הכלים העיקריים באולם הם שלושה חפצים והם המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת.
הכלי העיקרי בקודש הקודשים היה ארון הברית.

המנורה שבקודש

מבחוץ נראה המשכן כמו אוהל גדול, היריעות של עור התחש היו נטויות וכיסו אותו מכל הצדדים, ובפתח היו מסכים עשויי בדים, אבל ברגע שעברת את הפתח ונכנסת פנימה היית בתוך עולם אחר, נפלא ושונה. הקירות היו מוזהבים, ומולך הייתה פרוכת יפהפייה ועליה כרובים, ואם נשאת מבטך למעלה ראית שרפים בצורת אריות ונשרים רקומים בבדים השזורים מארבעה צבעים, ובתוך החדר היו חפצים מופלאים, ובראש ובראשונה המנורה המוזהבת שאת תבניתה ראה משה על ההר בדמות מנורה של אש, ולידה מזבח קטורת ושולחן לחם הפנים.

המנורה הייתה בגובה אדם, היה לה בסיס משושה, ולה שבעה קנים – שישה קנים היוצאים מקנה מרכזי. יוספוס פלביוס מסביר שזהו ייצוג של שבעת הכוכבים הנראים נעים בשמיים על רקע הכוכבים הקבועים כשמסתכלים על שמי הלילה בעין בלתי מזוינת, ואלו הם: שמש וירח, מרקורי, וונוס, מאדים, יופיטר ושבתאי (כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש, כגון אוראנוס או נפטון, לא נודעו לקדמונים). יוספוס מרחיב ומסביר שכוכבי הלכת הם כל האור שנמצא בעולם. העמוד המרכזי של המנורה הוא השמש, וששת הקנים שסביבו הם מסלולי הכוכבים סביב השמש, ולכן קני המנורה עגולים.

ישנו ויכוח האם הקנים של המנורה היו עגולים או ישרים, אני נוטה להסכים עם יוספוס פלביוס כי הם היו חצי עגולים, מכיוון שזאת גם צורת הקשת בענן, הברית הראשונית בין אלוהים לבין בני האדם. אפשר גם לראות בזה צורה של עץ, שמהעמוד המרכזי שלו מתפצלים שאר הענפים. למרות הפיצול המנורה עשויה ממקשת זהב אחת טהורה, סמל לאחדות של היקום וקישור לאנרגיה של השמש, אלא שהאור במנורה ייצג את האור הרוחני, העל-טבעי, אותו אור הגנוז שנברא ביום הראשון של הבריאה, בעוד שהשמש נבראה רק ביום הרביעי.

על הכנים היו שלושה סוגי פיתוחים: גביעים, כפתורים ופרחים. על כל קנה היו שלושה גביעים, זה מעל זה, ומעליהם כפתור ופרח. פיתוחים אלו סימלו את שלושת השלבים בהתפתחות הפרי: מהעלי והפרח – גביע, דרך הפרי עצמו – כפתור, אל הזרע והפרח העתידי שבתוכו – נר שמן זית. 22 הגביעים היו משוקדים, כלומר היו עליהם עיטורים בצורת שקדים (מנדרולה), 11 הכפתורים היו עגולים ונראו כמו פרי. במילים אחרות, הקישוטים וכן צורת המנורה (כמו עץ) קישרו אותה לעולם הצמחי, וזה סימל את מצב גן העדן.

הסמליות של הספרה 7 (שבעה קנים) מתקשרת לסדר האלוהי בצורתו הברורה ביותר כאן על פני האדמה, שהרי לפי אמונת הקדמונים הכול בעולם מתחלק לשבע. יש שבעה צבעים בספקטרום (קשת), שבעה צלילים בסולם המוזיקלי, שבעה מתכות, שבעה כוכבים הנעים בשמיים, ויש שבע רמות לחיים האנרגטיים של כדור הארץ, או אם תרצו שבעה רקיעים שבהם קיימת ירושלים של מעלה. בספרות ההיכלות של המיסטיקה העברית אלו הם שבעה רקיעים רוחניים שדרכם צריך אדם לעבור בדרך אל האל. בקבלה אלו הן שבע הספירות התחתונות בעץ הספירות, שנקראות גם זעיר אנפין, והשמות שלהן מופיעים בברכת דוד לשלמה לבניין בית המקדש: "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יהוה הממלכה"(דברי הימים א', כ"ט 11).

בקצרה, הספרה 7 מסמלת את הטבע, ועל בסיס המערך של השבע יכול להופיע משהו שהוא מעל הטבע, שמקורו בעולמות האלוהיים, וכך על המנורה בעלת שבעת הקנים הופיע אור שסימל את אור הגנוז, האור הרוחני, זה שנברא ביום הראשון של הבריאה טרם בריאת גרמי השמיים השונים.

לפי הפרשנות האזוטרית הרי שמטרת המנורה הייתה תיקון הראייה, אחד החושים שנפגעו ונפסדו אצל האדם בעקבות חטא גן העדן, וחזר לעבוד כפי שנועד לזמן קצר במעמד הר סיני, ולכן נאמר שכל העם "רואים את הקולות". הקלקול של חוש הראייה מתבטא בכך שאנחנו לא רואים את העולמות הרוחניים הנמצאים סביבנו ובתוכנו, ותפקידה של המנורה לתקן את הקלקול הזה. מסיבה זו היא האירה על לחם הפנים במשכן והותאמה לו מבחינת גובהה, כך שהיה ברור שהעולם הפיזי (הלחם) מקבל את השראתו מהאור הרוחני. המנורה הוצבה כנראה על ציר מזרח-מערב, כשהנר המערבי שלה, שנחשב לחשוב ביותר, הוא הקרוב ביותר לארון הברית ומחבר בין קדושת השכינה והעולם הזה.

