ימים שלישי ורביעי דרך הדקל בחוף

היום השלישי של דרך הדקל מחיפה לדור

ביום זה נעזוב את חיפה וסביבותיה ונתחיל במסע לאורך מישור החוף עד לעכו. בתקופת ממלכת הצלבנים השנייה הדרכים באזור ההר לא היו בטוחות, ולאחר שעולי הרגל ביקרו בעכו ובמידת האפשר גם באתרים בגליל ובראש ובראשונה נצרת ואזור הכנרת, הם עשו את דרכם אל הכרמל ומשם דרומה לאורך קו החוף בחסות המצודות הצלבניות שעל קו המים אל יפו, מכיוון שבמסלול זה הם הרגישו בטוחים. בנוסף לכך אני מניח שזה היה מעין נופש עבורם, וכשם שאנחנו נהנים כיום מהחופים היפים של ארץ ישראל, כך גם הם בזמנם.

מחיפה ועד יפו היו מספר גדול יחסית של מצודות, בתי חווה, כנסיות ואפילו אתרים קדושים, שעם הזמן הלכו והתרבו. המים בנחלים בקיץ היו נמוכים ולא הייתה בעיה לחצות אותם בקו החוף עצמו, בעוד שפנימה יותר במישור החוף היו ביצות וקשה היה לחצות חלק מהנחלים הגדולים. שיירות גדולות היו עושות את דרכן כשהגלים מצדם האחד וגבעות וצוקי הכורכר היפים של החוף הישראלי מצדם השני, ואנחנו נלך בעקבותיהם.

מטירת הכרמל נפנה מערבה, נחצה את כביש 4 הסואן ונלך בדרך העפר שלאורך נחל גלים מערבה לאורך כמה מאות מטרים עד שנגיע למעבר מתחת לכביש החוף. נפנה צפונה כ-700 מטר עד לגבעה ובה מחצבות כורכר רבות ושרידי חומות הנקראת "חרבת כונס". במקום זה, לפי כתבי "דרכי עולי הרגל" היה בזמן "דרך הדקל" כפר בשם "כפר נחום" שבו ייצרו את מטבעות הכסף ששולמו ליהודה איש קריות עבור הסגרת ישוע. פרינגל הוא שטען לזיהוי, ואפשר לומר לפי שם זה והשמות שלפני כן, שבמידה רבה הגיאוגרפיה המקודשת של הגליל עוברת לכרמל.

מסיבה כלשהי הצד הזה (המערבי) של הכרמל נקשר לכמה מהאירועים המעציבים בחייו של ישוע. וכך בכפר בשם Anne, שהיה במרחק כמה ק"מ צפונה משם, חושלו המסמרים שננעצו בבשרו של ישוע. מ"כפר נחום" שבו יוצרו מטבעות הבגידה המשיכו עולי הרגל כמה ק"מ לאורך החוף עד למצודת עתלית, שם הם ישנו בערב היום השני או השלישי של העלייה לרגל (ולא כמונו בחיפה). ליד עתלית היה בית תפילה שנקרא Peroun, שנתפש כתחנה שבה נח ישוע באחד ממסעותיו, וייתכן שאף המשפחה הקדושה כולה במסעה ממצרים חזרה לגליל. ייתכן כי המקום היה סמוך למבצר דטרוא הקטן והיפה, הנמצא כיום בתוך שמורת טבע חרבת קרתא.

מבצר עתלית

מבצר עתלית נקרא גם "מבצר עולי הרגל" והוא היה תחנה חשובה בדרך. את המבצר הגדול של עתלית החל להקים ב-1217 המלך ז'אן דה בריין, בהשתתפות האבירים הטבטונים, הטמפלרים, אבירים ועולי רגל מאירופה. באופן פלאי, לאחר שישה שבועות של עבודה התגלו שרידי חומה עתיקה שיכולה לשמש בסיס למבצר ולידה אוצר מטבעות זהב. מבצר עתלית נועד, בין השאר, לאפשר לטמפלרים מקום משלהם, מחוץ לעכו על כל תחלואיה, ובנוסף על כך זה היה המקום המבוצר החשוב ביותר בין ירושלים לעכו, נקודת אחיזה במישור החוף.

ז'אן דה בריין היה אחד מדמויות המופת האביריות של התקופה, מלך ירושלים בשנים 1210-1225, מלך האימפריה הלטינית בקונסטנטינופול בשנים 1229-1237, לוחם מהולל שהשתתף בטורנירים רבים של אבירות. הוא נשלח לארץ על ידי פיליפ ה-2 (אוגוסט) מלך צרפת כנציגו עם גדוד אבירים והתקבל כמושיע על ידי התושבים, כולל היהודים. ואכן בזמן שלטונו מצבם השתפר. זה היה זמן עליית בעלי התוספות, שחלק מקבריהם נמצא בחיפה.

