כנסיות ומנזרים בבולגריה

טיול בעקבות הנצרות בבולגריה

השליטים של הבלקן היו קשורים בטבורם למנזרים. בוריס הראשון, המלך הבולגרי הראשון שהפך לנוצרי, פרש למנזר בסוף חייו. סימון הראשון, הצאר הבולגרי החשוב ביותר, גדל כנער במנזר. המלכים הסרביים פרשו למנזרים בסוף חייהם, הקימו מנזרים ונקברו במנזרים. ערי הבירה של ארצות הבלקן נבנו סביב מנזרים ובהקשר אליהם. בירת האימפריה הבולגרית, פרסלב, נבנתה סביב מנזר פרסלב.

במנזרים נשמרו שרידי קדושים, והם הפכו לאתרי עלייה לרגל. אך לא רק שרידי קדושים, אלא גם אוצרות ממלכתיים, ספרים ותעודות משפטיות. החוק בימי הביניים היה חוק דתי שאותו כתבו ואספו הנזירים בקודקסים שנשענו על המסורת המשפטית של רומא, בתוספת התייחסות למוסר הנוצרי. המנזרים היו מרכזי לימוד. בחלקם, כמו באוכריד למשל, היו אוניברסיטאות של ממש, שבהן למדו אלפי תלמידים, לא רק נצרות, אלא גם את שבעת המדעים שעליהם המליצה הכנסייה: רטוריקה, לוגיקה, דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, גיאומטריה ופיזיקה. בנוסף, למדו וכתבו במנזרים גם את ההיסטוריה הלאומית, ואפילו העתיקו ושמרו את הכתבים הקלאסיים (חלק מאבות הכנסייה המליצו על לימוד הכתבים הקלאסיים של אפלטון, אריסטו, קיקרו ואחרים כהכנה ללימודי דת).

מחולל תנועת הנזירות בבולגריה היה נזיר בשם ריילי, ומנזרו נהפך למרכז ללאומיות הבולגרית. בתקופה העותומאנית, המנזר ביחד עם האדמות שמסביבו קיבל מעין אוטונומיה, בזכות אימו של הסולטאן מחמט הכובש, שהייתה נוצרייה סלאבית. מנזר ריילי היה המקום היחיד שבו המשיכו להשתמש בשפה הבולגרית בתפילה בזמן הימים הקשים יותר של הכיבוש העותומאני (במאות ה-17–18). בשאר המנזרים והכנסיות בבולגריה השתמשו באותו הזמן בשפה היוונית. אנשים מכל רחבי הארץ נהרו לשם ללימוד התרבות הבולגרית האותנטית, שפתה, תולדותיה ודתה.

בבולגריה כמאה ושישים מנזרים ועוד כנסיות רבות. כמה מהם גדולים ועתיקים. מסלול בולגריה הנוצרית מתחיל במנזר החשוב ביותר – רילסקי, המתחבא בעמק יפה בהרי רילה. מצדם השני של ההרים נמצאים שבעת האגמים, המקודשים לאחווה הלבנה (ראו במסלול תרבויות עתיקות).[1] מהרי רילה ממשיכים להרי הבלקן ומבקרים את העיירות שלרגליהם, כולל מנזר טרויאן, שהוא השלישי בגודלו בבולגריה.[2]

לאחר מכן, המסלול ייקח אותנו למקומות ההיסטוריים החשובים מצפון להרי הבלקן, ובראש ובראשונה וליקו טרנובו, עיר מבצר מרשימה שהייתה הבירה של בולגריה בתקופת הממלכה השנייה. לא רחוק מווילנקו טרנבו נמצאים מנזרי דריאנובו ופראובראזנסקי. ומצפון לה, לא רחוק מהדנובה בעמק נהר הלום, אזור של מנזרים מרשימים חצובים בסלע ומצודות עתיקות.

במזרח הרי הבלקן נמצאים האתרים החשובים ביותר של האימפריה הבולגרית הראשונה. ובראש ובראשונה הערים פליסקה ופרלסב שהיו בירת האימפריה וכיום הם אתרים ארכיאולוגים, הסוס ממדרה ועוד.

המסלול פונה דרומה אל המישור התראקי ומבקר באתרים החשובים והיפים ביותר מהתקופה הרומאית, הערים היסאר, סטרה זגורה ופלובדיב – רומא של הבלקן. הוא ממשיך להרי רודופי למנזר החשוב של בצקובו ומצודת אסנובגרד, עובר מערבה לאזור הרי פירין ומרחיב עליהם. דרומה מזרחה להם ישנו אזור של גבעות חול מסתוריות שבמרכזו העיירה מלניק ולידה מנזר עתיק, לידו מסלולי טיול בטבע בנוף של מצוקי חול טבעי מוזרים ויפהפיים, במיוחד לאור שקיעה.

אם נפרוט זאת לשמות, הרי שאלה הם האתרים העיקריים שמהם המסלול מורכב ובהם מומלץ להתמקד: מנזר רילה, פליסקה, פרסלב, שומן, וליקו טרנובו, מנזר טרויאן, קלופר, פלבן, מנזר איוואנובו, רוסה, סיליסטרה, פלובדיב, מנזר בצ’קבו, יער הצלב, בנסקו, רופיטה, ויטושה, כנסיות בסופיה.

מסלול בולגריה הנוצרית מסתיים בסופיה, בירת בולגריה, הקרויה על שם כנסיית איה סופיה, הנמצאת במרכזה. מדובר בכנסייה האורתודוקסית העתיקה בבולגריה, שנבנתה במאה השישית. לידה נמצאת קתדרלת אלכסנדר נייבסקי, עצומה ומרשימה, שנבנתה לזכרם של מאתיים אלף חיילים רוסיים שנהרגו בקרב לשחרור בולגריה מידי העותומאניים. בכנסייה מוצג אוסף האיקונות הגדול והמרשים ביותר בבולגריה. כנסיות נוספות השוות ביקור בסופיה הם קתדרלת סבטה נדליה, הכנסייה הרוסית על שם ניקולאי הקדוש, כנסיית גיאורגיוס הקדוש וכנסיית סבטה פטקה סאמארדז’יסקה. בפרברי סופיה נמצאת כנסיית בויאנה ובה ציורי קיר מהמאה ה-13, שהם מהדוגמאות היפות ביותר לאמנות הבולגרית של ימי הביניים.

