התחלה בעכו

בימי הביניים (המאות ה-11-13) עכו הופכת להיות אחת הערים הגדולות והחשובות בעולם. בזמן ממלכת ירושלים הראשונה היא הבירה הכלכלית של הצלבנים והנמל הכי חשוב במזרח. בה נמצא המרכז הפיננסי של אירופה והיא הייתה בלב הסחר המתפתח (דרכי המשי) בין המזרח והמערב. עם הקמת ממלכת ירושלים השנייה הופכת עכו גם לבירה הפוליטית, צבאית ודתית של הממלכה המתחדשת המתקיימת למשך מאה שנה. יש בה מבני שלטון ומשפט, ארמון למלך, משרדי ומחסני הממלכה.

הצלבנים כבשו את עכו ושאר ערי החוף של ארץ ישראל כמה שנים לאחר כיבוש ירושלים, והם נעזרו לצורך כך במעצמות הימיות של אותה תקופה: גנואה, פיזה וונציה. כתוצאה מכך, ואולי גם מסיבות אחרות, אותן מעצמות קיבלו פטור ממס ורבעים משלהם מעכו, ואת הסחר הבינלאומי המתפתח בדרכי המשי בין המזרח והמערב כיוונו אליה. שיירות עמוסות משי ותבלינים הגיעו מדמשק, וגם מרקו פולו עבר בעכו בדרכו לסין.

הנמל של עכו היה הטוב ביותר בארץ ואולי גם במזרח התיכון, דרכים מאובטחות הובילו ממנו לדמשק ומשם למסופוטמיה, איראן, סין והודו. הצלבנים היטו את הסחר הבינלאומי מהמזרח מקונסטנטינופול, שהייתה בשליטת הביזנטיים, אל עכו. זאת הייתה עיר בינלאומית גדולה (מנתה כ-100,000 איש) שהלב שלה היה הנמל הפנימי המבוצר, ספינות רבו עשו את הדרך מעכו לערי איטליה, חוקי הספנות של המעצמות הימיות עוצבו בעכו.

עם הזמן מקבלים גם המסדרים הצבאיים של הטמפלרים וההוספיטלרים שטחים בעכו ומקימים רבעים משלהם. המסדר ההוספיטרלי בנה מבצר קסטרום ענק, כנסייה ובית חולים ברובע משל עצמו, שנמצא כיום במקום "אולמות האבירים". המסדר הטמפלרי בנה מצודה ענקית בקצה חצי האי, קסטרום ובו מגדל עוז שהיה הבנק המרכזי של אירופה. מהנמל הוליכה מנהרה חשאית אל הבנק המרכזי של הטמפלרים במצודה שבצד השני של העיר (מנהרת הטמפלרים).

זהו מסדר שהוקם בתחילת המאה ה-12 במטרה להגן על עולי הרגל, ובתור שכזה הוא קיבל אישור לקחת ריבית מנוצרים (איסור לפי הברית החדשה) והפך עקב כך למערכת הבנקאית של אירופה. אם עלית לרגל לארץ ישראל יכולת להפקיד את הכסף במרכז הטמפלרי בפריז ולקבל תמורת שטר מתאים סכום דומה במרכז הטמפלרי בעכו, שם הוחזקו גם אוצרות הזהב של המסדר שהלווה כסף למלכים ולרוזנים, ומכאן שעכו הייתה המרכז הפיננסי של אירופה.

אבל עכו הייתה גם עיר קדושה, היו בה שלל כנסיות, והיא נקראה על שמו של יוחנן המטביל. כמו שיוחנן המטביל הכין את הקרקע לבואו של ישוע, כך גם עכו הכינה את עולי הרגל לקראת ההגעה לירושלים. ובמישור הפוליטי עכו הייתה הבירה החילונית שאמורה הייתה להביא להגעתה של הבירה הרוחנית – ירושלים של מעלה.

