מסעי הצלב מבט רוחני

רבים רואים במסעי הצלב מסע של שוד והרג, ובמידה מסוימת הם אכן היו כאלו, אחרים רואים בהם תנועה חברתית, פוליטית, ואף דתית במובן הרגיל של המילה (שייכות לדת זו או אחרת), אך בכל אלו אין בכדי להסביר כיצד התעוררה פתאום תנועה אדירה של בני אדם שעזבו את כל מה שהיה להם, ופנו אל הלא ידוע, מתוך אידיאל.
להלן כמה רשימות לגבי מסעות אלו: הם מבוססים על ספר שנקרא ה"צלב נהיה חרב" של פרד רייט. וכן על ספר ירושלים – התקופה הצלבנית.

אימפריה נוצרית

הרעיון של אימפריה נוצרית כלל עולמית מתחיל בתקופתו של קרל הגדול (768-814), הוא הוכתר על ידי האפיפיור כמחדש הקיסרות הרומית וכקיסר בשנת 800 ושלט על חלק גדול מאירופה, כולל גרמניה, צפון איטליה, שוויץ, צרפת, ועוד.
בניגוד למלכים המרווינגים ששלטו לפניו, שראו את הכול כרכוש שלהם וכשייך להם, לקרל הגדול הייתה מוסריות ותפישה של שלטון צדק נוצרי, הוא ראה את עצמו כמשרת העניין הנוצרי ציבורי, יוצא מתוך נקודת מוצא שהעולם איבד את תרבותו ויעודו, תשוקתו הייתה לנסות ולתקן מצב עניינים זה ולהחזיר את התהילה הקודמת ושלטון הצדק של רומא הנוצרית, הוא רצה שהאימפריה תהיה טובה לתושבים ולאלוהים.

קרל הגדול קידם את אידיאל החזרת הלימוד ותחיית התרבות, הוא הקיף עצמו באנשים מלומדים, הקים בית ספר בחצרו. הביא מלומדים מכל אירופה. וראה את עצמו כרומא הנוצרית החדשה וכדויד היוצר אימפריה נוצרית מפוארת. מי שהמשיך אותו בדרכו אחריו היה בנו – לואי הצדיק.
בזמנו של קרל הגדול נשלחו כמה צבאות לוחמים מאירופה להילחם במוסלמים בספרד, באחת המשלחות הללו השתתף לוחם אגדי בשם רולנד, שנחשב לאביר המושלם, לאחר שהמשלחת חזרה מספרד הם הותקפו במארב בפירנאים, והחלק האחורי של הטור, כולל רולנד, הושמד. הנפילה של רולנד הונצחה בשירי טרובדורים, וחוברו סביבה מחרוזות של שירים.
מסיפורים ושירים אלו שנרקמו סביב האבירים הקרובים לקרל, התפתח אידיאל האבירות. השיר של רולנד היה מוכר יותר לצלבנים מאשר התנ"ך. סיפורים נוספים מאותו ז'אנר היו השירים של גואילם הידועים בשם אליסנס, המספרים סיפור הקרבות עם המוסלמים שמוצגים באור שלילי, כנוכלים, פחדנים ובוגדים.

כור המצרף

בעולם המחשבה הנוצרי בימי הביניים תפש מקום עיקרי הפחד מפני כור המצרף המחכה לבני האדם לאחר המוות. המחשבה הייתה שלאחר המוות כל האנשים עוברים למקום ביניים, בין גן עדן לגיהינום, שם מטהרים אותם מחטאיהם בעזרת ייסורים נוראים, מכיוון שאין איש שלא חטא, נגזר על כולנו לעבור בכור המצרף הזה, ההבדל היחידי הוא באורך הזמן שעלינו לשהות בו. הכנסייה ניצלה את הפחד הזה והציעה לאנשים קיצור זמן שהייה במצרף בתמורה לתרומות, או לחסדים אחרים.

גורם דומיננטי נוסף בעולם ימי הביניים היה פולחן השרידים המקודשים. בכל המזבחות בכנסיות שמו שרידי קדושים, שהאנשים הפשוטים ייחסו להם כוחות פלאיים, עד כדי קיצור הזמן במצרף. הנוצרים קידשו גופות של קדושים, בגדים שלהם, שערות, חפצים, את חלקי הצלב האמיתיים, את מטפחת וורוניקה, כתר הקוצים. המסמרים וכל מה שקשור לצלב, חנית הגורל, ועוד..

חנית הגורל

זאת החנית שבעזרתה דקר החייל לונגיוס את צדו של ישוע על הצלב, האגדה אומרת שמחזיק החנית, אם יפתור את המסתורין שלה, יחזיק בידיו את גורלו של העולם כולו. החנית הייתה רכושם של כמה קיסרים רומאים. היא הייתה בידיו של קונסטנטינוס כשניצח בקרב על גשר מילויאן. היא הייתה בידיו של קרל הגדול כשהקים את האימפריה שלו. האגדה גם אמרה שאם החנית נופלת מידיו של השליט, בא אסון בעקבות זה. גם קרל וגם קונסטנטין הפילו את החנית לפני מותם.

בזמן מסעי הצלב הייתה בקונסטנטינופול חנית שנחשבה לחנית הגורל, אולם רצה הגורל והחנית ה"אמיתית" התגלתה באנטיוכיה, בזמן המצור והקרב המכריע נגד המוסלמים, בעזרת חזיונות של אדם בשם פיטר ברטולומו.

