טיול בעקבות חמשת רזי המכאובים

חמשת רזי המכאובים (העצב)

הרזים של השמחה הובילו אותנו בעקבות מריה וישוע הילד מנצרת אל עין כרם, בית לחם, ולבסוף לאזור בית המקדש בירושלים; הרזים של האור הובילו אותנו בעקבות פעילותו של ישוע המבוגר בתמיכת מריה אל הירדן, ומשם אל אתרים שונים בגליל ולבסוף בחזרה לירושלים; הרזים של המכאובים והתפארת (הלל) משאירים אותנו בירושלים בכדי שנוכל לחוות את השלב האחרון בתכנית הגאולה האלוהית, והוא הניצחון על המוות. אלא שלפני כן אנחנו צריכים לחוות את המכאובים, לעבור בדרך הייסורים, ולהיות מוכנים לקורבן הגדול מכול של הצליבה. במילים אחרות, הרזים של המכאובים מלמדים אותנו את השיעור הגדול ביותר בחיים, והוא השיעור על ויתור והקרבה.

העולם שלנו הוא עולם של דואליות, שבו יש גם שמחה וגם כאב. וכך, לאחר הרזים של השמחה והאור ולפני הרזים של התפארת, אנחנו מגיעים אל רזי העצב או המכאובים. באנגלית הם נקראים Sorrowful Mysteries התלבטתי אם לתרגם אותם ל"רזים של הצער" או ל"רזים של הכאב" ולבסוף בחרתי בנתיב ביניים ואנחנו נקרא להם ה"רזים של המכאובים".

לאחר הסעודה האחרונה מגיע זמן הייסורים של ישוע, הפסיון. דווקא כאן מגיעה אהבת אלוהים, שהיא המקור לישועה שלנו, לשיאה, במוכנות של ישוע לסבול עבורנו בשביל לכפר על חטאנו. ויחד עם זאת, רזי המכאובים מסמלים במידה רבה את המסע שכל אדם עושה בחייו, מה שנקרא במיסטיקה הנוצרית "הלילה האפל של הנשמה". הסבל של ישוע נותן לנו את הכוח והכלים לעבור את הפסיון שלנו. הסוד שטמון ברזים אלו הוא שבכדי לעבור את הפסיון נדרשת גם אמונה, מקום שיוכל להכיל את הדברים, להתבונן בהם מבחוץ בחמלה ולראות את התמונה הגדולה יותר, ואת זה מאפשרת נקודת המבט המריאנית, כלומר נוכחותה של מריה במאורעות האיומים הללו.

ברז של ההצגה במקדש אומר הנביא שמעון למריה: "ובנפשך תחתר חרב למען אשר תגלינה מחשבות לבב רבים", והכוונה היא שבזמן שישוע נצלב גם מריה נצלבת, חרב מפלחת את ליבה בראותה את המעשה הנורא שנעשה לבנה. היא נוכחת בזמן הצליבה וניתן רק לדמיין את הרגשתה, ולפי מסורות מאוחרות יותר היא גם פגשה את ישוע בזמן שנשא את הצלב.

למרות החרב שמפלחת את ליבה מצליחה מריה "לשמור בליבה את הדברים" ועל ידי כך לאפשר לעולם להמשיך ולהתקיים בשלושת הימים שבין מותו לתחייתו של ישוע. במילים אחרות, הנוכחות של מריה ברזי המכאובים היא חיונית. מריה תומכת, מכילה, מעודדת, ובזכותה אפשר לשאת את כל הרוע הזה. כשם שהאם מנחמת את הילד הכואב, כך מריה היא זו שמנחמת אותנו ובלעדיה הייאוש היה מנצח. היא זו שמאפשרת נקודת מבט אחרת, בזכותה אנחנו יכולים לקבל את הפרי של הפסיון, והוא קבלת רצון האלוהים, השפלה של החושים, שלטון ישוע בלב, סבלנות וסליחה.

וכאן המקום להרחיב על הקשר שבין רזי המכאובים ל-14 התחנות של דרך הייסורים (הוויה דולורוזה) הקתולית המופיעות בכל כנסייה: האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2, שהוסיף את חמשת הרזים של האור לרוזרי, הציע לחדש גם את המסורת של 14 תחנות הצלב. ולהחליף כמה מהתחנות המסורתיות שאין להן סימוכין בכתובים בתחנות אחרות, כך שהדרך כולה תתייחס יותר לברית החדשה ופחות למסורות מאוחרות יותר. הוא הציע שהתחנה הראשונה של דרך הייסורים (שנקרא לה מעתה "דרך הצלב") לא תהיה מקום המשפט של ישוע בפני פונטיוס פילטוס כפי שנהוג כיום, אלא מקום חבלי השאול בגת שמנים הקשורים לרז הראשון של המכאובים. התחנות של המשפט, ההלקאה בעמוד וכתר הקוצים, שהם תחילת הוויה דולורוזה כיום, הופכות להיות רק התחנות החמישית והשישית. התחנה החמישית של שמעון מקירינאה הופכת להיות התחנה השמינית. והתחנה האחת-עשרה של המסמור לצלב הופכת להיות התחנה העשירית.

יוחנן פאולוס ה-2, שהיה אוהד מריה מושבע, הציע שהתחנה השתים-עשרה תהיה הרגע שבו ישוע מקדיש (מפקיד) את מריה ויוחנן (התלמיד האהוב) אחד בידי השני לרגלי הצלב, באומרו "הנה אימך" (יוחנן י"ט, 26), ועל ידי כך קידש האפיפיור את מריה כאם כל האנושות והכניס מרכיב של הערצת מריה לדרך הצלב,[1] המבוסס על אירוע המופיע בברית החדשה. בתחנה קודם לכן מבטיח ישוע את מלכות השמיים לגנב הדום, ועל ידי כך מרומם, מכוון ומעדן האפיפיור את דרך הצלב אל הגאולה. בשנת 2000 הוא אישר הוספת תחנה נוספת, ה-15 במספר, לדרך הצלב והיא תחנת התחייה, ועל ידי כך משנה באופן סופי את דרך הייסורים לדרך המובילה לגאולה והארה. אפשר לראות ניצוצות של גאונות בחידושים שלו, חוש תיאטרלי ודתי מפותח, ויש הצדקה לפי דעתי לרצון לכנות אותו בתור ה"גדול".

מעניין לציין שחמש התחנות הראשונות של דרך הצלב החדשה קשורות להתכחשות לישוע. הראשונה היא חבלי השאול וההירדמות של התלמידים בגת שמנים, השנייה היא הבגידה של יהודה איש קריות, השלישית היא המשפט על ידי הסנהדרין, הרביעית היא ההתכחשות של פטר, והחמישית היא המשפט של פילטוס. רק משכוס התרעלה מתמלאת עד תומה יוצא מסע הצלב לדרך, כשאין ברירה, וגם זה רק לאחר שישוע מולקה וכתר הקוצים מונח על ראשו.

תהלוכת דרך הצלב שהציע יוחנן פאולוס ה-2 (שנקראת "דרך הצלב של הכתובים") התקיימה בפעם הראשונה ביום שישי הטוב של פסח 1991, כלומר תשע שנים לפני המילניום, ובאופן די מוזר זה נעשה מסביב לקולוסיאום ברומא. לפי עניות דעתי, דרך זו מוסיפה מימד רוחני יותר לפסיון של ישוע ומציגה אותו כמסע של התקדשות ולא רק כדרך ייסורים גרידא. דרך הצלב החדשה של הכתובים גם מציעה פתרון לפסיון, כפי שמופיע בתחנה ה-11, כשישוע מבטיח מלכות שמיים לגנב הטוב שמתחרט על מעשיו, ובתחנה ה-12 כשישוע מקדש את מריה כאימו של יוחנן ואת יוחנן כבנה של מריה.

חמשת רזי המכאובים הם מעין דרך ייסורים בזעיר אנפין עם מספר תחנות קטן יותר, אבל כאלו המופיעות כולן במסגרת דרך הייסורים החדשה של יוחנן פאולוס ה-2: הרז הראשון – חבלי השאול בגן, קשור לתחנה הראשונה של דרך הכתובים; הרזים השני והשלישי – כתר הקוצים וההלקאה לתחנה השישית; הרז הרביעי – נשיאת הצלב לתחנה השביעית; הרז החמישי – הצליבה לתחנה העשירית. חמשת הרזים הללו מובילים לרזי התפארת, שהראשון שביניהם, התחייה, הוא התחנה האחרונה בדרך הצלב החדשה.

השאלה הגדולה היא האם דרך הייסורים היא סבל מיותר, או שהסבל הזה נועד ללמד אותנו משהו, להכין אותנו לקראת חיים חדשים, ועל כך נותן המיסטיקן הנוצרי פטר דנוב (Dunov)[2] תשובה מפתיעה: אלוהים רוצה לפעול על ליבו וקרביו של האדם, לשנות אותם מבפנים, לטהר אותם, אבל האדם מתרוצץ כל הזמן ממקום למקום ומדבר לדבר, ואי אפשר לפעול עליו. לכן אלוהים ממסמר אותו לצלב, מקבע אותו במקומו, בכדי שיוכל לפעול ולשנות את תוכו. מכאן שהצליבה איננה דבר רע אלא שלב הכרחי בדרך, ואת הסבל הקשור אליה צריך לקבל באהבה מפני שהוא בא ללמד ולשנות אותנו.

