מקדש בית שני

במאמרים אחרים סיפרנו על המקדש בימי בית ראשון, מזמן הקמתו על ידי שלמה במאה ה-10 לפנה"ס, ועד לזמנם של הנביאים הגדולים וחורבן בית ראשון ב-586 לפנה"ס. אך בכדי להשלים את הסיפור יש לספר את קורות בית המקדש בימי בית שני, תקופה ארוכה בת 600 שנה, משיבת ציון בתקופת המלך הפרסי כורש (המאה ה-6 לפנה"ס) ועד לחורבן בית המקדש על ידי הרומאים (שנת 70 לספירה).

במאמר זה אין צורך לחזור על העקרונות הבסיסיים של הבניין, התפקיד הרוחני, הסמלי והמאגי שלו. ואין גם צורך לחזור ולספר על הפולחן, עבודת הכלים והכוהנים שנשארה פחות או יותר אותו הדבר. מה שנתמקד בו הוא השינויים שבית המקדש עובר על רקע השינויים ברוח התקופה.

חשוב להבין שמקדש בית שני התקיים ברוב זמנו על רקע התרבות היוונית-רומית, תרבות שונה מהתרבות המאגית העתיקה של מצרים, מסופוטמיה וגם פרס. בבסיס התרבות היוונית-רומית עמד מבנה עירוני של פוליס, חברה אזרחית, שלטון פוליטי ולא דתי, ודגש על השכל וכוחו של האדם במקום על האמונה. פועל יוצא מכך היה התפתחות האמנות והאדריכלות, המחשבה החופשית, המדע והפילוסופיה. האדם הפך להיות המרכז, ובמסגרת זו האדריכלות נתפשה כביטוי לגניוס האדם וייצוג של הסדר היקומי, אך גם של הסדר החברתי.

היסטוריה של בית המקדש השני

בשנת 586 לפנה"ס נחרב בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר הבבלי, והעם היהודי יצא לגלות בבבל. 47 שנה אחר כך, בשנת 539 לפנה"ס, ניצחו הפרסים את הבבלים והקימו אימפריה אדירה שהשתרעה מהודו ועד כוש. המלך כורש השני (הגדול), שנקרא בתנ"ך משיח ה', נתן ליהודים רשות לחזור לארצם ולבנות מחדש את מקדשם. בבבל חיו אז 150,000 יהודים (הרבה יותר מאשר הגיעו לשם), מתוכם 42,000 איש החליטו לעלות לישראל. את העולים הנהיגו שני נסיכים מבית דוד בשם ששבצר וזרובבל, וכוהן גדול צדוקי בשם יהושע.

המצב הכלכלי של המתיישבים היה קשה והם התמהמהו בבניית בית המקדש מחשש שלא יוכלו לבנות מקדש מפואר כמו זה של שלמה, אבל הנביאים חגי וזכריה עודדו אותם בהזכירם שהפאר לא חשוב, אלא המעשה עצמו, וכי בניית בית המקדש תביא מזור לבעיותיהם. התפישה עדיין הייתה תפישה מאגית הטוענת שעצם המעשה המקודש ישנה את האנרגיות של הארץ והעם ויביא פתרון לכל בעיותיהם. וכך, זרובבל בנה מחדש את בית המקדש, שנחנך ב-516 לפנה"ס, 70 שנה בדיוק לאחר חורבנו.

במקדש החדש לא היה את ארון הברית, שהרי הוא אבד, והדביר נשאר ריק, אבל רוח הנבואה עדיין לא פסה מן הארץ. כך ניבא הנביא חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבאות" (חגי, ב' 9). ואכן, היו זרמים פרשניים ביהדות שטענו שהשכינה של בית שני עלתה על זו של בית ראשון.[1] אבל קצת לאחר זמנו של חגי מסתיים פרק הנבואה בתולדות ישראל.

לא ידוע לנו הרבה על התקופה שלאחר מכן, ובאופן כללי על זמן השלטון הפרסי בישראל שנמשך מעל 200 שנה. פרס הייתה תרבות מאגית, אימפריה ענקית שהשתלטה על שטחים אדירים מהודו ועד כוש ואפשרה אוטונומיה ועצמאות תרבותית לעמים שבתוכה, על בסיס שיתוף פעולה ומסחר. הפרסים החליפו את מצרים כמרכז המאגיה של העולם, וביטוי לכך הוא המילה "מאגיה", שמקורה בכת המאגים (הכוהנים) הפרסית. יחד עם זאת, אפשר לומר שבתקופה זו הדור הולך ופוחת וזה מתבטא בהיעלמות הנבואה. אמנם עדיין ישנה בת הקול והשראה הנשארת בעיקר בקרב מוסד לא ברור שנקרא כנסת ישראל, אבל הרוח שפעלה במקדש בימי בית ראשון, חוללה ניסים והגנה על הארץ, נחלשה.

לאחר העלייה הראשונה מבבל והקמת בית המקדש חלה ב-458 לפנה"ס עלייה שנייה ומשמעותית ובה 1,800 יהודים ממסופוטמיה ופרס, שבראשה עמדו עזרא הסופר, איש רוח וסופר בחצר המלך, ואליו הצטרף כעבור זמן נחמיה, שהיה נושא הגביע של המלך וממונה כשליט (פחה) על יהודה. נחמיה קידם רפורמות חברתיות, שלטון חוק וכלכלה, ובנה את חומות ירושלים. עזרא, שנקרא "משה השני", לקח על עצמו את המשימה הגדולה של קיבוץ ספר התורה והחייאת חוקי משה. הוא העלה את ספרי התורה על הכתב, ולאחר מכן שלח שליחים לכל רחבי העולם היהודי להודיע כי בערב ראש השנה יקרא במקדש במעמד הציבור בספר התורה שנכתב על ידי משה.

