היום העשירי של העלייה לרגל בדרך הדקל מאבו גוש לירושלים

את המסלול של היום האחרון בעלייה לרגל נתחיל בביקור בכנסיות אבו גוש והסביבה. הצלבנים זיהו את אבו גוש כאמאוס, מקום שבו ישוע התגלה לתלמידיו לאחר מותו ותחייתו, ואת צובא כמודיעין של המכבים, ואלו היו שני אתרים סמוכים לירושלים בעלי חשיבות רבה, ולכן נבנתה באבו גוש כנסייה מפוארת. החל מהמאה ה-16 אבו גוש זוהתה על ידי הפרנציסקנים גם כענתות מקום הולדת הנביא ירמיהו.

נבקר בכנסיית גבירתנו של ארון הברית, מרכז סקסום, והמנזר הבנדיקטי צלבני, ולאחר מכן נרד דרך סמטאות הכפר היפה ולאורך הכביש הראשי עד למחלף חמד. בצד הדרומי של הכפר אפשר לראות מסגד ענק שמומן על ידי ממשלת צ'צ'ניה, בעל ארבעה צריחים מוזהבים כמקובל בקווקז. מתברר שמוצאם של אנשי אבו גוש הוא בקווקז והם הגיעו לכאן במסגרת חילופי אוכלוסיות באימפריה העות'מאנית.

כשנגיע למחלף חמד בצד המזרחי של הכפר יש בפנינו שתי אפשרויות: האחת, והיא הקצרה יותר, להמשיך מזרחה לאורך אפיקו של נחל כסלון, לעבור מעיין יפה שהוכשר לרחצה בשם "עין המסייעת", ולאחר קילומטר לעלות באחד היובלים שלו לכיוון מבשרת ירושלים. האפשרות השנייה היא לגלות את האתרים הצלבניים בהרי יהודה הסמוכים, לעבור את הצומת בדרך לאקווה בלה, שם יש מבנה צלבני, לטפס למצודת בלמונט ליד קיבוץ צובה, להמשיך למצודת הקסטל, ומשם לעבור למבשרת ירושלים.

אנחנו נבחר בדרך הקצרה, ולאחר שנגיע למבשרת ירושלים נרד דרך נחל חלילים היפה אל עמק הארזים שבאפיק נחל שורק, נשתמש ברשת הדרכים הטובה של הפארק העירוני כדי לעלות לכפר ליפתא ומשם לגשר המיתרים בכניסה לירושלים. בכדי להשלים את הביקור באתרים של "דרך הדקל" הצלבנית מומלץ בשלב זה לסטות מהמסלול למשך שעתיים-שלוש ולעלות דרך שכונת רמות אל אתר נבי סמואל, שהיה מקום עצירה חשוב של שיירות עולי הרגל לפני הכניסה לירושלים ולכן נקרא "הר השמחה", זו עלייה קשה אך מתגמלת. לאחר מכן נחזור כלעומת שבאנו אל עמק הארזים ונמשיך במסלול לירושלים.

כנסיית גבירתנו של ארון הברית

התחנה הראשונה ביום העשירי והאחרון של העלייה לרגל לירושלים היא כנסיית גבירתנו של ארון הברית, הנמצאת על התל של קריית יערים מעל אבו גוש, תל עתיק שהיישוב בו בן 10,000 שנה (התקופה הניאוליתית) והוא קרוי על שם היערות שבסביבה.[1] זה המקום שבו שכן ארון הברית במשך כמה עשרות שנים בבית אבינדב. וכך כתוב: "וישלחו מלאכים אל יושבי קרית יערים לאמר השבו פלשתים את ארון יהוה רדו העלו אתו אליכם; ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו את ארון יהוה ויבאו אתו אל בית אבינדב בגבעה ואת אלעזר בנו קדשו לשמר את ארון יהוה, ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי יהוה" (שמואל א', ו' 21 – שמואל א', ז' 1-2).

הכנסייה והמנזר שבמקום הוקמו על ידי האחות ג'וזפין רומב, שהגיעה לישראל ב-1869 כחברת מסדר האחיות "יוסף הקדוש של ההתגלות". זהו מסדר שפעל בקרב אוכלוסיות ערביות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, ועד היום הוא מנהל את המספר הגדול ביותר של מוסדות חסד נוצריים מבין המסדרים הקתוליים בארץ. מיד לאחר הגעתה לארץ נוצר קשר מיוחד בין ג'וזפין ל"הר הקדוש".[2] ב-1901 הוגשם חלומה והאם העולמית של המסדר ביקרה בארץ ואישרה את רכישת המקום. ברכישה היו מעורבים הרוזן דה פיילא, האבות הדומיניקנים מבית הספר למקרא (שזיהו את חשיבותו הארכיאולוגית של המקום), האבות הלבנים מסנטה אנה, וגם יד אלוהים שגרמה לנס ריבוי הכסף. מתברר כי הסכום המקורי שהוקצה לרכישת אדמות המנזר לא הספיק, אבל למרבה ההפתעה הוא הרביע את עצמו באורח פלא כשבדקו את הארנק, וזה אפשר את הקנייה.

רק ב-1911 הקימו את אבן הפינה למנזר, שבנייתו הושלמה כשנה אחר כך ב-1912. ג'וזפין נאלצה לעזוב את הארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, אבל חזרה ב-1919 והחלה בהקמת הכנסייה הצמודה למנזר בשנים 1920-1923. היא הוקמה על שרידי כנסייה ביזנטית שהייתה במקום ומשלבת את הפסיפסים והשרידים העתיקים בתוכה. בחפירות באתר התגלתה אבן מקודשת עתיקה ועליה לוח אוזניים מפסיפס ריק (הנמצאת כיום באפסיס), וזה היה אישור אלוהי. ג'וזפין נפטרה ב-1927 וקברה נמצא בחדר מיוחד מדרום לאפסיס.