רז חבלי השאול בגן – הפרי הוא קבלת רצון האלוהים

הרז הראשון של המכאובים נקרא "חבלי השאול בגן", ומיסטיקנים נוצרים מאוחרים יותר, כגון יוחנן של הצלב, קישרו אותו עם מושג שנקרא "הלילה האפל של הנשמה". זהו רגע קשה שכולנו צריכים לעבור בחיים ושבמהלכו אנחנו נדרשים למצוא את החוזק הפנימי שלנו. לאחר הסעודה האחרונה ירד ישוע מהר ציון לגת שמנים בעמק יהושפט, מקום של כרמי זיתים מחוץ לעיר, בכדי להיות קצת לבדו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, ישוע ידע מה עומד לקרות וביקש מאלוהים להעביר מעליו את כוס התרעלה. הוא גם ביקש מהתלמידים שהיו איתו שיישארו לצדו, אבל הם נרדמו מאחורי העצים, ועל כך נאמר "הנפש חפצה אבל הבשר רפה". חשוב להבין שהדרמה הזו איננה פרטית, ובוודאי שהתלמידים יכלו להישאר ערים, אלא שהם נרדמים כי מתחולל מאבק רוחני והם מסמלים את האנושות כולה שישנה. לכן בשלב זה ישוע לוקח על עצמו את כל הסבל האנושי ולכן הוא מזיע דם ומים.

הרז של חבלי השאול בגן מגלה לנו שכולנו צריכים לעבור בשלב זה או אחר במדבר, בארץ לא זרועה, דרך קשיים. הדרך היא לקבל את רצון האל, כפי שעשה ישוע באומרו "יֵעשה רצונך". לפי יוחנן פאולוס ה-2, ישוע נפגש במהלך השעה הקשה שלו בגן עם כל החטאים וכל הפיתויים בעולם, והתשובה שלו לאלוהים הייתה – "לא רצוני אלא רצונך יעשה" (לוקס כ"ב, 42), תשובה שלא נבעה מהחלק האלוהי שבו אלא דווקא מהחלק האנושי. וכך מספרת הברית החדשה: "כאשר יצא הלך כמנהגו אל הר הזיתים וגם תלמידיו הלכו אחריו, בהגיעו למקום אמר להם: 'התפללו שלא תבואו לידי ניסיון'" הוא פרש מהם כמרחק של זריקת אבן, כרע על ברכיו והתפלל לאמור, 'אבי, אם תרצה, העבר נא מעלי את הכוס הזאת. אך אל יהא כרצוני כי אם כרצונך'. אז נראה אליו מלאך מן השמים וחזק אותו, וכבוא עליו חבלי מות התפלל ביתר חזקה וזעתו היתה כנטפי דם יורדים על הארץ, לאחר שקם מן התפלה נגש אל התלמידים ומצא אותם ישנים מיגון. שאל אותם: 'למה אתם ישנים? קומו והתפללו כדי שלא תבואו לידי ניסיון'. עודנו מדבר והנה קהל אנשים, ואחד מן השנים-עשר הנקרא יהודה הולך לפניהם ומתקרב אל ישוע לנשקו. אמר לו ישוע: 'יהודה, בנשיקה אתה מוסר את בן-האדם?'" (לוקס כ"ב, 39-46).[3]

במהלך השעה הקשה מבקש ישוע משלושה מתלמידיו הקרובים ביותר, אלו שהיו איתו בהר תבור, שיישארו איתו ויעזרו לו, אבל הם נרדמים. ההירדמות של התלמידים מסמלת את ההתכחשות של האנושות לבשורה. יש מעין כוח נגדי שמופיע בזמן שהבשורה קיימת ומעוור את עיני האנשים מלראות, בבחינת "עיניים להם ולא יראו", והם גם לא רוצים לשמוע, בבחינת "אזניים להם ולא ישמעו". ככל שהנס יותר גדול כך ההתכחשות יותר חזקה, מעין מנגנון הגנה, דיסוננס קוגניטיבי, שלא מוכן לקבל את העובדה שהמושיע כבר כאן. ולמעשה, כל מה שייחלנו לו כבר נמצא אבל הרוח חפצה והבשר רפה, יש בנו מנגנון של הרס עצמי וזהו במובן העמוק יותר מושג ה"חטא" הנוצרי. ייתכן שאם התלמידים לא היו נרדמים העולם היה ניצל גם בלי הקורבן והסבל של ישוע. ישוע פונה אליהם שלוש פעמים לפני שנגזר שהוא יימסר בידי חטאים, בדיוק כמו שפטרוס מתכחש לו שלוש פעמים לאחר מכן.

ברז של חבלי השאול בגן אפשר להרגיש את הבדידות של האדם מול גורלו. אנחנו באנו לעולם לבד ונצא ממנו לבד, החיים הולכים לכיוון אחד ובסופו של דבר נצטרך לתת את הדין לגבי מה שעשינו ומה שלא עשינו ושהיינו צריכים לעשות בעולם הזה, בנוסח הווידוי הנוצרי פרוטסטנטי. רז חבלי השאול בגן מפציר בנו להתעורר מתרדמתנו כדי שלא נפספס את הייעוד והגורל שלשמו הגענו לעולם. כל עוד אנחנו ישנים הרוע שולט בנו ובעולם והנשמה שלנו חווה ייסורי שאול במקום להיות בגן העדן. לכן הנזירים הנוצרים נשארו ערים בלילות שימורים, אלא שהם ידעו כי בכדי להצליח במאבק הם צריכים את עזרתו של אלוהים, ופנו אליו בתחינה ותפילה.

רז חבל השאול בגן מגלה לנו גם את דבר החולשה של האדם הנשען על רצונותיו שלו. הפתרון הוא לכוון להיות כלי בידי רצון גדול יותר, רצונו שלו. ברז הזה מציע ישוע פתרון למצב האנושי, והוא "יעשה רצונך", "יהיה כרצונך". כפי שמופיע במדיטציות סופיות של המסדר הנקשבנדי – "רצונך רצוני", או בחסידות – "אני כלי בידיך". פתרון נוסף שישוע מציע לתלמידים הוא תפילה מתמדת בכדי ש"לא תבואו לידי ניסיון". התפילה המתמדת של הלב מפקידה את האדם בידיו של האלוהים, כשאדם עסוק בגורלו ובייעודו השטן לא יכול לו, ואילו מי שמתבטל פותח פתח לחולשה.

ישוע הוא בעל אופי כפול, אנושי ואלוהי, והחלק האנושי שבו לא רוצה לסבול. מי האדם השפוי שייחל לצליבה? ישוע מתפלל כל כך חזק, שזיעתו נוטפת כנטיפי דם, אבל כשהוא מבין שאין ברירה הוא מקבל עליו את הדין באהבה. הפתרון של ישוע להליכה בגיא צלמוות, חצייה של מדבר השממה, הלילה האפל של הנשמה, חבלי השאול בגן, הוא לקבל את כל מה שבא, כולל הרגע של הבגידה והחולשה, באהבה. בהמשך הסיפור מתברר כי דווקא הקבלה ללא תנאים הזו היא שמאפשרת את הגעת הגאולה והתחייה, וזה נותן משמעות לסבל ונוחם שלא היה קיים במקומות אחרים בעולם העתיק. המעבר של האלוהות דרך הרזים של הסבל מחזק את נוכחות האור בעולם ומפיץ אותו למקומות החשוכים ביותר.

כשהגיעו לבסוף החיילים ביחד עם יהודה איש קריות בכדי לאסור את ישוע, בגד בו יהודה על ידי נשיקה בלחיו. לא די שהוא הסגיר את מורו ומטיבו למותו, אלא שהוא עשה זאת על ידי נשיקה (כך הוא זיהה את ישוע לחיילים), צורה נבזית ביותר של בגידה. התלמידים התעוררו והחלו להשיב מלחמה שערה, פטרוס אפילו הספיק לקצץ את אוזנו של אחד החיילים, אבל ישוע ביקש מהם לא להילחם אלא לקבל את המעשה כרצון האלוהים, לא להחזיר עין תחת עין, אלא לקבל את הכל באהבה.

וצריך לומר כאן דבר נוסף: המכאוב של חבלי השאול בגן הוא נפשי, לא פיזי. הוא נובע בראש ובראשונה מידיעה על משהו שקרה או עומד לקרות ובלתי אפשרי למנוע אותו, וכולנו מכירים את התחושה הזו. הרז של חבלי השאול בגן מלמד אותנו שהמכאובים הנפשיים הם לעיתים גרועים לא פחות מאלו הפיזיים, מכיוון שהם יוצרים בתוכנו שאול פרטי. ויחד עם זאת, הרז של חבלי השאול בגן מגלה לנו שיש לעיתים סיבות מאחורי הדברים שנדמים לנו חסרי הסבר, ושאנחנו לא יכולים להבין את פשרם בזמן שהם קורים. ישנה תכנית אלוהית שמובילה לכיוון כלשהו, ומה שחשוב זה לא רק מה שקורה בעולם הזה, אלא בעיקר כיצד הדברים נרשמים ומשפיעים בעולם שמעבר, בעולם הבא. בעקבות כך המכאוב נהיה יותר קל. סבל היה בעולם עוד לפני הופעת ישוע והנצרות, והוא חלק משמעותי בחיי האדם. החשיבות של רזי המכאובים היא שהם הופכים את הסבל לבעל משמעות ומחזירים לבני אדם את האמונה והתקווה בעתיד גם במצבים הקשים ביותר.[4]

המסלול בעקבות רזי המכאובים מתחיל במקום הנמוך ביותר בירושלים, כנסיית גת שמנים בעמק יהושפט, משם הוא ממשיך בתוואי דרך הייסורים של הכתובים עד לתחנה השנייה של דרך הייסורים המסורתית, והיא מקום ההרשעה, בתוך המתחם הפרנציסקני ברחוב הוויה דולורוזה, זהו מקום הרזים של ההלקאה וכתר הקוצים. בדרך מגת שמנים למקום ההרשעה אנחנו עוברים על פני מקום הרז של ההצגה במקדש (סנטה אנה), וסמוך אליו נמצא מקום הרז של המציאה במקדש (אקה הומו). משם אנחנו ממשיכים בתוואי הוויה דולורוזה עצמה וחווים את הרז של נשיאת הצלב הקשור לדרך כולה ולא למקום ספציפי כזה או אחר, בסוף הדרך נגיע לכנסיית הקבר, שהיא מקום רז הצליבה וגם מקום הרז הראשון של התפארת, הוא רז התחייה.