מנזר רילה (Rila)

זהו האתר הידוע והמבוקר ביותר בבולגריה, מנזר יפה הנמצא בעמק צר ומיוער ובו מים זורמים לרוב, בלב ההרים שמשמעם המילולי (רילה) הוא מים! המנזר קרוי על שם האיש שייסד את מסורת הנזירות הבולגרית במאה ה-10. איוון רילסקי חי במערה בהרים, מתבודד עם אלוהים ונלחם עם השטן. הוא היה בחור צעיר שמאס בעולם הגשמי ונרדף עקב כך על ידי אנשי כפרו, ולכן נמלט להרים הפראיים, שם התמודד עם איתני הטבע ועם הבדידות במשך שבע שנים כדרך להתמודדות עם עצמו, עד שהתגבר על חולשותיו, זכה להארה, והפך לקדוש. ציידים שהזדמנו לאזור גילו אותו במקרה, ושמעו יצא למרחקים. מכל רחבי בולגריה הגיעו אנשים ללמוד ממנו את סודות הרוח. הוא היה יורד מן הצוקים אל המקום שבו נמצא המנזר כיום ומלמד שם את הקהילה המתפתחת של נזירים. הוא עצמו חי בהתבודדות במערה במרחק כמה קילומטרים מהמקום, התלמיד הכי מפורסם שלו היה הצאר הבולגרי פטר, ששלח לו שלוש מתנות: גביע, מטבעות ותפוח. רילסקי אכל את התפוח והחזיר את המטבעות והגביע. הוא הסכים לקבל אותו כתלמיד רק בהתכתבות מרחוק: על הצאר להיות על פסגת הר סמוך ולאותת בסימני אש ועשן, והקדוש ממקום התבודדותו אותת לו בחזרה. הסיפור הוא סמלי, כמובן. משמעות האש והעשן הוא, שמקרוב הם פיזיים, אך מרחוק הם רוחניים – אור.

בזמן העותומאניים המנזר זכה לאוטונומיה מידי מהמט השני, הכובש. אשתו של מהמט הייתה נוצרייה מבולגריה, ויש בקרב הנזירים הטוענים, שהוא עצמו היה נוצרי בסתר וקיבל חניכה מידי נזיר מהר אתוס, דבר שאיננו בלתי סביר באותה תקופה. מכל מקום, מהמט השני העניק למקום אוטונומיה, ובכך התאפשר לשמר בו את התרבות והדת הבולגרית, בזמן שבשאר חלקי בולגריה היו זמנים בהם נאסר השימוש בשפה הבולגרית בתפילות, והכנסייה עברה לשליטת הכנסייה היוונית האורתודוקסית מאיסטנבול. כתוצאה מכך, הפך מנזר רילה למגדלור של תרבות ודת בולגרית, מקום שאליו הגיעו אנשים מכל חלקי בולגריה כדי ללמוד את השפה וההיסטוריה הבולגרית, על הקדושים המקומיים ומסורת הכנסייה הייחודית, ולשמר את חלום העצמאות.

במהלך ההיסטוריה נשרף המנזר כמה פעמים כתוצאה משריפות יער וחלקים ממנו נהרסו. כיום זהו מבנה מרובע ענק ובמרכזו חצר גדולה ובה מגדל עתיק וכנסייה יפהפייה. השיפוצים המקיפים האחרונים נעשו במאה ה-19. החלק העתיק ביותר של המנזר הוא המגדל שנבנה במאה ה-14. באחת הפינות נמצא המוזיאון ובו אוצרות הכנסייה לדורותיה.

הכנסייה היא מהמאה ה-18 והציורים שבה – מהמאה ה-19. חלקם הגדול צויר על ידי Zahari Zograf, שצייר גם את הפרסקאות במנזר טרויאן. בצד החלל המרכזי נמצא קברו של המלך בוריס, המלך האחרון של בולגריה וזה ששלט בזמן מלחמת העולם השנייה, ממלא תפקיד מכריע בהצלת היהודים. מסך האיקונוסטזיס הוא עבודת אמנות מעץ של אמנים מבית הספר של בנסקו. מתחת לו בתוך ארון מפואר נמצאים עצמותיו של הקדוש איוון רילסקי.

הבניין בן חמש הקומות התוחם את החצר הוא מהמאה ה-19. במקום יש ארבע מאות חדרי אירוח, מוזיאון, מטבח ענקי, ספרייה, מוזיאון לאוצרות המנזר, וחדרים רבים אחרים. ליד המנזר אפשר למצוא מקומות ללון, מסעדה, מאפייה, יערות והרים נישאים. ישנם כמה מסלולי טרק היוצאים מאזור המנזר אל ההרים שמסביב.

המנזר יושב על מעיינות המזינים את נהר הרילה, בתוך העמק בגובה 1100 מטר, מסביבו פסגות אדירות המגיעות ל-2500 מטר ומכוסות שלג חודשים רבים בשנה, הבולטת ביניהן היא פסגת הצאר. מדרום מערב, כמה קילומטר במעלה הנחל, מסתיים הכביש בכר דשא גדול ויפה הנקרא – כר הדשא של קיריל.

לאחר מותו של רילסקי התפזרו תלמידיו בכל רחבי האימפריה הבולגרית הראשונה והקימו מנזרים משלהם. הקרוב ביותר הוא מנזר אוסוגובסקי במקדוניה. החל מהמאה ה-15 נתמך מנזר רילה על ידי מנזר פנטליימון (Panteleimon) הרוסי בהר אתוס. כיום יש במנזר כארבעים נזירים המתחזקים אותו.