פיטר ברטולומו

הוא היה איכר פרובינציאלי בצבאו של אחד האבירים שהחל לחזות חזיונות. בחזיון הראשון שקרה בזמן רעידת אדמה, הגיעו אליו ישוע וסנט אנדרו ונאמר לו לגשת לבישוף אדהמר ולנזוף בו על שהפסיק להטיף, וכן לריימונד מסנט ג'יל (מנהיג מסע הצלב) ולספר לו על החנית. פיטר לא רצה לעשות זאת מכיוון שפחד שיבולע לו מהיותו איכר פשוט. הוא המשיך בעיסוקיו הרגילים והלך בשליחות לאדסה, שם נגלה לו חזיון שני, שם הוא ננזף על שלא עשה את הנאמר לו, ועיניו חלו עקב כך. סנט אנדרו המשיך לגלות לו שלצלבנים יש הגנה מיוחדת מאלוהים, ושהמלאכים והקדושים שואפים ללבוש גוף פיזי ולהשתתף בקרבות. סנט אנדרו היה צריך להתגלות לפיטר עוד שלוש פעמים עד שהוא יואיל בטובו לגשת אל הרוזן ריימונד סנט ג'יל. הוא ניגש לאוהלו ודרש לראות אותו, סיפר לו על חזיונותיו ועל כך שהוא צריך למצוא את החנית הקבורה בכנסיה של סנט פיטר באנטיוכיה.

כמה ימים אחר כך שתיים עשרה אנשים ניגשו לכנסיה והחלו לחפור, מהבוקר עד הערב, בערב החל פיטר לחפור, ביקש מהאחים להתפלל, ולבסוף מצא בעצמו את החנית. השמחה התפשטה במהירות בכל העיר. החנית נהפכה לקמע של הצלבנים וסמל לסמכות של ריימונד מסנט ג'יל, שהפך את פיטר ברטולומו לחוזה החזיונות הפרטי שלו ויועצו הקרוב.
לא כולם הסכימו עם החזיונות של פיטר ברטולומו, יריביו של ריימונד לשלטון טענו שכל מעשה החנית הוא רמייה. אך האנשים הפשוטים האמינו בה והיא נתנה להם אמונה וכוח. הם הוליכו אותה בתהלוכות עם שירים ותלבושות.

בתוך המחנה הנוצרי היו שני זרמים עיקריים: האנשים מפרובנס – דרום צרפת שנטו למיסטיקה, לחזיונות. והאנשים מצפון צרפת – הנורמנים שהיו יותר ארציים והגיוניים.
פיטר ברטולומו המשיך להדריך את ריימונד, הוא גרם לו, לאחר כיבוש ירושלים, ללכת ולטבול בירדן, ויעץ לו להעביר את החנית לדרום צרפת ולבנות לו כנסיה מיוחדת במונטגוי.

באנטיוכיה הצלבנים היו נצורים על ידי צבא גדול מהם בפיקודו של קרבוגה. לאחר צום של כמה ימים, בו ניתנו מנות כפולות לסוסים, יצאו הצלבנים מהעיר ונפלו על אויביהם בכוח אדיר, מונהגים על ידי החנית, וזכו לניצחון גדול. בקרב זה היו דיווחים רבים על התערבות אלוהית. הבישוף אדהמר שפיקד על הקרב, מת זמן קצר לאחר מכן.

בדרך לירושלים הייתה לפיטר ברטולומו חזיון נוסף, ישוע הופיע לפניו ולפתע השתנה, בגדיו היו סגולים עם רצועות של ירוק, אדום ולבן. ישוע אמר לפיטר איך עליו לסדר את הצבא, ושעליו להעניש בוגדים ולעשות סדר בצבא, כולל להחרים שופטים שחטאו. למשתתפי המסע היה קשה לקבל הפעם את החיזיון של פיטר, שמשמעותו הייתה שהוא יהיה לראש שלהם, עם סמכות דתית עליונה. הם החלו להקניט את חזיונותיו ולפקפק בהם.
בתגובה הציע פיטר להעמיד את עצמו במבחן האולטימטיבי שיוכיח את נכונות חזיונותיו: הוא יעבור בתוך חומת אש באורך שלוש עשרה מטר ויצא ממנה בחיים. "לא רק שאני רוצה, אלא שאני מתחנן לפניכם להדליק את האש… עם החנית של האדון בידי, אם זאת באמת החנית של האדון, אצא מהאש ללא כוויה, אך אם זאת חנית מזויפת, אישרף בלהבות."

פיטר קיבל את שרצה, בדרך לירושלים המבחן נערך: פיטר הגיע למבחן לאחר צום ותפילות ארבעה ימים, לבוש בגד כותנה פשוט ובידיו החנית עטופה בבד. הוא נכנס לתוך מסדרון אש בגובה שני מטר, נעצר באמצע הדרך, שם לטענתו פגש את ישוע, ויצא מהצד השני. על בגדיו לא נראו סימן שריפה, אך על פניו וחלקי גופו החשופים האחרים היו מספר כוויות, לפי דברי פיטר: עונש על חוסר ההגבה הקודם שלו לחזיונות הראשונים. כשיצא מתוך האש הרים את ידיו וקרא: "אלוהים עזור לנו".
הקהל נכנס להיסטריה. כאיש אחד רצו כולם למטה לנגוע באיש הקדוש ולתלוש חלקים מבגדיו, שישמשו כחפצים מקודשים, בהתנפלות הזאת נפצע פיטר פצעים חמורים ואף שבר את רגליו. ומפצעים אלו הוא מת כעבור שבועיים. יש כאלו שטענו שבזמן המעבר שלו באש ליוותה אותו ציפור מלמעלה, ויש גם שטענו שהוא מת למעשה מהכוויות. רוב האנשים ראו בהצלחת פיטר במבחן אות לנכונות הטענות בדבר חנית הגורל.

החנית נלקחה על ידי איש הדת של ריימונד לקרב של אשקלון, לאחר מכן היא נלקחה לקונסטנטינופול, ונעלמה במפלה באסיה הקטנה ב1110. מאז ישנם אגדות שונות על הופעתה מחדש.