עולה הרגל שהגיע לעכו יכול היה לעשות מסלול של קדושה וכנסיות בתוך העיר עצמה, בדומה לתחנות של הוויה דולורוזה בירושלים שהתפתחו אחר כך. לעיתים המסלול הזה היה מספק והיווה תחליף לעלייה לרגל עצמה. אחת התחנות לדוגמא הייתה ביתו (כביכול) של תומס המרטיר, הלוא הוא תומס בקט, הקדוש האנגלי שלזכרו הוקם מסדר של אבירים אנגלים בעכו ב-1191 לאחר כיבוש העיר על ידי ריצ'רד לב הארי,[1] בשם: Knights of Saint Thomas of acre. איך הגיע תומס בקט לעכו? לצלבנים פתרונים.

בשנת 1170 מבקר בעכו בנימין מטודלה ויוצא ממנה למסעותיו ברחבי הארץ. בזמן ממלכת ירושלים השנייה מתפתח ישוב יהודי משמעותי בעיר, שהופכת להיות יותר ויותר קוסמופוליטית ורב-תרבותית. בעלי התוספות עלו לארץ ישראל החל מ-1209 והקימו בעכו בית מדרש מפואר, וחכמי עכו נודעו לשמם בכל העולם היהודי, כשרבים מהם הגיעו מצרפת. בשנת 1218 ערך יהודה אלחריזי מסע בארץ ישראל ותיאר אותה בספריו, כולל את תפארתה של עכו. בשנת 1258 עלה הרב יחיאל מפריז לעכו והקים בה את בית המדרש הגדול דפאריס בעכו, הוא נפטר ב-1266. המחליף שלו הוא הרמב"ן, שהגיע לארץ וחי בה עד מותו ב-1270.[2] בשנת 1265 ביקר הרמב"ם בעכו ושהה בה חמישה חודשים (כך שיכול להיות שהם נפגשו).

אבל לא הכל היה ורוד. באמצע המאה ה-13 התחוללה מלחמה גדולה בתוככי עכו בין הווניציאנים לגנואזים, אבל בסופו של דבר כמעט כולם הצטרפו ל"חגיגה", הפיזאנים תמכו בווניציאנים, והמסדרים הצבאיים תמכו כל אחד בצד אחר. בסוף המלחמה גורשו הגנואזים מהעיר. המלחמה נמשכה כמה שנים והביאה לידי ביצור הרבעים השונים. בנוסף לכל הצרות הללו הביוב של עכו זרם אל הנמל, שקיבל עקב כך את הכינוי "הים המלוכלך".

סיור בעכו כיום

עכו נהרסה ב-1291 על ידי הממלוכים ונבנתה מחדש באמצע המאה ה-18 כבירת הגליל, ויותר מאוחר כבירה והעיר המרכזית של השלטון העות'מאני בארץ ישראל. כשבאו לבנות אותה מחדש החליטו הבונים למלא את ההריסות של העיר הצלבנית שהיו במקום בחול ואדמה, ולבנות את העיר החדשה מעליהם, וכך נשמרה כל הקומה התחתונה של העיר הצלבנית באופן שאין כמותו בשום מקום אחר בעולם. החל משנות ה-50 החלה מדינת ישראל לגלות את העיר הצלבנית שנמצאת מתחת לעיר העות'מאנית, וכיום אפשר לסייר ברחובות, אולמות, חצרות וכנסיות מתחת לאדמה. בשנים האחרונות החייתה החברה לפיתוח עכו את האולמות והכניסה, שבהם סמלים צלבניים, סדנאות מלאכה המתחקות אחר התקופה ההיא, שלטי הסברה וסרטים.

אנחנו לא יכולים כיום לשחזר את מסלול עולי הרגל הדתי בעכו הצלבנית, אבל בכדי לספוג מעט את רוח התקופה, ולפני שנצא לעלייה לרגל ב"דרך הדקל", נרד אל מתחת לאדמה לשרידי העיר הצלבנית כפי שהתגלו באולמות האבירים שכיום נמצאים מתחת למצודה. מיד עם כניסתנו למערכת האולמות הענקיים הנסמכים על עמודים כבירים וקשתות או קמרונות חבית אנחנו נמצאים בעולם אחר. בעבר זה היה הקסטרום – המצודה הראשית של המסדר ההוספיטלרי. המבנה נבנה על פי תכנית אב במשך עשרות שנים. מבנה ענק בגודל מאה מטר על מאה מטר ובגובה כמה קומות, שבמרכזו חצר ומסביב לה אולמות גדולים.

