כל מה שרציתם לדעת על איקונות

המאמר מסתמך במידה רבה על ספרם של ליאוניד אוספנסקי וולדימיר לוסקי
Ouspensky L, Lossky V. The Meaning of Icons. Boston Book & Art Shop; 1969
זהו הספר הטוב ביותר על המשמעות של איקונות, שנוגע במהות, מפני שהוא בא מתוך הבנה של הרוחניות הנוצרית, הספר מרחיב על מסורת ציור האיקונות הרוסית, וטוען שברוסיה הרוחניות הנוצרית הקשורה לציור האיקונות מגיעה לשיא.

היסטוריה של ציור האיקונות

פולחן האיקונות מופיע בנצרות המזרחית במאה השלישית, בתחילה בבתי קברות ובחדרים פרטים, והשימוש בהם גבר בהמשך, עם התפתחות פולחן הקדושים. חלק מהחוקרים סבורים שמקור האיקונין הוא באמנות של ציורי ארונות מתים מעץ במצרים. בקברים עתיקים נמצאו ארונות ובהם תמונות של הנקברים. כשלוקחים ומשווים את התמונות של הנפטרים ממצרים עם איקונות של סנטה קתרינה (מקום האיקונין הקדומים בעולם) רואים דמיון רב ביניהם. חלק אחר מהחוקרים טוען שהמקור הוא העולם הפגאני-רומי.

מכל מקום, במאה השלישית החלה סגידה לאיקונות, ששימשו בתהלוכות. הנימוק המרכזי לכך היה שיש המשכיות בין הצֶלם לבין הדמות שאותה הוא מייצג. האיקונות נתפשו כאיבר של האלוהות עצמה. כשם שישוע התגשם בחומר, כך מופיעה תכונת נושא הציור דרך הציור עצמו. האיקונות נחשבו למביאות ברכה ונישאו על ניסים בדרך לקרב, שימשו לריפוי חולים וכקמע להבאת הצלחה לחיים.

לפי אוספנסקי, ציור האיקונות מתחיל בציורי קטקומבות ברומא ובמקומות אחרים באימפריה, בזמן שהנצרות עדיין הייתה נרדפת, מטרתם של הציורים לא להציג את החיים באופן נטורליסטי, כמו בציור הקלאסי, אלא לתת תשובות לשאלות החיים. הקשר בין הדמויות והחפצים נהיה סמלי והדמות מופחתת לייצוג המינימלים והביטוי המקסימלי, הדמויות מוצגות עם פנים כלפי הקהל, המצב שלהם הוא מצב של תפילה. רבים מהסמלים נלקחים מהמסורת הפגאנית.

"מילה של הבשורה היא תמונה ותמונה היא מילה, מה שהמילים מעבירות דרך האוזן, התמונות מראות בשקט דרך הדמות", אומר בסיליוס הגדול התיאולוג החשוב ביותר של הכנסייה האורתודוקסית מסוף המאה ה-4 "ועל ידי שני האמצעים הללו, שמלווים הדדית אחד את השני… אנחנו מקבלים ידע של אותו הדבר היחיד".

הדוגמה Dogma של האיקונות עוצבה בוועידת טרולן Trullan הנקראת גם Quinisext Council  שנערכה בקוסנטנטינופול בסוף המאה ה-7. בוועידה זו נקבעו חוקים לציור איקונות. הסמל הוא לא באיקונוגרפיה, לא במה שמוצג, אלא בשיטה של ההצגה ובאיך שזה מוצג. הלימוד של הכנסייה מופיע לא רק בנושא אלא בדרך של ביטויו. האמנות מבטאת על ידי סימבוליות חדשה את תהילת האל.

וועידה הכנסייה שלאחר מכן נקראה ועידת ניקאה השנייה והיא התקיימה בסוף המאה ה-8. לאחר חמישים שנה של מלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית סביב נושא השימוש באיקונות (האיקונוקלאזם), הוועידה אשר אישרה והחזירה את פולחן האיקונין קובעת: "אנחנו משמרים, ללא חידושים, את כל המסורות של הכנסייה שנוסדו עבורנו, בין אם כתובות או לא כתובות, אחת מאלו היא ציור איקונות המקביל למה שהבשורות מלמדות ומתייחסות אליו… מפני שהאחד מראה על השני, האחד מובהר על ידי השני."

באותה ועידה נקבע כי ההתגשמויות של הכנסייה, בין אם על ידי טקס, מילה, שירה או תמונה, הם בעלי אופי טרנצנדנטי, ונכתב קונטקיון (מזמור דתי) של יום ראשון של ניצחון האותודוקסיה, וכך הוא אומר: "המילה הלא מוגדרת של האב עשתה עצמה מוגדרת, לקחה על עצמה בשר, דרך אם האלוהות, ולאחר שעצבה את הדמות האדמתית למצבה הקדום, הספיגה אותה ביופי אלוהי. אבל כשאנחנו מודים בישועה אנו מציגים אותה במעשה ובמילה". לקונטקיון יש באופן כללי בין 18-24 פסקאות חרוזים קצובות, וצורת כתיבה זו נקשרת לדמותו האגדית של רומנוס המלודיסט, שחי במאה ה6, והיה הראשון שחיבר מזמורים מעין אלו. הוא כתב את השירים (הקונטקיון) החשובים למען מריה, רומנוס היה נהר מקהלה שחבריו לעגו לו, אבל לאחר שקיבל ממריה את מתנת החריזה הוא הרשים את הפטריארך והמלך, והם נתנו לו תפקיד בסנט סופיה.

