מעשה בניית המשכן
כשמשה עולה אל ההר, אלוהים מצווה עליו לבנות לו משכן, צריף מקרשים ובדים שיהיה לו בית[1], אבל כזה שאפשר יהיה לפרק אותו במהירות ולהעבירו ממקום למקום במקרה והוא ירצה "לטייל". הענן שעל הר סיני מגלה למשה את התבנית האלוהית שלפיה צריך לבנות את המשכן, הוא יורד מן ההר, הלוחות בידיו ועור פניו קורן, מקהיל את בני ישראל ומספר להם את הדברים שגילה לו אלוהים, ומפרט את ההנחיות וההוראות לגבי בניית המשכן בתוך מחנה עם ישראל.
המלאכה נעשית על ידי העם כולו, ובמסגרתה יש תפקיד חשוב ומכריע לנשים הנקראות "חכמות לב". ישנם אנשים ספציפיים, כגון בצלאל בן אורי, איש מלא חוכמה, תבונה ודעת, ואהליאב בן אחיסמך, האחראים על עשיית כלי המשכן ובגדי הכוהנים. בני ישראל עובדים בלב חפץ ומתוך נכונות גדולה ועושים את כל שהם מצטווים, עד שבסופו של דבר יש יותר ממה שצריך. הם מביאים את הכלים, הבגדים, הקרשים, העורות והבדים וכל חפצי המשכן אל אוהל מועד, ומקימים ביחד עם בצלאל ואהליאב את המשכן לפי המתכונת שאלוהים גילה למשה על ההר.
או-אז קורה דבר מופלא: הענן ממלא את הבית וכבוד ה' ממלא את המשכן עד כדי כך, שמשה לא יכול להיכנס פנימה. "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד יהוה מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן ייסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן, ולא ייסעו עד יום העלותו. כי ענן יהוה על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם." (שמות, מ' 35).
המשכן מוצב במרכז מחנה ישראל ומשפיע את טובו וחסדו סביב. זאת הפעם הראשונה שבה ישנה נוכחות אלוהית השוכנת על הארץ. אמנם אלוהים התגלה לאנשים שונים, כגון אברהם או משה לפני כן, אבל לא שכן על פני האדמה באופן קבוע. קידוש עם ישראל כעם סגולה מאפשר לאלוהים לשכון בקרבם, כשיש אנשים מטעמם, שבט לוי והכוהנים, האחראים לשרת את מקום משכנו. זהו שינוי גדול מאוד בגורל העולם, מכיוון שהוא מאפשר נבואה והדרכה של המין האנושי, התקדשות וגאולה.
ועדיין ישנו מרכיב חסר בנוכחות של אלוהים על הארץ והוא שאין לו קשר למקום קבוע. המשכן נייד, מבנה שאפשר לפרק ולהרכיב במהירות. אפשר היה להסתפק באוהל בכדי שיהווה בית לארון הברית והכלים, אבל הרצון האלוהי היה במבנה שניתן לפרק ולבנות מחדש, עשוי מעץ ומתכות, תופעה לא רגילה לעת ההיא, אך מתאימה לעם הנודד במדבר. השאלה היא מה תפקיד הניידות הזו? האם זהו שלב פרקטי בנוכחות אלוהים בתוך מחנה ישראל שאמור להסתיים עם ההגעה לארץ ישראל, או שיש מאחורי הניידות תפישה אידיאולוגית, רוחנית ואולי גם מאגית?
בפרקים הקרובים נתאר את מבנה המשכן, הפרשנות הרוחנית שלו, הכלים השונים שהיו בו ואת הפולחן שנעשה בו על ידי הכוהנים והלויים, נכיר את הייצוגים השונים של הצמחים, החיות והדומם במשכן, את ההופעה של האמנות והאומנות בתוכו, את ההשפעה שלו על סביבתו, ועוד. אמנם בחלק מהמקומות התיאור מעט טכני, אך המסתורין של המשכן מלהיב את הדמיון האנושי גם כיום.
המשכן מייצג את מבנה האדם הרוחני מצד אחד, ואת סדר ומבנה היקום מהצד האחר, אלו היו שני פנים של הופעת האלוהות בעולם המשקפים זה את זה וקשורים זה לזה. המשכן הוא התגלות של צלם אדם כפי שהיה בגן העדן, חזרה למצב הראשוני והגבוה שלנו, ומצד שני הוא שער למימדים אחרים, התמרה של החומר לרוח, ומקום שבו העל טבעי מופיע בחיי היומיום. אם אנחנו רוצים להבין את מהות המשכן ולהתחבר אליה, אסור לנו לרגע אחד לשכוח את ההיבט הדתי והפלאי שלו בזמן שאנחנו נכנסים אל הפרטים של המבנה, הפולחן והכלים.
מבנה המשכן
המשכן שציווה לבנות אלוהים היה צריף גדול ומאורך, שמעליו נמצא ענן האלוהות, אבל נדרש שטח הרבה יותר גדול בכדי להכיל את השכינה (הנוכחות האלוהית), ולכן מסביב לו תוחמה חצר שנקראה "עזרה", והיא הייתה חלק מהמערך של הקדושה. החצר היית מוקפת בגדר בד עם 56 עמודים ואורכה היה 100 אמה (50 מטר) ורוחבה 50 אמה (25 מטר). שטח זה היה גדול מספיק כדי לשמש בית לשכינה ומקום שאפשר לקיים בו את הפולחן.
אל החצר מותר היה להיכנס רק לצרכי פולחן, בתוכה היה את המזבח והכיור ובה התנהלה עבודת הקורבנות. פתחה של החצר פנה לכיוון מזרח והיה ברוחב 20 אמה (10 מטר) ומכוסה (מוסתר) במסך. ממזרח לחצר היה כנראה את אוהל מועד שבו התכנסו משה והזקנים, המקורות לא לגמרי ברורים בעניין זה, ויש הטוענים שאוהל מועד והמשכן אחד הם..
הצריף של המשכן היה מבנה מתפרק באורך 30 אמה (15 מטר) ורוחב 10 אמה (5 מטר), המכוסה בארבעה סוגי יריעות: בד, צמר עזים, עורות איילים מאדמים ועורות תחשים. לא ברור מי הם התחשים? לפי חלק מהפרשנויות זאת הייתה מעין חיה פלאית טהורה, ויש אומרים מין יצור ענק, שהופיע במיוחד לצורך המשכן ונעלם לאחר שנות המדבר, כפי שהמן היה אוכל פלאי שהופיע בזמן המדבר ונעלם לאחר מכן. במקרה הזה הספיק עורו של תחש אחד לכל היריעות של המשכן. יש אומרים שהתחש הוא ג'ירפה, ואחרים נשבעים שהתחש היה חד הקרן האגדי, בכל מקרה ברור שזה לא היה כלב תחש. כך או כך, הכלים של המשכן וארון הברית כוסו בעורות תחש בעת שהעבירו אותם ממקום למקום.