דה בריין השתתף במסע הצלב החמישי למצרים ומילא בו לחילופין תפקיד מרכזי. בניגוד לדעתו, לא התקבלה הצעתו לחתום על הסכם שלום עם השליט האיובי תמורת העברת שטחים לצלבנים, והמסע הסתיים בסופו של דבר בכישלון, על אף תעוזתו ומעלליו. בשנת 1223 ערך דה בריין מסע עלייה לרגל בדרך סנטיאגו. לאחר חזרתו לממלכת ירושלים עזר בעיצוב של מסלול "דרך הדקל". הימים היו ימי הגמוניה צרפתית באירופה ובמזרח, שנבעו עקב שלטונו המוצלח של פיליפ ה-2, שהשתתף במסע הצלב השלישי והיה בין הכובשים של עכו ב-1191 (ביחד עם ריצ'רד לב הארי) ולכן גילה עניין רב בנעשה בארץ ישראל. פיליפ ה-2 שלט בצרפת במשך 43 שנה ודה בריין היה איש אמונו, אבל לאחר פטירתו ב-1223 מעמדו של דה בריין נחלש.

המלך האירופאי החשוב הבא בהיסטוריה של ממלכת הצלבנים בישראל היה פרדריך ה-2, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה. בשנת 1225 הוא נשא לאישה את איזבל דה בריין, בתו של ז'אן דה בריין, והפך למלך ירושלים. מהלך זה נעשה בלחץ האפיפיור כדי לעודד את פרדריך לצאת למסע הצלב השישי, והתוצאה המיידית הייתה הדחתו של דה בריין וחזרתו להיות אביר חסר כול. בשנת 1229 מצטרף דה בריין למסדר הפרנציסקני ומקבל את כתר הממלכה הלטינית של קונסטנטינופול. ב-1236 מצליח דה בריין להגן על קונסטנטינופול בעזרת קומץ אבירים ובאופן הרואי, למול התקפות הביזנטים והבולגרים. הוא נפטר ב-1237 ונקבר בקתדרלה באסיזי, ואילו אשתו נקברה בסנטיאגו.

העבודה על בניית מצודת עתלית נמשכה שנים רבות והושלמה רק בזמן מסע הצלב השביעי של לואי ה-9 ב-1250. לאחר כישלון מסע צלב זה הקדיש המלך שנתיים מחייו ואת מי מחייליו ששרד לבניית המצודות הצלבניות של ארץ ישראל, ובמיוחד באזור החוף. לימים אמר על כך הכובש הממלוכי הגדול ביברס: "לא ניתן להגן על המדינה על ידי הקמת חומות, או על אזרחיה באמצעות בניית חפיר".^[1] והוא צדק, אלא שהצלבנים חשבו באותה תקופה שהקמת מצודות וערים בצורות תפתור את הנחיתות הצבאית והמספרית שלהם למול המוסלמים.

מצודת עתלית נקראת "מצודת עולי הרגל" מכיוון שרבים מהם השתתפו בבניינה, אלא שהיא הייתה בחזקת אבירי המסדר הטמפלרי. מצאו בה שרידי כנסייה גדולה בסגנון גותי ומבני אורוות. המצודה מעולם לא נכבשה, אבל כן ננטשה עם כיבוש עכו על ידי הממלוכים ב-1291. כיום היא נמצאת בתוך בסיס צבאי של חיל הים, ולא ניתן לבקר בה ללא תיאום מראש עם הצבא.

מבצר עתלית זוהה גם עם מקום קברה של אופמיה הקדושה. קדושה זו חיה ומתה מות קדושים בכלקדון שבצד המזרחי של הבוספורוס בזמן הרדיפות של דיוקלטיאנוס בתחילת המאה ה-4 לספירה. באותה העיר התקיימה ועידת כנסייה חשובה במאה ה-5 לספירה, שדחתה את עיקרי הכפירה המונופיזיטית. בכדי לתת תוקף אלוהי להחלטותיהם נשבעו באי הוועידה שזכותה של הקדושה היא שהביאה אותם לנסח את התפישות הכריסטולוגיות על טבעו הכפול של ישוע: אנושי ואלוהי. מבחינת הדוגמה הנוצרית, זו הייתה אחת הוועידות החשובות ביותר, ולכן המעבר של עולי הרגל על מקום קברה של אופמיה הקדושה בעתלית היווה קבלה וחיזוק עיקרי האמונה הנוצריים שלהם.

