הסוד של הרוזרי וההרים הקדושים בצפון איטליה

מחרוזת הרוזרי (Rosary)

מחרוזת התפילה הנוצרית מורכבת מחמש קבוצות של עשרה חרוזים וביניהם חרוז בודד, וכן שלושה חרוזים ברצף כשלפניהם ואחריהם חרוז בודד בשלוחה (קצווה) היוצאת מהמעגל הראשי (שהיא הכניסה לתפילה). המאמינים הנוצרים אומרים בליבם תפילה עם כל חרוז, וחושבים על אחד מהמסתורין של חיי ישוע ומריה במהלך מעבר על פני עשרה חרוזים. המחרוזת הראשונה ניתנה לדומיניקוס הקדוש על ידי מריה ככלי למדיטציה, התחברות, וגילוי המשמעות הנסתרת והעמוקה הנחבאת באירועים השונים של חיי ישוע ומריה. וסיפור שהיה כך היה:

דומיניקוס הקדוש ניסה להחזיר בתשובה את הקתרים אבל הרגיש שהוא בבחינת “קול קורא במדבר”. יום אחד, לאחר שכבר כמעט התייאש, הוא התפלל וצם, ואז הופיעה לפניו הבתולה מריה עם שלוש מלכות וחמישים עלמות ונתנה לו את מחרוזת הרוזרי, כשהיא מסבירה לו את התפילות שצריכות להיאמר עם כל חרוז, ואת המסתורין שעל המאמין למדוט עליו בזמן שהוא מתפלל ומעביר את החרוזים בין אצבעותיו. הרוזרי נועד להיות כלי רב עוצמה להחזיר את הכופרים לאהבת ישוע בבשר. וכך, מריה חלבה משדה טיפות חלב ושמה אותן על פיו של דומיניקוס.[1]

החלב מסמל את אנושיותו של ישוע שניתנה לו על ידי אימו. הרוזרי היא כמו חלב למאמין, העוזרת לו לגדל את ישוע הפנימי. האלוהות מבינה את חולשותינו ומרחמת עלינו עקב כך. השד של מריה מסמל את החולשה של ישוע והוא כמו הפצע בצדו. בזכות האנושיות שקיבל ממריה, החלב שינק משדי אימו, הוא היה מסוגל למות על הצלב.[2]

מטרת הרוזרי היא להפוך את העולם הפיזי, את ההזנה שאנו מקבלים מבחוץ, לרוחני. הרוזרי מפנה אותנו אל האל שמקיים ומזין הכול. החזרה על התפילות והמחשבה שנלווית אליהן מביאה את המוח למצב מדיטטיבי, קולט, המאפשר להרגיש את תנועת רוח הקודש. היא מעניקה ביטחון ושלווה, ומאפשרת איזון של המערכת.

תוך כדי החזרה על התפילות מתרחשת התפתחות ברצף החשיבה, הקשורה לאירועים השונים בחייהם של ישוע ומריה. כל אירוע מייצג מסתורין, המכיל בתוכו מסרים סמויים. ישנם 15 מסתורין בחיים של ישוע,[3] אירועים שונים עם משמעות נסתרת ונשגבת.

הרעיון של תפילת המחרוזת הוא שכל בוקר, תוך כדי חזרה בעזרת החרוזים על תפילת אווה מריה, חושבים על חמישה מסתורין של שמחה, כל ערב על חמישה מסתורין של עצב, וכל צהרים על חמישה מסתורין של הלל. המחרוזת מורכבת מחמש קבוצות של עשרה חרוזים וביניהם חרוז אחד. על כל חרוז מהעשרה אומרים תפילת אווה מריה, ובמהלך המעבר על עשרה החרוזים חושבים על מסתורין אחד. בחרוז הבודד שבין הקבוצות אומרים את תפילת אבינו שבשמיים, וזוהי מעין הפסקה.