הבד ששימש כיריעה הראשונה (גג) של המשכן היה ארוג סיבים המורכבים מ-24 חוטים ב-4 צבעים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש (כנראה לבן) והוא היה דומה לפרוכת – מעין וילון שהפריד בין הדביר (קודש הקודשים) לבין האולם שבו בוצע הפולחן הפנימי ובו היו הכלים. על יריעות הבד נארגו דמויות כרובים בצורת אריה מצד אחד ונשר מצד שני, וניתן היה לראותם מתוך המשכן.
כבר במעשה האריגה של הבדים ובהתקנת ארבעת הכיסויים של גג המשכן התאפשר לעגן אנרגיה, בדיוק כמו באוהלים המיוחדים שנהוגים במסורת השמאנית. היריעות המכסות את המשכן מייצגות לפי דעתי את השמיים, שיש בהם ארבעה רקיעים או רמות, ולפי הקבלה היריעות קשורות לארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, שדרכם נברא העולם ויתרחש התיקון. ההופעה של נשר, אריה, עזים, איילים ותחשים, מזכירה את ההופעה של ארבע החיות סביב כיסא כבוד אלוהים שאותן רואה יחזקאל בחזון המרכבה.
בפנים היה המשכן מחולק לשניים: החלק הראשון והעיקרי היה האולם שמידותיו היו 20 אמה (10 מטר) אורך ו-10 אמה (5 מטר) רוחב, בכניסה אליו היו חמישה עמודים של עץ מצופים זהב עומדים על אדנים מנחושת, על הפתח סגר וילון בד, בתוך האולם ניצבו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת ובו בוצע הפולחן היומי של הכוהנים. החלק השני והפנימי של המשכן היה קודש הקודשים – הדביר, מקום מושב האלוהים, שהופרד מהאולם על ידי פרוכת בד (וילון עבה) וארבעה עמודים מעצי שיטים מצופים זהב ועומדים על אדנים מכסף.
הדביר היה חלל מרובע שמידותיו 10 אמה גובה (5 מטר), 10 אמה רוחב (5 מטר), ו-10 אמה עומק (5 מטר), ובו שכן ארון הברית ועליו שני כרובים. בתוך ארון הברית היו לוחות הברית וכנראה גם הלוחות השבורים הראשונים. לצד הארון הונחו צנצנת המן, מטה אהרון וכנראה שגם שמן המשחה.
אם משווים את המשכן לגוף האדם, הרי שקודש הקודשים הוא הראש; שני הכרובים הם חוכמה ובינה (וכך גם שני לוחות הברית) ומתייחסים לאונה הימנית והשמאלית של המוח, כבוד האלוהים השוכן בין הכרובים, הוא ספירת הכתר המתייחסת למה שמעל הראש; האולם הוא החלק העליון של הגוף; המנורה היא ספירת החסד ומתייחסת ליד ימין (נתינה); שולחן לחם הפנים הוא ספירת הדין ומתייחס ליד שמאל (קבלה); מזבח הקטורת הוא ספירת תפארת ומתייחס ללב ולריאות (החלק הריתמי בתוכנו); הפתח בכניסה למשכן הוא האגן, ופעולות הכניסה והיציאה, הפולחן וההקרבה מתייחסות לחיבור שבין הזכרי והנקבי, ספירות יסוד ומלכות; העמודים שבכניסה הם הרגליים ומתייחסים לספירות נצח והוד.
החלוקה של האדם לגוף ולנפש, ושל העולם לחומר ולאנרגיה, מופיעה בניגוד שבין המנורה המייצגת את הרוחניות, ושולחן לחם הפנים המייצג את החומריות. המנורה ושולחן לחם הפנים ניצבים על ציר הרוחב של המשכן. אלא שגם בציר האורך של המשכן ישנו ביטוי לחלוקה שכזו; בצד מזרח נמצא המזבח שעליו יש את אש התמיד, שבו מתבצעת העבודה הפיזית של הקרבת קורבנות, ובצד מערב יש את הדביר, שהוא מקום האור הרוחני. בין שני הצדדים הללו יש מדרג של קדושה ותהליך של התעדנות והתפתחות, המיוצג על ידי מעבר משימוש בנחושת במזרח, לכסף וזהב במערב; מעבר מקורבנות של חיות וצמחים במזרח לקורבנות של קטורת במערב; מעבר מלחם פיזי במזרח ללחם רוחני (מן) במערב, וכן הלאה.
בנוסף לייצוג האדם הרי שהמשכן, בדומה למקדשים אחרים בעולם העתיק, מייצג גם את היקום ומעשה הבריאה על ידי כך שיש בו ארבעה סוגי חיים: דומם, צומח, חי ומדבר (אדם), והפולחן שלו מתקשר לארבעה יסודות: אדמה, אוויר, מים ואש. האדמה נמצאת במזבח הנחושת (הוא מולא באדמת המקום), האש מעליו, המים בכיורים והאוויר בעשן העולה ממזבח הקטורת. זאת ועוד, היריעות שעל המשכן מסמלות את רקיע השמיים והגדר שסביבו את גבול העולם, הקמת המשכן מחקה את מעשה הבריאה מתוך התוהו הראשוני, וארון הברית שבתוכו את ההתגבשות הראשונית שמסומלת על ידי האבן שהיא לוחות הברית. התפישה הבסיסית של האדם כמורכב מגוף ונשמה הנכנסת לתוכו מתבטאת בתהליך התקנת המשכן: ראשית דבר נבנה המבנה הפיזי, ורק לאחר מכן הערפל שדרכו דיבר אלוהים אל משה מעל הר סיני, שנראה בלילה כמו עמוד של אש, עבר לשכון בו.