לפני השער למחנה הצבאי של עתלית, בין בריכות הדגים לים, יש בית קברות צלבני ובו כמה עשרות קברים ועליהם סימני צלבים וכלי עבודה. צפון-מזרחה לבריכות הדגים נמצא רכס גבעות כורכר ועליו מצודה קטנה נוספת, שבה דווקא כן אפשר לבקר והיא נקראת "מצודת דטורא". מצומת הכביש עם הרכבת עולה שביל אל הגבעה, ושם מתגלה מבנה מרובע שגודלו קצת יותר מ-100 מ"ר, וחפיר וחציבות מצדדיו. לידו יש מבנה חצוב בסלע ומעבר של הנחל את גבעות הכורכר בפתח חצוב מצד דרום, ומערות עם קולומבריום ומרפסת תצפית מצד צפון. ייתכן שעל אחת מגבעות רכס הכורכר היה בית התפילהPeroun (ראו פרק קודם).

מהמצודה נמשיך בשביל שעל הרכס בין האתרים, נרד אל המעבר הפונה צפונה מצד מזרח של רכס הכורכר, וכאן יתגלה לפנינו הדבר המפתיע והחשוב של מקום זה, שלא קשור דווקא לצלבנים אלא לפיניקים שהקימו נמל במקום. מה שמתגלה הוא שתי אותיות פיניקיות גדולות חרוטות על קיר סלע באופן שנראה למרחוק. האותיות הן ע' ו-ת', שהן הראשונות בשם עתלית. אין בארץ מקום נוסף עם כתובת קיר כה מרשימה וגדולה מהתקופה הזו.

ממצודת דטורא חוצים רגלית את היישוב היפה עתלית והולכים לאורך פסי הרכבת עד הגשר שעובר מעליהם לשכונת נוף ים, ומשם ממשיכים דרומה בדרכי עפר בין בריכות הדגים לדיונות החוף. זהו קטע חוף יפה מאוד ובו מפרצים ואיים. כ-5 ק"מ דרומה מעתלית נמצא תל קטן בשם "תל נאמי", שהיה יישוב פיניקי נוסף, ולפי הממצאים שנמצאו בתל היה בו מקדש עתיק.

במרחק שני ק"מ דרומה משם, בסמוך למושב הבונים, כקילומטר מהים וסמוך לכביש החוף, נמצאים שרידי מבצר כפרלט הצלבני בעל המגדלים העגולים והקשתות המרשימות, שבנוי בצורת קסטרום מרובע במידות 50 מטר. המבצר נבנה כנראה על ידי הח'ליף אל-מאלכ, שבנה את כיפת הסלע בסוף המאה ה-7, וחוזק ושופץ על ידי הצלבנים. הוא היה בחזקת הטמפלרים עד עזיבתם את הארץ ב-1291, ומקושר למבצר עתלית. לפני שנתחיל את המסלול של שביל רכס החוף האדום בשמורת נחשולים דור, אפשר לקפוץ ולבקר מבצר מרשים זה, שהוא אמנם לא מוסדר אך גם לא מגודר.

דור

במרחק שני ק"מ דרומה מתל נאמי מגיעים אל שמורת חוף דור הבונים, זהו אזור של חוף סלעי ומפורץ יפה שבמרכזו שרידי העיר העתיקה של דור. זה היה הנמל הטבעי הגדול והחשוב ביותר בצפון השרון לפני הבנייה של נמל קיסריה על ידי הורדוס. בעוד שנמל קיסריה הוא נמל מלאכותי, הרי שנמל דור הוא נמל טבעי ויש בו אפשרות לכמה נמלים – מזחים ומפרצים שונים. העיר הייתה מקום מושב בישוף ותחנה חשובה בדרך עולי הרגל הביזנטית ו"דרך הדקל" הצלבנית.

ראשית דבר אנחנו מגיעים לחניון גדול ומפרץ חוף מוסדר, ולאחר החניון מתחיל שביל הליכה מסומן באדום העוזב את דרך העפר שבה הלכנו עד כה ומוביל אותנו אל שפת המים. לאורך השביל מספר אתרים משולטים, כולל המערה הכחולה. הוא עובר על פני מפרצים ומגיע בסופו של דבר אל מפרץ מצפון לתל דור עצמה, שנקרא "מפרץ האהבה" אך היה כנראה הנמל הצבאי של העיר. בצד הצפוני של המפרץ ישנה שלוחה ועליה שרידי בניינים עם בסיסי עמודים מרשימים ומכלול להפקת צבע מארגמן החילזון. סמוך לשם יש מעין מספנה, משטח סלע משופע העולה מן הים ועליו היו מעלים ספינות לתיקון, וניתן לראות מודל משוחזר של שלד ספינה על הסלעים.