לאור יש תפקיד חשוב בסימבוליקה של העולמות הרוחניים, בהיותו בעל טבע כפול: הוא גם מקור חום וגם מקור אור. שלהבת אור הנר כוללת שני אורות: האור הלבן וסביבתו, שהוא חלקה העליון של השלהבת (ההילה המרחפת) ומסמל את הקשר לאלוהי והרוחני, והאור השחור/תכלת, שהוא בפתיליית הנר הבוערת וסביבתה ומסמל את המגע עם הגשמי והחומרי. המקובלים הסבירו את היחס שבין החומר לרוח כיחס שבין האש והאור "כשלהבת האחוזה בגחלת" (המתבטא בשני סוגי האור). בזמן שהנר מתכלה הוא מפיץ אור סביב, וזה מסמל את חיי אדם, שהם אמנם קצובים אך האור שנובע מהם הוא אינסופי. אחד הסיפורים במקורות מדמה את העובר בבטן אימו, כשמעל ראשו נר דולק שלאורו הוא לומד תורה. התורה עצמה היא אור, שבגימטרייה שווה גם למילה "רז". ועל כך נאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי, כ' 27).

בספרו "מדיטציה וקבלה"[1] מספר אריה קפלן על תרגולת התבוננות בלהבה של נר. באור נראים הצבעים אדום, צהוב ולבן, מסביב לנר נראה הצבע השחור, ואם מתבוננים בו בראייה מיוחדת מתחילים לראות צבע תכלכל, זה היה הצבע שדרכו הנביאים ראו חזיונות. מי שרואה את הצבע התכלכל מפתח יכולת לראות אנרגיות, ובמיוחד אנרגיות של הילה הנמצאות מסביב לאדם. לאר"י הקדוש הייתה את היכולת הזאת והוא קרא להילות "צלמים". ובכלל, קפלן טוען שהמדיטציה ביהדות הייתה מאד מפותחת, אלא שהשפה שלה איננה שפת המדיטציה של היום. המילים המתייחסות למדיטציה הן התכוונות, התבוננות והתבודדות.

לפי קפלן, בתקופת התנ"ך היו בתי ספר של נביאים שבהם היו לומדים מדיטציה, והם מנו מאות רבות של חברים נביאים, רבים מהם מחוגי הכוהנים, שמעליהם היו רבי הנביאים ומעליהם הנביאים המפורסמים של התנ"ך. היכולת שלהם להגיע לעולמות רוחניים עוררה עניין ומשיכה רבים. ייתכן כי אחד הכלים החשובים ביותר למדיטציה ולהתחברות לאור הנבואי היה המנורה בבית המקדש.

שולחן לחם הפנים

האם מזון יכול להיות רוחני? העונש של האדם שנפל מגן העדן היה לאכול בזיעת אפיו לחם, כלומר להיות תלוי במזון הפיזי לקיומו, ומאז אנחנו קשורים לעולם הפיזי על כל התהפוכות וחוסר הביטחון שבו, הכאב והמחסור, התשוקה והגרגרנות ומה שנלווה לכך. הפועל היוצא מזה הוא הריחוק מאלוהים, כפי שנאמר: "כשיש כאב שיניים אי אפשר לדבר פילוסופיה". לכן אחת השאיפות האידיאליות של כל הדתות הייתה שבזכות מזון הנכנס אל הפה ייווצר חיבור מחדש אל העולם הרוחני, מעין אמברוסיה – משקה אלים, שיהפוך אותנו ליותר ממה שאנחנו. זהו קיצור דרך שגם כיום יש רבים המחפשים אותו.

הגרגרנות היא מכשול גדול מאוד בדרך להתפתחות רוחנית, וכולנו חוטאים בה במידה כזו או אחרת, ואפילו חווה לא יכלה להתאפק ואכלה מפרי עץ הדעת. לכן חלק חשוב מפעולת המשכן ככלי עזר בתיקון מצב הנפילה של האדם ובעידוד החזרה למצב הרוחני המקורי, היה הצגת האפשרות לסוג מזון אחר, שניתן לקרוא לו רוחני, והוא משחרר את האדם משלטון החושים והמאוויים. וכך, בתוך קודש הקודשים לרגלי ארון הברית, הייתה צנצנת עם "מן", שעליו נרחיב בהמשך, ובאולם שמוביל אל קודש הקודשים ושבו התבצעה העבודה הפולחנית של הכוהנים היה שולחן עם לחם מיוחד שנקרא "לחם הפנים".

לחם הפנים הוכן על ידי כוהנים מומחים לדבר. אלו היו למעשה חלות עשויות מסולת, שנאפו ללא מחמצת בכל יום שישי, וסודרו על השולחן באולם ביום שבת, זמן המעיד על קדושת הפולחן הזה. למרבה הפליאה, הלחם נשאר חם וטרי עד ליום שבת שלאחר מכן, שאז הכוהנים היו מורידים את 12 הלחמים מהשולחן ומניחים במקומם 12 לחמים חדשים. דרך ההורדה הייתה הנחה של הלחמים החדשים על השולחן במקביל להוצאת הישנים, כך שהשולחן לא יישאר ולו לרגע ללא לחם עליו, וזה סימל את רצף ההזנה של העולם. לאחר שהורדו הלחמים הישנים אכלו מהם הכוהנים כזית, והתברר שהם נשארו טריים ושנתח קטן ביותר השביע גם בטן רעבה, מכיוון שהיו אלו לחמים פלאיים.

שולחן לחם הפנים הוצב מול המנורה בצד הצפוני של האולם, הוא היה הרבה פחות מורגש ממנה והואר מאורה. גובה השולחן היה 75 ס"מ, ועליו הונחו שתי קבוצות של שישה לחמים העומדים זה מעל זה, וביניהם שני בזיכים (גביעים) של לבונה. יש אומרים שהלחמים היו מופרדים ביניהם על ידי מדפים, ויש אומרים שבזמן המשכן הם כמו הונחו זה מעל זה, ורק עם הקמת בית המקדש נוספו לשולחן 12 מדפים מוזהבים, וגם מעשה אפיית הלחם הפך מורכב יותר: לא עוד פיתות פשוטות אלא לחם מקופל לתוך עצמו בעל שני פנים.

