ישובים רוחניים בדרום הנגב

דרום הנגב הוא אחד האזורים הריקים ביותר בארץ, ודווקא הריקנות הזו מאפשרת קיום חיים אלטרנטיביים. לפניכם מאמר על שלושה יישובים "רוחניים" בערבה הדרומית, כשהראשי מביניהם ועליו מרחיב עיקר המאמר הוא נאות סמדר.

"בית ספר" ללימוד עצמי של האדם

יוסף ספרא היה איש תיאטרון והוגה דעות שהחל משנות ה60 עסק בהתפתחות אישית ומודעות והחל ללמד אנשים איך להכיר את עצמם, בהתבסס בעיקר על תורתו של גורדייף שטען שאנשים הם בעצם אוטומטים וישנים, ולא מודעים למי ומה הם באמת

יוסף נולד ב1931 היה אדם מרשים עם קול צלול וממגנט, משנות בגרותו השתתף בהצגות ומפעלים תרבותיים שונים, בסוף שנות ה60 הוא עבר להתגורר במושבה ההיפית של ראש פינה ואלו שהכירו אותו אומרים שהיה בעל אינטגריטי ויושרה פנימית רבה, מוכן לשחוט פרות קדושות, ולא מוכן לוותר על האמת של עצמו ואחרים.

לאחר נסיונות של עשר שנים ב"לימוד" ובניווט חיי קהילה ויחסים  בראש פינה הוא עבר לירושלים ב1977 ושם החל לאסוף סביבו קבוצה של תלמידים צעירים ומוכשרים, רבים מהם יוצאי יחידות קרביות ומלח הארץ שלא היו מרוצים מהמהשבר החברתי תרבותי של העולם וישראל, התחזקות ערכי החברה המערבית החומרנית וחוסר המשמעות שהם ראו מסביבם.

התלמידים נפגשו פגישות שבועיות קבועות בביתו של יוסף בירושלים, בתחילה נוסדה קבוצה של פגישות ביום רביעי ולאחר מכן בימי השבוע האחרים, הפגישות התחילו תמיד באותה הצורה: יוסף ביקש שיעלו את מה שעובר בהם, וכשעלו דברים הוא התייחס והראה את האמת או החוסר אמת שבהם, ובמיוחד את דרך המחשבה האוטומטית המתנה אותנו, וגורמת לנו להזדהות עם אותו דבר דמיוני שנקרא ה"אני", ועל ידי כך להפריד אותנו מהמציאות והעולם.

פעמיים בשנה יצאו הקבוצות לחורבה נטושה בהרי יהודה (לא רחוק מנווה אילן), שם הם הקימו מחנה במשך כמה ימים, עסקו בפעילות פיזית וגם רוחנית כגון מדיטציה, וקיימו קבוצות דיון, זה היה זמן של גיבוש ושיקוף של העצמי דרך הפעילות והמפגש עם האחרים.

בשנות ה80 הלימוד התרחב והתפתח. חלק מאנשי הקבוצה החלו לעבוד ביחד בעבודות בנייה, והתפתחה מעין תפישה שדרך העבודה הפיזית אדם לומד להכיר את עצמו, להגיע לגבולות שלו, ושם יש הזדמנות להיווכח באני האוטומטי, לפתח מודעות שתביא בעקבותיה חופש אמיתי ונוכחות.

ב1989 החליטו אנשי הקבוצה שהם בשלים מספיק בכדי להקים "בית ספר" ללימוד עצמי של האדם באופן מלא, כלומר שיפעל 24 שעות ביום ואנשים יהיו חלק ממנו, הם חשבו שהמסגרת הכי טובה שתאפשר "בית ספר" כזה היא (למרבה הפלא) קיבוץ, שבו יש גם הגשמה של הרעיון הציוני שאותו יוסף ספרא ואנשיו אהבו. קיבוץ פותר את האדם מהתעסקות במחשבות על הפרנסה וסדר היום וכמו במנזר מאפשר התמקדות בעבודה הן הפיזית והן העצמית. יחד עם זאת אנשי נאות סמדר מדגיש חזור והדגש בכל הזדמנות שהם לא "קיבוץ", אלא "בית ספר".

השפעות על הלימוד

לפני שנכנס לתיאורים והסברים של נאות סמדר צריך להרחיב מעט על המקורות שמהם שאב יוסף ספרא אל ה"לימוד" כפי שזה נקרא בנאות סמדר, זאת לא תורה סדורה מכיוון שהתפישה בנאות סמדר היא שהדרך להגעה אל האמת והכרת העצמי היא אישית ואינדבידואלית ושאין דבר כזה שנקרא אמת אבסולוטית או תורה סדורה, ויחד עם זאת לפי חברי שחי במקום אחד הדברים העיקרים שהוא למד במשך 30 שנות חייו בנאות סמדר והשתתפות בפעילות בית הספר זה שמודעות בסופו של דבר זה דבר אחד.

לפי דברי חברי יוסף התחיל את תלמודו כשהוא מושפע בעיקר מתורתו של גורדייף שהועברה אל העולם דרך תלמידו אוספנסקי, הדגש המרכזי בתורה זו היא שאדם נשלט על ידי העצמי המכני האוטומטי, והמאמץ העיקרי בדרך הוא להשתחרר מהכבלים של אותה שליטה וזה נעשה על ידי התבוננות והיזכרות. "אומרים שאני אינני אני אז מי אני בכלל" אמר קונילמל בסרט המיתולוגי "שני קונילמל", וזאת בעצם תמצית התורה כולה כפי שאני מבין אותה. אנשים מפתחים במהלך חייהם כל מיני זהויות שהם חושבים שזה האני שלהם, אבל למעשה זה לא האני האמיתי אלא אישיות, אגו, שממנה צריך להיפטר בכדי להתחבר למהות. וזה מצריך התבוננות עצמית חסרת פשרות שהיא תהליך קשה ומתסכל לעיתים. מה שיכול לעזור לתהליך הזה הוא עבודה בקבוצה ויחסים עם האחרים, שבמהלכם האחר משקף לך את שחי בעצמך. במילים אחרות, יש הבדל בין ה"אני" לבין ה"עצמי" שהוא יותר פנימי ומהותי, וצריך מסע בכדי לגלות אותו.

אנחנו מלאים בשיפוטיות, דעות קדומות ולא מבוססות, הנחות מוטעות, ציפיות ותקוות לא הגיוניות, פחדים ודאגות לא מבוססות, לגבי עצמנו ולגבי אחרים, וזה מסע ארוך בכדי להיפטר מהם, או לפחות להכיר אותם, מכיוון שהמחשבה שנוכל להיפטר מה"אני" שלנו לחלוטין היא גם סוד של אשליה, למעשה זה לא אני אחד, אלא מעין "קבוצות אני" כפי שהגדיר זאת פעם מישהו.