במפרץ עצמו ישנם קירות עצומים עשויים אבני ענק, שהיו בסיסי שני מקדשי ענק מהמאה ה-2 לפנה"ס. אף אחד לא יודע למי המקדשים נועדו, וייתכן שבנייתם גם לא הושלמה מעולם, אולם בחינה של הארכיטקטורה שלהם מראה כי מקדש אחד היה מרובע שמסודר לפי רוחות השמיים, כשפתחו ממזרח כלפי העיר, ויש לו חזית מערבית מרשימה שנראית כלפי הים. ואילו המקדש השני נמצא מצפון לו והוא בעל צורה מלבנית, מסודר על ציר צפון-דרום, וגם לו פתח ממזרח. צורת המקדשים מרמזת שהצפוני המלבני הוקדש לאלוהות זכרית, והדרומי המרובע לאלוהות נקבית, וזה לפי הכיוונים והצורה שלהם.[2]

מדרום למפרץ האהבה מתנשא תל דור עצמו על חצי אי הבולט לתוך הים ועליו שרידי רחובות, בתים ונקודות תצפית. מצד מזרח יש שרידי עיר גדולה המוקפת בחומות מתקופות שונות, ובתוך העיר ניתן להבחין בשרידים קלושים של תיאטרון רומאי וכנסייה ביזנטית, בזיליקה גדולה (המכלול הוא של 1,000 מ"ר) שבה התגלתה רצפת פסיפס, וגם מטה של בישוף עשוי שנהב בצורת יד, שלה תנוחת שילוש (שלוש האצבעות האמצעיות פשוטות בתנועת ברכה, שהיא סמל לשילוש הקדוש). מתחם הכנסייה שימש כמקום אירוח וביקור.

לפי קלודין דופין, הארכיאולוגית שחפרה במקום,[3] בכנסייה היה קבר של קדוש ואנשים באו אליה בכדי להירפא, שהו בקרבת הקבר והזרימו שמן אל ארון הקבורה הקדוש, כך שלאחר מכן יוכלו לקחת אותו חזרה לארצם ולהשתמש בו לריפוי. זה היה קבר רליקווריום ראשון מסוגו שהתגלה בארץ. דופין מצאה מערכת הזרמת שמן אל הקבר וניקוזו, וגם צפחות חרס שעליהן תיאורי מקומות קדושים מישראל וכן המילה "ברכה".

ממזרח לבזיליקה נמצא עמוד שיש אפור שעליו חרוטה הכתובת "אבן מהגולגולתא הקדושה", בבסיס העמוד היה צלב חלול ובמרכזו חור מרובע שכנראה הכיל שבר של אבן מגבעת הגולגולתא, זה היה רליק מקודש שהיווה מקור משיכה נוסף של הצליינים הביזנטיים אל דור. בתקופה הצלבנית לא נשאר הרבה מההדר של העיר הביזנטית, היישוב בדור הצטמצם לכדי מצודה שנקראה Merele (קיכלי בצרפתית), ויחד עם זאת נוספו למקום מסורות רוחניות חדשות שהתבססו על אגדות ופולחן הקדושים.

דור נחשבה על ידי עולי הרגל הצלבנים למקום הולדתו של סנט אנדריאס, אחיו של פטרוס והשליח אל רוסיה, רומניה והעיר פטרס ביוון, והקדוש הפטרון של קונסטנטינופול. באותה תקופה קונסטנטינופול הייתה במרכז המאבק בין הקתולים לאורתודוקסים, ומכיוון שחשיבות וקדושתה של העיר התייחסה במידה רבה אל סנט אנדריאס (בדומה לקשר שבין רומא לשליח פטרוס), הרי שביקור במקום הולדתו של סנט אנדריאס בדור גייס אותו והטה את המאבק על בכורת העולם הנוצרי לטובת הכנסייה הקתולית. גם ישוע עצמו נוכח בדור, בדומה לנוכחותו בעתלית וזאת באופן הבא: ליד היישוב מצודה הייתה מערה שבה, לפי אמונת עולי הרגל, ישוע ומרים התחבאו מרודפיהם בזמן הירידה למצרים.

המצודה בדור הייתה בתחילתה ברשות אציל צרפתי בשם רלף וון מרל ((Ralph von Merle ומכאן שמה. הוא נולד בצרפת, אבל היה לורד של נורת'מבריה באנגליה, והקים שם ב-1138 מנזר ציסטרציאני בשם Newminster Abbey, שהוא מנזר בת של מנזר קלרבו, מנזר הבית של ברנרד מקלרבו. כשברנרד הטיף למסע הצלב השני ב-1147 יצא וון מרל לדרך, וכשהגיע לישראל קיבל לחזקתו את מבצר דור. הוא נהרג ב-1152 במהלך עימות עם מתנקשים חששינים, וניתן לומר שסיפורו הוא סיפור התקופה בזעיר אנפין.