כנסיית גת שמנים

הכנסייה הנפלאה של גת שמנים היא שירה באבן ואחת מיצירות המופת של ברלוצ'י. זאת הכנסייה הראשונה שהוא בנה, והיא נחנכה ביחד עם כנסיית הר התבור ב-1924. הכנסייה נבנתה בסגנון ניאו קלאסי ועל יסודות רומאיים, יש בה פסיפסים בסגנון ביזנטי, אבל עיקר האמנות והאדריכלות מקורי לגמרי וקשור להבנה כי במקומות הקדושים שבהם התרחשו האירועים של הברית החדשה צריך ורצוי לבנות כנסיות שיבטאו את האירועים האלו, ולצורך כך התבניות והתכניות של המבנים צריכות להיות משוחררות מהחוקיות הרגילה. כנסיות מסוג זה קיימות רק בישראל והן נקראות "כנסיות ביקור".

בכנסייה בגת שמנים מצליח ברלוצ’י לבטא בצורה נפלאה דרך האדריכלות והאמנות את הרז של חבלי השאול בגן. זה לא לילה אפל פרטי, אלא לילה אפל אנושי, וזה מתבטא בפסיפס שנמצא על הגמלון שמעל חזית הכניסה. בצד ימין שלו נראית אישה לבושה שחור מחזיקה בידיה (בסגנון הפייטה) ילד מת, ומאחוריה נראים אנשים מלאומים שונים כשהם מקוננים. האישה היא אירופה והילד המת הוא הקורבנות של מלחמת העולם הראשונה. הכנסייה נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והפסיפס מסמל את קורבנות המלחמה וחוסר התוחלת שבה. זה היה הלילה האפל של האנושות. בצד הגמלון נמצאים החכמים של ימי קדם, סוקרטס, וירגיל ואחרים, אוחזים בראשם ואחד מהם מחזיק ספר בידיו ועליו כתוב "בורוּת". באמצע הגמלון אישה מלאך פותחת ידיה, חציה מתאבלת, חציה מזמינה אותנו להיכנס פנימה, ומעליה אלוהים ומלאכים מחזיקים ספר ובו האותיות אלפא ואומגה. מתחת לגמלון יש ארכיטרב ועליו הפסוק "ישוע הקריב תפילות ותחנונים בצעקה גדולה ובדמעות אל היכול להושיעו ממוות, ואמנם נשמע בגלל יראת האלהים שבו" (אל העברים ה', 7).

רוב האמנים שהשתתפו בעיטור הכנסייה היו מאסטרים שבאו במיוחד מאיטליה, כולל אמן הפסיפס בגמלון (טימפנום) שבחזית ואומני הפסיפסים באפסיסים (שהושלמו ב-1949), ולו רק בשביל פסיפסים אלו כדאי לבקר בכנסייה. אלא שהאמנות הנפלאה לא מוגבלת רק לפסיפסים, בכניסה לכנסייה יש דלתות מברונזה משולבת בזכוכית כהה ועליהן תבליט עץ חיים סבוך השולח ארבע שלוחות אל ארבעה סמלים של מבשרי הבשורה. מעל הדלת יש כתובת מדברי ישוע לתלמידים בזמן השהות שלו בגת שמנים: "הישארו עימי ועשו כאן את הלילה", והיא כמו מזמינה את המבקר להיכנס פנימה ולהשתתף ברז של חבלי השאול בגן.

ואכן, הכניסה לכנסייה היא כמו כניסה לעולם חשוך ופראי, מעין ג'ונגל, העץ הסבוך מבטא במידה רבה את התוהו שהיה קיים בעולם לפני בואו של ישוע (זהו מוטיב צמחי הנמצא גם בכניסה לכנסיית הקבר). החלונות הכהים מאבן אלבסטר מכניסים פנימה אור כבד וסמיך בצבע סגול, המסמל מבחינת הליטורגיקה הנוצרית את מוטיב החרטה והחזרה בתשובה.

אולם הכנסייה גדול ונמוך יחסית ונותן תחושה של חלל גדול אחד, למרות שהוא מחולק על ידי שישה עמודים דקים. מעליו יש 12 כיפות קטנות ושטוחות המוקדשות ל-12 העמים שלקחו חלק במלחמת העולם הראשונה משני הצדדים, ושלאחר המלחמה החליטו לבנות יחדיו את הכנסייה. מסיבה זו הכנסייה נקראת גם "כנסיית כל העמים" והבנייה שלה נועדה להראות שאפשר גם אחרת, וללמד על ההבלות האנושית. בכל כיפה יש דגל של עם אחר, ביניהם ניתן לראות את דגלי צרפת, גרמניה, ארצות הברית, איטליה ואנגליה. על הרצפה יש פסיפסים, חלקם משוחזרים, של הכנסייה העתיקה שהייתה במקום.

בצד המזרח למול הר הזיתים ישנם שלושה אפסיסים, אחד גדול מרכזי ושניים קטנים משני צדדיו, לפני האפסיס המרכזי יש סלע טבעי המחובר לאדמה, מעין סלע קדוש שעליו נח ישוע בעודו מזיע דם ומים במהלך השעה הקשה שהוא עבר. הסלע מוקף מעין שבכה הנראית כמו גדר תיל נמוכה, ומזכירה לנו את קרבות החפירות הנוראיים במלחמת העולם הראשונה. אפשר גם לדמות את הגדר לכתר של קוצים. כך או כך, בפינות התיל (הגדר) לכודות שתי יונים כסופות, וביניהן יש זוגות יונים שחורות השותות מכוס התרעלה.

על הפסיפס שבאפסיס שמעל הסלע נראה ישוע כשהוא נשען על הסלע, התלמידים ישנים מאחורי עץ סמוך, והנוף כולו כאילו בוכה (בסגנון ואן גוך): העצים נוטים כלפי פנים, השמיים מנוקדים בעננים, אלוהים מביט ממעל ואוחז בראשו. הסלע והפסיפס הסוריאליסטי, גדר התיל והציפורים הלכודות בה, התאורה העמומה, כל אלו מגלים לנו על מצבו של ישוע ברגע חבלי השאול בגן. התחושה היא של לילה אפל היורד על הנוכחים ללא אפשרות להימלט.

יש רק מקום אחד שבו נמצאת התקווה והישועה, והוא הכיפה שמעל הסלע, שהיא אחת מ-12 הכיפות של הכנסייה, אבל שונה. מעל הסלע יש כיפה מוזהבת שבמרכזה עיגול כחול הנתמך על ידי מלאכים, ובו פתחים המכניסים את אור השמש והכוכבים פנימה. זהו מוטיב "השמש הרוחנית" שברלוצ’י חוזר עליו בהר תבור ובכנסיות נוספות. מה שהכיפה הזו מגלה לנו הוא שהפתרון ללילה האפל של הנשמה הוא אור רוחני, התמקדות בעולם הרוחני, שרק בו ניתן למצוא משמעות, צדק, גמול ותקווה. האמת היא שאיננו יודעים למה דברים רעים מתרחשים בחיים שלנו, מכיוון שהתשובה נמצאת בעולם אחר, ולכן הדרך היא לקבל את הכל באהבה.

באפסיס השמאלי (צפוני) של הכנסייה רואים את יהודה איש קריות בוגד בישוע בנשיקה, החיילים באים לאסור את ישוע כשבידיהם לפידים שהאור שלהם מבשר רעות. זה הרגע הקשה ביותר בשעה הקשה ביותר, ונדמה גם כאן שהרוע ניצח ואין מוצא. אבל האפסיס הימני (הדרומי) מציע פתרון: רואים בו את ישוע מתמלא באור רוחני ומוסר את עצמו מרצון לחיילים, השמיים כמו נפתחים ומתבהרים, העצים פונים החוצה במקום לסגור על התמונה פנימה, והכתובת שמתחת לפסיפס אומרת: "ויאמר אליהם ישוע אני הוא" (יוחנן י"ח, 5). זה הרגע שבו ישוע משלים עם גורלו. וכשסוף סוף מתעוררים התלמידים, לאחר שכל הדרמה הסתיימה ומנסים להשיב מלחמה שערה, פונה ישוע אל פטרוס, כשהוא שולף סכין, ומצווה עליו לא להילחם: "ויאמר ישוע אל פטרוס, השב חרבך אל נדנה הלא אשתה את הכוס אשר נתן לי אבי" (יוחנן י"ח, 11).