המילה רוזרי משמעה זר ורדים או גן ורדים, ומקורה בחלונות הרוזטה שבקתדרלות הגותיות (חלונות גדולים וצבעוניים דמויי פרח בצד מערב). בחלק מהחלונות הופיעו שכבות של עלי כותרת המקרינות כלפי המרכז. בהיקף החלון נמצאו הקדושים. באמצעו של החלון מופיעה הבתולה (עם הילד) כשהיא מחזיקה בידיה ורד. במקרה זה, היא עצמה מתפרשת כגבעול וישוע הוא הפרח, וברמה יותר עמוקה – היא הוורד המיסטי, ובתוכה הדבר היקר בעולם – ישוע. המשמעות של פרשנות זו היא שכפי שמריה קיבלה את מילת אלוהים ברחמה, כך גם כל אחד מאתנו יכול להוליד את ישוע בתוכו. להכיר את אלוהים ואת לב כל הדברים – לכך מכוונת עבודת הרוזרי.

רק במאה ה-15 התעצבה תפילת מחרוזת הרוזרי בצורה שאנו מכירים היום, במקביל לניסוח תפילת אווה מריה. האיש שידו הייתה במעשה הוא אלאנוס דה רופ (Alanus de Rupe) מברטאן שבצרפת, שקיבע את הנוסחה של הרוזרי ל-150 תפילות אווה מריה ביום (50 בכל פעם), חמש-עשרה תפילות לאבינו שבשמיים, ושלושה סוגים של חמישה מסתורין.

ישנם אפשרויות וטכניקות שונות לביצוע תפילת הרוזרי. בזמנים קדומים נהגו להשתמש בתמונות דמיוניות של האירועים. צריך לדמיין את התמונה בעודך מעביר את החרוזים ואומר את התפילה. לעתים נכנסים לפרטי התמונה, לעתים מילה או תחושה משמשות למיקוד. לעתים מספיק להגיד את המילים ולגעת בחרוזים, וחסד אלוהים יעשה את השאר.

באופן מסורתי לא צריך לקנות את הרוזרי, אלא היא צריכה להינתן לך או להימצא בחסד האל. לעתים יש ריח של עלי וורדים בחרוזים. התפישׂה שמאחורי זה היא שהיופי של העולם החומרי מקשר אותנו לאלוהים. ואלו הם חמישה-עשר המסתורין השונים ומשמעותם לפי תפישׂתי, בהתבסס על המחשבה והמיסטיקה הנוצרית, אבל בפרשנות שניתן לקרוא לה “עידן חדש” נוצרי:

חמשת המסתורין של השמחה

הבשורה – הפרי הוא צניעות

המלאך גבריאל פוגש את מריה ואומר לה, “שמחי מריה מלאת החסד, אלוהים איתך”, ובאמצעות מילותיו אלה היא נכנסת להיריון. או כפי שנאמר בספר יוחנן פרק א’, “הַדָּבָר נִהְיָה בָשָׂר וַיִּשְׁכֹּן בְּתוֹכֵנוּ”. הדבר לובש בשר, בתולה נכנסת להיריון. זה נשמע אבסורד, אלא אם כן זו אלגוריה להופעת אנרגיה בחומר, ובאופן אישי – המחשבות שלנו נהפכות למציאות. לידת הבתולין האמיתית היא מחשבה חדשה, הרגשה חדשה, הנולדת אצלנו יש מאין: “אתה נהיה מה שאתה חושב עליו”. בכדי שזה יקרה, צריך לרוקן את האגו שלנו, וזה נעשה דרך צניעות.

הביקור – הפרי הוא אהבת האחר

כשהמלאך גבריאל פוגש את מריה הוא אומר לה: “שמחי מרי מלאת החסד אלוהים איתך” והיא נכנסת להיריון. העונש שקיבלה חווה הוא ללדת בנים בצער, התיקון הוא ללדת בשמחה. אבל מריה לא שמחה, כי היא עדיין לא תופסת מה קרה. רק כשהיא הולכת לעין כרם, כמה שבועות אחר כך לפגוש את אלישבע בת דודתה, וזו מברכת אותה “ברוכה את וברוך פרי בטנך” – רק אז היא נעשית שמחה, מבינה מה קרה, ואומרת שירת הלל לאל – את המגניפיקט. המשמעות כאן היא שרק דרך המפגש עם האחר אנו יכולים לראות מה חי בתוכנו, והשיעור הוא שאנו צריכים את האחר.