בסמוך לתל דור יש חופים יפים, בתי קפה, איים, וגם את מוזיאון המזגגה, שבו נמצאים השרידים של החפירות במקום. ליד החוף נמצא את כפר הנופש של דור ובסמוך מספר מקומות לינה נוספים, וזאת יכולה להיות נקודת הלינה שלנו בסיום יום ההליכה השלישי. ככל הנראה עולי הרגל של "דרך הדקל" לא לנו בדור אלא המשיכו בדרכם עד לקיסריה, שהייתה עיר גדולה וחשובה הרבה יותר. באותה תקופה אנשים היו רגילים ללכת ביום אחד מרחקים הרבה יותר גדולים מאתנו, ויש להניח שהם נעזרו גם בשיירות של חמורים או גמלים לנשיאת הציוד.

היום הרביעי: לאורך חוף הים לנחל תנינים, קיסריה וגבעת אולגה

אין כמו הליכה לאורך החוף לאחר שנת לילה טובה! מדור נמשיך דרומה במסע העלייה לרגל שלנו, נלך בדרכי עפר בין בריכות המים של קיבוץ מעגן מיכאל, ועדיף לאורך שפת הים, שם קל יותר לחצות את הנחלים ואין גדרות. בעבר היו במקום ביצות והאגדה טענה שמריה נחה בין צמחי הגומא שבמקום, אולי צפתה בציפורים, ולכן הקימו כנסייה לכבודה שנקראה (איך לא?) ""מריה של הביצות". אבל כנסייה זו שקעה בביצות והיום לא יודעים את מקומה.[4] באופן כללי, לאורך דרך החוף אנחנו מוצאים אתרים רבים הקשורים למריה עם ישוע הילד, מכיוון שהם הלכו בדרך הזו כשהמשפחה הקדושה חזרה ממצרים לנצרת, לאחר מותו של הורדוס.

במרחק 3 ק"מ דרומה מדור נמצאת שמורת שפך נחל דליה. בחורף יש כאן זרימות חזקות, ולכן קרוב למחלף זיכרון יעקב הסמוך, בחרבת טפת הנמצאת ליד כביש החוף, יש גשר עתיק. באזור הגשר יש שרידים של מטחנות קנה סוכר שהצלבנים גידלו באזור זה ושנועד לייצוא לאירופה, אבל אנחנו נמשיך את דרכנו לאורך החוף, שם אין בעיה לחצות את הנחלים הרדודים, ונגיע לאחר שעה הליכה אל החופים היפים ושדרת הדקלים של קיבוץ מעגן מיכאל.

מצפון לקיבוץ מעגן מיכאל יש את סלע הלב, סלע גדול שנחצב בו פתח בצורת לב שצופה על החוף החולי. את המונומנט שמשמש מוקד לביקור וצילום הקים פסל בן הקיבוץ בשם משה זורע, ומזוויות שונות ניתן לגלות בו כל מיני סמלים וצורות נוספים. בין הקיבוץ לחוף הים מפרידות בריכות דגים, אבל יש שדרה שחוצה אותן היישר אל חוף יפה למול אי היונים, ובסוף השדרה נמצא את "הצריף של סיוון", מקום ישיבה ופעילות חברתית.

מהחוף של מעגן מיכאל ממשיכים דרומה לכיוון ג'סר א זרקא והשפך של נחל תנינים. על רכס הכורכר של ג'סר א זרקא הייתה כנסייה ומבצר באזור שנקרא Khirbet ash Shaumariya, זאת הייתה נחלה של הקדש כנסיית הקבר. שם המבצר הוא Castrum Feniculi והוא מופיע גם בספר של רוני אלנבלום Frankish Rural Settlement in the Latin Kingdom of Jerusalem. אלא שכל הידע שלנו על המקום הוא מספרים בלבד, והמצודה עצמה טרם נמצאה.^[5]

עולי הרגל התרגשו מהתנינים בנחל תנינים וסיפרו אגדות על אדם שהביא אותם לשם כדי לטמון מלכודת לאחיו, ובסופו של דבר נטרף על ידם בעצמו.[6] ליד נחל תנינים היה בית תפילה נוסף למרים, וכן כפר שנקרא Pain Perdu (לחם אבוד). בנוסף לאלו היה גם מגדל בשם סן לאזר. אחד המסדרים הצבאיים החשובים ביותר בתקופה הצלבנית היה מסדר המצורעים של סנט לזרוס (Order of Saint Lazarus), שהיו לו מרכזים במקומות שונים בארץ, ואחד החשובים שבהם היה בקיסריה הסמוכה וייתכן שהמגדל היה קשור אליהם.[7]

