היום החמישי של העלייה לרגל, מאולגה לגעש

זהו היום השלישי של הליכה לאורך חוף הים, וביום זה הנופים של צוקי החוף מגיעים לשיא, ואין ספק שהם הרשימו גם את עולי הרגל. מגבעת אולגה נמשיך בדרכי העפר שמעל גבעות הכורכר אל מכמורת, כ-2 ק"מ דרומה משם. בדרך נעבור כמה חופים יפים, כגון זה הידוע של "כושי", ולאחר מכן נלך בכביש הראשי בין בתי היישוב ממזרח ובית ספר ופנימיית מבואות ים ממערב. בפנימייה לומדים את מקצועות החקלאות הימית, ולכן יש להם כלי שיט ונמל קטן פרטי בתוך מפרץ יפה, ובקצהו אף תל ארכיאולוגי עתיק שלא נחפר בשם "תל גירית", אבל המקום מגודר ולכן אי אפשר להיכנס אליו ויש לעקוף אותו.

לאחר שעוברים את בית הספר מתגלה שביל בין האקליפטוסים מדרום לו, הנקרא "שביל הסוף" ופונה מערבה מהמדרכה אל בין צמחיית חולות. זהו שביל שסודר וסומן על ידי תלמידי הפנימייה והוא מוביל אותנו חזרה לחוף הים, סמוך למקום שבו נחל אלכסנדר נשפך אל הים. בקיץ ניתן לחצות את הנחל ברגל סמוך לים, כל עוד אתם מוכנים לשכשך מעט את רגליכם וללכת יחפים על החוף. בחורף צריך לחזור אל הכביש ולהשתמש בגשר.

נחל אלכסנדר הוא נחל גדול שיש בו מים כל השנה, בדומה לנחל חדרה הנמצא כ-10 ק"מ דרומה משם. בדרכנו דרומה נפרדנו מאזור חוף הכרמל, שבו אגני הניקוז של הנחלים קטנים, והגענו אל אזור השרון, שבו אגני הניקוז של הנחלים מתחילים בהרי השומרון והם הרבה יותר גדולים, ולכן בכדי לעבור את הנחלים הללו עם כרכרה ולעיתים גם ברגל (בחורף) היה צריך לבנות גשרים, ולו גם מעץ. בנוסף לכך, הנחלים הציפו את מישור החוף ויצרו ביצות שגם הן היו קשות למעבר, ולכן הפתרון (לפחות בחודשי הקיץ) היה ללכת לאורך החוף עצמו, לחצות את המים הרדודים באזור השפך של הנהר לים, וליהנות תוך כדי כך ממראה הגלים והחול היפה.

לאחר שחצינו את נחל אלכסנדר אנחנו מתחברים שוב לשביל ישראל, שעזב אותנו כשנכנסנו לאולגה. הסימונים לא תמיד קיימים, אבל אפשר להתחבר לסימון של השביל באתרי אינטרנט כמו "עמוד ענן" ואחרים. החוף ליד נחל אלכסנדר פתוח, אבל כשממשיכים דרומה לכיוון בית ינאי מתחילים המצוקים שהולכים וגבהים עד נתניה. מבית ינאי לנתניה נמצא אחד הקטעים היפים ביותר של מצוקי החוף, מפרצים, בולדרים שנפלו מלמעלה, סלעים במים ובהם סרטנים ודגיגים. אני ממליץ ללכת מתחת למצוקים על החוף עד לחוף הרצל, שהוא החוף המרכזי של נתניה, שם יש מפרצים ומסעדות, ומשם לעלות בעזרת מעלית החוף לראש הצוקים, שגובהו 30 מטר, אל עולם אחר של העיר הגדולה, ואז להמשיך דרומה בטיילת של נתניה.

חוף נתניה

נתניה היא בירת השרון, מרכז היהלומים והמסחר, עיר מתפתחת שחיים בה מעל 200,000 איש. לפני מלחמת השחרור היה באזור העיר נתניה כפר ערבי בשם אום ח'לאד (ליד מחלף נתניה) ובו ניתן היה לראות שרידי מצודה צלבנית שהקים רוג'ר הלומברדי. מספר קירות מהמצודה שרדו עד היום אבל אין טעם להתאמץ בכדי לראות אותם, לעומת זאת לנתניה יש את החופים היפים בארץ, שלל בתי מלון ומסעדות, וטיילת יפהפייה מעל הצוקים הצופה אל הנוף.