הכנסייה של גת שמנים היא מקום טוב להרהר בו במשמעות רז חבלי השאול בגן, אבל מקומות אפילו יותר טובים ממנה הם החצרות שלה, גן הזיתים שבתוך החצרות, והגנים של הזיתים והשטחים הפתוחים הסמוכים לכנסייה, שהרי ישוע חווה את חבלי השאול בגן ולא בתוך מבנה.

רז ההלקאה בעמוד – הפרי הוא השפלה של החושים וטוהר

רז ההלקאה הוא השני מבין רזי המכאובים: ישוע נאסר על ידי החיילים של הכוהן הגדול כיפא בגת שמנים ונלקח למשפט לפני הסנהדרין בביתו של כיפא בהר ציון. אבל היהודים באותה תקופה היו תחת שלטון רומאי, ואסור היה לבית הדין של הסנהדרין לגזור גזר דין מוות ללא אישור של הנציב הרומאי בישראל, לכן למחרת בבוקר יום שישי נלקח ישוע אל מקום מושבו של השליט הרומאי בכדי להישפט לפניו. בימים כתיקונם מושבו של הנציב היה בקיסריה, אבל בימי חג הוא עלה עם תגבורת של כוחות צבא לירושלים כדי להשגיח על רבבות עולי הרגל שהתאספו במקום. וכך מובא ישוע לפני פונטיוס פילטוס במצודת האנטוניה שמצפון להר הבית, נשפט לפניו למוות בצליבה ומתחיל משם את דרך הייסורים שלו אל מקום הצליבה, כשראשית דבר החיילים הרומאים מלקים אותו ושמים על ראשו כתר קוצים בחצר שלרגלי המצודה.

הרז של ההלקאה מגלה לנו כי לעיתים אנחנו צריכים לספוג את המכות של החיים, להרכין את הראש ולהמשיך הלאה, ולעיתים יש למכות האלו השפעה מרפאת, מטהרת, מכיוון שהם מחזירים אותנו למהות שלנו, למרכז, המסומל על ידי העמוד שאליו אנחנו קשורים. ישוע נקשר לעמוד ומוכה בשוטים על ידי החיילים הרומאים עד שכל גופו מתמלא פצעים. הוא סובל בבשר כדי לכפר לא על חטאי הבשר שלו, אלא שלנו. הרז של ההלקאה מראה לנו שכשהגוף מדוכא הרוח מתעוררת. וכך מסופר לנו בברית החדשה: "ואת ישוע הכה בשוטים וימסור אותו להיצלב" (מרקוס ט"ו, 15); "או אז לקח פילטוס את ישוע וייסרהו בשוטים" (יוחנן י"ט, 1).

פונטיוס פילטוס חשב שישוע לא אשם ורצה להסתפק בהלקאה ולשחרר אותו לביתו,[5] אבל ההמון רצה במותו וצעק "צלבו אותו", וגם זה סוג של הלקאה שהיא לא פיזית אלא נפשית. לאחר ההרשעה החיילים לעגו לישוע והתלוצצו על חשבונו. כל האירועים הללו, ובמיוחד החשיפה והפגיעה בגוף והכאב הבלתי נסבל שנלווה להלקאה, נועדו לשבור את רוחו של ישוע. זה היה בלתי נתפש שמשיח בן האלוהים יולקה כאחרון הגנבים, וככל הנראה פילטוס חשב שמראה שכזה יחליש את דבקות חסידיו ויגרום לו להתחנן על חייו. אך במקום זאת ההלקאה חיזקה את רוחו של ישוע והכינה אותו לבאות, והתלמידים נוכחו בכוחו הפנימי ואופיו העשוי ללא חת של אדונם ומורם שמסוגל לשאת את הייסורים בראש מורם, ונמלאו רגשי הערצה ותודה על שהוא סובל בשבילם (וכך גם המוני נוצרים ברחבי העולם כשהם חושבים על ההלקאה והרזים האחרים של המכאובים).

ההלקאה שספג ישוע בזמן הפסיון הביאה למנהג של הלקאה עצמית בקרב קבוצות נזירים החל מימי הביניים, כדרך לשבירת האגו ואמצעי להשפלת החושים שנתפשו כמפריעים למסע הרוחני וכמה שגורם לאדם להיות מרוכז בגוף במקום ברוח. אלא שלפי הבנתי והבנת רוב העולם הנוצרי הנאור, אלוהים ציווה עלינו לכבד את גוף האדם שנברא בצלם, והמנהג הנלוז של ההלקאה העצמית לא מכבד את גוף האדם, מנוגד לתורתו של ישוע ולא מקובל יותר על ידי הכנסייה. בנוסף לכך אין צורך שנלקה את עצמנו, שהרי אנחנו חוטפים מספיק מלקות ממאורעות החיים, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.

העמוד שאליו נקשר ישוע לא מוזכר בברית החדשה, אלא מסורת מאוחרת יותר, אבל כן היה מנהג מקובל להצמיד את המוכים לעמוד. המשמעות העמוקה יותר של רז ההלקאה היא שלפני שנהיה קשורים אל הצלב, ישנו שלב מוקדם יותר שבו אנחנו קשורים באופן זמני לעמוד וחווים מלקות שגורמות לנו לחולל את השינויים ההכרחיים בחיינו, ומכריחות אותנו להתחבר בחזרה לעצמנו. ההלקאה בזמן ההיקשרות לעמוד מכריחה אותנו לשאת את הצלב של חיינו אל המקום שבו ימות האני הישן שלנו בכדי להיוולד מחדש בעולם הרוחני.

המקום שנבקר בו ושקשור לרז ההלקאה הוא קפלת ההלקאה בחצר הפרנציסקנית, שהיא התחנה השנייה של הוויה דולורוזה.

כנסיית ההרשעה וכפיית הצלב

דרך הייסורים היא נתיב עלייה לרגל בעיר העתיקה בירושלים המוביל ממקום המשפט של ישוע, שהיה במצודת האנטוניה מצפון להר הבית ושהוא גם מקום ההרשעה, אל מקום הצליבה והתחייה בכנסיית הקבר. אבל בדרך כלל מתחילים את דרך הצלב בתחנה השנייה של הוויה דולורוזה שהיא מקום ההלקאה, הביזוי וכתר הקוצים. עולי הרגל הולכים מהחצר היפה של המתחם הפרנציסקני שבמקום אל כנסיית הקבר, בקבוצות שעוצרות בתחנות השונות, מתפללות ונושאות איתן צלב גדול באופן המחקה את מסע נשיאת הצלב של ישוע. התחנות שבדרך מסמלות אירועים שונים שקרו במהלך הפסיון, מסורת שהתחילה במאה ה-14 ושמאז התקבעה והתפרסמה, וכיום יש בכל כנסייה קתולית ציון של 14 התחנות של הוויה דולורוזה.

התחנה הראשונה של הוויה דולורוזה היא מקום המשפט וההרשעה, אלא שכיום שרידי מצודת האנטוניה ומקום הפרטוריום (מבנה מפקדת הלגיון ששמר על הסדר בירושלים, שם שפט פונטיוס פילטוס את ישוע) נמצאים בתוך שטח בית הספר המוסלמי עומריה וקשה להיכנס לשם. אם בכל זאת אתם מתעקשים, יש כבש שעולה מהרחוב אל דלת כחולה (צריך לבקש אישור), דרכה נכנסים לרחבה מוגבהת בתוך חצר בית הספר הצופה על רחבת הר הבית מצפון. אלא שזה לא מקום נוצרי ואי אפשר לקיים בו תפילות וטקסים.

למרגלות בית הספר, מצדו השני של הרחוב, נמצאת חצר גדולה ויפה ברשות הפרנציסקנים, וסביבה נמצאים בנייני קפלת ההלקאה וכתר הקוצים של ברלוצ’י, כנסיית ההרשעה וכפיית הצלב הפרנציסקנית, ומבני בית הספר הפרנציסקני למקרא, כולל מוזיאון ארכיאולוגי קטן. זה המקום האידיאלי להתפלל, לקיים טקסים ולהיערך למסע בוויה דולורוזה. בחצר ובכנסיית ההרשעה וכפיית הצלב ניתן למצוא מקום שבו נוכל להרהר ברז ההלקאה ובפרי הטוהר והשפלת החושים, החצר היא תחנת היציאה של עולי הרגל בדרך הצלב.

בצד הדרומי של החצר יש חומה הגובלת ברחוב ושער כניסה, בצד הצפוני אכסדרה ומעליה בנייני המוזיאון ובית הספר התיאולוגי. בצד המזרחי נמצאת הקפלה של ברלוצ’י שקשורה לרז של כתר הקוצים, ובצד המערבי כנסיית ההרשעה וכפיית הצלב שקשורה לרז של ההלקאה. לכנסייה מראה איטלקי מסורתי והיא נבנתה בתחילת המאה ה-20 בסגנון בארוק, מעליה חמש כיפות ובהן חלונות צבעוניים עם אירועים מהפסיון של ישוע. באפסיס המרכזי יש שילוב של ציור ופיסול של ישוע יורד במדרגות הקדושות כשפונטיוס פילטוס מתבונן בו מלמעלה.

לפי המסורת הנוצרית היו מדרגות שהובילו מהרחבה לפני מצודת האנטוניה (מקום החצר הפרנציסקנית) אל תוך המצודה עצמה (מקום בית ספר עומריה), שם ישב הנציב פונטיוס פילטוס ושפט את העבריינים. ישוע עלה על המדרגות הללו בדרכו אל המשפט וירד בהן לאחר שהורשע. לימים הובאו המדרגות הללו, שנקראות "סקלה סנטה" (Scala Sancta) על ידי הלנה המלכה במאה ה-4 לספירה אל רומא והן הוצגו בארמון של האפיפיורים. כיום הן חלק ממתחם בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו שברומא ואנשים עולים אליהן ועליהן לרגל.