הצלב האמיתי

השריד הקדוש החשוב ביותר בנמצא היה הצלב האמיתי. הוא היה בכנסיית הקבר, והוחבא בזמן השלטון המוסלמי. המציאה של הצלב התרחשה עם בחירתו של הפטריארך החדש של ירושלים. התגלה וויכוח בין האצילים, כשהרוב רוצים בארנולף כפטריארך, ואילו ריימונד מסנט ג'יל טוען שהוא צריך להיות הפטריארך מכיוון שבידיו חנית הגורל. למזלו הטוב של הפטריארך החדש, הוא מצא מייד את הצלב האמיתי. מוחבא בתוך קיר של אחת הקפלות בגן הכנסייה. הצלב האמיתי הולבש בלבוש זהב ויהלומים, והוצג על עמוד כהשראה לצלבנים כשהם יצאו לקרב. הוא יצא גם לקרב קרני חיטים שם אבד ונראה לאחרונה מוצג לראווה ברחובות דמשק על ידי המוסלמים המנצחים.

כשהממשלה לא הייתה קיימת, השרידים הקדושים, שהיו סוכנים של כוח רוחני, מילאו תפקיד חשוב בחיי הציבור. החוסר במשאבים אנושיים מולא על ידי כוחם של הקדושים, הם היו מקור הכוח במלחמה כנגד הרוע, ומילאו חורים במבנה הצדק האנושי.

הקיסר האחרון

לאחר שנת 1000 החלה ציפייה משיחית חדשה לחזרתו של ישוע, אלא שהאופי של המשיח המצופה עבר שינויים. במקום החזרה הישירה של ישוע, הייתה ציפייה שגואל נוצרי יבוא והוא יהיה הקיסר האחרון, הוא יגאל את ירושלים מהאויב, ילחם באנטיכריסט. ומאורע זה יחיש את שיבתו של ישוע ואת תקומתה של מלכות השמיים. בתחילה נתפש קיסר זה כקיסר יווני, וזאת הייתה אמונה במזרח, לאחר מכן דובר על קיסר רומאי, מחדש הקיסרות הרומאית, ובתור שכזה הוצע שהקיסר הזה יהיה קרל הגדול. לפי אותה אמונה קרל הגדול לא מת, אלא הוא ישן בקריפטה מתחת לטירתו, שם הוא מחכה לזמן המתאים בו עליו לחזור ולחדש את מלכותו. מעניין לציין שכשהגרמנים הקימו את כנסיית הדורמציון בירושלים, הם הקימו אותה בדמות טירתו של קרל הגדול באככן, ומתחת לכנסייה הם בנו קריפטה בה דמות ישנה של מריה, אימו של ישוע, שלפי האגדה נרדמה במקום.

עלייתה של מריה

תמונה של מריה התנוססה על דגל שנשא מנהיג המסע, שליחו של האפיפיור – אדהמר. היום שנבחר לצאת למסע היה היום של העלייה לשמיים של מריה. הכת של מריה וקריאת כנסיות על שמה, התפשטו מאד במאה ה11. היו לכך כמה סיבות: ראשית : ישוע נתפש יותר ויותר כשופט ופחות כמתווך למין האנושי, ונדרש מתווך אחר במקומו. המועמדת המתאימה ביותר הייתה, כמובן, מריה. סיבה נוספת היא שחייו של ישוע החלו יותר ויותר להיחקר ולזכות להתייחסות, הופיע ספרים על ילדותו, ובתוך כך הודגשה גם דמותה של האם.

מריה לא מופיעה הרבה בברית החדשה, אבל כבר במאה השלישית החלו להירקם אגדות רבות סביבה. היא נולדה באופן פלאי לאנה ויהויכים שהיו כבר בגיל מבוגר, ונשבעו להקדיש אותה למקדש כבתולה, דבר שאכן קרה בהיותה בת שלוש. במאה החמישית החלו להופיע אגדות על כך שהיא לא מתה, אלא רק נרדמה והועברה לשמיים. היא יושבת לימינו של ישוע בשמיים ומתערבת עבור בני האדם. במאה השישית החל מחזור של חגיגות לכבודה. החגיגות נחוגו בתחילה במזרח, עד אלף לספירה עברו כבר במלואם למערב. למריה תכונות של חסד, רחמים, סליחה. מריה הייתה בעלת ההיריון המושלם, והמשמעות של זה הייתה שהיא משוחררת מהחטא הקדמון של כל האנושות, משהוא בה הוא טהור מיסודו. מרי זוהתה עם אלת האדמה ועם אלת השמיים הקדומות.

הקריאה של האפיפיור למסע הצלב

לפני מסע הצלב הגיע מכתב לאפיפיור מהקיסר אלכסיוס של ביזנטיון שמבקש ממנו עזרה במאבק עם התורכים, למען שחרור הנצרות המזרחית. וזאת לאחר שבשנת 1071 סבלו הביזנטיים תבוסה מוחצת מידי הסלג'וקים, ורוב תורכיה נפלה לידיהם.
האפיפיור אורבן השני הוא תוצר של הרפורמות הכנסייתיות בקלוני. כנראה שהיה לו חזון של אימפריה נוצרית חדשה, מאוחדת, שהבירה שלה היא ירושלים.

הנאום של האפיפיור הקורא למסע הצלב נאמר ב1995 והיו בו כמה חלקים:
שבח לאומץ של הפרנקים
ההכרח לעזור לאחים מהמזרח
הפניה לאפיפיור מהמזרח
התייחסות להתקדמות של הטורקים והמצב בספרד
הסבל של הנוצרים במזרח, כולל עולי הרגל.
הקדושה המיוחדת של ירושלים
זאת עבודת אלוהים, גם על העשיר וגם על העני להצטרף למסע
הענקה גורפת של מחילה
הילחמו מלחמות צודקות במקום מלחמות רעות בין נוצרים בבית
הבטחה לגמול ארצי ושמימי
אל תיתנו לדבר לעכב אתכם
אלוהים יוביל.