האולם הראשון שניכנס אליו הוא הגדול ביותר והוא שימש מקום כינוס של כל אנשי המסדר וחדר האוכל כללי. כיום נמצאים באולם ענק זה (1200 מ"ר) תצוגות של חיי האבירים והצלבנים של פעם, דוכנים של בעלי מלאכה כגון צורפים, תצוגה של דגלי וסמלי אבירות (Heraldry), מצגות אור-קוליות על הנסיעה לארץ ישראל, המסדרים הצבאיים ועוד.

מהאולם נצא אל החצר הפנימית של הקסטרום ונראה את המבנה המרובע שלה. האולמות בצד המזרחי עדיין לא נחפרו וניתן לראות פתחים בקיר ממולאים בעפר. משמאלנו (מערב) נראה גרם מדרגות רחב שהוליך לקומות העליונות. יכלו לעבור בו שני סוסים במקביל והוא היה קיים עד המאה ה-18, כפי שאפשר לראות בציור הנמצא במקום. מעלינו ניתן לראות את החדרים של כלא עכו. בזמן פעילותו, החצר הייתה ממולאת עפר עד לגובה החדרים וכך גם האולמות. הארכיאולוגים הוציאו את העפר וגילו את הקומה התחתונה של הקסטרום שמורה בשלמותה.

ניכנס לאולם נוסף בצד הדרומי של הקסטרום ושוב אנחנו בעולם אחר. זהו אולם מקסים, מסתורי, עם עמודים מרשימים וקשתות גותיות יפות התומכות בתקרתו. אין ספק שאנו באולם החגיגי ביותר של המבצר, זה היה "חדר האוכל של הקצינים", מקום קבלת האורחים המכובדים, ביניהם היו מלכים, רוזנים, חשמנים ואישים רמי מעלה אחרים. בימים רגילים זה היה הרפקטוריום, המקום שבו אכלו האבירים נזירים בדממה לפי תקנון המסדר, כשברקע נמצא נזיר המקריא להם פסוקים מהברית החדשה. הרפקטוריום אצל ההוספיטלרים הוא בניין מעבר מהסגנון הרומנסקי אל הסגנון הגותי.

הקסטרום בעכו שימש הן כמרכז הבינלאומי של המסדר, שלו היו נחלות רבות ברחבי אירופה והמזרח, והן כמרכז של המסדר בארץ, שלו הייתה רשת של מצודות בעיקר באזורי הגבול. שם ישב ראש המסדר, שם מוקמו המחסנים הראשיים, האורוות, מחלקת האוצר והכספים וספריית המסדר. בעכו קיבלו את פני האורחים מהמסדרים האחרים ואת אצילי הארצות האחרות, ושם נחתמו הסכמים ונערכו ארוחות חגיגיות, וניתן רק לדמיין מפגש שכזה, של מאות מאנשי המסדר באולם המרכזי. ההוספיטלרים היו מסדר גדול, עשיר וחזק, המלכים של אירופה התארחו במרכזם שבעכו, וכנראה שלואי ה-9 מלך צרפת, ששהה בארץ ארבע שנים (1250-1254), הוא זה שבנה את הרפקטוריום. ואכן, בקצה הצפון-מזרחי של האולם, בתחתית הקשת, נמצא את סמל ה"פלייר דה לי", פרח הלילך של מלכי צרפת, חרות בבסיס העמוד.

להוספיטלרים היו שלוחות בכל ארצות אירופה שבהן היו מתארגנים "גרעינים" של נזירים לוחמים, וגם צוותים של רופאים ומגישי עזרה רפואית שיצאו למסעות "הגשמה" בארץ ישראל. גרעין כזה כלל אחווה של צעירים שגדלו יחד באחד ממנזרי המסדר באירופה, ובו קיבלו הכשרה דתית, רפואית וצבאית.