חשוב לזכור שמרים אם ישוע גדלה במקדש בירושלים ועבור הנוצרים היא פרסוניפיקציה של ארון הברית, וכשם שארון הברית היה בית לשכינה, כך מרים הכילה את האלוהות בתוכה, ולכן הכנסייה מוקדשת למרים של ארון הברית, ועל גגה יש פסל מרשים של מרים ניצבת על ארון הברית ומחזיקה בידיה את ישוע. משני צדיו של הארון יש שני כרובים, ומרים צופה לכיוון ירושלים וראשה נוטה מעט כלפי האדמה (לשמוע את תחנוניה).

התקרה של הכנסייה מעניינת, וניתן לראות בה דמויות מלאכים וקורות ורודות היוצרות צורות גיאומטריות. זה לא קשור למבנה של הבניין מכיוון שמעל התקרה יש גג שיפועי ועליית גג, אלא מדובר באלמנט קישוטי סמלי. בין המלאכים יש צלבים שווים שהופכים לבעלי 12 קצוות ועליהם צורת צלב דק נוספת, קטנה ונטויה באופן שיוצר חלוקה לשמונה של עיגול המקיף את מרכז הצלב. לכל הדברים הללו יש משמעות סמלית שתקצר היריעה לפרש אותה. ליד הכניסה לכנסייה יש פסל של דוד המלך, מכיוון שהוא היה זה שהביא את ארון הברית מקריית יערים לירושלים, ושושלתו של ישוע מצד יוסף נקשרת אליו.

בחצר הכנסייה יש מרפסת תצפית לכיוון הכפר אבו גוש, שבפינה שלה פסל של מרים בדמות הופעה שלה בלה וונג ויאטנם בסוף המאה ה-18. מרים הופיעה במהלך ההיסטוריה במקומות שונים ברחבי העולם וזה מדגיש את היותה אימא של כל האנושות ולא רק של ישוע. עולי רגל מוויאטנם שביקרו במנזר ביקשו להנציח את העזרה שהגישה אם האלוהים לעמם והקהילה שלהם בשעתם הקשה והקימו את הפסל באישור הנזירות שבמקום.

מרכז סקסום

מתל יערים ומנזר גבירתנו של ארון הברית נרד לכביש הראשי של אבו גוש ונלך בו כמה מאות מטרים עד הפנייה להר אדר, ועוד כמה מאות מטרים עד הפנייה ליישוב נטף, ושם על גבעה מצפון לאבו גוש, בסמוך למקום שבו היה בעבר בית הבראה של מסדר האחיות ציון, המאוכלס כיום על ידי מוסד ידידה, הוקם ב-2019 מרכז מבקרים חדש ומפואר של מסדר אופוס דאי הקתולי.

חוסה מריה אסקבר, מייסד המסדר (1902-1975), כתב את הספר "קמינו", שבו הוא מפרט את הדרך הנוצרית החדשה המבוססת על ההכרה שכולנו אחים ובנים לאלוהים, ושניתן להגיע לקדושה גם תוך כדי עיסוק בחיי היומיום. הדרך לפי דבריו היא מושג מופשט, אך אסקבר שהיה ממוצא ספרדי וגדל על מורשת הקמינו, עודד את מסורת העלייה לרגל ורצה בעצמו לעלות לרגל לירושלים, אך לצערו זה לא עלה בידו והוא נפטר לפני שהצליח להגשים את חלומו. לפני מותו הוא מינה את אלברו דל פורטיו (Alvaro del Portillo), שכונה "סקסום" (סלע בלטינית), להיות היורש שלו.

סקסום עלה לרגל לישראל בגיל 80 וזה היה הדבר האחרון שהוא עשה בחייו, ב-23.3.1994 הוא התפלל באולם הסעודה האחרונה בהר ציון, נסע ישר לשדה התעופה בלוד, המריא לרומא, ושם הוא התמוטט ולאחר כמה שבועות נפטר. נדמה כאילו העלייה לרגל של סקסום לישראל, שהתרחשה ביום הולדתו ה-80, הייתה אירוע קרמתי מבחינתו, והייתה מעורבת בה יד אלוהית. מסיבה זו, כשהקימו האופוס דאי מרכז לעידוד עלייה לרגל וידיעת הארץ בישראל הם קראו אותו על שמו של סקסום ובחרו במיקום הסמוך לחלק האחרון של "דרך הדקל".

האופוס דאי מדגיש תפילה כדרך לאלוהים אך גם ויתור והקרבת קורבנות קטנים, במסגרת זו נוהגים במסדר גם סיגופים גופניים וזה הביא לפרסום שלילי של המסדר (במיוחד בספר "צופן דה וינצ'י"). כך או כך, זהו מסדר בינלאומי המונה קרוב ל-100,000 איש ברחבי העולם שחיים ברמות שונות של מעורבות ומחויבות.

מרכז סקסוס מקדם שביל הליכה מאבו גוש לאמאוס ניקופוליס, שמתחבר לתוואי דרך העלייה לרגל הנוצרית ופוגש בדרכו גם דרך רומאית עתיקה מהשפלה אל ירושלים, שאולי גם ישוע הלך בה. בתקופת חייו יהודים נהגו לעלות לרגל לירושלים פעם בשנה, וייתכן כי המשפחה הקדושה עברה בתוואי הזה במסגרת אחת מהעליות לרגל שלה לקראת חג הפסח. במרכז יש מערכת מולטימדיה שמספרת על האתרים הנוצריים השונים של העלייה לרגל בישראל ובה יש תצוגות של האירועים ההיסטוריים החשובים מימי אברהם ועד ימינו.

