מחוללי קדושה ברחבת הכותל המערבי

רבות נכתב על הכותל מבחינות היסטוריות, פוליטיות, דתיות, ובמקצת גם על האדריכלות של רחבת הכותל החדשה ותופעת הביקור בה. יש לשים לב שעם שחרור ירושלים והקמת רחבת הכותל נוספו לביקור בכותל משמעויות חדשות, הן לאומיות והן אישיות, ותופעת הביקור בו תפשה נופך פולקלוריסטי ואינדבידואלי, בנוסף לזה הדתי, בדומה במקצת להתפתחות העלייה לרגל לקברי צדיקים. יש הטוענים כי אין דומה העלייה לרגל לכותל לעלייה לרגל, או ביקור, בקברי צדיקים[1], אבל לפי הבנתי יש בה מרכיבים דומים של חיפוש אחר חווית הקדושה.

זאת ועוד, אנשים שונים, ולא רק יהודים, המבקרים בכותל מספרים על חוויות שהם עוברים[2] וניתן לומר שרחבת הכותל תפשה בדימיון העממי, היא מופיעה בתמונות רבות, באופן הרבה הרבה יותר נפוץ מאשר לדוגמה הכותל הקטן הסמוך (שאיש כמעט ואיננו מכיר). לביקור בכותל נוסף מימד אישי של בקשה, תחינה, והוא כרוך בתהליך בן כמה שלבים שהשיא שלו הוא ההתייצבות מול האבנים הגדולות ותחיבת פתק ברווחים שביניהם, אבנים שיש מי שאמר עליהם "אבנים עם לב אדם".

אלא שלא כל מי שמבקר בכותל חווה את אותה החוויה, הרבה תלוי במטען התרבותי שהאדם בא איתו, במבנה הנפשי שלו, במצבו באותו הזמן ובתהליך שהוא עובר. הנחת היסוד של המאמר הזה היא שיש קשר בין אדם למקום, המשפיע עלינו בהרבה רמות, המקום הוא מקור לזהות עצמית, ומפעיל בנו תחושות ורגשות. המפגש עם מקום משול למפגש עם אדם, והוא מזמן אינטראקציה, הקורית ברובה מתחת לפני השטח. אם יבקשו מאיתנו להעלות את הזכרונות הראשונים שלנו, או המשמעותיים, הרי שבדרך כלל הם נקשרים למקום (לעיתים לתחושה בגוף, וזה גם פיזי), כולם מכירים את תחושה של לחזור לנוף מוכר – הביתה ומגוון הרגשות והתחושות הקשור בזה (קוראים לזה affect). או את הכניסה לחדר "מסביר פנים" במלון, לעומת חדר ש"לא נראה לנו".

באותו האופן שבו מופעלות בנו תחושות ורגשות רגילים בקשר למקום, כך גם מופעל רגש הקדושה במקומות קדושים מסויימים שלצורך המאמר נקרא להם "כריזמטיים". הרבה אנשים טוענים שהם מרגישים את אלוהים בטבע, אבל לא כל מקום בטבע הוא אותו הדבר, יש מקומות שעושים לנו את זה ויש כאלו שלא, אין התחושה על הצוק בזמן הזריחה במדבר דומה לתחושה ברמת המדבר באמצע הצהריים.

ראשית דבר צריך להגדיר מה הן רגשות הקדושה, אותם רגשות גבוהים שקשורים להכרה שאתה חלק ממשהו גדול יותר, וכי הכוח העצום שאתה כלול בתוכו ידידותי. וכאן אנחנו יכולים להישען על הניסיון של רודולף אוטו לאפיין ולהגדיר את הרגש הנומינזי (של הקדושה). לפי תיאוריו יש מנעד רגשות שונים מהרגיל שמופיע במגע עם הקדושה ואלו הם (בתרגום חופשי): נבראות (היות חלק מהבריאה והשפלות שבאה עם זה), מסתורין נורא, הוד מלכות, איינות, הנמרץ, האחר לגמרי, המקסים, נורא הוד, הנשגב.

החוויה של הקדושה קשורה לסוג של רגש גבוה, שניתן לקרוא לו רגש דתי, המתואר במצבים של הארה, התאחדות עם האל, שבהם הכל נהיה אחד, שבהם הניגודים מתחברים, חלקים גבוהים ולא אישיים באדם באים לידי פעולה, התפיסה משתנה, ואיתה גם תודעת הזמן, המחשבה, ההרגשה ואפילו התחושה והמצב הפיזי משתנים, ניתן אולי לומר שגלים אחרים מופעילים במוח. הטענה של המאמר היא שיש מרכיבים במבנה והסידור של רחבת הכותל העוזרים לאותה חוויה להופיע בקרב מי שכשיר לקלוט אותה, וכי זה מושפע מהתהליך של הביקור במקום.

למה הכוונה למי שכשיר לכך? לא כל מי שמבקר במוזיאון ונחשף ליצירות אמנות נשגבות (כגון ציורים של ואן גוך או פסלים של רפאל) זוכה לחוויה אסתטית, בהנחה שהאמנות היא לא רק סובייקטיבית, אלא מהדהדת ארכיטיפים של תפישה הקיימים בנו, לכל אדם יש פוטנציאל להיות מושפע מהמונה ליזה באופן דומה, אבל זה תלוי ראשית דבר במבנה האישיות שלו, בכושר החישתי שלו, במטען התרבותי שלו ובניסיון וחינוך לתפיסת אמנות שהוא עבר במהלך חייו, ולמרות זאת יש דבר שנקרא יפה, והוא משפיע על כולם.

