רומי היה המלומד של התרבות הפרסית טורקית שהתפתחה באנטליה טורקיה במאה ה13, אלא שחייו התהפכו עליו עקב המפגש עם שמס טבריזי, עליו כתבתנו במאמר קודם. בחלק השני של חייו מתרחשת אצלו התפתחות מאהבה לשמס והמשבר שבא בעקבות היעלמותו לאהבה לאנשים אחרים, ולאחר מכן לאנושות וליקום כולו. זה מלווה בכתיבת הספר המונומנטלי של המסנאווי

האהוב החדש – זרקובי

מספר חודשים לאחר היעלמותו של שמס עבר רומי בשוק. ליד בית המלאכה של צורף בשם זרקובי הוא שמע דפיקות פטיש של העובדים אשר דפקו על זהב בכדי לשטחו. רומי נעצר לרגע, ואז החל להסתובב סביב עצמו כפי שלימד אותו שמס.

למראה המבטים המופתעים של תלמידיו הוא אמר: "מדוע הינכם עצובים, הנה שמס חזר אלינו בצורת רקיעות אלו."

רומי הסתובב סביב עצמו כל אותו אחר הצהרים וגם בלילה, כשתלמידיו מצטרפים אליו ואף זרקובי, באומרו לעובדים: "אל תפסיקו גם אם הזהב ייפגע.". לאחר זמן התעייפו העובדים וקצב הרקיעות הואט. רומי שם לב לפתע שזרקובי מסתובב לידו. הוא חיבק אותו והם נהיו לאחד.

זרקובי פנה אל האנשים שהסתכלו על המחזה המופלא ואמר:  "על מה תסתכלו? האם לא תריבו אחד עם השני על זהב ותרדפו תמיד אחריו? אם כן, בית המלאכה שלי מלא זהב והוא כולו שלכם. אין לי צורך יותר בזהב, כי מצאתי את הזהב האמיתי."

בזמן שהקהל הסתער על בית המלאכה, נלחם להשיג כמה שיותר זהב לעצמו, השתחווה זרקובי לפני רומי באומרו: "אין לי יותר צורך בדבר מלבד הדרכתך ושלמותך, קח אותי לאן שתרצה."

הם הלכו יחדיו למדרסה של רומי, ומאז, ובמשך עשר שנים, זרקובי נהיה חברו הקרוב של רומי, אהובו, ונקרא במעגלים שסביבו – שייח' סלהדין.

מספר סולטאן וואלד: "רומי הפנה את פרצופו כלפיו ועזב את האחרים. הוא אמר: "השמש של הדת כפי שאנו קוראים לו, שמס, חזר אלינו, מדוע אנו ישנים? הוא חזר שוב בלבוש וצורה אחרים בכדי להראות את חסדו וללכת באופן מלכותי.""

מתברר שחוטים נסתרים חיברו בין רומי לזרקובי עוד לפני מפגש זה. זרקובי היה תלמידו של בורהנדין יחד עם רומי, אך הלך אחרי השייח' לקייסרי. לאחר שבורהנדין מת הוא חזר לקוניה ועבד כצורף זהב. בנוסף לכך בביתו נפגשו רומי ושמס בפעם הראשונה. בדרך מוזרה כלשהי מצא רומי בסלהדין זרקובי את דמותו של שמס.

רומי כותב:
"שנה שעברה הוא הופיע לפתע בלבוש אדום, פרצופו נוצץ. השנה הוא בא שוב, עטוף במעיל אפור. הוא שינה את בגדיו אך הוא עדיין אותו אהוב, הוא החליף את זהותו באחר ובא…"

אלא ששמס חדש זה היה הרבה יותר רגוע ובוגר משמס הקודם. בזכותו נפשו הסוערת של רומי שקטה והוא מצא מחדש את הבית.

כותב על כך סולטאן וולאד: "תודות לו התזזית של רומי שקטה. הוא לימד בצורה שלא דמתה לאף אחד אחר. הוא בורך על ידי האלוהים ביותר כשרון מכל אחד אחר. הוא נתן לנו יותר הארה בנשימה אחת משדרווישים אחרים יכלו לתת במשך שנים רבות, הוא ידע להעביר פנינים של חוכמה עם לשון הלב מבלי להגיד מילה."

זרקובי היה אדם של לב. לב פשוט וטהור שידע לבטל עצמו לפני אל ואדם, והתמלא, עקב כך, באור האלוהי. פגשתי אנשים דומים לו בביקורי בקוניה: לכאורה אנשים פשוטים שלא היית שם לב אליהם בעוברך בשוק, אך למעשה ליבם מחבר אותם אל האור האלוהי בצורה שלא אפשרית לשאר בני האדם. ישנן דרכים רבות ללמוד ולהעביר ידע. הלימוד של זרקובי היה לימוד של לב, בעוד שהלימוד של שמס היה לימוד של הארה. הלימוד הראשון של רומי על ידי אביו היה לימוד של ידע, בעוד שהלימוד על ידי בורהנדין – היה של מצבים.

רומי כתב שירים לזרקובי והשיא את בנו סולטאן וואלד לבתו של זרקובי – פטמה.
הוא כותב: "גם האור של השמש הסמיק אל מול פרצופו, כל מי שראה את פרצופו נהיה מאמין."

לאחר עשר שנים בהן לא מש זרקובי מרומי, בהיותו זקן וחולה, הגיע זמנו של למות. בקשתו האחרונה הייתה להפוך את יום מותו ליום חג: "ללווייתי קִראו למתופפים, למצלצלים ולנגני הטמבורין, הִלכו לקברי רוקדים, שמחים, עליזים ושיכורים. מחאו כפיים, כדי שאנשים ידעו שחברי האלוהים הולכים שמחים ומחייכים אל מקום המפגש."

זרקובי הוא זה אשר התחיל את המסורת של הילולה ביום המוות. הוא נקבר ליד אביו של רומי בגן הוורדים שבפאתי העיר.