עזרא שינה את הכתב העברי לאותיות אשוריות מרובעות, והוסיף את טעמי התורה לכתב. מכיוון שרוב היהודים כבר לא דיברו עברית, הוא וידא נוכחות מתורגמנים במעמד קריאת התורה, שמהם נוסד אחר כך בית הספר הראשון לתרגום התורה, הנקרא "מדרש". עזרא קבע תקנות וסייגים לתורה ולדת היהודית, הנהיג קריאת תורה בכל יום שני וחמישי, והתחיל את מסורת התורה שבעל פה. וכך בית המקדש הפך למקום של לימוד וחוכמה ולא רק של הקרבת קורבנות.

מימי עזרא ונחמיה ועד לזמנו של שמעון הצדיק הונהג העם היהודי על ידי אנשי כנסת גדולה שהתכנסו בחצרות בית המקדש – חכמים, זקנים, וכנראה שגם כוהנים גדולים ונביאים. בתחילה היו 120 חברים במוסד שהיה ההנהגה הפוליטית והמדינית של היהודים, ולבסוף התקבע המספר על 70 והפך להיות הסנהדרין. הסמכות של הכנסת הגדולה נבעה מעבודת המקדש, שבחלקה הייתה עדיין בעלת מאפיינים מאגיים. האחרון והגדול שבאנשי הכנסת הגדולה הוא שמעון הצדיק, שבזמנו התחוללו ניסים ונדמה היה שבית המקדש יחזור לרגע לגדולת העבר שלו.

יהושע בן סירא, בעל ספר בן סירא, מספר כי שמעון השאיר חותם עז בכל מי שפגש אותו: "מה נהדר מראהו בהשגיחו מאוהל קודש הקודשים במקדש ובצאתו מן הפרוכת"; "ככוכב אור בין עבים וכירח מלא בימי מועד, כשמש מאירה אל היכל המלך וכקשת נראתה בענן". לא רק בתוארו אלא גם במעשיו התבלט שמעון, ובימיו חוזק בית המקדש ונכרה לידו מקווה מים גדול. מראהו המיוחד של שמעון הצדיק שיקף את מידותיו המיוחדות, ואלה באו לידי ביטוי בעבודתו במקדש ובתגובה השמימית למלאכתו בקודש.[2]

בתלמוד מסופר על "ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין (עדות לכך שהקב"ה מקבל את תשובת העם ביום הכיפורים)… והיה נר מערבי (אש התמיד במקדש) דולק… והייתה אש של מערכה (להקרבת קורבנות) מתגברת ולא היו צריכים כוהנים להביא עצים למערה חוץ משני גזירים לקיים מצוות עצים… ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ולחם הפנים וכל כוהן שמגיעו שאוכלו כזית, יש אוכלו שבע ויש שבע ומותיר." (תלמוד ירושלמי, יומא ל"ג 2)

אומרים שכל דבר מגיע לשיאו לפני הסוף שלו, כמו למשל החלק החשוך ביותר של הלילה לפני הזריחה, וכך היה גם בזמנו של שמעון הצדיק. תרבות חדשה הפתיעה בעולם ושינתה את האנרגיות שלו וגם את ההתייחסות למקדשים, והיא התרבות ההלנית. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל, פגש את שמעון הצדיק, קיבל את ברכתו ועידן חדש התחיל.

לפי מקס דימונט (Dimont)[3], היהדות ידעה להשתנות במהלך ההיסטוריה בתגובה לאתגרים חיצוניים, גילתה חיוניות וכוחות פנימיים. עד סוף התקופה הפרסית היהודים התמודדו עם התרבות הפגאנית בעלת המאפיינים המאגיים, אבל עם הגעת היוונים הם נאלצו להתמודד עם המחשבה היוונית המתקדמת. היוונים הביאו איתם פילוסופיה, מדע, רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, גימנסיון, תיאטרון, פוליטיקה ודמוקרטיה, ובעקבות כך התפתח מאבק רעיוני בין התרבות היהודית לתרבות ההלנית. בין הדוניזם למוסר, ויותר מכך בין הרעיונות הפילוסופיים היווניים לבין תורת משה ועקרונות המונותאיזם הדתי.

בתגובה לפילוסופיה פיתחו היהודים את המדרש (שניצניו היו קיימים כבר קודם לכן), בתגובה למדע את הלימוד, בתגובה לאפיקורסיות ולהדוניזם את האמונה, ובתגובה לכוח הפוליטי והצבאי של היוונים את הציפייה לגואל – המשיח. אפשר לומר שבתגובה לכיבוש ההלני התפתחה התורה שבעל פה, וכן הספרות המיסטית והאפוקליפטית. וכך המדרשים השונים שבהם דיאלוגים בין רב זה או אחר, הטיעונים הרבניים של "אף על פי כן", או "צא ולמד", הגיעו מהפילוסופיה היוונית, והמסורת של סיפור יציאת מצרים תוך כדי שתיית ארבע כוסות היא המשך של הסימפוזיון היווני לדיוניסוס, וכן הלאה.

היוונים הצטיינו באדריכלות ובאמנות, הם בנו את המקדשים היפים ביותר בהיסטוריה (פרתנון), אבל הגישה שלהם אל הקדושה והמקדשים הייתה שונה מזו של היהדות. המקדש היווני היה נדבך מרכזי בחיי הפוליס והסדר החברתי העירוני, הוא האדיר והעצים את העיר שבה הוקם, והיווה מקום להזדהות ולקיום החובות האזרחיות. בהשפעת התרבות היוונית נכנס מימד חדש לבית המקדש, והוא המימד הציבורי-פוליטי, בית המקדש הפך למרכז חברתי ופוליטי לא רק של יהודי ישראל אלא גם עבור יהודי התפוצות.