בכדי שנוכל להכיר את ה"אני" השונים שלנו (והייתי מוסיף מנקודת המבט שלי ללמוד לאהוב אותם ולהתייחס אליהם בסלחנות – מימד שהיה חסר בתלמודו של גורדייף לטעמי), תורגלו במסגרת הלימוד של ספרא כל מיני תרגולות, לדוגמא כששואלים אותנו שאלה לא לענות מייד אלא לחכות כשבע שניות עד שנותנים את התשובה ובינתיים לחשוב על השאלה, מנין באה, מה עומד מאחריה, העניין הוא שאנחנו עונים בדרך כלל מהמרכז האוטומטי או מה שקוראים בלשון מדעית חשיבה אסוציאטיבית, ובכדי שתהליך מחשבה אמיתי יקרה צריך פרק זמן של כמה שניות לפחות. תרגול אחר שאותו מקיימים בנאות סמדר הוא להחליף בתים מדי כמה שנים, וכך אדם לא נקשר למקום ולא מזהה את עצמו עם רכוש וחפצים.

יוסף ספרא התחיל את הדרך כשהוא מושפע במיוחד מתורותיו של גורדייף ומנסה ליישם אותם בקבוצות הלימוד שהוא הקים. אלא שבנוסף לכך הוא היה פתוח גם ללמוד ולהטמיע בתוך בית הספר תורות רוחניות אחרות, וכך כבר מלכתחילה היו תרגולות מסויימות שהושפעו מתורותיו וספריו של קרלוס קסטנדה, ועד היום מתורגלות בנאות סמדר הליכות במדבר בהשראת ספריו ותורתו (הליכות עוצמה שבהם מתחברים למסע הגיבור).

קרלוס קסטנדה היה אזרח אמריקני ממוצא פרואני שעבר מעין חניכה שאמאנית לדבריו במקסיקו על ידי מכשף בשם דון חואן, ובעקבותיה הוא הוציא סדרה של ספרים על משנתו של דון חואן, בהם הוא מעביר את החוכמה העתיקה של תרבויות האינדיאנים המתקדמות והמסתוריות של מקסיקו ודרום אמריקה. הוא מדגיש בתורתו מעין "מעברים" שקורים על האדם, התנסויות שמעבירות אותו לממדים אחרים.

לפי דברי חברי מנאות סמדר עם השנים נטה יוסף יותר ויותר מהמכניקה של תורתו של גורדייף ואפשר להגיד המיסטיות של קסטנדה, אל תלמודו של קרישנמורטי, המורה הגדול מהמזרח שהדגיש מודעות ונוכחות, חופש ואינדבידואליות, הסתמכות על העצמי בדרך לקפיצת מודעות קוונטית, הבנה של העצמי דרך יחסים עם אחרים ועם העולם.

קרישנמורטי היה נער הודי שאומץ בגיל 14 על ידי החברה התיאוסופית שהונהגה בזמנו על ידי אנני בזאנט כמורה הבא של האנושות, מעין אווטאר משיחי, וגודל על יד אנשי ומורי החברה לכדי תפקיד זה, אלא שעם התבגרותו הוא התחיל לפתח תכניות אחרות. שורה של התגלויות גרמה לו להבין שהדרך של מורים, קבוצות מאורגנות, אליטיזם, תורה מוסדרת, פשטה את הרגל ואי אפשר להגיע באמצעותה להארה ובוודאי שאין טעם ללמד דרכה אחרים.

ב1929, בהיותו בן 34, הוא כינס את 3000 חברי המסדר "הכוכב מהמזרח", שהוקם לכבודו, והודיע להם למרבה תדהמתם והפתעתם שהוא לא מורה ולא משיח, שהאמת היא "דרך חסרת נתיב", ושהוא מפרק את המסדר, וכך אמר: "זה תלוי רק בכם ולא במישהו אחר. בימים אלה אין מורה ואין תלמיד. אין מנהיג, אין גורו, אין מאסטר ואין משיח. אתם לבדכם הינכם המורה והתלמיד, המאסטר, הגורו, המנהיג. אתם הכל!"

הוא החזיר את התרומות שניתנו למסדר, פרש מפעילות בחברה התיאוסופית, והקדיש את שארית חייו ללמד את הדרך שהיא לא דרך, שבה כל אחד מוצא את האמת הפנימית, השונה והאינדבידואלית בתוכו ובעזרת עצמו, וגם בעזרת ספרים ובתי ספר שהוא הקים. בבתי ספר אלו ובספריו קרישנמורטי מדגיש קשר לסביבה, תפישה עולמית כוללת, ורוח דתית במובן של חיבור לקדושה הפנימית ולא לדת ממוסדת. לדברי תלמידיו הוא לא רצה חסידים אלא לשחרר את האדם.

קרישנמורטי מלמד שחופש הוא התבוננות בכבלים שלנו במחשבה, ותוצאתו ערנות בפעולותינו וקיומנו. מחשבה כובלת מכיוון שהיא מתבססת על ניסיון העבר וכבולה בזמן. הדרך לצאת מהמלכודת היא על ידי מדיטציה. מעבר לפיצול של חושב ומחשבה יש התבוננות טהורה. מה שחיוני הוא לשאול את השאלות הנכונות ובמיוחד כאלו שאין עליהם תשובות.

קרישנמורטי הדגיש שהבנה של העצמי יכולה להגיע רק דרך יחסים עם אנשים, רעיונות, דברים, צמחים, כל העולם, בלי הכרה של העצמי אין בסיס למחשבה ופעולה נכונה (תפישה זו התאימה ככפפה ליד של ה"לימוד" בנאות סמדר).

כאמור, עם השנים יוסף נטה יותר לכיוונו של קרישנמורטי, במיוחד לאחר המעבר לנאות סמדר, אבל לפי דברי החברים במקום, בשנים האחרונות של חייו הוא עזב גם את הדרך הזו והסתמך רק על עצמו. בתחילה הוא למד מאחרים וניסה ליישם את תורתם, אך לבסוף הבין שמה שיש לו הוא מספיק טוב, ולא צריך אף אחד אחר מחוץ לעצמו (וזה דרך אגב ברוח הלימוד של קרישנמורטי).