לאחר שהגרעין גובש והתנסה בפעילות מקומית באירופה, הוא נשלח למלא את ייעודו בארץ ישראל. עם הגעתם הם היו משתכנים בקסטרום, שוהים במקום במשך כמה שבועות או חודשים, מקבלים הדרכה ועוברים השתלמויות בנושאים הקשורים לתפקידם. הם היו לומדים מעט מילים בשפה הערבית, את המנהגים המקומיים, מסיירים בארץ, לומדים את מערך הארגון ואת מבנה הביצורים המקומיים, מכירים את מפקדי הארגון, מקבלים סוסים, כלי נשק, חומרי רפואה ושריון מהמחסנים, לומדים על צמחיית וחיות הארץ, וכיוצא בזה. בתום ההכשרה היו הגרעינים יוצאים למלא את שליחותם במצודה כזו או אחרת לאורך הגבול, כשהם שומרים על קשר עם המרכז בעכו, וחוזרים אליו מדי פעם לחופשות, התארגנות והצטיידות.

מהרפקטוריום נחזור אל החצר וניכנס אל האולמות שבצד הצפוני. שם נגלה עשרה אולמות אורך גדולים עם תקרת קמרונות חבית. הסברה היא שהאולמות הללו שימשו כמחסנים, וייתכן שכל אחד מהם היה קשור לאחת מהמצודות שברחבי הארץ והיווה מקום לאחסון האספקה שהגיעה לאותה מצודה מארצות שונות מעבר לים. הצוותים שהיו מיועדים למצודות השונות לנו בחדרים שבקומות העליונות, ואילו הקומה התחתונה שימשה כמקום אחסון הציוד. כיום יש במקום תערוכות המספרות על ההיסטוריה של עכו וגם תערוכת ציורים.

נצא שוב אל החצר, ובכניסה לאולם הגדול נראה פתח המוביל למנהרת ביוב שהוליכה מהמקום אל הים (אל דאגה, הביוב אינו זורם כבר 800 שנה). נלך במנהרה ונצא אל מרתף גדול שהיה הקריפטה של כנסיית הרובע ההוספיטלרי. במרתף יש מצבות של אבירי מסדר שנקברו במקום בסוף המאה ה-13. הכתב והציורים מחזירים אותנו לתקופה אחרת, של אבירים, דרקונים ועלמות במצוקה, תקופה שבה ברור מי הטוב ומי הרע ושיש משמעות לחיים. על הקירות יש ציורים מספרים של התקופה המראים את אלוהים בדמות ארכיטקט, את מבנה מקדש שלמה, את הסולם המיסטי ודמות האדם כמיקרוקוסמוס של הבריאה. הציורים הללו מצביעים על חזרת המיסטיקה והקוסמולוגיה לנצרות בתקופה זו.

מהמרתף של הכנסייה נצא אל הרחובות התת-קרקעיים של הרובע ההוספיטלרי וניכנס לאולם היפה, שהוא חלק חדש של אולמות האבירים שנוסף אליהם לפני כמה שנים. זהו אולם שעולה על האחרים מבחינת איכות החציבה שבו, הפרופורציות והסימטריה של החלל, והוא מעיד על התקדמות בשיטות הבנייה שהתרחשה כנראה בישראל בזמן ממלכת הצלבנים השנייה וחזרה אל התורות של האדריכלות המקודשת והמידות המקודשות, שאפיינה את מבני ימי קדם. ההוספיטלרים הצטיינו בבנייה ולמדו במהלך השהות שלהם בישראל את מלאכת הבנייה מהארמנים, הערבים והביזנטיים, הם בנו רבות מהמצודות היפות של הצלבנים, כגון בלואר בעמק הירדן, וכשחזרו לאירופה הם השתתפו בבניית הקתדרלות הגותיות, אבל הכל התחיל כאן אצלנו בעכו.