המנזר הבנדיקטי באבו גוש

ממרכז סקסוס נחזור אל הכפר אבו גוש ונרד בסמטאות אל הכנסייה הצלבנית שבמרכזו, ליד מקום המעיין. זאת אחת מהכנסיות הצלבניות השמורות והיפות ביותר בארץ שנבנתה בסגנון רומנסקי. היא הוקמה ביחד עם מבנים אחרים באזור ב-1160 על ידי ההוספיטלרים בשיתוף המלכה מליסינדה והמלך פולק מאנג'ו, אך ניטשה ב-1187 עם מפלת הצלבנים וגירושם מירושלים. בסוף המאה ה-14 הקימו הפרנציסקנים מנזר על מקום הכנסייה ההרוסה, והוא היווה תחנה בדרכם של עולי הרגל לירושלים. בזמן הזה התגברה תנועת עולי הרגל הנוצרית וזכתה לברכת השלטונות, אבל עם ההתפשטות העות'מאנית במזרח התיכון וכיבוש ישראל ב-1517 פחתה תנועת עולי הרגל והמנזר ננטש ונהרס בשנית.

בשנת 1873 העניק הסולטאן אבדילאזיז את הכנסייה במתנה לצרפתים. אבל רק ב-1901 התיישבו נזירים בנדיקטים צרפתים במקום והקימו מחדש את המנזר. אדולף מורו (Moreau) היה נזיר בנדיקטי צרפתי שהגיע לארץ ב-1889 ופעל למען ייסוד מוסדות בנדיקטים בישראל. בתקופתו נוסד המנזר ובית הארחה הבנדיקטי על הר המשחית בירושלים (ראס על עמוד), וב-1901 המנזר באבו גוש. הוא נעזר ברוזן הצרפתי דה פיילא.

הרוזן דה פיילא [3](Comte de Piellat) נולד למשפחה עשירה בדרום צרפת, ובתור בחור צעיר הוא התעניין בתחומים רבים, נמשך אל הדת, וחיפש את עצמו וייעודו בחיים. בגיל 23 הוא החליט לצאת  למסע עלייה לרגל לארץ ישראל בכדי לגלות את ייעודו. הוא האמין באמונה שלמה שהמסע ייתן לו את התשובות שהוא מחפש, וכך היה. דה פיילא יצא לבדו לדרך ב-1875, ולאחר שחזר הקדיש את חייו להקמת מוסדות קתולים צרפתים בישראל, ומאז הגיע לכאן פעמים רבות. הוא קבור בכנסיית פטרוס אין גליקנטו בירושלים, אחד המוסדות שעזר להקים.

כשעבר דה פיילא ליד הכפר אבו גוש בדרכו לירושלים, הוא התרשם מיופיו ומקדושתו של האזור, ולימים עזר להקים את המנזר הבנדיקטי שבמקום. כיום מתגוררים במנזר כ-20 נזירים ונזירות, זהו מנזר כפול לגברים ונשים (יש כאלו) של המסדר האוליבטני (Olivetans) הבנדיקטי.

הכנסייה של המנזר היא מבנה צלבני מוצק ויש בה שחזור של הפרסקאות העתיקות. בקריפטה שלה יש מעיין ואבן גדולה הסוגרת עליו, מה שמעניק אווירה מיוחדת במקום. המים הנובעים מהסלע[4] מסמלים את הרוחניות המתגלה מתוך עולם החומר, או אם תרצו את התחייה של ישוע. ואכן, הכנסייה מוקדשת לתחייה של ישוע ולהופעה שלו באמאוס לפני שני תלמידים. עד המאה ה-19 זוהתה אבו גוש עם אמאוס, אבל היום הזיהוי עבר לאתר ליד לטרון. ליד הכניסה לקריפטה בקיר החיצוני יש אבן ועליה כתובת של הלגיון הרומאי שנמצאה באזור: "חיל המשלוח של הלגיון העשירי פרטנסיס". בחצר יש גן יפה ובקצה שלה חנות מזכרות ובית מלאכה של המנזר.

אחוזת אקווה בלה ומצודת צובה

מהכנסייה הצלבנית באבו גוש נמשיך לרחוב הראשי של הכפר ונרד לאורכו עד למחלף חמד, נעבור את כביש מספר 1 דרומה אל הגן הלאומי עין חמד אקווה בלה. זהו אזור של גנים ומעיינות שבליבו שרידים של התיישבות כפרית צלבנית. מתחת למעיין ולמדשאות יש בית אחוזה צלבני מהסוג שנבנה בכל רחבי הארץ. החוקר רוני אלנבלום הראה שהייתה התיישבות צלבנית משמעותית במרחב הכפרי, והאזור של הרי ירושלים הוא דוגמא לכך.

המרכז של הנחלה הפיאודלית הצלבנית בישראל היה בית אחוזה, מעין מרכז אדמיניסטרטיבי שכמותו פגשנו במהלך הדרך בעינות אפק. בתים אלו שימשו בדרך כלל אציל בעל האדמה הגר בעיר, והוא שלח את נציגו לשם. תפקיד הנציג היה לאסוף מיסים מהמקומיים ולנהל את האחוזה. המסים שולמו בצורת סחורות שמגיעות לבית האחוזה, כשאציל או נציגו מחליטים אילו גידולים יגדלו, מי יטפל בכבישים, וכן הלאה. התושבים המקומיים ניהלו טחנות קמח ותנורים עבור האדון והשימוש בהם חייב תשלום, לצלבנים הייתה מערכת בתי משפט ורישום שהתבססה על בתי האחוזה. המבנים הללו לא היו מבוצרים באופן מלא, אבל אפשר היה להגן עליהם מפני שודדים מקומיים.