משמעות הציורים בקיר החיצוני של מנזר רילה בבולגריה

הקירות החיצוניים והפנימיים של הכנסייה במנזר רילה מכוסים בציורים צבעוניים מרשימים שצוירו בסוף המאה ה-19, כחלק ממגמת התחייה הבולגרית. לציורים יש משמעות, והם מעין ספר פתוח למבינים:

בצד הדרומי מזרחי ישנם תמונות של אנשים שעל כתפיהם שדים הלוחשים להם דברים ולמעשה דוברים מפיהם. משמעות התמונה היא שאנשים חושבים שהם פועלים בכוח עצמם מכוח החלטותיהם שלהם, אך למעשה כולנו מריונטות על חוטים הפועלים מכוח שד זה או אחר הלוחש באוזננו. הנצרות הבולגרית בפרט והבלקנית בכלל אובססיבית בכל הקשור למאבק בין טוב לרע. העולם מלא ביצורים מפלצתיים כמו קנאה, תאווה, כעס, שמשתלטים על אנשים ופועלים דרכם. תפקידה של הנצרות הוא להוציא את השד מהאדם בלי להרוג אותו, כמו שישוע הוציא את השדים מהאדם המשוגע בכורסי.[1]

ממערב לתמונת האנשים עם השדים על הכתפיים ישנם ריבועים המזכירים קומיקס ובכל אחד מהם שד או שניים מנופפים בשם כתוב על קלף, מולם עומד הילד ישוע המלווה במלאך ומנופף בשם אחר על קלף. נראה כאילו השדים מנסים להפיל את הילד ישוע בפח ובכל פעם הם מתפלאים ומתפלצים מחדש מתשובותיו החכמות, שלא מאפשרות להם לבצע את זממם. השדים כותבים על הקלפים תכונות שליליות וחטאים, ואילו הילד ישוע נותן את המרפא, התכונה הטובה שמבטלת תכונות שליליות וחטאים. השדים כותבים שנאה, וישוע כותב אהבה, השדים כותבים כעס וישוע כותב סובלנות. ישוע הוא התרופה למין האנושי, ובאירועי חייו נמצאת התרופה לחטאי האנושות. ישוע מביא את הרכיבים השונים של הטוב כנגד התכונות השונות של הרע ומבטל את השפעתן.

בפינה הדרום מערבית של המרפסת החיצונית של הכנסייה מתנשאת כיפה מעוטרת בציורי אפיזודות מחיי משה. משה הוא הדוגמא עבור הנצרות הבולגרית לחיי נזיר ואיש קדוש, אדם שעבר שינוי בחייו שבעקבותיו התמלא באור האלוהי. הדוגמא השנייה היא אליהו שנראה על הקיר הסמוך עולה בסערה לשמיים. אליהו למד את סוד השתיקה – ההסיכאזם בהר סיני וזכה, כמו משה, לראות את אלוהים. משה ואליהו הם שני האנשים היחידים שזכו לראות את אלוהים בהר סיני והם מופיעים גם באירוע ההשתנות של ישוע על הר תבור, ומכאן תפקידם החשוב בנצרות. אלא שמבחינת התפישה המיסטית, משה ואליהו הם אנשים שעברו שינוי והפכו מאדם רגיל לאדם אלוהי – מואר, דבר המתבטא באור שקרן מפני משה, ובעלייתו של אליהו לשמיים.

משמאל לדלת הכניסה לכנסייה מופיעה חומה רבועה ובה יושבים שלושה אנשים ולידם ישוע. מחוץ לחומה קדושים רבים צובאים על השערים. התמונה מתארת את מה שנקרא בנצרות “עיר האלוהים”. שלושת האנשים הם שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, שאותם משרת ישוע. העיר המוקפת חומה היא ירושלים השמימית. מקום מושב הצדיקים בגן העדן.

מעל התמונה של עיר האלוהים רואים עיר נשרפת על ידי הטורקים. זוהי ביזנטיון, בירת הנצרות האורתודוקסית במשך יותר מאלף שנים, שנקראה על ידי אנשי הבלקן “צאריגרד”, העיר המעטירה שאיש לא יכול היה לדמיין את מפלתה. נפילתה באה להראות שאין מקום שהוא בטוח, ועלינו לסמוך רק על אבינו שבשמים. ירושלים האמיתית היא רק ירושלים השמימית, עיר האלוהים, ולא עיר ארצית. כפי שלימד אוגוסטינוס.[2]

בכיפה הבאה אנחנו רואים את הסולטאן הטורקי מושל על איסטנבול, עיר שבה המוסלמים מדכאים את הנוצרים. אלוהים ממקום מושבו בשמיים מזהיר את הסולטאן מפני הבאות. ואכן, מלמעלה נראה צבא מלאכים נלחם בטורקים ויכול להם. התמונות חושפות את התייחסות הבולגרים לחמש מאות שנות שלטון ודיכוי טורקיים ושנאתם כלפיהם.

בפינה הצפונית-מערבית אנו רואים בו את המלאך מיכאל דורך על שטנאל. לפי התפישה המיסטית בולגרית לאלוהים היו שני בנים: שטנאל ומיכאל, שטנאל מרד באל והיה לשטן. מיכאל, הבן הצעיר, נתפס כמלאך האור, נלחם בשטנאל וניצח אותו. בעולם יש מלחמה מתמדת בין טוב לרע, בין אור לחושך, אך בסופו של דבר הטוב מנצח. שטנאל מזכיר במקצת את הסולטאן הטורקי.

מנזר טרויאן (Troyan)

זהו המנזר השלישי בחשיבותו וגודלו בבולגריה והמרכז הרוחני של האזורים מצפון להרי הבלקן. הוא מחליף במידה מסוימת את וליקו טרנובו שנמצאת לא רחוק, ומהווה חלק מרשת של מנזרים שהוקמו באזור במשך הכיבוש העותומאני.

בנוסף על כך, המנזר היה חלק מהרשת המחתרתית שפעלה לגירוש העותומאניים ושחרור בולגריה במאה ה-19. המנהיג הלאומי לבסקי מצא כאן תמיכה ובית.

המנזר הוקם בסוף המאה ה-16, כשהכנסייה הראשית שבו במאה ה-19. הפרסקאות צוירו על ידי אותו צייר שצייר את הציורים במנזר רילה, Zaharo Zograph. בין המוטיבים ניתן למצוא את יום הדין וגלגל החיים. הפריט הקדוש ביותר בכנסייה הוא אייקון של “מריה עם שלוש הידיים”. כחצי שעה נסיעה ממנו נמצא מנזר דריינובו.