יוסף התגורר בנאות סמדר עד יום מותו מסרטן ב2003, הוא היה מעורב ומשפיע, מעין מנהיג רוחני של המקום, למרות שהוא טען שהוא לא כזה וקרא לעצמו (וביקש מאחרים שיקראו לו) ה"שרת".

הישוב נאות סמדר

הלב של נאות סמדר הוא המפגש השבועי של אנשי הסוכה ביום רביעי בערב, בו דנים בענייני "בית הספר" הרוחני והקהילה, במפגש זה משתתפים אנשי הגרעין הוותיק של החברים המונה בסביבות 50 איש, האנשים שנושאים איתם את החזון של בית הספר והיו ברובם עסוקים במימוש שלו וב"עבודה" במשך עשרות שנים.

מאז תחילת ה"עבודה" וההתיישבות בנאות סמדר לא היה שבוע שבו פסחו על מפגש זה. המפגשים התחילו עוד בירושלים בקבוצת יום רביעי בערב הוותיקה. עם העלייה להתיישבות הם נמשכו במבנה ארעי בקיבוץ (סוכה), ולבסוף נבנה מבנה מיוחד בצורת משושה עם תנור עצים ורחבה במרכזו כשמסביב שלוש שורות של ספסלים. המסודרים במעין טריבונות שנקרא גם הוא ה"סוכה".

ה"סוכה" היא מעין מקום המפגש הקהילתי של האיסיים, מקום המפגש הכללי של הנזירים במנזרים, ולאו דווקא מקום אסיפה כללית של קיבוץ מן השורה. חברי מספר שעם השנים מה שהם רכשו זה את תרבות הדיון, כשאחד מדבר אין מי שמפריע לו, האנשים למדו להקשיב, ומתוך הדיאלוג והקשר עם האחר נולדת מודעות. הרבה פעמים התקבלו החלטות שלטעמו לא היו נכונות, אבל הוא למד לכבד את התהליך ותוצאותיו כיותר חשוב. לאחר מותו של יוסף בשנת 2003 הפך הכלל לנושא של רוח "בית הספר", אפשר אולי לקרוא לו ה"יחד" של האיסיים. והוא זה שהנהיג (המפגשים ב"סוכה") את הקהילה בשנים הסוערות של השינוי שבא לאחר מות המנהיג הכריזמטי.

העלייה לקרקע של היישוב נאות סמדר על ידי גרעין אנשי יוסף הייתה ב1989. במבצע מאורגן ומתוזמן, שיירת מכוניות יצאה מירושלים במעין יציאת מצרים אל הישוב הנטוש של שיזפון, בו היו קרוונים ותשתית מינימאלית. מלכתחילה הייתה במקום עבודה רבה שאליה אנשי "בית הספר" נרתמו ברצון. עוד מתקופת השהות בירושלים הם היו אנשי מעשה ובעלי חזון, חלקם בעלי כושר ארגון ועבודה מרשים. צריך היה לבנות בתים, להקים ענפי כלכלה ותעסוקה, את המוסדות והבניינים הציבורים, להתמודד עם אתגרי החיים במקום מרוחק וחם, ובו בזמן להמשיך ב"עבודה" האישית והקבוצתית.

הרעיון שהוביל את הבנייה בתחילה היה שהאמת של כל אדם נמצאת בתוכו, ולכן ההסתמכות על מומחים למיניהם נחשבה למעין טאבו מכיוון שכל אדם הוא מומחה, זה הוביל לרצון למצוא את התשובות, הידע והאינטליגנציה בתוך הקהילה. חברים מספרים שבשנים הראשונות הקהילה הייתה למעשה סגורה, לעיתים היו סוגרים פיזית את השער במנעול ושרשרת ואין יוצא ואין בא. ההתמקדות הייתה בפנים מכיוון שאלו היו שנים של בנייה גם פנימית וגם חיצונית. גם כיום 99% מאנשי נאות סמדר עובדים בתוך הקיבוץ ולא יוצאים הרבה משעריו.

פיתוח המשק התבסס במידה רבה על חקלאות אורגנית ועיבוד המוצרים שמפיקים ממנה. מסביב לנאות סמדר יש כיום 500 דונם של שטחי חקלאות וביחד עם שטחי הגינון והישוב הפכו חברי נאות סמדר את בקעת שיזפון למעין נווה מדבר פורח המשתרע על קרוב ל1000 דונם מוריקים בלב המדבר.

בין הגידולים ניתן למצוא הרבה מטעי זיתים, עצי פרי נשירים כגון שקדים, משמשים, אפרסק, שזיף, תפוחים, אגסים, וכן כרמי גפנים ליין ומאכל. את התוצרת מעבדים במפעל קטן למיצים, ריבות, פירות מיובשים ומוצרים אורגניים, ובייקב הסמוך. ענף נוסף הוא גידול עזים בדיר, הרועות בשטחים של מספוא מושקה. את החלב שלהם מעבדים למוצרי גבינה וחלב אורגני. וכך, ישנו אזור בנאות סמדר שבו שלושה בניינים המסודרים מסביב לכיכר שבהם מעבדים את התוצרים האורגניים: האחד זה היקב, השני מפעל הפירות והשלישי מפעל הגבינות.

יחד עם זאת הענף החקלאי החשוב ביותר הוא 600 דונם של מטעי תמרים השייכים לקיבוץ ונמצאים בערבה מרחק עשרים דקות נסיעה מנאות סמדר. בכל בוקר יוצאת עגלה עם פועלים, מתנדבים וחברי קיבוץ למטעים, שהם הענף הכלכלי החשוב והמכניס ביותר במשק.

בנוסף לחקלאות לנאות סמדר יש יוזמות תיירותיות וחינוכיות שהם ענף כלכלי מכניס. ראשון מביניהם הוא הפונדק הנמצא בצומת שיזפון הסמוכה, על הדרך המשנית לאילת, המוכר גם את המוצרים האורגניים. אבל הענף החשוב יותר הן מבחינה רוחנית והן מבחינת הפעילות הוא הסדנאות והמתנדבים, בכל רגע נתון שוהים בנאות סמדר עשרות מתנדבים, רובם אנשים צעירים, התורמים את חלקם לעבודה ולומדים בתמורה את עיקרי ה"עבודה" הפנימית המתורגלת ב"בית הספר" שנקרא נאות סמדר.

כבר מתחילת הקמת היישוב התקיימו בנאות סמדר סדנאות של בית הספר, והגיעו אליה מתנדבים במיוחד צעירים מרחבי הארץ שבאו לספוג מעט מרוח המקום, ללמוד מודעות ולהכיר את עצמם. עם הזמן התפתחו גם סדנאות ייחודיות למי שמתעניין במוזיקה, בנייה בבוץ, חקלאות אורגנית, חיי קהילה, ואומנויות שונות.