במאה ה11 התפתח בנצרות המערבית תפישה שלמות מות קדושים זה הדבר הרצוי, ומות קדושים הוא גם מוות בקרב למען מטרות נוצריות. זאת לא הייתה התפישה במזרח. הכנסייה המזרחית דגלה בהשקפה שנוצרי לא צריך להיות מעורב ביוזמות צבאיות. סנט בזיליוס, שהוא הסמכות הדתית במזרח, אמר שכל הרג שמבוצע על ידי נוצרים הוא לא חוקי. הוא קיבל את זה שחייל צריך לבצע פקודות, אלא שכל מי שהורג אחר במצב זה צריך להבין את הרצינות של מעשיו ולא להשתתף במיסה למשך שלוש שנים, כאקט של חרטה.

הקריאה של אורבן השני למסע צלב הציגה מימד חדש בסמכות האפיפיורית שבה האפיפיור לא רק מייצג את מחזיק המפתחות, אלא גם את נותן המפתחות, זאת אומרת: לא רק את פיטר, אלא גם את ישוע.
אורבן השני מת שבועיים לאחר שירושלים נכבשה, מבלי שהידיעה על הכיבוש הספיקה להגיע לידיו.

פיטר הנזיר

פיטר היה עולה רגל שעלה לישראל לפני מסעות הצלב וקיבל יחס משפיל מידי המוסלמים, כשחזר לאירופה החל להסתובב בערים ובכפרים ולהטיף למסע צלב, עוד לפני דרשתו של אורבן השני. לאחר קריאתו של האפיפיור קיבלה שליחותו משנה תוקף. הוא היה דמות כריזמטית, הוקף באנשים קיבל מתנות, והתייחסו אליו בכבוד רב. הוא היה נדיב במתנותיו ונתן אותם לעניים, הוא שיקם פרוצות והשיא אותם כשהוא מספק להם את הנדוניה, הוא יישב מחלוקות והחזיר שלום בין צדדים, כל מה שהוא עשה או אמר נחשב לאלוהי. ההמונים תלשו את שערות חמורו כקמיע. הוא לבש לבוש צנוע, עבר בין הכפרים ואסף סביבו צבא של 20.000 איש, הם היו הראשונים לצאת למסע הצלב.

הם עברו בתחילה בגרמניה, ובכל מקום שעברו זרעו הרס , במיוחד בקהילות היהודיות, לאחר מכן בהונגריה הם התפרעו והתעמתו עם השלטון המקומי שטבח בהם ביד רמה. לבסוף הם הגיעו לאיסטנבול, והקיסר אלכסיס, מפחד המהומות של ההמון העביר אותם את הבוספורוס בכדי שילחמו בטורקים. הטורקים ארבו להם וטבחו בהם ללא רחם. שלושת אלפים מהם ניצלו וחזרו לאיסטנבול, לחכות לשאר צבאות הצלבנים. פיטר המשיך כסמל ללוות את מסע הצלב. בזמן המצור על אנטיוכיה הוא נמלא פחד וברח. טנקרד תפש אותו והחזיר אותו, הפרשה נשמרה בסתר. בזמן המצור על ירושלים הוא היה מהמטיפים על הר הזיתים. פיטר חזר לאירופה ב1110 ומונה כראש מנזר בבלגיה, ליד המקום בו נולד, שם הוא מת ב1115. הוא נחשב לדמות אגדית, והרבה אגדות נרקמו סביב דמותו וחייו.

הטפורים

הם היו ערב רב של החלקים הפראים והעניים ביותר בצבא הצלבני, מלובשי קרעים, לפעמים ערומים, מבלי כלי נשק תקניים, הם היו יצורים פראיים שנחשבו ללוחמים הנועזים ביותר. לעיתים הם נשאו קלשונים או אלות, הם היו אוכלי הנבלות של שדה הקרב
כותב עליהם בין התקופה – רוברט נוגנט: הם צעדו יחפים, לגמרי מזוהמים בעירומם ובמחסורם, צעדו לפני כל השאר וחיו על שורשי צמחים. היה אדם נורמני במקור ומהאצולה, כך אומרים, שהתחיל כאביר ונהיה לוחם רגלי. הוא ראה שהאנשים הללו נודדים ללא מנהיג. והוא וויתר על בגדיו ונשקו והתנדב להיות מלכם. מאז הוא נקרא: מלך טפור.

הטפורים נודעו בכך שאכלו את בשר אויביהם, כשהם כבשו עיר הם בזזו וטבחו ואנסו, כשיצאו לקרב השמיעו זעקות וחשפו שיניהם. הם ראו עצמם כצלבנים האמיתיים, כעניים של ישוע. הרבה אגדות סופרו ביחס למלך טפור.

הדמויות העיקריות בזמן מסע הצלב הראשון

מסע הצלב הראשון שהסתיים בכיבוש ירושלים התקיים בשנת 1099. להלן כמה מהדמויות העיקריות שבו

גודפרי מבויון

הוא היה מושל הממלכה הצלבנית של ירושלים הראשון. אחרי מותו הוא נהיה דמות כמו מיתית. אימו הייתה מצאצאי קרל הגדול. היו לו נימוסים טובים שיער בלונדיני ומראה נאה, כוח רב, בנעוריו הוא נלחם בקרבות בארצו, ביניהם כיבושה של רומא, הוא נשבע לאחר מכן שלעולם לא ילחם יותר בנוצרים. הוא היה איש צדיק שדאג לצבאו, אך לא האדמיניסטרטור המוכשר בעולם. הוא הוביל כוח של בערך כ10.000 חיילים, ביניהם כאלף פרשים. הוא משכן את אחוזותיו בכדי לממן את המסע היקר, ולפי האגדה תכנן לא לחזור. הוא חי בפשטות, היה דתי אדוק, נהג להתפלל ארוכות.
בקונסטנטינופול היו לו היתקלויות עם אלכסיוס שדרש ממנו שבועת נאמנות.