באקווה בלה יש מבנה מסוג זה שנבנה בתקופתו של פולק מאנג'ו בשנים 1140-1160 ביחד עם המתחמים בצובה ואבו גוש והיה בחזקת מסדר ההוספיטלרים, ותחת אחריות הטירה של צובה שנקראה Castellan Belmonte. אלא שיש לו מאפיינים מעט שונים מבית אחוזה רגיל, מדובר במתחם די גדול שנקרא "מנזר הנערות", והוא קומפלקס בניינים בצורת חי"ת מסביב לחצר שנשתמרו לגובה שתי קומות. מדובר בבנייה צלבנית משובחת עם סמלי בונים, בדומה לנבי סמואל.

יש כאלו החושבים שזה היה בית אחוזה, אחרים חושבים שמדובר בשרידי מנזר נשים אוגוסטיני או בנדיקטי, ואחרים אמרו שזה היה בית חולים. החוקר פרינגל גילה שם אפסיס בכיוון מזרח, ולכן הוא מזהה את המקום כדתי, אבל לא כמנזר אלא כבית חולים של אנשי המסדר ההוספיטלרי שבו הם שיכנו את חוליהם ופצועיהם במקום מבודד, תוך כדי שהם שומרים את אורח החיים הדתי שלהם.[5] לדעתו המקום נבנה על ידי אותם אנשים שבנו את המתחמים בצובה ואבו גוש בתמיכת פולק מאנג'ו בשנים 1140-1160.

וכאן המקום להגיד כמה מילים על המצודה ההוספיטלרית בצובה הממוקמת על ראש הר צובה וצופה למרחק. המצודה הוקמה על שרידי יישוב יהודי שהיה במקום בימי בית ראשון, ויישובים אחרים שהוקמו במקום במהלך הדורות ובמיוחד בתקופה הביזנטית. היא הייתה מעין מרכז של אזור נחלה והתיישבות שכלל את מבני אקווה בלה (כנראה בית חולים פרטי ובית חווה), הכנסייה באבו גוש וקולוניה (מוצא). כל האתרים הללו נבנו בזמן שבו התחזקו המסדרים האביריים והיו קשורים למסדר ההוספיטלרים. המצודה נפלה בידי צלאח א-דין ב-1187 ונהרסה על ידו, לימים הוקם מעליה כפר ערבי ששימר את ההריסות שלה, אולם הוא ננטש וכיום ניתן לראות את שרידי המצודה הצלבנית החשופים בראש ההר.

ממערב למצודה נמצא קיבוץ צובה ובו אירוח יפה, בשדות של הקיבוץ נמצאה לאחרונה מערה ובה מעין מקווה גדול מימי בית שני, ויש מי שהציע שהיא שימשה את יוחנן המטביל בהתבודדויותיו באזור. ניתן לבקר במערה רק בתיאום מראש עם אירוח כפרי צובה. הביקור במצודת צובה ומערת יוחנן המטביל יכול להוות תוספת למסלול היום העשירי של העלייה לרגל, ואפשר להמשיך את הסיור הנוסף הזה בביקור במצודת הקסטל בדרכנו אל מבשרת ציון.

מצודת הקסטל

הצלבנים בנו שרשרת של מצודות בהרי ירושלים, אחת מהן נמצאת על הר בולט שני ק"מ מזרחה מצובה בסמוך לכביש מספר 1. היא נקראה Castellum Belvoir, וזה מה שנתן את השם לכפר הערבי שהוקם במקום – "אל קסטל", שהתפרסם בקרבות מלחמת השחרור.

כפר הקסטל היה מקום הקרבות הקשים ביותר במלחמת השחרור במאבק לפתיחת הדרך לירושלים. הוא עבר מצד לצד מספר פעמים והיווה סמל לנחישות הישראלית לפרוץ דרך לעיר ויהי מה. כיום יש במקום פארק לאומי על שרידי הביצורים של הכפר הערבי החרב, ומהמצודה הצלבנית לא נותר דבר.

מגן לאומי צובה לגן לאומי קסטל יש דרך קצרה על קו הרכס של שני ק"מ העוברת בחלקה דרך בתיו של היישוב מעוז ציון. משם ממשיכים אל מבשרת ציון, בה נפגוש את מסלול "דרך הדקל" ה"רגיל" העולה אל שכונת הגנים הזו של ירושלים מכיוון בית נטופה ונחל כסלון.

מעקף עין כרם

ממצודת צובה אפשר להמשיך לעין כרם, במקום לקסטל ועמק הארזים, לבקר באתרים של היישוב היפה וכנסיותיו, כולל כנסיית יוחנן בהרים בערוץ נחל שורק, ומשם לעלות דרך הר הרצל לירושלים ולהתחבר לרחוב יפו, המוביל אל העיר העתיקה. מסלול זה עשיר יותר מבחינת כנסיות ומסורת נוצרית מכיוון שעין כרם הייתה מקום הולדתו וכפרו של יוחנן המטביל, אבל גם ארוך מעט יותר ופחות דרמטי מבחינת הכניסה לירושלים עצמה.

עין כרם הייתה יישוב חקלאי במשך יותר מ-3,000 שנה, החל מתקופת השופטים ואולי אף קודם לכן. כנראה שזאת הייתה בית הכרם המקראית, וזה קשור לכך שאזור נחל שורק היה מאז ומתמיד מקום טוב לגדל גפנים (כרם). לפי הברית החדשה, יוחנן המטביל נולד בארץ יהודה, אבל לא כתוב היכן, הזיהוי של המקום עם עין כרם הופיע בתקופה הביזנטית[6] והתקבע במאה ה-9. כשהגיעו הצלבנים לארץ כבר היה ברור לכול שעין כרם היא כפרו של יוחנן המטביל, ולכן היא הייתה חשובה להם והם בנו בה כנסיות ומנזרים.