לאחר שעלינו במעלית של חוף הרצל במרכז נתניה (מי שמתעקש יכול לעלות במדרגות) נמשיך דרומה לאורך הטיילת שמעל הצוקים. במקום זה קשה להמשיך לאורך החוף, מכיוון שהצוקים נושקים לים, אלא אם כן אתם מוכנים להתרטב ולקפוץ מסלע לסלע. גם שביל ישראל עולה כאן למעלה, ואחרי קטע כביש קטן נגיע לטיילת הרחבה והיפה הנקראת "טיילת המצוק". בהמשך נגיע לאנדרטת חיל החימוש וניכנס פנימה לשכונות הדרומיות של נתניה בעקבות שביל ישראל בכדי לבקר בפארק היפה סביב שלולית "דורה", אגם חורף עונתי ויפה בלב שכונות המגדלים של דרום נתניה.

משלולית דורה יש מעין גשר מיתרים גדול ויפה להולכי רגל, החוצה את הכביש הראשי ומביא אותנו לפתח שמורת האירוסים, אזור גבעות עם צמחייה ייחודית בדרום נתניה, ניכנס בשביל המתפתל בין הגבעות והשיחים ונרד יחד איתו אל הים באזור רמת פולג. נגיע אל רצועת חוף חולית בין נתניה לווינגייט, שדרכה נשפך נחל פולג לים, שם החוף גדול ויפה, ובניגוד לשאר חופי נתניה הוא לא מוגבל על ידי צוקים.

שער פולג

מחוף פולג נמשיך לאורך ערוץ נחל פולג ושביל ישראל מזרחה, מצד דרום של הנחל נראים מדרונות הדיונות של מכון וינגייט, מקום שבו עושים גיבושים ליחידות קרביות, כשהמועמדים צריכים לטפס את מדרון החול האימתני. מצד דרום יש את שכונות העיר נתניה, אבל השביל מכניס אותנו בין הצמחייה ולא נרגיש שאנחנו קרובים אל העיר. נלך בשבילי שמורת נחל פולג לאורך ערוץ שיש בו מים כל השנה, נחצה את כביש החוף במעבר הנחל ונגיע אל שמורת אודים.

כשמגיעים לשמורה לאחר המעבר מתחת לכביש החוף יש תחושה שאנחנו נכנסים לעולם אחר המופרד מהים על ידי רכס וינגייט. השביל עובר בתוך עמק יפה וירוק מתחת לבתים הכפריים של היישוב אודים, ולאחר מכן מגיע אל רכס כורכר פנימי נוסף שבו חצבו הרומאים מעבר לנחל פולג בתוך סלע הגבעה. מקום זה נקרא שער פולג ותפקידו לנקז את הנחל במקום שיציף את השטחים שמאחוריו ויצור ביצות. נטפס אל הרכס מדרום לפרצה (מבחינה פורמלית אנחנו עוברים משמורת אודים אל שמורת שער פולג) ונמשיך עליו לתל פולג הסמוך ולתחנת הדלק ומרכז המסעדות של יקום, כשבדרך נעבור בפארק יקום.

גן לאומי חוף השרון

מצומת יקום נפנה מערבה ונחזור לאזור החוף והמצוקים היפים, גשר עולי רגל יאפשר לנו לחצות את כביש החוף ולהתקדם עם שביל ישראל אל הדרך שעל גבעות הכורכר שמול הים. לאחר שעקפנו את השטח של מכון וינגייט נחזור לאזורים היפים של חוף השרון עם המצוקים הגבוהים ביותר באזור החוף וצמחייה ייחודית לדיונות החול ואדמת הכורכר שעליהם. אחרי 2 ק"מ נגיע לכניסה לגן לאומי חוף השרון, שם יש שביל לאורך המצוק ובו תצפיות יפהפיות, ספסלים ורחבות מעץ. בסמוך אליו יש את שביל האירוסים בין הגבעות.

נמשיך דרומה לאזור קיבוץ געש ונרד אל חוף געש היפה, רק בכדי לעלות חזרה כעבור 200 מטר, אבל החוף הלבן, הנקי והמיוחד מצדיק את הירידה והעלייה. בקיבוץ געש או בקיבוץ שפיים הסמוך יש שני בתי הארחה, ואני מציע לעצור שם למנוחת הלילה. הרפתקנים יכולים לבלות את הלילה על החוף, ואפשר כמובן להמשיך להרצליה הסמוכה או לחזור לאחד המלונות בנתניה. עולי הרגל של "דרך הדקל" כנראה עשו את המאמץ להגיע לאפולוניה מקיסריה ביום אחד, ואם היה צורך הם לנו במצודה של רוג'ר הלומברדי בנתניה, ואולי גם בבתי חווה שהיו לאורך הדרך.