בשונה ממקדשים אחרים בעולם העתיק המשכן הזה היה נייד. מדי פעם היה הענן מתרומם, וזה היה סימן עבור בני ישראל לארוז את חפציהם, לפרק את המשכן, ולהתחיל לנוע בעקבות הענן למקום שבו ירצה לשכון. מבנה המשכן (הבית) היה מורכב מ-48 קרשים מעצי שיטים המצופים זהב, מחוברים זה לזה על ידי קרסי ווים, ומחוברים לקרקע על ידי אדנים מכסף, כך שאפשר היה לפרק ולהרכיב אותו במהירות. החיבור של קרשי המשכן סימל את חיבור חלקיו השונים של היקום אל אחדות אלוהית אחת. השימוש בעצים לבנייה התקשר לתפישת היקום כעץ קוסמי, ולקיום עץ החיים בגן העדן.
היבטים מאגיים במבנה המשכן
משה הוא אמנם האיש שהביא את המהפכה המיסטית לעולם, אבל למרות זאת יש דמיון רב בין חלקים מעבודת המשכן, האדריכלות והאמנות שבו, לבין הפולחנים המאגים של המקדשים הגדולים במצרים ובמסופוטמיה, האמנות והאדריכלות שלהם, ולא מקרה הוא שבמהלך הדורות היהודים נחשבו למומחים למאגיה, לחשים והשמות הקדושים.
אחד החוקים החשובים ביותר במאגיה הוא שאנרגיה צריכה חומר לעגון בו ולהופיע דרכו. הצד השני של חוק זה הוא שחומר יכול לזמן אליו אנרגיה. אם נבדוק את המשכן לאור זה נגלה דברים מעניינים: ראשית דבר, לצורך בניית המשכן נבחר עץ השיטה, שהיה עץ מקודש במצרים לאל הורוס, שהתחבא בין ענפיו כשהיה צעיר.[2] באופן עקרוני היו עצים שנחשבו לקדושים והיוו "בית" לאנרגיות בימי קדם והיו כאלו שלא. שריד לאמונה זו יש אפילו בשמות העצים הנפוצים בישראל: אלה ואלון, שמקורם בשם של האל הכנעני העליון – אל.
עץ נתפש בתת מודע שלנו כארכיטיפ של מבנה העולם וכמשלים של האדם, ומסיבה זו התושבים הקדומים של ארץ ישראל קידשו עצים ועבדו את האלים "תחת כל עץ רענן". גם במצרים היו חורשות מקודשות, וכך גם ברובן המכריע של תרבויות העולם. כשמשה מתחיל את פעילותו הוא רואה את הסנה שבוער ואיננו אוכל, ונראה כאילו האלוהות שקוראים לה "אהיה אשר אהיה" אוהבת לשכון בעצים (או שיחים – לא ברור אם הסנה היה עץ או שיח), ולכן אם אתה רוצה לבנות לה בית שיהיה עוגן עבורה, הרי שלבחור עץ מסוג מסוים זה רעיון לגמרי לא רע.
האנרגיה יכולה להשתמש כעוגן בעץ וגם בבד, ולכן היריעות של המשכן שעליהן הרחבנו קודם לכן הן כלי מאגי נוסף לזימון אנרגיה, בדומה לבגדי הכוהן הגדול שהופכים אותו ליותר מכוהן רגיל (או להבדיל גלימות הקסמים בספרי הארי פוטר, שהן בעלות אופי וכוח משל עצמן).
גם מתכות הן כלי לאנרגיה, ובמיוחד נחושת, כסף וזהב, ולכן העצים שמרכיבים את המשכן צופו בזהב ונשענו על אדנים מכסף. דבר זה נעשה גם במקומות שלא ראו אותם, ומכאן שהשימוש במתכות לא היה למטרת יופי. השימוש של המשכן במתכת הזהב לציפוי העצים, ובמתכות הנחושת והכסף כבסיסים המחברים את קרשי המשכן עם האדמה, מעיד על הרצון ליצור שדה אנרגטי. בסופו של דבר זהו שימוש בחומרים יקרים ולא בהכרח חזקים בבנייה, ומכאן שהייתה לכך חשיבות כלשהי בעיני אלוהים או בני ישראל. ייתכן שזה קשור לנוכחות הזהב בגן עדן: "וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית, ב' 12).
במבנה המשכן יש לנו הופעה של נחושת בחלקים החיצוניים, במזבח ובכיור וגם באדנים של הגדר, והופעה של כסף וזהב בחלקים הפנימיים. ההסבר היחיד למעבר משימוש באדני כסף ב-48 קורות המשכן עצמו לשימוש באדני נחושת ב-56 העמודים של החצר הוא מאגי-אנרגטי. באופן כללי, כבר בתקופות פרהיסטוריות מתכות נחשבו למקודשות ונקשרו לכוכבים, וכך אנחנו מוצאים במקדשים שונים בעולם העתיק חפצי פולחן עשויי מתכות, כשזהב קשור לשמש, כסף לירח, ונחושת לכוכב ונוס. בתרבות המצרית, למשל, כסף וזהב נתפשו כמאפשרים נוכחות של האלים.
בנוסף לחומרים הרגילים היו במשכן חפצים פלאיים כגון מטה אהרון, צנצנת המן, שמן המשחה, והחשובים ביותר הם לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים, ושברי הלוחות הראשונים שנעשו לפי האגדה מאבן פלאית שאיננה חלק מעולם הטבע. ארון הברית כשלעצמו היה מכשיר מאגי-אנרגטי (על כך בהמשך), והנוכחות שלו בתוך בית מיוחד העצימה את פעולתו. התפישה המאגית-אנרגטית באה לידי ביטוי לא רק בחומרים שהשתמשו בהם, אלא גם בחומרים שנאסר להשתמש בהם במבנה, כדוגמת הברזל.
הרעיון המאגי של בניית המשכן היה לייצר מכונה של אנרגיה שבבסיסה קודש הקודשים, מבנה מרובע שלם בגודל 10 אמה על 10 אמה, מוקף משלושה צדדים בקרשים מצופים זהב על אדנים של כסף, ומהצד הרביעי שלו חמישה עמודי עץ מצופים זהב ופרוכת. בתוך המבנה הזה היה ארון הברית מעץ מצופה זהב הנשען על בדים (מקלות נשיאה) בגודל 10 מטר, המגיעים עד הפרוכת מצד אחד והקיר האחורי מהצד השני. במילים אחרות, יש לנו כאן מעין מנורת להט אנרגטית, כשהארון שבאמצע הדביר הוא סליל הלהט, הקירות הם גוף המנורה, והחשמל שמפעיל אותה הוא נוכחות השכינה בצורת ענן מעל המבנה.