ומה הכוונה שזה מושפע מתהליך הביקור במקום? אתן דוגמא, מי שעומד על הצוק במדבר בזמן הזריחה זוכה לחוויה של טבע (שלעיתים היא חווית שיא) הרבה יותר עמוקה מאשר מי שנמצא באותו מקום בזמן הצהרים. השינוי של האור, הרכות והעידון של הצבעים, ההתגלות ההדרגתית של הנוף, ההופעה הפתאומית של השמש האדומה השונה מהרגיל, כל אלו עושים לנו את זה, ולא משנה מי אנחנו. כמובן שאם נהיה עסוקים בפלאפון שלנו ונשמע חדשות בקולי קולות נהיה מנותקים במידה רבה מהסביבה, לא משנה היכן נהיה, אבל באופן כללי החוויה האנושית היא אותה חוויה. מה שמעצים אותה הוא התבוננות בשתיקה בזמן הזריחה, עליה להר גבוה לפני כן בחשיכה במטרה לראות את הזריחה, כוונה, התמקדות מצד אחד, ופתיחות מהצד האחר. וכך גם לגבי ביקור במקומות קדושים. אם נבקר בכותל למשל בזמן הזריחה כשאין הרבה האנשים, הצבעים עדינים ורכים, המראות נגלים, ובמקביל לכך מתחילה התפילה (שחרית) יהיה לזה השפעה אחרת לגמרי, מאשר אם נבקר ברחבה החשופה הצרובה לשמש בזמן צהרים בימי הבר מצוות שבהם יש המוני אנשים ורעש רב שלא מאפשר תהליך פנימי אישי.

לאחר שאמרנו כל זאת ובהינתן התנאים האופטימליים לחוויה של הביקור, לפי טענתי יש בכותל, מחוללים של קדושה הנמצאים בתוך המערך של המתחם, במבנה, אמנות, סידור וקומפוזיציה שלו, העוזרים למי שפתוח לכך, שבא בזמן המתאים ולאחר התהליך המתאים, לחוות חוויה של קדושה, מחוללים אלו התגלו גם במקומות קדושים כריזמטיים אחרים, והם אלו שעוזרים להפוך את המקום לפופולרי בדימיון העממי, אלא שאנחנו נבדוק אותם בקונטקסט של ביקור יחידאי ולא מופרע במקום, ביקור שיש בו מספיק זמן, מרווח ורצון לעבור תהליך ולקבל השפעה, במקרה זה המקום כמו מכריח את עצמו עלינו וגורם להופעת חוויה שברובה היא לא צפויה.

אף על פי שמאפייני (מחוללי) הקדוּשה במקומות קדושים הם במידה מסוימת תלויי תרבות, הרי שביסודם הם אינם סובייקטיביים אלא אובייקטיבים, שכּן הם מבוססים על דרך התפיסה שלנו את המציאות בחלקים הגבוהים – הטרנספרסונליים – של האדם באשר הוא. אפשר להוכיח טענה זו בעזרת הפנומנולוגיה של מדעי הדתות, כפי שמפרט אליאדה בספרו תבניות בדת השוואתית,[3] אבל לא צריך להישען רק עליה, ואפשר להביא הוכחות לקיומם של המחוללים גם ממחקרי הפסיכולוגיה הסביבתית, הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית והפסיכולוגיה של הדת, ואפילו ביקורת האסתטיקה והאמנות.

היסטוריה של הכותל המערבי

מסורות ואגדות שונות נקשרות בכותל המערבי, למשל "מעולם לא זזה שכינה מכותלו המערבי של בית המקדש" (במדבר רבה, פרשה י"א, ב'), אולם רובן אנכרוניסטיות וקשורות לכותל המערבי של מבנה המקדש עצמו. התקדשות הכותל התפתחה בשלב מאוחר יחסית, החל בתקופה הממלוכית.^[4] תפילות היחיד החלו במאה השבע־ עשרה ותפילת רבים ראשונה התקיימה רק ב־1650.^[5] התפתחות הכותל כאתר דתי מרכזי קשורה להתפתחות הרובע היהודי במאה השש־עשרה, והיא קיבלה ממד של עומק וחשיבות יתר במאה העשרים, בד בבד עם התפתחות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בתקופה העות'מאנית היה זה אתר תפילה המזוהה עם קינות היהודים על החורבן, עם דמעות ועם תחינות – מכאן הכינוי כותל הדמעות – ואז גם התפתח המנהג של שטיחת בקשות באמצעות תחיבת פתק בין אבני הקיר.

ה"נס" של מלחמת ששת הימים והתמונות של חיילים ושל אנשי ציבור מתפללים בכותל הביאו לגל של נוסטלגיה משיחית. הדבר הוביל להריסת הבתים של שכונת המוגרבים ליד הכותל וליצירת הרחבה של היום. כך נוצר מרחב מובחן ומופרד מבתי הרובע היהודי והרובע המוסלמי הגובלים בו והתחזק מעמד הקדושה במקום.^[6] שחרור הכותל נתפס כשיאו של תהליך העצמאות, וחילונים רבים באו לבקר בו והנהיגו את תחיבת הפתקים בין אבניו, את התפילות ואת הדלקת הנרות. נוסף על כך התפתחו טקסי בר מצווה במקום ובתחילה גם חתונות.^[7] כיום זהו סמל פוליטי, דתי ולאומי, שמעורר השראה אמנותית,^[8] דתית ורוחנית. הוא מסמל את הכיסופים של היהודים לירושלים במשך שנות הגלות הארוכות, את הקינה על החורבן, את התקווה לבניית בית המקדש מחדש ואת כינון ימינו כקדם.

הפופולריות של הכותל גברה בשנים האחרונות והוא הפך במידה רבה סמל למקדש בירושלים. פינוי הבתים הצמודים אליו ויצירת הרחבה הגדולה לפניו יצרה חלל מקודש גדול דיו כדי להיות יוצא דופן, נפרד דיו כדי להבדיל בו בין קודש לחול (הבדיקות הביטחוניות בכניסה רק מסייעות לכך ויוצרות הבדלה בין הפנים אל החוץ). רחבת הכותל והבניינים הנשקפים אליה מהרובע היהודי מחיים את תפיסת הקדושה הקשורה למקום ושהתקיימה ביהדות לפני חורבן הבית.