השליט שנהיה לתלמיד

עם מותו של אביו תפש רומי את מקומו כראש המוסלמים בקוניה. רומי היה מקובל על השליטים הסלג'וקים ונחשב לסמכות רוחנית, אך התרחק מפוליטיקה, וכך אמר: "הגרוע שבמלומדים הוא זה המקבל עזרה מאמירים, שרווחתו והצלתו תלויים בהם ונובעים מפחד מהם."

עמדתו זו לא מנעה משליטיה של קוניה לבוא והיוועץ עמו, במיוחד האמיר פרוון, שנהיה תלמיד קרוב שלו. יום אחד הוא הגיע לקבל את עצתו ושמע את הדברים הבאים: "עשו אותך רועה ואתה מתנהג כמו זאב, עשו אותך מגן בעוד אתה מתנהג כמו גנב ופועל לפי מילותיו של השטן…"
בשומעו זאת החל פרוון לבכות ולצעוק ולהתחרט על מעשיו.
לאחר זמן יצא אליו רומי ואמר לו שאלוהים סלח לו.

יום אחד שאל פרוון לעצתו של רומי, וזה ענה לו כך: "שמעתי שלמדת את הקוראן בעל פה."
"כן" ענה פרוון.
"למדת את המסורת עם שייח' סדרדין, הלא?"
"כן" ענה פרוון.
"מכיוון שאינך פועל על פי מילותיו של אלוהים ונביאו, איך תוכל לפעול על פי מילותיי?" שאל רומי ולא הסכים לתת לשליט את עצתו וברכתו.

רומי לא יכול היה לקבל את האמיר פרוון בתחילה, מכיוון שפרוון לא עשה את הצעדים אשר מהווים תנאי לפנייה למורה. הוא אולי קרא את הספרים הנכונים, אבל לא הבין אותם. הוא לא חיפש את המקום בתוך עצמו שיגיד לו מה נכון ומה לא נכון, ובוודאי שלא התייעץ עם אחרים ולכן, המוצא הקל ביותר עבורו היה לבוא לדבר עם רומי בכדי שיאשר בדיעבד את מעשיו, על כן רומי דחה אותו. רומי הרחיק את פרוון ממנו מכיוון שהיה אש שורפת. כשפרוון נמצא מספיק רחוק האש הפכה לאור. בצורה זו הפך רומי, בניגוד לרצונו, ליועצם ומדריכם של סולטאנים ואמירים.

פרוון הכיר בסמכותו הרוחנית של רומי וקיבל את עצותיו, אך לא העריך את התלמידים האחרים, וראה עצמו נעלה עליהם. הוא אמר: "רומי הוא מלך רוחני, אין עוד מורה כמוהו. אלא שתלמידיו הם אנשים רעים ולא חשובים."

רומי כתב בתגובה: "אם תלמידיי היו אנשים טובים, הייתי צריך להיות תלמידם והם היו מלמדים אותי. קיבלתי אותם כתלמידי כדי לעשות אותם טובים יותר בפעולה ובאופי." מתכוון בזה לפרוון עצמו.

סימנים של הלא נראה

השיעורים שנתן רומי לקבוצת התלמידים הקרובה אליו הועלו על הכתב בעזרתו של השליט פרוון וקובצו בספר שנקרא "סימנים של הלא נראה". זהו ספר שיחות של רומי עם תלמידיו, בהן הוא מלמד אותם את סודות הדרך המיסטית והעולמות הלא נראים. חלק משיחות אלו מתייחס לפרוון עצמו. זהו ספר הפרוזה היחיד של רומי המוסיף תרומה ייחודית לספרי השירה הנכבדים שלו ול'מסנאווי'. בכך תרם פרוון תרומה ייחודית לעולם, מתוקף היותו שליט קוניה לא נותר דבר פרט לספר זה.

להלן הפתיחה של ספר ה"סימנים של הלא נראה": "הנביא (השלום איתו) אמר: "הגרוע שבמלומדים הוא אדם שמבקר נסיכים, אך הטוב שבנסיכים הוא נסיך שמבקר מלומדים. שמח הנסיך בפתח דלתו של אדם עני. ארור העני שנמצא בפתח ביתו של הנסיך."

אנשים הבינו אמרה זו על פניה כמתכוונת לכך שאין זה יאה למלומד לבקר נסיך, פן יהיה למלומד גרוע. אך אין משמעות משפט זה כך. המשמעות האמיתית היא שהגרוע שבמלומדים הוא זה המקבל תמיכה מנסיכים, ולכן צריך לחשוש לפרנסתו. מטרתו הראשית של אדם כזה בחיפוש אחר ידע היא לחלות פני הנסיך בכדי שזה יעניק לו מתנות, ייתן לו משרות רשמיות ויכבד אותו. ולכן, הוא עושה את הדברים למען הנסיך, משפר את עצמו ולומד למען הנסיך. כשהוא נהיה מלומד, הוא לומד נימוסים מתאימים לנסיך בכדי לא להרגיז אותו ולעורר את חמתו. וכך, לאט לאט, הוא מתנהג כפי שהנסיך רוצה. ולכן, בין אם יהיה זה הנסיך שמבקר את המלומד או המלומד שמבקר את הנסיך, מלומד כזה חייב להתנהג כאורח, בעוד שהנסיך מתנהג כמארח.

מהצד השני, כשמלומד לוקח על עצמו את לבוש הלמידה לא למען נסיך אלא בראש ובראשונה למען אלוהים, וכאשר ההתנהגות שלו ומעשיו הם בנתיב היושר, כפי שהנטייה הטבעית שלו צריכה להיות. אזי הוא כמו דג שיכול לחיות רק במים. מלומד כזה נשלט בצורה כה חזקה על ידי הגיון, שבתקופת חייו כל האנשים ניצבים בפליאה אל מול נוכחותו ומוארים על ידי קרינתו, בין אם הם מודעים לכך או לא.