כיום ניתן לראות ממערב לקו החוף כמה מגדלים של תצפיות ציפורים שהם חלק משמורת נחל תנינים. בסוף המפרץ מגיעים לגשר אבן מעל הנחל שנבנה בסוף המאה ה-19 לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני ווילהלם בארץ, אבל יסודותיו רומאיים. אחריו נמצא התל של תנינים, שהיה מקום יישוב עתיק, ובתקופה הצלבנית היה עליו מגדל שקשור לתעשיית הפקת המלח של ההוספיטלרים שהייתה כנראה במקום, ולכן הוא נקרא "טור דה סלין". ממזרח לגשר ולנחל רכס הכורכר ועליו נמצאים בתי הכפר ג'סר א זרקא.

באזור התל אנחנו מתחברים עם שביל ישראל שמגיע ממזרח, וזה מקל קצת על הניווט. אחרי התל יש הפתעה נעימה, מעגן קטן של סירות דיג וסביב לו מסעדות דגים בסגנון נואיבה. אלו הם הדייגים האותנטיים של הכפר שדגים בסירות קטנות ממש כמו פעם. כשממשיכים דרומה מתחילים לראות את אמת המים הרומאית ממזרח ומאחוריה את הבתים של קיסריה (מעניין לציין כי היישוב העשיר הזה נמצא סמוך ליישוב העני ג'סר, הוכחה ניצחת לחוסר הצדק החברתי בדיוק כפי שהיה בתקופה הרומאית). אנחנו מגיעים לקטע המרשים ביותר של האמה, בחוף האקוודוקט, ומשם עולים בשביל סלול ומסודר, קצת מזרחית לקו החוף, אל החומה הצפונית של קיסריה העתיקה.

קיסריה

קיסריה הייתה תחנה חשובה מאוד בדרך עולי הרגל, וכנראה גם מקום הלינה השני שלהם לאורך החוף (הראשון היה עתלית). זה היה המקום שבו פעל פטרוס והטביל את בני משפחתו של קורנליוס הקצין הרומאי שהפך להיות נוצרי. "ולמחרתו באו אל-קיסריה וקורנליוס מחכה להם ועמו בני משפחתו וקרוביו ומידעיו הנקהלים אליו, ויהי כבוא פטרוס ויצא קורנליוס לקראתו ויפל לרגליו וישתחו" (מעשי השליחים, י' 24-25). עצמותיו של קורנליוס נשמרו בכנסייה המרכזית של העיר בגבעת המקדשים, אבל הייתה גם מסורת המופיעה בכתבי "דרכי עולי הרגל" לגבי קבר שלו מחוץ לחומות.

לפי טייטמר,^[8] בקיסריה הייתה כנסייה המוקדשת לפטרוס שנבנתה על ביתו של הקנטוריון קורנליוס שהפך לבישוף הראשון של העיר. הקשר לפטרוס בקיסריה היה במידה מסוימת השלמה של החיבור עם אחיו הצעיר אנדריאס שנקשר לעיר דור.

גם פאולוס נקשר לקיסריה, הוא ביקר בעיר מספר פעמים, ככתוב: "וישמעו האחים ויורידו אותו לקיסריה וישלחהו אל-טרסוס" (מעשה השליחים, ט' 30), ואף שהה בה שנתיים כמעין אסיר בית לפני שנשלח לרומא (מעשי השליחים, כ"ה). במהלך הזמן שלו בקיסריה נשא פאולוס דברים בזכות ישוע והנצרות לפני המלך אגריפה, שכמעט השתכנע להיות נוצרי משיחי ביחד עם אשתו ברניקה, וכן היה בקשר הדוק עם השליט הרומאי פליקס ואשתו דרוסיליה, שאיתם נפגש פעמים רבות.

דמות נוצרית חשובה נוספת שאליה התחברו בקיסריה הייתה זו של פיליפוס המבשר, שהטביל את הסריס האתיופי: "ופיליפוס נמצא באשדוד ויעבר ויבשר בכל-הערים עד-באו לקיסריה" (מעשי השליחים, ח' 40). הוא היה אחד משבעת הדיאקונים של הכנסייה שמטפלים בעניים. ביתו היה בקיסריה ובו הוא אירח את פאולוס: "למחרת יצאנו לדרך ובאנו לקיסריה. שם נכנסנו לביתו של פיליפוס המבשר, שהיה אחד מן השבעה, וגרנו אצלו, היו לו ארבע בנות בתולות שהיו מתנבאות" (מעשי השליחים, כ"א 8).