ביום השמיני לאחר שירושלים נפלה התכנסו האצילים לבחור מנהיג. היו ארבע אפשרויות, אך אחד מהם סירב (ריימונד מסנט ג'יל) ואז הציעו את המלכות לגודפרי שהסכים, אך בתנאי שלא יקרא מלך. גודפרי ראה את עצמו כווסל לפטריארך של ירושלים, הוא מת מהרעלה לאחר שאכל בביתו של האמיר מקיסריה. לאחר מותו ירש אותו אחיו בלדווין, לפי המסורת הפרנקית.

בוהמונד

הוא היה מעין גוליית של מסעי הצלב. פרא כריזמטי. לוחם אכזרי ואגדי, מנהיגם של הנורמנים בדרום איטליה. שערו היה בלונדיני, עורו לבן, ופנים אדום, עיניו כחולות ופניו מגולחות למשעי. הוא היה ערמומי ואמיץ, אופרטוניסט והרפתקן, שיצא, כנראה, למסעי הצלב מתוך מטרות אלו.

והמונד היה מנהיג טבעי של לוחמים, אנשי שטח, הוא עצמו היה כזה, ולאורך מסעי הצלב היה מתח מתמיד בינו לבין ריימונד מסנט ג'יל, שייצג את הגישה האריסטוקרטית ההפוכה מהעממיות של בוהמונד. הוא יצא למזרח על מנת ליצור לעצמו ממלכה שם, ולאחר כיבוש אנטיוכיה התרכז בעשיית עצמו לראש של אותה ארץ, ולכן הפסיד את המסע לירושלים. בוהמונד העריץ את הטפורים והיה קרוב אליהם ברוחו.

ריימונד מסנט ג'יל

בן של נסיך ספרדי, נלחם בספרד, איש של נשים, ויחד עם זאת אדם דתי. הוא היה איש עשיר והראשון שהכריז על עצמו שהוא יוצא למסע בעקבות נאומו של אורבן. הוא יצא למסע עם אשתו וביחד עם נציג האפיפיור – אדהמר. גם ריימונד היה קרוב לרפורמות של קלוני.

הוא הלך לירושלים יחף, מכיוון שהחשיב עצמו עולה רגל, הוא הושפע מאד מחזיונות דתיים ובמיוחד מפיטר ברטולומו. לאחר כיבוש ירושלים ולאחר שסירב לכתר, מעמדו נחלש , ובמיוחד כשסירב להשתתף בקרב אשקלון, ועשה צרות לגודפרי.

טנקרד

בן דודו של בוהמונד, ממנהיגי הצבא הנורמני. גיבש לעצמו כוח משל עצמו, אחד מהמנהיגים הצבאיים המוכשרים ביותר של הצלבנים, התמחה במיוחד במלחמה בקבוצות קטנות של אבירים שכיסו שטח גדול, בעזרת קבוצה קטנה כזו כבש את כל הגליל. לאחר שייסד שם ממלכה משל עצמו הוא העביר אותה לבלדווין ומונה למחליפו של בוהמונד כשליטה של אנטיוכיה.

רוברט מנורמנדי

הבן של וויליאם הכובש, השתתף במסע הצלב כחייל ממושמע ויעיל, אך כמושל ובמנהיג לא מוצלח. לאחר כיבוש ירושלים הביע את רצונו לחזור הביתה, ולאחר קרב אשקלון חזר. בביתו הסתבך במלחמות עם מלך אנגליה, נכלא ומת בכלא.

רוברט מפלנדריה

נחשב למוכשר ביותר מבין מנהיגי המסע.חייל ממושמע ומסודר. היה ביחסים טובים עם כולם. חזר לביתו לאחר הקרב של אשקלון והיה מכובד ומקובל על הכל.

בלדווין הראשון

אחיו של גודפרי דה בוליון, ירש אותו אחריו כמלך ירושלים הראשון, ושלט בשנים 1100-1118. היה אמביציוזי ומוכשר, שלט באדסה לפני ירושלים. נחשב ליהושע בן נון של הצלבנים, הרחיב וביסס את הממלכה

מי היו הטמפלרים?

הטמפלרים היו המסדר הצבאי הגדול והחזק ביותר בישראל ובעולם כולו. מסדר מסתורי שהיו לו טקסים סודיים סגורים, ורבו האגדות עליו לטוב ולרע. עשרים שנה לאחר שעזבו הטמפלרים את ישראל הכריז עליהם האפיפיור ככופרים ופיזר את מסדרם, מאז ועד היום האגדה של הטמפלרים רק הלכה והתעצמה ועד היום ישנם קבוצות ואנשים הטוענים להמשכיות הדרך הרוחנית שלהם בנסתר, קבוצות ואגודות שונות, החל מהבונים החופשיים והמשך במסדר צלב הוורד ואחרים.

המסדר הטמפלרי החל בירושלים, כמה שנים לאחר כיבושה על ידי הצלבנים. קבוצה של תשעה אבירים התיישבה בהר הבית, וחייתה שם במשך תשע שנים כשאיש איננו יודע בוודאות את עיסוקם. לאחר תשע שנים הם כינסו אסיפה של כל הגדולים והחשובים בממלכה והודיעו על הקמת מסדר חדש, מסדר שבו חידוש מהפכני: לראשונה בהיסטוריה מסדר של נזירים שהם גם לוחמים אבירים, דבר שנראה, לפחות עד לאותה תקופה, כחילול קודש, שהרי ישוע התנגד לכל סוג של אלימות.
כותב על כך ברנרד מקלוורו, האב הרוחני של המסדר והקדוש בעל ההשפעה הרבה ביותר באותה תקופה במכתב להוגו דה פיין – הראש הראשון של המסדר: "פעם, פעמיים, שלוש פעמים, אם אינני טועה הוגו היקר, ביקשת ממני לכתוב לך מילות עידוד, לך ולחבריך האבירים, ולכן, כתוצאה ממעמדי החדש, למרות שאינני יכול לאחוז בכידון כנגד הרודנות של אויבנו, לפחות אני יכול לאחוז בעט…"