הלידה – הפרי הוא עוני הרוח

ישוע נולד באורווה, מאחר שאין מקום באכסנייה. הרועים והמאגים באים לבקר אותו. מריה מניקה את ישוע חסר הישע. המשמעות כאן היא שההופעה של דברים בעולם הפיזי מתחילה בקטן, או כפי שאמר ישוע בדרשת ההר, “אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות שמיים”, ובמקומות לא צפויים.

ההצגה במקדש – הפרי הוא טוהר בגוף וברוח

על פי החוק היהודי מריה מביאה את ישוע למקדש. יש שם נביא בשם סימון, האומר לה שהוא יהיה עלייה וירידה לרבים ויעורר התנגדות, ומנבא למריה שיבוא יום ובליבה תינעֵץ חרב.

השיעור כאן הוא שיש להציג את הדברים בדרך הנכונה, ולשמור על החוקים והטוהר בכדי שאנשים יוכלו לקבל את האמת (זוהי משמעות ההצגה) – וגם אז יהיו כאלה שלא יוכלו לקבל אותה. המקדש האמיתי הוא טוהר הגוף והרוח.

מציאת ישוע במקדש – הפרי הוא ציות

ישוע נעלם במקדש בגיל 12. לאחר שלושה ימים מוצאים אותו מלמד תורה את הזקנים. מריה אומרת, “למה ציערת אותנו?” והוא עונה, “אני חייב לעסוק בענייני אבי.”

המשמעות כאן היא שכל אחד צריך לעשות את מה שהוא נועד להיות בעולם הזה, גם אם זה לא מתיישב עם רצונותיהם של אחרים, כל עוד לא פוגעים במישהו אחר אנחנו צריכים לציית לקריאה הפנימית שלנו.

חמישה המסתורין של ההלל

התחייה – הפרי הוא אמונה

ישוע יורד לעולם המתים. האבן נגולה מעל הקבר, הוא מופיע לפני השליחים ונושף עליהם, מעורר בהם את האמונה. עד שהם לא זכו לראות זאת, הם לא האמינו.

המשמעות כאן היא ברורה ומופיעה בכל התורות המיסטיות: צריך למות בכדי להיוולד מחדש. בנצרות מדברים על מות האני הזקן ולידה מחדש בישוע. זוהי תחייה רוחנית.

העלייה לשמיים – הפרי הוא תקווה

ישוע מחזק את השליחים, מבטיח לשלוח את רוח הקודש, מברך אותם ונותן להם שליחות. המשמעות של העלייה לשמיים היא מעבָר מהאני אל העולם, בתקווה להתקדמות ושינוי המין האנושי. הדבר עולה רמה ועובר לממד אחר. זה מה שאמור לקרות לנו לאחר המוות ויכול לקרות בעודנו חיים – וזה נותן תקווה.

ירידת רוח הקודש – הפרי הוא מתנות רוח הקודש

לשונות אש יורדות על המאמינים בחג השבועות ומאפשרות להם לעשות ניסים, לדבר בשפות שהם לא מכירים, הכנסייה נולדת. המגבלות האנושיות מוּסרות. הדבר הופך להיות חי, נגיש ושמיש למאמינים. המשמעות היא שאנחנו יכולים להפוך כלי למשהו גדול וגבוה מאתנו, לזכות במתנות רוח הקודש.

העליים לשמיים של מריה – הפרי הוא דרך מריה לישוע

מריה מזינה ומגדלת את המאמינים, עד שהיא נעכלת באהבה האלוהית. הגוף שלה נלקח לשמיים ולא נרקב – ישוע מגדל אותה לעולם הרוחני. יש דרך זמינה לבני אדם להגיע לאלוהי, או כפי שאמר אתנסיוס (פטריארך אלכסנדריה במאה ה-4): ישוע הוא אלוהים שהופיע באדם, בכדי להראות לאדם את הדרך להיהפך לאלוהים. מי שמראה את הדרך זאת מריה.