ברצפת כנסיית ההרשעה וכפיית הצלב ניתן לראות את אבני המרצפת של הרחבה שהייתה מתחת למצודת האנטוניה ושממנה עלו המדרגות (50 מטר מזרחה משם היה בעבר המקום המקורי של המדרגות הקדושות). באפסיס המרכזי של כנסיית ההרשעה וכפיית הצלב ניתן לראות ייצוג שלהם, כשמשני צדדי האפסיס יש שני אפסיסים קטנים יותר ובהם מזבחות ופסלים של ישוע לובש את כתר הקוצים ונושא את הצלב, ומדרום להם תמונה משולבת בפיסול של יוחנן מונע ממריה לראות את ישוע מוכה ומבוזה בתוך המתחם.

מחוץ לכנסיית ההרשעה וכפיית הצלב יש אכסדרה הגובלת במתחם המבנים של בית הספר למקרא הפרנציסקני. מדובר במתחם מלבני וגדול שבו יש גם בית ספר לתאולוגיה ומוזיאון שמרכז חלק מהממצאים של החפירות העצמאיות שהתנהלו בארץ ישראל. במוזיאון יש מצגת אור-קולית המוצגת בחדרים תת-קרקעיים שבהם רואים את השרידים העתיקים ואת סלע היסוד, באולמות אלו ריכזו ממצאים המספרים על שקרה במקום ועל הפסיון של ישוע.

בסמוך למתחם הפרנציסקני וממזרח לו נמצאת הבזיליקה והקשת של אקה הומו, אותה קישרנו לרז של מציאת ישוע במקדש, ומיד אחריה דלת המובילה לחללים תת-קרקעיים וכנסייה יוונית אורתודוקסית. היוונים טוענים שזה היה בית הכלא של המצודה, ושם הוחזק ישוע בלילה שלפני שפיטתו. כל המקומות שהוזכרו עד כה קשורים למכות שסופג ישוע, בין אם באופן פיזי ובין אם נפשי. העולם מתכחש לו, רודף אותו, בז לו ומענה אותו על לא עוול בכפו, וישוע מוכן לקבל את כל זה על עצמו בכדי לכפר על חטאי המין האנושי.

המחשבה על רז ההלקאה במסגרת תרגול הרוזרי מביאה אדם להשפלת החושים, ובאופן פרדוקסלי להיטהרות. כנסיית ההרשעה וכפיית הצלב, החצר הפרנציסקנית וגם המתחם היווני אורתודוקסי התת-קרקעי הסמוך (כלא ישוע), הם מקומות טובים להתחבר להרהור הזה.

רז כתר הקוצים – הפרי הוא שלטון ישוע בלב

הרז של כתר הקוצים הוא השלישי מבין רזי המכאובים, והכתוב מספר לנו שזו הייתה הדרך של החיילים ללעוג לישוע: "אז לקח פילטוס את ישוע והלקה אותו. החילים שמו על ראשו עטרת שקלעו מקוצים והלבישוהו גלימת ארגמן, ניגשו אליו ואמרו: 'שלום לך מלך היהודים!' וסטרו על פניו" (יוחנן י"ט, 1-3).

על פניו יש לנו כאן סיפור של עינויים וסבל, שאצל הנוצרי המאמין נתפשים ככפרה על עוונותיו, מעשה עילאי של הקרבה מבחירה של ישוע מתוך אהבתו את המין האנושי, ואז נשאלת השאלה: אם ישוע מוכן לסבול את כל זה בשבילנו, מי אנחנו שנתלונן על קשיי החיים?

יחד עם זאת, לכתר הקוצים יש משמעות עמוקה יותר, הוא מסמל את כפיות הטובה של העולם הזה שבו לעיתים השקעה רבה יורדת לטמיון, רשעים מצליחים ואנשים נושכים את היד שמאכילה אותם. במקום שאנשים יקבלו את ישוע בכתר של זהב, הם קיבלו אותו בכתר של קוצים, לעגו לו והרשיעו אותו, ולמעשה בזאת הרשיעו את עצמם. הרז של כתר הקוצים מגלה לנו איך להתמודד עם כפיות הטובה של העולם, היבט של החיים שכולנו צריכים להתמודד איתו בשלב כזה או אחר.

ישוע הוא בן האלוהים שהגיע לאדמה בכדי לעזור לנו למצוא את הדרך לגאולה, הוא אהבה טהורה של האב את בריאתו, חלק מהאלוהות עצמה, משיח וגואל ישראל והעולם, והציפייה הייתה שאנשים יישאו אותו על כפיים ויכתירו אותו בכתר מלכות, כתר ישועה, אלא שבמקום זאת רדפו אותו וכפו עליו כתר של קוצים.

משמעות עמוקה נוספת היא הקשר לעונש שקיבל אדם בגן עדן, וכך כתוב: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', 17-19). לא מספיק שהאדם צריך לעבוד את האדמה בזיעת אפיו, שהוא משקיע את כל כוחו ונשמתו, בסופו של דבר התוצאה של עבודתו היא קוץ ודרדר במקום תאנים וענבים. זו כפיות הטובה של העולם, שגומל לנו על עבודתנו בקוצים ונושך את היד המאכילה אותו. וכך כתוב בברית החדשה: "ולאחר ששרגו עטרת קוצים שמו אותה על ראשו, נתנו קנה ביד ימינו וכרעו לפניו כשהם מתלוצצים בו ואומרים: 'שלום לך, מלך היהודים!'" (מתי כ"ז, 29).

החיילים לועגים לישוע, ואלו קוצים הננעצים בבשרו. ישוע לוקח על עצמו את סבל העולם, הוא בזוי ומנודה, חדל אישים, כפי שנכתב בנבואות ישעיהו, אבל אין זה אומר שהוא איננו המלך של העולם הרוחני, ובתור שכזה – יש לו שלטון על הלב שלנו. וזה מה שרז כתר הקוצים מלמד. העולם יכול לשלוט על גופך אבל לא על מחשבותיך וליבך, ולכן צריך לתת לקיסר את אשר לקיסר, גם אם משמעותה דבר היא עינויים ומוות, ולאלוהים את אשר לאלוהים.

בחצר הפרנציסקנית שבתחילת הוויה דולורוזה יש כנסייה קטנה שהקים ברלוצ'י, שהיא יצירת מופת אמנותית, ולמרות ששמה "קפלת ההלקאה", היא מבטאת באמנות ובאדריכלות שלה את הרז של כתר הקוצים.

קפלת ההלקאה

המיוחד בכנסיות של ברלוצ'י הוא בהיותן מספרות את סיפור האירוע שקרה במקום דרך האדריכלות, הציורים, הקומפוזיציה, החומרים, המערך הכללי של המבנה ועוד. הסיפור של כנסיית ההרשעה הוא סיפור הרשעות וכפיות הטובה של המין האנושי. בתוכה יש ייצוג מופלא של כתר הקוצים שמאפשר לנו להבין את הרז שקשור אליו.

החזית של הקפלה היא העתק של חזית קבר מרים שנמצא בעמק יהושפט, מבנה צלבני שנבנה על ידי הטמפלרים כמקום של מיסטריות נוצריות. השימוש באלמנט אדריכלי מקבר מרים מעיד על ההתייחסות של ברלוצ’י לרזי הרוזרי, שמביאים להבנה עמוקה ופנימית של האירועים בחיי ישוע בעזרת מריה ובהדרכתה. על קיר חזית הכניסה יש תבליטים של כלי העינויים ששימשו במהלך הפסיון, וכן פסוק מיוחנן: "כל אשר הוא מן האמת שומע לקולי" (יוחנן י"ט, 37). מעל הפתח יש קשת מחודדת ומעליה קשת נוספת ועליה גילוף של כתר קוצים גדול ומרשים.

חלל הכנסייה הפנימי מורכב משני חלקים קטנים, שווים ושלמים, שני ריבועים סימטריים. הריבוע הפנימי הוא אזור המזבח, מקום התרחשות הדרמה, והריבוע החיצוני הוא מקום הקהל. החלק הפנימי מוקף בשלושה קירות שבחלק העליון שלהם קבועים חלונות נפלאים של פסיפסי זכוכית צבעונית אומנותיים. בחלון המזרחי נראה ההמון דוחף את ישוע אל מותו, ולעומת זאת בחלון הדרומי ההמון מרים על כפיים את בר אבא השודד. התמונות משרות תחושה של טירוף ומצוקה, ומעבירות מסר של עולם הפוך שבו הרע נישא על כפיים והטוב נרדף.

בלילה שלפני המשפט אשתו של פונטוס פילטוס חלמה שאין בישוע עוון והפצירה בו לחון אותו, ובעקבות כך, וכנראה שגם בעקבות השיחה שלו עם ישוע, הוא פנה להמון בהצעה לחון אדם אחד כמנהג חג הפסח, מתוך מחשבה שהם יבקשו לחון את ישוע. אלא שבעולם מטורף כמו שלנו האנשים ביקשו שיחון את בר אבא השודד, וחפצו במותו של ישוע. מתוך מקום של הרס עצמי הם רצו לראות דם נקי נשפך לשווא, סגדו לאלוהי הכוח והאכזריות. בחלון הצפוני ניתן לראות את פונטיוס פילטוס רוחץ את ידיו, וזו הייתה בבחינת הצהרה שהוא אינו אשם בצליבת ישוע: "כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: 'נקי אנכי מדמו של זה. זהו עניינכם!'" (מתי כ"ז, 24).

