טיול בעקבות חמשת רזי התפארת (ההלל)

טיול זה הוא חלק מהמסלול בעקבות הרוזרי ובא לאחר ביקור באתרי הרזים של השמחה, הרזים של האור והרזים של המכאובים.

חמשת הרזים האחרונים ברוזרי קשורים לזמנים שלאחר מות ישוע ותחייתו, הם נקראים באנגלית Glorious mysteries, ובעברית בחרתי לתרגמם ל"רזי התפארת", מכיוון שזה הזמן שבו תפארת אלוהים מופיעה על פני האדמה: בתחייה, בעלייה לשמיים של ישוע ומריה, בירידת רוח הקודש, ובהכתרה של מריה כמלכת השמיים. אפשר לתרגם אותם גם כרזי ההלל, הרזים המפוארים, או רזי כבוד האלוהים, אבל ההקשר הדתי של המילה תפארת נראה לי יותר מתאים לתיאור רזים אלו.

חמשת הרזים של התפארת הם כולם מעשים פלאיים, על-טבעיים, ולאו דווקא פרשנות של מעשים ארציים או הופעה של האור דרך מעשים ארציים כפי שקיים ב-15 הרזים שקודמים להם. כאן אנחנו נמצאים כל כולנו בתחומי ממלכות הרוח. לאחר שנחשפנו לרזי החיים, אנחנו נחשפים כעת לרזי הנצח, לרזי הנפש.

לפי יוחנן פאולוס ה-2, הרזים של התפארת הם המטרות האסכטולוגיות של הכנסייה, חזון של העתיד לבוא באחרית הימים. המחשבה על דמותו של ישוע לא יכולה לעצור בדמות הצלוב, כפי שמופיעה בכל הכנסיות, אלא היא צריכה להמריא מעבר לזה אל דמות ישוע שקם לתחייה, היא צריכה להתבונן בתפארת ישוע. בהרהור על התחייה והעלייה לשמיים המאמין מגלה את הסיבות לאמונתו וזוכה באמונה, כשאליה מתלווה שמחה (הרגש הנומינזי של המקסים). אפשר רק לדמיין את השמחה של מריה והתלמידים בעקבות תחייתו של ישוע, ושההיווכחות בחיים החדשים שנולדו בו הביאה להיוולדות חיים חדשים גם בתוכם[1].

משמעות הרזים של התפארת היא החזרת העולם למצב המתוקן שלו לפני הנפילה, המצב הרוחני, זכייה בחיי נצח וניצחון על המוות. הפירות של הרזים הללו הם אמונה, תקווה, רוח הקודש וחסד.

מבחינת מסלול העלייה לרגל של הרוזרי, הרי שהרז הראשון של התפארת, התחייה, נמצא בכנסיית הקבר והוא הצד השני של הרז האחרון של המכאוב, הצליבה. לאחר מכן אנחנו יוצאים מחוץ לגבולות העיר העתיקה אל הר הזיתים, המקום הגבוה ביותר בירושלים, שם מתחרשת העלייה לשמיים, ממשיכים להר ציון, שם כבר היינו במסע שלנו בעקבות הרז של התקנת האוכריסטיה, אלא שהפעם נבקר באותו המקום בעקבות הרז של ירידת רוח הקודש, ולצורך הבידול בחרתי לציין רז זה בכנסייה סמוכה לחדר הסעודה האחרונה, הלוא היא כנסיית הדורמיציון. כנסייה זו קשורה גם לרז הרביעי של התפארת, והוא העלייה לשמיים של מריה, אבל האתר החשוב יותר בהקשר זה ושבו נבקר לצורך המסלול שלנו הוא קבר מרים בעמק יהושפט. לסיום המסלול בעקבות הרוזרי נבקר במנזר הרוזרי ברחוב אגרון שבירושלים המערבית, הקשור להתגלות נוכחית של מריה בתור מלכת השמיים, ובו יש ייצוג של הרזים כולם.

רז התחייה – הפרי הוא אמונה

מהותה של הנצרות היא התחייה של ישוע, אירוע שמסמל את הניצחון על המוות ותיקון העולם עד כדי אפשרות חזרתו למצבו הרוחני המקורי. הנס הנוצרי האולטימטיבי הוא התחייה. לא מספיקה התגשמות המילה בחומר, הופעת מלכות שמיים על פני האדם, או כל הניסים האחרים שישוע חולל, אלא מה שחשוב היא התחייה – הניצחון על המוות, אחרת אין טעם לכל שאר הדברים מכיוון שהכל בר-חלוף. התחייה היא היעד המרכזי שהאדם שאף אליו במשך כל הדורות, היא עונה על חיפוש אנושי נואש שמופיע בכל הדתות והתרבויות. לפי יוחנן פאולוס ה-2 המשמעות של האמונה הנוצרית היא התחייה, כפי שמופיע בפסוק: "ואם המשיח לא הוקם ריק שמועתנו וריק אמונתכם" (הראשונה אל הקורינתים ט"ו, 14).

ישוע נקבר ביום שישי אחר הצהריים, ולאחר מכן, בזמן השבת, אסור לפי המסורת היהודית לבקר בבית קברות, ולכן רק ביום ראשון לפנות בוקר מגיעה מריה מגדלנה למקום הקבר ומגלה שאבן הגולל שהייתה על הקבר הוזזה ממקומה וכי הקבר ריק. וכך כתוב בברית החדשה: "אחרי השבת, עם עלות השחר של יום ראשון, באו מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר, לפתע היתה רעידת אדמה חזקה, כי מלאך יהוה ירד מן השמים, נגש וגלל את האבן מן הפתח וישב עליה, מראהו היה כברק ולבושו לבן כשלג, ומפחדו נבהלו השומרים והיו כמתים. אמר המלאך אל הנשים: 'אל תפחדנה אתן. אני יודע כי את ישוע שנצלב אתן מחפשות, הוא איננו כאן, שהרי קם לתחיה כפי שאמר. באנה וראינה את המקום ששכב בו. לכנה מהר והגדנה לתלמידיו: “הוא קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם לגליל. שם תראו אותו, הנה אמרתי לכן'". הן עזבו מהר את הקבר ביראה ובשמחה גדולה, ורצו להודיע לתלמידיו. פתאום פגש אותן ישוע ואמר: 'שלום לכן'. הן ניגשו אליו, אחזו ברגליו והשתחוו לו. אמר להן ישוע: 'אל תפחדנה, לכנה והגדנה לאחי שילכו לגליל ושם יראוני'" (מתי כ"ח, 1-10).

לפי יוחנן יש רגע אינטימי בין ישוע למריה מגדלנה, כשהיא פוגשת אותו ולא מזהה אותו: "אחרי שאמרה זאת פנתה לאחור וראתה את ישוע עומד, אך לא ידעה כי הוא ישוע. שאל אותה ישוע: 'אשה, למה את בוכה? את מי את מחפשת?' הואיל וחשבה שהוא שומר הגן אמרה לו: 'אדון, אם אתה העברת אותו, אמר נא לי איפה שמת אותו ואני אקח אותו'" אמר לה ישוע: 'מרים!' אז פנתה ואמרה לו: 'רבי!' אמר לה ישוע: 'אל תגעי בי, כי עדיין לא עליתי אל האב, אולם לכי אל אחי והגידי להם: 'אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלהי ואלהיכם'" (יוחנן כ', 14-17).