ההכתרה – הפרי הוא חסד של ההתמדה

מריה מוכתרת כמלכת השמיים ומתאחדת עם ישוע בשמחה. המלאכים מכירים בה. מי שסבל עם ישוע יחגוג איתו בשמיים. היא מוחצת את הנחש ומופיעה כמלכה עטורה בשמש וכוכבים, הירח תחת רגלה, מתווכת עבור בני אדם. מריה היא אדם שהפך לאלוהים, גבוה מהמלאכים, מוכר בתהילתו. יש פרי להתמדתה.

חמישה המסתורין של העצב

חבלי השאול בגן – הפרי הוא קבלת רצון האלוהים

ישוע נמצא בגת שמנים מזיע דם ומים, מבקש מאלוהים להעביר מעליו את כוס התרעלה. הוא לוקח עליו את חטאי האנושות. התלמידים ישנים ויהודה בוגד בו בנשיקה. המשמעות היא שכולנו צריכים לעבור בשלב זה או אחר במדבר, בארץ לא זרועה, וזה נקרא “הלילה האפל של הנשמה”. הדרך היא לקבל את רצון האל, כפי שעשה ישוע באומרו “יֵעשה רצונך”.

ההלקאה בעמוד – הפרי הוא השפלה של החושים

ישוע נקשר לעמוד ומולקה בשוטים עד שכל גופו מתמלא פצעים, הוא סובל בבשר כדי לכפר על חטאי הבשר, נשפט, מורשע, ההמון מעדיף את בר-אבא השודד על פניו. העמוד מסמל את התמצית שלנו – לעתים כאב מחזיר אותנו למקור. כשהחושים מושפלים הרוח מתעוררת.

כתר הקוצים – הפרי הוא שלטון ישוע בלב

ישוע הוא מלך בעולם הרוחני, לא בעולם הזה, וכך כתר קוצים מושם על ראשו והוא מושפל על ידי החיילים. ההמון דוחף לצליבתו. המשמעות של מסתורין זה קשורה לעונש שקיבל אדם בגן עדן, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ. זאת כפיות הטובה של העולם, שגומל לנו על עבודתנו בקוצים ונושך את היד המאכילה אותו. במקום שישוע יקבל את כתר המלכות הוא זוכה בכתר קוצים, אבל זה לא אומר שהוא אינו המלך של העולם הרוחני, ובתור שכזה – יש לו שלטון על הלב שלנו.

נשיאת הצלב – הפרי הוא סבלנות בנשיאת פורענויות

ישוע סוחב את הצלב ממקום המשפט למקום הצליבה ובדרך נופל שלוש פעמים, ולמרות זאת הוא אומר: “כל שהוא תלמידי, שייקח את צלבו וילך אחרי.” המשמעות כאן היא מאוד פשוטה. כל אחד מאתנו נושא את הצלב שלו, ובכדי להצליח בכך צריך סבלנות.

הצליבה – הפרי הוא סליחה על פגיעה

ישוע מבקש מאלוהים לסלוח לצולבים, כי הם לא יודעים מה הם עושים. הוא מפקיד את רוחו בידי אלוהים, מחבר את מריה עם יוחנן, החנית מפלחת את צדו. השיעור הוא שמקום הכאב הוא גם זה של הסליחה, צריך למות בכדי להיוולד מחדש. ישוע הוא כפרת העוונות של המין האנושי, שה המועלה לעולָה, והוא מלמד שצריך לסלוח לאחרים בכדי שייסלח לנו.

ההרים הקדושים של פיימונטה ולומברדיה (Sacri Monte)

בשיפולי האלפים, מצפון לשפלת הפו ואזור הערים של מילאנו וטורינו, נמצאים תשעה הרים קדושים שבראשיהם מנזרים. אלה הם אתרי מורשת עולמיים, יצירות דתיות שהיו חלק מהקונטרה רפורמציה ונבנו החל מהמאה ה-16 – אתרים נפלאים, הנמצאים במקומות הכי יפים בטבע ומתמזגים עמו מבחינה אדריכלית. לא תמצאו בהם את התיירים ה”רגילים”, אך כן תמצאו בהם יצירות אמנות נפלאות, פינות שקטות, חוויה של קדוּשה, ברבים מהם יש מסלול העוקב אחר המסתורין השונים של הרוזרי, הרבה קפלות שכל אחת מהן מוקדשת למסתורין אחר.