מה שברלוצ’י אומר לנו בחלון הזה הוא שהאשמה בטירוף שאחז בעולם רובצת לא רק על אלו שעושים את המעשים, אלא גם על אלו האומרים כי הם לא ידעו, ובמיוחד על אלו שלא מוכנים לנקוט דעה ופעולה, וכי פילטוס אשם בכל המובנים הללו. יותר מכך, אקט שטיפת הידיים הוא מעשה של צביעות וטהרנות שרק מגביר את הרוע בעולם.

הצבעים שבחלק הפנימי של הכנסייה קודרים: חום, שחור, זהב, ומשרים תחושה של מועקה שמתעצמת מול הסצנות שבחלונות. הצבעים הכהים של אבני השיש בקירות וברצפה מכוונים את המבקר להביט למעלה, ושם הוא מגלה כיפה שטוחה ומוזהבת, ובה כתר קוצים ענק שבתוכו טיפות דם ודמעות. הגאונות של ברלוצ'י מביאה לכך שההרגשה של המבקר בכנסייה היא כאילו כתר הקוצים הענקי שבכיפה יושב עליו ואין מוצא, קצת כמו ההרגשה שנכפית על המבקר בכנסיית כל העמים בגת שמנים (הרז של חבלי השאול בגן).

גם בקפלת ההלקאה, כמו בכנסיית כל העמים בגת שמנים, המוצא היחידי מהמצב הבלתי אפשרי – המתבטא בטירוף של האנשים בחלונות, בצבעים הכהים והמעיקים של האבנים והמבנה, ובכתר הקוצים שנמצא מעלינו – חבוי בפתחים בצורת כוכבים שבכיפה, הנחבאים בין הקוצים של הכתר. פתחים אלו מחדירים פנימה אור שמיים כחול, וזה מלמד אותנו שהגאולה והתשובה נמצאות בתוך הסבל, במקום של החיבור לעולמות השמימיים והרוחניים, ולא משנה מהם האירועים כאן על פני האדמה. בתוך כתר הקוצים אפשר להבחין, בנוסף לפתחים בצורת כוכבים, גם בפרחים המסמלים את התקווה והאמונה, החיים החדשים שינבטו לאחר המוות. נדמה כאילו העץ היבש של הקוצים מכיל בתוכו חיים.

וכדאי לציין בהזדמנות זו שהרשעות של המין האנושי נקשרה בהיסטוריה הנוצרית עם האשמת היהודים, אלא שבוועידת הוותיקן השנייה הוחלט שהיהודים אינם אשמים יותר במותו של ישוע, אלא שמי שדרש את צליבתו זה המון העם, הכולל את כולם ומייצג את כלל המין האנושי.

הרז של כתר הקוצים מלמד אותנו שכולנו אשמים ולא יכולים לרחוץ בניקיון כפינו כל עוד אנחנו נותנים מקום בליבנו לרשעותו של העולם ומתכחשים לנוכחותו ומלכותו של ישוע, או אם תרצו לאפשרות של הקדושה. הרז של כתר הקוצים מלמד אותנו שהכתרים שבהם מכתיר אותנו העולם החיצון הם כתרי כזב שיביאו אכזבה בסופם. גם אם נוכתר כמלכים ונזכה בכל האושר והכוח שבעולם, בסופו של דבר נגלה שלא השגנו דבר וכל עמלנו הוא לשווא. ולכן לא צריך לשאוף לעמדה והשפעה כשלעצמן, לכתרי מלכות, אלא מוטב לשים את משעננו על שלטון וכוח אמיתי של ישוע בלב שלנו, גם אם כלפי חוץ נראה שכל שכרנו בעמלנו הוא כתר של קוצים.

קפלת ההרשעה היא אחת הראשונות שברלוצ’י בנה, והיא נחנכה ב-1929, כשנה לאחר כנסיית כל העמים. למרות גודלה הקטן היא מקום מתאים מאין כמוהו להרהר ברז של כתר הקוצים, ואין עוד מקום שמשתווה אליה מהבחינה הזו. גם אם זה אומר לחכות עד שתמצאו שעה פנויה, אני ממליץ לא לוותר על זמן איכות בתוך הקפלה, שם ניתן לעמוד בסמוך למזבח ולהרגיש איך כתר הקוצים שבתקרה נמצא על ראשנו ודוקר את ליבנו מפני חוסר הצדק של העולם. ולאחר ששמנו על ראשנו את כתר הקוצים, כדאי להבחין בכוכבים ובפרחים שבין הקוצים ולהתמלא בשמחה לרגל ההבטחה של חיי נצח, שמבטלת את הקשר כפוי הטובה שלנו לאדמה.

רז נשיאת הצלב – הפרי הוא סבלנות בנשיאת פורענויות

הרז של נשיאת הצלב הוא המהות של הדרך הנוצרית. כל אחד מאיתנו נושא את הצלב שלו, אצל האחד אלו הורים זקנים שצריך לטפל בהם, אצל השני זו מגבלת פיזית כלשהי, וכן הלאה. אבל מעטים מאיתנו נושאים את הצלב באהבה, ועוד פחות מזה יש מי שנושאים את הצלב עבור אחרים. ישוע נושא את הצלב ממקום ההרשעה וההלקאה אל מקום הצליבה באהבה ועבור כל המין האנושי, זהו הפסיון שלו, ובכל זאת הוא אומר: "מי שאינו נושא את צלבו ואינו בא אחרי איננו יכול להיות תלמידי" (לוקס י"ד, 27).

חשוב להבין כי הנוצרי המאמין חי בתחושה רגשית שונה מזו של אנשים רבים בימינו. רובנו חיים בתחושה שהעולם רוצה כל הזמן לקחת, ולכן אנחנו עסוקים בלהגן ולהדוף. הבנק דורש את שלו, הילדים, העבודה, שירות המילואים, השכנים, ומי לא. אבל הנוצרי המאמין חי בתחושה שיש מישהו המוכן לעשות בשבילו את הכל, שאוהב אותו, שסבל והקריב למענו בלי לדרוש תמורה, ואיש זה מגלם נתינה אינסופית שבאה מתוך אהבה ומאפשרת גאולה.

הקורבן של ישוע הוא אפשרות טובה ולא צפויה, חסד, מתנת חיים. הרז החבוי בקורבן הזה הוא שישוע קורא לנו להשתתף איתו בנשיאת הצלב ובצליבה. וכך, פרנציסקוס הקדוש, מייסד המסדר הפרנציסקני שאחראי על התחנות בוויה דולורוזה ועל המקומות הקדושים הקתוליים בישראל, מבקש מאלוהים שייתן לו את ההזדמנות לשאת את משאו של ישוע, לקבל עליו את עול הצלב והצליבה, אבל ראשית דבר שתינתן לו האהבה של ישוע בלבו בכדי שיוכל לעמוד בפורענות, וכך היה: פרנציסקוס זכה בנס הסטיגמטה, הפצעים של ישוע המופיעים בגופו כשהוא קשור לצלב, לא לפני שהוא הולך בעצמו בדרך ייסורים של סיגוף וחרטה.

הפרי של רז נשיאת הצלב הוא סבלנות בנשיאת פורענויות, ויש מי שאמר כי הסבלנות היא התכונה הגבוהה ביותר של האהבה. אדם שלם מסוגל לשאת באהבה את מאורעות החיים, כפי שעשו רבים מהקדושים לפנינו, ובראשם ישוע. לפי יוחנן פאולוס ה-2, כשאומרים "הנה האדם (האיש)" (יוחנן י"ט, 5) המשמעות היא שהמקור וההגשמה של האדם נמצאת בדוגמת ישוע. נשיאת הצלב איננה רק סבל מיותר, אלא גם הזדמנות לאהבה. הסבלנות בנשיאת הפורענויות נובעת בחלקה מהאהבה ובחלקה מההבנה שבזמן שהצרות קורות יש לנו הזדמנות לצבור אוצרות בשמיים.[6] דרך הייסורים מסתיימת בסופו של דבר, ואת הפירות של הסבלנות והאהבה שלנו אנחנו קוצרים במקום אחר.

ישוע חייב היה לעבור את דרך הייסורים בכדי להשתתף בגורל האנושי, ולהפיץ אור ונוחם גם בממלכות האפלות של הסבל. בקידוש הסבל נתנה הנצרות פתח של תקווה למיליוני אנשים סובלים, ובמקום ייאוש היא הביאה אפשרות של גאולה. כדאי להזכיר בהקשר זה כי גם הבודהיזם מתייחס לשאלת הסבל, אבל מכיוון אחר. הנצרות מכניסה לתוך הסבל אהבה וקורבן, נותנת לו משמעות רגשית, מחברת אותו לגורל וייעוד, ועל ידי כך פותרת אותו.

הדרך הטובה ביותר להרהר ברז של נשיאת הצלב היא לקחת את צלבנו על כתפינו (ממילא הוא כל הזמן איתנו), וללכת בעקבות ישוע בדרך הייסורים בעיר העתיקה.