ברנרד מצדיק את ההרג של לא נוצרים, במוצאו הצדקה בעובדה שהלחימה וההרג מתבצעים למען ישוע: "האבירים של ישו נלחמים בקרבות של אדונם בבטחה, לא מפחדים לחטוא בהורגם את האויב, ולא מפחדים ממותם שלהם, מפני שהן הרג והן מוות למען ישוע לא מהווים פשע אלא דווקא זכות וגמול מפואר. בדרך זו מגיעים לישוע דרך מלחמה למען ישוע. מי שבאמת רואה במותו של האויב אקט של נקמה, ימצא נחמה במעמדו כחייל של ישוע, החייל של ישוע הורג בבטחה, ומת עוד יותר בבטחה. לא בלי סיבה הוא נושא את חרבו, הוא כלי של אלוהים בכדי להעניש את הרשעים ובהגנה על הצודק. למעשה כשהוא הורג עושי רע זה לא רצח אלא גרוש זדון, והוא מהווה המוציא לפועל החוקי של ישוע…"

המסדר החדש שם לו למטרה לשמור על הדרכים בישראל ועל עולי הרגל שהיו נתונים עד אז לסכנות גדולות, הוא קובע את משכנו בכיפת הסלע ומקדש את הבניין כסמל שלו. הם קוראים לכיפת הסלע : "מקדש האדון". הם בוחרים בתלבושת וכסמל שמלה לבנה ועליה צלב אדום. מגלחים את שערות ראשם ומגדלים זקן. הכללים ואורח החיים של המסדר הם קשים ונוקשים, אך רבים רוצים להצטרף אליו, תהילתם מתפרסמת במהרה על פני הארץ והעולם. והם נהיים עד מהרה למסדר הגדול והעשיר בעולם, והם נהפכים ,למעשה, ביחד עם מסדר ההוספיטלרים ומסדרים אחרים לצבא הקבע של הממלכה הצלבנית.

קבלה למסדר הטמפלרי

לטמפלרים היה קוד חוקים, כללים, שהיו דומים בחלקם לכללים של נזירים ומסדרים אחרים: היה עליהם ללבוש גלימה לבנה בכל הזמנים חוץ מאשר בזמן שבו היו חולים. הגלימה הייתה צריכה להילבש כהלכתה ואסור היה להם לאכול או לשתות בלעדיה. היה עליהם להגיד עשרים ושש פעם "אבינו שבשמים" עם הקימה, עוד שישים פעם לפני האוכל. היה צריך לאכול בשקט, בלי יין או מים בארוחה, לאכול רק מה שכולם אכלו יחדיו. יתרה מזאת, בכדי להדגיש את עיסוקם הדתי היה עליהם לצום שתי צומות בשנה, אחד לפני פסח ואחד לפני קריסמס, בכל פעם ארבעים יום של צום.

היו שני סוגי עונשים לשתי סוגי עברות: עברות שבגללם האביר הוצא מהמסדר, שהעיקריות שבהם היו הרג נוצרי, כפירה, גילוי סודות, שוחד, וגניבה. הסוג השני היה עברות שבגללם נשללה מהאביר גלימתו, שהעיקריות שבהם היו: פציעת נוצרי, סירוב פקודות, מריבות ונתינת רכוש הבית לאנשים אחרים.

דרך הקבלה למסדר

המאסטר פותח את טקס הקבלה בצורה הבאה: "אחים אבירים יקרים, אתם רואים שהרוב הסכים שאיש זה ייהפך לאח. אם יש מישהו ביניכם שיודע משהוא שימנע ממנו להיהפך לאח לפי קוד החוקים שלנו, אז שיגיד זאת, לפני שההוא יבוא בפנינו"
אם אין התנגדויות המועמד מובא לפני האסיפה, מנהיג האספה מבהיר לו שהחיים של הטמפלרים הם קשים:
"אתה רואה אותנו עם סוסים טובים ורתמות יפות אוכלים טוב ושותים טוב ושיש לנו בגדים נאים, ולכן זה נראה לך שהחיים שלך יהיו נוחים. אבל דע שאתה אינך אדון לעצמך, אתה נהפך להיות עבדו של אחר… אם אתה רוצה להיות על אדמה בצד זה של הים אתה תשלח לצד האחר, אם אתה רוצה להיות בעכו אתה תשלח לטריפולי…"

המשך הכתוב הנו חקירה של המועמד לגלות אם הוא מוכן לסבול למען אלוהים, לוודא שאיננו חבר של מסדר אחר, לבדוק שאיננו נשוי או מאורס, אין לו חובות, ואין נגדו משפט.
השאלה האחרונה, שנשמעת נפלא גם כיום, לא משאירה מקום לספק שהמועמד משאיר מאחריו את חייו עד כה: "האם אתה רוצה להיות, למשך כל ימי חייך עבד ושרת של הבית?"
לשאלה זאת המועמד עונה: "כן, אם ירצה האלוהים, אדוני".

וכך, מקימים להם הטמפלרים מבצרים בכל רחבי הארץ, כשעתלית הוא אחד מהם. מבצר חשוב נוסף היה בצפת.
ז'אק דה ויטרי כותב על אומץ ליבם והמשמעת של הטמפלרים:
"הם נהיו כה איומים לאויבים של אמונת ישו שאחד מהם רדף אחר אלף ושניים מהם עשרת אלפים. כשהם נקראו לדגל הם לא שאלו כמה אויבים יש אלא היכן האויב. הם היו אריות במלחמה ורכים ככבשים בביתם. בשדה הם היו לוחמים נועזים, בכנסייה הם היו כמו נזירים. הם היו קשים ואכזריים לאויביו של ישו, אך נדיבים ואדיבים לנוצרים.