מנזר דריינובו (Dryanovo Monastery)

זהו מנזר יפה על גדות נהר, באחד המקומות הכי יפים בטבע, בשיפולי הרי הבלקן. מה שמאפיין את העמק שבו הוא נמצא הם צוקים אדירים אשר שימשו בעבר למתבודדים נזירים שתרגלו את מסורת ההסיכאזם, ואכן המנזר נוסד כבר במאה ה-12, אלא שמאז הוא נהרס כמה פעמים והוקם במיקומו הנוכחי באמצע המאה ה-19. המקום משמש מנזר פעיל ואתר עלייה לרגל. הוא נמצא על אם הדרך בין מעבר שיפקה לווליקו טרנובו, יש בו מוזיאון ומסלולי הליכה יפים בטבע הסמוך.

מנזר איוואנובו Ivanovo

פארק רוסנסקי לום Rusenski lom הוא אזור של קניונים וסלעי נהר מרהיבים לא רחוק מהדנובה שבו נמצא מנזר חצוב בסלע מרשים בשם איוואנובו Ivanovo שהוא אחד מאתרי מורשת עולמי של בולגריה. האתר מצטיין בפרסקאות המיוחדות והאיכותיות שלו הנמצאות במערות נזירים חצובות, המזכירות במקצת את קפדוקיה. זה היה מרכז חשוב למסורת ההסיכאזם הנוצרית באימפריה הבולגרית השנייה, הציור מבטא את האמנות הפלאולוגית (השושלת הביזנטית האחרונה מאות 14–15) בשיאה.

זהו מעין רנסאנס לפני הרנסאנס, בו נראים דמויות ערומות של אטלס, פנים עם הבעות ופרספקטיבה, וכן מחזור ציורים מיוחד הקשור לקדוש סנט גרסימוס מעמק הירדן, שחי ליד יריחו והתחיל את נזירות אגן הירדן במאה ה-5 לספירה (מתחם סנט גרסימוס), כולל ציור של גרסימוס עם האריה.

מנזר בצ’קבו (Bachkovo)

זהו המנזר השני בחשיבותו בבולגריה, מקום עלייה לרגל, המרכז הרוחני של הרי רודופי, מבחינה יהודית חשיבותו בכך שבו קבורים שני חסידי אומות עולם, הפטריארך קיריל והמטרופולין ספטן שהיו אחראים במידה רבה להצלת יהודי בולגריה בשואה.

המנזר נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-11 על ידי נזירים שהגיעו מגאורגיה, בתמיכת השלטונות הביזנטיים, כנראה כנגד ההשפעה הגוברת של הכפירה הבוגומילית. מאז הוא נחרב ונבנה כמה פעמים והוא מוקדש לתרדמתה של מרים, או במילים אחרות, לעלייתה לשמיים (הבוגומילים התנגדו לפולחן מרים כאם האלוהים).

במאה ה-13 אימץ הצאר איוון אסן, אחד מגדולי השליטים של האימפריה הבולגרית השנייה את המקום, ובנה מצודה לא רחוק ממנו, בפתח נהר הצפלרה. כשכבשו העותומאניים את בירת בולגריה, וליקו טרנובו, בסוף המאה ה-14, הגיע למנזר הפטריארך הבולגרי העצמאי האחרון שנקרא אבטימי, והקים שם בית ספר לספרות ומרכז של השכלה דתית וחילונית.

הדבר היחיד ששרד מהמנזר המקורי הוא מבנה קבורה עתיק, שאין כמותו בשום מקום אחר בעולם, בעל שתי קומות ומקום ל-14 קברים, הנמצא כשלוש מאות מטר מהמנזר, ובו ציורים ופרסקאות, כולל פרסקו מהמאה ה-14 של איוון אסן, המחזיק בידו את הכנסייה.

המנזר הוא חצר בתוך מבנים המאורגנים כמו חומה. בתוכו יש קתדרלה גדולה מהמאה ה-17, הבנויה על מבנה ישן יותר שנהרס על ידי הטורקים. בנרתקס ציורים יפים מהמאה ה-17 ובהם נראים שני התורמים לכנסייה, פקידים ואנשי עסקים רמי דרג מאיסטנבול. פנים הכנסייה מעוטר בציורים מהמאה ה-19. מסך האיקונות הוא עבודת עץ אמנותית מהמאה ה-18. אלא שהחלק החשוב ביותר בכנסייה הוא אייקון עתיק עושה פלאות מהמאה ה-13 של מריה החומלת, שהובא לכאן מגאורגיה. רבים באים לקבל ברכה מאייקון זה.

בצד צפון של החצר נמצא חדר האוכל של הנזירים, הרפקטוריום, ובו ציורים נפלאים, כולל סצנות נוף מהמאה ה-19. בצד החיצוני של הבניין יש ציור פנורמה, הגדול מסוגו בבלקן, המראה את ההיסטוריה של המנזר. בין שאר הדמויות נראה הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומננוס, מייסד השושלת הקומננית, שנתן את ההנחיה להקים את המנזר במאה ה-11. קיסר זה היה ידוע במאבקו כנגד הכפירה הבוגומילית, והבת שלו אנה קומננה כתבה את החיבור המקיף ביותר נגדם המצוי בידינו מאותה תקופה.

ליד חדר האוכל יש פתח לחצר נוספת צפונית, שבה מצד אחד יש כנסייה נוספת, הקרויה על שם רבי המלאכים מיכאל וגבריאל, והיא כנראה מהמאה ה-12, ומצד שני נמצא המוזיאון של המנזר, ובו חפצי אמנות דתיים וגם חרבו של פרדריך ברברוסה, המלך הגרמני שהוביל את מסע הצלב השלישי, ואלוהים יודע איך חרבו הגיעה לכאן.