הכנסייה הראשית של הכפר שאותה בנו הצלבנים מחדש נקראה "יוחנן בהרים", והיא קיימת עד היום בלב הכפר. לפי המסורת, כאן גרו זכריה ואלישבע וכאן נולד יוחנן. ייתכן שהמקום זוהה בתקופות קדומות כבית הקיץ (הכפר) של זכריה ואלישבע, ורק יותר מאוחר כבית הקבע שלהם. כך או כך, יש במקום כנסייה גדולה שיסודותיה ביזנטיים וצלבניים. בחצר הכנסייה רחבה ועל הקירות שסביבה תפילת בנדיקטוס (שירו של זכריה) בעשרות שפות (זה מתכתב עם כנסיית הביקור, שבה יש את תפילת מגניפיקט על קיר החצר בעשרות שפות).

זכריה אביו של יוחנן היה כהן גדול בבית המקדש, אבל הוא היה ערירי בא בימים והתפלל לילד. יום אחד, כשנכנס לקודש הקודשים, הופיע לפניו מלאך אלוהים ובישר לו שלמרות זקנתו אלוהים נענה לתפילותיו וייתן לו בן. מכיוון שיוחנן פקפק המלאך העניש אותו בכך שלא יוכל לדבר עד שהבן ייוולד, וכך היה. כשנולד יוחנן שאלו את זכריה איך לקרוא לו, והוא כתב בגיר "יוחנן", רק אז הותרו חרצובות לשונו והדבר הראשון שהוא אמר הייתה תפילת בנדיקטוס. וכך היא אומרת:

"ברוך ה' אלוהי ישראל, כי פנה אל עמו, הודיע ופדה אותו.  ה' שלח לנו מושיע גיבור משושלת בית דוד עבדו,  כפי שהבטיח לנו בפי נביאיו הקדושים עוד לפני זמן רב.  כדי להצילנו מיד כל אויבינו ושונאינו. אלוהים זוכר את בריתו עם אבותינו ואת שבועתו לאברהם אבינו: להצילנו מיד אויבינו, ולהעניק לנו את הזכות לשרתו כל ימי חיינו בקדושה, ובצדקה וללא פחד. ואתה, ילדי הקטן, תיקרא נביא לאל עליון, כי תלך לפני האדון ותפנה לו את הדרך.  אתה תלמד את בני-ישראל כיצד הם יכולים להיוושע על-ידי סליחת חטאיהם. בזכות אהבתו, רחמיו וטוב-לבו של אלוהים יזרח עלינו אור ממרום, כדי להאיר לשרויים במוות ובחשכה, וכדי להוביל את רגלינו אל דרך השלום" (לוקס, א' 68-79).

בסוף המאה ה-19 נבנתה הכנסייה מחדש בעזרת בית המלוכה הספרדי ובסגנון ברוק ספרדי חשוך. יש בכנסייה אוסף ציורים חשוב ומרשים מהמאות ה-17-19. באפסיס של הכנסייה מערה ובה לפי המסורת נולד יוחנן.

יוחנן המטביל היה נביא, וזה סימל את החזרת הנבואה לישראל לאחר היעלמותה בסוף בית ראשון, תחילת בית שני, דבר שהיה טראומתי מבחינת הדת היהודית. יוחנן נחשב להופעה מחודשת של אליהו הנביא, שעלה לשמיים בסערה על גדות הירדן, ושבאותו מקום מופיע לאחר 700 שנה יוחנן, שהוא התגלמות של המשכו. השם יוחנן משמעו: אלוהים חנן, ואכן הפתח לישועה הוא החנינה, או הסליחה, של האלוהים. סליחה זו מתבטאת בהחזרת הנבואה לישראל, ובהופעתו הקרובה של המשיח, שיטביל באש, שהוא, לפי הנוצרים, ישוע. סיפור יוחנן המטביל מופיע בבשורה על פי לוקס, שאומרים עליה שהיא גם בשורה יוחננית.

יוחנן חי בטבע, חגור עור, לבוש שער גמלים, אוכל חגבים ודבש. בקיצור, דמות פרא טהור וקדוש, קמאי. בשלב כלשהו הוא הצטרף כנראה לאיסיים, אולי בקומראן, ולמד מהם את התורה היהודית המיסטית וכן את סודות הטבילה, אלא שבניגוד להם הוא חשב שהטבילה צריכה להיות ראשית כול רוחנית וסמלית, ולא רק כזו שמהווה טהרה מטומאה, ולכן הוא פרש מהם, אסף סביבו תלמידים והחל לקרוא לתשובה. הימים היו ימים של ציפייה משיחית. יוחנן, כאנשי כת מדבר יהודה, פירש את הפסוק בישעיהו "במדבר פנו דרך ה'" כקריאה להליכה למדבר ממש.

באחד הימים הגיע אליו ישוע לטבילה, ובזמן שטבל הצטרפה אליו רוח הקודש. מזמן זה והלאה העביר יוחנן את שרביט הבשורה הדתית לישוע, ולכן הוא נקרא ה"מבשר", בעוד שישוע הוא ה"בשורה". יום החג של יוחנן הוא ה-25 ביוני, קצת לאחר היום הארוך ביותר בשנה, ואילו יום החג של ישוע הוא ה-25 בדצמבר, קצת לאחר היום הקצר ביותר בשנה. כששאלו תלמידים את יוחנן למה הוא נותן לישוע את הבכורה, הוא ענה: מעתה והלאה אני אלך ואתמעט והוא ילך ויתמלא. ואכן יש דואליות בין יוחנן וישוע, האחד הוא שמש והשני ירח, האחד אדם שהופך לאלוהים/מלאך (יוחנן נראה בציורים דתיים עם כנפיים), והשני אלוהים שהופיע באדם. הימים מישוע מתמלאים ומתארכים, ואילו מיוחנן מתחסרים ומתקצרים.