תקופת השיא של האיקונות הייתה במאות 8-15, שפת האיקונות התפתחה במקביל לתוכן האיקונות.
האיקונות מבטאות את האופי הרוחני של כל אומה, ההיסטוריה שלה, והבעיות המורכבות של מקום וזמן באמצעים שמתאימים לכל תקופה ולכל אומה. אבל זה רק החיצוניות של האיקונות, ולא הפנימיות  שמבטאת בכל המקרים את הדוגמה של הכנסייה. המסורת ממשיכה מדור לדור. האופי הנוקשה סמכותי של האיקונות הביזנטיות לא מנוגד לעדינות והחום של האיקונות הרוסיות, מפני שאלוהים הוא לא רק שופט העולם, אלא גם מושיעו.

הרוסים הגיעו לרמה גבוה של טוהר דמות רוחני, דבר שגרם לאיקונוגרפייה שלהם להיות יוצאת דופן. הביזנטים נתנו לעולם תיאולוגיה מבוטאת במילים והרוסים תיאולוגיה בתמונות, עד ימי פטר הגדול היו מעט תיאולוגים כותבים רוסים והרבה קדושים ציירי איקונות. הרוסים הם סגפניים כמו הביזנטים אבל הדגש הוא על השמחה שזה מביא, ועל הקלות בלקיחת עולו של אלוהים. ציירי האיקונות הרוסים הראשונים הם מהמאה ה11 ממנזר Keiv Perchersky. האב של האיקונוגרפיה הרוסית הוא St Alipy . במאה ה14 האיקונוגרפיה הרוסית מופיעה במלוא הדרה ומפתחת מאפיינים ייחודיים. ביטוי ישיר ורענן, צבעים בהירים, תחושה של ריתמוס ופשטות של קומפוזיציה. במאות 15 ותחילת המאה ה16 האיקונוגרפיה מגיעה לשיאה וזה מקביל להופעה של קדושים. אבל לקראת סוף המאה ה16 מתחילה ירידה, אז דווקא מופיע הצייר החשוב ביותר Rublev St Andrew. היצירה הכי חשובה שלו היא ה"שילוש". גאון נוסף מאותה תקופה נקרא דיוניסוס.

סנט סרגיוס Sergius Radonej מרדונז (1314-1392) היה אחד הקדושים הרוסיים החשובים ביותר, הוא הקים את Trinity Sergius Lavra המרכז הרוחני של רוסיה, 90 ק"מ צפון ממוסקבה, היו לו חסידים רבים שהקימו מנזרים בכל רחבי הארץ, הוא חי בשלום עם חיות ובני אדם, והסדר של העולם כמו נברא מחדש דרכו, כל הטבע מאוחד סביב האדם המציית לאלוהים. המנזר שלו היה גם מרכז איקונוגרפיה שם פעל רובלב, הצייר הגדול. הוא פעל לאיחוד הארץ ולהגן עליה מפני אוייבים, נתן את ברכתו לדימיטרי מדון במלחמתו עם הטטרים, והחל את השחרור של רוסיה מהם, עבד בעבודות הכי שפלות במנזר ולבש בגדים טלואים, חלק את מזונו הדל עם דב פרא.

המהות של האיקונין

לפי אבות הכנסייה, מטרתם של האיקונות הייתה לרומם את האדם: "איקונות מרימות את הנפש והמחשבה של המאמין שרואה באיקונין את תחום הרוח, הלא מתקלקל, של ממלכת האלוהים, בצורה הקרובה ביותר שניתן להגיע אליה באמצעים חומריים." צייר האיקונין נקרא "כותב" האיקונין, כיוון שהוא יוצר שפה. כשהוא מתחיל את העבודה, הוא נושא תפילה מיוחדת, בה הוא מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן עד כמה שאפשר למקור.

על האיקונוגרף להיות איש תפילה ולחיות חיים של תפילה ושל צום, "האיקונוגרפים צבעו בעודם מתפללים". האיקונוגרפיה מתארת את הקדושים לא כפי שהיו בחיי היומיום שלהם, אלא כפי שהם בנצח. האיקונוגרף מעביר את החזון שלו של העולם השמימי לא דרך סמלים כמו השקיעה או מלאכים מנגנים על נבל, אלא דרך צורות מיסטיות וצבעים. האיקונוגרפיה מבטאת צורות רוחניות שיוצאות מהתופעות הטבעיות, עולם שהוא מעבר לעולם התופעות, עולם רוחני.

האיקונוגרפיה היא תיאולוגיה בקו ובצבע. צורת הקדושים ומִתאר המאורעות הוא קבוע וארכיטיפי. האיקונוגרף משתמש בצורות ובטכניקות מסורתיות. אחד הדברים הבולטים בתמונות הוא הצורה הלא טבעית של הבגדים. הקיפולים של הבגדים נותנים צורות גיאומטריות המראות על סדר שמימי. גם הפרצופים הם מסוגננים, ומראים את הטבע האנושי משתנה לאלוהי, ולא פרצופים אמיתיים. הידיים דקות בדרך כלל ובעלות הבעה ולעתים בתנוחות בּרָכה. ההילה היא תמיד עיגול מושלם. בניינים, צמחים וחיות מתוארים בצורה סכמתית ופשטנית. האיקונוגרף מעוות גם את סדר הזמנים ואת החלל. מאורעות שקרו בזמנים שונים יכולים להיראות כאילו הם מתרחשים בו-זמנית. הגודל תלוי פעמים רבות ברוחניות.

לפי אוספנסקי, התפישה האורתודוקסית מסבירה כי לישוע יש אבא נסתר ואימא ארצית, ברגע שהוא נולד לאימא ארצית, יש לו ייצוג שמקביל לדמות אימו, ולכן חייב להיות שיהיה לו ייצוג באמנות, כי אם לא הוא לא נולד, וכך אומר יוחנן מדמשק, גדול הלוחמים למען פולחן האיקונות במהלך האיקונוקלאזם: "ראיתי את הדמות האנושית של אלוהים ונשמתי נושעה".