המערך הזה של הקדושה נשמר עם החלפת המשכן הבנוי מעץ במקדש הבנוי מאבן בזמן שלמה המלך. אף על פי שהמבנה כולו היה עשוי מאבן, הרי שמהסיבות האנרגטיות שציינתי קודם לכן הותקנו מסביב לקודש הקודשים קירות עץ מצופה זהב, במקרה הזה ארז, שגם הוא עץ קדוש. בדומה למשכן, קודש הקודשים במקדש היה ריבוע שלם אבל כפול בגודלו מהמשכן, 20 אמה על 20 אמה, ובתוכו שני פסלי כרובים גדולים בעלי כנפיים מעץ מצופה זהב, שאורך שניהם יחד מגיע ל-20 אמה, שהוא רוחב החדר המדויק, וכך נוצרת מעין מנורת להט כמו במשכן, רק גדולה ומדויקת יותר (ראו בהמשך).
גם לפולחן שנעשה במשכן הייתה משמעות מאגית-אנרגטית. בתוך המשכן הוקטרו קטורות שהעלו עשן ניחוח לשמיים והיו אמצעי קלאסי לעורר ולזמן כוחות אלוהיים. הלחם שהיה על שולחן לחם הפנים ספח אליו אנרגיות שליליות וכך גם הקורבנות שהוקרבו על המזבח מחוץ למשכן, ואילו האור במנורה, שמן המשחה, מטה אהרון, צנצנת המן ולוחות הברית זימנו אליהם אנרגיות של מלאכים.
הכוהנים ידעו את השמות הקדושים, ובמקביל לעבודת הקורבנות (שעליה נרחיב בהמשך) התחברו לאנרגיות אלוהיות גם על ידי תפילה וטהרה. עבודת המשכן לוותה בשירה של לויים ותמיכה של עם ישראל. בתוך המשכן קרו ניסים מעשי יומיום, כגון עלייה של עשן הקורבנות בקו ישר לשמיים גם כאשר נשבה רוח, שמירת לחם הפנים טרי במשך שבוע וכן הלאה. בזכות הפעולה המאגית-אנרגטית-רוחנית של המשכן התאפשר חיבור של בני אדם לאור הנבואי ולקדושה, או אם תרצו אל האלוהים.
המזבח והכיור בחצר
בכדי להבין יותר את הסודות שבמבנה המשכן נכנס כעת לתיאור החלקים והכלים השונים שבו, התפקיד והמשמעות שלהם, ונעשה זאת מהחוץ כלפי פנים, לאורך המדרג של הקדושה: החלק הגדול יותר של החצר הגדולה היה ממזרח למשכן, מקום שם היו המזבח והכיור. כל מי שבא להקריב קורבן יכול היה להיכנס לתוך החצר, בתנאי שהוא טהור ומקפיד על התנהגות מוסרית נאותה. מזבח הקורבנות נקרא מזבח העולה, גובהו היה 3.5 מטר ושטחו ריבוע של 2.5 מטר שעולים אליו בכבש. המזבח היה בנוי מלוחות עצי שיטים מצופים בנחושת ותוכו חלול. הוא מולא באדמה מאדמת המקום שבו המשכן חנה, וכשהענן החליט להחליף מקום וכל המשכן יחד איתו, היו מרוקנים את האדמה ונושאים את המזבח על בדים (מקלות) מנחושת למקום הבא, שם היו ממלאים אותו באדמה מאדמת המקום הנוכחי, וכך הושג חיבור לאנרגיה המסוימת המקום.
על המזבח הקריבו את קורבן התמיד פעמיים ביום, בבוקר ובין ערביים, ובלילה לאחר השקיעה הקטירו את חלקי הקורבן שנשארו. עבודת הקורבנות הייתה העבודה העיקרית של הכוהנים וביטוי האמונה הברור והחשוב ביותר במשך זמן קיום בית המקדש. בנוסף לקורבנות התמיד היו גם קורבנות אשם, חטאת ושלמים, כמו גם מנחות ונסכים מהצומח.
באופן זה המזבח היה חיבור לאדמה ולכל מה שהיא מגדלת (חיות וצמחים), ובנוסף לכך עבודת הקורבנות כללה חיבור לשלושת היסודות הנוספים: על המזבח דלקה אש אלוהית שירדה משמיים בזמן בניית המשכן ונשמרה דולקת באופן תמידי על ידי הכוהנים. גם בזמן שהמזבח עבר ממקום למקום דאגו הכוהנים שהאש תמשיך לבעור. בתוך המשכן הייתה המנורה, שהיוותה היבט מעודן של האש (אור), ומחוצה לו היה ההיבט הפיזי של האש.
החיבור ליסוד האוויר נעשה בעזרת העשן שעלה לשמיים מהקורבנות שבמזבח החיצוני, והעשן שעלה מהקטורות במזבח הקטורת הפנימי. העשן עלה תמיד ישר, גם כאשר הייתה רוח, וחיבר בין השמיים והארץ, מהווה ניחוח לאלוהים. צריך לזכור שהמזבח הוקם בחוץ, חשוף לרוחות ופגעי מזג האוויר, וכי העבודה בו הייתה צריכה להתקיים באופן קבוע בכל זמן ומצב. המזבח הוא מעין ערוץ של התקשרות בין עם ישראל ואלוהים, ולכן צריך היה להשאיר אותו פתוח תמיד.
יסוד המים נמצא בסמוך למזבח, בכיור שהוצב בינו לבין פתח המשכן. הכיור היה כלי מנחושת שנעשה ממראות הנחושת של בנות ישראל, ובתוכו היו מי מעיין טהורים ששימשו לטהרת הכוהנים. האמונה בימי קדם הייתה שהמים מסוגלים לשמר בתוכם אנרגיה, ולכן בכל המקדשים של העולם העתיק היו אגני מים, או אפילו אגמים, ומכאן התפתח השימוש במים קדושים שנשאר בנצרות עד היום. לפי החוקר מיכאל שוורץ, בימי קדם נפוצה האמונה שאלים וכוחות שונים שוכנים בגופי מים או בסמוך להם. במאגיה היהודית נמצא מנהג של צפייה במי הרהט, ואצל אומות העולם ניחוש באמצעות התבוננות במים שבתוך קערה. במשכן היה שימוש במים קדושים בבדיקת המים המרים של אישה שנחשדה כסוטה.[3]
ארבעה היסודות המשתתפים בעבודת הקורבנות בחצר הם סמל לארבע העולמות של הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, בנוסף לכך מעל המשכן יש ארבע יריעות, בבדי המשכן יש ארבעה צבעים, ובכניסה לדביר ארבעה עמודים. מוטיב זה משקף את האמונה הפגאנית הקדומה לפיה העולם מורכב מארבעה יסודות והחומר כולו עובר דרך ארבעה מצבים: מוצק, נוזל, גז ואנרגיה, ויש בו ארבעה סוגי חיים: מדבר (אדם), חי, צומח ודומם.