אמנם לכותל חשיבות היסטורית ודתית והוא מייצג את בית המקדש ואת הכיסופים לגאולה, אבל יש בו משהו אחר שלא שמו לא אליו עד עכשיו, והוא זה שעזר להפוך אותו לכריזמטי בעשורים האחרונים. ברחבה שנבנתה למרגלותיו ובאופן סידור האתר, הוכנסו בבלי דעת ארבעת מחוללי קדוּשה עיקריים ואלו הם: יוצא דופן נשגב, דואליות מאחדת, מרכז מחבר, ומורכבות פרקטלית. מהותם והפעולה שלהם תודגם להלן דרך התיאור של הופעתם במתחם רחבת הכותל. אבל לפני שנתעמק בזאת, קצת היסטוריה של הכותל

מחולל הקדושה יוצא הדופן הנשגב בכותל המערבי

מחולל הקדושה יוצא הדופן יכול להתבטא במשהו פיזי יוצא דופן מבחינת גודל, נפח, גובה, הגורם לנו לשים לב אל הסביבה ולצאת בעקבות כך ממישור החוויה הרגיל והיומיומי. ברגע שאנחנו נתקלים במשהו יוצא דופן זה מביא לתשומת לב ומעצים את רגישות התפישה שלנו, מפעיל את החושים ובעקבות כך אנחנו מתחילים לתפוס את הסביבה אחרת מהרגיל, וזה מאפשר לתבניות של קדושה להיכנס פנימה במערך התפישתי שלנו, במידה והם מזהות תבניות קדושה דומות באתר הקדוש. יוצא דופן יכול להביא לפחד או הפתעה, ומצד שני לשמחה והתפעלות, התפעמות.

חלק חשוב בהשפעתו של הכותל על המבקרים בו, בכריזמה שלו וביכולתו להיות מחולל קדוּשה, נובע, לפי הבנתי, מגודלן יוצא הדופן של אבניו, וכן מגודלה הבלתי רגיל של הרחבה ומגובהו של הכותל עצמו למול המתפללים למרגלותיו. שיפועה של הרחבה כלפי הקיר והירידה לכיוונו מעצימים את פעולתו של מחולל קדושה זה. האדריכל יוסף שנברגר תכנן זאת בידיעה ברורה: "באמצעות הנמכת האזור הסמוך לכותל ביקש להגדיל את דמות הכותל ביחס לסביבה הקרובה".[9]

במסגרת יצירת המתחם הקדוש של רחבת הכותל הועמק השטח שיועד לתפילה בחלקו הפנימי ונחשפו שני נדבכים נוספים בקיר, כך שגובהו יגיע לתשעה־עשר מטרים. נוסף על חשיפת הנדבכים, ובכלל זה חשיפת אבנים גדולות ויוצאות דופן נוספות, הוקמה צמוד לכותל רחבה גדולה ויוצאת דופן המכילה לפחות שלושה מחוללי קדוּשה – דואליות מאחדת, מורכבות פרקטלית, ויוצא הדופן הנשגב. מחולל הקדושה של יוצא הדופן הנשגב בהקשר של גודל האבנים והקיר הוא היחיד שהודגש בשלב התכנון באופן מודע. והוא מהדהד את גודלו ואת גובהו יוצאי הדופן של בית המקדש.

גודלן יוצא הדופן של אבני הכותל הוא הדבר שבולט ביותר לעיני המבקרים במקום, זהו הדבר שהם זוכרים ושמים אליו לב, והוא אחד הגורמים העיקריים להתחברות עם הקדוּשה המתרחשת במקום בקרב חלק מהם (ולא רק יהודים). זו לא רק ההיסטוריה, אלפיים שנות גלות והחשיבות הדתית, לאומית והיסטורית של המקום. טענתי היא שחלק חשוב בכריזמה של הכותל נובע מגודלן יוצא הדופן של האבנים שבקיר. אילו היה זה קיר עם אבנים "רגילות", לא הייתה לכותל המערבי אותה ההשפעה. התכונה הזו מתחברת עם המסורת של תחיבת פתקים ברווחים שבין האבנים, של נגיעה בהן, של חסות בצילן, של האנשתן ("אבנים עם לב אדם"). זהו לא גודל סטטי, אלא גודל שמתייחסים אליו, שנוגעים בו, שמקיימים דיאלוג איתו, שמכוונים אליו (אל האבנים).

נאמר זאת שוב, חלק חשוב בהשפעתו של הכותל על המבקר בו הוא גובהו וגודל האבנים בו, המשדר עוצמה. השיפוע של הרחבה כלפי הקיר מציב את המבקר במקום בפני מעבר לתווך אחר, מעין דרך ללא מוצא, שמביאה לפנייה לרוחניות. במסגרת בניית הרחבה הועמק השטח שיועד לתפילה ונוצר מעין מתחם מקודש פנימי, המספק רמה גבוה יותר של הקדושה. חשיפת שני נדבכים נוספים נועדה להעצים את הרושם מגובהו של הקיר. דבר זה נעשה באופן מודע במטרה להוסיף על המרכיב יוצא הדופן של הקדושה.^[10]

לפי אליאדה, אבן יכולה להפוך להיירופאניה,[11] ובמקרה של הכותל הגודל יוצא הדופן של האבנים עוזר בכך, אבל זה לא רק גודל, האבנים מקבלות מימד של "נשגבות" בעקבות ההיסטוריה של המקום והקשר שלו לבית המקדש, וכך נוצר מחולל קדושה של יוצא דופן נשגב. אליאדה טוען שאבן מסמלת את הנצחי ולכן היא יכולה להתפרש כהופעה של כוח אלוהי (היירופאניה) ואילו רני מסביר שלא כל אבן היא היירופאניה: "וכך אבן, שהיא רק אבן, נהפכת על ידי הצופה לבעלת נוכחות אנרגטית ומכילה קדוּשה".[12] האבנים של הכותל התקדשו בצורה עמוקה ופופולרית, ובאופן שמשותף לכל הציבוריות היהודית, הטענה שלי היא שהכריזמה שלהם, ובעקבות כך היכולת של רחבת הכותל לעורר חוויה של קדושה, נובעת מגודלם הלא רגיל, זה מעורר את תשומת הלב ומרמז על קיומו של עולם אחר ובעל חוקיות שונה משלנו.