היום החמישי הוא יום של הליכה בטבע, בעיקר במצוקים מעל הים והעיר, ואין בו אתרים מיוחדים היסטוריים. זה יום האמצע של מסע העלייה לרגל, כבר אין בו את הריגוש של ההתחלה, או המפגש הראשוני עם הים, ועדיין אין בו את הציפייה והשמחה של הסיום. אך למרות שלכאורה זהו יום של הליכה חד גונית בחלקה ולעיתים דרך רחובות ערים, הנופים של החוף הישראלי מגיעים כאן לשיאם, ולעיתים נדמה שאנחנו נמצאים בארץ אחרת.

היום השישי: לאורך חוף הים לאפולוניה ויפו

זהו היום הרביעי של ההליכה לאורך חוף הים, והוא יביא אותנו לעיר הגדולה תל אביב. בימי הביניים זאת הייתה העיר הגדולה יפו, שבה אחד מהנמלים החשובים של ארץ ישראל, ובמיוחד בהקשר של העלייה לרגל. זה היה המקום שאליו הגיעו באונייה רבים מהעולים, בין אם ישירות מאירופה ובין אם בהפלגה מעכו (במקום ללכת ברגל). אם נחלק את מסלול "דרך הדקל" לשלושה חלקים: פיזי, נפשי ורוחני, הרי שהחלק הראשון של עכו והכרמל הוא הפיזי, החלק השני לאורך הים הוא הנפשי והחלק מיפו לירושלים הוא הרוחני. ביום הרביעי של ההליכה לאורך החוף, שהוא היום השישי או השביעי של העלייה לרגל, אנחנו מסיימים את החלק הנפשי, ומתכוננים לחלק השלישי והאחרון, והוא העלייה לירושלים עצמה, שהיא החלק הרוחני. לכן יש תחושה ביום זה של סיום פרק אחד במסע והתחלה של חלק אחר, וגם צער מסוים על כך שאנחנו עוזבים את נופי הים היפים והפתוחים. סיום ההליכה לאורך החוף מתבטא בכך שהצוקים הולכים וקטנים עד שהם נעלמים לחלוטין באזור תל אביב בואכה יפו.

נצא עם בוקר מגעש או שפיים (המקום שבו בחרנו לעצור) ונמשיך בדרכי העפר מעל המצוקים, שהם עדיין מהמרשימים ביותר של קו החוף, אל חלק נוסף של שמורת חוף השרון, ואל האזורים שמצפון למבצר אפולוניה ושכונת נוף ים, שם יש פארק אקולוגי קטן. לאחריו נפנה מערבה אל חוף סידני עלי, המצודה ושרידי העיר הצלבנית של אפולוניה, שנחשבת לאחד מהמבצרים הצלבניים היפים ביותר  בארץ. אפולוניה הייתה תחנה חשובה ב"דרך הדקל", שנקשרה לדרכי עולי הרגל האחרות של אירופה ולאגדות הגביע הקדוש, אבל לפני שנעסוק בזה נאמר כמה מילים על העיר עצמה.

המקום הוא תחנה טבעית בדרך עולי הרגל, בזכות המיקום שלו בין שני המרכזים החשובים של קיסריה ויפו.

אפולוניה

אפולוניה הוקמה כעיר נמל בתקופה הפרסית (המאה ה-6 לפנה"ס) ונקראת על שמו של האל הפיניקי רשף. לימים הוא זוהה עם אל השמש אפולו, ומכאן השמות אפולוניה, רשפון או ארסוף. באפולוניה יש נמל קטן וביצורים טבעיים ולידה שטחים פוריים. השומרונים זיהו במקום את קבר עלי הכהן וייתכן כי המסורת עברה גם לעולי הרגל הנוצרים.

כשהגיעו הצלבנים ארסוף הייתה מבצר מוסלמי שהיה מוכן להיכנע רק לריימונד מסנג'יל, ששמו יצא לתהילה כאדם נדיב וישר. הוא היחיד שחייליו לא פגעו במי שנכנעו להם, כולל תושבי ירושלים שהיו תחת חסותם. הצלבנים בנו במקום עיר קטנה ומצודה מרשימה, שכיום היא המרכז של הגן הלאומי אפולוניה. כשנכנסים לגן רואים את החומה שמסביב לעיר הצלבנית, שרידים של מבנים, בורות מים, בורות סיד, ויש תצפיות יפות אל המצודה שבראש הרכס.

עם הזמן נבנתה גם מצודה שהיא מופת לביצורים מאותה תקופה, משלושת צדי היבשה ישנו חפיר עמוק ומעליו חומה ובה חמישה מגדלים שכמו נוגעים זה בזה ויוצרים צורת חצי עיגול. בצד המערבי הפונה אל הים צוקים גבוהים. המגדלים שולטים על החפיר, החומה, ותומכים אחד לשני. בגב חמשת המגדלים מתרומם מגדל עוז מתומן וחזק, המגן על המגדלים ושולט עליהם. שטח המצודה הוא 1,500 מ"ר ויש לה כמה קומות, במצודה מעין זו יכלו לחיות מאות אבירים. מתחת לה יש נמל שנשלט על ידה, ובוודאי שהיו מנהרות תת-קרקעיות שהובילו אליו.