הטקסט הזה הביא לפרשנויות מודרניות הטוענות שמריה מגדלנה וישוע היו נשואים, מכיוון שהיא קוראת לו "ריבוני" (שם לבעל), והוא אומר לה "אל תגעי בי" (כלומר היא נהגה לגעת בו). לפי פרשנות זו מריה מגדלנה הייתה צריכה להיות זו שתמשיך את הרוחניות הנוצרית אחר ישוע, תלמידתו הקרובה ביותר, וזה מתבטא במשפט: "לכי אל אחי והגידי להם אני עולה אל אבי ואביכם…". טענה זו מופיעה גם בספרות החיצונית הגנוסטית, ובמיוחד בבשורה על פי פיליפ והבשורה על פי מריה מגדלנה, שם מוזכר שישוע נהג לנשק את מריה מגדלנה על פיה (סמל למעבר הרוח, פנאומה, בימי קדם), ושהוא גילה לה סודות שלא גילה לאחרים.

לפי יוחנן, ישוע נגלה לעיני התלמידים באותו הערב בביתם ונופח בהם את רוח הקודש. אחד מהתלמידים שלא נוכח באירוע ונקרא "תומא המפקפק" מסרב להאמין שישוע קם לתחייה, ולכן ישוע נגלה להם בשנית לאחר שמונה ימים ואומר לתומא להניח את ידיו בפצעים שבידיו ובצידו. תומא קורא "אדוני ואלוהי" (יוחנן כ', 28) וישוע אומר בתגובה: "יען ראית אתי האמנת אשרי המאמינים ואינם רואים". הפרי של התחייה הוא האמונה, והרז של האמונה הוא האפשרות להגיע אליה גם בלי לראות, מכיוון שהיא קיימת בתוכנו.

השאלה היא מה עשה ישוע בזמן שבין הקבורה שלו ביום שישי והמפגש שלו עם מריה מגדלנה ביום ראשון בבוקר (הנוצרים מחשיבים את זה כשלושה ימים)? לפי רמזים בברית החדשה הוא ירד לשאול, שבר את שערי השאול וחילץ משם את נשמות הצדיקים. וכך כותב פטרוס: "כי גם-המשיח מת פעם אחת על-חטאתינו הצדיק בעד הרשעים לקרב אתנו אל-האלהים הומת בבשר ויחי ברוח: ובכן הלך ויקרא לרוחות אשר במשמר" (איגרת פטרוס הראשונה ד', 18-19). וגם: "לכן התבשרו גם המתים, כדי שישפטו כדרך בני אדם בבשר, אך יחיו כדרך אלהים ברוח" (איגרת פטרוס הראשונה ד', 6).

בעולם העתיק היו אנשים כגון אורפיאוס או הרקולס שירדו לשאול ועלו ממנו חזרה ועל ידי זה סייעו לנצחיותם ובדרך ניסו לחלץ משם גם אחרים, אבל אף אחד לא עשה זאת למען המין האנושי כולו. לפני הצליבה גם הנשמות הטהורות ביותר ירדו לשאול ולא הייתה אפשרות להגיע לגן העדן. כשישוע יורד לשאול הוא שובר את שערי השאול, ויש אזכורים שונים לכך שבימים שאחרי מותו אנשים רבים קמו לתחייה ונראו ברחובות ירושלים "והקברים נפתחו ורבים מן הקדושים ישני אדמה עפר נעורו: ויצאו מן הקברים אחר תחייתו ויבואו אל העיר הקדושה ויראו לרבים" (מתי כ"ז, 52-53). התחייה של ישוע היא גם התחייה של המין האנושי כולו, לא רק בהווה אלא גם בעבר. ישנם ציורים רבים שבהם רואים את ישוע בזמן התחייה מחלץ מהשאול את אברהם ושרה, או את אדם וחווה. שובר את דלתות השאול או את המכסים של ארונות הקבורה.

השאלה היא מדוע מריה לא נכחה במעמד התחייה, והכבוד ניתן למריה מגדלנה? והתשובה שאני יכול לחשוב עליה היא שלמריה כבר הייתה את האמונה בליבה והיא ידעה שישוע יקום לתחייה, ולכן היא לא הייתה צריכה להיווכח פיזית בתחייתו. ייתכן שהיא נכחה בבית של השליחים באותו מעמד וייתכן שלא, אך כך או כך מבחינתה ישוע היה תמיד נוכחות חיה. המקום להתחבר לרז של התחייה ולפרי האמונה הוא כנסיית הקבר בירושלים, ואם אתם לא מאמינים שישוע אכן קם לתחייה, רוצו לשם ותראו שהקבר ריק.

התחייה של ישוע עזרה לחיזוק האמונה בקרב התלמידים, וגם אתם הקוראים, אם הייתם פוגשים מישהו שקם לתחייה מן המתים הייתם מאמינים. אבל יש משמעות נוספת של התחייה, שהיא הרבה יותר גדולה מאשר התחייה האישית של ישוע. ניתן לומר כי התחייה היא פרפיגורציה לתחיית המתים שתבוא בסוף הימים, והיא מבשרת על האפשרות שקיימת עבור כל בני האדם לשוב למצב הרוחני שלהם. היא מאשרת את עיקרי האמונה היהודית בביאת המשיח ובגאולה, היא הסיכום של מאות אלפי שנות אמונה אנושיות. התחייה נושאת בחובה הבטחה של חיי נצח, ובינתיים נותר לנו רק להאמין.

לחצו למאמר על הרוטונדה בכנסיית הקבר

לפי מתי, בנוסף למריה מגדלנה נכחה במעמד התחייה גם מרים האחרת: "ואחרי מוצאי השבת כשהאיר לאחד בשבת באה מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר" (מתי כ"ח, 1). המסורת הנוצרית מזהה את מרים זו עם מריה אימו של ישוע. היא נמצאת ברקע של הסיפור מכיוון שעבורה זו לא הייתה הפתעה שישוע קם לתחייה. היא ידעה מי הוא עוד טרם נולד, ולכן מומלץ לנסות ולהתבונן על רז התחייה דרך עיניה האוהבות, השמחות והמאמינות, מצפות לראות את מה שהיא יודעת שיקרה ומרגישה זאת בליבה.

למרות שבלב שלה ננעצה חרב בזמן הצליבה, מריה הצליחה לשמור את ליבה שלם, טהור ומאמין בזמן הצליבה ולאחר מותו של ישוע. היא לוקחת אותו בזרועותיה לאחר שהוא מורד מהצלב, כפי שרואים באמנות הנפלאה של הפייטה, וכמו אלת אדמה קדומה מאפשרת את לידתו מחדש, את התחייה. אם חושבים על התחייה מנקודת מבטה של מריה, שהייתה עדה לכל האירועים שהתרחשו עם ישוע מיום לידתו, אזי מקבלים את הפרי של התחייה, והוא האמונה. המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בין האולמות והחללים השונים של כנסיית הקבר.

רז העלייה לשמיים – הפרי הוא תקווה

המשמעות העמוקה של העלייה לשמיים היא קיומו של החיבור בין העולמות, והאפשרות של כל אדם להפוך לאל לאחר מותו. לא מספיק לקום לתחייה בעולם הזה, אלא יש צורך להגיע לעולמות טובים יותר, וההבטחה היא שיש עולמות כאלו במחוזות העליונים. ישוע ניצח את המוות בעולם הזה וגם בשאול (העולם התחתון), אבל בכדי להשלים את הניצחון הוא היה צריך לחזור הביתה אל אביו, ולעלות לשמיים כישות של אור שמקומה לצדו של האלוהים ובין המלאכים.