רחבת הכותל ירושלים — רחבת הכותל במבט מלמעלה

מחולל הקדושה דואליות מאחדת ברחבת הכותל המערבי

ברגע שאנחנו מתחלים לשים לב לסביבה באופן אחר, היא מקבלת תכונות אנושיות, ויש לה אפקט רגשי ואף פיזי עלינו. הסביבה מתמלאת חיים, אלא שאלו ברובם הגדול נסתרים. הסביבה מזמינה, מרמזת, מגלה, משדרת. היא הופכת להיות לדימוי למצבי רוח פנימיים, כמו השמש הזורחת המסמלת שמחה, או לחילופין העננים המתקדרים המסמלים מצב רוח רע. ומרגע זה יש לנו את הסביבה הפיזית, ואת משמעותה, פרשנותה הנפשית. במקרה של חווית קדושה הפרשנות היא נשגבת, של הנומינזי. התהליך הזה נעזר בהופעה של דואליות במקום הקדוש, זו יכולה להיות דואליות ניגודית, אבל צריך שתהיה בניגודיות פוטנציאל של חיבור, זאת יכולה להיות דואליות משלימה, או מכפילה, כל ההופעות השונות של הדואליות (כמו אופקי ואנכי, שמיים וארץ) מרמזות על הדואליות הקיימת בתוכנו בין הפיזי שקשור לעולם הרגיל, והנפשי הקשור לעולם המקודש והנצחי. ברגע שמחולל הקדושה של הדואליות המאחדת מתחיל לפעול ההרגשה היא שיש קשר בין כל הדברים ואנחנו והמקום הופעים להיות אחד.

אם נרחיב את ההתבוננות בכותל מרמת האבן הבודדת לרמת הקיר כולו, או יותר נכון לומר הקיר ביחס לרחבה שמובילה אליו, נגלה פעולת של מחולל קדושה נוסף במערך של רחבת הכותל והוא מחולל הקדושה דואליות מאחדת, המופיע בצורה של חיבור בין מישור אופקי ואנכי. זהו אחד הדברים הבולטים בכותל המערבי, והוא חלק מסוד קסמו. רחבת אבן אופקית רחבת ידיים המסתיימת בקיר אנכי רחב ידיים. מתכנני האתר (יוסף שנברגר ושלמה אהרונסון) דאגו להגביה באופן מלאכותי את הקיר – חפרו וחשפו שני נדבכים נוספים – מתוך רצון מודע להשפיע על המבקרים ברחבה הניצבים מולו.[13] הצעידה אל הקיר הגבוה והמרשים, שכרוכה בירידת מפלס, והעמידה לידו ומתחתיו מעוררת באדם את חוש הקדוּשה ומסייעת לו לעבור בין הממדים.

לפי הבנתי,הקיר עצמו – הכותל המערבי – נתפס באופן לא מודע על ידי המבקרים בו כשער למציאוּת אחרת, ולכן מפנים אליו בקשות, תחינות ותפילות. לפיכך, אלמלא פנו אל קיר, אזי לא הייתה לתפילה את אותה העוצמה, הסידור הפיזי של העמידה לפני תווך אחר מהרגיל, קיר עומד גבוה עם אבנים ענקיות, מעשיר ומעצים את החוויה, והכותל נתפש ככזה ממכיוון שהוא "חלק מבית המקדש". יש בו מפגש בין שני ווקטורים אופקי ואנכי וזה מסמל לנו את סופה של הדרך הפיזית וראשיתה של הדרך הרוחנית המושגת על ידי תפילה במקום. הדבר דומה במקצת לאופן פעולתן של דלתות הכזב בקברים המצריים העתיקים – דלתות חתומות המאפשרות מעבר של הרוח. במסורות אדריכלות מקודשת שונות הפתח הנסתר עוצמתי הרבה יותר מזה הגלוי, והדבר מתבטא בצורת החלון האטום או הנסתר (למשל, בכנסיות של ברלוצ'י בהר תבור ובהר האושר), או בהסתרת הקודש, שכּן הקיר הפיזי החתום מבטא פתח רוחני. תחיבת פתקים לתוכו ובהם בקשות פותחת אותו למעשה, וגודלו ועוצמתו מחדדים את חוש הקדוּשה בעומדים מולו. ניתן לומר שזהו גם ארכיטיפ בתת מודע שלנו של צוק סלע שעומדים מולו בטבע והוא לא מאפשר לעבור. מרגע זה והלאה האדם נתון בחסדי כוח עליון.

ויש בקיר שאליו מתפללים משהו נוסף: לפי הפילוסוף היווני הרקליטוס (Heraclitus, 500 לפני הספירה בקירוב), הטבע אוהב להסתיר, ואחד הדברים הנסתרים בו הוא פרופורציות כמו יחס הזהב, או בשמו האחר, הפרופורציה האלוהית.[14] אין להתפלא, אם כן, שבאופן מופלא מידותיו של הכותל המערבי הן לפי יחס הזהב; זהו היחס בין חלקו העליון, העות'מאני, של הקיר, המורכב מאבנים קטנות וגובהו חמישה מטרים, לעומת חלקו התחתון, ההרודיאני, המורכב מאבני ענק וגובהו שלושה־עשר מטרים בקירוב. המספרים חמש (שמונה) ושלוש־עשרה הם חלק מטור פיבונאצ'י (Fibonacci), הביטוי המתמטי של יחס הזהב.