אתרים נוספים בעכו הקשורים לתקופה הצלבנית הם מנהרת הטמפלרים, המוליכה מהנמל את המקום שבו הייתה המצודה הטמפלרית בצד השני של חצי האי. במקומות רבים אחרים נמצא מתחת לעיר העכשווית, שהיא ברובה עות'מאנית, שרידים מהעיר הצלבנית. לדוגמא, מתחת למסגד הגדול של אל-ג'זאר יש מאגרי מים ענקיים מהתקופה הצלבנית שהיו כנראה חלק ממערכת אספקת המים של הארמון המלכותי.

היום הראשון: מעכו לחיפה

היום הראשון של העלייה לרגל מתחיל ביציאה מהחומות של עכו והליכה מזרחה לכיוון תל נפוליון, הלוא הוא תל עכו העתיק. זאת הייתה אחת הערים הקדומות בעולם שהייתה מקודשת לאלה ענת הפיניקית כנענית, ונקשרה לאגדות של היוונים הקדמונים. לפי עולה רגל בשם טייטמר, הצלבנים האמינו שליד עכו נמצא הקבר של ממנון, מלך האתיופים שעזר לפריאם מלך טרויה במלחמתו נגד היוונים. יש להניח שבזמן הצלבנים נעים היה לצאת מהעיר הצפופה והמסריחה אל התל שנישא על סביבתו, מרחק רבע שעה הליכה מהעיר. מתחת לתל עכו, היכן שכיום נבנה המרכז הבהאי החדש, היה ערוץ נחל הנעמן.

התצפית מתל עכו תגלה לנו את כל המפרץ ואת המסלול שעלינו לעשות ביומיים הקרובים, מצד מזרח נראים הרי הגליל ומצד דרום רכס הכרמל. נחזור לכביש הראשי ונלך ליד החוף והאצטדיון אל תחנת הדלק ומרכז הקניות בכניסה לקיבוץ עין המפרץ, ואז נתחיל להקיף את גדר הקיבוץ בדרך עפר מצפון, במקביל לתעלה הזורמת של הנעמן, עד שנגיע לפינה הצפון-מזרחית של הקיבוץ אחרי הרפת. עולי הרגל שעזבו את עכו וסביבתה נהגו ללכת לאורך המסלול היפה של נחל נעמן, וגם אנחנו נלך בעקבותיהם.

בפינה שהגענו אליה יש גשר על הנהר הנפתח אל מרחבי דשא עצומים של הקיבוץ וטיילת המתחילה מקצה הדשא בכיוון צפון-דרום שנקראת "טיילת הבנים", המנציחה את הנופלים במלחמות ישראל מבין בני הקיבוץ. לאורך הטיילת יש עצי דקל, ספסלי ישיבה ומצבות הנצחה, והיא מובילה לגבול בית הקברות. משם ממשיכה דרך עפר מסומנת, שהיא התחלה של מסלולי הליכה לאורך ערוץ הנעמן שהוכשרו על ידי היישובים והמועצה המקומית. נעבור שני שערי עץ יפים ונמשיך ממזרח לקיבוץ עד שנגיע סמוך לבתים של היישוב הבא, והוא כפר מסריק, ואז השביל פונה שמאלה אל כיפה כחולה וגדולה על גבעה באמצע השדות, שמתחתיה יש פרויקט אקולוגי של ילדי הקיבוץ – ספסלים ופינות ישיבה עשויים מחומרים ממוחזרים.

מהכיפה הכחולה הדרך ממשיכה דרומה לאורך ערוץ הנעמן לתוך שמורת הטבע של הנעמן, שנקראת גם "שמורת עין נימפית". יש במקום גשרים, בריכות, פינות ישיבה ושילוט. כשנכנסים לשמורת כרי נעמן יש קטע יפהפה של 2 ק"מ ובו זרימה משמעותית של מים בין סדרה של בריכות ומפלונים. בצמחייה שמסביב נמצא צמחים נדירים ובתוכה מסתתרות חיות בר קטנות, כולל חתול הביצות. זהו אזור הביצות הגבוה מהיחידים שנשמר בארץ. בסוף שמורת כרי הנעמן נכנסים לשכונת הבתים הגבוהים החדשים של עין אפק והולכים עד בית הקברות צור שלום, ומשם אל השמורה עצמה, בתוכה נמצא שרידי חווה חקלאית, גשר וסכר של ההוספיטלרים.