אם מלומד כגון זה הולך לנסיך, הרי שהוא מתנהג כמארח והנסיך כאורח. הנסיך יקבל עזרה ויהפך להיות תלוי במלומד. המלומד עצמאי מהנסיך, הוא מאיר כמו השמש, שמטרתה היחידה היא לתת ולהעניק.

השמש הופכת אבנים רגילות לרובי וקורנליין, הרי אדמה – למכרות של נחושת, זהב, כסף ועופרת. השמש הופכת את האדמה ירוקה ורעננה ומייצרת סוגים שונים של פירות על העצים. התפקיד היחיד שלה הוא לתת ולהעניק, היא לא לוקחת דבר לעצמה. כמו שאומר המשפט הערבי: "למדנו לתת, לא לקחת". מלומדים כאלו הם מארחים בכל מצב והנסיכים הם האורחים שלהם…."

הנסיכה תמרה

הסולטאנים הסלג'וקים היו נוהגים לשאת נשים נוצריות, ביזנטיות או ארמניות. אשתו של אחד הסולטאנים הייתה הנסיכה הביזנטית איסדין קיקווס, שנקראה גם הנסיכה תמרה. היא הייתה תלמידה נאמנה של רומי ואהבה אותו כאב וכשבעלה מת היא נישאה לאמיר פרוון, שהיה האיש החזק בממלכה ולמעשה שלט בה.

תמרה כל כך אהבה את רומי, עד שלא יכלה לשאת יום אחד של פירוד ממנו. והנה החיים חייבו אותה לנסוע מחוץ לקוניה למסע של כמה שבועות. חוששת שלא תוכל לשאת את הפרידה, היא ביקשה מצייר מפורסם לצייר את פרצופו של רומי בכדי שתוכל לקחת את התמונה איתה. הצייר הגיע לביתו של רומי והתכונן להתחיל לצייר.

"אם תוכל לצייר את פרצופי זה יהיה הישג גדול." אמר רומי.

הצייר הביט על רומי והחל לצייר. לאחר שהרים את עיניו מהדף גילה להפתעתו שפרצופו של רומי השתנה. כך קרה פעם אחר פעם. הוא צייר תמונה אחר תמונה, אך בכל פעם פרצופו של רומי השתנה לנגד עיניו המשתאות. לאחר שניסה לצייר יותר מעשרים תמונות שונות, שבר הצייר את מכחולו, צועק ובוכה השתחווה לפני רומי.

או אז אמר רומי את החרוזים הבאים:
"אבוי אני כה חסר צבע וצורה, איך יכול אני לראות את עצמי כמו שאני. אתם אומרים לי לגלות את סודותיי, אך היכן הם המקום והחלל שבהם אני נמצא? כיצד יכולה נפשי להירגע? כשאני שוכן ברוח כה ניידת, גם הים שלי טבע בתוך עצמי. משונה להגיד איזה מין ים חסר גבולות אני."

הצייר עזב את ביתו של רומי מואר בהשראתו ועשרים הציורים הלא גמורים נלקחו לנסיכה תמרה. ומאז, בכל פעם שרצתה להיזכר בפניו, די היה שהוציאה אחד מהציורים הלא גמורים ורומי הופיע לפניה (אחד מציורים אלו שרד עד היום והוא נמצא בחדר התצוגה ב"כעבה של הלב"). הנסיכה תמרה היא זו אשר בנתה את הכיפה הירוקה הממוקמת מעל קברו של רומי.

אור האלוהים – הוסמדין

לאחר מותו של זרקובי זרח אור חדש בחייו של רומי בדמותו של הוסמדין, אור שתפקידו היה להשלים את תהליך הטרנספורמציה של רומי והפיכתו מרומי ל"מוולנה" – המורה. בזכותו של הוסמדין כתב רומי את יצירתו המונומנטלית, "המסנאווי", הנקראת גם "הקוראן של הפרסים". ה'מסנאווי' הוא הספר הנפוץ ביותר בשפה הפרסית, הנמצא כמעט בכל בית. זהו ספר ענק ובו סיכום של התורה הסופית המוגשת לקוראים בצורות מגוונות, בדרך של סיפורים, שירים, חידודים ומשלים. נאמר שספר זה נכתב בעזרת השראה שמימית, בצורה שאף ספר לא נכתב לפניו ולא אחריו.

הוסמדין היה תלמידו של רומי ומאנשי המעגל הקרוב לו. הוא היה איש עשיר, מלומד ובעל השפעה רבה בקוניה, והקדיש את עצמו ורכושו לשירותו. הוא הראשון שכונה "צ'לבי" – שמשמעו איש של אלוהים. הוא מונה למעין מזכיר כללי של חצר רומי ועסק בכל ענייני הכספים.

הוסמדין היה מהראשונים שהצטרפו ללימוד עם רומי; לומד לצידו משמס ומזרקובי, משתתף בטקסי ה'סמע' והמוזיקה. ביתו באזור מיירם, אזור של כרמים הגובל בהרים שבשטחו זרם נחל, הפך להיות מרכז של חסידי המסדר. רומי קרא לו "אדון המסתורין ושומר הידע, אור האלוהים, זוהר הנפש, חרבה החדה של דת הלב, הוסמדין הנדיב".

לאחר מותו של זרקובי רומם אותו רומי לדרגת חברו הקרוב, אהובו והשייח' שלו. הוא נהפך באופן רשמי לחליף החצר, מנהיג המסדר, בעוד שרומי הוא רק תלמידו והולך לאורו. כמובן שבמציאות הדברים התנהלו בצורה שונה; רומי היה האור שלאורו כולם הלכו והכול סבב סביבו. אלא שלהוסמדין היה תפקיד שאף אחד אחר לא יכול היה למלא; הוא ידע איך לגרות את רומי לתת מעצמו לאחרים, לבטא מתוכו את הידע שהושם בו על ידי שמס והמורים שקדמו לו. הוסמדין היה ה"טריגר" לרומי, השער, ובתור שכזה הוא חשוב לא פחות מרומי עצמו.