מעבר לערך ההגנתי יש למצודה גם סמליות וערך מיתי.[1] צורתה והמידות שנמצאות באדריכלות שלה מרמזות על קשר לאגדות הגביע הקדוש. הבחירה במגדל עוז מתומן, חמישה מגדלים בחומה וכן הלאה, איננה מקרית. כמובן שהביצורים שימושיים מאוד, אבל אפשר היה לבנות אותם אחרת, למשל בצורה של קסטרום כפי שהיה נהוג במצודות אחרות בארץ.

הרוח החיה מאחורי בניית המצודה היה ג'ון מארסוף, בנו של ז'אן מאיבלין, שהיה אחד ממנהיגי הצלבנים באותה תקופה ובעל תפקידים בכירים בממלכת ירושלים. באותה שנה שבה הוא בנה את המצודה הוא שיתף פעולה והיה בקשר עם ריצ'רד מקורנוול, האיש העשיר ביותר באירופה בכלל ובאנגליה בפרט, שביקר בארץ ישראל ובנה את חומות אשקלון מחדש. ריצ'רד היה חסיד נלהב של אגדות המלך ארתור והגביע הקדוש, בדומה לריצ'רד לב הארי – דודו שמלך לפניו.

הוא היה הנכד של אלינור מאקוויטניה, בנו של המלך ג'ון ואחיו של המלך החלש הנרי השלישי שנהנה מתמיכתו של רוזן פואטו הצרפתי. ריצ'רד הוכתר למלך גרמניה ושימש כרוזן קורנוול, הוא הנהיג מסע צלב מוצלח ולא ידוע שנקרא "מסע הצלב של הברונים", שהתנהל מ-1239 עד 1241 בשני שלבים. את הראשון הנהיגו תאובלד משמפיין, ביחד עם אוברי ממונפורט, ואת השני הוא הנהיג בעצמו. מסע הצלב של הברונים הצליח לשחרר חלק גדול מארץ ישראל מידיים מוסלמיות. יש אומרים שלאחריו הנוצרים שלטו על כל השטח מהים ועד הירדן.^[2]

אגדות המלך ארתור והגביע הקדוש הופיעו לראשונה באופן רשמי בבריטניה במאה ה-12 בקרב אנשים שהיו קשורים למסדר הטמפלרי. מיד עם הופעתן הייתה להן השפעה עצומה, ריצ'רד מקורנוול גדל עליהן (כמו המלך ריצ'רד לב הארי לפניו), ויש להניח שגם ג'ון מארסוף הכיר אותן. המצודה באפולוניה דומה במידה רבה למצודת טינטג'ל באנגליה, שאותה בנה ריצ'רד מקורנוול בערך באותו הזמן. שתי המצודות מתייחסות לאגדות הגביע הקדוש.

טינטג'ל נחשבה למקום שבו המלך ארתור התעבר בעזרת הקוסם מרלין. למרות שלא היה לה שום חשיבות אסטרטגית, בנה ריצ'רד בצוקים שמעל החוף מצודה אדירה ובה התייחסות לאגדות נוספות מסיפורי השולחן העגול, כגון זו של טריסטן ואיזולדה. למצודת טינטג'ל שער כניסה צר אחד והיא מוקפת צוקים בגובה עשרות מטרים מעל הים, ומבחינה זו היא מזכירה במידה רבה את מצודת אפולוניה, אך אין עוד מצודה בארץ שבה הגלים מלכחים את המצוקים שלמרגלותיה בדומה למצודת טינטג'ל.

גם חלקים אחרים של מצודת אפולוניה מרמזים לנו על קשר לאגדות הגביע הקדוש. חמשת המגדלים שלה דומים מאוד למגדלים של מצודת Caernarfon Castle בוויילס, שנבנתה גם היא בהשראת האגדות הארתוריאניות (קצת יותר מאוחר, ב-1282, על ידי אדוארד ה-1) והם מחקים את המגדלים והחומה של קונסטנטינופול האגדית. המבנה המתומן של מגדל העוז מזכיר את המבנה והמגדלים של טירת Castel del Monte באפוליה איטליה, שהוקמה על ידי הקיסר פרדריך ה-2 באותו הזמן, גם הוא בילה זמן מה בישראל והיה אמון על סיפורי הגביע הקדוש.