התפישה האורדותוקסית היא שכבר בחיים האלה רוח הקודש נכנסת לתוך טבענו, מתערבבת איתו, ממלאת ומשנת אותו, אדם גדל לתוך חיים נצחיים. כבר בהיותו כאן על פני האדמה הוא זוכה בתחילתם של חיים אלו, בתחילת תהליך האלהה, שיתגשם במלואו בחיים שיבואו. זה קשור לטרנספיגורציה בהר תבור, הגוף של ישוע השתנה וזהר כמו השמש, לבן כמו האור. האדם מופיע בתהילה אלוהית, האדם זוכה לחסר של רוח הקודש ונהיה שותף בתהילה האלוהית, באותה הקרנה לא נבראת ואלוהית, הוא מתאחד עם האלוהות. אנשים כמו שמעון התיאולוג החדש (Simeon the new Theologian) שחי במאות 10-11 חוו זאת.

היופי לא קשור ליצור, אלא הוא תכונה של מלכות האלוהים, דיוניסוס המתחזה (Pseudo-Dionysius the Areopagite) שחי במאות 5-6 קורא לאלוהים יופי: "הודות ליופי שהוא מאציל על כל החיים, לכל אחד כמידתו". הוא רואה באלוהים את הכלל והסיבה של היופי "את הסיבה של ההרמוניה ומחלצות הזוהר של כל יצור, מפני שהוא הארה לכל הדברים, כמו אור, על ידי הזרמה של יופי מהמקור הקורן, שעולה מתוכו". כל יצור משתתף ביופי האלוהי במידה מתאימה, ונושא עליו את חותמו של בוראו.

ההמשך של תפישות אלו הוא שהבן של אלוהים הוא אמת אלוהית מתגלה, המאמצים הסובייקטיבים של אנשים כלפי אלוהים, הצד האישי של האמונה, נפגשים כאן עם תשובתו של אלוהים לאדם, התגלותו, הידע האובייקטיבי נחווה, והאדם מבטא אותו במילה או תמונה. ולכן אמנות ליטורגית היא לא רק מנחה שאנו נותנים לאלוהים, אלא גם ירידת רוח אלוהים עלינו בתוכנו. זהו אחד המקומות שבהם אדם נפגש עם אלוהים, נצחיות עם זמן, חסד עם טבע. דרך ההתגשמות של בן האלוהים האדם מקבל את האפשרות לא רק לשקם את דימיונו לאלוהים בעזרת רוח הקודש, כלומר לעשות בעזרת העבודה הפנימית שלנו מעצמו איקונה, אלא גם לגלות את מצבו ניתן החסד לאחרים במילים דמויות ודמויות חזותיות. במילים אחרות הוא יכול ליצור איקון חיצוני  מהחומר שסובב אותו, שקודש על ידי ירידת אלוהים על פני האדמה.

העקרונות של הציור

האיקון לא נועד לעורר רגשות בפני עצמם, המשימה שלו היא לא לעורר רגש אנושי כזה או אחר, אלא להוביל כל רגש כמו גם את המחשבה וכל הפקולטות האנושיות האחרות כלפי ההשתנות. האור האלוהי באיקונות חודר את כל הדברים, אין מקור של אור שמאיר אובייקטים מצד זה או אחר, לאובייקטים אין צל, מפני שצל לא קיים בממלכת האל, הכל טבול באור, ובשפה המקצועית שלהם האיקונוגרפים קוראים לאור – הרקע של האיקון.

כשם שכל הבריאה נפלה דרך נפילת האדם, כך היא תתקדש דרך קדושתו, ולכן אין איקון נפרד של ייצורים ללא אדם. הארכיטקטורה היא תמיד ברקע של האיקון, ולא הדגש, כי למרות שהאירוע אולי קדוש למקום וזמן ספציפי, הוא מעבר לזמן ומקום. גם אם האירוע קורה בתוך בניין, הבניין משמש רק רקע לתמונה. האדם מיוצג תמיד באופן מפורט ומסודר, כל דבר במקומו, אבל הארכיטקטורה גם בצורה וגם במיקום שלה היא לעיתים כנגד ההגיון, פרטים נפרדים שיכולים להיות לא הגיוניים, כמו דלתו או חלונות. זה מראה שהאירוע באיקון הוא מחוץ לחוקי ההגיון האנושי, מחוץ לקיום הארצי.

הקומפוזיציה של האיקון היא תמיד בעלת עומק ומרחבית, יש ייצוג של תלת מימדיות, אבל זה לא פוגע בדו ממדיות המישורית של הדמויות, שיש להן כמו פרספקטיבה הפוכה המתמקדת במתבונן בתמונה. הפרספקטיבה ההפוכה עוצרת מבעד הצופה להיכנס אל התמונה וממקדת את תשומת הלב על הדמות עצמה.

לפי אוספנסקי, איקון יכול להיות מושלם טכנית אבל נמוך רוחנית. האיקונים הם ההתגלות של ההתקדשות העתידית של העולם, השינוי המתקרב, והתוואי של התגשמותו, הם הקידוש של חסד והנוכחות בעולם של חפצים קדושים. החסד של רוח הקודש שהייתה בקדושים המתים נשאר בתמונות

תהליך הציור

בתהליך ציור האיקונות יש עניין רב. ראשית דבר, ציור איקון מתחיל במדיטציה והכוונה, הן של מזמין האיקונין, והן של הצייר הלומד על הדמות ומחפש צורות מסורתיות של ציור. לאחר תקופה של התכוננות והכנה מתחיל הציור עצמו. הציור מצויר על לוח עץ, כשעל העץ מורחים כמה שכבות של שיש מפורר או גבס מעורב בביצה ודבש כרקע. הביצה היא סמל לישוע, הרקע הלבן מסמל את הטוהר הרוחני שמאחורי עולם התופעות. בנוסף לכך, מכיוון שצבעי האיקון שקופים בחלקם, הוא זוהר, ולוּ גם בצורה לא מודעת, דרך התמונה. לאחר הלבן צובעים את האזורים באיקון שצבועים בזהב, המסמל את הרוחני והעולם האלוהי, הזהב הוא ציפוי זהב אמיתי. לאחר שהרקע מוכן מתחילים בציור הדמויות. מעבירים את הדמות בעפרון וחורתים את קוויה, כך שגם עם הצביעה הם יישארו ברורים. מסמלים את ההילה שסביב הראש בעזרת מחוגה עם עפרון אדום, ומתחילים בתהליך הצביעה.