הוסמדין, מוּנע על ידי להט ואמונה שאורו של רומי צריך להאיר לעולם כולו, הגה את הרעיון של כתיבת ה'מסנאווי'. הוא חשב על יצירה שהעולם לא ידע כמוה; יצירה שתיקרא בהנאה אך תכלול גם ידע רוחני עמוק, יצירה שתהיה מקיפה מספיק בכדי לתת את הבסיס לחיים רוחניים, ועמוקה מספיק בכדי לקרב אנשים לאור האלוהי. הוא חיכה להזדמנות הנכונה בכדי להעלות את הנושא בפני רומי, והזדמנות זו הגיעה בזמן שטיילו יום אחד יחדיו בגני מיירם, כשרומי מקריא שירה כדרכו. באחת ההפסקות שבין שיר לשיר פנה הוסמדין לרומי ואמר לו:

"סולטאן שלי, חיברת הרבה שירים והדיוואן (ספר השירים של רומי) נהיה בעל נפח. אם תכתוב ספר דומה ל'שירת הציפורים' של עטאר או ל'ידע האל' של סיניי, יהיה ספר זה מלווה נאמן להולכים בדרך ולמשוררים, טרובדורים יתמלא ליבם בעבודתך ומוזיקאים יכתבו לחנים למילים."
הוא המשיך והפציר בו: "אדוני, אם תכתוב ספר כמו זה של שייח' חכים סנאי ובחרוזים של עטר, זה יישאר כמזכרת חיה לדורות הבאים וימשיך להזין אוהבים של אלוהים ואת המדוכאים."

רומי חייך, הוציא מבין קפלי כובעו פתק ועליו רשומים שמונה עשר חרוזים כפולים, שהם השורות הראשונות של ה'מסנאווי' ואמר: "לפני שהרעיון הגיע אליך, אלוהים הגדול והחסוד נתן לי השראה לכתוב ספר כזה."

רומי נתן את הפתק להוסמדין וביקש ממנו לקרוא את השורות הראשונות המתחילות במילים: "בשם האל הרחמן והרחום. האזינה לקנה זה העזוב, נושם מיום נתלש מעריסת הסוף, צליל של אהבה לוהטת ומכאוב. סוד שירי, אף כי קרוב הוא, איש לא יראה, ואיש לא ישמענו, הוי, מי ייתן לי ידיד, את האות יכיר, וכל נפשו עם נפשי תתחבר! שלהבת האהבה היא שהבעירתני, יין האהבה שלהבני. התרצה לדעת איך דם אוהבים יזוב? האזינה, האזינה לקנה הסוף…"  (תרגום של חוה לזרוס יפה).

השורות האחרונות של שמונה עשר הפסוקים אמרו כך:
"…מי שאין לו פרנסה, ארך עליו יומו. אין אחד שהוא בוסר שיבין את הבשל. לפיכך במילים צריך לקצר ושלום."

למעשה סגר רומי בשורות אלה את התגלות ה'מסנאווי', ולא התכוון להמשיך בכתיבה.

הוסמדין, נלהב מהפסוקים עד כדי כך שדמעות של אושר נשרו מעיניו על הפסוקים האחרונים, הוא נישק את ידו של מוולנה ואמר: "מוולנה שלי, סולטאן ללא השוואה שלי, אני מתחנן לפניך, המשך שורות אלו, המשך אותן לנצח, מלא כרכים מלאים בחרוזים…"

דמעותיו של הוסמדין נפלו על השורות האחרונות וטשטשו אותן, פותחות בכך את הדרך להמשך, מאפשרות חיים חדשים.

רומי נעתר לתחינתו של הוסמדין להמשיך את הכתיבה ואמר: "צ'לבי (כינויו של הוסמדין), אם תסכים לכתוב עבורי, אקריא לך את ההמשך."
"אני המשרת שלך מרגע זה והלאה," ענה הוסמדין, "אני מוכן בנפשי ובליבי."
"ובכן כתוב, הוסמדין, אור עיני. הוסמדין שגודל באמת, השמש של האמת, כתוב." אמר רומי, והקריא את השורות הבאות של ה'מסנאווי' – חרוז כפול מספר תשע עשרה: "בני, נתץ את הכבלים והשתחרר, האם לא היית משועבד לזהב מספיק זמן?"

ה'מסנאווי' שוחרר מכלאו. הוסמדין הצליח לחלץ מרומי את מה שהיה לכוד בו שנים רבות. המעיין התחיל לנבוע בזרם אדיר: 25,618 פסוקים מחורזים נכתבו במשך שנים ספורות. כל הפסוקים נכתבו בדרך של השראה אקסטאטית אשר נחה על רומי, כשהחרוזים יוצאים מפיו שלמים ובנוסח המדויק כאשר הוסמדין כותב אותם במהירות.

לעיתים קרובות ה'מסנאווי' נבע בזמן שרומי היה מסתובב סביב עמוד בביתו במשך שעות. לאחר מכן היה הוסמדין מקריא את החרוזים לרומי שהיה מעיר הערות ומתקן היכן שצריך. ה'מסנאווי' הגיע בזמנים של השראה, לעתים יום אחר יום, לעיתים במשך שעות וימים רצופים, ולעתים לא היה מגיע דבר במשך שבועות ואפילו חודשים שלמים.