התפישׂה של הר קדוש מתפתחת בנצרות של המאה ה-14 ומתבטאת בספרים כגון הקומדיה האלוהית של דנטה. היא כמובן עתיקה הרבה יותר וקיימת בכל הדתות ובכל התקופות ההיסטוריות. לפי מירצ’ה אליאדה, הסמל של הר קדוש הוא ארכיטיפי ומייצג את מעשה הבריאה, הזמן שמעבר לזמן, המקור ששואף להתחדש ושאליו אנחנו רוצים לשוב. ההר הוא ציר עולם המחבר בין מישורים – שמיים וארץ. הטיפוס על ההר סימל בנצרות את המסע הרוחני של האדם מהאדמה אל השמיים. ההר הקדוש מסמל את הכנסייה, את הקדושה, את ירושלים השמימית, מקום הבריאה הנצחית.

ההר הקדוש בוורָאלו (Varallo)

האתר החשוב והקדום ביותר מבין תשעת ההרים הקדושים הוא ההר הקדוש של ירושלים החדשה בוורלו, שנמצא מעל העיירה Varallo Sesia, על צלע הר “שלושת הצלבים”. ההר נמצא לא רחוק מאגם אורטרה (Ortra), שסביבו יש כמה אתרים נוצרים חשובים, במיוחד בהקשר הפרנציסקני, כמו ההר הקדוש של אורטרה, או האי עם מנזר השתקנים של San Giulio.

סיפור המקום מתחיל בנזיר פרנציסקני בשם Bernardino Caimi שחזר מארץ ישראל במאה ה-15, שם הוא היה מופקד על שמירת כנסיית הקבר ואחראי על המקומות הקדושים. הוא החליט להעתיק את האתרים שראה בישראל לאיטליה, לבנות את ירושלים השמיימית ליד מקום מגוריו במילאנו. המקום נועד גם עבור אלו שלא יכלו להגיע לישראל, כך שיוכלו לפחות ליהנות מאמנות ומייצוג המקומות הקשורים לפעלו של ישוע. עשרות קפלות נבנו לציון האירועים והמקומות השונים בחייו של ישוע ועוטרו בציור ובפיסול ריאליסטים, באופן המחייה את סיפורי התנ”ך והברית החדשה ומעורר את רגשות המבקרים.

הביקור באתר מתחיל במסלול ביער שבו מסתתרות קפלות המספרות את הסיפור של ישוע. בראש ההר יש שתי רחבות בין בניינים עם מרפסות, שבהן מיוצגים אירועים שקרו בירושלים, בבחינת שחזור של העיר. בנוסף לכך יש במקום בזיליקה המוקדשת לעלייתה לשמיים של מריה. המקום הפך להיות מודל להרים הקדושים שהוקמו לאחר מכן. ההר הוא מסלול מיסטי שדרכו עולי הרגל מתחברים לסיפור של ישוע. יש בו 45 קפלות מעוטרות בפרסקאות, ומעל 800 פסלים שנעשו על ידי אמנים שונים בתקופות שונות, במיוחד במאה ה-16, תקופת הקונטרה רפורמציה.

ההרים הקדושים של אורטה, אוסוצ’יו ווורזה

ליד אגם אורטה עצמו נמצא ההר הקדוש אורטה (Orta), שנקרא גם הר פרנציסקוס הקדוש. הוא נמצא במיקום נופי נפלא ושייך למסדר הפרנציסקני, והוא מיוחד בכך שהקפלות שבו (עשרים במספר) מוקדשות לסיפור של פרנציסקוס מאסיזי. זהו מקום טוב להתחבר לאנרגיות של הקדוש המפורסם, שביקר כאן.