הצביעה מתבצעת מהצבעים הכהים לבהירים. בתחילה צובעים הכול בצבע רקע כהה, ועליו מתחילים לצבוע את הצבעים הבהירים. הצבעים הכהים ברקע נותנים עומק לדמות. הצבעים שמשתמשים בהם מופקים רק מחומרים טבעיים ומעורבבים עם חלמון ביצה. את אזורי הגוף צובעים תחילה בירוק זית כהה, ואז מתחילים להבהיר.

צייר האיקונין מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן ככל האפשר לרעיון. ישנה חוקיות מסוימת בציור. על אורך האף, לדוגמא, להיות שליש מאורך הפנים, ושווה לגובה המצח, וכן שווה לגובה הסנטר עם הזקן ולגובה המצח עד השערות.

יש משמעות לצבעים. צבעו של ישוע הוא כחול בחיצוניותו ואדום בפנימיותו, שמשמעו אלוהות שלפרק זמן קצר לבשה בשר ודם. הצבעים אצל מריה הפוכים: היא אדם (עובדה המבוטאת באמצעות הצבע האדום), שהכיל בתוכו אל (עובדה המבוטאת על ידי הצבע הכחול). אדום מסמל התגשמות האלוהי בארצי, כחול מסמל השראה אלוהית, לבן טוהר, אור ראשוני, זהב אצילות, שמימיות. הירוק, לעומת זאת, מסמל גדילה והתחדשות.

לפי אוספנסקי, האיקונוגרף מתפלל בציירו, הוא מבטל עצמו ונכנע לאמת, עובד למען תהילתו של האל, זאת אמנות אובייקטיבית (אם יש דבר כזה) הוא חופשי מהתשוקות של העולם. החופש שלו הוא חופש רוחני, לא אומנותי. והאיכות הליטורגית היא במקביל לכך.

מסך האיקונות

מסך האיקונות התפתחת מהDeises השילוש של ישוע, מריה ויוחנן, שנמצא בלב המסך.
המהות של הכנסייה הוא הגעת ירושלים השמימית, וזה מתבטא באדריכלות ואמנות הכנסייה. הקודש בכנסייה זה הרוחני באדם, וגוף הכנסייה הוא החלק הפיזי, וכך מסך האיקונות מבדיל בין הרוחני לפיסי, יש קשרים בלתי נראים במערך הכולל וזה מתבטא בציורי הכנסייה, גוף הכנסייה הוא השמיים, הקודש הוא  מה שמעליהם. המסך הוא גבול בין העולמות, וכך אומר שמעון הקדוש מסלוניקי: "העמודים באיקונוסטזיס מייצגים את הרקיע, מפרידים את הרוחני מהחושי פיזי, ולכן הקורה העליונה הרוחנית מייצגת את האחדות באהבה בין השמיים והארץ, ולכן מעמד הkosmit במרכז בין האיקונות הקדושות, יש תמונות של המושיע ואם האלוהים וזה אומר שהם חיים גם בשמיים וגם בין בני אדם".

על המסך יש שורות: למעלה רואים את הנביאים של התנ"ך, לעיתים הקדושים. באמצע רואים את שנים עשר ימי החג העיקריים, שש של ישוע: לידה, ההצגה במקדש, הטבילה, הטרנספיגורציה, כניסה לירושלים, והעלייה. ארבע של מריה: לידתה, הצגתה במקדש, הבשורה ועלייתה. ובנוסף לכך פנטקוסט והרמת (מציאת) הצלב. מתחת לזה ה Tchin שהוא הסדר האלוהי, באמצעו ישוע, לאחר מכן יוחנן ומריה, לאחר מכן מלאכים, לאחר מכן שליחים, אבות כנסייה וכן הלאה. שימו לב שמריה ויוחנן גבוהים ממלאכים. הדלת מסמלת את הכניסה לממלכת האלוהים, ולכן ההכרזה על מלכות האלוהים נמצאת עליה, מבשרי הבשורה, הבשורה, והסעודה האחרונה.

איקונות של ישוע

ישוע מחייה את דמות האדם בצלם אלוהים, נותן לו חזרה את היופי שלו. ניתן להבחין בשלושה סוגי איקונין של ישוע, בשלושה אבות-טיפוס: בראשון מופיע הראש בלבד, בשני – דמות שלמה, ובשלישי – אדם עומד.

לפי אוספנסקי, האיקון הראשון של ישוע נקרא ה"איקון של האדון על הבד" The savior Acheiropoietos. Acheiropoieta (צויירו ללא ידיים) זאת תמונה שנעשתה לא ביד, שדרכה המילה הראתה עצמה במקדש הגוף, ולכן החוק שאוסר על תמונות מבוטל. לפי האגדה ישוע העביר לאבגד מלך אדסה בד שעליו נטבע פרצופו, זה נקרא Mandilion. והוא נטבע באורך פלא גם על לבנים שנקראות Keramidia.