כותב הוסמדין: "מעולם הוא לא השתמש בעט בכותבו את ה'מסנאווי'. הוא היה מקריא לי אותו בכל מקום, במדרסה, במעיינות החמים של קוניה, בגני מיירם, ומיד התחלתי לכתוב. לעיתים היה לי קשה לעקוב אחריו, לעיתים הוא הקריא במשך יום ולילה במשך כמה ימים, בפעמים אחרות הוא לא יצר דבר במשך חודש, ופעם אף נפסקה הכתיבה למשך שנתיים. בסיומו של כל כרך (ה'מסנאווי' מורכב משישה כרכים) הקראתי לו אותו, כדי שיתקן את מה שכתב…"

דרך כתיבת ה'מסנאווי' השלים רומי את הטרנספורמציה שלו; מגולם הוא הפך לפרפר. לפני כתיבת ה'מסנאווי' הוא למד להעביר את אהבתו לשמס דרך דמויות אחרות – זרקובי והוסמדין. עם כתיבת ה'מסנאווי' התהליך הושלם; אהבתו האישית התפתחה והפכה להיות אהבה אוניברסאלית, חובקת עולם, אהבה לכל האנושות. רומי נהג לומר על עצמו: "הייתי לא בשל, התבשלתי, נשרפתי". רומי נשרף באש של שמס, ועתה אש זו החלה להפיץ אור סביב.

בסגנון הכתיבה של ה'מסנאווי' משתמש רומי במשלים ובדוגמאות רבות מחיי היום יום בכדי לגלות אמיתות עמוקות. יש בספר הומור רב, לעיתים הוא אסוציאטיבי – דבר מוביל לדבר בצורה שנראית כביכול כאוטית, אך למעשה יש בו ארגון-על. הספר כתוב בחרוזים ובמשחקי מילים בשפה הפרסית ויש בו מספר רבדים של משמעות. לעיתים מופיעות התייחסויות לשאלות ותשובות אשר התנהלו בין הוסמדין לבין רומי.

הוסמדין ליווה את רומי משך כל כתיבת ה'מסנאווי' ורומי מתייחס אל הוסמדין כאל זה שמיילד ממנו את הספר, מושך אותו אל אוויר העולם:  "הו קרינת אלוהים הוסמדין, אתה זה שדרכו האור של ה'מסנאווי' עלה על אורו של הירח. אתה שבו תקוות מוגשמות, הדרך הגבוהה שלך מושכת את העבודה הזאת אלוהים יודע לאן."

הוא אומר: "קשרת את צוואר ה'מסנאווי' עם חבל ואתה מושך אותו בכיוון שרק אתה יודע."  ומוסיף: "מכיוון שאתה הקטליזאטור של עבודה זו, ואם עבודה זו תגדל, זה יהיה אתה שגרמת לה לגדול."

לאחר כתיבת הכרך הראשון, מתה אשתו של הוסמדין והוא לא היה פנוי רגשית ונפשית להמשך הכתיבה. רומי נאלץ לחכות בסבלנות שנתיים עד שהוסמדין חזר אליו והעבודה יכלה להימשך. המילים הראשונות של הכרך השני מתייחסות לכך: "ה'מסנאווי' התעכב זמן מה, נדרשה הפסקה בכדי שהדם ייהפך לחלב. הקשב היטב למילותיי, דם לא הופך לחלב מתוק אלא אם כן הגורל מוליד תינוק חדש."

רומי ממשיך ואומר: "באופן דומה כל מטרתי של כתיבת ה'מסנאווי' היא אתה, הוסמדין, קרינת אלוהים. כל ה'מסנאווי' עם ענפיו ושורשיו הוא שלך מפני שהסכמת לכתוב אותו. מפני ששתלת את הזמורה. אזי המשך להשקות אותה, מפני שנתת לה חופש לגדול התר את הקשרים."

כתיבת ה'מסנאווי' נמשכה על פני מספר שנים, שבסופן רומי חלה מאד ומת. במשך כל השנים הללו המשיך רומי לכתוב שירים שנאספו על ידי הוסמדין בספר "דיוואן שמס טבריזי". הוא המשיך ללמד ולתת הרצאות שהועלו על הכתב בספר "סימנים של הלא נראה", וגם הנהיג את המסדר. יד ימינו בכל הדברים הללו היה כאמור הוסמדין, והיד השנייה שתמכה בו היה בנו – סולטאן וולאד.

לאחר מותו של רומי הציע הוסמדין שסולטאן וואלד ינהיג את המסדר במקומו של רומי. אלא שזה סירב, באומרו: "אין צורך צ'לבי, אבי לא מת, נשמתו נצחית לצד האלוהים. זה היה הנביא שאמר: "הנאמנים לא מתים אלא רק עוברים מעולם אחד לאחר". אתה הייתה החליפ'ה שלנו בזמן אבי ואתה עדיין החליפ'ה שלנו כעת. דבר לא השתנה, אנו מכירים אותך ונלך אחריך, קח את מקומו של אבי."

הוסמדין שימש כראש המסדר הראשון של הדרווישים המחוללים במשך עשר שנים נוספות לאחר מותו של רומי. במותו הוא נקבר בסמוך לקברו של רומי.

הפרק הראשון של ה'מסנאווי', 18 השורות הראשונות בתרגום אחר (של דוב הרמוני):
"בשם האל הרחמן והרחום. האזינה לחליל איך הוא מתלונן: מספר סיפורה של פרידה. באומרו: מיום שנפרדתי מקני הסוף אני מקונן בין גברים ובין נשים. אני רוצה חזה קרוע מגעגועים כדי לספר על הכאב שבתשוקה, כל מי שנפרד ממקורו רוצה לחזור שוב ליום שבו היה מאוחד. בכל חברה את אנחותיי השמעתי, הייתי חבר לעצוב ולשמח. כל אחד נהיה חבר לי מתוך תפישתו העצמית, אף אחד לא חיפש את הסודות שבתוכי. הסוד שלי לא רחוק מהתלונה שלי, אך לאוזן ולעין אין את האור שלאורו הסוד יוכל להיות מובן. הגוף לא מוסתר מהנפש, והנפש מהגוף, יחד עם זאת איש לא מורשה לראות את הנפש. קולו של החליל הוא אש, זה לא רוח, למי שאין את האש הזאת, לוואי ולא יהיה!