יער הצלב (Borovo)

לפי האגדה חלק מהצלב האמיתי נקבר ליד הכפר בורובו בהרי רודופי, בזמן הקיסר קונסטנטינוס, ששאב את כוחותיו הרוחניים מצלב זה. האגדות מספרות ששגרירים רוסים גנבו חלק הצלב מהארמון בקונסטנטינופול. כאשר נודע הדבר להלנה המלכה אמו, היא שלחה בעקבותיהם פרשים, והם החליטו להחביא את הצלב על ראש הר גבוה ברודופי. לימים הוקם במקום מנזר ואנשים היו באים אליו להירפא. עם בוא הכובשים הטורקים הוחבא הצלב וכן גם המנזר הקדוש שהיה סביבו, והם יתגלו רק כשבולגריה תהיה מוכנה. במילים אחרות, יש בהרי רודופי מעין עיר חבויה, אגרטה של הטיבטים.

בתחילת המאה ה-20, אדם בשם Yordancho מהכפר קובצ’ביצה (Kovachevitsa), חלם על מקום קדוש ליד בורובו ברודופי. הוא עשה דרכו ברגל וגילה בגבעה ליד הכפר את שרידי המנזר העתיק. המלך בוריס האמין לחזיונותיו של אותו איש ובנה כנסייה במקום (1936) ובה צלב ברונזה. לאחר מכן נמצא מעיין קדוש, והובא אייקון של תכריך בעל כוחות מופלאים (האגדות וההתפתחות של המקום מזכירות במקצת את אתר מגורג’ורג’י בבוסניה), וכך קרה שהיום יער הצלב נהפך להיות אתר העלייה לרגל החשוב בבולגריה, במיוחד ביום הצלב הקדוש בתאריך ה-14 בספטמבר.

בשנות ה-90 חווה האתר בנייה מאסיבית. בראש הגבעה הוקמה כנסיית התכריכים של מרי, ובדרך אליה העוברת ביער הוקמו 12 קפלות, שאותן עיטרו באהבה ומסירות אמנים צעירים ומוכשרים. המבקרים ביער מדווחים על מעשי ניסים, ויש השוהים בו בלילות.

ההר הקדוש – ויטושה (Vitosha)

ההר ויטושה הינו הר המתרומם מעל סופיה, ומהווה מעין ריאה ירוקה של העיר, במרחק של כמה דקות נסיעה ממנה. המדרונות הצפוניים של ההר הם שכונות היוקרה של סופיה, ונמצא בהם מספר מנזרים חשובים מימי הביניים ובהם אמנות ציור חשובה. הר ויטושה נחשב בימי הממלכה הבולגרית השנייה כעין הר קדוש, בדומה להר אתוס ביוון, ואכלס עשרות מנזרים. זה היה מרכז של הסיכאזם.

כיום יש רכבל העולה לאחד מאתרי הסקי של ההר מצפון, וכן דרכים המטפסות לראשו, משם אפשר לצאת למסלולים רגליים. ניתן להקיף את ההר בנסיעה של שעתיים-שלוש, לבקר את הכפרים הציורים הממוקמים למרגלותיו, ולראות את אוצרות האמנות בכנסיות העתיקות, כגון כנסיית בויאנה ומנזר דרגלבסקי

כנסיית בויאנה (Boyana)

כנסיית בויאנה היא כנסייה קטנה יחסית, אך בעלת חשיבות תרבותית עצומה. היא נבנתה כבר במאה ה-11 אך עוטרה במאה ה-13, בשנת 1259, כך לפי כתובת שנמצאה במקום. נמצאים בה ציורי הקיר היפים ביותר בבולגריה, ולכן הוכרה כאתר מורשת עולמי ולא בכדי: הציורים הם אנושיים, מלאי רגש, עם פרספקטיבה ועומק, הם שוברים את המסגרת הביזנטית דתית הנוקשה, ומהווים מעין רנסאנס לפני הרנסאנס, חזרה לנטורליזם והאנושיות מאה שנה לפני ג’וטו.

הקדוש המודגש בכנסייה הוא סנט ניקולאי, שלימים הפך לסנטה קלאוס. הוא חי בטורקיה בעיר דמרה (ליד חוף אנטליה), עשה ניסים ועזר לאנשים, נחשב למגן המלחים וההולכים בים, עזר לסוחרים, קשתים, תלמידים ועוד. סנט ניקולאי אהב לתת מתנות בסתר, ומכאן המסורת של סנטה קלאוס. הוא היה מהחותמים על הצהרת ניקיאה, וכנראה שבניגוד לקדושים אחרים, מת בשלווה בביתו.

בציורים אחרים בכנסייה רואים את המלך קונסטנטין ואשתו מצד אחד של אולם הכניסה, ואת בונה הכנסייה קוליאן שליט האזור ואשתו מהצד האחר. בתוך האולם יש תמונה מיוחדת של הסעודה האחרונה, שבה יהודה שוכב על השולחן ושולח את ידו לאוכל של ישו, וכן תמונות של קדושים שונים, ביניהם התמונה הראשונה מסוגה של רילסקי וכן של סנט פטקה.

בויאנה היא עדות יחידה מסוגה לבית ספר לציור ואמנות של וליקו טרנובו, שפעל בזמן האימפריה הבולגרית השנייה.

מנזר דרגלבסקי (Draglevski)

מנזר זה הוקם לרגלי ההר הקדוש, ויטושה, במאה ה-14, על ידי אחד מהמלכים של האימפריה הבולגרית השנייה – איוון אלכסנדר. הוא ננטש עם הכיבוש העותומאני בסוף המאה ה-14, אך הוקם שוב באמצע המאה ה-15 והפך למרכז של לימוד, ספרות ושאיפות לעצמאות בולגרית. מספר ספרים נכתבו בו, ואפילו מנהיג המאבק הבולגרי לעצמאות, וסיל לבסקי, נהג לבוא לכאן כדי לנוח ולארגן את מחשבותיו ומעשיו. הכנסייה העתיקה סגורה רוב הזמן. יש בה ציורים בני מאות שנים, בהם מופיעה גם דמותו של המקים שלה במאה ה-15, Radoslav Mavar.