וכך, לאחר שישוע קם לתחייה בירושלים, הוא מופיע במקומות שונים ברחבי הארץ ופוגש את התלמידים במשך 40 יום. בזמן הזה הוא מחזק את ליבם ואמונתם, מלמד אותם את הרזים של הדרך הנוצרית, מכתיר את פטרוס כמנהיג הקהילה אחריו,[4] ומעביר אותם תהליך שבסופו הם מסוגלים לקבל את הכוח והסמכות הרוחנית שלו. לאחר שהוא מסיים את משימתו הגיע זמנו לשוב הביתה והוא עולה לשמיים.

העלייה לשמיים קשורה לתפקידו החדש-ישן של ישוע כיושב לצד האלוהים ושולט על השמיים והארץ, ולשם כך הוא צריך לחזור למקומו הטבעי כחלק מהאלוהות, לעלות לשמיים. כשהוא רואה את התלמידים בגליל הוא אומר להם: "נתן לי כל שלטון בשמיים ובארץ" (יוחנן כ"א, 18). לפי מרקוס, ישוע נישא לשמיים: "ויהי אחר אשר דבר אתם האדון וינשא השמימה וישב לימין האלהים" (מרקוס ט"ז, 19). לפי לוקס האירוע התרחש באזור הר הזיתים: "הוא הוציא אותם עד בית עניה, נשא את ידיו וברכם בשעה שברך אותם נפרד מהם ונשא השמימה" (לוקס כ"ד, 50).

ברחבי העולם העתיק היו מסורות שונות על אנשים אלוהיים שמתו וקמו לתחייה, והחלק השני של הסיפור היה הפיכתם לאלים. בתרקיה העתיקה למשל (בולגריה היום) היה מורה בשם סבזיוס שהפך לאל וקם לתחייה לאחר מותו; ביוון דיוניסוס, שנולד לאם ארצית ואבא אלוהי, קם לתחייה לאחר שהטיטנים קרעו אותו לגזרים; גם ביהדות הייתה מסורת של אנשים שעלו לשמיים והפכו למעין מלאכים, ובמיוחד חנוך שהפך למטטרון, סגן של אלוהים. המסורת של העלייה לשמיים הופיעה בזמן האימפריה הרומאית בתור אמונת האפותאוזיס (Apotheosis), הפיכת אדם לאל לאחר מותו, ויוחסה לקיסרים.

העלייה לשמיים של ישוע מצוינת במרקוס ובלוקס, אבל מופיעה במלואה רק בספר מעשי השליחים, שם מסופר שישוע נגלה אל התלמידים במשך 40 יום ודיבר איתם על מלכות האלוהים, כלומר לימד אותם את הרזים ה"קטנים". וכך כתוב: "אחרי שאמר את הדברים האלה נשא מעליהם בעודם מסתכלים, וענן נטל אותו מנגד עיניהם. עודם מביטים השמימה בעלייתו, והנה שני אנשים לבושי לבן נצבו לידם, ואמרו: 'אנשי הגליל, למה אתם עומדים ומסתכלים אל השמים? ישוע זה אשר נשא מעליכם השמימה – בוא יבוא באותו אפן שראיתם אותו עולה לשמים'" (מעשי השליחים א', 9). כלומר ישוע יחזור מהשמיים לאותו המקום ובאותו אופן שבו הוא עלה, ולפי המסורת הנוצרית זה יקרה בבוא יום הדין.

המסורת הציעה ששני האנשים הללו היו משה ואליהו, אותם אנשים שהופיעו לצד ישוע במעמד הר תבור, ואילו אחרים הציעו שאלו היו מלאכים. העלייה לשמיים התרחשה מהר הזיתים מכיוון שזהו אותו מקום שממנו יבוא המשיח בסוף הימים ובו יתרחשו דברים מופלאים. כך לפחות לפי נבואות זכריה: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו וימה גיא גדולה מאד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" (זכריה י"ד, 4).

בפרק א' של ספר מעשי השליחים מוזכרת מריה בפעם האחרונה בברית החדשה: "אחרי כן שבו לירושלים מהר הזיתים, הקרוב לירושלים כדרך תחום שבת. באו כיפא ויוחנן ויעקב, אנדרי ופיליפוס ותאמא, בר-תלמי ומתי ויעקב בן-חלפי, שמעון הקנאי ויהודה בן-יעקב, ועלו אל העליה – המקום שנהגו לשהות בו. כל אלה התמידו בלב אחד בתפילה, הם והנשים ומרים אם ישוע ואחיו" (מעשי השליחים א', 12-14), ואפשר ללמוד מכך שמריה נכחה במעמד העלייה, ושהיא הייתה חלק מהחבורה הפנימית, אם לא המובילה בה.

לפי יוחנן פאולוס ה-2, ישוע עולה לשמיים להיות לימין אלוהים, ומריה זוכה לאותו המעמד כמה שנים אחריו, וזה מעין קדימון לתחיית המתים ביום הדין. הפרי של רז העלייה לשמיים הוא תקווה. תקווה ואמונה הן שני העמודים של מקדש הדת, שתי תכונות נשיות שהואנשו בספרות ובאמנות הנוצרית, כולל בכמה מן הכנסיות של ברלוצ'י. התקווה היא לחזרתו המחודשת של ישוע בסוף הימים וכינון מלכות שמיים על פני האדמה, לגאולתו של המין האנושי וחזרתם של בני אדם למצב גן העדן. האמונה נובעת מכך שזה כבר קרה בזעיר אנפין, בזמן הופעתו של ישוע בעולם, תחייתו ועלייתו לשמיים. מכיוון שישוע עלה לשמיים מהר הזיתים, זהו גם המקום המתאים ביותר להתחבר לרז התקווה, ובמיוחד השטחים הפתוחים שבו והאתרים הנוצריים בראשו.

כנסיות בהר הזיתים

המסע בעקבות הרזים של התפארת לוקח אותנו ממקום התחייה בכנסיית הקבר אל הר הזיתים שנמצא מזרחה משם, והוא הפסגה הגבוהה ביותר מסביב לירושלים. זהו המקום שממנו תתחיל הגאולה ותחיית המתים וממנו יבוא המשיח לפי המסורת היהודית, מקום שבו התרחשו אירועים רבים המופיעים בברית החדשה, כולל העלייה לשמיים של ישוע לפי הנצרות.

בתחילת השבוע הקדוש מגיע ישוע לירושלים מהר הזיתים רכוב על חמור לבן (כמו המשיח המיועד), הוא מבלה חלק גדול מהשבוע הקדוש בהר הזיתים, מייבש את התאנה בבית פגי, ומקים את לזרוס לתחייה בבית ענייה שבמזרח הר הזיתים. הוא בוכה על מר גורלה של העיר במקום שבו היו מקריבים את הפרה האדומה וכיום נמצאת שם כנסיית הדמעה, מתארח בבית של מרתה ומרים, ועוד. לרגלי הר הזיתים הוא מעביר את שעותיו האחרונות כאדם חופשי (בגת שמנים) וחווה את חבלי השאול, וממרומי הר הזיתים הוא עולה לשמיים.

כיום יש כנסיות יפות ורבות בהר. בראשו נמצא מקום העלייה לשמיים של ישוע, ולידו מתחם "אבינו שבשמיים" – מנזר, כנסייה, חצר גדולה ומערה.

"אבינו שבשמיים" הוא שם התפילה הנוצרית החשובה ביותר (מעין "שמע ישראל" ביהדות). כשהתלמידים שואלים את ישוע איך צריך להתפלל, הוא מלמד אותם את התפילה הבאה: "אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו, כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבנו, ואל תביאנו לידי ניסיון כי אם תחלצנו מן הרע (כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן" (מתי ו', 7-13).