סמוך לנאות סמדר, על גבעה כקילומטר מזרחה ומחובר אליה בכביש נמצא מתחם האירוח של היישוב, זה היה בעבר התיישבות קטנה שננטשה ושאנשי נאות סמדר שיפצו והפכו למרכז של סדנאות. וכיום זהו בית הארחה מקסים טבול בשקט הנמצא בשלבי התרחבות ומקבל גם עוברי אורח ואנשים הבאים פשוט לטייל במדבר, בקבוצות או כבודדים.

כמה שנים לאחר העלייה לנאות סמדר החלו חברי היישוב במעין מגה פרוייקט, מה שנקרא בלשון ניהולית "מטרה גדולה מפחידה", והוא בניית בית לאומנויות שהוא במידה רבה מעין בניין בלתי אפשרי מבחינת הגודל, יופי, עוצמה ומורכבות שבו. המבנה כולל מגדל צינון פאלי בגובה מעל 30 מטר, אלפי מ"ר מרובע של שטח בנוי ובהם עשר סדנאות אמנות, אולם ספרייה, חדר הקלטות, חצר ובה מעין בריכה, גנים מסביב, ועוד.

הקירות נבנו מפריקסטים אמנותיים של יציקת בטון ועליהם מאות פסלונים של פנגווינים, ינשופים, דמויות נשים ושריגים, ישנם המון חלונות צבעוניים ופסיפסים על הרצפה וצורות לא שגרתיות במבנים, כשאדם נכנס למקום הוא עומד משתהה ומופתע, וזאת מטרתו של בית האמנויות. לגרום למי שמבקר בו לעצור רגע ולשאול את עצמו: "מה זה?!"

העבודה התבצעה על ידי חברי הישוב בשעות הפנאי שלהם והובלה על ידי צוות של שלושה אנשים, כשיוסף מתערב מפעם לפעם ומביא הצעות והערות. לעיתים עבדו עד השעות המאוחרות של הלילה, כשלמחרת צריך לקום ב5 בבוקר לעבודה ה"שגרתית", העוסקים במלאכה הגיעו למתיחת הגבולות שלהם הן הפיזיים והן הנפשיים, זה הביא במידה מסוימת לעימותים בין אנשים ובתוך ההנהגה. אלא שאנשי נאות סמדר רואים זאת לחיוב, מכיוון שהחיכוך היה מקום של לימוד שהוא הדבר החשוב מבחינתם מה שקובע הוא התהליך שקרה במהלך הבנייה בין האנשים ולא הבנייה עצמה, אלא שצריך היה להביא את החברים עד הקצה בכדי שמשהו אמיתי יקרה, יתרחש שינוי. החוכמה הייתה להיות נוכח בתוך העבודה עצמה, למרות הקושי והחום, ולא לקוות לסיום שלה בעתיד שאז "הכל יהיה טוב".

הרעיון לבנות מרכז לסדנאות אמנות שייבנה באופן מיוחד עלה אצל יוסף עוד בזמן הלימוד בירושלים, אבל הבשיל רק לאחר העלייה לנאות סמדר. רבים מהחברים בקבוצה היו אמנים או נוטים לאמנות וזה היה אך טבעי לבנות להם מקום. הבניין נבנה במשך 12 שנה והושלם סופית לאחר מותו של יוסף, שזכה עדיין לראות בחלק הארי של הקמתו. כיום יש בו סדנאות צורפות, ויטראז', משי, קרמיקה, נייר, נגרות ועוד.  התפישה של היצירה בנאות סמדר היא שזו צריכה לבוא מתוך עבודה משותפת ודיאלוג המביא לפיתוח כיוונים מפתיעים ולא צפויים, וזה גם מה שרואים ומרגישים כשבאים לבקר בבניין.

המוצרים המיוצרים בסדנאות האמנות נמכרים בחנות שבמרכז האמנויות ובמקומות שונים ברחבי הארץ והעולם. ישנם מתנדבים הבאים להיות שולייה של אמן במקום במשך כמה חודשים וישנם קורסים המתנהלים בו, גם בתחומים אחרים של יצירה כגון מוזיקה ותנועה. ובהקשר הזה, באופן כללי רוב מכריע מאנשי נאות סמדר מנגנים בכלי מוזיקאלי כלשהו, והאירועים המוזיקאליים ביישוב הם שם דבר.

יוסף ספרא היה איש תיאטרון והוא לימד דרך מוזיקה ותנועה, אחד הדברים שהוא לימד היה סוג של ריקוד שבמהלכו אנשים לובשים לבן ונעים עם המוזיקה. הדיאלוג בין אנשים, בינם לבין עצמם ובינם לבין דברים מחוץ לעצמם, יכול לקרות ומועצם בעזרת מוזיקה. למעשה\ ריקוד, מוזיקה ואמנויות מגלים צדדים אחרים באדם ומאפשרים העמקה של ה"עבודה".

המדבר גם משחק תפקיד ב"לימוד". תרגול פופלרי בנאות סמדר, למשל, נקרא "הליכות משך". הולכים בשורה ובשתיקה כשכל אחד מנסה להיכנס לנעליו של זה שהולך לפניו. הרבה פעמים זה נעשה בשעות הבוקר המוקדמות או בלילה, וכשזה נעשה במדבר, בגבעות שליד הישוב, יש לתרגיל הזה עוצמות כבירות.

באופן כללי העבודה הפיזית בנאות סמדר מאפשרת את ה"עבודה" הפנימית והיא חזות הכל. המקום הוא קיבוץ ויש סדרן עבודה שקובע בראשית כל יום לאן כל אחד ישובץ. מתחילים מוקדם מאד בבוקר במפגש שתייה בחדר האוכל, ולאחריו מפגש בסוכה שליד שבו כל אחד מקבל משימתו. לאחר חלוקת המשימות כל צוות יוצא לעבודתו ונפגש שוב בזמן ארוחת הבוקר. לאחר מכן יש הרבה פעמים שיחה במעגל שמונחית על ידי רכז העבודה שבה אנשים מעלים התייחסות לדברים שעלו בהם במהלך העבודה, כמו למשל קנאה או טרוניה, או להפך. מתבוננים על מה שקרה, לאחר מכן ממשיכים בעבודה כל אחד במשימותיו, ברצינות ובדבקות, ביעילות ותוך כדי סנכרון ותיאום, ולעיתים גם בלי לדבר יותר מדי. בסוף היום יש מפגש נוסף שבו דנים במעגל במה שעלה באנשים, מפתחים נושא זה או אחר שקשור ללימוד עצמי.