מצודת אפולוניה הייתה בתחילה המאה ה-13 מרכז של נחלה משפחתית, הסניורה של ארסוף השתרעה מהירקון בדרום ועד נחל פולג והרי השומרון בצפון. בת המשפחה מליסינדה מארסוף הייתה נשואה בתחילה לטיירי מאורגה, Thierry d'Orca בן לווייתו של הנרי ה-2 משמפיין, הבן של מרי משמפיין, כלומר אדם שגדל בחצר שבה הופיעו סיפורי הגביע הקדוש של כרטיאן מטרואה. הנרי משמפיין היה בקשר עם כת האססינים והוזמן לבקר במצודה שלהם אלמות, וייתכן כי טיירי נלווה אליו. זה היה זמן של אבירים ואנשי מופת אגדיים. לאחר מותו של טיירי נישאה מליסינדה מארסוף (שהמצודה לפי חוקי הירושה הייתה שלה) לז'אן מאיבלין ב-1207. וכך נחלת ומצודת ארסוף עברה לשליטת משפחת האצילים מאיבלין (יבנה), שהייתה המשפחה החזקה בארץ.

ז'אן מאיבלין היה האיש המקומי החזק בארץ ישראל בתחילת המאה ה-13, שליט ביירות ונציג האצולה מול הקיסרים, מפקד צבא ירושלים וקפריסין ועוצר הממלכה. הנישואים שלו למליסינדה מארסוף העבירו את נחלת ארסוף לשליטתו. היו להם מספר ילדים והם נחשבו ללוחמים טובים ואבירי מופת, כמו המכבים, לוחמים, מנהיגים צבאיים ושליטים מוצלחים שהחזיקו את הרוח של הממלכה המקומית. אחד הבנים, ג'ון מארסוף, הוא זה שבנה את המצודה הנוכחית ב-1241 והיה בקשר עם ריצ'רד מקורנוול.

לפי טייטמר, משפחת איבלין שלטה על מצודות רבות ברחבי ישראל וקפריסין. בארסוף היו האבירים הטובים ביותר בארץ. זה היה מקום של אבירים חילוניים, שאחד מהתפקידים שלהם היה לשמור על דרך עולי הרגל. בעוד שעתלית הייתה מקום האבירים הטמפלרים (אבירים נזירים) וקיסריה עיר גדולה יחסית ומרכז שלטוני, הרי שארסוף הייתה מקום אבירים חילוניים שבוודאי קיימו משתאות לתפארת בחצר המבצר הצופה אל הנוף.

אחת הסיבות להקמת המצודה הייתה ריבוי השודדים באזור כפר שמריהו הסמוך (כמו היום, אבל אחרת), אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה להקמת מצודה כה מרשימה. מבחינת עולי הרגל זאת הייתה תחנה חשובה שנקראה Assur. לימים נמכרה ארסוף למסדר ההוספיטלרים ששלטו בה בשנים 1260-1265, עד לנפילתה בידי הממלוכים של ביברס.

דרומה מאפולוניה

כמה מאות מטרים דרומה ממצודת אפולוניה נמצא מסגד סידנא עלי, מתחם מרובע נפלא בדמות מצודה מעל הצוקים, שבמרכזו חצר וקבר קדוש. אדוננו (סידנא) עלי היה לפי האגדה לוחם מוסלמי שנלחם בצלבנים ב-1250. הממלוכים הקימו לכבודו מתחם בסוף המאה ה-15, שהפך לאתר עלייה לרגל שנתית של מוסלמים וסופים מכל רחבי ארץ ישראל שקיימו הילולה לזכרו בקיץ. כיום זהו מסגד ומקום ביקור וקבר קדוש פעיל.

ממסגד סידנא עלי יש ירידה לחוף ששביל ישראל משתמש בה בכדי להגיע לשפת המים, מכאן נמשיך על קו החוף היפה של הרצליה פיתוח עד שנגיע למרינה שמדרום לה. ממזרח לנו מצוקים ועליהם שורה של מלונות ווילות, ולאורך החוף מספר מסעדות ומקומות רחצה. נגיע אל חוף אכדיה בדרום ומשם שביל ישראל יוביל אותנו אל תוך הרציפים של המרינה, שהיא מתחם בילויים מסוגנן. אנחנו באזור העשיר בישראל, ומכאן והלאה החופים שנפגוש יהיו מלווים במלונות ומועדוני פאר, וזה רק ילך ויהפוך צפוף ובנוי יותר ויותר ככל שנתקדם לכיוון תל אביב. ממזרח למרינה יש תל עתיק בשם "מיכל" שהיה עיר כנענית ופיניקית, כנראה שבמקום המרינה היה נמל קדום.