שני יחסים פרופורציונליים מחוללים באדם השפעה, שכּן הם מעין תבניות בתפיסה האסתטית האנושית. האחד הוא יחס הזהב, שנתפס כדינמי ויפה,[15] והאחר הוא היחס שני שלישים ושליש, הנתפס כהרמוני. היחס בין גובהו של הכותל המערבי כולו, כמעט תשעה־עשר מטרים, ובין רוחבו, יותר מחמישים ושישה מטרים, הוא שני שלישים ושליש, יחס הרמוני, וכפי שהראנו קודם יש בו גם מופע דינמי (גם אם לא מודע) של יחס הזהב, יחסים נסתרים אלו תורמים לחיבור בין המישור האופקי לאנכי של רחבת הכותל, ועוזרים לעורר את חוויית הקדושה בקרב המבקרים במקום.

על פי הגיאומטריה האפלטונית, חיבור של שני יסודות דורש מתווך, והוא מצוי בגיאומטריה ובפרופורציות של יחס הזהב.[16] אש ואדמה, שתיהן מהותו של יסוד העולם, זקוקות ליחס הזהב שיחבר ביניהן. האש גורמת לאדמה לגדול ולהתפתח, אבל תוואי גדילתה הוא יחס הזהב. אש היא תנועה, אדמה היא יציבות, והפרופורציה של יחס הזהב היא המתווך ביניהן. כלומר, באופן תת־מודע, קיומה של פרופורציה זו בכותל המערבי מחבר בין הקיר האנכי לרחבה האופקית.

עם זאת, בדיקה עם חוקר האתר, ד"ר שמואל בהט, העלתה כי כנראה לא הייתה כוונה נסתרת בהגבהת הכותל בפרופורציות המסוימות הללו.[17] הרחבה הונמכה (ועל ידי כך הכותל הוגבה) מתוך רצון ליצור תחושת פליאה והיקסמות (רגש דתי). היא הונמכה גם מתוך מחשבה שבכך תיווצר ירידה לצורך עלייה, והירידה הפיזית תביא לשפלוּת שתתמוך בעלייה רוחנית.[18] כלומר, הייתה מחשבה מוּדעת לכך שהכותל המערבי ישמש מקום שבו אנשים יעברו בין המישורים, האופקי והאנכי. אבל לא הייתה התייחסות מודעת ליחס הזהב, ואם הוא הופיע, זהו כנראה "תכנון אלוהי".

להבנתי, הציר שסביבו בנוי האתר הוא הקיר הנישא. העיקרון המארגן של המקום הוא פעולת התפילה והתחינה מול קיר המסמל את בית המקדש. סביב זה בנוי הביקור באתר (הטמנת הפתק), ומכאן נובעת הרחבה והבניינים המתייחסים אליה. למעשה, המאנה של המקדש עברה אל הכותל כתווך להגעה אל הנומן. וכמו שבית המקדש היה המקום שבו תפילות נשמעו והתקבלו,[19] מקום חיבור בין האלוהים ועם ישראל, כך גם הכותל נתפס כתווך שדרכו התפילות תישמענה ותתקבלנה. הכותל הוא מעין מעבר מממד לממד, הוא קץ של תווך אחד וראשית של תווך אחר. הרחבה מסתיימת בקיר שאוסף אליו את הדמעות. זהו נס "יש אבנים – לבבות" (הרב צבי יהודה הכהן קוק, "מאחר כותלנו", 1939) המשתקף בשמו של הכותל – כותל הדמעות.

בנוסף לדואליות המאחדת יש בכותל גם דואליות מפרידה. לפי קונין, אנו בפתחה של פנומנולוגיה חדשה בהופעת הקדושה בישראל בכיוון של הדגשת הלאומיות היהודית וניגודה מול אומות העולם.^[20] דבר זה מופיע בניגוד שבין רחבת הכותל לכיפת הסלע ורחבת מסגדי הר הבית שמעליה.

מחולל הקדושה מרכז מחבר

מחולל הקדושה של מרכז מחבר קשור להבחנה של אליאדה שאדם מסדר את המקום שבו הוא נמצא בתבנית עולם (Imagio Mundi), ובמסגרת זו יש מרכז שסביבו העולם נבנה, שהוא נקודת הראשית וגם האחרית. מקום של בריאה המתחדשת כל הזמן, מרכז הפעילות האנושית. בתקופה הפרהיסטורית זה היה האש במערה, ועם המעבר לבתים זה היה העמוד בבקתה וכן הלאה. אליאדה קורא לאותה נקודת מרכז ציר עולם, והכוונה היא שזה המקום שדרכו המקודש מופיע בחולין, מתרחשת ההיירופאניה, ציר העולם מחבר בין מישורים, בין אם זה שאול, ארץ ושמיים, ובין אם זה המישור החולין והמקודש. מסיבה זו בחרתי להוסיף להגדרה של מרכז את המילה "מחבר". בכדי להדגיש שלא מדובר דווקא במרכז פיזי, אלא בנקודת חיבור למישור האחר.