עולם החי במשכן והקורבנות
חצר המשכן הייתה המקום שבו נעשתה עבודת הקורבנות, ונשאלת השאלה מדוע אלוהים צריך שיקריבו לו בעלי חיים? מהי החשיבות של עולם החי במשכן? ומה היה טיב הקשר בין בני האדם לבעלי חיים?
בעולם החילוני נוטים לראות את המשכן כבית מטבחיים אכזרי וחסר היגיון, שבו עשרות חיות תמימות מועלות לקורבן מדי שבוע, בעוד שלמעשה האמת היא הפוכה. אלוהים מגביל את הרג החיות רק למקום המשכן ורק כחלק מטקס דתי שמקדש את נפשם. המזבח למעשה מכפר את הנפש. לפי ספר ויקרא, כל שחיטה, אפילו לצורך אוכל נפש בלבד, היא שחיטת קודשים וחייבים לבצע אותה בפתח אוהל מועד. הדבר מזכיר במקצת את יחס האינדיאנים להרג בעלי חיים, שבעולמם מותר היה להרוג אותם, אך רק למטרות תזונה ומתוך הכרת תודה ובקשת סליחה. רק בשר שקודש לאלוהים הותר לאכילה.
במשכן היו שלושה סוגי קורבן עיקריים: עולה, אשם וחטאת. וניתן להבין מכך שישנו הבדל בין אשמה של אדם לבין חטא שלעיתים נעשה בשוגג. בכדי לטהר את החטאים (ואפשר לומר: את האנרגיה של בית המקדש) היו מקריבים קורבן תמיד פעמיים ביום, עם תחילת עבודת בית המקדש ובסיומה. בנוסף לכך היו קורבנות שלמים, שהם פחותים בקדושתם ואת הבשר שלהם אפשר היה לאכול גם מחוץ למקדש. ישנם שלמי נדבה, שלמי חג בשלושת הרגלים, שלמי ביכורים, שלמי שמחה, שלמי תודה, ועוד. ויש גם קורבנות בכור, מעשר, שלמעשה הם אלו שסיפקו את צרכיהם של הכוהנים, וכן קורבן פסח. ובנוסף לכל קורבנות בעלי החיים היו גם מנחות מן הצומח.
החיה הפופולרית בקורבנות הייתה הכבש, שכמותו הקריבו פעמיים ביום במסגרת קורבן התמיד. לעיתים הקריבו איל, כמו במקרה של גזלה ומעילה או במקרה של קבלת עול הנזירות, ולעיתים הקריבו עז שנקראה שעיר, כשהמקרה המפורסם ביותר הוא השעיר לעזאזל ביום הכיפורים, שהיה טקס הקרבת עז במדבר על ידי זריקתה מצוק במטרה לכפר על חטאי כל ישראל. קורבן פר הועלה במקרים מיוחדים, כגון קורבן חטאת ככפרה על עבודה זרה, קורבן שלמים לכבוד משיחת הכוהן הגדול, קורבן אשם בכדי לכפר על טעות של הסנהדרין, וגם כקורבן שלמים למען הציבור.
לפי אליאדה, האדם הדתי נוטה להפוך כל דבר לקורבן המקדש את הזמן המיתי.[4] ההתקדשות של מקום נרשמת דרך פעולה של פולחן, של טקס, שהארכיטיפ החשוב ביותר בתוכה הוא הקרבת קורבן. הדבר מלמד על החשיבות שבעבודת הקורבנות במקדשים בימי קדם, אולם בימינו עבודת הקורבנות נתפסת כמשהו מופשט ואת הקורבנות הפיזיים החליפו תפילה וטקסים.
בכדי שמקום יהיה קדוש יש להקדישו בעזרת קורבן. הקורבן מקדש את השטח וכך מושגת הממשות של המקום, ולאחר מכן ישנה חזרה על הקורבן האלוהי המאשר את מעשה הבנייה. טקס הבנייה הוא חיקוי של המעשה הקוסמוגני והקורבן הוא ההנפשה שלו. שום דבר לא יכול להחזיק מעמד אם לא עבר הנפשה, אם לא זכה בנשמה באמצעות הקרבת קורבן. האבטיפוס של טקס הבנייה הוא הקורבן שהועלה בעת ייסוד העולם, ולאחר מכן ישנה חזרה טקסית על התקדשות זו. באמצעות חזרה זו מתבטל הזמן החילוני של משך ההיסטוריה וישנה שיבה לזמן שלפני הזמן.[5]
זאת ועוד, אחת ממטרות בריאת האדם היא שינהיג את שאר בעלי החיים[6]. כשאלוהים בורא את האדם בפרק א' של בראשית, הוא אומר לעצמו: "נברא אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ" (בראשית א' 26). צלם אלוהים בא לידי ביטוי באדם בשלטון נכון על ממלכות החי, הדומם והצומח, שמתגשם באופן ממשי בעבודת הקורבנות והנסכים במשכן.
בפרק ב' של ספר בראשית יש סיפור מדהים על הקשר שבין האדם לבעלי החיים. האדם בודד בעולם וזקוק ל"עזר כנגדו". החיות נוצרות כדי שהאדם לא ירגיש בודד ונפשן קשורה בנפשו. האדם קורא לחיות בשמות, וכל מי שזוכה בכך שהאדם יקרא לו בשם מקבל נפש חיה. רק משהתברר שהחיות לא מספקות את צרכיו של האדם בחברה, בונה אלוהים מצלעו את האישה. "ויאמר יהוה אלוהים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, ויצו יהוה אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (בראשית, ב' 18).
חשיבותם של החיות והצמחים מופיעה גם בעיטורים של המשכן. כך למשל על הפרוכת והיריעה התחתונה של הגג מופיעות דמויות של נשר, אריה ועיטורי צמחים. אלו עיטורים המבהירים שהמשכן בנוי בדמות העולם על כל ברואיו, ומכיוון שכל הדברים בעולמנו קשורים זה בזה ונמצאים תחת השגחה אלוהית, חשוב היה לתת בו מקום מרכזי לצמחים ולחיות. ולא מפני שהחיות זוהו עם אלוהות כזו או אחרת כפי שהיה במקדשי מצרים.