באופן כללי האכילה והשתייה בחדר האוכל נעשית בשתיקה! אנשים באים יושבים במקומותיהם מסביב לשולחן שעליו מוגשות המנות, יש תפריט שהוא די אחיד לארוחת הבוקר, ולא מתחילים לאכול לפני שכולם ישובים. אחד התרגולים שנלמדו תוך כדי ה"עבודה" של יוסף (הלימוד) היה לא לדבר יותר מדי על דברים לא הכרחיים. ובוודאי לא על רכילות שיכולה להרוס קהילה. יום שישי הוא יום חגיגי וזה מתבטא גם בארוחת הערב.

בביקור בנאות סמדר אי אפשר שלא להתרשם מהעמלנות, חריצות, כושר ההמצאה והחזון של אנשי היישוב. הרבה מהבתים, לדוגמא, נבנו ממבנים יבילים שהובאו למקום ממקומות אחרים שבהם לא היה בהם שימוש, הם שופצו על ידי הקהילה, צופו בבניית בוץ מבודדת מחום והפכו להיות מותאמים לחיים במדבר. בהרבה מקומות ניתן למצוא ארובות קירור, המצאה שעובדת על עקרונות טבעיים של מים ורוח שיובאה מאיראן.

נאות סמדר הוא מקום שאנשים חיים בו, יש כיום כמאתיים איש בישוב ועוד כמאה מתנדבים ושוהים. בישוב יש בית ספר עד כיתה ט' המתנהל על פי עקרונות העצמאות, יצירה והאקולוגיה שלפיהם הישוב מתנהל, מבחינתם של אנשי נאות סמדר האדם במאה ה21 צריך לשמור על הסביבה ולא לפגוע בה, ולכן הם פיתחו את החקלאות האורגנית והבנייה האקולוגית, יש להם גם חווה של פנלים חשמל סולרי גדולה שמוכרת את תוצרתה לרשת החשמל הארצית.

אחד הדברים המרשימים ביותר בנאות סמדר הוא האגמים, ומערכת המים במעגל סגור בשטחים הפתוחים. למרות שנמצאים במדבר נדמה שאתה בגן עדן, הנאות סמדרים טיפחו את השטחים שמסביב ליישוב הקימו טרסות אדירות מאבן, בריכות מצופות פלסטיק, ונתיבי זרימת מים במעגל סגור, ושתלו מבחר של עצי פרי ושיחים מסביב. וכיום יש אגם גדול מרכזי בעמק שליד הישוב שאפשר אפילו לשוט ולשחות בו ובמרכזו אי, לידו אגם קטן לשחייה, וממנו יוצאים שבילים את הבוסתנים. ישנם המון בריכת מים במקומות שונים ביישוב, ובריכה גדולה ומרשימה במקום הכי גבוה של הבוסתנים שנקראת בריכת הזאבים, ולידה יש מקומות מוצל לאנשים שעושים את שביל ישראל, שבוודאי ונאנחים אנחת רווחה והשתאות כשהם מגיעים למקום.

מחשבות על נאות סמדר

בבית ספר של נאות סמדר עסקו במשך זמן רב בתורתו של גורדייף, הטוענת כי האדם ישן, הוא פועל אוטומט, לא מכיר את עצמו, כך שבתור שלב ראשון צריך לצאת למסע של היכרות עם העצמי, וזה גם השם שהם בחרו לעצמם בתחילה, בית ספר ללימוד עצמו של האדם.

אלא שגורדייף ממשיך את תורתו ומסביר (כפי שמופיע בספר חיפוש אחר המופלא), כי לאחר שהאדם מבין כי מה שהוא חושב איננו אמיתי, אלא ברובו של עניין חשיבה אסוציאטיבית והתניות תרבותיות (אם ננסח זאת במונחים קלים להבנה). לאחר מכן, אדם צריך להבין שהוא מורכב מחמישה מרכזי אנרגיה, ואלו הם מרכז החשיבה, המרכז המוטורי, מרכז האינסטינקט, מרכז הרגש ומרכז המין (יצירה), וכי המרכזים הללו לא עובדים בהרמוניה, אלא כל אחד מושך לכיוון אחר, ויש בהם קלקולים בגלל התפתחות לא נכונה בזמן הילדות, שנובעת מגדילה בסביבה לא הרמונית וטבעית לאדם הרוחני, כפי שהיא צריכה להיות. גורדייף מסביר כי השלב הראשון בהתפתחות רוחנית, ולפני שניגשים אליה, הוא עבודה של כמה שנים שמטרתה לאזן את המרכזים.

ליאו (מייסד תנועת האימן) פיתח את נושא העבודה על המרכזים ופירט באופן מעמיק את דרך העבודה שלהם, את יחסי הגומלין ביניהם, ואת התהליך השלם התפתחות המרכזים לאורך השנים, והתהליך המיידי של הפעולה המשותפת שלהם בדרך התגובה האנושית. גם ליאו מסכים כי השלב הראשון בדרך הוא הבנה כי מה שאתה חושב שאתה זה איננו אתה, וכי האדם הוא ישן ואוטומט, ומוסיף לכך כי אדם הוא מכונה מעבדת אנרגיה, וכי מה שנכנס הוא מה שיוצא, וכי אנשים שונים מסוגלים להפיק אנרגיות שונות מאותו מראה, מאותו אוויר, מאותה חוויה, תלוי ברמת ההתפתחות שלהם, מכיוון שבכל רגע נתון יש כמה רמות של נוכחות והוויה של כל דבר, ולפי היכן שאדם נמצא, כך הוא מסוגל להתחבר לעומקו של הרגע, מקום, וסיטואציה.

במילים אחרות, וכפי שהוא מנסח זאת בכמה שיעורים, יש שבע רמות של האסטרא לייט (השדה האנרגטי של כדור הארץ) בכל מקום ובכל דבר, כשפוגשים סיטואציות ומקומות בחיים, אזי בהתאם למצב שבו אנחנו נמצאים, כך אנחנו מסוגלים לספוג את תדר האנרגיה הסינכרונית, המהדהדת, וכך אנשים שונים יחוו את הזריחה באופן אחר, שיחה עם אותו אדם באופן אחר. ובהתאם לכך יעבדו את הרשמים של אותם אירועים, וזה מי שהם יהיו לאותו הזמן, זה מה שיחיה בהם. ליאו ממשיך ומסביר בשיעור אחר, המשותף גם לגורדייף, שישנם ארבעה סוגי מזון: אוכל, מים, אוויר, ורשמים, וכי המזון הרביעי הוא החשוב ביותר. במילים אחרות – אדם הוא מכונה מעבדת אנרגיה, אבל המשמעות של זה היא לא רק ברמה הפשוטה של מה שהוא נחשף אליו, כמו איזה מוזיקה הוא שומע, איזה אנשים הוא פוגש, וכן הלאה. אלא בעיקר מה הוא מפיק מהמפגשים הללו, מה הוא חושב. וכו'.