ז'אק מדגיש את החשיבות של המשמעת ביסוד תהילתם של הטמפלרים:
"בראותם שלהט דתי לא יכול להישמר בלי משמעת נוקשה, אותם אנשים חכמים ואדוקים שמרו על עצמם מלכתחילה והבטיחו את ההמשך הטוב של ממשיכיהם על ידי זה שהגדירו בצורה לא מתפשרת שלא להשאיר בלא עונש את ההזנחות והעברות של אחיהם הנחשלים…"

כותב האפיפיור של אותה תקופה (1139) על הטמפלרים

"כל מתנה הטובה ביותר וכל מתנה מושלמת היא מלמעלה, באה למטה מהאב של האורות, שבו אין שינוי וצל של שינוי. וכך, בנים אהובים של האל, אנו מברכים את אלוהים הכל יכול מפניכם ובשבילכם, מאז שהמסדר והמוסד המכובד שלכם הוא מפורסם בכל העולם.
מפני שבטבעכם הייתם ילדים של זעם, ניתנים לתענוגו של העולם, אבל עכשיו דרך ההשראה של החסד נהייתם כלי למסר של הבשורה, ובעוזבכם מאחוריכם את ההדר הארצי ואת רכושכם וכן את הדרך הרחבה המובילה למוות, אתם בצניעות בחרתם את הדרך הקשה המובילה לחיים, ובכדי להוכיח זאת אתם באופן מצפוני מאד השבעתם על חזיכם את הסמל של הצלב החי, מפני שאתם החלטתם במיוחד להיות חברים באבירות של האלוהים.
ובנוסף לכך, כמו ישראלים אמיתיים ולוחמים שמנוסים בקרב הקדוש, באש עם הלהבה של חסד אמיתי, אתם נושאים במעשיכם את המילה של הבשורה, שבה נאמר: "אהבה גדולה מזאת אין לאיש, שאדם יקריב את חייו למען חבריו". ובהמשך לצו של הרועה הראשי, אינכם מפחדים כלל לתת את חייכם למען אחיכם ולהגן עליהם מהכופרים. ואתם ידועים בשם אבירי ההיכל (הטמפלרים), נוסדתם על ידי האדון כמגינים של הכנסייה וכתוקפים של האויבים של ישוע."

ברנרד מקלרבו:

ברנרד מקלרבו (1090-1153) היה הדמות המשפיעה ביותר באמצע המאה ה-12. אביו מת במסע הצלב הראשון ואימו מיד לאחר מכן. בעקבות מות אמו הוא מצטרף למנזר בסיטו, ועם בגרותו מייסד מנזר בת בקלרבו ב-1115, שהופך לאחד החשובים בעולם הנוצרי. ברנרד מצטיין כמטיף, דרשן, נזיר בעל כוח רצון שמרבה בעינויים עצמיים. רבים הגיעו לקלרבו בעקבות פרסומו והמנזר הופך להיות מרכז המסדר הציסטרציאני ב-1119. כאשר הונוריוס ה-2 נבחר כאפיפיור ב-1124, ברנרד הוא אחד מאנשי סודו.

בתחילת המאה ה-12 שטף  גל של רוחניות את אירופה. האמנות חיברה עולמות של חול ודמיון, מספר יקומים סמליים, דתיים ועל-דתיים. ערך של דימויים, מחוות ומעשים טקסיים. ברנרד מוביל תנועה של רפורמה בכנסייה שעזרה להחזיר לנצרות הקתולית את הפילוסופיה והמיסטיקה שהיו חסרות עד לתקופתו, ברנרד ייסד במידה רבה את מסדר הנזירים הציסטרציאנים,[1] שממנו יצאו פלגים של מסדרי שתקנים. ובנוסף על כך הוא העלה והוריד אפיפיורים ומלכים והיה הדמות העיקרית מאחורי יציאת מסע הצלב השני לישראל.

בנוסף למסדרי הנזירים הקלאסיים הוא האיש שהמציא את מושג האביר נזיר, והיה האב הרוחני של המסדר הטמפלרי. בילדותו הוא שאף להיות אביר, אך זה לא התאפשר בגלל מגבלות פיזיות.  למרות זאת הוא נשאר בנפשו נאמן לאידיאל האבירות והמשיך לטפח אותו בליבו, וכך החלה להתגבש אצלו הבנה שנדרש סוג חדש של אביר, שיהיה גם אדם רוחני, אביר שייאבק לא רק עם העולם החיצון אלא גם עם עצמו, חולשותיו, מגבלותיו, וישאף לטפח את החלק האלוהי שבו.

בכך ברנרד היה האב האידאולוגי של המסדר הטמפלרי, והוא ההופעה הראשונה של נזירים אבירים שמאבקם הוא גם מאבק רוחני.

ברנרד קידם את פולחן מרים וחידש אותו, וזה התבטא בין השאר בהשתנות המשמעות של ההנקה של ישוע. החלב של מריה נתפש כמו הדם של ישוע (הדם של מריה הופך לחלב שמזין את הדם של ישוע), סובסטנציה של האלוהות שדרכה היא עוברת אל המאמינים. מריה התקרבה לחיי היומיום של המאמינים, וברנרד המליץ לפנות אליה בכל דבר ועניין. לכן מתחילים לראות את דמותה בבגדים פשוטים, היא זוכה לכינוי "המדונה של הצניעות", ולעיתים היא אף יושבת על הקרקע במקום על כס מלכות. בתור שכזאת, היא לעיתים לוקחת על עצמה את דמות המינקת (בימי הביניים תינוקות של האצילים היו נמסרים למינקות), וזהו אתוס שמזכיר את זה המקראי של משה בתיבה.

