדי שידריך את בני ישראל לגבי מה צריך להיעשות. לאחר עבודה של שבע שנים הבניין מוכן, הכלים מוצבים במקומותיהם, כל העם התאסף בהנהגת המלך, הכוהנים ונושא תפילה, וארון הברית הוכנס פנימה. רק אז ירד (נכנס) הענן אל הבית, על בסיס העבודה השלמה שנעשתה לפני כן, ולכן הקשר בין עולמות עליונים ותחתונים הוא הרבה יותר חזק.

בית המקדש שבנה שלמה הוא השלמת תהליך הבריאה במובן זה שהאור הנברא, האור הרוחני, ממלא אותו מבפנים, כפי שזה בא לידי ביטוי בפסוק "אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א', ח' 12). הערפל הוא ה"חושך על פני תהום" של היום הראשון של הבריאה, "רוח אלוהים המרחפת על פני המים". הערפל הוא זה שהופך לאור עם ההופעה הראשונה של האלוהות המתוארת על ידי המילה "יהי" בתורה ("יהי אור"). בית המקדש הוא המקום שבו הבריאה מחושך לאור מתרחשת כל הזמן, וזה מסביר אולי את התיאור של חלונות בית המקדש כ"אטומים שקופים", כלומר כאלו שמאפשרים לא רק כניסת אור פיזי פנימה אלא גם העברת אור רוחני החוצה.

המהות של בית המקדש כמכיל את האור הרוחני – כמחבר למצב הראשוני של היקום לפני תהליך הבריאה ולמצב המקורי של האדם בגן העדן לפני החטא והנפילה מגן העדן, כמקום שבו הבריאה מתחדשת כל הזמן – מתבטאת באיסור פשוט לכאורה, אך מלמד ביותר, והוא האיסור להכניס לעזרה טומאת מת. כלומר בית המקדש נתפש כארץ הנשמות הנצחיות, מקום שבו ישנה אפשרות לחזור למצב חיי נצח, כמו בגן העדן.

בעקבות הנפילה מגן העדן סובלים בני האדם ממוות וחולי, שהם אינם מצבים טבעיים לפי התפישה הטהורה של הדת, ולכן המוות נחשב מטמא. המשמעות העמוקה של בניית בית המקדש הייתה יצירת מקום על פני האדמה שאין בו מוות, שאפשר להיטהר בו ובעזרתו מטומאת המוות, מקום המאפשר להגיע לחיי נצח. בניית בית המקדש בהיבט זה היא סגירה של מעגל, ניצחון על המוות שהוא נחלת בני האדם בגלל חטא האכילה מעץ הדעת. משמעות בניית בית המקדש היא הרשאה והשראה למין האנושי לטעום מעץ החיים.

הערות

[1]  מקדשים גדולים ומפוארים התקיימו בארץ כבר בזמן תחילת ההיסטוריה, ועוד יותר בזמנם של הכנענים. במגידו למשל התגלה מקדש בגודל 1,000 מ"ר מלפני 5,000 שנה, וראו על כך בהמשך.

[2]  אפטוביצר, א. (1931). בית המקדש של מעלה לפי האגדה ( Tarbizב), 153-137.

[3] Gurevitch and Aran, "Never in Place", P. 135.

[4]  אם נמשיך את קו המחשבה הזה, הרי שאין חשיבות גם לארץ ישראל, וזאת הגישה שאימצו הנוצרים. מה שחשוב הוא ישראל שברוח וירושלים השמימית, ולא ירושלים או המקדש הפיזי. המקדש האמיתי הוא האדם ולא האבן.

[5]  "מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל", זאב בן אריה, 2019, אוניברסיטת חיפה.

[6]  וכך גם טוענים מיסטיקנים בדתות וזרמים שונים, כמו למשל הזרם הסופי באסלאם.

[7]  כפי שמופיע בספריו של מירצ'ה אליאדה, "תבניות בדת השוואתית" ו"המיתוס של השיבה הנצחית".

[8] ובנוסף לכך בזמן קיום המשכן העם היה מחולק לשבטים, שלעיתים נלחמו ביניהם, ולא הייתה הנהגה יחידה ורציפה.

 [9] מירצ'ה אליאדה, "המיתוס של השיבה הנצחית", עמ' 18.

[10]  שטיינר טוען שהיהדות חיברה מבחינה רוחנית את האדם עם האדמה.

[11]  זה המקום שממנו ישוע עלה לשמיים – כנסיית העלייה.

[12]  הידועים ביותר הם מעגלי האבנים של סטונהנג' ואווברי באנגליה, המכוונים כלפי זריחת השמש ביום הארוך בשנה, אך יש מעגל בעל אותם מאפיינים ולא פחות גדול ומרשים בארץ בשם רוג'ום הירי.

[13]  בדיוק באותו האופן שבו בחרו את אוטווה כבירת קנדה בגלל מיקומה בין קוויבק ומונטריאול והיותה לא משויכת לא לזה ולא לזה, או הסיבה שבגללה בחרו את וושינגטון כבירת ארצות הברית מפני מיקומה בין הצפון לדרום.

[14] Shampa Mazumdar and Sanjoy Mazumdar, "Religion and Place Attachment: A Study of Sacred Places", Journal of Environmental Psychology 24 (2004), P. 386.

[15]  יותר על הטענות הללו תוכלו לקרוא בספריי הקודמים, ובמיוחד בספרים "תרבות האלה בישראל", ו"האלים באים".