ומכאן לנאות סמדר: המבנה המרשים ביותר בנאות סמדר, השולט בנוף, קורא אליו, מאתגר ומספר סיפור, הוא ללא ספק מבנה (או מקדש) האומנויות; מבנה ענק בצבעים וצורות לא שגרתיות, שממנו מתנשא מגדל משונה אל על. המבנה הזה זועק לתשומת לב, ואכן הוא מקבל אותה באופן פיזי, אבל אף אחד לא מנסה לחדור מעבר לכך, להבין מה זה אומר על האנשים שבנו את המבנה הזה? למה הוא קורא? מה המשמעות של מה שאנחנו רואים? ומה ההשפעה שהביא להופעה  של המבנה הזה?

ליאו מלמד שיעור על שלושה אנשים הבאים אל הטאג' מהאל בהודו, וכל אחד רואה בו דברים אחרים, האחד רואה את יופיו של הבניין עצמו, מצלם, שוהה במקום, שומע את הסיפור, וממשיך הלאה. השני מעמיק באיך בנו את הבניין, באיזו תקופה, לאיזה סגנון אדריכלי הוא שייך, וכן הלאה. והשלישי נעצר לפני המקום ומתחבר להשפעה שבנתה אותו, והיא האהבה הגדולה בין שאה ג'האן לאשתו, הוא מתחבר לרעיון, אנרגיה, השפעה שבנתה את המקום, ועל ידי כך מעורר אותה לבוא ולשהות בו, מעשיר את המקום ונהיה מועשר בעצמו.

השאלה היא מה ההשפעה שבנתה את מגדל האומנויות, ולו גם באופן תת מודע פעלה דרך האנשים. ונדמה לי שחלק ממנה היה הרצון להיראות, להעביר מסר לעולם, לאתגר ולעורר. הבניין כמו אומר בואו תראו אותי ותשמעו מה יש לי להגיד, הבעיה היא שכשאתה מגיע למקום ופוגש את האנשים שבנו אותו, הם הססנים להגיד ולספר על עצמם והדרך הרוחנית שלהם, שומרים מרחק, לא מתרצים להיפתח ולצעוק בקול גדול את המסר שלהם לאנושות. יש חוסר הלימה מסוים בין הבניין לבין השימוש בו, והגדירה זאת יפה רותי באומרה שזהו "הפיל בחדר", הוא נמצא שם, אבל אף אחד לא מוכן להודות בכך, להתייחס אליו, ללטף אותו.

אומרים לי שנאות סמדר זה בית ספר, וזה נכון. גם אם לא מספרים זאת לכל אחד, או אפילו לא מתכוונים לכך במודע. דרך החיים של נאות סמדר היא בית ספר, זוה דרך שבה אדם מנסה להיות מודע כל הזמן לעצמו ולמה שחי בו, שבה אדם עוצר וחושב על הדברים, דרך חיים שבה יש כל הזמן פעילות ועשייה גם כשלא נוח, דרך חיים שבה אין הקשרות לדברים, דרך חיים שמחייבת מאבק ומבוססת על חיפוש אחר אמת לא מתפשר, דרך חיים עם עקרונות כמו לא לרכל, ועוד. דרך חיים זו מבוססת ועובדת ביסודה על שלושה המרכזים התחתונים במערכת האנושית והם מרכז המחשבה, המרכז המוטורי, ומרכז האינסטינקט, מפתחת ומאזנת אותם כדי לאפשר למרכזים הגבוהים יותר לעבוד באופן נכון.

ליאו אומר שמה שצריך לקרות בתהליך התפתחות אישית הוא שהמרכזים התחתונים יעבדו באופן אוטומטי ואדם לא יתעסק בהם יותר מדי, וזה מה שקורה כשקובעים עבורך במה תעבוד, כשאתה מוכן לעשות כל דבר, ואתה חלק מקהילה מוגנת שיש לה עולם מפני עצמה. בית הספר של נאות סמדר מאפשר להפעיל את האוטומט הנכון של אורחות החיים, ולכבות את האוטומט הלא נכון, המתייחס (וחוסם) לבחירה, יצירה, מחשבה והרגשה. במילים אחרות, בעקבות הפעלת, תרגול, פיתוח אורחות חיים נכונים המפעילים באופן נכון את שלושת המרכזים התחתונים, כלומר בעקבות החיים באופן שבו חיים בנאות סמדר, מתפנה אנרגיה להפעלה מרכז הרגש ומרכז היצירה, בתקווה שהמרכזים הגבוהים של הרגש הגבוה והמנטליות הגבוהה, יתחילו לפעול מעצמם כשהמערכת תהייה מוכנה ואדם יוכל לקלוט את העולמות הלא נראים, להתחבר למודעות גבוהה יותר שהיא מעבר לאגו.

עיסוק באומנות ומוזיקה היא דרך גישה לפיתוח עולמות הרגש והיצירה, וזה מה שאנחנו רואים במרכז האומנויות, פרץ נפלא של יצירתיות, אמנות, מחשבה מקורית, שמתבטא בבניין. הרגעים של השתיקה והנוכחות מאפשרים התחברות לרגש הגבוה, שאני קורא לו הרגש הדתי, אבל מה שחסר (לטעמי) זה התחברות למחשבה הגבוהה, למנטליות הגבוהה, מה שנקרא הבודהא. חסר התקשור והגישור, ונדמה לי שהנוכחות של מורה דומיננטי בחיים של נאות סמדר עדיין נוכחת ולא מאפשרת את זה. אם זה היה תלוי בי, הייתי הורס את מרכז האומנויות, ששולט לא רק על קו הרקיע של הישוב היפה, אלא גם על עולם הרעיונות שלו, כלומר הורג את הבודהא, ומתחיל לבנות מחדש. אולי זה בלתי אפשר באופן פיזי, אבל אפשרי חלקית – לדוגמא להוריד את המגדל באמצע. או אפשרי סמלית או מחשבתית. האפשרות השנייה הוא להיות מה שאתה מצהיר שאתה, והוא מגדלור לעולם, בלי לפחד ובלי להסס.