לפי חלק מהמסורות הנוצריות ישוע לימד את התפילה במערה שבמקום, וזה נרמז בפסוק "ובמשך ארבעים יום נראה אליהם ודבר איתם על מלכות האלהים" (מעשי השליחים א', 3). ולכן התפילה מופיעה על הקירות של חצרות המתחם, בבנייניו ומסדרונותיו, ביותר מ-160 שפות. לימים (ובמיוחד בתקופה הביזנטית) נקברו רבים מהפטריארכים של ירושלים במערה זו.

מתחם אבינו שבשמיים נבנה בסוף המאה ה-19 על מקום כנסיית אלאונה הביזנטית. בכניסה לכנסייה שבמקום יש מצבה של אישה שוכבת, זו הנסיכה הצרפתייה אורליה דה בוסי, שהגיעה ארצה בשנת 1866 ורכשה את אתר הכנסייה שעמד בחורבותיו מאז התקופה הצלבנית. היא בנתה את המבנה הנוכחי שהושלם ב-1875 והעבירה אותו לאחות חוויאר – נזירה כרמליתית מצרפת, בכדי שישמש את אחיותיה הנזירות הכרמליתיות. במנזר גרות נכון להיום 17 נזירות כרמליתיות.

בסמוך למתחם אבינו שבשמיים, בפסגת הר הזיתים, נמצא מתחם העלייה, שם יש שרידי כנסיות עתיקות וסלע שעליו טביעת רגלו של ישוע. זהו אחד משלושת הסלעים הקדושים, שיחדיו מהווים את "הקו המשיחי" – קו האנרגיה של ירושלים. הסלעים האחרים הם סלע הגולגותא וסלע השתייה על הר הבית, ויש קשר בין המקומות: על סלע השתייה היה המקדש שכוון כלפי פסגת הר הזיתים, ומעל הגולגותא הייתה כנסיית הקבר שכוונה כלפי פסגת הר הזיתים (הפתח שלה היה ממזרח, בניגוד לכנסיות אחרות שפתחן ממערב). במילים אחרות, שלושת הסלעים ממוקמים על אותו ציר – מזרח-מערב, כשפסגת הר הזיתים היא נקודת ההתייחסות והאוריינטציה הראשית של ירושלים.

על הסלע שעל פסגת הר הזיתים יש טביעת כף רגל של ישוע שעלה לשמיים, ומסביב למקום זה נבנתה בתקופה הביזנטית כנסייה חשובה עגולה שנראתה היטב מכנסיית הקבר. הכנסייה נהרסה על ידי הפרסים בתחילת המאה ה-7 ונבנתה מחדש בצורה מתומנת על ידי הצלבנים במאה ה-12, כחלק מהתכנון המקודש של ירושלים וכמשקפת כנראה את המבנה המתומן של כיפת הסלע. בלב הכנסייה הצלבנית הייתה אדיקולה פתוחה לשמיים בעלת כותרות מיוחדות שבהן מופיעים גריפונים (חיות מיתולוגיות שהן חצי אריה וחצי נשר), סמל לעלייה לשמיים של ישוע ולזריחת השמש המהדהדת אותה בכל בוקר מעל הר הזיתים.

לאחר הכיבוש של ירושלים על ידי צלאח א-דין נהרסה הכנסייה והמקום עבר לידי המוסלמים. כיום זוהי חצר גדולה מוקפת חומה, שבמרכזה מבנה קטן ובו הסלע הקדוש, החצר והמבנה משמשים כמקום תפילה וביקור נוצרי. מקום העלייה בפסגת הר הזיתים הוא הנקודה הגבוהה ביותר בירושלים, ורז העלייה לשמיים מתבטא בזריחת השמש מעל מקום זה. בימי בית המקדש היהודי בירושלים הייתה קרן שמש ראשונה מפציעה מעל פסגת ההר ומאירה את הפתח של המקדש שהיה מכוון על ציר מזרח מערב, זה היה האות לתחילת הפולחן היומי. לפי המסורת היהודית, לפני חורבן המקדש עברה השכינה ששכנה בו למקום העלייה בהר הזיתים, וממנו עלתה לשמיים, בדיוק כמו ישוע, ולמעשה אפשר לומר שהמסורת הנוצרית משקפת את זו היהודית. כך גם באדריכלות: הכנסיות הנוצריות מכוונות כלפי מזרח, מקום זריחת השמש, בדיוק כמו בית המקדש, ומבחינת כנסיית הקבר ומקום הצליבה של ישוע, המזרח הוא הר הזיתים.

רז העלייה לשמיים מגלה לנו גם את סודות העתיד ותחיית המתים, זמן שבו בני אדם יחזרו למצב הרוחני שלהם וישכנו בגן עדן, נהנים ממנעמי העולם הרוחני. אמונה זו נותנת תקווה, אבל בשביל שהחזון יתגשם נדרשים התפתחות והשתנות, עלייה במדרגות הסולם הרוחני, ומעבר דרך השלבים השונים של הדרך הרוחנית, המסומלים על ידי מחרוזת הרוזרי. המקום שבו אפשר להרהר ברז העלייה לשמיים הוא פסגת הר הזיתים, הן במקום העלייה עצמו, הן במתחם אבינו שבשמיים הסמוך, הן במתחם וגני כנסיית העלייה הרוסית הסמוכה, או במתחם וגני הכנסייה האורתודוקסית שמעבר לכביש.

רז ירידת רוח הקודש – הפרי הוא מתנות רוח הקודש

הרז של התפארת שבא לאחר המעשים המופלאים של התחייה והעלייה לשמיים הוא הרז של ירידת רוח הקודש על התלמידים בחג השבועות (פנטקוסט). לפני עלייתו לשמיים אומר ישוע לתלמידים: "אל תעזבו את ירושלים, כי אם חכו לקיום הבטחת האב אשר שמעתם אותה מפי, כי יוחנן הטביל במים, אבל אתם תטבלו ברוח הקודש בעוד ימים לא רבים" (מעשה השליחים א', 4). ואכן, עשרה ימים לאחר העלייה, בחג השבועות, התלמידים מתכנסים בביתו של מרקוס (חדר הסעודה האחרונה) לארוחה חגיגית ובמהלכה יורדות עליהם לשונות כלהבות אש והם מתמלאים ברוח הקודש. וכך נאמר: "ביום מלאת שבעת השבועות היו כולם יחדיו. פתאום היה קול מן השמיים, כקול משב רוח עזה, והוא מלא את כל הבית אשר ישבו בו. אז הופיעו לנגד עיניהם לשונות כלהבות אש, שהתפזרו ונחו אחת אחת על כל אחד מהם. וכולם נמלאו רוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שנתנה להם הרוח לדבר" (מעשי השליחים ב', 1-4).

לרז של ירידת רוח הקודש יש חשיבות עצומה, מכיוון שאם רוח הקודש הייתה נחלתו של ישוע בלבד (היא נחתה עליו בזמן הטבילה), הרי שעם מותו היא הייתה אמורה להיעלם ולא לפעול יותר בעולם הזה. משמעות הצטרפותה של רוח הקודש לתלמידים הייתה שהיא יכולה להמשיך בפעולתה וכי ההשפעה והרוחניות הנוצרית יוכלו להמשיך גם לאחר מותו של ישוע. למעשה יש כאן לידה מחדש של ישוע באופן רוחני בלבם של בני אדם. לכן יש מקומות שבהם מציירים את מריה בראש שולחן חג השבועות בזמן קבלת רוח הקודש, וזאת למרות שהיא לא מופיעה בתיאור של אירוע זה בספר מעשי השליחים. האמונה שזה אכן מה שהיה נשענת על ההופעה של מריה בפרק הקודם כמי שמתמידה בתפילה בלב אחד עם התלמידים, והרי לא ייתכן שהיא לא תשתתף בארוחת החג, במיוחד לאור מה שקרה עם בנה.