בנוסף לתפקידם הציבורי, המקדשים היווניים היו יצירת אומנות שנועדה להרחיב דעתו של אדם, ותפקיד חשוב במיוחד היה לפסלים. תפקידו של המקדש היווני היה להשפיע על המבקר בו, לעורר אותו למודעות לנוף, לארץ ולשמיים, לחברה שהוא חלק ממנה וגם לעצמו. דרך הפסלים ספג המבקר את המיתולוגיה והגיע לחיבור עם עצמו ועם האלים. המקדש אמור היה לעורר באדם מודעות חדשה, רגשות מעודנים, הרגשה חדשה, את המוזה שהיא זו שצריכה להניע אותו בחייו.

התפישה היוונית של המקדש הביאה חלק מהעם היהודי שאימץ את התרבות היוונית (המתייוונים) לרצות ולעשות שינויים בבית המקדש, להפוך אותו לכלי בידי השלטונות להזדהות עם התרבות ההלנית והחברה העירונית של הפוליס, להציב פסלים בתוכו (בניגוד למצווה המפורשת מהתורה של לא תעשה לך פסל). בירושלים הוקם פוליס יווני ומוסדות, כגון הגימנסיון, ובסופו של דבר, עם עלייתו לשלטון של אנטיוכוס הרביעי, החל ניסיון אקטיבי לכפות את ערכי התרבות היוונית על כלל האוכלוסיה. בוצעו שינויים בבית המקדש בירושלים שהביאו להתנגשות עם היהודים המסורתיים, מה שהביא בסופו של דבר לפריצת מרד החשמונאים בהנהגת המכבים.

חשוב לזכור שהיהדות באותה תקופה עדיין לא הייתה מגובשת, וכללה קבוצות של יהודים שפירשו את התורה בצורה אלגורית ברוח הפילוסופיה היוונית, כך שהמאבק בין המתייוונים לחשמונאים לא היה בהכרח מאבק בין טוב ורע, אלא מלחמת אזרחים בין שתי תפישות עולם יהודיות. בסופו של דבר החשמונאים (מכבים) ניצחו, וחג החנוכה נקבע לזכר ניצחונם וטיהור בית המקדש.

החשמונאים השתלטו על בית המקדש ב-164 לפנה"ס, טיהרו אותו ובנו מחדש את המזבח שאותו טימאו היוונים. הם מצאו פך שמן חתום על ידי הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק, והשמן הזה הספיק להדלקת המנורה המאולתרת שהם יצרו (במקום זאת שהיוונים שדדו) במשך שמונה ימים. בעקבות המרד הזה התקינו חז"ל את מצוות הדלקת החנוכיה ונוסד החג היהודי ההיסטורי האחרון הקשור לבית המקדש, והוא חג החנוכה.

הניצחון של החשמונאים על היוונים הוא ניצחון האור על החושך, אירוע שמתחולל בימים החשוכים בשנה, שלושה חודשים לאחר התאריך שציין את בריאת העולם, ומכאן שחג חנוכה מתבסס על חג יהודי קדום יותר שאבד, הקשור להתגלותו הפיזית של האור בעולם לאחר הופעתו כאור הגנוז בזמן בריאת העולם (ראש השנה). חשוב לזכור שבית המקדש היה מכוון כלפי מזרח, מקום זריחת השמש מעל הר הזיתים, ומכאן שהיו בו מרכיבים של אור, אלא שהשמש זרחה במזרח בתאריכי ימי השוויון, ואילו בזמן החנוכה היא זרחה 23 מעלות דרומה משם. בזמן הזה השמש הציצה בזמן הזריחה מצד כתף הר הזיתים, במיקום נמוך יחסית, וכנראה שהיה לעניין זה משמעות, והוא מצריך בדיקה נוספת. לפי דעתי יש משחק בגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים, שבו השמש מתגלה בזמן הזריחה בימים הקצרים בשנה, ואילו בימים האחרים היא מוסתרת לזמן מה מאחורי הר הזיתים וזורחת מעליו לאחר שיש כבר אור בעולם, אור הגנוז.

הנס של פך השמן מסמל את חזרת השכינה לבית המקדש, וזו קשורה בזמן החשמונאים לחוכמה. שמן מסמל במקורות היהודיים חוכמה והייתה לו חשיבות גדולה בפולחן בית המקדש, היוונים טימאו את השמן בחוכמה הזרה שלהם, ופך השמן סימל חוכמה גנוזה שנשמרה בחצרות בית המקדש עד לזמן שבו יתאפשר לה להופיע בעולם. כך או כך, החשמונאים שיפצו את בית המקדש ובנו חצר גדולה סביבו. מזמן זה והלאה מתפתח מערך של קדושה שמתפרש על כל העיר ירושלים ומסמל את מחנה ישראל במדבר: העזרה (חצר בית המקדש) היא מקום השכינה והכוהנים, רחבת הר הבית החדשה היא מקום מחנה הלויים, והעיר עצמה המוקפת חומה היא מקום מחנה בית ישראל.

מזמן החשמונאים התגברה המגמה הפרשנית והחסידית ביהדות, והחלה להיות מיוצגת בבית המקדש על ידי גוף הסנהדרין, שהתכנס בלשכת הגזית שבחצרותיו. סנהדרין הוא שם יווני כללי למועצה, ובמקרה של יהודה זאת הייתה מועצה שעסקה בענייני משפט והנהגה, אך גם פסקה בנושאי הלכה, ומכיוון שכך הייתה צריכה להתעמק בפרשנות התורה והפכה לגוף הלימודי היהודי העליון. הסנהדרין החליפה במידה רבה את הכהונה הגדולה כמנהיגת העם, ואף על פי שבין שורותיה נכללים כוהנים ולויים היא הייתה פתוחה לכולם.