עולי הרגל ביקרו בביתו של פיליפוס ובקבר של ארבע בנותיו הנביאות, בבית של קורנליוס ובמקום קברו, בבית הכלא שבו שהה פאולוס, ובאתרים נוספים שהחיו עבורם את סיפורי הברית החדשה ובמיוחד את האירועים המופיעים בספר "מעשי השליחים". אבל גם ישוע היה נוכח: לפי וילברנד מאולדנבורג ישוע פגש בקיסריה מוכס ואמר לו "לך אחרי". הצליינים העריצו את האובליסק שנמצא באמפי החדש של קיסריה (מחוץ לגן הלאומי) וקראו לו "שולחנו של ישוע" (הוא כנראה שכב באותה תקופה) ושני הבסיסים שלידו היו הנרות של ישוע. לפי כתבי "דרכי עולי הרגל" מחוץ לעיר בצוקים מעל הים הייתה קפלה למריה מגדלנה, שם היא כביכול התבודדה.[9]

אבל לא רק דמויות מהברית החדשה נכחו בקיסריה, אלא גם כמה מאבות הכנסייה החשובים ביותר שפעלו בה במאות הראשונות לספירה, אנשי דת ומלומדים נוצרים ידועים כגון אוריגנוס, אוסביוס מקיסריה, הירונימוס ועוד. בקיסריה התקיים החל מהמאה ה-2 בית ספר תיאולוגי נוצרי חשוב ויוצא דופן שבו למדו בין השאר בזיל הגדול, גרגורי מנזיאנוס ואחרים. כל השמות הללו היו ידועים למלומדים שבין עולי הרגל, שגדלו על ברכי ספריהם והעריצו את הגותם. ההגעה למקום מושבם ופועלם בוודאי עוררה התרגשות גדולה, ויש להניח שהיו מקומות שונים בקיסריה שיוחסו אליהם.

איש חשוב במיוחד בהקשר של העלייה לרגל היה אוסביוס מקיסריה, שחי בסוף המאה ה-3 ותחילת המאה ה-4 לספירה. הוא כתב פרשנות נוצרית וכתבים חשובים מאוד על ההיסטוריה הכנסייתית, אבל החיבור החשוב ביותר שלו מבחינת עולי הרגל היה "האונומסטיקון", זיהוי המקומות הקדושים הנוצריים בארץ ישראל, והם הסתמכו עליו במסע העלייה לרגל שלהם ב"דרך הדקל". ההגעה לביתו של אוסביוס בקיסריה נתנה משנה תוקף למסעם.[10]

המסלול בגן לאומי קיסריה מתחיל בכניסה הראשית לגן הלאומי ממזרח, עוברים על גשר מעל החפיר ונכנסים אל מבנה השער הצלבני המרשים, ניתן לטפס לקומה השנייה וללכת מעל החומה והחפיר סביב ולהרגיש כמו בימי הביניים (כניסה אחרת לגן הלאומי היא מדרום, דרך התיאטרון וההיפודרום). מהשער ממשיכים לאזור גבעת המקדשים מול הנמל, שם נמצא את שרידי האפסיס של הכנסייה הצלבנית לכבוד פטרוס, ולידה בסיס מתומן של הכנסייה הביזנטית שהפכה למסגד ובה מצאו הצלבנים את הגביע הקדוש. מתחת לגבעת המקדשים כלפי הנמל ניתן לראות את קשתות התמך הגדולות שבנה הורדוס ובתוכן את מרכז המבקרים החדש "קמרונות קיסריה", שם יש תצוגה של ממצאים שונים מהמקום.

מגבעת המקדשים נמשיך אל הנמל עצמו, ובו מרכז מבקרים עם מופע אור-קולי של קיסריה בתקופות השונות. זהו נמל מלאכותי גדול עם שובר גלים שהקים הורדוס, כשבצד הדרום-מערבי שלו, מקום שבו יש כיום גבעה ועליה מגדלור, הייתה בתקופה הצלבנית המצודה הפנימית של העיר. ליד המגדלור ניתן לראות שרידים של בתים שנשארו מהכפר הבוסני שהיה במקום עד מלחמת השחרור, וכיום משמשים כמסעדה.

נצא מהשער הדרומי של העיר העתיקה ונמשיך אל אזור החפירות של העיר הרומאית, שם ניתן לראות שרידי רחובות, בית מרחץ, והיפודרום רומאי גדול ששימש למרוצי סוסים ובזמן מסוים גם כאמפיתיאטרון שבו זרקו את הקדושים הנוצרים לחיות הטרף. מדרום להם נמצא ארמון המושל הרומאי של ארץ ישראל על שלוחה הבולטת לתוך הים, בארמון זה נמצאה כתובת ובה השם "פונטיוס פילטוס", השליט ששפט את ישוע. אלא שעולי הרגל בתקופה הצלבנית לא הכירו את האתר הזה, וזיהו את ביתו של פונטיוס פילטוס עם בתים אחרים.