אך עם זאת, חלקים מפולחן המשכן כן מזכירים לנו את פולחן החיות האלוהיות במצרים. טקס שריפת הפרה האדומה, למשל, מזכיר את פולחן השור אפיס במצרים (שור המייצג את האלוהות). את הפרה האדומה נהגו לשרוף ממזרח לפתח המשכן ובעזרת אפרה לטהר טומאת מתים. מדובר בפרה בעלת מאפיינים מיוחדים, ממש כמו שור האפיס במצרים, שאותו נהגו לחפש בין כל שורי הממלכה. שריד נוסף של פולחן חיות כמייצגות את האלוהות אפשר לראות במעשה עגל הזהב במעמד הר סיני, ואף על פי שזה היה מעשה של כפירה, הרי שמתחת לים הנחושת במקדש שבירושלים יצק שלמה 12 פרים דומים עשויים נחושת.
עולם הצומח במשכן
מעשה בניית המשכן נועד להיות תיקון לחטא גן העדן ושלב ראשון בחזרה המיוחלת אל מצבנו הטבעי והמרומם, ולכן אך טבעי הוא שיהיו מוטיבים של צמחייה בבניין המשכן ובכלים, ובמיוחד עצים שמזכירים לנו את עץ החיים ועץ הדעת. וכך, המבנה היה בנוי מקרשים, במנורה היה שמן מעץ זית, במזבח הקטורת היה שרף מעצים וצמחים שונים, על שולחן לחם הפנים הונח לחם סולת, ועל המזבח בחוץ הוקרבו נסכים.
השימוש בעץ כחומר העיקרי בבניין המשכן מרמז על גילוי עץ החיים, זהו ארכיטיפ המופיע בתרבויות רבות המספרות על עץ או צמח מיתי שמי שאוכל ממנו או מפירותיו חי לנצח. בנוסף לעץ החיים, הצמחייה במשכן מתקשרת לעץ הדעת, המבדיל בין טוב לרע, וזאת מהות הברית שנמצאת בתוך ארון הברית, מצוות עשה ולא תעשה.
העץ העיקרי בבניית המשכן היה עץ השיטה, ייתכן שהוא פשוט העץ המצוי במדבר, אבל אנחנו יודעים שהשיטה שימש גם במקדשים מצריים ונחשב לעץ קדוש, ועובדה היא שגם בזמן בניית בית המקדש בחרו להשתמש בעצים מסוימים ולא באחרים[1], ומכאן שהסיבה לבחירה בעץ השיטה הייתה מאגית אנרגטית.
עצים הם מודל למבנה היקום ומזכירים בצורתם את מבנה האדם (שהוא עץ הפוך), אלא שלא מדובר כאן רק בסמל או תזכורת, העצים עצמם נחשבו בימי קדם לקדושים ולבית (מיכל) לאנרגיה ואלוהויות, ולעיתים אפילו בית לנשמות של בני אדם ששכנו בין ענפיהם.[2]
החשיבות של צמחים ובמיוחד עצים מופיעה גם במרכיבי הקטורת, מבין 11 מרכיבי הקטורת שמונה הם חומרים המופקים מעצים, בעיקר מהקליפה והשרף, ואלו העצים: סיזיגיום (ציפורן), אפרסמון (צרי), ליקווידמבר (חלבונה), לבונה, מור, קינמון הכסיה (קציעה), אגוז מוסקט (קושט) וקינמון. השרף נחשב כתמצית הגבוהה ביותר של החיים הרוחניים בעץ. בנוסף לעצים גם צמחים אחרים נחשבו להתגלות של אלוהות בימי קדם, וכך שלושת המרכיבים הצמחיים האחרים של הקטורת הם העלים והפרחים של לבנדר, כרכום וקנה בושם.
כבר בתקופה הפרהיסטורית צמחים שימשו למטרות שונות כגון רפואה וקוסמטיקה, אריגה, קליעה, ייצור צבעים, בדים ובגדים, והחשובה שבהן היא התזונה של בני האדם, ובעיקר הדגניים. אפשר לומר שקיום האדם תלוי בצמחים, ולכן החיטה, לדוגמא, נחשבת לישות אלוהית מקודשת מזמן תחילת החקלאות והיא בעלת תפקיד חשוב במשכן. במזבח הקריבו מנחות סולת, שנחשבה לחלק הגבוה והמעודן של החיטה, ובאולם הכינו לחם מעשב מזריע זרע שאותו ברא אלוהים ביום השלישי, חלות עשויות מסולת. רק בקודש הקודשים לא היה צורך בחיטה, מכיוון שהיה שם מזון אלוהי – המן. ובכל זאת עולם הצומח נכח בו בדמות המטה המשוקד (פורח עם פרחי שקד) של אהרון.
צמח נוסף שהיה בעל משמעות מיוחד הוא הגפן, שמסוגלת להשפיע על מצב רוחו של האדם. הגפן נקשרה להופעה של אלוהות, ונחשבה לכוח של שינוי, ויש אומרים שהיא הייתה עץ הדעת בגן העדן. כך או כך, יש לה תפקיד חשוב במשכן ובמקדש כי השתמשו ביין כנסך על המזבח בזמן הקרבת הקורבנות, וכששפכו את היין הלויים היו שרים ומנגנים. מכאן שהיין היה קשור למוזיקה ולשינויי מצב רוח או תודעה, מעבר מהפיזי אל הרוחני.
צמח חשוב נוסף לבני אדם עוד מתקופות קדומות הוא הפשתן, שמסיביו ייצרו בדים וחבלים. המצרים החשיבו אותו כצמח טהור ולכן הכוהנים לבשו בגדי פשתן, וכך גם הכוהנים במשכן. בנוסף על כך גם היריעה הראשונה שמעל המשכן והפרוכת היו עשויות מיריעות הארוגות מחוט עבה של צמר מעורב בפשתן. בחוט היו ארבעה גדילים בארבעה צבעים: הלבן נקרא שש משזר והיה עשוי מפשתן, האדום, התכלת והסגול נקראו שני, תכלת וארגמן, והיו עשויים מצמר. וכך סימלה יריעה זו את עירוב עולם הצומח והחי.[3]
השמן ששימש למאור וכבסיס לשמן המשחה היה שמן עץ הזית, עדות לחשיבות העץ הזה, שהיה קדוש גם לתרבויות נוספות, למשל היוונים. בנוסף לכך גילפו מעץ השמן, שהוא כנראה עץ הזית, את הכרובים שמעל ארון הברית (הארון עצמו היה עשוי מעצי שיטה).