החשמונאים חנכו מחדש את בית המקדש וייתכן שאף בנו חלקים ממנו, ובוודאי שאת החצר החיצונית. הם חידשו את הפולחן ומוסדות ההנהגה היהודית וקישרו אותם לבית המקדש, אבל הנזק כבר נעשה. שושלת הכוהנים הגדולים המסורתית מבית צדוק נקטעה, והיו חוגים מקרב הכוהנים, כגון האיסיים, שלא ראו יותר בבית המקדש מקום טהור ובמקומו חיפשו מקדש מסוג אחר – מקדש אדם.

מקדש הורדוס

בשנת 63 לפנה"ס הגיעו הרומאים לארץ ישראל, הגנרל פומפיוס, הכובש הגדול של המזרח, הוזמן להתערב בסכסוכים בין האחים החשמונאים ומינה את אנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס) כנציגו וכשליט בפועל ביהודה, בעוד שהורקנוס המלך החשמונאי הפך למעין נשיא ללא סמכויות של ממש. עידן חדש התחיל בתולדות ישראל בכלל ובית המקדש בפרט, במיוחד לאור מפעלותיו של הורדוס.

הורדוס הצעיר זכה לחינוך הלני באשקלון ומראשה, אזרחות והשכלה רומאית, והזדהה עם האימפריה. חשוב להבין כי הרומאים לא היו בהכרח רשעים כפי שמתואר במקורות היהודיים, אלא הביאו לישראל תרבות שלטון חדשה, חוק וסדר, ביטחון ושגשוג. התקופה הרומאית הייתה הראשונה בהיסטוריה שבה נוצרה כלכלת כסף בינלאומית, והיא אופיינה על ידי התפתחות ערים, כבישים וספנות, שחיברו את האימפריה לכדי ישות עולמית אחת. השלום וההתפתחויות הטכנולוגיות הביאו להתקדמות החברה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרומאים הורידו מיסים עם השתלטותם על הארץ ונתנו הזדמנות לאלו המעוניינים בכך להשתלב בסדר העולמי החדש, ורבים מקרב היהודים, ובמיוחד בשכבות המבוססות, רצו בכך.

בזמנו של אוגוסטוס, מיטיבו ומקבילו הרומאי של הורדוס, היה שלום בגבולות והאימפריה הגיעה לתור הזהב שלה. בכל רחבי האימפריה ובמיוחד ברומא התחילו פרויקטים שאפתניים של בנייה, כגון בנייה מחדש של הפורום, שבוצעה בעזרת המצאות חדשות והשתכללות הטכנולוגיה.

יש האומרים שבתקופתו של הורדוס העם היהודי מנה קרוב ל-4 מיליון איש, רובם בתוך גבולות האימפריה הרומאית (הייתה פזורה גדולה בבבל שבשלטון הפרתים), ומתוכם כמיליון וחצי בישראל.[4] הם היוו 5-10% מאוכלוסיית האימפריה הרומאית (מרכזים יהודיים חשובים היו באלכסנדריה מצרים וקירינאה בלוב) והתערבבו בכל שכבות האוכלוסייה. בירושלים התגוררו כ-50-100 אלף איש, רובם יהודים, אך בזמן החגים, ובמיוחד בפסח, התקבצו בה יותר מרבע מיליון איש שהגיעו מכל רחבי העולם. העיר השתרעה על פני שטח גדול פי 2-3 מהעיר העתיקה של היום, הכולל גם את עיר דוד והר ציון. בית המקדש היה המרכז החברתי-דתי והסמל הלאומי של היהודים בכל העולם, אך למרות זאת היה קטן לעומת מקדש בית ראשון ועלוב ביחס למקדשים אחרים בעולם העתיק.

הורדוס, שעלה לשלטון על כידוני החיילים הרומאים,[5] התחיל במפעלי בנייה אדירים ברחבי הארץ, שהגיעו לשיא בבניית בית המקדש והרחבה שסביבו בשנה ה-18 לשלטונו. השאיפה של הורדוס (אולי מתוך רצון לקבל לגיטימיות לשלטונו מההנהגה הדתית היהודית) הייתה לבנות מקדש שיפליא את כל רואיו, פלא עולמי שיעמוד בשורה אחת עם שאר פלאי העולם העתיק, מבנה שיסמל את גדולתו וחשיבותו של העם היהודי. הוא רצה לבנות מבנה בהיקף ומימדים שלא נראו כמותם בישראל מעולם, תוך כדי שימוש בחידושי האדריכלות והבנייה הרומאיים. מבנה שישים את ישראל בשורה הראשונה של חידושי והישגי הבנייה העולמית ויהווה מוקד לגאווה והזדהות לאומית ודתית.

פרויקט הר הבית היה שיא מפעלו של הורדוס, שעליו הייתה גאוותו ובו הוא התגאה עד יום מותו, ולא בכדי. נאמר עליו ש"מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא, ג' 2). לבנייה מחדש של בית המקדש היו גם היבטים דתיים ומשיחיים, הורדוס ראה את עצמו כמשיח וצאצא לשושלת דוד, ומכוח שכזה, גם כאדם שנועד לבנות מחדש את בית המקדש היהודי (בהקבלה הזו אוגוסטוס מקבילו הרומאי וידידו, שהוא כמו כורש הפרסי – משיח אלוהים).

רבות נאמר ונכתב על המקדש של הורדוס, ביניהם יוספוס פלביוס שאמר: "היה המפעל שראוי לספר עליו יותר מאשר על כל מה שנמצא תחת השמש. אלה שלא ראו את הבניין לא האמינו, ואלה שנזדמנו לראותו הביטו עליו בהשתוממות" (קדמוניות היהודים, ט"ו 416-411). אלא ששבעים שנה לאחר מותו של הורדוס והשלמת הפרויקט, בשנת 70 לספירה, המקדש המופלא נחרב במהלך המרד הגדול. וזה יכול ללמד אותנו שהמקדש האמיתי (לפי תפישתי) נמצא בתוך האדם ולא במבנים מפוארים.