ירידת רוח הקדוש מאפשרת לתלמידים לדבר בלשונות שהם לא מכירים, לחולל ניסים, לרפא, להשפיע על אנשים, להתמלא באמונה וביטחון. המגבלות האנושיות מוּסרות, ה"דבר" הופך להיות חי, נגיש ושמיש למאמינים. המשמעות של ירידת רוח הקודש היא שאנחנו (אלו שמקבלים אותה) יכולים להפוך כלי למשהו גדול וגבוה מאתנו, לזכות בפרי של מתנות רוח הקודש. המשמעות של רז זה היא הקמת הכנסייה כישות שממשיכה את דרכו של ישוע מכיוון שגם לה יש את החיבור הרוחני (אבל באופן אחר).

לפי יוחנן פאולוס ה-2, ירידת רוח הקודש היא מעין אייקון של הכנסייה, זמן שבו המאמינים יושבים עם מריה כמו משפחה (דגש על משפחה), רוח הקודש נוחתת עליהם והם מוכנים לצאת ולבשר את הבשורה לעולם. עצם הצטרפות רוח הקודש אל המאמינים היא נס גדול מאוד שאמור לעורר הערכה בקרב הנוצרים לכנסייה ולמצבם, וזה מתקשר לאמונה המריאנית במריה כאם הכנסייה.

ויש כאן דבר נוסף: הקבלה של רוח הקודש איננה מעשה אקטיבי, בעצם התיאור של הרז הזה כירידה יש הכוונה לקבלה פסיבית, שהיא נשית באופייה, והיו גם מי שזיהו עקב כך את רוח הקודש כישות אלוהית נשית. מכיוון שכך, בחרתי בכנסיית הדורמיציון, הסמוכה לחדר הסעודה האחרונה, כמקום שבו אפשר להרהר ברז ירידת רוח הקודש. בעבר היא הייתה חלק ממתחם כנסיית אם כל הכנסיות, מקום הסעודה האחרונה, ובמרתף שלה מזהים את מקום התרדמה של מריה לפני קבורתה (היא לא מתה אלא עלתה לשמיים).

הדורמיציון

במסגרת המסלול בעקבות הרוזרי אנחנו עוברים מהר הזיתים להר ציון, וכבר נאמר "ירושלים הרים סביב לה". רוח הקודש ירדה על התלמידים בחדר הסעודה האחרונה, באותו החדר שבו הם חגגו את הפסח (העלייה בביתו של מרקוס) נחגג גם חג השבועות, אבל מכיוון שאיננו יודעים את מיקום החדר המדויק ומכיוון שחדר הסעודה האחרונה היה חלק מכנסייה גדולה יותר (בתקופה הביזנטית והצלבנית) שנקראה "אם כל הכנסיות" ושרידים שלה נמצאים במרתף מתחם הדורמיציון הסמוך, ומכיוון שביקרנו כבר בחדר הסעודה האחרונה (שם התחברנו לרז של התקנת האוכריסטיה), נשים פעמינו לקפלת ירידת רוח הקודש בקריפטה של כנסיית הדורמיציון, שם נוכל להתחבר לרז תפארת זה. בנוסף לכך, יש דברים רבים שראוי לראות ולחוות בכנסייה היפה שנבנתה בתחילת המאה ה-20 ומבטאת באופן העמוק ביותר את האמונות המריאניות.

לאחר מותו של ישוע מתכנסת הקהילה הנוצרית היתומה, בראשות אימו של ישוע ואחיו יעקב, בביתו של מרקוס בהר ציון. שם הם חיים חיי קהילה, מפתחים את הפולחן הנוצרי ובראש ובראשונה את הטבילה והאוכריסטיה, ומנסים לשמר את תורתו של ישוע. במאה ה-5 מוקמת במקום כנסייה גדולה שנקראת "אם כל הכנסיות", המאחדת בתוכה את חדר הסעודה האחרונה, מקום ירידת רוח הקודש, בית הכוהן הגדול כיפא, המקום שבו ערכו את הטקסים הנוצריים הראשונים, המקום שבו מריה נרדמה, ועוד. על שרידי חלק מהכנסייה הזו נבנה מתחם הדורמיציון.

מריה היא זו שאפשרה את ביאתו של ישוע לעולם, בתומתה, איכויותיה וטהרתה. בלעדיה בנו של האלוהים לא יכול היה להופיע בעולם. היא, אם תרצו, הממלכה הארצית שמאפשרת את הופעתה של ממלכת השמיים. לאחר מותו של ישוע היא לא מסיימת את תפקידה כאם האלוהים אלא צריכה באופן מטאפורי להוליד אותו שוב, הפעם באופן רוחני, וזה קורה בחג השבועות. מריה אוספת את כל התלמידים תחת כנפיה, ומאפשרת בנוכחותה והכלתה לרוח הקודש, מהותו של ישוע, להתחבר אליהם.

את כל זה רואים בציור היפה בקפלת ירידת רוח הקודש שבקריפטה של הכנסייה. מריה נראית יושבת בראש שולחן החג, כשמצדדיה 12 השליחים, ועליהם נוחתת רוח הקודש בדמות יונה ולהבות אש. משמאל ניצב מזבח המוקדש ליוחנן המטביל (נתרם על ידי איחוד נשים בגרמניה), משני צדדיו תבליטי דמויות נשים שלפי הברית החדשה חזו בצליבתו של ישוע. לכל הנשים המתוארות בתבליט יש תווי פנים זהים, אולם אם נקיש על הדמויות השונות, כל אחת תשמיע צליל אחר. הקפלה נמצאת בשלוחה דרומית של הקריפטה במקום הקרוב ביותר לחדר הסעודה האחרונה.

התמונה של מריה יושבת בראש שולחן הסעודה האחרונה בקריפטה והקרבה של המקום לחדר הסעודה האחרונה, הופכות את כנסיית הדורמיציון (ובמיוחד את הקריפטה) למתאימה מאין כמוהה להרהור ברז של ירידת רוח הקודש בשבועות. רוח הקודש היא ביטוי של האור הרוחני שמודגש בחלק העליון של הכנסייה, בחרוט, אבל בכדי שהיא תוכל לפעול בעולם היא צריכה לרדת אל האנשים, וזה נעשה בעזרתה של מריה.

לחצו למאמר על האתרים הנוצרים בהר ציון ובכללם כנסיית הדורמיציון

רז העליים לשמיים של מריה – הפרי הוא דרך מריה לישוע

הברית החדשה אינה מספרת מה עלה בגורלה של מריה אם ישוע לאחר הצליבה, ואין אזכור לגבי מותה ומה קרה לאחר מכן. עם השנים החלו להופיע מסורות ואגדות על חייה לאחר הצליבה, על מה שקרה במותה, והחל מהמאה ה-5 גם על עלייתה לשמיים לאחר מותה. האמונות הללו מתקבלות בקרב חוגים רשמיים בכנסייה ונהפכות לנחלת הכלל במאה ה-7, ואולי גם קודם לכן.[6]

העלייה של מריה לשמיים מתבקשת בעקבות מהלך חייה, החל מהבשורה שבמהלכה היא התמלאה בחסד, המשך בלידה הפלאית והליווי של ישוע במהלך חייו, וכלה בתפקידה בצליבה ובהקמת הקהילה והדרך הנוצרית לאחר מכן. מריה זוכה ללידה ללא חטא, מתעברת ללא חטא, מתקדשת ומטהרת, ולכן כשמגיע זמנה למות המוות לא יכול לה, והיא אך נרדמת לשלושה ימים שבסופם היא עולה לשמיים.