השם "לחם הפנים" נובע מכך שהוא היה תיקון לאותו עונש קדום "בזיעת אפיך תאכל לחם", ומהמילה "אפיים" הגיעו למילה "פנים", שהרי האף ממוקם בפנים. אבל המילה "פנים" מרמזת גם על תיקון הפנימיות של האדם. השולחן היה התעוררות מצד התחתונים, וממנו הברכה נפוצה בכל המזונות שבעולם. צריך להבין שהלחם היה כלי מאגי, ולא רק סמל. אם המנורה גילמה או ייצגה את אנרגיית החסד, ההתפשטות והנתינה, הרי שהלחם גילם או ייצג את אנרגיית הדין, הצמצום והקבלה. הלחם היה מעין תוצר של העולם הפיזי שעודן וזוכך בתהליך הכנתו, חומר שעבר ספיריטואליזציה, הורם למדרגת רוחניות, ונכנסה רוח חיים בקרבו, ולכן עם אכילתו והכנסתו לתוך הגוף הוכנה פנימה גם רוחניות.[2]

אפשר לראות כי יש לנו מעבר מחוץ למקדש פנימה דרך רמות שונות של קדושה המתבטאות בלחם: על המזבח שמחוץ למקדש – מנחת סולת, שהיא לחם פיזי; בתוך בית המקדש – נמצא המן, שהוא לחם רוחני; ובתוך האולם – לחם הפנים, שהוא חציו פיזי וחציו רוחני – מעט ממנו משביע והוא נשמר לאורך זמן, אבל צריך להחליף אותו כל שבוע ולאפות אותו מחדש. לחם הפנים מבטא את המעבר מהעולם הפיזי לרוחני, שהתרחש במעבר מחוץ למקדש אל תוכו.

מזבח הקטורת

באולם של המשכן היו שלושה חפצים: מנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח קטורת מוזהב. מזבח הקטורת (נקרא גם מזבח הזהב) לא היה מזבח במובן הרגיל מכיוון שלא הקריבו עליו קורבנות. הקטורת לא הייתה רק סמל, אלא אפשרות לזמן אנרגיות, התחברות לחלק הרוחני הגבוה של עצים וצמחים, ויש כזה (ראו בהמשך). המזבח הוצב במרכז האולם אל מול ארון הברית, מצדה השני של הפרוכת. הוא נחשב לעידון של המזבח הגדול שנמצא בחצר, כשם שהמנורה הייתה עידון של אש המזבח שבחצר ולחם הפנים היה עידון של הקרבת מנחות הסולת שנעשתה בחצר. על מזבח הקטורת הקטירו (הקריבו) קטורות פעמיים ביום, העשן מילא את המבנה והיה בעל סגולות מרפאות.

גובה מזבח הקטורת היה שתי אמות, וברוחב ואורך של אמה אחת. היו לו חישוקים קטנים שזורים בבדים שבעזרתם ניתן היה לשאת אותו ממקום למקום. מבחינה גיאומטרית המזבח היה בנוי משני ריבועים זה מעל זה, סמל לאופי הכפול שלו – הרוחני אלוהי כמפיץ ריח, והפיזי אנושי כמעלה עשן. במעשה הקטרת הקטורת יש את שתי התנועות והבחינות הללו משולבות יחדיו, ולכן הוא נעשה על מזבח שעמד באמצע ההיכל, בין המנורה ללחם הפנים, לוקח גם מזה וגם מזה. לפי חלק מהמקורות מזבח הקטורת בבית המקדש היה שונה מזה של המשכן בכך שהוא היה עשוי מאבן ומחובר לרצפה, כמו המזבח בעזרה (חצר), ורק עטוף בעץ ובזהב. כלומר הוא היה קבוע, בניגוד לכלי המקדש האחרים.

קטורת היא אחד האמצעים החשובים ביותר לזימון אנרגיה למקומות ומקדשים בכל הדתות והתרבויות. השימוש בקטורת הוא חלק מהותי ואינטגרלי מהטקס הדתי מאז ומעולם, והיה בעל חשיבות רבה במקדשי העולם העתיק. את הקטורת הכינו בעיקר משרף של עצים, אך גם מחלקים אחרים של צמחים. במשכן ובמקדש הכינו קטורת מיוחדת מ-11 מרכיבים, והיה לה ריח חזק כל כך עד שעזים ביריחו היו מתעטשות בזמן ההקטרה. מותר היה להקטיר רק לפי המתכונת והדרך שהותוותה בתנ"ך, ואסור היה באיסור חמור להקטיר קטורת זרה.

החשיבות של הקטורת מבחינת האדם היא השימוש בחוש הריח. לא רק חוש הראייה נפגם כשאדם וחווה נפלו ממצב גן העדן, אלא גם חוש השמיעה, שניהם חושים עיקריים בקליטת המציאות. מהות המשכן היא תיקון חוש הראייה דרך המנורה וחוש השמיעה דרך החצוצרות, ואפשר לומר שיש במשכן גם תיקון של חוש הטעם דרך הלחם הרוחני והמן, ותיקון של חוש המישוש דרך הבדים שכיסו את המשכן, המתכות, והחומרים שבו. ואם כך, אז מזבח הקטורת הוא תיקון של חוש הריח, המעורר בנו זיכרונות קדומים של מצב גן העדן והקדושה.

מתוך חמשת החושים חוש הטעם והמישוש מוגבלים לגבולות הגוף, וחוש השמיעה והראייה פונים החוצה מהגוף, וזה משאיר את חוש הריח כחוש היחיד מבין החמישה שלא מוגדר כפנימי או חיצוני. חיות רבות מסתמכות על חוש הריח בכדי לקלוט את המציאות החיצונית ולהגיב אליה, אבל אצל האדם הוא לא מפותח באופן יחסי, ואולי דווקא בגלל זה הוא נחשב כחוש היחיד שלא התקלקל כתוצאה מחטא גן העדן, וככזה שדרכו אפשר להתחבר חזרה למצב הרוחני הראשוני, כלומר אל אלוהים. לכן ישנה חשיבות רבה בטקסי הרחה ביהדות וכן בהקטרת קטורת במשכן ובבית המקדש.