היום המקום משמש כמנזר נזירות והחצר שלו פתוחה לביקורי הקהל הרחב. לא רחוק ממנו נמצאת אחת השכונות של סופיה, ומהאזור שלידו יש תצפיות יפות על העיר וכביש העולה למרומי הרכבל, לבקתה של אתר הסקי ויטושה.

סופיה (Sofia)

סופיה הפכה להיות בירת בולגריה לאחר השחרור ב-1878, לפני השחרור פלובדיב עלתה עליה בגודלה וחשיבותה, אלא שהיא נשארה תחת שלטון העותומאניים לשנתיים נוספות, ובינתיים היה צריך למצוא בירה חדשה, ובאופן טבעי הייתה זו סופיה.

סופיה נמצאת על פרשת הדרכים העיקרית של הבלקן, במיקום אסטרטגי ומכאן חשיבותה. יוצאת ממנה דרך לסלוניקי מצד אחד ולבלגרד מהצד השני, לים השחור מצד אחר ולסקופיה בירת מקדוניה מצד נוסף. מסיבה זו היא גם בסיס יציאה טוב לא רק לטיולים בבולגריה, אלא גם לטיולים בצפון יוון, מקדוניה וסרביה.

מתחת לעיר של היום הולכת ומתגלה בימים אלה, במיוחד באזור המרכז, העיר הרומאית העתיקה שנחפרת על שלל רחובותיה והבתים החומות והשערים. אז היא נקראה סרדיקה (Serdica), והיא שימשה, בין השאר, כמקום מעיינות מרפא חמים.

בתקופה הביזנטית, עם הפיכת הרומאים לנוצרים, הקיסר קונסטנטינוס בנה כאן כנסייה מיוחדת במינה בצורת רוטנדה (rotunda) (יש אומרים שהוא תכנן להפוך את סופיה לבירתו). הכנסייה נקראת ג’ורג’ הקדוש (St George) והיא נמצאת בחצר האחורית של מלון שרתון ובית הנשיא של בולגריה.

כמאתיים שנה לאחר מכן בנה הקיסר הביזנטי הדגול יוסטיניאנוס את כנסיית איה סופיה שעל שמה קרויה העיר, (בנייתה התרחשה במקביל לבניית כנסיית איה סופיה בקונסטנטינופול). הכנסייה נשמרה עד ימינו, וניתן לרדת למרתפים שלה, שם נגלו חלקים מהעיר העתיקה, ציורים, פסיפסים ומבנים מזמן תחילת הנצרות.

בסוף המאה ה-6 נחרבת העיר על ידי הברברים, שפלשו והרסו את הבלקן, בעקבותיהם באים הסלאבים, ועם הקמת האימפריה הבולגרית הראשונה היא מוקמת מחדש. בזמן האימפריה הבולגרית השנייה הייתה סופיה עיר חשובה שהופכת למרכז דתי. מתקופה זו ניתן למצוא את הכנסייה הקטנה של סנט פטקה – הקדושה של הבלקן – במרכז העיר, וכן כנסיות נוספות ובהן אוצרות אמנות על הר ויטושה, שהופך להיות מרכז של נזירות מיסטית, מעין הר קדוש.

בתקופה העותומאנית נבנים בסופיה מסגדים ובתי כנסת והיא הופכת להיות עיר קוסמופוליטית, עם קהילה יהודית ומוסלמית גדולה.

עם שחרור בולגריה והפיכת סופיה לבירה, היא נבנית מחדש בסגנון נאו-קלאסי, הכולל שדרות רחבים, בניינים יפים, פיסול ואמנות, מה שהופך את סופיה לאחת הבירות היפות באירופה.

כנסיות סופיה

כנסיית ג’ורג’ הקדוש

זאת הכנסייה העתיקה ביותר בסופיה שנבנתה כבר בתחילת המאה הרביעית, האגדה אומרת שמי שציווה על בנייתה היה לא אחר מאשר הקיסר קונסטנטינוס, שרצה לעשות את סופיה לביתו ובירתו. עד תקופתו הנוצרים היו נרדפים ולכן לא יכלו לבנות כנסיות. הוא הכיר בנצרות כדת רשמית ולכן הכנסיות הראשונות בעולם הן מתקופתו. אמו בנתה את כנסיית הקבר בירושלים, שלה מראה מעוגל, רוטנדה, ובמקביל לכך נבנתה הכנסייה בסופיה. היוצא מכך הוא שסנט ג’ורג’ היא אחת הכנסיות הקדומות בעולם.

בנוסף על כך, היא מזכירה מאד את הרוטנדה – כנסייה בסלוניקי שנבנתה על ידי גלריוס כמקדש פגאני בתחילה, בסגנון הפנתיאון ברומא, באופן כללי המבנה העגול והכיפה הם אלמנט קלאסי של מקדשים רומאים פגאניים המוקדשים לעיקרון חובק כול שמאחורי עולם האלים. מכאן שייתכן שגם הרוטנדה בסופיה נבנתה בתחילה כמקדש פגאני, ואולי כמאוזוליאום בימי גלריוס, ורק אחר כך הפכה לכנסייה, ואכן היא נמצאת בלב מתחם ארכיאולוגי רומאי מרשים.

כך או כך, המקום שימש ככנסייה כבר מהמאה הרביעית לספירה והכיפה שלו כוסתה בציורי פרסקאות נוצריים שהשתמרו החל מהמאה העשירית. ניתן לראות שכבות שונות של ציורים, שהקדומה ביותר היא מתקופת הצאר סמואל ואולי אפילו מתקופת הצאר סימיון, שניהם מלכו בזמן האימפריה הבולגרית הראשונה, במילים אחרות, יש לנו על הכיפה דמות פנים אנושיות של מלאך, שריד נדיר של אמנות מתקופה עתיקה, שכמותו ניתן למצוא אולי רק בכנסיית סופיה באוכריד, מכיוון שלא שרדו ציורים רבים מזמן האימפריה הבולגרית הראשונה.

במאה ה-16 הכנסייה הפכה למסגד, אך חזרה לתפקידה המקורי עם העצמאות במאה ה-19. במאה ה-4 התקיים כינוס כנסייה חשוב בסרדיקה, אליו הגיעו יותר מ-170 בישופים. הכינוס דן בכפירה האריאנית[1] וכנראה שהתרחש בכנסייה זו.