חשיבותו של יוחנן המטביל מתמצית במה שישוע אומר עליו: שבין בני האדם לא נולד כמוהו. זאת אומרת שאין אדם בדרגה גבוהה ממנו, בהנחה שישוע הוא בן אלוהים ולא אדם. מכאן אפשר להסביר את הופעתו בציורי איקונין תמיד לצדו של ישוע, כשמהצד האחר ניצבת מריה. מריה היא האישה הגבוהה ביותר ויוחנן המטביל הוא הגבר הגבוה ביותר בין בני האנוש, ושניהם מתווכים אצל ישוע.

בנוסף לכנסיית יוחנן בהרים ניתן למצוא בעין כרם כמה אתרים: את כנסיית הביקור הנפלאה של ברלוצ'י,[7] המציינת את המפגש בין מרים ואלישבע אימו של יוחנן כששתי הנשים בהיריון, את כנסיית יוחנן האורתודוקסית, את מנזר גורני הרוסי, את מנזר האחיות ציון, את מנזר סנט וינסנט, ואת הבית של הקדושה הקתולית בת זמננו מרי אלפונסין, שזכתה להתגלויות של מריה. כמה ק"מ מעין כרם, תלוי על הצוקים שמעל אפיק נחל שורק, נמצא מנזר יוחנן במדבר היפה ובתוכו מעיין שכבה יפה. לפני מלחמת השחרור היה בעין כרם כפר ערבי גדול, וכיום זאת שכונת אמנים מבוססת ירושלמית שבמרכזה בתי קפה ומעיין גדול יחסית.

בנוסף לכנסיית יוחנן בנו הצלבנים מנזרים וכנסיות נוספות בעין כרם וסביבתה, כגון המנזר של המסדר הציסטרציאני שאותו קידם סנט ברנרד, וזה מעיד על חשיבות המקום, מכיוון שהיו רק שני מנזרים כאלו בישראל, האחד בעין כרם במקום שבו נמצאת היום כנסיית הביקור, והשני בחרבת תנור, ליד המושב מטע, ובסמוך למקום זה נמצא (לפי פרינגל) הקבר של גוליית בחרבת חנות. מעין כרם אפשר להמשיך למוצא (קולוניה) ולהתחבר חזרה ל"דרך הדקל" העולה לירושלים, או לעלות לכיוון הר הרצל ולהתחבר ל"דרך הדקל" באזור גשר המיתרים.

הדרך מאקווה בלה לירושלים

אם לא הלכנו אל הדרכים הצדדיות, הרי שהמסלול העיקרי של דרך הדקל יקח אותנו מהגן היפה עם המים הזורמים של אקווה בלה חזרה אל הכביש הראשי הסואן מספר 1. נחצה את הכביש על הגשר לכיוון צפון, ונלך מזרחה בדרכי העפר לרגלי היישוב בית נקופה לכיוון מעיין עין מסייעת, שם יש בריכה יפה, וניכנס לערוץ נחל כסלון כלפי צפון-מזרח, נלך בדרך העפר כמה מאות מטרים עד שנגיע לערוץ ואדי שעולה כלפי שכונת מבשרת ציון ובו דרך עפר נוספת, נעלה לשכונה ונעבור בין הרחובות והבתים לכיוון פארק חלילים והכניסה לנחל חלילים.

נחל חלילים מאופיין במערות צנירים לאורכו שנראים כמו חלילים, שריד לתוואי זרימת הנחל הקדום. יש כאלו האומרים שהם משמיעים מנגינות ברוח. המסלול בנחל יפה מאוד ועובר על פני המערות בצדי הנחל שאפשר לבקר בהן. מרחוק אפשר לראות כבר את הבתים של ירושלים ואת בית הקברות של גבעת שאול. הנחל יורד אל הערוץ העמוק והרחב של נחל שורק, לא רחוק ממוצא, ובמקום זה הוכשר פארק עירוני גדול בשם "עמק הארזים" ובו תצוגות של פסלים, מקומות לפיקניק, שבילי הליכה ואופניים, גשרים ומתקני שעשועים לטובת הקהל.

מצפון למפגש של נחל חלילים עם עמק שורק נמצאים עינות תלם, ששוקמו לאחרונה, ולידם יש מקומות נופש מרהיבים עם משחקים באבן, שולחנות ושורה של סלעים עם כתובות בנושאי טבע ונוף, היסטוריה ואהבת הארץ. נמשיך בפארק הארזים לאורך שביל האופניים ונעבור מתחת לכביש הסואן ועל פני הערוץ של נחל שורק עצמו במערכת של גשרים תלויים מרהיבים להולכי רגל, ונגיע לרגלי הכפר החרב והיפה ליפתא שלרגלי השטח העירוני של ירושלים.

הכפר ליפתא הוא כנראה היישוב היהודי העתיק מי נפתוח בגבול שבין יהודה ובנימין. הוא מתפרש על פני המדרון הדרומי של עמק שורק, כשיש הבדל בגובה של יותר מ-100 מטר מרוממה ועד לאפיק הנחל. הבתים הנטושים ציוריים ויפים ומשולבים בירק, בראש הכפר יש מעיין עם בריכת שחייה גדולה, ומעליו הכניסה לירושלים, גשר המיתרים והתחנה המרכזית. נטפס דרך סמטאות הכפר אל צומת הכניסה לירושלים, נחצה את הכביש ליד גשר המיתרים וכבר אנחנו ברחוב יפו, הרחוב הראשי של העיר.