בדרום הגן הלאומי נמצא התיאטרון הרומי שמשמש עד היום להופעות, ואוסף העתיקות והפסלים מהתקופה הרומאית שלפניו וסביבו. ממזרח לגן הלאומי והעיר העתיקה קיסריה, בין מטעי הבננות, נמצא ההיפודרום החדש והגדול יותר של קיסריה, שנבנה במאה ה-2 לספירה, ובאמצעו האובליסק היחידי במזרח התיכון (מחוץ למצרים). האובליסק היה עשוי מאבן גרניט עצומה אחת בגובה 18 מטר ומשקל של מאות טונות שהובאה מאסואן ועשתה רושם רב על עולי הרגל שקישרו אותה לישוע. לאחרונה הקימו את האובליסק מחדש והמחזה מרשים ביותר.

למאמר נוסף על קיסריה לחצו כאן

הדרך מקיסריה לגבעת אולגה

מקיסריה ממשיכים דרומה לאורך הכבישים העוקפים את היישוב שדות ים, ומגיעים לצד הצפוני של תחנת הכוח חדרה, שאת ארובותיה רואים מכל מקום במישור החוף מחיפה ודרומה. מכיוון ש"דרך הדקל" היא ברובה על חוף הים, הרי שלמעשה כבר מחיפה הולכים כל הזמן לקראת הארובות שנראות מרחוק, ויש בזה משהו מכוון ומהפנט מצד אחד, ומפריע מצד שני. כמובן שבימי הביניים הארובות הללו לא היו קיימות, וזה מראה עד כמה החברה הטכנולוגית השתלטה על חיינו בכלל ועל הנוף בפרט. כשמוסיפים לארובות את האסדה של קידוחי הגז הנמצאת בים ממזרח לתחנת הכוח ונראית כמעט מכל מקום, מקבלים הפרעה משמעותית לנוף, כזו שלא חושבים עליה כשנמצאים בבית ונהנים מהחשמל.

בכדי לרכך במעט את הפגיעה בנוף (וגם באקולוגיה על ידי זיהום האוויר) הכינה חברת חשמל פארק מיוער מסביב לתחנת הכוח, המתבסס על יער האקליפטוסים הוותיק שנשתל מסביב לנחל חדרה. כשמגיעים אל תחנת דלק פז מצפון לתחנת הכוח יש שביל שיוצא כלפי מזרח בצמוד לגדר ועוקף את המתחם הענק בתוך הפארק המיוער שבחלק זה הוא נטוע. השביל מגיע לנחל חדרה והולך לאורכו מערבה עד שמגיעים לגשר הנבל, גשר ענק, לבן ויפה עם קשתות מעל הנחל, ופארק עם רחבות ומדשאות מסודרות שהוקם בסמוך אליו ומדרום לו. ליד הגשר יש מזרקה של מי ים חמים שמגיעים מתחת הכוח (המים נקיים), אתר פסלים, חניה, ומצבת זיכרון גדולה בצורת מאוזוליאום על הגבעה.

מהפארק של חברת החשמל ממשיכים דרומה לאורך כמה ק"מ בדרכי עפר עד למגדלים של גבעת אולגה. בשלב זה אנחנו נפרדים לזמן קצר משביל ישראל שפונה מזרחה וממשיכים לכיוון שדרת החוף של אולגה. כבר בהתחלת השדרה נמצא את מפרץ בנימין היפה, כפר נופש ומסעדות דייגים על הים, וגם מוזיאון קטן לכבוד יהושע חנקין, החלוץ רוכש האדמות. בדרום חוף הים של אולגה נמצא תל גדור ושמורת חוף גדור, מקום של מצוקים, מפרצים, צמחיית חולות עשירה (כולל סחלבים ואירוסים בעונה), וחוף חולי שצבי ים רבים מקננים בו.

בגבעת אולגה נמצא מספר מקומות לינה וכך גם בחדרה הסמוכה. בסמוך לצומת גבעת אולגה יש תחנות רכבת ואוטובוס במרחק הליכה מהים שיכולים להוביל אותנו ליעדי שינה נוספים, ובמקום זה נסיים את יום ההליכה שלנו ונתארגן ללינה. עולי הרגל של "דרך הדקל" שיצאו בבוקר מקיסריה הגיעו לאולגה לאחר שעה או שעתיים הליכה, וכמובן שהם לא עצרו במקום אלא המשיכו דרומה לנתניה ואולי גם לאפולוניה.