כנסיית איה סופיה

זאת הכנסייה השנייה בעתיקות בסופיה, הוקמה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס במאה ה-6 לספירה, אף כי ייתכן שעל יסודות כנסייה עתיקה יותר. הוא בנה את איה סופיה באיסטנבול, ובמקביל לכך בנה כנסייה זו, שנקראה באותו שם. סופיה היא אלת החוכמה היוונית-רומית, אשר מתקשרת לאנרגיה נשית בוראת, שהיא התחתונה במעין מדרג אנרגיות קבלי-נוצרי, שהתקיים במאות הראשונות לספירה בהקשר לתנועות הגנוסטיות הנוצריות.

הקדמונים האמינו בעולמות של אנרגיות בינינו לבין האל, כשהחוכמה היא אחת החשובות שביניהם, מתווכת בין עולם האלוהות לבני האדם.

בנוסף על כך, ה”חוכמה” נחשבה ככלי להגיע לאלוהים. ישו היה מורה חוכמה והיא עברה דרכו, ולכן הוא נראה בכנסייה בדמות אדם צעיר יושב על גבי קשת, שהיא מעין “חוכמה”, ברית בין אלוהים לבין הארץ.

התפישה של “חוכמה” מופיעה בפלאטוניזם, וכן בפילוסופיה הסטואית הקדומה. בכנסייה המזרחית, האב והבן מזוהים עם סופיה, בעוד שבכנסייה המערבית החליף אותה הלוגוס. בפרשנות מיסטית של הכנסייה הרוסית, החוכמה נקראת “סופולוגיה”, והיא מזוהה עם מריה, אם האלוהים, ובמקומות נוספים – עם רוח הקודש.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מתפשטת בעיקר ברוסיה התפישה של סופיה כישות אלוהית נשית נוספת, המתגשמת לעתים בדמותה של מריה. הוגי דעות בולטים, כגון ולדימיר סולוביוב (Vladimir Solovyov) שעסק גם בקבלה, שכינה, בודהיזם וגנוסטיות, חוו חוויות אישיות של סופיה. סרגיי בולגאקוב (Sergei Bulgakov) ואחרים פיתחו את התפישה של ישות אלוהית נקבית, הפועלת בנוסף לשילוש הקדוש, והשפיעו על האינטליגנציה הבולגרית ועל מיסטיקנים כגון דנוב.

כנסייה איה סופיה נתנה את שמה לעיר, שעד למאה ה-16 נקראה סרדיקה. היא בנויה בתוך אזור קברים רומאי, ולאחרונה נחפרו היסודות שלה ונמצאו בהם קברים וחדרים עתיקים, כולל פרסקאות מהתקופה הרומית-ביזנטית. על רצפתה מוטיבים צמחיים ביזנטיים.

כנסיית סווטה נדלה – יום ראשון

זאת כנסייה מרשימה ויפה בלב סופיה, ובה ציורי קיר יפים וכיפה עגולה, בתוכה נמצא קברו של אחד המלכים הסרביים החשובים ביותר משושלת נמניאה, המלך מילוטין.[2]

במקום התקיימה כנסייה כבר מהמאה ה-10, אבל באמצע המאה ה-19 פירקו אותה ובנו במקומה בתכנון שאפתני את הכנסייה הנוכחית, ככנסייה הראשית של סופיה שנחנכה ב-1867. שיפוצים ותוספות נעשו ב-1898. ב-1925 היא נחרבה בפיגוע של הקומוניסטים, אך לאחר מכן שוקמה מחדש בצורה שבה היא נראית היום, כולל הכיפה המרשימה.

הציורים היפים בתוכה נעשו בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 והם מדגישים את דמותה וחשיבותה של מריה, וחורגים מהמוטיבים הקלאסיים של כנסייה אורתודוקסית נוצרית. בקיר הדרומי של הכנסייה ישנו ציור גדול של מריה כשהיא יושבת בראש שולחן התלמידים ומקבלת את רוח הקודש בצורת יונה, כמו ישו. על הקשתות ישנו מחזור ציורים של אירועים בחייו של ישו, ובקירות שמסביב ציורים הקשורים למוטיבים של לידה מחדש, כגון התחייה של לזרוס והטבילה בירדן. משני הצדדים של הכניסה קדושים גברים וקדושות נשיות.

השם נדליה משמעו “יום ראשון” וגם שם של קדושה – סווטה נדליה. כמו השבת ביהדות, היום הקדוש נתפש כאן כפרסוניפיקציה של השכינה, הקדושה.

כנסיית אלכסנדר נייבסקי

זאת הכנסייה הגדולה ביותר בסופיה ואחת הגדולות בעולם האורתודוקסי, המסוגלת להכיל 10,000 איש. גובהה של הכיפה 45 מטר, כמעט כמו בית המקדש בירושלים. קירותיה מעוטרים בציורים מרשימים. בבניין יש שימוש רב ומרשים בשיש מאיטליה, אבן אלבסטר, אוניקס ברזילאי, ועוד. היא נבנתה במשך שלושים שנה, מ-1882 ועד הסיום ב-1912. הציירים היו רוסים, אוסטרו-הונגרים ובולגרים. האדריכל התחלף באמצע, ושמוAlexander Pomerantsev, רוסי מפורסם שתכנן בניינים רבים בשלהי שלטון הצארים.

על הציירים העיקריים נמנו איוואן מרקביצ’קה (Ivan Mrkvička), צ’כי שגר בבולגריה והיה ממייסדי וראשי האקדמיה לאמנות ודמות מובילה בציור המודרני, שהצטיין בציור סצנות מחיי היום יום. אלכסנדר קיסליוב (Alexander Kiselyov), אחד מציירי הנוף הרוסים החשובים בסוף המאה ה-19, ואנטון מיטוב (Anton Mitov), אחד הציירים הבולגרים המובילים הראשונים ומראשי האקדמיה לאמנות.