הדמות הזו של ישוע היא עם אף צר וגבות מקושתות היוצריות צורת דקל, ישוע הוא רוחני אבל מעורב בעולם, מסתכל עליך, בניגוד לבודהה שהוא מרוחק, העיניים חודרות מלאות חמלה. מאחורי ראשו צלב ובו האותיות, אהי, שהם שלוש האותיות שאלוהים אומר למשה "אהיה אשר אהיה", שמות ג' 14
למטה שני האותיות הראשונות של שני המילים ישוע הנוצרי, איסוס כריסטוס Ic Ix. בכל התמונות של ישוע, מריה והקדושים, חייב להופיע השם הזה.

תמונה נוספת של ישוע היא כשליט העולם (פנטוקרטור) – לעיתים הוא מוקף בכוכב מתומן המסמל את העידן הקרב, לעיתים סביבו מנדרולה (אליפסה מאורכת ומחודדת), מסביב לישוע כרובים, ולעיתים גם האוונגליסטים, שבישרו את תורתו לעולם. המגילה בידו של ישוע מסמלת חוכמה, שהופכת את הסבל והצער לשמחה, מאירה אותם, כי מבינים למה זה.

אירועים בחיי ישוע

הטבילה – החשיבות שלה שפעם ראשונה נגלה השילוש, השמיים נפתחו, הייתה לידה חדשה. היונה שנוחתת על ישוע היא כמו היונה של המבול. ישוע מקבל את הKnosis ויתור על הטבע האלוהי כדי להתגשם, הוא נע לקראת יוחנן המטביל. זה שמלביש את השמיים והארץ מתפשט מבגדיו. ישוע מיוצג באיקונות עומד, כל כולו בתוך מים שנראים כמו מערה, המים של המבול שחיטאו את הארץ, והמוות שלו שמכפר על החטא הקדום, המים הופכים על ידי הטבילה שלו בהם לנותני חיים במקום מביאי מוות.

הקמת לזרוס לתחייה – ישוע מקים את לזרוס מהמתים ובזה בעצם מרמז על תחייתו שלו, הוא מופיע בהר תבור בדמות האור שלו כדי שלא יפקפקו בו בזמן הצליבה והפסיון, והוא מחייה מת כדי שיאמינו שהוא יקום לתחייה. בדומה קצת לזלמוקסיס בבולגריה שביים קימה מן המתים, כדי שמאמיניו יחשבו שהוא יחזור לאחר המוות השני שלו.

הכניסה לירושלים – ישוע מנצח את המוות במקרה של של לזרוס, ולכן מתקבל בענפי דקל המסמל ניצחון. ההמונים גם מניחים בדים לפניו, סמל למלך שנמשח, ישוע הוא מלך לא מהעולם הזה.

התחייה – בניגוד לתחייה של לזרוס שהיא נס, התחייה של ישוע היא אירוע בלתי נתפש שלא כולם יכולים להיות עדים לו. ולכן אין ציורים של התחייה העצמה ולא ברור איך היא בדיוק קרתה. יש סיפורים על אור שבקע מהקבר, וגם כאלו שהוא עבר דרך הדלת החסומה והחותמות כפי שהוא עבר בין קירות כשהוא מופיע לפני התלמידים. המסורת של נשים שמביאות תבלינים לקבר ופוגשות מלאך מהמאה ה-3 מופיעה באיקונוגרפיה, ולאחר מכן המסורת של הירידה לשאול מהמאה ה-4 והיא נמצאת בעמודים של כנסיית סנט מרק בוונציה. התחייה היא הדבר החשוב ביותר בדת הנוצרית, בלעדיה אין אמונה

הירידה לשאול – פטרוס מדבר על זה במעשי השליחים. התחייה קרתה לפני שהמלאך הזיז את אבן הגולל, המטרה של הזזת אבן הגולל מעל פתח הקבר הייתה להראות למאמינים שישוע איננו, שהוא קם לתחייה.

התחייה של ישוע ביום השמיני – זה לא רק היום השמיני של השבוע הקדוש, אלא במיוחד היום השמיני של הבריאה, את העולם בראו בשבעה ימים אבל התחייה של ישוע זה בריאת עולם מחודשת, היום הראשון של הבריאה היה התחלת הזמן, והיום השמיני הוא מחוץ לזמן, נצחי.

איקונות של מריה

קיימים ארבעה סוגי איקונות של מרים, שמהם התפתחו מאתיים טיפוסים המוכרים כיום: בראשון מופיעה מרים על כס המלכות, השני נקרא מרים אם הרחמים, פנאגיה אלאוסה (Panagia Eleousa), בו היא מצמידה את לחיה לזה של התינוק. בשלישי מרים מתפללת עבור האנושות כשהיא מתוארת עם ידיים כלפי מעלה, והאחרון, שהוא הפופולרי ביותר, נקרא מרים מראה את הדרך – "מרי הודגטריה (Hodegetria). זאת צורת האיקונין הנפוצה ביותר באמנות הנוצרית לצד ישוע פנטוקרטור. מריה נראית כשעל זרוע אחת שלה ישוע, זרועה שנייה מצביעה או מראה לעברו. התמונה המקורית צוירה על ידי סנט לוקס האיקון ומריה אמרה לו שברכתה תמיד תהיה עם האיקון, הוא שלח אותו לאנטיוכיה לתיאופילס יחד עם הבשורה שלו. וזה הגיע לקוסנטנטינופול במאה ה-5 כשאאודקיה שלחה אותו לפלוכריה, בקונסטנטינופול נבנתה כנסייה במיוחד עבור התמונה. השם – מראה את הדרך, או מדריכה מופיעה במאה ה-9, אולי זה קשור לכך שהאיקון היה מדריך את הקיסרים לפני שיצאו למלחמה. השאלה היא לאן מריה וישוע מתבוננים באיקונות, לא בהכרח אחד על השני, אלא יותר עלינו, או למשהו נסתר.