דרך הייסורים

מאז תחילת הנצרות ניסו אנשים לזהות את המקומות שבהם עבר ישוע בימיו ורגעיו האחרונים, ובמיוחד את תוואי מסע נשיאת הצלב שלו ממקום המשפט ועד מקום הצליבה. לכאורה זה היה אמור להיות פשוט, אבל מכיוון שירושלים נחרבה במרד הגדול (37 שנים לאחר צליבתו של ישוע), ולאחר מכן פעם נוספת במרד בר כוכבא (135 לספירה), ובמקומה נבנתה העיר הרומאית איליה קפיטולינה שבה הנוצרים היו נרדפים, זה הפך למשימה קשה יותר.

עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית במאה ה-4 לספירה מזהה הלנה אימו של הקיסר קונסטנטינוס את המקומות הקדושים ומתחילה מסורת של הליכה בעקבות הפסיון של ישוע. התהלוכות הראשונות יצאו מגת שמנים ופנו תחילה אל הר ציון, שם האמינו שהיה ביתו של כיפא הכוהן הגדול, אליו הובא ישוע לאחר מעצרו. מהר ציון התהלוכות המשיכו אל מגדל דוד, שזוהה בתור מקום ארמונו של הורדוס והמצודה של האנטוניה, אליה נלקח ישוע למשפט ביום שישי בבוקר. במילים אחרות, אזור מגדל דוד נחשב למקום ההרשעה, ההלקאה, כתר הקוצים וכפיית הצלב, ומשם התחיל הפסיון, התחילו התהלוכות, עד למקום הצליבה בכנסיית הקבר. במסורת הביזנטית הקדומה אין תחנות לאורך הדרך, אלא הן חלק מהתפתחות מאוחרת יותר.

בימי מסעי הצלב משתנה המסלול של התהלוכות, ובמקום לצאת לכנסיית הקבר מהר ציון ומגדל דוד, מתקיימות תהלוכות היוצאות מהר הבית ובמיוחד מכיפת הסלע. באותה תקופה הר הבית היה המרכז הנוצרי השני בחשיבותו לאחר כנסיית הקבר, וכיפת הסלע הייתה המרכז והסמל של המסדר הטמפלרי ונקראה "מקדש האדון".

לאחר סיום מסעי הצלב חוזר הר הבית לשלטון מוסלמי, אבל הרעיון של תהלוכות ממזרח למערב, מאזור הר הבית לכנסיית הקבר נשאר. את הנוכחות הקתולית בארץ ישראל מקיימים הנזירים הפרנציסקנים הנהפכים לשומרי המקומות הקדושים ומקימים את הקוסטודיה דה טרה סנטה. החל מהמאה ה-14 הם מעצבים את מפות העלייה לרגל לארץ ישראל והגיאוגרפיה הקדושה, ובמסגרת זו הם מזהים את האזור המוגבה מצפון להר הבית כמקום ארמונו של הורדוס ומצודת האנטוניה, מגבשים את המסלול של הוויה דולורוזה שאנחנו מכירים כיום, וקובעים את 14 התחנות.[7]

מאז ועד היום, בכל יום שישי שהוא יום הפסיון והצליבה של ישוע, עורכים הפרנציסקנים תהלוכה שמחייה את הפסיון של ישוע, נושאים צלב גדול על גבם ואומרים תפילות בתחנות השונות. גם בשאר ימות השבוע יוצאות שיירות של צליינים הנושאים איתם צלבי עץ גדולים מהחצר היפה של המתחם הפרנציסקני בתחנה השנייה לכיוון כנסיית הקבר.

אומרים שהסבל מקרב את האדם אל עצמו. ובהקשר זה חשוב לציין שאמנם התהלוכות מתרחשות בציבור, אך דרך הייסורים היא מסע פרטי של האדם. התחנות שבדרך מעוררות תחושות פנימיות בתוכנו, הסבל של ישוע מחבר אותנו לסבל הפנימי שלנו, ולמרות זאת בתוך המכאוב אנחנו יכולים למצוא משמעות, והיא קשורה להבנה שכל זה מוביל למקום כלשהו, ושבסוף הדרך תהיה תחייה והיוולדות של משהו חדש. בדומה לכל לידה, גם זו קשורה בתחילתה לסבל וכאב. ההבנה הזו מובילה לסבלנות בנשיאת הפורענויות, ואין הכוונה לסבלנות פסיבית אלא לסבלנות הנובעת מידיעה ואהבה.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להעניק משמעות נוספת ל-14 התחנות מעבר למשמעות הרגילה, ובעיקר משמעות אלגורית ומיסטית. היו אף ניסיונות לסדר ולקבוע את התחנות מחדש, להוסיף תחנות או להוריד, והאיש הבולט בהקשר זה הוא כאמור האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2, שהציע להחליף חלק מהתחנות באופן שיצור מסלול הנשען ומסתמך יותר על הטקסט של הברית החדשה. אבל לא חייבים להיות אפיפיור בכדי ליצוק תוכן למסע הייסורים של ישוע, או בכדי לפרש אלגורית את נשיאת הצלב של ישוע. כולנו נושאים את הצלב שלנו, ואפילו אנשים בני דתות אחרות יכולים לנסות ולתת משמעות לתחנות (השלבים) השונות שבדרך. וזה בדיוק מה שאני עושה בספר שלפניכם.

וברוח זאת, ישנן כמה תחנות שעליהן אבקש להרחיב מכיוון שיש להן משמעות מיסטית עמוקה לתפישתי.

התחנה הרביעית היא המקום שבו ישוע פגש את אימו והיא נמצאת בקומת המרתף של כנסייה ארמנית קתולית שנקראת "כנסיית גבירתנו הדואבת". המסורת של מפגש מריה עם ישוע נושא את הצלב היא מאוחרת, אבל המקומיים יציגו זוג פסיפס ובו זוג רגליים, ויטענו שזה המקום שבו מריה עמדה וכי הפסיפס עתיק. מכאן והלאה פוגש ישוע בעיקר נשים, את ורוניקה בתחנה השישית, את נשות ירושלים בתחנה השמינית, ושוב את אימו בזמן הצליבה. נדמה כאילו העיקרון הנשי מכיל את ההקרבה של ישוע ונותן לה משמעות רגשית עמוקה. מעניין לחשוב, אם אכן ישוע פגש את אימו בתחנה הרביעית, מה היה השיח ביניהם?

התחנה החמישית היא מקום שבו מתחילה עלייה של הרחוב לכיוון הרובע הנוצרי, ושם כנראה ישוע התקשה בנשיאת הצלב ולכן הרומאים הכריחו אדם בשם שמעון מקירינאה שצפה במחזה לשאת את הצלב במקום ישוע. לפי כמה מהמקורות הגנוסטיים (תנועה מיסטית נוצרית מהמאות ה-2-3 לספירה שלה היו ספרי בשורה נוספים), ישוע ניצל את ההזדמנות, נעלם בקהל, ואף הגיע להודו וחי שם באושר ועושר על גיל 120, ומי שנצלב בסופו של דבר היה אותו שמעון מקירינאה.

הקתולים מקבלים את סיפור שמעון מקירינאה (אזור בצפון לוב, שם הייתה קהילה יהודית גדולה וחשובה) כפשוטו ורואים בו מודל אצילי למאמינים שנקראים לעזור לישוע לשאת את הצלב. ולא רק לישוע, אלא גם לאחרים, כל אחד והמשא שלו. לימים התפתח מושג הקשור לכך שנקרא "החלפה" (ראו בפרק על מרים בוארדי בהמשך), וכך כתוב: "ויהי בצאתם וימצאו איש קוריני ושמו שמעון ויאנסו אתו לשאת לו את-צלובו" (מתי כ"ז, 32). התחנה החמישית מצוינת על ידי שקע קטן בקיר במקום שעליו נשען ישוע היגע, ויש בה קפלה קטנה.

הלאה במעלה הרחוב נמצאת התחנה השישית, שם נכחה אישה בשם ורוניקה, שצפתה בישוע סוחב את צלבו וריחמה עליו. היא ירדה לרחוב וניגבה את פניו המזיעות במטפחתה. להפתעתה היא גילתה כי דיוקנו של ישוע הוטבע על המטפחת, שהפכה כמובן לחפץ מקודש חשוב בנצרות, שמתעד את דמותו האמיתית של ישוע (השם ורוניקה משמעו – Vero Icon הדמות האמיתית). הנס של הופעת הדיוקן במטפחת מהדהד את נס הבשורה וההתגשמות, והוא קרה כתוצאה מטוב הלב והרחמים שוורוניקה גילתה כלפי ישוע.

הנס של המטפחת לא מוזכר בברית החדשה והוא התפתחות מאוחרת, יש שזיהו את ורוניקה עם האישה שנוגעת בכנף בגדו של ישוע בכנרת ונרפאת. ישוע המופתע מרגיש שמישהי נמצאת שם, פונה אליה ואומר: "חזקי בתי אמונתך הושיעה לך ותושע האשה מן השעה ההיא" (מתי ט', 22). השיעור של ורוניקה ואותה אישה הוא שיש להתאמץ ולגעת בישוע, הוא מחכה לכך, ואם הרצון אמיתי אזי קורים דברים מופלאים.

במקום התחנה השישית של ורוניקה בנה ברלוצ'י קפלה קטנה ויפה השייכת ליוונים מלכיתים, לידה יש חדר ובו באופן המתאים ביותר נמצא בית מלאכה של ציור איקונות שמאוכלס על ידי כמה נזירות צרפתיות. במקרה שלהן, הפרצופים של ישוע והקדושים מופיעים בעזרת מברשת צבע על לוחות עץ. ויחד עם זאת, אם חושבים על כך הרי שציור הוא תהליך פלאי ומקודש, במיוחד אם הוא נעשה לפי המסורת של ציור האיקונות, אבל על כך בפעם אחרת.