אחת הדוגמאות הטובות לציר עולם הנמצא במקום קדוש, הנחשב למקום שבו נברא העולם ושבו הוא ממשיך ונברא מחדש באופן מתמשך, ועל ידי כך מחבר בין המישורים, הוא סלע השתייה בהר הבית שהיה לב המקדש היהודי וכיום הוא במרכז כיפת הסלע. הכותל הוא סמל למקדש, מצייג של המקדש, מחליף המקדש מבחינת המקום הקדוש היהודי החשוב ביותר שעולים אליו לרגל, כל מהותו היא שזהו המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש, שם הייתה אבן השתייה. יהודים בכל העולם מתפללים לכיוון ירושלים מכיוון ששם היה בית המקדש שנבנה כתווך בין עם ישראל לאלוהים. מסיבה זו יהודים באירופה התפללו כלפי מזרח, בעוד שבעיראק ואיראן כלפי מערב, בתימן כלפי צפון, ובגליל כלפי דרום. יחד עם זאת האוריינטציה העיקרית בבתי כנסת ברחבי העולם היא כלפי מזרח, וזאת האוריינצטיה שיש בכותל. אלא ששם היא חזק במיוחד, וזה בגלל העובדה והידיעה שאבן השתייה נמצאת רק כמה עשרות מטרים מזרחה משם, ובמקרה הכי רחוק, מכיוון שלא יודעים בדיוק את מקומה, אולי מאה וחמישים מטר משם.

רחבת הכותל כיום בנויה בצורה מדורגת, דבר בתוך דבר בתוך דבר (ראו בהמשך) כשקיר הכותל עצמו הוא המרכז המחבר, האבנים והפתקים שתוחבים ביניהם. המהות העמוקה ביותר של הפולחן בכותל היא תיקון חצות הנערך על ידי המקובלים של ישיבת בית אל והמהווה מעין בריאה מחודשת, עונה בכך על הפנומנולוגיה והתכונות של ציר עולם. הווקטור האנכי של הקיר מחבר בין מישורים של שמיים וארץ, והפתח אל חללים תת קרקעיים סמוכים בצד התפילה של הגברים מצרף לציר עולם את מרכיב השאול, החלקים שמתחת לאדמה. החפירות הארכיאולוגיות הסמוכות והחשיבות ההיסטורית של המקום מחברים בין הזמנים, והשחרור הפלאי של המקום במלחמת ששת הימים ותקומת ישראל שנקשרת לכך הם מעין בריאה מחודשת של העם היהודי במולדתו החדשה.

נגה קולינס־קריינר מאפיינת את הכותל כאתר רשמי וכמרכז שבו מקיימים תפילות, נדרים והטמנת פתקים. הטקסים מנוהלים בצורה פורמלית, גברים בנפרד מנשים, לבוש צנוע וכיסוי ראש נדרשים.^[21] לדבריה, בניגוד לאתרים עממיים של עלייה לרגל אין בכותל פעילות פולקלוריסטית הקשורה לאכילה, לשתייה, למוזיקה או לשמחה. אין חלוקת דברי מתיקה ואין הדלקת נרות או לפידים. ברחבת הכותל ובקרבתו אין פעילות מסחר, דוכנים, רוכלים, קבצנים, נותני ברכות או מבקשי בקשות. ולכן האתר לא עונה על ההגדרה 'אי שם' של טרנר ואחרים, אלא הוא נמצא במרכז מבחינה תרבותית, פוליטית, גיאוגרפית וחברתית.^[22]

המרכז שקולינס-קריינר מתייחסת אליו הוא במישור הסמלי, מבחינה פיזית מחולל הקדושה של מרכז מחבר הוא הקיר עצמו לכל רוחבו. המרכז מורכב מאינספור מרכזים שהם נקודות שונות לאורך הקיר שכלפיהם מתפללים. האבנים הופכים להיות להיירופאניה וזה מתבטא בכך שנוגעים בהם, נשענים עליהם, פונים אליהם, ואף מנשקים אותם.

מחולל קדושה מורכבות פרקטלית ברחבת הכותל המערבי

מרגע שיש חיבור בין המישורים, והאבן במקרה של הכותל הופכת ליותר מאבן, יש תפיסה חדשה גם של הסביבה כולה, המציאות משתנה מכיוון שהעיניים שאנו רואים דרכם משתנות, וזה מביא בעקבותיו לסידור (בריאה) מחדש של העולם שסביב, וכאן נכנס תפקידו של מחולל הקדושה מורכבות פרקטלית, הוא מכוון אותנו לבנות את תמונת העולם החדשה שלנו (Imagio Mundi) לפי ארכיטיפים של קדושה הקיימים בתוכנו, לדוגמא אוריינטציה מרובעת שמתייחסת לארבעה כיוונים, או החלוקה לשלושה חלקים אחד בתוך השני. האוריינטציה המרובעת קשורה לתפיסה המרחבית שלנו המחלקת את העולם לקדימה, אחורה, ימינה ושמאלה, והחלוקה המשולשת לתפישה הקוגניטיבית שלנו שעובדת דרך מודע, חצי מודע ותת מודע. אלו תבניות תפישתיות שמהדהדות סידורים קוסמיים בעולם שמחוצה לנו, למשל המשולש מהדהד את היחס שבין השמש, כדור הארץ והירח, שלושה המימדים וכן הלאה, המרובע מהדהד את האוריינצטיה לכיוונים הקרדינלים, את ארבעה המצבים של החומר (מוצק, נוזל, גז ואש), וכן הלאה. יונג עמד על התפקיד של ארכיטיפ אלו בתפיסה שלנו[23].