לפי אוספנסקי, בגלל זכות הבחירה של האדם, ישוע לא היה יכול להופיע במריה מבלי הסכמתה, ולכן להתכחש לה זה להתכחש לישוע, בעוד שהכנסייה עדיין מחכה להגעת מלכות שמים, אם האלוהים הגיע לקדושה המושלמת וחצתה את הסף לממלכת הנצח, היא האדם הראשון שהפך לאל, מראה את הדרך לאחרים.

אחת ההופעות הראשונות של מריה היא גבירתנו של הסימן – מריה מרימה את ידיה בתנוחת תפילה, ועל ברכיה ישוע התינוק, זאת תנוחה שהייתה נפוצה בתרבויות עבר וגם בעולם הרומאי יווני. זאת התגלמות של התפילה, התמונות הראשונות הופיעו במאה ה-4 בקטקומבות, יש גם תמונות של מריה ללא ישוע Orans. אבל כשהוא עליה זה נקרא ה"סימן". האיקון הזה מוצב בגומחת התפילה, ובמסך האיקונות בסדר Tchin של העולם הישן, מופיעים הנביאים כשמריה במרכז. הנביא החשוב ביותר הוא ישעיהו שנקרא גם הבשורה החמישית, שמדבר על לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא, לָכֶם–אוֹת:  הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל. ולכן זאת גבירתנו של הסימן. ההוכחה שזה עמנואל היא שהוא מגיע עם שרפים, מריה היא מעל השרפים, ואלו קוראים בשם האלוהים. מריה חידשה את העולם ברחמה.

באיקונות אחרות אם האלוהים היא על כסא מלכות, ידה השמאלית על כתפו של ישוע, ידה הימנית על ירכו, משני צדדיה שני מלאכים, הילד הוא במצב של פנטוקרטור, מגילה בידו השמאלית ומברך עם ידו הימנית. זה מראה שהיא מעל המלאכים ורבי המלאכים. סוג איקונות אחר הוא של אהבה וחיבה בין ישוע לאימו, אלו איקונות מלאות ברגשות אנושיים, אהבת אם ורכות האנושיות של אם האלוהים והילד, האם מתעצבת על בנה ובכך מלאה חמלה לכל המין האנושי. הרגשות האנושיים מטוהרים על ידי האור האלוהי. הסמל הוא חלק מהעולם, והוא הופך להיות חמלה. האם האלוהית היא הלב החומל שמתערב למען בני אדם, אהבה חובקת כל באה לידי ביטוי בדמותה של האם המתאבלת על הבן הצלוב.

אחת מהאיקונות הרוסיות המפורסמות ביותר היא אם האלוהים של וולדמיר Vladimir mother of God. האיקון צויר כביכול על ידי לוקס והובא לרוסיה במאה ה-12 ושהה בוולדימיר וכך קיבל את שמו. ב-1395 עבר למוסקבה, יש לו תפקיד חשוב בהיסטוריה הרוסית, הוא השפיע בכל מקום שאליו הגיע ומהוא מגן על העם הרוסי, האוצר הכי גדול של האומה. הרוסים נלחמו למען האיקון הזה.

אירועים בחיי מריה

השםPokrov  משמעו צעיף, וזה מסמל את מריה מגינה על המאמינים באופן לא נראה, עם צעיף מעליהם, החג של הצעיף מציין אירוע מהמאה ה-10, כשאנדרו השוטה בישוע, Andrew fool in Christ שם לב בכנסיית בלצרנס בקונסטנטינופול Blachernes. היכן שהינומה, החגורה והשמלה של מריה נשמרו, בהופעה של אישה שנתמכת על ידי שני היוחננים ומספר קדושים, היא הגיעה למרכז הכנסייה, כרעה שם, הורידה את הצעיף הזוהר מעליה והחזיקה אותו מעל ראשה ואז הוא התארך מעל כל האנשים שהיו נוכחים בכנסייה, רק הם ראו את זה, אבל כולם הרגישו את החסד של ההגנה שלה. וגם היום מריה נוכחת בכנסייה, היא מתפללת לאלוהים למעננו.

ההצגה של מריה במקדש – הכוהן הגדול המקבל אותה הוא זכריה, אביו של יוחנן המטביל, המאחד בתוכו את מסורת הכהונה והנבואה, הוא מרשה למריה להיכנס לקודש הקודשים למרות שהיא אישה מפני שהוא רואה בה את ארון הברית החדש, התכנית האלוהית של ההתגשמות. לפי אוריגן שלושה החלקים במקדש הם שלושה שלבים בחיים רוחניים, טהרה, הארה ואיחוד, והם מקבלים לשלושה הספרים של שלמה, תהילים, משלי ושיר השירים. החצר מקבליה לחיים האקטיביים, שהמטרה שלהם היא חופש מתשוקות, המסך של הקדוש פותח את הדרך להתבוננות טבעית, ידיעה של האל בבריאה, קודש הקודשים מקביל ללוגוס

הלידה – ישוע במערה עטוף חיתול ואור מכוכב חודר למצחו, לבן שהופך לכחול וזהב, הלידה של ישוע עטוף בחיתול במערה מקבילה לקבורה שלו עטוף בתכריך במערה, הלידה שלו במערה היא אור שמגיע לעולם של החושך. ישעיהו אומר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וישראל לא ידעו אותי" ולכן רואים בזמן הלידה חמור ושור, כל העולם מכיר בישוע, שמסמל בריאה חדשה, את התחדשות הבריאה.