רבים מהציורים בחלק התחתון של הקירות בצד המערבי של הכנסייה עוסקים בריפוי ותחייה, סצנות כמו התחייה של לזרוס, טליתא קומי, בית חסדא, ריפוי בן האלמנה ועוד. בצד הצפון-מערבי יש סצנות הקשורות ללימוד, ישו מלמד לפני מותו, אחרי מותו, במקדש בתור ילד בן 13, ועוד. בכל מקום ברחבי הכנסייה בתוך הציורים השונים, מופיעה מגילה שפעם מוחזקת בידי המלאך מיכאל בקיר המערבי, ופעם בידי ישו בקיר המזרחי. המגילה מסמלת את החשיבות של הידע והלימוד בדת הנוצרית.

על הכיפה הגבוהה בבניין כתובה תפילת אבינו שבשמיים, ובנוסף לכך, במקום ישו שליט העולם, מוטיב המופיע בדרך כלל בעיטורי כנסיות, יש תמונה של אלוהים האב שעל ברכו יושב הילד ישו. זאת תמונה שלא ראיתי כמותה בשום מקום אחר, והיא משחקת על המוטיב הנפוץ של ישו הילד יושב על ברכיה של מריה. המשמעות של התמונה לפי דעתי היא שאלוהים הוא האבא של כולנו, לא רק של ישו.

תמונה מעוררת תהיות נוספת נמצאת על הקיר הדרומי, שם רואים סצנה שמזכירה מאד את הסעודה האחרונה, ישו יושב בראש שולחן של אוכלים, לידו אדם עם כד מים (לפי הברית החדשה ישו אומר לתלמידים ללכת ברחובות ירושלים ולחפש אדם שנושא כד מים על ראשו, בכדי שבביתו יעשו את ליל הסדר (כד הוא סמל לטהרה)). אלא שהאנשים מסביב לשולחן הם חלקם נשים, או נראים כמו חיילים רומאים. ואכן זאת אינה הסעודה האחרונה, אלא תמונה של נס הפיכת המים ליין בחתונה בכפר כנא. הקישור בין הסעודה האחרונה לבין אירוע זה מסביר את מהות האוכריסטיה (טקס אכילת הלחם ושתיית היין הנוצרי), שהיא התמרת החולין במקודש, הפיכת הרגיל והיומיומי לאלוהי.

ומי האיש שעל שמו קרויה הכנסייה?

אלכסנדר נייבסקי היה גיבור רוסי בן המאה ה-13, שהציל את רוס מפלישה של אבירים טבטונים ומהמונגולים. הסיבה שבגללה הוקדשה הכנסייה החשובה והגדולה בבולגריה לגנרל רוסי היא הקורבנות הרוסיים במלחמה לשחרור בולגריה, ואכן, אלכסנדר נייבסקי נראה לבוש קסדה על מסך האיקונוסטזיס, משמאל למריה.

כנסיית סנט ניקולאי עושה הפלאים (הרוסית)

כנסייה קטנה ואין ספק שהציורית ביותר בסופיה, נמצאת ליד אלכסנדר נייבסקי ומזכירה את הכנסייה הרוסית במוסקבה ואת כנסיית מריה מגדלנה של הבצלים בירושלים. נבנתה על ידי אותו ארכיטקט וקושטה על ידי אותם ציירים שעסקו בבנייתה ועיטורה של כנסיית אלכסנדר נייבסקי הסמוכה, ובאותם זמנים, אלא שכנסייה זו נועדה להיות הכנסייה הפרטית של השגריר הרוסי לבולגריה והקהילה הרוסית שם.

בכנסייה קבור הבישוף הרוסי סרפים, שנחשב לקדוש. הוא חי ופעל בבולגריה משנות ה-20 ועד שנות החמישים, והעלה על כתב את עקרונות רוסיה המונרכית העתיקה מלפני הקומוניזם (מת בשנות ה-50).

כנסיית St. Sedmochislenitsi Church – האחים קיריל ומתודיוס

אחת הכנסיות היפות בסופיה, זה היה מסגד נטוש שהוקם על ידי האדריכל סינאן במאה ה-16 ונקרא המסגד השחור. האדריכל הבולגרי Yordan Milanov הפך אותו לכנסייה ובמקביל עבד גם על כנסיית אלכסנדר נייבסקי ובית הסינוד הקדוש. בפנים יש מחזורי ציורים יפה הקשור להיסטוריה הבולגרית, ומעליו מחזור ציורים יפה נוסף, המוקדש למריה ולמלאכים.

[1] אפשר להספיק את שני האתרים ביום מאומץ, או ביומיים, הכוללים הליכה רגלית בטבע המופלא בין ההרים וביקור באתרים נוספים בסביבה.
[2] ברבים מן המנזרים הגדולים יש חדרי הארחה בהם אפשר ללון, וזאת חוויה בפני עצמה.

[1] ישוע נקרא לכורסי שליד הכנרת בכדי לגרש שדים מאדם שנשלט על ידם, הוא הוציא את השדים מהאדם והכניסם לעדר חזירים שדהרו לכנרת וטבעו בה. החזירים מסמלים את התכונות של החזירות שבתוכנו, ישוע הצליח להוציא מאותו אדם את תכונות החזירות, וכך גם הקדושים, מוציאים מתוך עצמנו ומעצמם את חיות הפרא שבתוכם ובתוכנו, ושולטים על כן בחיות הטרף שבטבע.
[2] מאבות הכנסייה, ניסה להסביר את נפילתה של רומא בחיבור שנקרא “עיר האלוהים”.

[1] האריאניות Arianism (סוג של נצרות) היא זו שניצרה את השבטים הגרמניים במאה ה-4 לספירה, שחיו באותה תקופה בבלקן. אריאן האמין שהכרייסט נכנס לתוך ישו בזמן הטבילה, וכך גם הוא יכול להיכנס לתוכנו. הכרייסט זהה ללוגו, למילה.

[2] המלך הסרבי מילוטין שקבור בכנסייה בנה את מנזר גרניקה Gračanica Monastery ליד פרישטינה בקוסובו, וכנסייה נוספת בלב פריזרן בקוסובו.