כך או כך, העולם החדש שאנו יוצרים בהתייחסות שלנו של המציאות מורכב מכמה חלקים שיש ביניהם הבדלות ודירוג, ולכן תכונת מחולל הקדושה שעוזרת לנו ליצור עולם זה היא מורכבות פרקטלית. תפיסת הקדוּשה ביהדות גורסת דבר בתוך דבר בתוך דבר (משנה, כלים א, ו-ט). ישנן עשר דרגות של קדוּשה מגבולות ארץ־ישראל ועד לקודש הקודשים של בית המקדש. דבר זה משתקף כיום במבנה העיר ירושלים ובתפקידה של רחבת הכותל. כדי להגיע לרחבה יש להגיע תחילה אל ירושלים, להיכנס אל העיר העתיקה דרך אחד השערים, ללכת בסמטאות עד למקום הבידוק הביטחוני שלפני הרחבה, ולעבור על פני הרחבה בדרך אל אזור התפילה, ואל הכותל עצמו. בדרך זו, ולעיתים מסיבות פרוזאיות לחלוטין (למשל, ביטחוניות), נוצר מעין מדרג של קדוּשה בן כמה שלבים, מהם שלושה עיקריים: העיר, העיר העתיקה והמקום הקדוש. מדרג זה קיים גם בכנסיית הקבר ובכיפת הסלע. קודם כול, החול – העיר מסביב לעיר העתיקה; לאחר מכן הקדוּשה – כל מה שבין החומות; ולבסוף קודש הקודשים – הכותל המערבי ליהודים, כנסיית הקבר לנוצרים וחראם א־שריף למוסלמים. שלוש הוא מספר טיפולוגי והוא מופיע במקומות קדושים רבים. אדם המבקר כיום בירושלים עובר דרך שלושה מעגלי הגעה לקדוּשה, והחלוקה הזו מתחזקת בעקבות הדגשת הסף מסביב לחומות העיר העתיקה (המוקפות גנים) ובכניסה לרחבת הכותל (הבידוק הביטחוני). מדרג זה תורם לכריזמטיות של המקומות הקדושים ומחולל קדוּשה.

לפיכך, אילולא הייתה הבדלה בין העיר החדשה לעיר העתיקה בצורה של גנים וטיילת, והמבנים של העיר החדשה היו מגיעים עד החומה, ואילולא היו שערים מונומנטליים בכניסה לעיר העתיקה, אילולא הדרך בסמטאות כדי להגיע אל הכותל בתוך אווירה שונה מהרגיל ואילולא נדרש בידוק ביטחוני אישי בכניסה לרחבת הכותל, חוויית הביקור בה הייתה שונה לחלוטין.

ההבדלות בין החלקים השונים הם החשובות, ויש להם תכונה בררנית ודינמית, לא תמיד הם נוצרו באופן מודע, אבל יש כאלו שהוכנסו לאתרים הקדושים במכוון. דוגמא לכך נמצא בגבול המפריד בין קודש לחול הנמצא בתוך ברחבת הכותל. מתכנן הרחבה יוסף שנברגר ראה ברחבה התחתונה בית כנסת וברחבה העליונה חצר בית כנסת, ובכל המתחם כולו – מקום קדוש, אבל עם מדרג של קדושה כפי שהיה קיים בבית המקדש. בימים שיש קהל רב כמו בחגים, מתפללים גם ברחבה העליונה. בשאר הימים רחבה זו היא מקום פתוח לכולם ללא תנאים, מקום שנערכים בו גם טקסים לאומיים ממלכתיים (למשל, השבעת הטירונים בצה"ל או עצרת הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה), ואילו הרחבה התחתונה היא מקום קדוּשה ותפילה. ואולם, כשם שחצר המקדש "הייתה חלק בלתי נפרד של המקום הקדוש, שבה נערכו אחדים מהטקסים העיקריים, בין שדתיים ובין שחברתיים, כך שימשה גם חצר בית הכנסת השלמה לבניין עצמו",[24] וכך הרחבה העליונה של הכותל היא השלמה לרחבה התחתונה, והממד החברתי, הלאומי והדתי, הופך לאחד עם הממד הדתי רוחני בעזרת מחולל הקדושה של המורכבות הפרקטלית הקיימת במקום, שהופך אותו לדמוי עולם, וכך, הבדלה ומדרג בתוך מורכבות פרקטלית הופכים את המקום לכריזמטי, מקום שהוא כמו אורגניזם אחד שיש יחסי גומלין בין חלקיו.

כשמגיעים לרחבת הכותל, כאילו נכנסים לעולם נפרד שבו חלקים מספר המתייחסים זה לזה: מקום התפילה עצמו הוא מעין בית כנסת המחולק לעזרת נשים ולעזרת גברים, בצורה היוצרת גיאומטריה וסדר; לפניו משתרעת רחבה גדולה עממית ובצידה ברזייה ושירותים; לידו מתפתלות מנהרות הכותל, שהן נסתרות מהעין; הרחבה כולה מתייחסת לישיבות ולבנייני הרובע היהודי מצד אחד, ולכיפת הסלע שמעליו מהצד האחר. לידה מתנהלות חפירות ארכיאולוגיות גלויות המחברות את הכאן והעכשיו לימי העבר, ויש במקום התגודדויות שונות של אנשים ולעיתים גם מבנים זמניים.

כדי להגיע למקום הקדושה עצמה (הכותל) יש שטח שצריך לעבור, מעין מסע גיבור[25] (השתנות) מהכניסה אל כותל התפילה, כשבדרך עוברים מעין סף נוסף ומשנים את הלבוש – הגברים חובשים כיפה ורבות מן הנשים עוטות צעיף; הירידה אל מקום התפילה, הדרישה להיות בשקט וההגעה אל הקיר עם האבנים הלא־רגילות ועם פתקים תחובים ביניהן, כל אלו משנים את מצבו של המבקר במקום, ולא רק בגלל אלפיים שנות גלות, אלא בין השאר בזכות המערך והמורכבות של המקום ומחוללי הקדוּשה שבו.