עיינות אפק

התחנה הראשונה בדרך עולי הרגל הייתה עיינות אפק, כשעתיים הליכה מעכו. יש להניח שגם תושבי העיר אהבו ללכת לכאן בחופשים וליהנות מהמים ומהאוויר הצלול. בקיץ, כשאפשר היה לחצות את הנחלים בסמוך לחוף, היו רוב עולי הרגל הולכים מעכו לחיפה לאורך חוף הים, שזהו המסלול הקצר יותר. אבל בחורף, או אם רצו לראות אתרים נוספים בדרך, היו עולי הרגל הולכים ראשית דבר לתל אפק, ומשם בשיפולי גבעות הגליל, על תוואי הדרכים של היום, אל קיבוץ יגור, וכך נמנעו מאדמות העמק הבוציות. מיגור היו ממשיכים לחיפה, שהייתה אז במיקום יותר מזרחי. כיום אי אפשר ללכת לאורך החוף בגלל המפעלים שמגדרים חלקים ממנו, ולכן נבחר ללכת בדרך הפנימית.

תל אפק בולט בסביבתו למרות גובהו הנמוך, ולרגליו נמצאים המעיינות המזינים את נחל הנעמן. במקום הייתה חווה חקלאית מבוצרת של המסדר ההוספיטלרי, שבין השאר הפעיל שם טחנת קמח, ולצורך כך אגם את מי המעיינות הגבוהים בעזרת מערכת סכרים. עיקר הקמח של העיר הגדולה יוצר במקום הזה, והייתה תנועה רבה בין עכו לבינו. בראש התל יש שרידי מבנה מבוצר ששימש את המסדר ההוספיטלרי כמרכז נחלה חקלאית שנקראה "קורדנה", והיו להם גם טחנת קמח וסכר סמוך למקור נביעת המים, שכיום חבויים בתוך הביצות.

לימים, גם המסדר הטמפלרי (שאולי התקנא באחיהם ההוספיטלרים) הקים טחנת קמח מבוצרת מתחת לראש התל ובנה סכר מרשים שיצר אגם גדול הקיים עד היום.[3] בסמוך לטחנה הוקם גשר על הנהר ואלו הם השרידים של המתחם הטמפלרי, כולל מבנה הטחנה, הסכר והגשר שנראים כיום. הבניין המבוצר שופץ במהלך הדורות והוא משמש כמרכז הפארק של עין אפק, ממנו יוצאות דרכים בין אגמים, ביצות, בריכות, צמחיית המים והשרידים העתיקים שבהם ניתן לצפות בחיות בר ובציפורים (הכניסה בתשלום).

טחנת הקמח של האבירים הטמפלרים נבנתה בסגנון אלו של אירופה, וזה מעיד על כך שהאבירים עסקו גם בחקלאות. אמנם לא הם עצמם עבדו בשדות, אך יש להניח כי היו כפרים וחוות תחת חסותם כפי שהיה בחברה הפיאודלית של אירופה. כך או כך, זה מלמד אותנו כי הם היו מעורבים בחיי הארץ וכי נוצר מרקם של חברה בעלת אוריינטציה נוצרית, שמה שהחזיק אותה הוא כוחם וכושרם יוצא הדופן של האבירים. מעין נס בחסד האל. תפקידה של לטחנת קמח בימי הביניים היה לא רק כלכלי אלא גם חברתי, היא הייתה מונופול של הסניורה והמקום שבו למעשה אספו את המיסים. אסור היה באיסור חמור לטחון קמח באופן פרטי, וכך האיכרים נאלצו לטחון קמח בטחנות של אדונם, וזאת הייתה ההזדמנות לקחת מהם את המעשר או השליש שהם חייבים. הטחנה הפכה גם למקום שבו פוגשים בעמיתים, מחליפים דעות וחדשות.