לבסוף, המצווה הראשונה שמצווה האדם בגן העדן היא "לעובדה ולשומרה", ומכאן שתפקידו לשמור ולהגן על מיני החיות והצמחים השונים, ולמעשה להיות שומר הגן. דווקא במדבר מודגשת חשיבות הצמחים לעבודת האלוהים, ולצורך בניית המשכן נצטוו בני ישראל להשתמש במבחר רב של צמחים וחלקי צמחים, שחלק מהם הובאו ממרחק,[4] ומכאן שהמשכן סימל לא רק את האלוהות המדברית בהכרח, אלא את הפן האוניברסלי של הקשר בין אדם, צמחייה, אדמה, דומם, בעלי חיים והעולמות הלא נראים.
אבנים במשכן
עד כה ראינו כי המשכן נבנה לפי תבנית היקום, ובתור שכזה יש בו ייצוג לסוגי חיים שונים: אדם, חיות, צמחים ודומם. בפרקים הקודמים התייחסנו למקומם של עולם החי ועולם הצומח במשכן, ועתה נתייחס לעולם הדומם, שבו ישנה חלוקה משנית לאבנים ולמתכות. מתברר כי בכל חלק של המשכן יש באופן יחסי תפקיד גדול יותר לאחד מבין סוגי החיים: בעזרה המרכיב הבולט הוא עבודת הקורבנות הקשורה בעיקר לעולם החי, באולם ישנו תפקיד מרכזי לעולם הצומח, והנה מתברר כי דווקא בדביר ישנו תפקיד מרכזי לעולם הדומם, המיוצג על ידי שני לוחות הברית ועל ידי הזהב שממנו עשויה הכפורת (המכסה של ארון הברית).
האבן היא ארכיטיפ הקיים בתוכנו והמסמל את הנצח, את האלוהות, ולו רק בגלל הקשיות שלה, העובדה שהיא לא משתנה, והדמיון שלה לעצמות הנשארות לאחר המוות.[1] לפי אליאדה, החספוס והקשיות של האבן הפכו אותה להיירופוניה (התגלות אלוהית), צורת קיום מוחלטת השייכת לעולם הנצחי והמקודש, השונה מהזמני והסתמי.[2] האבן מייצגת את המציאות הבלתי מעורערת של האלוהות ואת ההמשכיות של העולם, בעוד שהעץ, על התחדשותו המחזורית, מייצג את הכוח הקדוש הקיים במחזוריות החיים.
אבנים היו מקודשות מאז ומתמיד ובכל התרבויות. בפרהיסטוריה היו אלו סלעים בולטים, בעלי צורה מיוחדת בטבע או מרקם והרכב שונה מהרגיל, לאחר מכן היו אלו אבנים עומדות, מעגלי אבנים, דולמנים ומנהירים (אבנים עומדות), ובנוסף לכך אבנים ששימשו כמזבחות וכמצבות, ציון מקום וייצוג של אלוהות. זהו מאפיין שמופיע בכל ארץ כנען (ובאופן בולט במדבריות) ומשותף לכל העמים השמיים הקדומים. כך אנחנו מוצאים ייצוג של האלוהות על ידי אבן בקודש הקודשים במקדשים שקדמו לבית המקדש, ולעיתים היו אלו כמה אבנים, או שתי אבנים שאחת (צרה וזקופה) ייצגה את העיקרון הגברי, והשנייה (שטוחה ורחבה) ייצגה את העיקרון הנשי.
אחת ההופעות של התקדשות אבנים בעולם העתיק היה בצורת אסטלות, אבנים גבוהות ורחבות שעליהן כתבו חוקים, הקדשות, כתובות הנצחה, ועוד. המלך הבבלי חמורבי, למשל, כתב את החוקים שלו על לוחות אבן (שנשארת לנצח) בכל רחבי הממלכה, הפרעונים תיארו את מעלליהם על אסטלות אבנים, והיו גם אבנים שעליהן נכתב הידע הרוחני, הידע הנסתר, ולעיתים האבן שעליה נכתבו הדברים הייתה פלאית, כדוגמת אבן ספיר.
לפי חז"ל, לוחות הברית הראשונים, אלו שמשה שבר, היו עשויים מאבן ספיר וכתובים ביד אלוהים. לאחר שמשה שבר אותם הוא חצב מאבן את לוחות הברית השניים, ובזמן שעלה בפעם השנייה על ההר כתבה עליהם אצבע אלוהים את עשרת הדיברות, והם אלו שנשמרו בתוך ארון הברית לצד שברי הלוחות הראשונים. זה היה לבו של בית המקדש, ומעל הלוחות (אסטלות) הללו הייתה את הכפורת העשויה מזהב (מכסה הארון), שעליה שני כרובים וביניהם שוכן כבוד האלוהים. ניתן לומר כי האבנים של לוחות הברית היוו עוגן לנוכחות האלוהית ששכנה בין שני הכרובים, בדיוק כפי שמצבות במקדשי ימי קדם היוו עוגן לאלוהיות כנעניות ואחרות.
עולם האבנים הוא עשיר ומגוון, לא פחות מעולם הצומח או החי. הגיוון הזה בא לידי ביטוי במבנה המשכן על ידי 12 אבני החושן של הכהן הגדול, 12 אבנים יקרות מסוגים שונים, ששימשו להתקשרות עם כבוד האלוהים ששכן בין שני הכרובים, ועליהן חרוטים שמות השבטים. האותיות של שמות השבטים זהרו באור על-טבעי בזמן שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים עם שאלה, והן שנתנו לו את התשובה.
האבנים היקרות שעל בגדי הכוהן הגדול הופעלו על ידי האורים והתומים שעל ליבו. לא ברור מה זה היה בדיוק, ייתכן שמגילות קלף עם שם האלוהים, וייתכן שהיה זה החושן – האבנים עצמן. כך או כך, אבני החן במשכן קשורות לתיאור של גן העדן בספר בראשית: "שם הבדלח ואבן השהם" (בראשית, ב' 12). לא ברור מה היא אבן השוהם, אך מה שכן ברור הוא שעל כתפי הכהן הגדול היו שתי אבני שוהם גדולות (כמו דרגות בצבא) ועליהן כתובים שמות 12 השבטים. לעומת זאת הבדולח, שנזכר גם הוא בבראשית, לא מופיע במשכן אף על פי שהוא התקשר לאחד מתפקידי המשכן, והוא הנבואה.