זאת אש האהבה שנמצאת בחליל, זה להט האהבה שנמצא ביין. החליל הוא רעו של כל אחד שנפרד מאהובו, הצלילים שלו הסירו את הווילון, דקרו את ליבנו, מי ראה רעל ותרופה כמו החליל? מי ראה אוהב, עורג ומתגעגע כמו החליל? החליל מספר על הדרך המלאה דם ומזכיר סיפורים של התשוקה של מג'נון. רק לחסר התבונה מתגלה הגיון זה, ללשון אין לקוח חוץ מהאוזן. בצערנו הימים של החיים נהיו לא בעתם, ימינו עברו יד ביד עם תלונה בוערת. אם ימינו עברו, תן להם ללכת! זה לא משנה, אל תישאר, מפני שאף אחד לא קדוש כמוך!

כל מי שהוא לא דג נהיה מולעט על ידי המים, כל מי שמבלי לחם מוצא את הימים ארוכים. אף לא אחד שהוא לא בשל, מבין את מצב הבשלות, ולכן המילים שלי צריכות להיות קצרות, ולהיפרד לשלום!!!"

המשך הפרק (חרוז כפול 19 והלאה):

"הו בן, שבור את השלשלאות שלך והיה חופשי! עד מדי תהיה עבד לכסף וזהב. אם תמזוג את הים לתוך כד, כמה מים הוא יוכל להחזיק? לא יותר מכמות יום אחד. הכד, העין של החמדן, לעולם לא מתמלאת, קונכיית הצדפה לא מתמלאת בפנינים עד שהיא מסופקת. רק זה אשר מלבושו ניתן לו על ידי אהבה גדולה, מטוהר מחמדנות וכל המגרעות. תבורך, הו אהבה שמביאה לנו רווח טוב – את שאת התרופה לכל המחלות שלנו, התרופה לגאווה והגאוותנות שלנו, אפלטון וגלן (רופא מפורסם מימי הביניים) שלנו. דרך האהבה, הגוף הפיזי מתרומם למרומים, ההר מתחיל לרקוד ונהיה זריז.

האהבה נתנה השראה להר סיני, הו אהוב, בכדי שהר סיני יהפוך לשיכור ומשה יפול מתעלף. בזמן שצירפתי שפתותי לזה אשר באהבה איתי, גם אני, כמו החליל, אספר כל שאפשר לספר. כל מי שנפרד מאנשים המדברים את לשונו נהיה אילם, גם אם יש לו אלף שירים. כאשר הוורד איננו, הגן מתפוגג, לא תשמע יותר את סיפורו של הזמיר. האהוב הוא הכול והאוהב רק מסך, האהוב חי והאוהב מת. כאשר לאהבה אין יחס אליו, הוא נשאר כציפור ללא כנפיים, אבוי לו אז!

איך תהיה לי מודעות לדבר לפני או אחרי, כשהאור של אהובי איננו לפני או אחרי. האהבה רוצה זאת, מילה זו תראה את הדרך קדימה. אם הראי לא משקף, איך זה? האם תדע מדוע הראי של הנפש שלך לא משקף דבר? מפני שהחלודה לא מנוקה מפניו. הו ידידיי, האזינו לסיפור זה, באמת שזהו מהות מצבנו הפנימי."

פרשנות אישית
פרשנות הפרק הראשון של ה'מסנאווי' היא פרשנות חופשית שלי לתרגום האנגלי של ניקולסון (R. A Nicholson).  ויש להתייחס אליה בתור כזאת.

"האזינה לחליל איך הוא מתלונן: מספר סיפורה של פרידה" – ה'מסנאווי' נפתח במשפט אשר נוגע בסיפור האנושי כולו, סיפור של פרידה, שאין לנו יכולת להקשיב לו ועל כן אנו מדחיקים אותו.

"באומרו: מיום שנפרדתי מקני הסוף אני מקונן בין גברים ובין נשים" – כפי שהחליל מקונן על המרחק ממשפחת קני-הסוף, כך גם אנחנו רחוקים מהמקור שבו נולדנו, מתגעגעים לחזור אליו. לבני האדם יש נטייה לברוח מכאב הגעגוע, כשהם נחבאים בתוך אשליית החיים. החליל הוא הסמל לקינה ולכאב – מבטא את קיום סודו של כאב.

"אני רוצה חזה קרוע מגעגועים כדי לספר על הכאב שבתשוקה" – הסיפור שלנו הוא סיפור של פרידה פשוט מפני שאלה החיים שלנו: אנחנו נפרדים מבית הספר, אחר כך נפרדים מהחברים שאיתם שירתנו בצבא. הולכים ללמוד באוניברסיטה ונפרדים מהלימודים. מתחילים לעבוד ולגדל ילדים ואחר כך נפרדים מהם, וזאת רק במקרה שהמשפחה מצליחה להישאר שלמה ואין גירושין בדרך. אנחנו נפרדים מהיופי שלנו, מרץ, כוח, נעורים. בסופו של דבר אנחנו הופכים זקנים ולא נחוצים. אנחנו נאלצים להיפרד מהחשיבות שלנו, ממקומנו בחברה. ואם אין די בכל זה, אזי באה הפרידה הגדולה מכולם, זו שתמיד נמצאת שם ברקע, מאיימת משהו, הלא היא הפרידה מהחיים, רגע המוות.

דיברתי על כך עם גדעון במטוס בנסיעה לקוניה: "אם הייתי מת עכשיו," אמרתי לו, "הייתי הולך שלם, בשקט."
"זה מפני שמצאת אהבה," הוא אמר, ולא ידע עד כמה הוא קולע לעומק.