אבנים גדולות

לפי מחקר של המהנדס אברהם פרץ ופרופסור אברהם וורשבסקי מהטכניון,[6] שבדקו באופן מפורט את היבטי הניהול והבנייה של מתחם הר הבית, תשומת העבודה למ"ק (קוב) אבן בתקופה הרומאית הייתה 857 שעות עבודה. כלומר לחציבה וסיתות האבנים לפרויקט הר הבית נדרשו 10,000 פועלים שיעבדו לאורך 12 שנה. ולפרויקט כולו, כולל הבנייה, נדרשו 50,000 פועלים שיעבדו לאורך 12 שנה. כמות כזו של פועלים הצריכה כתמיכה כמות נוספת של כ-100,000 עובדים סביבם, המספקים אוכל, לינה, ושירותים כגון רכש, עגלות, שוורים וכן הלאה.

להורדוס היו אדריכלים ומהנדסים מדופלמים שהגיעו מרומא והיו מנוסים בפרויקטים בקנה מידה גדול, והם כנראה חישבו ומצאו שאם הורדוס רוצה לבנות את המתחם המקודש והמבנים הנלווים אליו בבנייה רגילה זה יהיה בלתי אפשרי מבחינת כמות העובדים, משך הפרויקט והעלות הכספית שתידרש לכך. לכן הם חיפשו פתרון קסם שיאפשר להקים את המתחם לפי חלומו וחזונו של הורדוס, ומצאו אותו בשימוש באבני ענק שהתאפשר בזכות הטכנולוגיה הרומאית המתפתחת.

פרופסור וורשבסקי בדק וגילה שאם בונים באבנים גדולות, עד גודל 6-3 טון (רוב האבנים בכותל הן בגודל זה), תשומת העבודה היא 160 שעות עבודה (במקום 857) לקוב אבן (מ"ק)! וכנראה שהמהנדסים והאדריכלים של הורדוס גילו את אותו הדבר, והבינו שאם ישתמשו באבנים גדולות בבניית הקירות זה יקטין את כוח האדם ועלויות העבודה ב-80%, ולכן הורדוס בחר לבנות את מתחם הר הבית באבני ענק, שכל הרואה אותן לא יכול שלא להתרשם מגודלן עד היום.

מעניין לציין שלאחר גודל של 6-5 טון לאבן, כלומר אבנים באורך 2 מטר, גובה 1.1 מטר ורוחב 1.5 מטר בממוצע, תשומות העבודה עולות. אבן בגודל שצוין היא זו הסטנדרטית בקירות מתחם הר הבית, והיא יכלה להיות משונעת על ידי עגלה שנוהגים בה שני אנשים, רתומה לשני שוורים ומורמת מהמחצבה ומונחת במקומה על ידי צוות מנוף אחד. במקרה של אבנים גדולות יותר, השינוע של האבנים והנחתן במקום מחייבים התארגנות מסובכת יותר שדורשת כוח אדם גדול יותר.

צריך להבין שבפרויקטים של בנייה באבן, אז כמו היום, 70-80% מהפרויקט הם אספקת האבן והבנייה בה. לצורך הפרויקט הורדוס חייב היה ליצור מערכת של מחצבות שיוכלו לספק את כל כמות אבן הבניין הדרושה באופן מתמיד ומתואם. אזורים מתאימים לכך נמצאים מצפון לירושלים, והוקמה רשת של מחצבות (אחת מהן היא מערת צדקיהו). חצי מעבודת המחצבות הייתה חציבה ומחציתה סיתות (חלק מהסיתות הסופי התבצע במקום הבנייה). המחצבות תופעלו כך שהן יכלו לספק כמה סוגי אבנים:
אבנים גדולות במשקל 6-3 טון לצרכי קירות התמך, ואבנים קטנות יותר בגודל 0.40.2X0.2X לבניית הבניינים שעל גבי הרחבה, וכן אבנים גדולות מאוד (במשקל מאות טונות בחלק מהמקרים) ששימשו לחלקים מיוחדים של הקירות.

המחצבות סיפקו עמודים, בסיסים וכותרות לאלפי העמודים: כשקוטר ממוצע של עמוד הוא 1.4 מטר, העמודים הגדולים יותר מורכבים מחוליות, והעמודים הבינוניים והקטנים מגיעים לגובה 10 מטר.
וגם אבני ציפוי לבניינים ומרצפות לרחבה והרחובות – גם כאן הורדוס השתמש באבנים גדולות יחסית, המרצפות (שהן החלק העיקרי) היו בגודל 1X0.5X0.4 ושקלו חצי טון.

לפי וורשבסקי, הביצוע של הפרויקט כלל מערך מורכב של מחצבות מסוגים שונים (לפחות 10), מערך תובלה אדיר שכלל יותר מאלף שוורים ו-250 עגלות, כשיחידות העבודה הבסיסיות היו יחידת תובלה שכללה 4 שוורים, 10 אנשים ועגלה המסוגלים לסחוב עד 5-6 טון אבן או 3.5 מ"ק עפר, להעמיס, לשנע ולפרוק. צוותים של מנופים, שכללו 10 אנשים, המסוגל למקם עד 7 אבנים גדולות במקום ביום. צוותים של 5 בנאים באתר, שעסקו בחיבור האבנים, בניית הקירות, סיתות, ועזרה לאחרים במקרה הצורך.