המורכבות הפרקטלית מופיעה ברחבת הכותל בעצם חלוקתה לשתי רמות של קדוּשה, חלוקה שנעשתה בכוונת מכוון. שמואל בהט מספר כי זרח ורהפטיג, שר הדתות בעת תכנון הרחבה, הצדיק את הרעיון ליצור מפלסים שונים ליד הכותל באומרו: "כדי שההמון יוכל לגשת בחרדת קודש, גם בקודש צריכה להיות הכנה… צריכות להיות דרגות".[26] המתכנן, האדריכל יוסף שנברגר, ראה כאמור בחלק הקרוב לקיר מעין בית כנסת, וברחבה שממערב לו – חצר בית כנסת. ההבדלה בין שני האזורים מודגשת על ידי יצירת מפלסי גובה וגדר ברזל אמנותית. החצר משמשת גם כמחיצה בין הרחוב ובית הכנסת, והיא בבחינת מבוא, הכנה, לפני בואו של המתפלל אל הקודש פנימה. וכך הוא אומר: "הכנה זו כוללת את הכנת הגוף: הסרת האבק, התקנת הלבוש ומקום לנטילת ידיים לפני התפילה, והכנת הגוף מביאה גם לידי הכנת הנפש".[27]

לפיכך, ההפרדה בין שתי רמות הקדוּשה בכותל, ובין הכותל לסביבתו, המורכבות של אתר, הגודל שלו והחלקים השונים שקיימים בו, מפעילים מחולל קדוּשה של מורכבות פרקטלית, המסתייע במידותיהם של הכותל והרחבה (ראו לעיל, בפרק על מחולל הקדוּשה של יוצא הדופן הנשגב). הפרקטל בהֶקשר זה הוא הַקשר לבית המקדש, שבו היו כמה דרגות של קדוּשה: עֲזָרָה, אולם, היכל וקודש קודשים וכמה חלקים והוא סימל במידה רבה את גוף האדם (קודש הקודשים זה הראש, האולם זה הגוף, והעמודים בועז ויכין בחצר הם הרגליים) והעולם. ובהקשר של בית המקדש, כדאי לציין את הדבר המופלא הבא: במידות של הרחבה יש שיקוף מדויק של מידות העזרה, רוחבה של העזרה היה 62 מטר, שזה פחות או יותר אורך הקיר (זה היה נתון שאי אפשר היה לשנות) ואורכה של העזרה היה 85 מטר, האורך של הרחבה התחתונה והעליונה של הכותל ביחד הוא 85 מטר בדיוק של סנטימטרים, והשאלה שלי האם ייתכן שזה לא במקרה?

לסיכום:

עם הקמתה של רחבת הכותל נוצרה בה פנומנולוגיה חדשה של קדושה, המתבטאת בכך שהכותל נהיה פופולרי מאד בקרב חלקים גדולים מהציבוריות היהודית, מושא תפילות ומקום עלייה לרגל. סביב הכותל התפתחו פולקלור ומנהגים שלא היו בו בימים עברו, והם מקבלים השראה באופן תת מודע ממחוללי הקדושה הקיימים במקום. המערך הנוכחי של המקום הקדוש תומך בהתרחשותה של חווית קדושה, חוויה דתית מיסטית, במסגרת של ביקור יחידאי ולא מופרע במקום. ישנם חוויות קדושה אחרות הנקשרות לכותל שקשורות לתפילה בציבור, טקסים בציבור, וחוויית קדושה שנעזרת בדינמיקה קבוצתית, אבל זה לא הנושא של מאמר זה.

ביבליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

אריאל, ישראל, בית המקדש בירושלים, ירושלים: מגיד, 2005.

בהט, דן, "לתולדות התקדשותו של הכותל המערבי", בתוך: אלי שילר וגבריאל ברקאי, הכותל המערבי, ירושלים: אריאל (תשס"ז), עמ' 40-33.

בהט, שמואל, "'להבדיל בין קודש לחול': עיצובה של רחבת הכותל המערבי אחרי מלחמת ששת הימים ומשמעויותיו", קתדרה 174 (תש"ף), עמ' 181-155.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

בר, דורון, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1968-1948, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס"ז.

ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

יונג, קרל גוסטב, פסיכולוגיה ודת, תל־אביב: רסלינג, 2005

ליביו, מריו, חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא, תרגם: עמנואל לוטם, תל־אביב: א. ניר, תשס"ג.

קולינס־קריינר, נגה, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, דוח סופי מוגש למשרד התיירות, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2006.

Eliade, Mircea, The Sacred and The Profane: The Nature of Religion, tr. Willard R. Trask, New York: Harcourt, 1959.

Rennie, Bryan S., Reconstructing Eliade: Making Sense of Religion, Albany, NY: State University of New York Press, 1996.

הערות

[1] קולינס־קריינר, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, עמ' 33

[2] ראו למשל חוות דעת לגבי הכותל המערבי בTripadvisor

[3] מירצ'ה אליאדה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003, עמ' 17-15.

[4] האזכור הראשון הוא מהמאה החמש־עשרה, לפי מאמרו של דן בהט, "לתולדות התקדשותו של הכותל המערבי", בתוך: אלי שילר וגבריאל ברקאי, הכותל המערבי, ירושלים: אריאל (תשס"ז), עמ' 34.

[5] לפני כן זה לא היה אפשרי כי ככל הנראה המקום היה מלא במבנים.

[6] שם, עמ' 206.

[7] שם, עמ' 210.

[8] בגלריות שברובע היהודי ניתן למצוא ציורים רבים של הכותל.

[9] בהט, "להבדיל בין קודש לחול", עמ' 161.

[10] דורון בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1968-1948, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס"ז, עמ' 214.

[11] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 137.

[12] Rennie, “Mircea Eliade and the Perception of the Sacred in the Profane”, p. 76

[13] בהט, "להבדיל בין קודש לחול", עמ' 161.

[14] https://www.textologia.net/?p=5875

[15] מריו ליביו, חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא, תרגם: עמנואל לוטם, תל־אביב: א. ניר, תשס"ג, עמ' 193-189.

[16] שם, עמ' 83. רואים זאת ביחס שבין הפאונים האפלטוניים.