בחוף הסירות מדרום למרינה נתחבר שוב לקו המים, ונמשיך דרומה, חזרה אל הצוקים, הפעם נמוכים יותר אבל יפים. וכך אנחנו מגיעים אל חוף הצוק ליד מלון מנדרין, ולחוף הכחול בפאתי מה שהיה פעם שדה התעופה של תל אביב, שדה דוב, אזור שכיום יש בו בנייה ענפה ומהירה. מבלי לשים לב הגענו לגבולות תל אביב, וזה מתבטא בכך שאנחנו עולים אל שביל סלול גם לאופניים וגם להולכי רגל שבו משתמשים המוני בני אדם. השביל מתגלגל על גבעות נמוכות הגובלות בחוף, בהמשך הדרך יהיה לנו עוד קטע צוקים קטן בתל אביב עצמה, אבל את העוצמה של צוקי אפולוניה, פארק השרון ונתניה השארנו מאחורינו.

בנקודה זו ניתן לראות את הארובות של תחנת הכוח של רידינג השולטות על קו השמיים, ומאחוריהן המגדלים של העיר הגדולה. אם הארובות של תחנת הכוח בחדרה היו נקודת ציון בצפון דרך החוף, עתה יש לנו נקודת ציון חדשה. הכיעור של החברה הטכנולוגית שבה אנחנו חיים נגלה במלוא מערומיו בבניינים האדירים של תחנת הכוח שמתחת לארובות.

הטיילת היפה מגיעה לשפך הירקון, מצפון לשפך הנהר יש מגדלור עם רחבת ביקור המגיעה עד המים. גשר מעל הירקון מעביר אותנו למתחם הנמל של תל אביב. תל אביבים רבים וגם מבקרים מחוץ לעיר יוצאים לכאן לבלות בלילה, לטייל במשך היום, ולתרגל הליכה, ריצה ורכיבת אופניים. במקום זה שביל ישראל פונה מזרחה ונמשך לאורך פארק הירקון עד לתל אפק ואז פונה דרומה ליער בן שמן.

מכאן אפשר לבחור בשתי דרכים: האחת היא בעקבות הדרך הצלבנית המסורתית אל יפו ומשם ישירות לרמלה, והשנייה היא לעקוף את תל אביב על ידי הליכה לאורך הירקון לתל אפק ומשם ללוד ולרמלה. הבעיה בדרך המסורתית היא במעבר בתוך שטח עירוני צפוף והליכה בכבישים. כך או כך בהחלט לא מומלץ לוותר על הביקור ביפו, שהייתה אחת התחנות החשובות ביותר בדרך עולי הרגל הצלבניים. למעשה רבים מהם הגיעו בסירה מעכו או ישירות באונייה מאירופה ליפו, ומשם יצאו לחלק הרוחני של "דרך הדקל", מסע עלייה לרגל קצר של יומיים-שלושה עד לירושלים.

בחרנו להמשיך דרומה ממתחם הנמל למעגנה ומשם לגן העצמאות, ושוב אנחנו במצוקי כורכר נמוכים הצופים אל המרינה של תל אביב, ולאחר מכן נמשיך לאורך הטיילת עם המלונות והחופים המפורסמים עד לדולפינריום כשבדרך נראה מולנה את הבליטה של חצי האי שעליו נמצאת העיר יפו. בסופה של הטיילת נמצא עצמנו בגבולה של יפו, סמוך לכיכר השעון. עם ההגעה ליפו נסיים את יום ההליכה שלנו, את החלק הנפשי (השני) של "דרך הדקל", ואת הרומן שלנו עם חוף הים של ארץ ישראל.

יפו העתיקה

יפו היא אחת הערים העתיקות בעולם, על ראש הגבעה שלה ניתן לראות שרידים של שער מצרי, ומבחינה מקראית היא קשורה לסיפור יונה. היוונים קישרו אותה לסיפור אנדרומדה ופרסאוס, אבל מבחינת עולי הרגל (שהכירו את כל הסיפורים הללו) יפו הייתה קודם כול העיר שבה שהה פטרוס בביתו של שמעון הבורסקאי, חולל ניסים, וחווה חיזיון שבו אלוהים מתיר לו לאכול מכל תוצרת הארץ, וסיפור שהיה כך היה: שמעון פטרוס נקרא ליפו מלוד לרגל מותה של אישה חסודה בשם טביתא. גופתה הייתה בעליית הגג, וכשהגיע הוא שילח את המקוננות ואמר לגופה "טביתא קומי", וזו קמה ממקומה וחזרה לחיים. לאחר מכן הוא התארח בביתו של שמעון הבורסקאי וחש רעב גדול, ואז הוא ראה מלאך שהביא לו צלחת עם כל מיני שרצים טעימים, כמו שרימפס וקלמרי, ואישר לו לאכול אותם בטענה שאת אשר טיהר אלוהים אי אפשר לטמא. זה המקור שהכשיר את אכילת הפיגולים בנצרות, אבל גם את הצטרפותם של אנשים לא יהודים לקהילה הנוצרית החדשה.