מריה מזינה ומגדלת את המאמינים, עד שהיא נעכלת באהבה האלוהית. הגוף שלה נלקח לשמיים ולא נרקב – ישוע יורד מהשמיים ואוסף אותה בזרועותיו, מגדל אותה לעולם הרוחני. מריה מדגימה לנו דרך זמינה לבני אדם הרוצים להגיע לאלוהי, או כפי שאמר אתנסיוס (פטריארך אלכסנדריה במאה ה-4): "ישוע הוא אלוהים שהופיע באדם בכדי להראות לאדם את הדרך להיהפך לאלוהים". ומי שמראה את הדרך זו מריה.

העלייה לשמיים היא אחת מארבע הדוגמות של הכנסייה הקתולית לגבי מריה (שלוש האחרות הן ההיריון ללא רבב, בתולה לפני ואחרי, ואם האלוהים) שהתקבלה סופית רק ב-1950. יש בעלייה של מריה לשמיים מימד של אפותאוזיס, הפיכת אדם לאל לאחר מותו, אבל גם מעבר לזה. לפניה היו אנשים שעלו לשמיים, כגון חנוך שהפך להיות מטטרון, סגן של אלוהים. המיוחד בעלייה לשמיים של מריה הוא שהיא עלתה עם גופה, ולא רק ברוחה, ומכאן שהגוף שלה התקדש והתעדן במהלך חייו והחומר הפך לרוחני. אבל אז נשאלת השאלה: מה קרה לגופה כשהגיע לשמיים, האם למשל היא הפסיקה לרצות לאכול, לא היו יותר הפרשות? החומר עבר טרנספורמציה? ואם כן, אז לשם מה היה צריך להעלות את הגוף שלה?

חלק מהתשובה הוא שברז העלייה לשמיים יש מימד של התגשמות הנבואות על תחיית המתים, מעבר לסוג גוף אחר, זיקוק של הטבע האנושי בדרך חזרה למצבו הטבעי, ולמיותר לציין שיש בזה מן הניסי והפלאי. כדאי להבהיר בהקשר זה שיש הבדל בין רז העלייה לשמיים של ישוע, שנקרא באנגלית Ascension והפירות שלו הם תקווה, לבין רז העלייה לשמיים של מריה, שנקרא באנגלית Assumption והפרי שלו הוא איחוד עם מריה וסגידה אמיתית למריה. התרגום בעברית לשתי המילים הללו זהה, אבל אלו מילים שונות המציינות שתי פעולות מעט שונות, ואם נבין את ההבדל ביניהן נבין את כל התורה כולה.

המשמעות של העלייה לשמיים של מריה היא התיקון הסופי של החטא הקדמון של חווה ושיבה הביתה אל מצב קיום גן העדן של המין האנושי. מריה, שאפשרה את הגעתו של ישוע לעולם, מאפשרת במעשה זה את הגעתם של בני אדם לשמיים. העלייה היא פרפיגורציה לתחיית המתים ביום הדין, אפילו יותר מזו של ישוע. ויש כאן דבר נוסף: העלייה לשמיים היא מעין גמול למעשים של מריה בעולם הזה, היא גידלה את ישוע לתוך העולם הפיזי, והוא מגדל (מעלה) אותה לתוך העולם הרוחני. הבשורה הטובה היא שיש צדק בחיי האדם וגמול למעשיו הטובים.

לפי המסורת מריה עלתה לשמיים מקבר מרים בעמק יהושפט, לכן נשים פעמינו למקום זה בכדי להרהר ולהתחבר לרז העלייה לשמיים, בתקווה להגיע להבנה של המסתורין הנוצרי, כלומר להגיע לישוע דרך מריה (במסגרת הספר בחרתי לקרוא למרים "מריה", אבל בהקשר של קבר מרים אשמור על השם "מרים", מכיוון שכך הקבר מופיע במקומות אחרים).

קבר מרים

מכיוון שלא ברור לפי הברית החדשה מה עלה בגורלה של מריה, התפתחו מסורות שונות על סופה, ביניהן מסורת לפיה היא עברה לגור עם יוחנן באפסוס ושם מתה ועלתה לשמיים. אולם המסורות המקובלות יותר הן שהיא המשיכה לגור בירושלים עם הקהילה הנוצרית הצעירה כפי שמופיע בספר מעשי השליחים, ובבוא יומה היא נרדמה בהר ציון, במקום אם כל הכנסיות, ונלקחה ל"קבורה" בקבר מרים שבעמק יהושפט. לאחר שלושה ימים פתחו את הקבר בכדי שתומא המפקפק שאיחר לבוא יוכל להיפרד ממנה והנה, הפלא ופלא, הקבר היה ריק.

לפי המסורת, אחר שמריה נרדמה ונקברה, ירדו כל המלאכים, הנביאים, צבא השמיים וישוע בראשם בכדי לאסוף את נשמתה, שדמתה לנשמת תינוקת, ולקחת אותה לשמיים. וכך נראית נשמתה של מריה התינוקת בידיו של ישוע המבוגר בעולם הרוחני, כתמונת היפוך לישוע התינוק המוחזק בידי מריה המבוגרת בעולם הפיזי. גם התלמידים והחסידים התאספו לחלוק לה כבוד אחרון ברגע מותה, ובראותם את צבא השמיים ובראשו ישוע בא לקחת את נשמתה לשמיים הם פנו בתפילה ספונטנית למריה (במקום לישוע עד כה) שתלמד עליהם זכות בשמיים.

הדבר המפתיע הוא שהמסורות מספרות כי בזכות זה שמריה נשאה בתוך גופה את האל, בשרה התקדש ונלקח אף הוא לשמיים (בנוסף לנשמתה), וכך כשפתחו את קבר מרים לאחר כמה ימים גילו שהוא ריק, וזה המצב עד היום.

כנסיית קבר מרים נמצאת ברובה מתחת לאדמה בחלל תת-קרקעי עמוק שהיה פעם קריפטה של כנסייה צלבנית גדולה שבנתה מליסנדה מלכת ירושלים במאה ה-12 ביחד עם הטמפלרים. בזמן מסעי הצלב הוחזק המקום על ידי אנשי תנועת הרפורמה הבנדיקטינית של קלוני, שבין אנשיו היה גם ברנרד הקדוש, אביהם הרוחני של הטמפלרים. המקום היה מרכז של פעילות רוחנית רבה. כיום מחזיקים במבנה היוונים אורתודוקסים והארמנים.

החזית של המבנה צלבנית אופיינית וכך גם החלקים האחרים שלו. דלת הכניסה עם הקשתות הצולבות נפתחת למסדרון רחב היורד אל בטן האדמה. יורדים במדרגות רחבות ומיד בצד ימין רואים קפלה ובה קברה של המלכה מליסנדה בונת המקום. מעל הקבר יש כיפה חשוכה שנתגלתה רק בשנות ה-70, כאשר ביקשו להתקין תאורה בכנסייה. על הקבר תמונה של אנה ויהויכין הורי מריה, שלפי מסורת מאוחרת ומוטעית היו קבורים כאן, ולכן הקפלה מוקדשת להם. בצד השני של המדרגות נמצאת קפלה ובה מקום קבורתו המסורתי של יוסף, בעלה של מריה. הזיהוי הוא על פי מסורת מאוחרת אבל אין עוררין עליה, מכיוון שמתאים שיוסף ייקבר ביחד עם אשתו (לכאורה).