ויש כאן עניין נוסף, ריח מעורר זיכרונות, ואלו מעוררים רגשות חבויים ולעיתים גם דתיים באדם, במיוחד כשבתערובת הקטורת מעורבבים חומרים מעוררי הזיות. במקומות כמו יוון ומצרים הנבואה והתקשור עם האלים היו קשורים לשאיפת עשן קטורת, שייתכן שהיו מעורבבים בו חומרים משכרים. הפיתיות (נביאות) בדלפי, לדוגמא, נהגו לשאוף עשן קטורת או אדים היוצאים מהאדמה כדרך לעורר את יכולת הנבואה שלהן. מעניין לציין כי במחקרים ארכיאולוגיים שנעשו במקדש היהודי שהתגלה בערד מימי בית ראשון התגלו שרידים של קנאביס על מזבח הקטורת מהמאה ה-8 לפנה"ס.[3]

כשהכוהנים נכנסו לאולם המשכן, שהיה מבודד מסביבתו וחשוך, הם ראו אור פלאים מהמנורה שיצר השתקפויות מרהיבות בקירות המוזהבים, גופם היה מוקף במתכת זהב ומעל ראשיהם היו יריעות בד מיוחדות. אפם התמלא בניחוח הקטורת, שייתכן שהיו בה מרכיבים משכרים (ואולי גם בריח הלחם), והם היו לבושים בבגדים מיוחדים לאחר שעברו טקסי טהרה וקורבן. כל זה עזר לעורר את חוש הקדושה שלהם. חוויה זו עומדת בפני עצמה, מעבר להשערות בדבר נוכחות אנרגטית במקדש.

ארון הברית

קודש הקודשים של המשכן היה חדר בגודל 5X5 מטר, מצופה משלושה צדדים בזהב, ובתוכו עמד ארון הברית, כשלרגליו מונחים צנצנת המן, צנצנת שמן המשחה ומטה אהרון. החלל הזה נקרא בשם "דביר" והוא הופרד מהאולם על ידי פרוכת שנשענה על ארבעה עמודים מוזהבים מעץ שיטה. נכנסו אליו רק ביום כיפור ובמקרים מיוחדים שבהם היה צריך להיוועץ באלוהים. אם נכנס אדם והוא לא טהור, או שלא לפי הכללים, זה היה מסתיים במוות, כפי שקרה לנדב ואביהוא, בני אהרון.

הדביר שכן במערב המשכן, ובתוכו הייתה נוכחות אלוהית והוא היה שער למציאות אחרת. כשהכוהן הגדול נכנס פנימה הוא היה ממלא את החלל בקטורת ושוהה לרגע קצר בדממה עמוקה שדרכה אפשר לשמוע את האלוהים. הדביר דימה את מקום גן העדן בזהב שבקירותיו ובקיום ארון הברית בתוכו, ועליו שני כרובים שדימו יצורים שמימיים. הבדים ששימשו לנשיאת ארון הברית נגעו בקיר המערבי מצד אחד ובפרוכת מהצד השני (בולטים כמו שני דדים) ושימשו מעין סליל להט לאנרגיה שהייתה בחדר ונבעה מנוכחותו של ארון הברית בו וכבוד ה' מעליו. הם נחשבו לבעלי כוח פלאי והקרינו מאורם סביב.

ארון הברית היה חפץ שיוחסו לו במהלך השנים תכונות פלאיות לרוב, הוא היה הלב והכוח של המשכן כולו. הוא יכול היה להביא ברכה, השראה וחוכמה אם התנאים בסביבתו היו נכונים, לעזור לבני ישראל במלחמותיהם, לחולל ניסים, כמו למשל כשיהושע חצה את הירדן. במקרה ההפוך, הוא יכול היה להביא מחלות, אסונות ופגעים, כפי שקרה לאנשי בית שמש ולפלשתים שאצלם שהה, ולהרוג את מי שנוגע בו כפי שקרה לעוזא בן עמינדב.

ארון הברית היה עשוי מעץ שיטה מצופה זהב, ולו מכסה מיוחד העשוי גם הוא זהב ונקרא "כפורת", ומעליו היו שני כרובים עשויים עץ שמן (זית) מצופה זהב. הזהב היה חומר יקר, כאז כן היום, והשימוש בו נבע מאמונה בתכונותיו האנרגטיות. בנוסף לכך, הזהב הוא אחד מהחומרים הנזכרים בהקשר לגן עדן: "וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית, ב' 12). שני הכרובים סימלו את השער לגן, והם הכרובים השוכנים ממזרח לגן: "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט הרחב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית, ג' 22).

בין שני הכרובים, שפניהם פנו מטה כלפי הכפורת, שכנה ישות (נוכחות) אנרגטית שנקראה "כבוד אדוני". בנוסף אליה הייתה נוכחות שהתנשאה מעל המשכן, נאחזת בו כמו עוגן, שנראתה כמו ענן ביום וכמו עמוד אש גדול בלילה. לפי המדרש, עמוד האש הפיץ בלילה אור בכל מחנה בני ישראל, ואילו עמוד הענן הצל עליו ביום. בנוסף לשיפור התנאים הפיזיים, הנוכחות היוותה מעין הגנה מאגית על המחנה ומקור השראה. אפשר רק לדמיין איך זה היה להיות במחנה כזה שבו מתלווה אליך כל הזמן ענן מופלא.