כוח האדם של הפרויקט היה כנראה איכותי וגויס גם ממקומות אחרים באימפריה, סתתים מפטרה הסמוכה לימדו את המקומיים לסתת באבן, הנדסאים ואדריכלים הגיעו כנראה מרומא, העובדים המקצועיים קיבלו שכר הוגן ומהם נבנו צוותים של מנופאים, בנאים, גגנים, טייחים, רצפים ועוד.
לפי יוספוס פלביוס, עיקר הבנייה הסתיים תוך שמונה שנים, בהן הועסקו בפרויקט מעל 10,000 איש באופן קבוע. לצורך בניית בית המקדש עצמו הוכשרו 1,000 כוהנים. המחקרים המפורטים של פרופסור וורשבסקי תומכים במספרים אלו.

פרויקט בסדר גודל של מתחם הר הבית מחייב תכנון עבודה חכם ונכון, ולפי וורשבסקי ריכוז מירב כוח האדם בשנים הראשונות של הפרויקט היה לחציבה וסיתות, מה שאפשר אספקת חומרי גלם סדירה ומספיקה. אותו כוח אדם הופנה אחר כך לבנייה, וכך כמויות העובדים היו קבועות. הפרויקט סיפק פרנסה לתושבי ירושלים, עיר ובה  50,000 איש, ותמכה באוכלוסיה עובדת, שחלקה הגיע מחוץ לעיר, של מעל 10,000 איש.

רחבת הר הבית

מידותיו של מקדש שלמה היו כנראה גדולות, ככתוב בספר מלכים, ולעומת זאת מקדש עולי בבל והחשמונאים היה קטן יחסית. הורדוס חזר לגודל המקורי ועשה זאת על ידי "עטיפת" המבנה הקיים בבניין חדש, שהגדיל את נפחו כמה מונים. באופן זה הפולחן לא הופרע ולא היה צריך להרוס את מה שכבר היה קיים. חשוב לזכור שהמידות הפנימיות של בית המקדש היו מקודשות וקבועות, אבל הורדוס רצה ליצור מראה מקדש גדול ומרשים יותר, ולכן במסגרת ה"מעטפת" של בית המקדש העתיק הוא בנה חזית ענקית ובולטת בגובה, רוחב ואורך של X50X5050 מטר מאבן לבנה שנצנצה עם זריחת השמש, ובנוסף לכך לשכות מסביב למבנה הישן, שהגביהו את המבנה כולו לגובה החזית – 50 מטר.

בחלק הדרומי של רחבת הר הבית בנה הורדוס בזיליקה ענקית, שהייתה המבנה הפתוח בעל החלל הגדול והארוך ביותר בעולם! היא נשענה על 700 עמודי ענק והגיעה לאורך 190 מטר!
לבזיליקה יכלו להיכנס גם גויים ובה, כנראה, התנהלה הפעילות הציבורית והמסחרית של בית המקדש.
מצפון למתחם הר הבית נבנתה מצודה אדירה. יש הטוענים שחלק מהבנייה הקדים את הפרויקט כולו, ויש הטוענים שהיא נבנתה בסופו. במבצר יכלו לשהות עד 2,000 איש והוא היה מחובר במנהרה למצודת העיר וארמון המלך באזור מגדל דוד. בנוסף למצודה נבנו בניינים נוספים על הר הבית: לשכות לסנהדרין, עזרות לכוהנים, וכן סטוים להגנה מגשם.

הבנייה של הורדוס שינתה את מראה בית המקדש ואופיו באופן שיהדהד את אדריכלות המקדשים היוונית-רומית הקלאסית. בתוך מבני הר הבית בכלל ובית המקדש בפרט היו פרופורציות, הרמוניות וסימטריות שהדגישו את יופיו של המקום. אף על פי שבית המקדש של הורדוס לא היה בנוי לפי הסדרים היווניים הקלאסיים הוא עורר מחשבה ארכיטיפית, ולפי חז"ל נראה כמו אריה שואג, וזה הושג בזכות היחס בין האולם בכניסה שהורחב והוגבה לבין מעטפת שאר המבנה, שהוגבהה לגובה החזית והורחבה גם כן.

האידיאה של יפי מקדשו של הורדוס חוזקה על ידי הקומפוזיציה שלו בתוך רחבת הר הבית, מיקומו ביחס למבנים האחרים שבה ובראשם הבזיליקה ומצודת האנטוניה, הפרופורציות וההרמוניות שלו ביחס אליהם, הקשר לסטוים ולעמודים שסביבה, הלשכות והסורג, החצרות והשערים. תרומה נוספת הייתה היחס של בית המקדש לזריחת השמש במזרח מעל הר הזיתים וההתייחסות להרים שבסביבה (ראו פרק גיאוגרפיה וטופוגרפיה מקודשת של ירושלים) והעיר שסביבו.

בדומה למקדשי העולם הרומי האחרים, נמצא במקדש הורדוס שימוש באבנים מפוארות, מדרגות כניסה ושערים, חצרות, הוספת מרכיבים עיטוריים בשטח החיצוני של המבנה, כגון המנורה של הלנה בכניסה או חודים של זהב על גגו, כביכול נגד העורבים, אבל בנוסף לכך גם כסמל לאור הרוחני הקורן ממנו באופן שהופך את בית המקדש לדמות שמש, ועוד ועוד.

במילים אחרות, בית המקדש הפך לאחר מכפי שהיה קודם לכן. לא רק מקום פולחן אלא גם ביטוי אדריכלי של אידיאל היופי והעוצמה, הבנייה החדשה של בית המקדש הדהדה את הבנייה החדשה של ירושלים, ובכלל זה הארמון של הורדוס והמצודות שלו (האנטוניה מצפון להר הבית ומצודת פצאל, היכן שהיום מגדל דוד). אלו היו אותן אבנים ואותם מודולים (Module) אדריכליים במקומות השלטון החילוני והדתי, ועל ידי כך נוצר קשר בין המלוכה לבין המקדש ונקבע מעמדו של בית המקדש כמרכז פוליטי של העם היהודי בארץ ובתפוצות.