יום קודם לכן הופיע מלאך לפני קורנליוס קצין הצבא הרומאי מקיסריה, ואמר לו לשלוח שליחים ליפו ולזמן אליו את פטרוס שנמצא שם, וכך, עם תום החלום של פטרוס על אותם שרצים, דפקו אנשים על דלת הבית שבו התאכסן ומסרו לו את ההזמנה מקורנליוס לבוא לקיסריה. באופן טבעי הוא נענה מיד והלך איתם, ביודעו שאלוהים התיר את הדת והאמונה לכל בני האדם. וכך כתוב בברית החדשה: "ואיש היה בקיסריה ושמו קרניליוס שר-מאה מן-הגדוד הנקרא האיטלקי, והוא חסיד וירא אלהים עם-כל-בני ביתו ועשה צדקות הרבה לעם ומתפלל תמיד לאלהים, ויהי היום כשעה התשיעית ליום והנה מלאך אלהים בא אליו במחזה ויאמר קרניליוס, ויבט אליו ויירא ויאמר מה-זה אדני ויאמר אליו תפלותיך וצדקותיך עלו לזכרון לפני האלהים, ועתה שלח-לך אנשים אל-יפו והבא אליך את-שמעון המכנה פטרוס, הוא מתגורר עם-בורסי אחד שמעון שמו אשר ביתו על-יד הים הוא יאמר לך את-אשר עליך לעשות, וילך-לו המלאך הדבר אל-קרניליוס ויקרא אל-שנים מעבדי ביתו ואל-איש מלחמה אחד ירא אלהים מן-העמדים תמיד לפניו לשרתו, ויספר להם את כל הדברים וישלחם אל-יפו. ויהי ממחרת והמה הלכים בדרך וקרבים לעיר ויעל פטרוס על-הגג להתפלל כשעה הששית. והוא רעב ויתאו לטעם-לחם ובהכינם לו נפלה עליו תרדמה. וירא את השמים נפתחים והנה-כלי ירד אליו כדמות מטפחת-בד גדולה ויורד קשור בארבע כנפותיו על-הארץ. ובתוכו מכל-בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים. ויהי-קול אליו לאמר קום פטרוס טבח ואכל. ויאמר פטרוס חלילה לי אדני כי מעולם לא אכלתי כל-פגול וטמא. ויהי-עוד קול אליו פעם שנית לאמר את-אשר טהר האלהים אתה אל-תטמאנו. וכן היה שלש פעמים והכלי שב והעלה השמימה. ויהי בהתפעם רוח פטרוס על-המראה אשר ראה והנה האנשים השלוחים מאת קרניליוס שאלו לבית שמעון ויעמדו על-הפתח" (מעשה השליחים, י' 1-17).

בנוסף לקשר לפטרוס, הרי שמבחינת עולי הרגל ב"דרך הדקל" הייתה ביפו גם האבן של סנט ג'יימס, הקדוש של אירופה, שעליה הונחה גופתו לפני שהועברה לספרד. לפי כתבי "מסעי עולי הרגל הקדוש" הוא שט על גביה באופן פלאי על פני הים,[1] ובסופו של דבר הגופה בלי הראש (שנשאר משום מה בכנסיית יעקב הקדוש ברובע הארמני בירושלים) הגיעה לסנטיאגו דה קומפסטלה,[2] שהפכה בעקבות כך לאתר העלייה לרגל החשוב ביותר באירופה. האבן כנראה חזרה בדרך כלשהי ליפו והוצגה על מזח בנמל שנקרא "מזח יעקב הקדוש", וכך נוצר קישור בין שתיים משלוש דרכי עולי הרגל החשובות בימי הביניים, לסנטיאגו ולירושלים (השלישית הייתה לרומא).

הסיפורים על קורנליוס ופטרוס הפכו את הביקור ביפו לטעון רגשית עבור עולי הרגל וחיברו בין הביקור בקיסריה יומיים לפני כן לבין הביקור ביפו בהמשך המסלול. באמצע המאה ה-13 בנה לואי ה-9 את חומות העיר יפו מחדש וייסד בה מנזר פרנציסקני, ובכך יפו נחלקה לשניים: העיר העליונה ובה המבצר, והעיר התחתונה הסמוכה לנמל. באזור המבצר נבנו כנסייה לפטרוס ובתי תפילה.

כיום ניתן למצוא מתחת לגבעה של יפו את כנסיית סנט פטרוס הפרנציסקנית קתולית, במקום שבו היה ביתו של שמעון הבורסקאי ובו התארח פטרוס. לא כולם מסכימים עם הזיהוי הזה, ולפי הארמנים הבית של שמעון הבורסקאי היה במקום אחר ליד הנמל, ואילו הרוסים אורתודוקסים מאמינים שהמקום הוא בכנסיית פטרוס הקדוש הרוסית באבו-כביר.