"כל מי שנפרד ממקורו רוצה לחזור שוב ליום שבו היה מאוחד" – במקורות הבודהיסטים מסופר על הבודהה שעזב את ביתו ומשפחתו, לאחר שגילה שיש סבל בעולם וביקש להתחקות אחר שורשיו. לאחר שבע שנים של חיפוש פתרון למצב זה, הוא הגיע להבנה שמקור הסבל הוא בהתקשרויות שלנו לעולם הפיזי.

לפי הסופים אסור לנו לוותר על הרצון להתחברות והתקשרות, אלא שההתקשרות הנכונה היא לעולם הרוחני. אנחנו צריכים לחפש בתוך הסבל של החיים את הזהב החבוי בתוכם, השורש הגבוה של הווייתם, ולהמיר את האהבה שלעולם לא תסופק לדברים פיזיים, באהבה לאלוהים. הבלבול שבייחוס מחשבות והרגשות ששייכות לעולם הרוחני עם העולם הפיזי היא זו שגורמת לסבל. התקשרות בעולם הפיזי מביאה לסבל, אולם הרצון להתקשרות איננו פסול בפני עצמו ורק צריך להיות מכוון לעולם הרוחני.

למה הדבר דומה? – רומי מביא סיפור די מצחיק ב'מסנאווי', על אחד שמשתמש בברכות של טהרה, ברכות שנאמרות בזמן ניקוי הנחיריים, בזמן שהוא מנקה חור אחר בגוף שלו, את פי הטבעת.

רומי שואל: איך זה שאותם ברכות שנועדו לשימוש בניקוי חור אחד, נאמרות בזמן ניקוי חור אחר? שהרי החור האחד נועד לקלוט ריחות טובים והוא בחלק העליון של הגוף. ואילו החור האחר מפיץ ריחות רעים והוא בחלק התחתון של הגוף.

"בכל חברה את אנחותיי השמעתי, הייתי חבר לעצוב ולשמח. כל אחד נהיה חבר לי מתוך תפישתו העצמית, אף אחד לא חיפש את הסודות שבתוכי." – ישנו סוד גדול מאד בתוך התחושה של הגעגוע הקיימת בנו. זהו אותו דבר שחיבר אותי באופן אינסטינקטיבי לדרך הסופית כשפגשתי בה בפעם הראשונה. זיהיתי את תחושת הגעגוע בתוכי, שתמיד הייתה שם. כשהייתי צעיר קראתי לה "הבור השחור של האהבה", הרגשתי שבתוכי יש מעין בור שחור אשר זקוק אהבה ולעולם לא יתמלא. יכולתי לזהות זאת בתוכי ובאחרים, וראיתי שזה מה שמניע אותנו. זה לא היה קשור לבית פיזי זה או אחר, אלא למשהו עמוק הרבה יותר. אלא שבתוך החוסר הזה, בתוך החור השחור הזה, בתוך הגעגוע שלעולם לא יתמלא, שמשוררים ומשוררות כתבו עליו, ישנו סוד, והוא נמצא בתוך הגעגוע עצמו.

רומי רוצה "חזה קרוע מגעגועים". הוא לא מתחמק מהגעגוע או בורח ממנו, מכיוון שעצם החישה של הגעגוע, של "הכאב שבתשוקה", היא הדבר החשוב. זה האוצר שכולם מחפשים אחריו לשווא. בתוך התחושה של הגעגוע, מצוי המרפא, מצויה האהבה, מצוי האיחוד. זהו הסוד של הסופים, זוהי החזרה הביתה.

רומי גם מפנה את תשומת ליבנו לכך שאנו לא מחפשים את סוד הגעגוע במקום הנכון, אם בכלל. כל אחד נשאר מקובע בתפישתו העצמית (המקובעת והנפרדת), כלוא בעולם של רגשות מתחלפים, אבל אף אחד כמעט לא מעיז באמת לתת לעצמו לצלול אל סוד הכאב עצמו.

הקדמות לששת הספרים של המסנאווי

ה'מסנאווי' נכתב בשישה כרכים, לכל כרך הקדמה קצרה, ההקדמות נכתבו בערבית נמצאות בגוף ה'מסנאווי' עצמו. זאת בניגוד לשאר הספר אשר נכתב בפרסית. בהקדמות מובאת בקיצור מהות הספרים עצמם.

הקדמה לספר הראשון: "אין ספק שה'מסנאווי' הוא רפואה ללב, מרפא כל כאב וצער, מאיר את משמעות הקוראן, מיפה את אופי האדם ומרבה ברכות. ה'מסנאווי' נכתב בידיים של סופרים רבי מעלה וטהורי לבב, כאלו שהם פחות מכך לא הורשו להשתתף ביצירתו."

הקדמה לספר השני: "אדם שאל אותי מהי אהבה? עניתי שאם יהפוך להיות כמו שהייתי הוא יבין… אהבה וחיבה הם תכונות של האלוהים. אהבה אמיתית שייכת לאלוהים, זו בין בני אדם היא רק מטאפורה של אהבה. במילים אחרות אהבה באה לאדם מאלוהים ורק אחר כך מופיעה בבני אדם."

הקדמה לספר השלישי: "האדם המציית לתשוקות של טבע הגוף שלו, שמחשיב את הנוחות, שמתעייף מהר מכל עיסוק, שאין לו אמונה בעצמו, שלא מסוגל להתמודד עם קשיים, שחושב רק על ענייני העולם הזה, לא יגיע לעולם לידע אמיתי. אבל האדם שמכיר בערך של מתנות אלוהים ונותן תודה על כך, שמקדיש עצמו לאלוהים במקום לספק את תשוקות הגוף, יגיע להארה…"

הקדמה לספר הרביעי: "אנקדוטה נוספת זו היא השלב הרביעי במסע למחוזות היפים והגבוהים. כשם שהגנים שמחים כשהשמיים רועמים וסוגרים את עיניהם בשינה מתוקה, כך הלב של אנשים חכמים שמח לראות את הספר הרביעי הזה. במסע רביעי זה יש בריאות לגוף ושלווה לנשמות."