עם הישות (נוכחות) שהייתה בין שני הכרובים אפשר היה לתקשר, וכך משה דיבר עם אלוהים, או הכוהנים בהמשך, ככתוב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת" (שמות, כ"ה 22). ומכאן שמטרת המשכן הייתה ליצור תקשורת עם מקור אלוהי, אולי מחוץ לעולם הזה, ולקבל ממנו מסרים של הדרכה והכוונה.

וכאן אנחנו נוגעים בתיאוריות אלטרנטיביות על מהותו ותפקודו של ארון הברית, הנשענות על העובדה שהארון מזכיר מאוד את סירות האלים וארונות האלים ששכנו בקודש הקודשים של מקדשי מצרים (כפי שתואר בפרק על מקדשי מצרים). סירת האל המצרית הייתה פעמים רבות מעין דגם סירה קטנה שעליה קופסה מלבנית ממתכת אצילה כלשהי – זהב או אלקטרום (סגסוגת של זהב וכסף) – ועליה או בתוכה פסל האל. אל הסירה היו קשורים שני מוטות נשיאה מאורכים שנראו כמו הבדים של ארון הברית, ואפשרו לשאת אותה ממקום למקום.

את הסירה הוציאו בתהלוכות טקסיות בזמני החגים כשהיא נישאת על ידי הכוהנים, ולפי התנודות שלה (היה לה רצון משל עצמה) היו הכוהנים מתנבאים. גם את ארון הברית (שנראה די דומה) נשאו ממקום למקום; כשהיה הענן מתרומם מעל המשכן פירקו את המבנה והכוהנים נשאו אותו על כתפיהם אל מקום חדש שהוא יבחר. לפי המדרש "הארון נושא את נושאיו", בעת הנדודים במדבר הוא היה מרחף באוויר ולמעשה מוביל את השיירה שנשאה את המשכן אל המקום הבא שאליו צריך להגיע.

הדמיון של הארון לסירות האל במקדשי מצרים והסיפורים לגבי התכונות האנרגטיות שלו, הביאו להתפתחות תיאוריות שטענו כי למצרים הייתה שליטה בסוג אנרגיה שלא מוכר לנו כיום, וכי ארון הברית היה מעין מכשיר אנרגטי שכמותו היו רבים במקדשי מצרים העתיקה. משה, שהיה נסיך מצרים ומצוי במדע המאגיה ובידע של בתי הספר הרוחניים הקדומים, הצליח לחלץ אחד מהמכשירים מחוללי האנרגיה ממצרים בזמן יציאת מצרים, כנרמז באזכור של לקיחת הזהב והכסף מהמצרים, והפעיל אותו במעשה בניית המשכן ומעמד הר סיני. המטרה של יציאת מצרים ובניית המשכן הייתה ליצור שדה אנרגטי חדש שיאפשר את המשך התקדמות והתפתחות המין האנושי, במקום המקדשים במצרים שאיבדו באותה תקופה את כוחם וטהרתם.

לפי אותן תיאוריות, מצרים הייתה תרבות מתקדמת בעלת קשר לתרבויות שאבדו, כגון אטלנטיס או חוצנים שהגיעו מרחבי היקום. המצרים בנו את הפירמידות כתחנות כוח לאנרגיה על-חוטית שהם שלטו בה, ולאחר מכן ובמקביל את המקדשים. הם יכלו בעזרת מכשירים מתקדמים כגון ארון הברית שהיו בתוך הפירמידות והמקדשים (והועצמו על ידם), לייצר שדות של אנרגיה (אטמוספרה מוליכה) שיגרמו לחפצים להיות קלים יותר, לצמחים לגדול, ולהפעלת יכולות על-חושיות בקרב בני האדם.

אלא שמבחינת היהדות חשיבותו של ארון הברית הייתה בעובדה שבתוכו נכחו לוחות הברית שהביא משה מהר סיני ושעליהם חקוקים באצבע אלוהים עשרת הדיברות, המהווים את ההנהגה המוסרית של העולם ומאפשרים את החשת הגאולה וחזרת האדם למצב של גן העדן. הלוחות היו עדות לברית בין אלוהים לבני ישראל, ולכן הארון נקרא גם "ארון העדות". במילים אחרות, ארון הברית לא היה חשוב כשלעצמו, אלא הלוחות שנמצאים בתוכו, וגם אלו לא היו חשובים במיוחד, אלא הציווי המוסרי שחקוק עליהם. לכן, אם אתה לא מכבד את אביך ואת אימך ולא שומר את השבת, אין שום משמעות ללוחות ולארון עצמו, ועובדה היא שהיהדות המשיכה גם לאחר גניזת ארון הברית על ידי המלך יאשיהו או הנביא ירמיהו. חשוב להזכיר בהקשר זה כי בעולם העתיק הוחזקו בריתות בין לאומים לבין אלוהויות ובני אדם בקודשי הקודשים של מקדשים והיוו את הסיבה להקמתם. הסיבה להקמת המשכן, לפי הגיון זה, הייתה השמירה על לוחות הברית.

כך או כך, החשיבות והייחודיות של ארון הברית באות לידי ביטוי בפרופורציות שלו, שבהן מופיע יחס הזהב, שהוא יחס דינמי, בשונה משאר הכלים והחדרים במשכן (לדוגמא במידות של מזבח הקטורת או של האולם עצמו), שבהם מופיע היחס של שני-שליש ושליש (2 ל-1), שהוא הרמוני וסטטי.