ליד אגם קומו נמצא ההר הקדוש אוסוצ’יו (Ossuccio), במיקום נופי נפלא. חמש-עשרה הקפלות שבו מוקדשות למסתורין של הרוזרי. הן נבנו במאה ה-17 לאורך שביל עלייה ביער המוביל לכנסיית מריה בדמות הבתולה המבורכת של סוקורסו (Soccorso) – הופעה של מריה במאה ה-14 שעוזרת לרפא אנשים, בראש ההר. בקפלות יש מעל 230 פסלים של חימר וסטוקו וכן ציורי פרסקאות בסגנון הבארוק. זהו מקום טוב להתחבר למשמעות האלגורית של האירועים השונים בחייהם של ישוע ומריה דרך המדיטציות של הרוזרי.

עוד מקום שבו אפשר להתחבר לרוזרי הוא ההר הקדוש של וורזה (Varese), שנבנה במאה ה-17 על ידי נזיר קפוצ’יני, בעזרת הקהילות המקומיות, החיות מסביב לאגם ובעיירה וורזה הסמוכים. לצידי דרך העלייה להר שאורכה שני קילומטר, יש 14 קפלות שונות, המוקדשות כל אחת מהן לאחד מהמסתורין של הרוזרי. בראש ההר יש כפר קטן, ובו כנסייה המקודשת למריה מלכת השמיים, שהיא המסתורין ה-15. בנוסף לכנסיות תמצאו במקום מוזיאון קטן, מסעדות, מקומות לינה ומנזר.

ההר הקדוש של הבתולה מאורופּה (Oropa)

מעל ביאלה ולא רחוק מעמק האאוסטה ואִיוֵורֵיאַה (Ivrea) נמצא ההר הקדוש של הבתולה המבורכת מאורופה. זהו האתר החשוב ביותר באזור האלפים לפולחן מריה, שהוא גם ההר הגבוה ביותר (1,200 מטר) מבין ההרים המקודשים. המקום נבנה במאה ה-17 בתמיכת מלכי סבויה, והוא מוקדש לפסל המדונה השחורה[1] (העשוי מעץ ארז), שלפי האגדה פוסל על ידי לוקאס והובא לעיר ביאלה הסמוכה מהמזרח התיכון על ידי הקדוש אוסביוס מוורצ’לי (Eusebius of Vercelli) במאה ה-4 לספירה. אלא שבגלל רדיפות הנוצרים על ידי דיוקלטיאנוס הוא היה צריך להחביא את הפסל בתוך סלע בהרים. עם סיום הרדיפות כשבאו להחזיר את הפסל למקומו, התברר שמשקלו עלה עשרות מונים ואי אפשר להרימו, וכך הוא נשאר בתוך גומחה בסלע, וסביבו נבנו מקומות פולחן נוצריים. במילים אחרות, הבתולה בחרה מקום יפה בהרים (שהיה מקודש קודם לכן לאלוהות הנשית הקדומה) בכדי לשכון בו.

בימי הביניים נבנתה באורופה כנסייה שמכילה את הסלע והפסל, ובמאה ה-17 נבנו במקום קתדרלה גדולה, ספרייה, ארמון למלכי סבויה, מתחם דתי ומקום לנזירים, ואפילו שער מונומנטאלי (במאה ה-18) ובית קברות לאצילי ביאלה, בו מופיעים הרבה סמלים של הבונים החופשיים. בזמן הזה נבנתה בזיליקה נוספת גדולה יותר, שגובה הכיפה שלה הוא 80 מטר והיא יכולה להכיל יותר מ-3,000 איש, וכן מבני שירות לעולי הרגל הרבים ובהם מסעדות, בתי קפה, גנים בוטניים, חנות צמחי מרפא ואפילו פארק שעשועים לילדים. ממגרש החניה של המתחם יש רכבל העולה למרומי ההרים ומגיע לפארק הרפתקאות, למסלולי הליכה בין אגמים אלפיניים בקיץ, ולאתר סקי קטן בחורף.

אל המתחם בראש ההר מובילה דרך קדושה שלאורכה 12 קפלות בסגנון בארוק, המוקדשות לחיים של מריה, ובהן פסלים וציורים מרהיבים שרובם נעשו במאה ה-18 על ידי שני אחים, ציירים מפורסמים בשם ג’ובאני ואנטוניו ד’אנריקו (Giovanni and Antonio D’enrico). הקפֶּלה האחרונה מייצגת את גן העדן ומביאה את האמנות המקומית לשיא.