הקדמה לספר החמישי: "חוק דתי דומה לנר בכך שהוא מראה את הדרך, אך אתה לא מגיע ליעדך רק על ידי לקיחת הנר בידך. רק ברגע שיצאת לדרך אתה מתחיל את המסע, ורק משהגעת למטרתך השגת אמת… מסיבה זו נאמר: "אם האמת הייתה גלויה, אזי החוק והדרך היו חסרי ערך". "אם הנחושת נהיית לזהב או אם היא זהב, אזי אין ערך לאלכימיה. יחד עם זאת, ידע של האלכימיה הוא המדריך, ויישום שלה זו הדרך להארה אלוהית. בקיצור, חוק דתי הוא כמו ללמוד אלכימיה מספר או מורה, והיישום שלה הוא כמו הפיכת נחושת בעזרת כימיקלים אחרים לזהב."

הקדמה לספר השישי: "ספר זה הוא הכרך השישי של מילים וסימנים רוחניים, הוא מנורה שמאירה את חשכת האשליה, הספק וחוסר האמון. אף אחד לא יכול להבין או להבחין באור זה עם חושיו הפיזיים… סוד מגלה עצמו רק לזה ששווה לו. סוד לא יכול להתגלות לזה אשר מכחיש אותו…"

העמית – סדרדין קונאווי

בקוניה חי שייח' בשם סדרדין קונאווי, שהיה בנו החורג של איבן עראבי ותלמידו. סדרדין היה איש אמיד שאהב את החיים הטובים. רומי, לעומת זאת, היה אדם צנוע שהסתפק במועט וחשב שזו הדרך הנכונה לאנשי האלוהים. מסיבה זו נוצר בתחילה מתח בין שני האישים, אלא שעם הזמן הם למדו לכבד זה את זה ונהיו חברים קרובים. רומי היה מגיע לביקורים בביתו של סדרדין קונאווי מפעם לפעם.

יום אחד סדרדין חלם חלום, ובחלומו הוא ראה את רומי מעניק מסג' לרגליו. כשהתעורר הוא ראה את רומי יושב למרגלות המיטה. רומי אמר לו: "אל תדאג ואל תאמר השם ישמור, לעתים אני אעניק מסג' לרגליך ולעיתים אתה תעניק לרגליי."
ואכן, לימים ניהל סדרדין את הלוויה של רומי והתעלף כשראה את מוחמד והמלאכים מצטרפים אליה.

רומי אומר:
"כשתראו את הלוויה שלי אל תגידו: איזו פרידה? זה זמן בשבילי ללכת ולבקר את האהוב. מכיוון שראיתם את הירידה שלי, אז ראו את העלייה שלי, מדוע להתלונן על השקיעה של השמש והירח? איזה זרע שהלך מתחת לפני האדמה לא הצליח לגדול שוב? מדוע אם כן תרגישו ספק בקשר לזרע הזה (הגופה)?"

סדרדין קונווי קבור בקוניה במבנה קבר סלג'וקי מפואר ומשמש, גם הוא, אתר עלייה לרגל לחסידי רומי ואחרים.

מותו של רומי

בשנת 1273, כאשר גמר רומי לכתוב את הכרך השישי של ה'מסנאווי' הוא חלה ונחלש. סדרדין קונאווי הגיע לבקר אותו, ולאחר שהלך הקריא רומי את השיר הבא:

"בוא ושים ראשך על הכר ושחרר אותי, הנח אותי לבדי מפני שהתרגלתי לשוטט בלילות (ונאבדתי בהרגל זה). מבוקר ועד לילה אנחנו לכודים בגלי האהבה, בוא. או שתסלח לנו או שתמשיך לעשות לנו אי צדק. המלך חסר נאמנות של הפרצופים היפים, אוהב חיוור פנים כמותך, הייה סבלני ונאמן. יש לי את סוג המחלה שאין לה תרופה אלא מוות, כיצד מעז אני לבקש שימצאו לי תרופה. בליל אמש ראיתי איש זקן ברחוב האהבה שהצביע עלי ואמר: "בוא לצד שלנו"."

רומי מת ב-17 בדצמבר שנת 1273, בזמן השקיעה. בשעת מותו נצבעו השמיים באדום, צבע האהבה. במסע הלוויה השתתפו נוצרים, יהודים ומוסלמים, עשירים ועניים, נשים וגברים. כל אנשי קוניה ביכו את מותו של בכיר בניה, המורה הגדול, ה'מוולנה', שמת אך ממשיך לחיות גם בימינו בליבותיהם של האנשים.

רומי ציווה שיום מותו ייהפך ליום הילולה – הוא חשב שיום המוות הוא יום שמחה, כיוון שזהו יום האיחוד עם אלוהים, ומאז חוגגים הדרווישים המחוללים כל שנה את ה-17 בדצמבר כיום החתונה של רומי עם אלוהים. הןא ביקש שיקברו אותו בקבר פשוט בגן הוורדים של המשפחה. כשבאו לשאול אותו אם כדאי לבנות מבנה קבר מפואר מעל מקום הקבורה, הוא ענה: "האם תוכלו לבנות כיפה גדולה ויפה יותר מהשמיים?" אם לא, עדיף להשאיר את הדברים כמו שהם."

ובכל זאת, לימים נבנה מעל קברו מבנה עם כיפה סלג'וקית מסורתית במימונה של הנסיכה תמרה, תלמידתו. הכיפה עומדת וקיימת עד היום והיא נקראת הכיפה הירוקה, על שם צבע הירוק טורקיז שלה. מסביב לקבר הלך והתפתח קומפלקס אדיר שנהיה למרכז העולמי של הדרווישים המחוללים במשך מאות שנים.