חורבן בית המקדש

בשנת 67 לספירה פרץ המרד הגדול כנגד הרומאים, ותקוות היהודים הייתה שכמו בימי החשמונאים, גם המרד הזה יביא לעצמאות מדינית ודתית מחודשת. אלא שהאימפריה הרומאית איננה הממלכה הסלאוקית בסוף דרכה, ובנוסף לכך ריבים פנימיים החלישו את המאבק, וכתוצאה מכך ירושלים נפלה בשנת 70 לספירה ובית המקדש נשרף ונהרס. זו הייתה הפעם השנייה שבית המקדש נחרב, והתקווה הייתה שלאחר 60 שנה הוא ייבנה מחדש, כמו שקרה בפעם הראשונה (גלות בבל). אך משזה לא קרה, פרץ מרד נוסף והוא מרד בר כוכבא, ב-132 לספירה, אך גם מרד זה הסתיים בתבוסה ובאסון גדול אף יותר מהקודם, ורבים מעם ישראל יצאו לגלות.

לאחר המרד הגדול הצליחה ההנהגה הדתית היהודית בראשות רבי יוחנן בן זכאי לשקם את מוסדותיה, והעבירה את הסנהדרין ליבנה ולאחר מכן לגליל. הסנהדרין התקין את התפילה ובית הכנסת כתחליף לעבודת הקורבנות ובית המקדש. רבים שאלו את עצמם למה בית המקדש נחרב, איך ייתכן שנחרב אם הוא אכן היה מקום השכינה. בסוף ימי בית שני לא היו נביאים כגון ירמיהו שיצדיקו את החורבן כמעשה ידי אלוהים, ואחד ההסברים שהוצעו הוא שהשכינה עזבה את בית המקדש לפני החורבן וחזרה למשכנה בשמיים,[1] וכי עתה צריך למצוא דרכים חדשות להתחבר אל האל.

הבעיה הייתה שפולחן המקדש אפשר היטהרות של חטאי בני ישראל ביום הכיפורים וחיבור ישיר עם האל. התפילות שנאמרו בבתי הכנסת היו חלק מעבודת בית המקדש בירושלים, אבל לא היה מה שיעלה אותן לשמיים. התחליף נמצא בדמות התפתחות המיסטיקה היהודית והופעתם של יורדי המרכבה המגיעים למקדש של מעלה בשמיים, שהוא עומד על מכונו כפי שנראה למשה בתבנית המשכן בהר סיני. על ידי המסע המיסטי התאפשר חיבור ישיר עם האל. המיסטיקה אף הציעה שמאורעות היסטוריים ואסונות, כגון עשרת הרוגי מלכות, הם כיפור על עוונות עבר. לאחר מרד בר כוכבא גילה שמעון בר יוחאי (מתלמידיו של רבי עקיבא, האב הרוחני של המרד ואחד הראשונים שנכנס לפרד"ס) את התורה הנסתרת של הקבלה בספר הזוהר, ומה שהיה חבוי במבנה בית המקדש נפתח  בפני כולם אך באופן אחר.

לאחר החורבן התפזרו משמרות הכהונה שהיו בבית המקדש בכפרים השונים ברחבי הארץ, ובמיוחד בגליל, בכל כפר הוקם בית כנסת, ובכל בית כנסת הוקם גם בית מדרש שבו לימדו את הילדים קרוא וכתוב. וכך, דווקא לאחר חורבן בית המקדש, החלו לפרוח המדרש, ההשכלה והלימוד היהודי, וזה הביא להתפתחות התורה שבעל פה. לאחר המרידות הגדולות הגיע בסוף המאה ה-2 לספירה זמן של שלום והרמוניה עם השלטונות הרומאיים, שקיבלו את היהדות כדת עתיקה ומכובדת. וכך רבי יהודה הנשיא היה חברו הטוב של הקיסר, חיבר את המשנה והעביר את הסנהדרין מבית שערים לציפורי, שהיא עיר מעורבת. לאחר מכן החל מפעל כתיבת התלמוד, שהתרכז בטבריה (שאליה עבר הסנהדרין לאחר ציפורי) ובגליל, אך בעיקר בקרב הקהילות היהודיות הגדולות בבבל. המשאלה והתקווה נשארו להקים מחדש את בית המקדש בירושלים, אבל בינתיים היהדות פרחה, השתנתה והתפתחה. התברר כי אין צורך בבית המקדש פיזי כדי לחיות חיים יהודיים מלאים.

לפי פרופסור גיא סטרומזה (Stroumsa),[2] בין המאות ה-1-7 לספירה חל מפנה מהותי בתפישה הדתית באגן הים התיכון, וזה התבטא בהפסקת עבודת הקורבנות וירידת חשיבותם של המקדשים. עד אז עיקרה של העבודה הדתית היה הקרבת הקורבן במקדש, ואילו לאחר המאה ה-6 עיקרה של העבודה הדתית היה התפילה, הספרים הקדושים, הלימוד והמצוות הדתיות, במקום מקדשים מתפתחות קהילות דתיות. אם היית לוקח אדם ממחוז כלשהו באימפריה הרומאית במאה ה-1 לספירה, מעביר אותו למקום אחר, ומציב אותו בחצר מקדש כלשהו, הוא היה מזהה את המקום כדתי מכיוון שנעשתה בו עבודת הקורבנות, אבל אם הוא היה מבקר באותו המקום במאה ה-7 לספירה, זה היה נתפש על ידו כעבודת אלילים פגאנית, פעולה שאין לה קשר לדת האמת.