בסוף המדרגות פונים ימינה אל הקריפטה הביזנטית: כאן נמצא קברה הריק של מריה, המחופה באדיקולה צלבנית הנתמכת בעמודי שיש דקים שכותרותיהם הם פיסול אמנותי ומזכירים עמודים דומים בהר הבית ובמתחם העלייה שבהר הזיתים (מעיד על הקשר לטמפלרים). אפשר להיכנס פנימה ולראות מקרוב את מדף הקבר הריק. על הקירות מסביב לקבר ציורים המתארים את האירועים השונים בחיים של מריה. הקריפטה היא חלק מצלב אדריכלי, החלק הארוך שלו הוא מדרגות הירידה, הזרוע הימנית היא קבר מרים, בזרוע השמאלית יש קריפטה ארמנית ובה מחזור ציורים נוסף המראה את האירועים השונים בחייה של מריה. החלק של ראש הצלב חסום כיום על ידי קיר.

קבר מרים נמצא במקום הנמוך ביותר בירושלים, שנמצא לרגלי המקום הגבוה ביותר ממזרח לו, והוא פסגת הר הזיתים. יש להניח שכחלק מהגיאוגרפיה המקודשת של ימי קדם זה היה מקום פולחן לאלוהות הנשית שנקשרה למערות שסימלו את רחם האדמה, ואילו בפסגת ההר היה מקום פולחן של אלוהות זכרית. מעניין לציין שמריה עלתה לשמיים מהמקום הכי נמוך בירושלים, ואילו ישוע עלה לשמיים מהמקום הכי גבוה הנמצא ממזרח לו. אלו הן שתי עליות שונות שמתרחשות במקומות שונים ושהפרי שלהן שונה.

עליית מריה לשמיים מתוארכת ל-15 באוגוסט. ביום זה נערכות תהלוכות מפוארות ממקום לידתה של מריה בכנסיית סנטה אנה (הרז של ההצגה במקדש) הנמצאת בתוך העיר העתיקה מאחורי שער האריות, מערבית לעמק יהושפט, אל מקום קבורתה מחוץ לחומות בתחתית עמק יהושפט, ויש גם טקסים באזור גת שמנים (האורתודוקסים הנשענים על הלוח היוליאני חוגגים את עליית מריה לשמיים ב-25.8 בתהלוכה היוצאת מאזור כנסיית הקבר ומגיעה לקבר מרים).

לפני חזית הכניסה הצלבנית לקבר מרים יש רחבה שקועה שמהפינה שלה יוצא מסדרון אל חלל תת-קרקעי אחר שנקרא "מערת הבגידה" ונמצא בחזקת הפרנציסקנים. המקום נקשר לבגידה של יהודה בישוע ולחבלי השאול בגן, אבל הפרנציסקנים חוגגים בו גם את העלייה לשמיים של מריה, ולו בגלל שאין להם נחלה ורגל בקבר מרים הסמוך, שהוא בחזקת הארמנים והאורתודוקסים. אזור קבר מרים על כל החלקים שבו (אורתודוקסים, ארמנים וקתולים) הוא המקום המתאים ביותר להרהר בו בעלייתה של מרים לשמיים ובמסתורין של עלייה דווקא מהמקום הנמוך ביותר, עלייה עם הגוף הפיזי, לשמיים. זהו מסתורין שקשור להתגשמות של האלוהות בבשר, המביאה לקידוש העולם הזה ותביא בסופו של דבר לעידון שלו ולספיריטואליזציה של החומר, כלומר להגעה לישוע דרך מרים.

רז ההכתרה – הפרי הוא חסד של ההתמדה

רז ההכתרה הוא האחרון מבין עשרים הרזים של הרוזרי, והוא יוביל אותנו לחלק השלישי של הספר, והוא התגלויות של מריה בהיסטוריה ובישראל. לאחר שמריה עולה לשמיים היא מוכתרת כמלכת השמיים, המלאכים מכירים בה והיא נהפכת למי שמתווך בשמיים עבור בני האדם, ובכך מגשימה את ייעודה ותפקידה. לאחר שסבלה במשך חייה הארציים ומתה יחד עם ישוע על הצלב, היא כמו קמה לתחייה מחדש, מולידה את ישוע באופן רוחני בפנטקוסט, ומתאחדת איתו בשמיים לאחר מותה. הרז של ההכתרה מבוסס על חזון יוחנן (י"ב, 1), שם נאמר: "ואות גדול נראה בשמיים אישה אשר-השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל-ראשה עטרת שנים עשר כוכבים". אישה זו זוהתה עם מריה, ולכן היא מופיעה באמנות עם 12 כוכבים מסביב לראשה, ומתחת לרגלה הירח, ובהמשך חזון יוחנן מסופר איך האישה (מריה) יולדת בן ומתרחש מאבק של המלאכים בראשות מיכאל כנגד התנין שמנסה לפגוע בבנה.

בייצוגים אמנותיים של מריה מלכת השמיים היא מופיעה כמלכה עטורה בשמש וכוכבים, הירח תחת רגלה והיא מוחצת את הנחש. לפי יוחנן פאולוס ה-2, מריה היא מלכת המלאכים והקדושים, והיא זוכה להיות במצב שיהיה נחלת כולם בזמן הגאולה. היא מקדימה את התחייה של המתים ביום הדין ותלמד סנגוריה עליהם. מריה היא אדם שהפך לאלוהים, גבוה מהמלאכים, מוכר בתהילתו. יש פרי להתמדתה, ולכן הפרי של ההרהור ברז ההכתרה הוא החסד של ההתמדה.

מריה נחשבה למלכה בזכות התפקיד הייחודי שהיא מילאה בחייו של ישוע בעבר, התפקיד שהיא ממלאת כיום כמתווכת והתפקיד שהיא תמלא בגאולה. זה לא רק עניין של כבוד, אלא תפקיד בעל משמעות. ישוע הוא מלך קודם כול מתוקף היותו מבית דוד, ולפי החוק היהודי אימו של המלך היא מלכה. אלא שמלכה זה לא רק תואר אלא ייעוד. מריה היא אם היקום (וגם הכנסייה), ואפשר לומר שהשמיים והארץ נבראים דרכה, קצת כמו הישות הנקבית שמופיעה בספרות הגנוסטית (סופיה) או בתורת הקבלה (ספירת מלכות, או השכינה).

ישוע בעצמו מניח את הכתר על ראשה של מריה. בתור מלכה מותר לה להתערב בענייני הממלכה והיא אכן עושה זאת, מטה את כף הדין לכיוון החסד. בתור מלכה יש לה גם זכות אצל המלך, והיא מנצלת אותה להתערבות והשתדלות למען בני אדם.

מריה היא מלכת השמיים, אבל בתור שכזאת יש לה כוח שלטוני גם בארץ, והיא מתערבת במעשי בני האדם על פני האדמה על ידי חזיונות, הופעות, הדרכות וניסים שנעשים בשמה. בחלק האחרון של הספר תוכלו לקרוא על ההתגלויות של מריה בארץ ובעולם, אחת מהן הביאה לבניית כנסייה מיוחדת בירושלים, אליה נשים פעמינו, והיא תהיה התחנה האחרונה במסלול העלייה לרגל בעקבות הרוזרי.