בשנת 1146 כרע סנט ברנרד לפני דמותה של מריה המניקה את ישוע, התפלל, והנה להפתעתו בזמן שהתינוק הפסיק להניק כיוונה מריה את שדה אליו והשפריצה טיפות חלב על שפתיו,^[2]. בתמונות של הקדוש רואים סילון חלב דק יוצא משדה אל פיו של ברנרד, וזה אומר (לפי פרשנותי) שהוא מקבל את האמברוזיה, משקה האלים, שמאפשר לו להידמות לישוע, להתקרב אליו, מכיוון שהם ניזונים מאותו מקור מקודש. בכל מקרה, החלב נתן לו חוכמה והוא הבין שמריה היא האם של כל האנושות, ולא רק של ישוע, ובהזדמנות זו החלב גם ריפא אותו מבעיות עיניים שהיו לו. כל זה קרה בקתדרלת שפייר בגרמניה, הבזיליקה הקיסרית של עליית הבתולה לשמיים וסטפן הקדוש (הכנסייה הרומנסקית הגדולה באירופה).

ברנרד כותב ספר תהילות לאם הבתולה ובו תפישתו המריולוגית. הוא מדמה את מריה לכוכב שפונים אליו בכל צרה ומצוקה, צורך בהדרכה ונחמה. החוכמה שהוא קיבל ממרים עזרה לו לקדם את האדריכלות והמוזיקה המקודשת שהתחיל אבוט סוגריוס, ובעקבות כך התפתחה האדריכלות הגותית, שחלק גדול מכנסיותיה הוקדש למרים, למשל כנסיית נוטרדאם שבפריז. כוחו של חלבה של מרים עזר לברנרד להקים 163 מנזרים ברחבי אירופה, ולתרום להתפתחות החוק הנוצרי. הוא הפך לנואם בחסד שנשא דרשות, בין השאר על שיר השירים, שבהן יש הופעה מחודשת של תפישת האיחוד המיסטי.

מ-1145 מטיף ברנרד נגד הכפירה במחוז לנגדוק, אך הטפתו החשובה יותר היא למען מסע הצלב השני. ההשפעה של בקשתו היא שלואי ה-7, מלך צרפת, נענה לאתגר. המסע היה כישלון, וברנרד תלה אותו בחטאיהם של נושאי הצלב. לאחר שהגיעו ידיעות על כישלון המסע, נעשה ניסיון לארגן מסע צלב נוסף, והפעם בראשותו של ברנרד, אלא שברנרד כבר היה חולה מדי וזקן מדי לכך, והנזירים הציסטרציאנים אסרו עליו לצאת להרפתקה זו.

[1]  לפי פרינגל, היו שני מנזרים ציסטרציאנים בישראל. אחד ליד מטע, והשני בכנסיית הביקור בעין כרם.

[2]  לפי גרסה אחרת, בזמן שברנרד אמר בתפילה את המילים "הראי עצמך אם" היא הופיעה לפניו, סחטה את שדה, ונתנה לשלוש טיפות ליפול על שפתותיו, זה קרה גם ל-alanus de rope (מת ב-1475) שהתחיל את תרגול הרוזרי. החלב משמעו גם תיווך עבור בני אדם, התערבות למענם.

סופם של הטמפלרים

כותב וויליאם מצור: "במשך זמן רב הם שמרו על מטרתם האצילה ומילאו את חובותיהם בחוכמה ובנאמנות, יחד עם זאת, בסופו של דבר, הם הזניחו את הצניעות השומרת של כל המעלות, שעל ידי יושבך במקום הנמוך ביותר, אין סכנה של נפילה. הם נפרדו מהפטריארך של ירושלים, שממנו הם קיבלו את הייסוד של המסדר שלהם ואת הזכויות הראשונות, וסירבו להישמע לו כפי שעשו קודמיהם, הם נהיו בעייתיים לכנסיות של אלוהים, ונסוגו מהזכויות והמעשים הראשונים שלהם וחילקו בצורה לא צודקת את רכושם."

כותב נזיר ציסטריאני בשם יצחק מאטויל: "המסדר החדש הנורא שמשהו קרא לו בנוחיות המסדר של הבשורה החמישית נוסד למען המטרה של הכרחת הכופרים לקבל את האמונה בחודה של החרב. החברים שלו חושבים שיש להם כל זכות להתקיף כל אחד של מכיר בשמו של ישו, ולהרוג אותו, בעוד שאם הם עצמם נהרגים בעודם תוקפים בצורה לא מוצדקת את הכופרים, הרי שהם קדושים שנפלו למען האמונה… איננו חושבים שכל מה שהם עושים הוא רע, אבל אנחנו מתעקשים שמה שהם עושים יכול להוביל לרוע עתידי…"

מלך צרפת פיליפ היפה מוציא פקודה למעצרם מתוך רצון להציל את ממלכתו מפשיטת רגל ובעצה אחת עם האפיפיור, וכך הוא כותב: "דבר מריר, דבר מצער, דבר נורא לחשוב עליו ונורא לשמוע. פשע נתעב, מעשה רשע איום, עבודה מתועבת, בושה וכלימה, דבר שהוא לגמרי לא אנושי, זר לכל אנושיות, הגיע, תודות לדיווחים של כמה אנשים הראויים לאמונתם, לאוזננו. לא בלי להכות אותנו בפליאה גדולה ולגרום לנו לרעוד באימה אלימה, וכשאנחנו חושבים על חומרתו , כאב גדול עולה בנו, שמתחזק מפני הידיעה שעוצמת הפשע עולה על גדותיה לנקודה של היותה: עבר כלפי המלוכה השמימית, בושה לאנושות, ודוגמא מזיקה של רוע וסקנדל אוניברסלי."

פיליפ ממשיך במכתבו וכותב שהטמפלרים הם זאבים בלבוש כבשים, שהם אשמים בחייתיות מדהימה, פשעים מתועבים, וכו'.. שהובאו לידיעתו על ידי כמה אנשים מפוקפקים הקשורים למסדר. פיליפ מצווה לאסור את כל חברי המסדר ולהחרים את רכושם.
ביום שלישי 13 לאוקטובר שנת 1307 מוצאים הטמפלרים מחוץ לחוק, נאסרים, ובסופו של דבר המאסטר האחרון של המסדר, ז'אק דה מוליי מועלה על המוקד.