הנצרות הפכה את קורבנו של ישוע לקורבן האחרון והגדול מכולם, ועל ידי כך החליפה את עבודת הקורבנות בקורבן הלב. היהדות הצטרפה אליה בלית ברירה בעקבות חורבן בית המקדש, ולימים גם האסלאם המשיך באותו הקו. שינוי נוסף שקרה הוא הופעתם של ספרי הקודש והלימוד בהם. המילה האלוהית הפכה חשובה. אם עד אז כתבו בקלף, הרי שבתקופה זו התחילו לכתוב בקודקסים – דפים ערוכים בצורת ספר. בנצרות זו הייתה הברית החדשה, ביהדות המשנה והתלמוד, ואילו באסלאם הקוראן. היו דתות חשובות נוספות בעולם, כגון המניכאים שהיו סוג של גנוסטיקה המשלבת מזרח ומערב, וזרתוסטרא, הדת הרשמית של איראן הססנית, שגם להם היו ספרים קדושים.

סטרומזה קורא לתקופה הזו קלידוסקופית וטוען שהיא הייתה בבחינת נקודת השינוי, הציר של ההיסטוריה הדתית העולמית. פרק זמן ארוך שאותו הוא מכנה "מקומראן לקוראן", ובו יש מעבר מדת הקורבנות האזרחית הישנה של העיר ההלנית והאימפריה הרומאית, אל דת אישית של גאולה מונותאיסטית. מעבר זה מתאפיין בהיעלמותם של המקדשים הגדולים שבהם היו מקריבים קורבנות ושנוהלו על ידי מעמד כוהנים מיוחד, ובהופעתם של ספרי קודש, קהילות דתיות ואפשרות אינדיבידואלית לחיבור עם האל דרך תפילה.

בתקופה זו חל ערבוב של דתות מסתורין הלניות שונות כגון האורפיזם,^[3] ביחד עם יהדות אזוטרית, דתות מצרים ומיסטיקה הבאה מהמזרח (במיוחד במקומות כגון אלכסנדריה). התוצאה היא התפתחות המיסטיקה היהודית, שעליה נשענת התפישה הדתית הבסיסית הקיימת בשלוש הדתות הגדולות עד היום. במילים אחרות, ועד כמה שזה יישמע מוזר, חורבן בית המקדש הגיע בזמן "המתאים" מבחינת היהדות, רגע לפני היעלמותם של שאר מקדשי העולם העתיק ותחילתה של תקופה דתית חדשה. חורבן בית המקדש הכריח את היהדות להתפתח ולהשתנות, וזה מה שאפשר לה להיענות לאתגרי התקופה. אף על פי שאין לנו נביא כגון ירמיהו באותה תקופה, אפשר לראות שחורבן בית המקדש הוא חלק מתכנית אלוהית. זה אינו רק עונש על חטאים או תוצאה של מלחמת אחים, אלא אירוע שצריך היה להתרחש בזמן שבו התרחש בכדי שנוכל לחזור לכוונה המקורית של אלוהים במעמד הר סיני, והיא "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אפשר לסכם ולומר כי באופן פרדוקסלי חורבן בית המקדש אפשר התפתחות של חוש הקדושה באדם.

הערות

[1]  אפשר לומר שמקדש בית שני היה מבחינות מסוימות חשוב ממקדש בית ראשון, מכיוון שלצדו נוצרו מוסדות רוחניים שעודדו לימוד תורה. האור שיצא מבית המקדש האיר את הדת שהתקיימה לאחר מכן.

[2]  מצב עניינים זה הידרדר לאחר מותו, אולי כביטוי סמלי לירידת הדור כולו.

[3] Dimont, M.I. 1994. Jews, God and history. Mentor Book, New York.

[4]  בנוסף ליהודים היו כמיליון נוכרים בארץ, שהורדוס הסתמך במידה רבה על תמיכתם בביסוס שלטונו.

[5]  הורדוס מונה על ידי הרומאים בשנת 47 לפנה"ס לשליט הגליל, אלא שבשנת 40 לפנה"ס ניצחו הפרתים את הרומאים והמליכו את אנטיגונס השני החשמונאי למלך ביהודה. הורדוס נאלץ לברוח לרומא, שם הומלך כמלך יהודה. הוא חזר לארץ וכבש אותה בתמיכת הלגיונות הרומאים, ועלה לשלטון על כידוני הרומאים.

[6]  וורשבסקי, א.  ופרץ, א . (1992). BUILDING THE TEMPLE MOUNT: ORGANIZATION AND EXECUTION

הקמת מתחם הר-הבית על ידי הורדוס — הארגון והביצוע. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 46-3.

[1]  היו אף שטענו כי היא עברה להר הזיתים קודם לכיבוש ירושלים על ידי הרומאים ומשם עלתה לשמיים, אך תחזור בסוף הימים. וכך רבי האי גאון, אחרון גאוני בבל וראש ישיבת פומבדיתא (המאה ה-10), היה עולה לרגל לירושלים בכל שנה ומקיף את הר הזיתים שבע פעמים בהושענא רבא של חג הסוכות.

[2] Stroumsa, Guy G., The End of Sacrifice: Religious Transformations in Late Antiquity, tr. by Susan Emanuel, Chicago, Il: University of Chicago Press, 2009.

[3]  יהודי מאלכסנדריה במאה ה-2 לפנה"ס, ראשון גדולי הפילוסופים היהודים בשם אריסטובולוס, טען שאורפיאוס, פיתגורס וגם סוקרטס, למדו מחוקי משה. יוספוס פלביוס טען שהאיסיים היו פיתגוראים. היסטוריון יהודי אחר בשם ארתפנוס, שכתב במאה ה-2 לפנה"ס, טען שמשה נקרא גם הרמס, וגם מוסאיוס – שם שמופיע בספרות היוונית כתלמיד של אורפיאוס, והיה למעשה מורהו של אורפיאוס, בניגוד לטענה האחרת שהוא למד במצרים. לטענתו, מוסאיוס הוא זה שהתחיל את הפילוסופיה היוונית.