קפיצה לנבי סמואל

הר נבי סמואל נקרא בפי עולי הרגל "הר השמחה". בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית הראשונה נהגו רוב עולי הרגל לעשות את דרכם מלוד ורמלה, במעלה בית חורון, שהיא הדרך ההיסטורית העיקרית לירושלים, אל נבי סמואל, ומשם לירושלים. כשהם הגיעו לנבי סמואל, מהלך יום מאומץ מרמלה, וראו את ירושלים בפעם הראשונה מרחוק, ליבם התמלא שמחה. נבי סמואל היה מקום החניה האחרון לפני הכניסה לירושלים. בראש ההר הגבוה ביותר בסביבה נחצבו משטחי אבן רחבים, הוקמו טרסות והייתה גם מצודה צלבנית. מחנות של עולי רגל חנו במקום וחגגו את הלילה האחרון של המסע.

הדרך שבה התבססה לימים "דרך הדקל" (עלייה לירושלים דרך לטרון ואבו גוש) ושאותה בחרנו לחדש, הייתה בתקופת ממלכת ירושלים הראשונה דרך משנית, אבל לאחר נפילת הממלכה לידי צלאח א-דין, ובעקבות חוסר הביטחון שהיה בדרכים והשינויים בשטחי השליטה הצלבניים בממלכת ירושלים השנייה (המאה ה-13) היא הפכה לחשובה יותר. וגם בימינו, אי אפשר יותר ללכת בדרך מעלה בית חורון ההיסטורית, מכיוון שזה אזור מתוח ביטחונית, חצוי על ידי גדרות, בלב הגדה המערבית, והאפשרות היחידה למסלול עלייה לרגל היא דרך מה שנקרא "הפרוזדור".

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ומפני חשיבות אתר נבי סמואל והתפקיד החשוב שהוא מילא במהלך העלייה לרגל במשך תקופות ארוכות, אני מציע שהמעוניינים בכך ואלו שכוחם במותניהם ישלבו אותו במסגרת ההליכה של היום האחרון, על ידי תוספת סטייה מהמסלול אל נבי סמואל ובחזרה שצריכה להיארך כ-3 שעות. מפארק הארזים ניתן לפנות למסלול צדדי שיוביל אותנו דרך שכונת רמות אל נבי סמואל ובחזרה. חשוב להביא בחשבון שמדובר בהפרשי גובה של קרוב ל-300 מטר (הר נבי סמואל מגיע לגובה של 884 מטר), וזה אומר עלייה מאומצת.

שמואל הנביא נקשר מבחינת עולי הרגל של "דרך הדקל" עם המשכן בשילה, ולכן הם התאמצו להגיע לשם, למקום שהיה משכן ארון הברית לפני ירושלים. האבירים שכבשו את ישראל מידי המוסלמים גדלו על סיפורי התנ"ך, וכשהם הגיעו לרמלה בדרכם לכיבוש ירושלים הם מצאו את עצמותיו של שמואל הנביא שכביכול הובאו לשם על ידי הפלשתים לאחר ניצחונם בקרב על הישראלים. בלי לחשוב פעמיים הם לקחו את העצמות והחזירו אותן למקומן המתאים והוא "שילה", כלומר נבי סמואל, ושם הן עד היום, ועל ידי כך באו דברים למקומם והנביא חזר לעירו. האמת היא שנבי סמואל היה כנראה מקום היישוב היהודי מצפה. ויחד עם זאת מתחת להר ומצפונו ישנו תל עגול ויפה בתחילת רמה פוריה, שהוא כנראה מקום העיר גבעון, עיר משפחתו של שאול ומקום המשכן לאחר החורבן של שילה, כך שהאבירים לא טעו יותר מדי.

כיום יש מבנה גדול בראש ההר שמשמש בחלקו כמסגד, בתוכו יש אולמות גדולים צלבניים והוא היה בעבר חלק מהכנסייה הצלבנית. במרתף שלו נמצא קבר הנביא שמואל, שהוא אתר קדוש יהודי המשמש מוקד עלייה לרגל. מחוץ לבניין רחבות גדולות חצובות בסלע ששימשו מקום חניה לעולי הרגל. בצד הדרומי והמערבי של ההר יש חפירות ארכיאולוגיות ובהן שרידי רחוב מימי בית שני, בתים מימי בית ראשון, תנורים לכדים מהתקופה המוסלמית ושרידי מחצבה צלבנית. בצד הצפוני של ההר יש גן תנ"כי, טרסות עם צמחים מתקופת התנ"ך, ומעיין שכבה יפה עם בריכה שנקרא "מעיין חנה".

לסיכום, זהו גן לאומי מורכב, יפה וגדול שמספר את סיפור הארץ הזו ושממנו נשקף נוף של כל אזור ההר, ובמיוחד של ירושלים החדשה שנראית כמו על כף היד (אפשר לעלות לתצפית על הגג), והוא שווה את מאמץ הטיפוס לשם ובחזרה.

מגשר המיתרים לכנסיית הקבר

בין אם הלכנו לנבי סמואל ובין אם לאו, בין אם סטינו מדרכנו לכיוון עין כרם ובין אם לאו, וגם אם הלכנו במסלול הקצר ביותר של "דרך הדקל" ולא סטינו ימינה או שמאלה, כל הדרכים מוליכות לגשר המיתרים בכניסה לירושלים, אותו מונומנט אדיר שנוי במחלוקת שמרוב שהוא גדול ובולט אף אחד לא שם לב אליו.