אשרם במדבר (נכתב ב2003)

אשרם במדבר הוא מרכז של סדנאות ובית הארחה ברוח אושו, שבו גרים כ30 אנשים המהווים מעין קהילה ומתפעלים את המקום, לפניכם רשימות שכתבתי לפני כמעט עשרים שנה, שנכונות ברוחם כאילו נכתבו היום.

הגעתי בערב, מאוחר בערב, יותר נכון להגיד בלילה, למעשה ב11 בלילה. המקום נראה שומם לאור הירח. קבוצה של שקוביות באמצע המדבר, דרך עפר מאובקת, הרבה דגלים, מזרונים ושטיחונים בכל פינה, ופה ושם אוהלים ויריעות צל. במרכז הבלגן הזה היה מבנה קצת יותר גדול שמתוכו בקע אור וקולות שיחה עליזים. פתחתי את הדלת וצהלה קידמה את פניי, כעשרים בנים ובנות צעירים ישובים באותו הבלגן שיש בחוץ, מעורבבים אחד בשני, יש ערמה של חברה על השטיח. הייתה זאת שיחת הקבוצה שסוגרת את היום, נו טוב, זה לא הייתה ממש שיחה אלא חגיגה של צחוקים וקולות, יוסוף (השם האמיתי שלו איננו יוסוף אלא שכאן כל אחד בוחר לעצמו שם) דיבר על כך שהוא לא מסוגל לקום בבוקר מוקדם, הבעיה היא שהוא קם, אבל בחוץ קר ומנוכר ואילו מתחת לשמיכה חם ונעים.

"אז אתה קם בצהריים", התיז בו רפיק (שם שהוא בחר לעצמו), "ומרוב הלחץ שלך פותח איזשהוא ברז שלא צריך לפתוח רק בשביל שתרגיש טוב, ובנתיים נגמר כבר כל היום."

"כן" אמר יוסוף, "איזה קטע, לא רק שאני לא קם בבוקר, אלא שאני גם לא מצליח להירדם אחרי שאני מנסה לקום, וסתם מתחרבש לי איזה שעתיים".
"אתה מבין את הקטע: אם לא קמתי לפחות שאהנה מהשינה. אבל אני לא קם וגם לא מצליח לישון". יוסוף צחק על עצמו, "והקטע הזה עם הברז, זה הכי מגניב".

השיחה קלחה לענייני דיומא, דברים שרוצים לעשות מחר, רפיק ניסה להכניס בבליל המילים מעט סדר. מישהיא צריכה לנסוע לחצבה. אז מי נוסע? ובכלל, האם יוסוף יקום מחר או לא? על לוח הזמנים שלידנו רשום היה שב6.00 יש מדיטציה. "זה מתקיים?" אני שואל.

"בטח" עונה רפיק בלי היסוס, "כל יום אנחנו עושים מדיטציה. כמו בפונה (המרכז של אושו בהודו), המדיטציה היא עמוד השדרה של היום."

נראה שרפיק הוא הרוח החיה בחבורה, הוא היה שנתיים בפונה, באשראם של אושו, ושם יצא לדרך חדשה, דרך של לימוד מדיטציה וסדנאות. הוא התחיל זאת בפונה והמשיך בהעברת סדנאות בארץ בנושאי טנטרה ומדיטציה, גרעין אשראם במדבר התגבש מתוך סדנאות המדיטציה במדבר שהתארחו בקיבוץ סמר ושאותם העביר רפיק.

כיום, חורף 2003 חיים במקום כעשרים איש מתוכם שישה קבועים. "אבל שום דבר לא קבוע" אומר רפיק, "חבל לך לכתוב על המקום הזה, כי מחר אולי לא נהיה כאן".

"זה לא משנה, אני אומר, מה שמשנה זה הסיפור שלכם ומה שיש לכם להגיד".

עוד אחת לא קבועה היא דנה, היא נמצאת במקום כבר כמה שבועות ומתלבטת אם לעזוב את הדירה שלה בבאר שבע ולעבור לכאן באופן סופי. הבעייה שאולי לא תימצא דירה להשכרה חדשה אם תרצה לחזור. היא מתלבטת ביחד עם כולם. "תקחי את הזמן שלך" כולם אומרים לה, "אם את צריכה להיות כאן את תהיי ואם לאו אז לאו".

רפיק חזר מפונה אדם חדש, בפונה עובדים על יצירת אדם חדש, ואכן נוצר אחד כזה לפי דברי רפיק, אדם שפועל גם עם האינטואיציה ולא רק עם ההגיון. השלב הראשון ביצירת האדם החדש הוא ניקוי השולחן, היפטרות ממה שהיה קודם, מההתניות שלנו, מהדעות הקדומות. אושו כתב מאות ספרים על כל הנושאים שבעולם ולקח את ניצוצות הלב מכל המסורות הדתיות בעולם, פרופסור לפילוסופיה במקצועו, "סניאסט" קרא לעצמו באיזשהוא שלב, פירוש השם הוא ה"מואר", מאז קוראים לעצמם תלמיד אושו בשם סניאסים.

אושו נולד למשפחת סוחרים הודית שהשתייכה לדת הג'יינית, מילדות עסק במדיטציה ובחיפוש מעשי ורוחני אחר האמת. נסיונותיו האינטנסיביים להגיע אל האמת עלו לו במצבו הבריאותי שהמשיך להעיק עליו כל ימי חייו. את ההארה הראשונה שלו חווה בגיל 14, בגיל 21 הגיע להארה האולטמטיבית ומאז הוא חי באחדות עם חוקי הטבע והיקום.

אושו נולד בשנת 1931, בשנות ה60 הרצה ולימד בכל רחבי הודו ואסף סביבו עשרות אלפי אוהדים ואוהבים, בשנת 1966 עזב את עבודתו כמורה באוניברסיטה והקדיש עצמו להוראת המדיטציה, הוא הקים מחנות מדיטציה והחל ליישם את המדיטציה הדינאמית שמטרתה לעצור את זרם המחשבות. ב1970 החל לחנוך את תלמידיו וקרא להם "סניאסים", אושו החל לקרוא לעצמו מאז "בגוואן" כלומר "המבורך" . שמו של בגוואן התפרסם בעולם וב1974 הוחלט להקים את האשראם בפונה, שצבר כבר מאז הקמתו מוניטין רב כאחד המרכזים הרוחניים הדינמיים והפעילים בעולם. בינואר 1990 נפטר אושו משאיר אחריו מאות אלפי תלמידים.