כמיליון איש עולים לרגל למקום כל שנה, וביניהם אנשי ביאלה הסמוכה, שאחת לשנה מבקרים את פסל המדונה השחורה כדי להודות לבתולה על הצלת עירם ממגפה במאה ה-17. אחת לחמש שנים הולכים עשרות אלפי אנשים בדרכי ההרים מפונטנמור (Fontainemore) בעמק האאוסטה הסמוך אל אורוֹפּה.

ההר הקדוש בלמונטה (Belmonte)

סקרה מונטה בלמונטה הוא הר קדוש מהמאה ה-18 שנמצא 50 ק”מ צפונה מטורינו. האתר הוקם על ידי נזיר ששהה בארץ ישראל מספר שנים, בהם עקב אחר מסע הייסורים (פסיון) של ישוע לאחר שחזר לאיטליה, הוא ניסה להעביר באמנות את מה שחווה. בסקרה מונטה בלמונטה יש מספר קפֶּלות הממוקמות לצדי שביל ביער, שבהן פיסול ייחודי מחימר, האופייני לאזור. הקפּלות הן התחנות של הוִויָה דולורוזה. באותה תקופה היו העולים לרגל להרים הקדושים מחיים תוך כדי כך את הדרמה של דרך הייסורים, המוות והתחייה של ישוע. בנוסף לפסלים יש בקפּלות ציורים של ישוע, מריה והקדושים. בראש ההר ניצבת כנסייה גדולה ומרפסת נפלאה הצופה אל הנוף.

מתחת להר נמצאת העיירה קוּאורניֶה (Cuorgnè) בפתח נהר ועמק האורקו (Orco), המוביל לפארק לאומי גרנד פרדיסו ולעמקי האלפים הדרומיים. במקום התגלו שרידי יישוב ניאוליתי חשובים. מעניין לציין שנהר האורקו נחשב בימי קדם למקור של חול עם גרגרי זהב.

ההרים הקדושים של כריאה, דומוסולה וגיפה

הר קדוש נוסף המוקדש למריה הוא זה של כריאה (Crea), שהוא בעצם לא הר, אלא גבעה הנמצאת סמוך לנהר הפו בלב יערות וגבעות, לא רחוק מטורינו. גם במקרה הזה, הקדוש אוסביוס מוורצ’לי (Eusebius of Vercelli) הביא למקום פסל של מריה מהמזרח התיכון, וסביבו התפתח מרכז פולחן של מריה כבר לפני אלף שנה. במאות ה-16–17 נוספה דרך קדושה המובילה למתחם ובה קפלות המוקדשות לרוזרי. קפלות נוספות נבנו במאה ה-19. בקפֶּלה העליונה של מריה בגן העדן יש יותר מ-300 פסלים והיא נחשבת ליפה מסוגה. הקפֶּלה התחתונה מקודשת לאוסביוס. צמוד לכנסייה היפה בראש ההר יש מנזר דומיניקני.

שני ההרים הקדושים הנוספים הם זה של דומודוסולה (Domodossola), הנמצא על מעברי ההרים של האלפים, סמוך מאוד לשוויץ, לא רחוק מהר המטרהורן, ומוקדש לפסיון של ישוע, וההר הקדוש של גיפה (Ghiffa), הנמצא סמוך לאגם מג’ורה, שנבנה במאה ה-17 ומוקדש לשילוש הקדוש.

[1] גם סנט ברנרד מקלרבו יונק חלב משדה של מריה, כפי שניתן לראות באמנות מהתקופה הזו. דבר זה היה בבחינת חילול קודש במאות שקדמו לכך.
[2] כמו האומנת דמטר, שמניקה את בן המלך באלאוסיס – אבל הפוך.
[3] האפיפיור יוחנן פאולוס השני הוסיף עוד חמישה מסתורין של הארה, כך שכיום יש עשרים.

[1] המדונה השחורה היא סמל של הנצרות המיסטית וקשורה למסדרי האבירים של הטמפלרים וההוספיטלרים