הכנסייה הפרנציסקנית נבנתה מחדש בסוף המאה ה-19 בסגנון בארוק בתמיכת בית המלוכה הספרדי והיא אחת היפות בארץ. הכניסה היא ממזרח והאפסיס ממערב, בשונה מכנסיות אחרות, מה שמעיד על כך שמדובר בכנסייה מיוחדת בסגנון כנסיות ביקור, כלומר בנויה במקום שבו קרה אירוע כלשהו המוזכר בברית החדשה. הכנסייה משקפת את אותו אירוע ולכן לא חייבת להיות כבולה לחוקי אדריכלות הכנסיות הרגילים. באפסיס רואים את האירוע והוא הופעת המלאך בחלום לפני פטרוס, כשהוא מחזיק מטפחת בד ובה כל החיות כולל רמשים, פיגולים וטמאים לפי חוקי הכשרות של היהדות. כאמור, המלאך אומר לפטרוס שמותר לו לאכול מכל אלו, ובמיוחד מהשרימפס והקלמרי המטוגנים בנמל יפו הסמוך, ופטרוס מבין מכך שהבשורה נועדה לכולם, ולא רק ליהודים.

בחלונות הזכוכית הצבעונית ישנן תמונות של קדושים ספרדים, כגון תרזה מאווילה, ובתמונות האחרות ובגילופי העץ במעמד המטיף מופיעים אירועים מחייהם של פטרוס, ישוע ומריה. הפסלים והתמונות מגלים לנו שבוני הכנסייה השתייכו לזרם המריולוגי בנצרות, מכיוון שיש ייצוגים של ההיריון ללא רבב של מריה וגם תמונה של אחת מההתגלויות שלה בצ'נסטוחובה בפולין. מבנה הכנסייה צמוד למבנה מנזר קטן, ומשולבים בו שרידים מהמצודה הצלבנית שהתקיימה במקום בזמנו של לואי ה-9.

מתחת למנזר, ברחוב שעל גבול המים המוביל לנמל יפו, נמצא מנזר ניקולאוס הקדוש שכיום הוא בידי הארמנים ושייך לאחוות הקבר הקדוש הארמנית. במנזר זה יש אולמות צלבניים גדולים סביב מרפסת הצופה אל הים ובה חצ'קר, צלב אבן ארמני מסורתי. אתר נוצרי קדוש נוסף של הארמנים הוא בית הנמצא מעל הנמל עצמו, מתחת למגדלור, אותו הם מזהים כבית שמעון הבורסקאי. בנוסף לארמנים יש ביפו כנסיות למרונים, קופטים וליוונים אורתודוקסים. כמה מאות מטרים מגבעת יפו נמצאת כנסיית סנט ג'ורג' היוונית אורתודוקסית שנבנתה בסוף המאה ה-19.

את הסיור ביפו כדאי להתחיל בכנסיית סנט פטרוס הקתולית, להמשיך לנמל ולכנסיות הארמניות, ולשוטט בין סמטאות העיר העתיקה והגבעה שבה הגן הציבורי. משם נמשיך אל הרחובות של יפו הערבית. ברחוב יפת, שהוא הרחוב הראשי של יפו, נמצא כנסייה גדולה לכבוד אנטוניוס הקדוש מפדובה שנבנתה ב-1930, והיא הכנסייה הקתולית הראשית של העיר, המוחזקת על ידי המסדר הפרנציסקני, ולידה בית ספר ומנזר פרנציסקנים. אנטוניוס מפדובה היה נואם בחסד ומלומד, מתלמידיו הקרובים של סנט פרנציסקוס, שמונה לאחראי מטעמו על הלימוד של נזירי המסדר, ולכן נחשב לפטרון של המסדר.

הערות

[1]  בדומה למצודות אחרות מאותה תקופה ברחבי העולם, כמו מצודת טינטג'ל באנגליה, או מצודתו של פרדריך ה-2 באפוליה איטליה.

[2] אלא שבסופו של דבר, כמה שנים אחר כך, ב-1244, הובסו הצלבנים סופית על ידי כוחות מוסלמים בקרב הירביה שנערך 14 ק"מ מצפון לעזה. כוחות האבירים הובסו על ידי פרשים חורזמשים (מאוזבקיסטן) וממלוכים וכוחם של הנוצרים בישראל נשבר.

[1] Pringle, P. 213

[2] שור, נתן (1994). ספר העלייה לרגל לארץ-ישראל. הוצאת אריאל, ירושלים, עמ' 55.