המסר של אושו היה אהבה, וכך הוא אומר: "כיון שאהבה נותנת לך כנפיים, היא עוזרת לך להרגע לתוך החיים, היא נותנת אומץ להתנסות בחיים בדרכים שונות. היא מאפשרת לך את כל המגוון שבחיים. היא רב מימדית. היא כל צבעי החיים. אהבה היא חופש, אין סופיות, אהבה לעולם אינה חושבת על דברים קטנים. אהבה תמיד מוכנה להקריב הכל. היא נשר מרחף על פני הרוחות, הולכת לחפש את הבלתי ידוע".

רוב אנשי האשראם בנגב היו בפונה, גם יוגונדרה שהיה לפני כן מדריך טיולים בבית ספר שדה. תמיד הוא אהב את המדבר, את השקט שלו, הביקור בפונה שינה את חייו, הוא היה לפני כן בנתיב של לימוד פסיכולוגיה, כבר נרשם, ורק רצה לטייל קצת לפני כן, אלא שבפונה הוא נפתח אל חייו, אל האפשרות שבו, למד לחיות את החיים ולא רק ללמוד אותם.

חצי שעה מאוחר יותר החבורה מתפזרת, בכל זאת צריך לקום ולעבוד מחר, אלא שפיזור החבורה עדיין איננו סוף הלילה, קבוצות מתקבצות להם בין השקוביות והאוהלים, מישהו מנגן על גיטרה, פה ושם דמויות חולפות , נשמעים קולות צחוק חרישי. אני מחליט ללכת לישון, בכל זאת צריך לקום בשש בבוקר או קצת לפני להספיק למדיטציה, אולי לא צריך, אבל אני רוצה.

"אבל למה בשש בבוקר?"  אני שואל את רפיק.

"לא יודע" הוא עונה "ככה החלטנו"

"אפשר להעיר?" אני שואל.

"אל תדאג" הוא פוסק "אתה תשמע את הגונג".

"את הגונג?!!" אני שואל בחרדה, נזכר במקרה שקרה לי לפני עשרים שנה בנפאל עת ישנתי בטעות מעל חדר הגונג במנזר טיבטי.

"כן, את הגונג" אומר רפיק, מתפלא על החרדה שבקולי, " לפני המדיטציה עובר מישהו עם גונג בין החדרים ומעיר את מי שרוצה בכך".

"נו טוב שיהיה", אני חושב לעצמי , הולך לישון, ומרוב בהלה קופץ ממיטתי ב5.00 בבוקר עוד לפני שקול ציפור נשמע שלא לדבר על גונג. חמש ורבע, עדיין לא נשמע שום דבר אך השחר כבר מאיר חלושות, אני יוצא מחדרי וסופג את רוחות הבוקר היבשות והנעימות של המדבר. חמש וחצי – הציפורים כבר מצייצות, אך קול הגונג עדיין לא נשמע בארץ. מסביב ניתן לראות כבר בבהירות את אוסף האוהלים המפוזר, בריכת שחייה מפלסטיק מתחת לצלון גדול, אני מסתובב בין השקוביות ומחפש את אולם המדיטציה. בפנים מזרונים ותמונה של בודהא.

שש בבוקר – אף קול לא נשמע, רק בשמונה מתעוררים ראשוני האנשים ושוב אני פוגש חבורה עליזה, גם אם מעט קטנה יותר בחדר האוכל. אור היום מאיר את הדברים קצת אחרת אך האווירה היא בדיוק אותו הדבר כמו בליל אמש.

"תשמעו איזה קטע" אומר יוסוף שלהפתעת כולם קם היום בשמונה, "אתמול בלילה באו שץי בנות לחדר שלנו וביקשו לארח לנו לחברה ואנחנו פשוט גרשנו אותם החוצה. בכל מקום אחר בעולם זה היה לגמרי ההפך. אתה מבין את הקטע?" הוא פונה אלי. אני דווקא מבין.

לאחר שכולם מתפזרים אני שואל את רפיק: "תגיד, מה הקטע עם המדיטציה? חשבתי שקבעתם לעשות מדיטציה בשש בבוקר?"

"קבענו" אומר רפיק, "אבל כנראה שהבוקר הזה זה לא התאים. אנחנו מנסים ללמד את עצמנו לזרום עם הדברים, לחיות על פי התחושה, וכנראה שהתחושה אצל כל האנשים הייתה שבוקר זה אינו קורא למדיטציה".

"ואין מקום למשמעת עצמית בחיים רוחניים?" אני שואל.

"יש" הוא אומר, "משמעת עצמית היא הדרך של היוגה, אבל היא צריכה להיות מאוזנת על ידי הדרך של הטנטרה. אם נשתמש ביוגה היכן שצריך יוגה וטנטרה היכן שצריך טנטרה אז נגיע לאיזון הנכון בחיים".

"ואיך נדע מתי להשתמש במה?" אני שואל.

"את זה לומדים" הוא אמר, ובזאת נגמרה השיחה.

האמת היא שלמרות שלא הייתה מדיטציה שמחתי שקמתי כה מוקדם בבוקר, המדבר בבוקר יש לו קסם משלו, ואולי גם זה סוג של מדיטציה?

קיבוץ לוטן – אקולוגיה

גם אקולוגיה בימים אלו של הרס כדור הארץ היא סוג של רוחניות, ולכן בחרתי לכתוב גם על יישוב זה. לוטן הוא קיבוץ קטן בערבה (180 תושבים) שהוקם בשנת 1983 וקשור לתנועה הרפורמית, הוא מתבסס כמו שאר יישובי הערבה על גידול תמרים, רפת, ותיירות, אבל הדבר המיוחד בלוטן הוא הדגש על האקולוגיה, בנייה אקולוגית והמרכז האקולוגי שהם הקימו.

בלוטן מתמחים בבנייה בבוץ, ויש להם מתחם ובו עשר בקתות איגלו מבוץ ששם שוכנים משתתפי הסמינרים והמתנדבים של המקום, בנוסף לכך יש גן אקולוגי גדול ובו חקלאות אורגנית, הדגמה של טכניקות בנייה בבוץ, גן משחקים נפלא שנוצר מוצרי פסולת, הרבה צמחי מורינגה שנחשבת לבעלת תכונות רפואיות וגם מכונה המייצרת גז בישול משיירי אוכל (מכונת הפלוצים). המוטו של המרכז האקולוגי הוא "תנו לזבל הזדמנות שנייה". בנוסף על כך יש ליד הקיבוץ מרכז של צפרות.

קראו מאמרים על – יישובים רוחניים בארץ ובעולם