בהמשך מעלה הרחוב נמצאת התחנה השביעית – שער המשפט, וקצת הלאה משם התחנה השמינית, שם פוגש ישוע כמה מבנות ירושלים שמרחמות עליו. וכך כתוב: "אחריו הלכו המון רב מן העם, וגם נשים שספדו וקוננו עליו. פנה אליהן ישוע ואמר: 'בנות ירושלים, אל תבכינה עלי, אלא על עצמכן בכינה ועל ילדיכן, כי הנה ימים באים' ויאמרו 'אשרי העקרות, אשרי כל בטן שלא ילדה ואשרי השדים שלא היניקו'. אז יאמרו אל ההרים, 'נפלו עלינו', ואל הגבעות, 'כסונו'; שהרי אם ככה עושים בעץ הלח, מה יקרה ליבש?" (לוקס כ"ג, 28-31).

זהו המגע האחרון של ישוע עם אנשי (נשות) ירושלים, שמרחמים עליו ומנסים לעזור לו לאורך הדרך, וזה בניגוד לדימוי של המון צמא דם שרוצה רק במותו. ישוע הוא העץ הלח, החי, ואילו אלו שלא מחוברים לאור הרוחני הם עץ יבש שלא נותן פירות וסופו להישרף. לפי המחשבה הנוצרית, בפני האדם יש שתי ברירות, או להצטרף לנשיאת הצלב של ישוע ולהיהפך להיות לחלק מעץ החיים, או להתכחש לו ולהישאר עץ יבש. ויחד עם זאת, חייבים לציין כי ועידת הוותיקן השנייה (שהיא הוועידה האקומנית האחרונה) קבעה כי יש אמת ודרך גם מחוץ לנצרות, ועל הנוצרים להוקיר את כל האמונות והדתות, ובמיוחד את הדת היהודית.

נראה לי שהן ההכרה והן ההתכחשות הן לא כלפי ישוע כאדם, אלא כלפי הרעיון שהוא מייצג. באלפיים השנים מאז מותו של ישוע עבר העם היהודי מסע ייסורים מידי הנוצרים וידע לקבל בסבלנות את כל הפורענויות, מתוך תקווה ואמונה בביאת המשיח ובניין ירושלים מחדש, וניתן לומר שהוא נשא את הצלב של הגולה בהצלחה מרובה. דרך הייסורים בפרט וירושלים בכלל הן מקומות טובים להרהר בהם ברז של נשיאת הצלב, בין אם זה הצלב של ישוע לפני 2,000 שנה ובין אם זה הצלב של עם שיוצא לגלות וסובל פרעות ופורענויות במשך 2,000 שנה, כך או כך הפרי של ההרהור הוא הערכה מחודשת לחוזקו של האדם, והייתי מוסיף לכך: תמיהה על חוזקו ועוצמת חיותו של העם היהודי.

הרז של הצליבה – הפרי הוא סליחה על פגיעה

הרז של הצליבה הוא מהות הדרך הנוצרית. זה אינו אירוע שהתרחש בעבר אלא תהליך שאנחנו צריכים לעבור לאורך החיים שלנו, ושבו עלינו להשיל את האני הישן, להרוג את האגו, בכדי להיוולד מחדש לעולם הרוחני. זהו המעבר המהותי והבסיסי ביותר בדרך הרוחנית, והוא קורה הן בהתייחסות לחיים כאל מכלול והן באופן ספציפי בכל שלב בחיים שבו אנחנו צריכים לוותר על חיי העבר שלנו בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא. כלומר הילד העוזב את הבית ומסיים את חיי המשפחה למעשה מת בחלק מהחיים שלו בכדי להיוולד מחדש לעולם העצמאות. וגם אצל ההורים יש חוויה של מוות כשהילדים עוזבים את הבית ומתחילים חיים חדשים. השיעור הוא לא להיאחז בקרנות המזבח, ולשחרר את מה שהיה.[8]

ישוע ממוסמר לצלב בידיו וברגליו, אבל ראשו נשאר חופשי, וזה מסמל את המצב שלנו בעולם הזה, שבו החלקים הפיזיים שלנו נשלטים על ידי חוקיו של עולם החומר אבל המחשבה נשארת חופשית. הצלב הוא סמל עתיק לעולם החומר (שבו יש ארבעה כיוונים, ארבעה יסודות, ארבעה מצבים), ואחת הפרשנויות של האדם התלוי על הצלב היא שהרוח שלנו רוצה להיות חופשיה אך כבולה לעולם החומר. המחשבה רוצה להגיע הביתה, אבל אנחנו תקועים בפקקים של תל אביב.

ישוע על הצלב הוא האדם במצב הקשה ביותר שלו, תלוי בין שמיים וארץ במצב של סבל, רגע לפני מוות בייסורים, ולמרות זאת הוא מעביר הנחיות למריה וליוחנן ומחבר ביניהם: "כשראה ישוע את אמו ואת התלמיד האהוב עליו עומד לידה, אמר לאמו: 'אשה, הנה בנך'. לאחר מכן אמר לתלמיד: 'הנה אמך'. מאותה שעה אסף אותה התלמיד לביתו" (יוחנן י"ט, 26). למרות מצבו ישוע אינו מרוכז בעצמו, ומבטיח לגנב הטוב הצלוב לידו שהוא ייפגש איתו בגן העדן: "אמן. אומר אני לך, היום תהיה אתה אתי בגן-עדן" (לוקס כ"ג, 43), ואף מבקש מאלוהים שיסלח למי שצלב אותו: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים" (לוקס כ"ג, 34). במילים אחרות, גם במצב הקשה ביותר יש לנו יכולת בחירה בין טוב ורע.

הפרי של רז הצליבה הוא סליחה על הפגיעה בנו. לפני שישוע עוזב את כדור הארץ הוא מוודא שלא השאיר אחריו אדמה חרוכה ומבקש סליחה ומחילה עבור אלו שפגעו בו, הוא סולח להם בעצמו ועל ידי כך לא לוקח איתו לממלכת השמיים אנרגיות שליליות של טינה ונקמה שרק היו פוגעות בו בסופו של דבר.

ביום שישי בשעה השישית מוסר ישוע את נשמתו לבורא ואומר: "אבי, בידך אפקיד רוחי" (לוקס כ"ג, 46), אלא שבמרקוס ומתי המילים האחרונות שלו הן: "אלי אלי, למה עזבתני" (מרקוס ט"ו, 34; מתי כ"ז, 46). נשאלת השאלה מדוע אלו הן המילים האחרונות שלו? הרי ישוע הלך אל הצליבה מרצון בכדי לכפר על חטאי המין האנושי. האם הוא לא היה יכול לבחור מילים "מתאימות" יותר, כמו למשל רבי עקיבא, שברגעיו האחרונים אמר: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", האריך באמירת "אחד", ומת.

אחת הפרשנויות הנוצריות המעניינות היא שישוע רצה לרדת לשאול בכדי לחלץ משם את נשמותיהם של הצדיקים, ולצורך כך הוא היה צריך לוותר על התקשורת שלו עם אלוהים, לוותר על הדבר החשוב מכול שבעזרתו אפשר לשאת את הכל, לוותר על התקווה. ישוע היה מוכן ללכת כל הדרך, למות מבלי ידיעה שהוא יקום לתחייה אחר כך, וכל זאת בכדי להביא את האור גם לעולם התחתון, ולכן הוא אומר ברגעיו האחרונים "אלי למה עזבתני".

לפי יוחנן פאולוס ה-2, אלוהים מוכן להוריד עצמו בשבילנו עד למקום של הצליבה על הצלב והמוות, ככתוב: "וישפל את נפשו ויכנע עד מוות עד מיתת הצליבה" (אל הפיליפים ב', 8). ישוע הוא כפרת העוונות של המין האנושי, שה המועלה לעולָה, ואם הוא מוכן לעשות כל זאת בשבילנו בכדי שיסלח לנו, השיעור שאנחנו צריכים ללמוד מכך הוא לסלוח גם לעצמנו וגם לאחרים.

קראו מאמר על כנסיית הקבר

בהקשר של רז הצליבה ורז התחייה

הגולגותא, קפלת הביזוי, קפלת הצלב, קפלת לונגינוס והקתוליקון נמצאים כולם בחלק המזרחי של מתחם כנסיית הקבר וקשורים לרז הצליבה. אלו המקומות הטובים ביותר להרהר ברז הזה לפני שניגשים אל הרוטונדה, שהיא מקום הקבר הקדוש, ואל החלקים המערביים של המתחם הקשורים לרז התחייה.

המסלול בעקבות הרזים של המכאובים לקח אותנו ממקום הבגידה והמצוקה הנפשית אל מקומות הביזוי והסבל, ולבסוף אל מקום המוות, יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת, ומעתה הכיוון הוא רק עלייה. מבחינה גיאוגרפית הלכנו ממזרחה של העיר העתיקה אל מערבה, מהמקום הנמוך ביותר בירושלים אל מקום שהוא מעין הר עולם ועליו נמצא עץ חיים (הגולגותא והצלב). ממקום שהוא מחוץ לחומות אל לב העיר העתיקה. המשך המסלול בעקבות הרוזרי יגלה לנו אתרים נוספים בירושלים הנמצאים כולם מחוץ לעיר העתיקה ומסביבה, רזי התפארת ייקחו אותנו אל המקומות הגבוהים ביותר בירושלים, ומשם אל השמיים ומעבר להם…