מאפק לחיפה

מתל אפק נחזור לבית הקברות של צור שלום ונלך מערבה עם הכביש, נחצה על הגשר את הכביש המהיר (22), נפנה שמאלה בכביש שבין הבתים והשדות, נעבור על הגשר את כביש 79 ונמשיך לאורך רחוב אצ"ל בגבול שבין הבתים והשדות מרחק קצר עד למקום המפגש שלו עם דרך רבין. במקום זה מתחילה טיילת שמעון פרס המתמשכת לאורך כמה ק"מ: מצד אחד שלנו יש את שדות עמק זבולון (עמק עכו), שהוא אחד הפוריים בישראל, ומצד שני השיכונים של קריית ביאליק. בתוך השדות ניתן להבחין בשני תלים שהיו פעם יישובים קדומים, ולאורך הדרך יש שדרות של אקליפטוסים גדולים.

הנוף העירוני משתפר כשאנחנו מגיעים לכפר ביאליק ועוברים דרך אזור המשתלות ובתי הכפר, דרומה משם השביל מגיע אל גשר יפה שחוצה את הכביש הראשי 781, המחבר את קריית חיים עם קריית אתא. מערך שבילי הטיול ממשיך עוד כמה מאות מטרים דרומה משם לאורך תעלת המים והשדות עד לבית ספר אורט ביאליק, כאן אנחנו צריכים לפנות מערבה ולעבור את המתחם החינוכי בדרכנו אל קריית חיים וקריית חשמל. בדרך לשם צריך לחצות את שדרות ההסתדרות, ולאחר מכן האפשרות הכי טובה היא ללכת ברחוב יצחק בן-צבי מערבה עד לסיומו, לפנות דרומה דרך אזור התעשייה המקומי ולהתחבר לדרך יגאל ידין.

במדרכות של דרך יגאל ידין שמחברות את קריית חיים וחיפה נפנה דרומה ונגיע למקום שבו הדרך חוצה את נחל הקישון, לאחר הגשר נעבור את המעקה ונתחבר לדרך עפר (שמעט קשה להבחין בה) המלווה את הנחל בגדה הדרומית שלו. זהו אחד האזורים היפים במפרץ. בנחל שעבר שיקום לאחרונה ניתן לראות ציפורי מים רבות שמגיעות לכאן בגלל הדגים, בדיוק כמו הדייגים שלגדותיו. לאחרונה הוכשרו ליד האפיק הרחב של הקישון מקומות מסודרים לפיקניק, ומשני צדי המים, שנראים כמו אגם, יש צמחיית נחלים יפה.

בימי הצלבנים היו לגדות הקישון דקלים רבים והאזור נקרא "פלמירה". בקיץ אפשר היה לחצות את שפך הקישון אל הים ברגל, וללכת מעכו לחיפה לאורך שפת הים. בחורף הזרם היה עמוק יותר והאזור הוצף והפך ביצתי, ולכן הלכו קודם כול לכיוון יגור, ומשם לחיפה.

נמשיך לאורך הגדה הדרומית של הקישון ונעבור מתחת לגשר של הכביש החדש המוביל אל הנמל החדש. זהו אזור של בנייה שייתכנו בו שינויים בעתיד, אך כיום אפשר להגיע בדרכי העפר אל מעין אגם גדול של הקישון, כשמצד דרום שלו מגרשים מגודרים עם מכולות. נחצה בין שני שטחים מגודרים אל דרך יוליוס בן-סימון ובעזרתה נעבור מתחת לכביש 22 לכיוון גשר פז. נחצה את הגשר ונתחיל ללכת ברחוב החשמל לכיוון העיר התחתית של חיפה, עד שנגיע לרחוב הגיבורים ואזור ואדי סאליב, שם יש מספר אכסניות מקומיות, ומכאן יש גם תחבורה ציבורית לשאר המלונות בחיפה. זהו היום הראשון של העלייה לרגל שלנו, יום מפתיע ומעניין שבעיקרו הליכה מצד אחד של מפרץ חיפה לצדו השני.