המסלול בעקבות רזי התפארת התחיל במקום התחייה בחלק המערבי של כנסיית הקבר (ולמעשה ממשיך את המסלול בעקבות רזי הצער), משם עלינו להר הזיתים למקום העלייה של ישוע לשמיים, המשכנו לדורמיציון בהר ציון, מקום ירידת רוח הקודש, הגענו לקבר מרים בעמק יהושפט, מקום עלייתה של מריה לשמיים, ועתה אנחנו משלימים למעשה הקפה של העיר העתיקה ועוברים לכנסיית הרוזרי ברחוב אגרון שבמערב העיר.

כנסיית הרוזרי ברחוב אגרון

כנסיית הרוזרי היא כנסייה מיוחדת שנחנכה ב-1937, צורתה כצורת מחרוזת הרוזרי ויש בה ייצוג לכל 15 הרזים המקוריים. היא קשורה להתגלות של מריה כמלכת השמיים לפני אישה בשם מרי אלפונסין (עליה נרחיב בהמשך), שגם זכתה לחיזיון של מבנה הכנסייה עצמו, ולכן בחרתי בכנסייה זו הן בכדי לציין את רז ההכתרה והן כמקום המתאים לסיים בו את המסלול בעקבות הרזים של הרוזרי בכלל והתפארת בפרט. הכנסייה היא חלק ממתחם של מסדר האחיות רוזרי שנוסד בעקבות התגלויות של מריה כגבירתנו של ישראל. למעשה זוהי כנסיית האם של המסדר המבוסס על נזירות קתוליות ערביות, והוא הראשון מסוגו בעולם.

המבנה של הכנסייה עגול ומורכב משלוש קומות עגולות: בקומה הראשונה נמצא בצד הצפון-מערבי חזית כניסה עם גמלון כשמעליה פסל של מריה מחזיקה בידיה את ישוע, ומעליו האות M שמסמלת אותה. מסביב לקומת הכניסה המעוגלת בולטים החוצה שבעה אפסיסים מעוגלים, שאחד מהם גדול יותר ונמצא בצד הנגדי לחזית, מכיל את המזבח שבתוך הכנסייה הנמצא ממול הדלת.[1] בקומה השנייה של המבנה המעוגל ישנו קיר חלק ובו חלונות צרים וארוכים המאחד את האפסיסים השונים של הקומה הראשונה, ורק אזור האפסיס הראשי נשאר בולט. מעליו, בקומה השלישית, צילינדר גג עגול ללא חלונות שמסתיים בכיפה שטוחה. החלוקה המשולשת של המבנה לגובה נראית גם בתוך הכנסייה ומסמלת את השילוש הקדוש. הקומות השנייה והשלישית מלמדות אותנו שהאירועים והפנים הרבים של הופעת ישוע ומריה בעולם הם כולם למעשה אחד.

בפנים הכיפה של הכנסייה מצוירים שמיים ומתחתם יש שלוש מסגרות משקוף עגולות שגם הן מסמלות את השילוש הקדוש. בתוך ששת האפסיסים הקטנים שבקומה התחתונה (מדובר באפסיסים דמויי חבית עם קירות ישרים) ישנם 15 חלונות צבעוניים (בארבעה מתוכם יש שלושה חלונות ובשניים האחרים שני חלונות ואחד) ובהם מופיעים הרזים השונים של הרוזרי. באפסיס הראשי, המתנשא גם אל הקומה השנייה, ישנו ציור גדול של מריה נותנת את מחרוזת הרוזרי לסנט דומיניקוס ולסנטה קתרינה. העובדה שהוא נמצא גם בקומה הראשונה וגם בשנייה מסמלת את תפקידה של מריה כמחברת בין העולמות ואת קיומה הן בשמיים והן בארץ. החלונות שבקומת הקרקע (הרוזרי) מראים את הפעילות של מריה בארץ ואת האור הנכנס דרך הרזים הללו לעולם הזה, והחלונות הצרים והגבוהים בקומה השנייה מראים את הפעילות שלה בעולמות העליונים. באפסיס הקטן הקרוב אל האפסיס המרכזי נמצא פסל של הקדושה מרי אלפונסין, ומתחתיו מזבח ובו מחרוזת רוזרי גדולה ששימשה אותה בחייה.

הכנסייה כולה היא רוזרי אחד גדול, וזה מקום טוב לסיים בו את הסיור שלנו בעקבות הרוזרי, בין השאר מפני שהוא נקשר להתגלות עכשווית של מריה, הקשורה לאוכלוסיה המקומית הנוצרית בישראל. מחוץ לכנסייה יש גן יפה ובצמוד אליה יש מנזר של האחיות ובית הארחה שהן מפעילות. הגן הוא מקום טוב להרהר בו ברז ההכתרה של מריה כמלכת שמיים ולהחליט כי אנחנו נתמיד במסע הרוחני שלנו עד שנהפוך למלכים ומלכות בעצמנו. אולי לא נהיה מלכת אנגליה, אבל יש לנו אפשרות להיות מלכים ומלכות במלכות השמיים, כך לפחות לפי אמונתי, וכל מה שצריך בכדי להגיע לכך הן אמונה והתמדה. כשהייתי צעיר קבעתי לעצמי מספר עקרונות בחיים, אחד מהם היה התמדה, וכך כתבתי במחברתי: אם כל החיים אהיה שקט, בטוח, יודע את מה שרוצה והולך בדרך, השמיים הם הגבול. והנה את אותו השיעור נותנת לנו מריה.

הערות

[1]  לפי הספרות הגנוסטית, לאחר התחייה של ישוע הוא חונך את התלמידים לתוך רזי האמונה במשך 40 יום ואז הוא עולה לשמיים, רק בכדי לרדת שוב לבוש במחלצות אור. ישוע נשאר עם התלמידים במשך 13 שנה נוספות שבמהלכן הוא מלמד אותם את הרזים של הנצח, של הנשמה, את הרזים ה"גדולים", בניגוד לרזים ה"קטנים" שאותם לימד במשך 40 יום לפני כן. אפשר לומר שישוע מלמד את האמיתות של היקום והקיום אבל לא בצורה אינטלקטואלית, הוא חונך את החניכים לתוך המסתורין של האור.

[2]  אחד המאפיינים של מקומות קדושים נוצריים הוא היחס שבין התוהו שבחוץ לקדושה שבפנים. הכנסייה היא אי – או אונייה – של סדר בתוך ים סוער, כי העולם מלא יצרים ושדים. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה קלאסית בשני המשקופים של כנסיית הקבר.

[3]  המלך הצלבני הראשון של ירושלים.

[4]  ישוע נגלה אל התלמידים שלוש פעמים לאחר תחייתו, הפעם האחרונה הייתה בבקעת הטבחה, שם הוא אומר לפטרוס: "רעה את טלאי, נהר את צאני, רעה את צאני", ולמעשה מעביר לו את מפתחות השמיים.

[5]  זה מזכיר במידה מסוימת את כנסיית הבשורה בנצרת, הקשורה לרז של הבשורה.

[6]  כפי שמופיע בספרו של מקסימוס המוודא מאותה תקופה.

[1]  הכנסייה לא מכוונת למזרח, כנהוג בכנסיות נוצריות אחרות, אלא כלפי דרום-מזרח, ולא ברורה לי הסיבה לכך.