מידותיו של ארון הברית הן: 1 אמה רוחב, 1.5 אמה גובה, 2.5 אמה אורך. מידות אלו יוצרות ביניהן את יחס הזהב – 1.618. זהו היחס המתמטי שלפיו גדלות באופן טבעי ספירלות בטבע ולכן הוא נחשב למקודש. יחס הזהב סימל יחס דינאמי והוא מופיע בסמל הגיאומטרי של הפנטגרם – הכוכב המחומש, ביחס שבין הזרועות לפנים. מסיבה זו היה הפנטגרם סמל מקודש ביהדות בתקופת בית ראשון ונקשר לשושלת בית דוד. למעשה, בניגוד למה שחושבים הכוכב של דוד היה הפנטגרם ולא "מגן דוד", והוא מופיע על מטבעות מימי בית ראשון ושני.[1]

מבחינה מתמטית יחס הזהב הוא טור אינסופי של מספרים, שבו היחס בין שלושה מספרים עוקבים הוא כזה שבו חיבור של השניים הראשונים נותן את השלישי, והיחס בין השלישי לשני הוא אותו היחס בין השני לראשון. במילים אחרות: מחלקים קטע בצורה כזו שהיחס שבין החלק הגדול לחלק הקטן הוא כמו היחס שבין כל הקטע לבין החלק הגדול. הטור המתמטי של יחס הזהב נקרא טור פיבונאצ'י, והוא מתחיל כך: 2,3,5,8,13,21… וכן הלאה. היחס בין כל המספרים הללו מתקרב למספר: 1.618 והחיבור של כל שניים מהם נותן את המספר הבא בסדרה.

ארון הברית הוא מקום דינאמי, ולכן בנוי בפרופורציות של יחס הזהב, ובכך הוא דומה לארונות קודש במקדשי מצרים, ושונה משאר חלקי בית המקדש, שבהם יש את היחס ההרמוני והסטטי של שני שליש ושליש 2:1. זה מלמד אותנו על כך שהברית היא מעשה דינאמי מתחדש ויומיומי בין אלוהים לבין בני האדם בכלל ובני ישראל בפרט – מעשה שבזכותו תוכל האנושות לגדול, להתפתח ולחזור למצב המקורי שלה, מצב גן העדן.

שינוי אוקטאבה – הנהגת העיגול אל מול הנהגת הישר

לפי הקבלה (כתבי האר"י), בבריאת העולם נוצרו שתי בחינות של הנהגה: הנהגת העיגולים והנהגת הישר. העיגול תכונתו הוא שלמות: השמש עגולה, הירח עגול, כדור הארץ עגול, החיים עגולים ומחזוריים. הכול חוזר למקום שממנו הוא בא, והרוח שלנו, שבאה מאלוהים, שואפת לחזור אליו. האדם נפל מגן העדן והוא שואף לחזור הביתה. המסע של הנשמה אמור להיות מעגלי ובסופו התחברות להנהגת העיגול, שהיא עץ החיים. הדבר הקרוב ביותר בעולם שלנו להנהגת העיגול הוא הטבע, אך הוא לא שלם כפי שהייתה הנהגת העיגול בגן עדן.

לעומת הנהגת העיגול, הרי שהנהגת הישר קשורה לעץ הדעת, שתכונתו היא הידיעה של טוב ורע המחלקת את העולם לשניים, ובעקבות זאת הופיעו חלוקות נוספות, כגון כן ולא, שחור ולבן, פיזי ורוחני. העולם שלנו נמצא תחת הנהגת הישר והעיקרון השולט בו הוא עיקרון הדואליות. אפשר לראות זאת אפילו במבנה הפיזי של האדם, הבנוי כך שיצעד ויסתכל קדימה ויחלק תוך כדי כך את העולם לשניים, לימין ולשמאל. המבט שלנו מופנה לכיוון אחד בלבד וזה מרמז לכך שאנחנו צריכים להתקדם בחיים תוך כדי חלוקת העולם לטוב ורע, נכון ולא נכון, עשה ולא תעשה. כל מהותה המוסרית של האנושות היא לעשות טוב ולהימנע מרע.

עם נפילת האדם מגן העדן, חלה גם נפילה מהנהגת העיגול להנהגת הישר, מעולם של שלמות לעולם של דואליות, מעולם של נשמות לעולם פיזי-רוחני. עולם הישר הוא גם עולם של זמן, שבו יש עבר, הווה ועתיד, שבו הזמן הוא קו ישר. אך תיקון העולם יהיה חזרה להנהגת העיגול, למצב של נצח, וראשית התיקון הזה במתן תורה על הר סיני. במעמד זה מגיעה הנהגת הישר לשיא במתן עשרת הדיברות, שהם הביטוי הגבוה ביותר של הנהגת הישר, הטוב והרע, דרכם מתגלה פתח אל עולם אחר, אל הנהגת העיגול, על ידי הנוכחות של אלוהים.

המשכן ובית המקדש היו בנויים מקווים ישרים, מכאן שחיצוניותם הביעה הנהגת הישר. חיצוניותם של המשכן ובית המקדש הייתה קשורה לחוקי התורה ולפולחן התורה, שהרי שם היו מקריבים את הקורבנות, עולים לרגל ומקריאים את התורה. אולם פנימיותם הייתה קשורה להנהגת העיגול, לעולם שנמצא במימד אחר, לכבוד האלוהים שנמצא בין שני הכרובים, לגאולה שתבוא בסוף הימים.

בלב המשכן ובית המקדש שכן קודש הקודשים ובתוכו ארון הברית, המסמל את הנהגת הישר. זה התבטא בשני הכרובים שנמצאים מעליו ולוחות הברית הנמצאים בתוכו. אלא שבין שני הכרובים היה משהו אחר, שכינה, כבוד ה', נוכחות של אלוהים. בין הכרובים היה שער למציאות אחרת של הנהגת העיגול, שער לגן העדן. הנהגת העיגול נכחה בעולם בצורת ענן ערפל שמתוכו אלוהים דיבר אל משה, שהוא מעבר למקום ולזמן ואי אפשר להגדיר אותו מכיוון שהוא אמורפי. אותה מציאות שמחוץ לעולם הזה עברה לשכון בין שני הכרובים שעל ארון הברית ואף אפשר היה לתקשר איתה.