הצגת ישוע במקדש – המסורת החלה בישראל בסוף המאה ה-4 עברה לקונסטנטינופול ומשם למערב במאות 6-5. ונקשרה בהדלקת נרות. ישוע מוחזק על ידי שמעון שנשב לגדול הנביאים, כי הוא ראה את אלוהים ישירות, בניגוד למשה שראה אותו בענן

הבשורה – מריה בתחילה נפחדת, מביעה תמיהה, אבל בסוף אומרת, יעשה בי כמילותיך, מקבלת את גורלה ותפקידה, ואת המילה, ההתגשמות היא לא רק נס אלוהי, אלא גם פועל של רצון חופשי ואמונה של מריה, בגלל הרצון החופשי של האדם היה הכרח שתהיה מריה שתוכל לרצות את האלוהות ברחמה.

הקדושים

לפי אוספנסקי, יש קשר בין פולחן איקונות ופולחן קדושים. אבל… קדושה לא יכולה להיות מובחנת באמצעים אנושיים, מפני שהיא בלתי נראית להתבוננות פיזית חיצונית. כשיש מפגש עם קדושים בחיים אנחנו חולפים על פניהם מבלי שנבחין בקדושתם, מפני שאין לקדושה סממנים חיצוניים "העולם לא רואה את הקדושים, כשם שהעיוור לא רואה את האור".

"גם אם האיקונוגרף ראה בחייו קדוש כלשהו, הוא לא מצייר אותו באופן טבעי, אלא באופן רוחני, מואר על ידי החסד השמימי." לכל קדוש יש ייצוג ייחודי משלו, ולעתים מתלווה לתמונתו חפץ או דבר כלשהו, שמסמל את מהותו וחייו. באיקונין רבים הקדושים מחזיקים מגילה המצטטת את מילותיהם, או אִמרה שמאירה משהו מהותי מחייהם. ישנם ספרי הדרכה לציור איקונין. סנט בזיליוס אמר: "מה שספרי הבשורה אומרים במילים, אומר האיקונוגרף ביצירתו."

אדם יכול להגיע למצב שבו המחשבות והתחושות הרגילות שלו, של מצב הנפילה מגן עדן, יוחלפו בעזרת רוח הקודש למצב של תפילה מרוכז, כלל ההוויה של האדם תהפך לשלמה ובעלייה אל האלוהים, כל שלא מסודר יהפוך מסודר, כל שבלי צורה יקבל צורה, וחייו יתמלאו בהארה. וכך באיקונות הפנים של הקדושים מאבדות את ההיבט החושי של בשר הנרקב והופכות לרוחניות. זהו ביטוי נראה של הדוגמה של ההשתנות, ויש לה משמעות חינוכית חשובה, באופן ציורי זה מתבטא באף צר במיוחד, פה קטן, ועיניים גדולות. זהו הקדוש שחושיו עודנו, האיברים של החושים השתנו, האיברים יוצרים הרמוניה מחודשת עם הגוף. הקדושים פונים לעולם ולכן הם מוצגים בפרופיל מלא או שלושה רבעים, גם כשהתנועה שלהם היא כלפי נקודת המרכז של הקומפוזיציה, הצגה בפרופיל זה ניתוק הקשר עם האלוהות וזה נשמר לדמויות לא קדושות.

איקונים של קדושים

הפרצופים של הקדושים מצויירים בדרך מדויקת וישירה, הירוק חום הבסיסי Sankir הוא קל ושקוף, והלבן שמתחתיו נראה דרכו, וכך נוצר משחק של אור וצל שנותן לצבעים עומק ושקיפות, מעל הטון הבסיסי הכהה יש שני טונים בהירים, שמצויירים במברשת זורמת עבה, הראשון הוא של צהוב ואדם, והשני הוא צהוב עם לבן, מכסים ומחליקים את הסיומות הלא מהוקצעות של המכחול בלבן טהור.

הפרצופים של הקדושים הם לא נוקשים, המשיכה שלהם היא בשלווה הלא נעה, ויחד עם זאת יש רושם של תנועה קדימה על ידי הגוף, הידיים שנמתחות בתפילה והעיניים, העיניים והפרצוף של הקדושים הם תווי פנים שמבטאים את העומק של החיים הרוחניים של האדם, הם מראים את עליונות הרוח על הבשר שמאפיינת איקונות באופן כללי, ואיקונות רוסיות במיוחד. זה כאילו שהם ביטוי בתמונה של מילות הכרובים השרים בשבת הקודש: תן וכל בשר אנוש ישאר שקט… והרם עצמך מעל כל מחשבה ארצית". הפרצופים של הקדושים נושמים את החוסר הזה של כל מחשבה ארצית בבשר שמוארת על ידי רוח הקודש ומופחתת לשתיקה. הם חופשיים ממשקל הבשר ומלאים בשלווה רוחנית.

איקונות של סנט ניקולס – קדוש חשוב על כדי כך שהוא היחיד שמוזכר בימי השבוע הליטורגי, הוא האנשה של דמות הרועה, מגן ומתווך הכנסייה, שומר על הנוצרים והקהילה, חי למען אחרים. מרטירים בכנסייה האורתודוקסית, בניגוד לקתולית, לא מופיעים עם האמצעי שהרג אותם, כי הדבר החשוב הוא לא איך הם הוצאו להורג, באיזה דרך, אלא עבור מה.

איקונים של סנט גורג –  לפי האגדה קרן ממנו אור רב, וזה מתבטא על ידי הסוס הלבן שעליו הוא רוכב, מסמל את הקרבה שלו לאור האלוהי, ושהוא ממישור אחר, וגם האנשה של ניצחון, אבל מסוג אחר. הוא ניצח את המענים שלו בכך שרבים מהם התנצרו כהשפעה של צפייה בייסוריו.

איקונות של אליהו – הציפורים שגוזלות את האוכל, כמו העורב, הן אלו שהביאו את האוכל לאליהו, שינו את טבען, חוקי הטבע יכולים להיות משונים על ידי האלוהים, וזה מסמל את קרבתה של מלכות שמיים.