סמוך לגשר המיתרים נמצאת התחנה המרכזית של ירושלים ותחנת הרכבת, וממנה מתחיל רחוב יפו המוביל אל העיר העתיקה. נלך לאורך רחוב יפו דרך השכונות הדתיות, שוק מחנה יהודה, מרכז העיר ובניין העירייה, לאורך התוואי של הרכבת הקלה. אחרי פחות משעת הליכה קלה נהיה לפני העיר העתיקה. לפי חלק מהכתבים צריך להיכנס דרך השער של סנט סטפן, שהוא כיום שער האריות. לפי מקורות אחרים עולי הרגל נכנסו מהשער המערבי (יפו) ופנו דבר ראשון אל כנסיית הקבר.[8]

אנחנו ניכנס משער יפו או מהשער החדש ונלך ישירות לכנסיית הקבר, יעד העלייה לרגל שלנו, המקום שבו ישוע נצלב וקם לתחייה כעבור שלושה ימים, המקום שמחבר שאול, ארץ ושמיים, ומאפשר את ההיווצרות של האדם החדש והאנושות החדשה. במקום זה היו עולי הרגל מתקבלים בברכה לאחר השלמת המסע שלהם על ידי אבירי מסדר הקבר הקדוש, מסיימים מסע מסוג אחד ומתחילים מסע מסוג אחר. הכניסה לעיר העתיקה בירושלים נעשתה בשמחה ולוותה בטקסים חגיגיים.

ההגעה לכנסיית הקבר הייתה יעד מסע העלייה לרגל של "דרך הדקל", אבל לא סופו, בדיוק כמו שבסנטיאגו קומפוסטלה יעד ההגעה של המסע הוא הקתדרלה בסנטיאגו, שם קבורה גופתו של יעקב הקדוש, אבל זה לא סוף המסע, ועולי הרגל ממשיכים לאחר מנוחה אל פינסטרה, המקום המערבי ביותר באירופה, אל הצוקים שמול האוקיינוס האטלנטי בקצה היבשה, ולוקחים משם צדף כדי לקחת איתם מזכרת הביתה.

הצליינים ב"דרך הדקל" בילו כמה ימים בירושלים, ביקרו באתרים, יצאו לטיולים יומיים אל בית לחם, עין כרם (אם לא היו שם קודם לכן), מנזר המצלבה ואתרים נוצריים אחרים. הם השתתפו בתפילות בכנסיות הרבות ונפגשו עם בני עמם ונציגי הזרמים והמסדרים הנוצרים השונים, וגם נהנו מהשווקים, בית המרחץ, טיפול רפואי, וכל מה שלא היה בהישג ידם במהלך הדרך. לאחר כמה ימים הם יצאו לכיוון הירדן במטרה להגיע למקום הטבילה, להיטבל ולהיוולד מחדש. זה היה סוף המסע שלהם והוא סומל על ידי כף דקל שהם קיבלו, ומסיבה זו נקרא מסלול העלייה לרגל לירושלים "דרך הדקל". כף הדקל סימלה את ניצחון ישוע על המוות, והחיים החדשים שהם זכו בהם בעקבות מסע העלייה לרגל, ההגעה לירושלים והטבילה בירדן.

בסוף היום העשירי נגיע לכנסיית הקבר, שבדרך כלל פתוחה עד שעות הערב המאוחרות, ואם לא פנינו ליותר מדי דרכים צדדיות נגיע אל הכנסייה כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות ויהיה לנו מספיק זמן לחוות אותה באופן מלא ולעומק. חשוב מאוד לבקר בכנסייה, שהיא יעד העלייה לרגל, כבר ביום הזה ולא לדחות את הביקור למחרת מכיוון שאנרגיית ההגעה והמפגש הראשוני תאפשר לנו חוויה עוצמתית מאין כמותה.

אמנם אנחנו מבקרים בכנסיית הקבר ביום הזה (העשירי), אבל את ההסברים עליה תמצאו בפרק הבא, וזאת בכדי לחבר אותה לביקור בשאר האתרים של ירושלים. אני ממליץ לבקר בכנסיית הקבר לפחות פעמיים נוספות, זהו מתחם גדול ועשיר שאי אפשר להכיל אותו בביקור אחד, והוא משתנה בימים ובשעות לאורך היום. לאחר שנבקר בכנסיית הקבר לא נותר לנו אלא למצוא אכסניה אחת מיני רבות בתוך העיר העתיקה וליהנות מהמראות, הקולות והריחות של העיר. אני ממליץ בחום לישון בתוך העיר העתיקה, החוויה היא אחרת לגמרי מאשר לישון בשלל המלונות שמחוצה לה.

הערות

[1]  לפי פרופ' פינקלשטיין, התל של גבעת יערים איננו טבעי אלא הוגבה בעזרת קירות ועל ראשו הייתה במה.

[2] גורן, ח. (1991). המוסדות הנוצריים באבו-גוש בעת החדשה. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, עמ' 106-80.‎

[3]  שילוני, צ. (1994). מפעלות הבארון הצרפתי דה-פיילא בארץ הקודש (1884-1925). קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, עמ' 90-63.‎

[4]  כנסייה נוספת בישראל שבה יש מעיין בקריפטה שלה היא כנסיית הבשורה האורתודוקסית בנצרת.

[5]  Pringle I, P. 250

[6]  לפי מסורת נוצרית עתיקה ואחרת, ביתו של יוחנן (אביו זכריה היה כהן בבית המקדש) היה בירושלים בשכונת מוריסטן, שם נבנתה במאה ה-5 כנסייה על ידי הקיסרית לשעבר אבדוקיה, ובה רוכזו כל הטקסים הקשורים לחייו ולמותו של יוחנן.

[7]  על כנסיית הביקור בעין כרם תוכלו לקרוא בספר "מרים גבירתנו של ישראל", זאב בן אריה, 2022.

[8]  The travels of seawulf 1102. At Whalen, B.E. 2011. Pilgrimage in the Middle Ages: a reader. University of Toronto Press, Toronto. P.2041