צריך לזכור כי בזמן קיום "דרך הדקל" הייתה עכו העיר הנוצרית צלבנית החשובה והגדולה ביותר, אבל גם חיפה הייתה מרכז גדול וחשוב, והכרמל היה מקום מושב נזירים ומקום בילוי לאבירים. יש להניח שאנשים הלכו בדרך הזו שבין עכו לחיפה לעיתים תכופות, וכי היו לאורכה גם אתרים נוספים שלא הוזכרו בכתובים ולא קיימים כיום. בכל מקרה, אנחנו רק בהתחלת מסלול העלייה לרגל שלנו, "מחממים" את המנועים.

חיפה בזמן הצלבנים

חיפה בזמן הצלבנים הייתה באזור העיר העתיקה של היום והעיר התחתית בואכה הנמל. היא הייתה כנראה עיר מבוצרת עוד לפני בוא הצלבנים, עיר חשובה שהוקמה מחדש על ידי הפאטימים (השליטים של מצרים) בסוף המאה ה-11 וחיו בה בעיקר יהודים. לאחר כיבושה בידי הצלבנים (בלדווין הראשון וצי ונציאני) הם הקימו במקום טירה, שאותה פירק צלאח א-דין ב-1187. לאחר הכיבוש המחודש של ארץ ישראל ב-1191 בנו הצלבנים מחדש את חיפה, והמלך לואי ה-9 הוסיף מבני דת וציבור חשובים באמצע המאה ה-13.

לפני המאה ה-11, בזמן האימפריה הביזנטית והאימפריות המוסלמיות הקדומות, המיקום של העיר היה אחר מזה של העיר הצלבנית, באזור תל אל-הווא,[4] בדרום-מזרח חיפה, היכן שהיום נמצאת חברת החשמל. אבל הפאטימים בנו עיר חדשה מוקפת חומה צפון-מערבה משם, נוגעת בחיפה התחתית של היום, והצלבנים כנראה השתמשו בתוואי של העיר הזו ובנו את העיר שלהם על גבי העיר הפאטימית. אלא שהרבה לא נשאר מחיפה הצלבנית והפאטימית, ורוב מה שכן נשאר קבור מתחת לבניינים מאוחרים יותר, ולכן אנחנו יודעים מעט מאוד על העיר הצלבנית של חיפה. מה שכן ידוע הוא שאזור חיפה הישנה ניתן כמענק לכנסיית הקבר ב-1165, ואילו הכנסייה העיקרית באזור חיפה הצלבנית הייתה כנראה רכוש של מנזר קבר מרים בעמק יהושפט בירושלים[5] והוקדשה למרים.

לאחר הקמת ממלכת ירושלים השנייה הפכה חיפה לנמל משני לעכו. לפי וילברנד מאולדנבורג, איש דת ואציל גרמני שיצא לארץ להכין את מסע הצלב החמישי והיה קרוב לטבטונים, השם "חיפה" מקורו בשם הכוהן קיפא, והר כרמל הוא היכן שאליהו הוזן על ידי העורבים (הזיהוי הרגיל של מקום זה הוא בנחל כרית ליד הירדן), מקום בו האישה השונמית מצאה את אלישע וכו'.

הערות

[1]  הוא היה המחנך של ריצ'רד הילד, אימו של ריצ'רד אלינור מאקוויטניה הייתה מיודדת איתו.

[2]  מקום קבורתו לא ידוע בוודאות, ויש האומרים שזו מערה בחיפה העתיקה, במקום שבו יעבור המסלול שלנו.

[3]  כ-2 ק"מ מצפון לתל אפק, בלב השדות הפוריים, יש תל נוסף שנקרא "דוק", ששם היה מרכז של נחלה חקלאית טמפלרית. התל נמצא בסמוך לבית הקברות של קיבוץ כפר מסריק, וניתן לראות בו שרידים של בניינים צלבניים.

[4]  Pringle, D. (1998). The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A Corpus II P. 150

[5]  Ibid. A Corpus I P. 2221