מעניין לחשוב מה גילה הענן למשה, לאהרון, ולזקנים על ההר – בוודאי סיפר להם על כל מה שהיה ועל כל מה שיהיה עד לקץ הימים. בוודאי גילה להם את סתרי התורה. לא במקרה הנבואה בישראל הייתה קשורה לבית המקדש, אם בצורת נוכחות פיזית ואם בצורת נוכחות אחרת (חלומות). אלוהים, שנכח בין שני הכרובים, היה אלוהי עבר, הווה ועתיד, או במילים אחרות: היה, הווה ויהיה, שמרכיבים יחדיו את שם השם, המילה "יהוה". אלוהי היהודים היה אלוהי הישר, אלוהי הזמן שמתקדם תמיד באופן ליניארי, אך יחד עם זאת גם אלוהי הנצח, אלוהי התחייה, החזרה למקור, אלוהי העיגול.

בעולם שלנו, שבו שולטת הנהגת הישר, כל דבר מביא בהכרח להפוך או למשלים שלו: אין טוב בלי רע, אין שחור בלי לבן וכו'… בניית המשכן שבו שוכנו לוחות הברית הייתה שיא הנהגת הישר, שמביא בהכרח לאפשרות של הנהגה אחרת – הנהגת העיגול.

המטה של אהרון

מטות הם אחד הכלים המאגיים החשובים ביותר בימי קדם, ועד היום לכל קוסם המכבד את עצמו יש מטה קסמים שמאפשר לו להיות יותר ממה שהוא. למטה יש חיים משל עצמו והוא קשור לרמתו הרוחנית של הקוסם. עד כמה שידוע לנו, מסורת המטות מתחילה במצרים, אך אולי גם קודם לכן. לפרעה (המלך המצרי) היו מספר מטות שבעזרתם הוא הפעיל את הכוח שלו בעולם. היו לו השוט והקרס, שני מטות שהוא מחזיק בתנוחות של מוות ועוצמה, מוצלבים על חזהו. היה לו מטה הווספ, שהיה מטה כוח שבו השתמש בטקסים דתיים, ומטות נוספים. בנוסף אליו גם לחרטומים (חכמי מצרים) היו מטות קסם, וכך גם למשה ואהרון.

כשמשה ואהרון מתייצבים לפני פרעה במצוות אלוהים, אהרון משליך את מטהו וזה הופך לתנין. גם החרטומים הופכים את המטות שלהם לתנינים, אבל התנין של אהרון בולע את כל שאר התנינים. אהרון משתמש במטה שלו בכדי להפוך את מי מצרים לדם בעשר המכות, וכן במכת הצפרדעים והכינים. אך מנין אהרון קיבל אותו? האם הוא סתם כך לקח ענף של עץ? ואם כן, מאיזה עץ?

גם למשה היה מטה (יש האומרים שזה אותו מטה שהיה לאהרון, אך ידוע היה שלכל רועה מטה משלו) שבעזרתו חולל ניסים ונפלאות, עד כדי כך שהיה מי שקרא לו "מטה אלוהים". משה השתמש בו כדי לגרום למכות ברד, ארבה וחושך, וגם כדי לקרוע את ים סוף ומאוחר יותר להוציא מים מהסלע. אפשר לומר שהאדם חטא על ידי אכילת פרי עץ הדעת, העץ החי הביא מוות למין האנושי, והנה ענפים מעץ יבש, הלוא הם המטות של משה ואהרון, משמשים להבאת חיים חדשים לבני אדם. לפי חז"ל,[2] המטה של משה היה בביתו של יתרו חתנו, תקוע באדמה, ורק משה יכול היה לשלוף אותו משם. הוא הגיע אליו בשלשלת של מסירה שמתחילה באדם הראשון בגן העדן.

גם לראשי השבטים של בני ישראל במדבר היו מטות, כנראה כסמל לסמכות. כשמשה רצה להוכיח את בחירתו האלוהית של אהרון ושבט לוי לתפקיד הכהונה, הוא ביקש מכל מנהיגי השבטים להביא את המטות שלהם ולהניח אותם במשכן, מבין 12 המטות רק המטה של אהרון הצמיח באורח פלא פרחים ושקדים. פריחת השקד היא הגילוי מתוך ההיעלם, זאת ראשית הפריחה העונתית, ולכן מטהו של אהרון פרח בפרחי שקדים. לאחר הנס הזה מצווה אלוהים את משה להניח את המטה הפורח לפני ארון הברית כסמל לבחירתם וסמכותם של הכוהנים והלויים, וכנגד תלונות ומרידות של עם ישראל (אך לשווא).

לא ברור מה עלה בגורלו של מטה משה, אבל מטה אהרון שרד והוצב בתוך הדביר של המשכן, לידו הוצבו שני חפצים פלאיים נוספים: צנצנת המן וצנצנת שמן המשחה.

צנצנות המן ושמן המשחה

שמן המשחה הוכן רק פעם אחת בהיסטוריה ורק על ידי משה. השמן היה חומר הבערה במנורות ימי קדם, אלא ששמן המשחה הדליק אש רוחנית והפיץ אור רוחני. השתמשו בשמן הזה כדי למשוח את כל המשכן, כלי המשכן וכלי המקדש, וכן את כל המלכים והכוהנים עד תקופתו של יאשיהו המלך, שככל הנראה הוא זה שגנז את ארון הברית ויחד איתו את החפצים האחרים שהיו בדביר. השמן אמור היה להספיק עד סוף הדורות, וזה היה אחד הניסים במקדש, כמות קטנה הספיקה לזמן בלתי מוגבל (ובכך הוא מקדים ומבשר את נס פך השמן בחנוכה).

שמן המשחה הוכן מבסיס של שמן מפרי עץ הזית, עץ קדוש שמסמל את השלום ושענף ממנו הובא על ידי היונה לנוח לאחר המבול. לשמן הזית הוספו המרכיבים הבאים: קינמון, מור (ששימש כמרכיב של קטורת בבית המקדש), קידה וקני בושם, וייתכן שגם מרכיבים נוספים ופלאיים שאנחנו לא מכירים. כמות מסוימת של שמן המשחה הוחזקה בצנצנת שהונחה לרגלי ארון הברית בקודש הקודשים, אך כנראה שהיו במחסני המשכן, ויותר מאוחר גם במקדש, כדי שמן נוספים.