איקונות של יוחנן המטביל – לעיתים הוא עם כנפיים של מלאך, הוא השליח, זה סגנון התפתח בסרביה  במאה ה13  בפרסקו של Ariglie  יום שלישי מוקדש ליוחנן המטביל, הוא מת ב24.8, הגדול בבני אנוש, אבל הוא שייך עדיין לסדר הישן ולכן הוא היה צריך להפחת בזמן שישוע התמלא. הוא היה יותר מנביא, לא עשה ניסים, רק קול קורא במדבר

איקונים של סנט פאול – רואים הבדל והדימיון בין פורטרייט שלו מהמאה ה-4 לציור מהמאה ה-15, מצד אחד תוואי הפנים הם אותו הדבר, ואפשר לזהות את האדם ממש, וזה מראה על חוזק המסורת והשמירה על הפרטים שבה, ומצד שני הדמות של המאה ה-15 מלאה באור, נראית רוחנית, מאירה מבפנים, הבשר ספוג בחסד המקדש של רוח הקודש, אין תחושה של כבדות  של הגוף או זמניות שלו, תווי הפנים מובאים לסדר הרמוני. החיים הפנימיים של האלוהות מוצאים את הביטוי החיצוני שלהם בפנים המוארות שמופיעות באיקונה , המבט הוא נצחי.

איקונים של כותבי הבשורה – כותב הבשורה יוחנן מקבל מקום ראשון מבין כותבי הבשורה. קלמנט מאלכסנדריה אומר שיוחנן הוא זה בשורה רוחנית, גם אוריגנס אומר שיוחנן הוא העיקרון של הבשורה, ואי אפשר להבין אותו ללא עזרת ישוע או מריה ברוח. איראנוס היה הראשון שזיהה במאה ה3 את ארבעה כותבי הבשורה עם ארבע החיות בחזון יחזקאל

וגם מלאכים – יש איקונות של המלאך מיכאל. ישוע הקים כנסייה של מלאכים ואנשים, הסדר היקומי הושב, הבתולה החזיקה אש ברחמה, את כל היקום. המלאכים צריכים להגן על הבריאה מפני הכוחות הרוחניים שרוצים להרוס אותה, יש מלחמה שמימית, שבה מיכאל נלחם כנגד הדרקון – החיה, והיא ממשיכה כמלחמה רוחנית שבה האדם נעזר על ידי מלאכים, מיכאל שולט על המאבק בשדים וכוחות רוע, כל יום שני מוקדש למלאכים

איקונות של אירועים

מנולוגיות Menologies הם קיבוץ של דמויות בתמונה אחת לעיתים ארוכה: קדושים, פסטיבלים או השנה הליטורגית, בשורות. וזה מסורת שהתחילה במאה ה10. באיקונוסטזיס יש דמויות, אבל גם אירועים מחייו של ישוע, הברית החדשה והברית הישנה.

איקונות של הרמת הצלב – לאחר שהלנה מצאה את הצלב האמיתי הרימו אותו למעלה, וזה סימל את ניצחון הנצרות, והפך להיות אחד מהחגים של השנה הליטורגית ב14.9, שנחגג בין השאר באתיופיה. זה היה קשור גם להקדשת כנסיית התחייה (הקבר) של קונסטנטינוס בירושלים, הקמת סדר עולם חדש ונוצרי, ההקדשה של הכנסייה נקשרה למציאת הצלב, הצלב שנפל הורם, וזה היה עץ חיים חדש בעולם חדש, הניחוח של העץ התפשט בכל היקום אומר קיריל מירושלים. ב335 הורם הצלב מחדש וההמונים קראו ישוע קם לתחייה, ב614 הטקס עבר לקונסטנטינופול עם ההחזרה של הצלב המקורי מהפרסים על ידי הרקליוס. הצלב הוא הנשק של ישוע, הכלי שבעזרתו הקללה שעל המין האנושי הוסרה, יצורי ארץ זכו לאלהה והשטן נוצח, הצלב הוא ציר עולם, מחזיק את היקום, שובר את הכוח של העמים הברברים, מחזק את המטה של המלכים הנוצרים, התרבות הנוצרית. הקדשה קוסמית של הכוח האלוהי שמתגשם בצלב, אם ישוע הוא אדם חדש, אז הצלב הוא עץ חיים חדש, נותן לעולם שנפל את גן העדן הנצחי, הצלב עוטף את כל השמיים בשתי זרועותיו, ושופע חסד לארבע פינות היקום. מי שהרים אותו הוא הבישוף סנט מקריוס Macarius מירושלים, עומד על הדוכן

אירוע נוסף הקיים באורתודוקסיה ולא בקתוליות נקרא אמצע פנטקוסט, הוא מיוחס ל St Elias of Jerusalem לפי המסורת הוא קבור במנזר מר אליאס והיה פטריארך ירושלים שהגן על האמונה המונופיזיטית. האירוע המקורי קרה בסוכות, ככתוב ביוחנן ז' 14 וַיְהִי בַּחֲצִי יְמֵי הֶחָג וְיֵשׁוּעַ עָלָה אֶל־הַמִּקְדָּשׁ וַיְלַמֵּד. ביום האחרון הוא אומר יְהִי בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הַגָּדוֹל בֶּחַג וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ וַיִּקְרָא לֵאמֹר אִישׁ כִּי יִצְמָא יָבֹא־נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה. הַמַּאֲמִין בִּי כִּדְבַר הַכָּתוּב מִבִּטְנוֹ יִנְהֲרוּ נַהֲרֵי מַיִם חַיִּים׃ המסורת האורתודוקסית העבירה את החג הזה לאמצע שבין פסח ושבועות – פנטקוסט