בסמוך לצנצנת עם שמן המשחה הייתה צנצנת נוספת מחרס, או חרס מצופה זהב, והיא הכילה מקצת מהאוכל הפלאי שסיפק אלוהים לבני ישראל במדבר במשך 40 שנה, הלא הוא ה"מן" שירד מהשמיים. בדרך כלל מן לא החזיק מעמד מעבר ליום אחד, אבל במקרה הזה המן שבצנצנת נשמר לדורות הבאים, זכר לזמן הנדודים והניסים שנלוו אליו.

וכאן צריך להגיד כמה מילים בקשר ל"מן": הוא סימל את הלחם הרוחני היורד מהשמיים, שהוא עידון של הלחם הפיזי. לפי המקורות הוא נראה כמו כדורים לבנים קטנים ושקופים שירדו מהשמיים מדי יום, וכמות קטנה ממנו הייתה משביעה. המן נספג ישירות בגוף ולא הצריך פעולת עיכול, ולכן לא התלוו לאכילתו הפרשות צואה וזה שמר על מחנה ישראל ממחלות וטומאה, הוא נחשב למזון מלאכים והופיע כל עוד בני ישראל היו במדבר, אך הפסיק להופיע עם הגיעם לארץ.

המן הוא סמל לכך שאלוהים דואג לכל מחסורנו גם כשנדמה שאין מה לאכול. ולא רק זה, אלא שהוא מכוון אותנו להתייחס למזון באופן הנכון. המן הוא מזון אידיאלי מכיוון שטעמו השתנה לפי צרכיו של כל אדם ואדם. הוא ירד משמיים בכל בוקר, וכל שנותר היה לאסוף אותו. לא היה צורך לבזבז את כמות האנרגיה העצומה שאנחנו מבזבזים היום על העיסוק במזון: מה לאכול, בישולים, טעמים, אוכל מנחם, אוכל כבידור וכן הלאה. כבר היה מי שאמר ש"אוכל זה לא בילוי", אבל בתקופתנו זה "ה-בילוי", וראו כל התכניות על בישולים שמשודרות טלוויזיה. המן אפשר לאדם לרכז את האנרגיות שלו בדברים החשובים באמת.

חשבו כמה אנרגיה היית הנחסכת מאתנו היום לו היה המן זמין לנו (שלא לדבר על הכסף שאנחנו מוציאים על אוכל ושאותו אנחנו צריכים להרוויח): "אימא, מה יש לארוחת הבוקר?" – "מן שיורד מהשמיים". "ומה בערב?" – "גם מן", ולמחרת – "מן", ובארוחת ערב שבת חגיגית – "מן!", ולכל אחד ואחד סביב השולחן היה טעם המן שונה, לפי צרכו.

המן אפשר פניות של הדעת למחשבות על אלוהים. גם בעיות של בריאות הנגרמות עקב השעבוד שלנו לאוכל, מגפות כגון השמנה, סכרת, צרבת, בעיות עיכול, וכן הלאה נחסכו. כל אחד יכול היה לאסוף מהמן רק כפי יכולתו ומספיק בכדי להשביע ולא יותר, ללא אפשרות לשמור ליום המחר. הדיוק בכמות היומית דרש אמונה שאכן מחר שוב יקרה הנס הזה של מזון שנופל מהשמיים והסתפקות במה שיש, אבל כידוע בסיפור המקראי, בני ישראל לא הסתפקו ב"מן" ודרשו גיוון בתפריט. או אז אלוהים שלח אליהם שלווים (סוג של עוף מדברי קטן), בכדי שאפשר יהיה לעשות פרגית "על האש", ובא לציון גואל.

הערות

[1]  קפלן, אריה (1995), "מדיטציה וקבלה", הוצאת רוח ישראל – ארגמן.

[2]  המסורת הזו גלשה מאוחר יותר גם לנצרות, וקיימת עד היום בטקס האוכריסטיה (הקורבן הקדוש), כשהמאמינים אוכלים מציה שלפי אמונתם היא מגופו של ישוע.

[3]  מחקר זה נעשה על ידי ד"ר ערן אריה וד"ר דבורה נידר.

[4] הקרשים של קירות קודש הקודשים במקדש ותקרתו היו עשויים מעץ ארז, שסימל את הר ירכתי צפון, מקום מושב האלים במיתולוגיה המקומית, והרצפה לעומת זאת הייתה עשויה מעץ ברוש, והדלתות וחלק מהחפצים מעץ זית.

[5]  כפי שמופיע בספר "ענף הזהב" של ג'יימס פרייזר.

[6]  נוכחות הפלאי והמקודש בתוך העולם הזה סומלה על ידי אריגת דמות כרובים בצורת אריות ונשרים על היריעה שמעל המשכן והפרוכת.

[7]  לא ידוע כיצד השיגו בני ישראל את מרכיבי הקטורת השונים במדבר, שחלקם יוצרו מצמחים שגדלו במקומות רחוקים, וייתכן שהם נעזרו במדיינים לשם כך.

[1]  ישנם מעברים נוספים של קדושה מהחוץ לפנים, כמו למשל בדוגמא של הלחם – מלחם פיזי (מנחות סולת) במזבח ללחם רוחני (המן) בדביר, או בדוגמא של הקורבנות: מקורבנות בעלי חיים בחוץ לקורבנות קטורת חלקי צמחים בפנים.

[1]  במגן דוד יש פרופורציות של 2 ל-1, המבטאות הרמוניה ויציבות, והוא יוחס בימי קדם לשלמה אך מופיע גם בתרבויות עתיקות אחרות, כגון מצרים או הודו, כסמל לחוכמה ולימוד. מעניין לציין שהשפה האנגלית שימרה את המשמעות המקורית של הסמל מגן דוד, שנקרא Seal of Solomon.

[2]  פרקי דרבי אליעזר, פרק מ'.