לאחר הקמת בית המקדש בירושלים עולה חשיבותן של האבנים, מכיוון שקודש הקודשים ממוקם מעל אבן השתייה, שהיא האבן (סלע) שממנה נוסד העולם, המזבח במקדש נבנה מאבן וכך גם המבנה כולו, אבל על כך בהמשך.
מתכות במשכן
במשכן מופיעות שלוש מתכות, נחושת, כסף וזהב, והן מהוות חלק מרכזי באדריכלות המקודשת ומופיעות ברוב חלקיו, החל מהמזבח והכיור בחצר שהיו עשויים מנחושת, המשך בקרשים והעמודים שהיו מצופים זהב, החצוצרות ובסיסי הקרשים והעמודים שהיו עשויים כסף, וכלה בכפורת שמעל ארון הברית והמנורה שהיו עשויים ממקשת זהב. באופן עקרוני יש לנו מעבר מנחושת באזור שמחוץ למבנה דרך כסף ועד לזהב שבקודש הקודשים, ביטוי למדרג של קדושה.[3]
המעבר מנחושת מחוץ למבנה המשכן לזהב בתוכו משקף את התורות האלכימיות שהתפתחו יותר מאוחר, שתופשות את חיי האדם כהתפתחות ושינוי ממצב המתכת הפשוטה שבו הוא נתון אל מצב הזהב (שמגיע באופן טבעי בגיל הזהב). הזהב נתפש כחלק אינטגרלי מגן העדן "אשר שם הזהב" (בראשית, ב' 11), כלומר מצבו המקורי של האדם לפני החטא הקדמון הוא זהב, ומכיוון שבניית המשכן היוותה את ציר מעשה התיקון ההיסטורי לנפילת האדם, הרי שבאופן טבעי הזהב מילא בו תפקיד מרכזי.
הזהב הוא מתכת אצילה, כלומר כזו שלא מתערבבת עם מתכות אחרות, המזכירה את השמש. תחילת הקידוש שלה על ידי בני האדם היא כבר בתקופות הפרהיסטוריות. לזהב תפקיד חשוב במיוחד במצרים, שם הוא נחשב כ"בשרם של האלים", כלומר האלים מופיעים דרכו. במקרה של המשכן, הזהב נתרם על ידי בנות ישראל כתיקון לחטאה של חווה בגן העדן. לפי חז"ל, הזהב הגיע לעולם רק בכדי לשמש בבניית המשכן ובית המקדש.
הכסף היא מתכת אצילה המזכירה את הירח, שבדומה לזהב קודשה כבר בפרהיסטוריה. שתי המתכות משלימות זו את זו, כשם שהירח משלים את השמש. אם זהב מופיע במקדשים הקשורים לשמש, הרי שכסף הופיע במקדשים הקשורים לאל הירח, כמו למשל של האל תחות במצרים או האל סין בשומר, והד לזה יש גם במציאת לוחות כסף במקדשי חצור העתיקה מהתקופה הכנענית, הרבה לפני יציאת מצרים.
הנחושת קשורה למטבע הלשון "מצח נחושה", ואכן התכונה העיקרית שלה היא היותה קשה, כלומר כזו שאפשר למרק אותה בלי שתיפגע. לכן היא נחשבה למתכת של תיקון וכפרת עוונות, שהרי אף על פי שהיא מעלה חלודה היא ניתנת למירוק, בניגוד לברזל, שסופג את החלודה אל תוכו. המילה נחושת דומה למילה נחש, רמז לכך שהנחושת היא תיקון של הנחש מחטא גן העדן. כשבני ישראל הוכו במכת נחשים, יצק משה נחש עשוי נחושת בכדי לרפא אותם (דומה בדומה ירפא). אלא שהתיקון של הנחושת קשור לעולם הזה, מכיוון שהיא מתכת שבה השתמשו ליצירת כלי ברונזה, כלי עבודה, ועוד. אם הזהב והכסף קשורים לרוח, הרי שהנחושת סימלה את הגוף. היא מתערבבת בקלות עם מתכות אחרות ונוחה לעיבוד. ניתן למצוא אותה בעורקי האדמה וצבעה ירוק.
תכונת התיקון של הנחושת (ומבחינה מאגית תכונת המוליכות החשמלית שלה) הביאה לידי כך שהמזבח והכיור בחצר המשכן הוכנו מנחושת. את ההבדל שבין הזהב לנחושת אפשר לראות באופי העבודה שנקשר אליהם: על מזבח הזהב, שהיה נסתר בתוך המשכן, היו מקטירים קטורת סמים שמהותה ריח המקשר אותנו לרוחניות, ואילו על מזבח הנחושת, שהיה גלוי בחצר, היו מקריבים בשר מן החי ונסכים מן הצומח, כשמהות הקורבן היא כפרה על חטא, אשם, ושלמי תודה.
ל-56 העמודים שתחמו את החצר של המשכן היו אדני נחושת, שכל אחד מהם שקל 34 ק"ג, כך שביחד עם מזבח הנחושת והכיור היה במשכן קרוב ל-3.5 טון נחושת, שחלק גדול ממנו הגיע מהנשים שתרמו את המראות שלהן (שהיו עשויות באותה עת מנחושת) לצורך כך. קשר זה, בין נחושת וראי, מגלה לנו פן נוסף של המתכת הזו, והוא הקשר שלה לכוכב נגה (ונוס) ולתכונת היופי שהוא מייצג. אלא שהנשים הבינו שהיופי האמיתי איננו פיזי אלא אלוהי, וגם זה היה חלק מתהליך התיקון של חטא גן העדן.
אחד ההסברים להימצאות כל כך הרבה נחושת בקרב עם שזה עתה ברח ממצרים, היא שבני ישראל שאלו משכניהם המצרים את כלי הזהב, הכסף והנחושת שלהם לפני שהם עזבו במצוות אלוהים, וייתכן שיש בכך סמל ללקיחת האנרגיה של מצרים שנמצאת בתוך המתכות הללו, ויציקתה לתוך תבנית חדשה. אם נמשיך את האנלוגיה, הרי שבני ישראל יצקו את האמונות שלהם לתוך תבנית של דת חדשה, השונה מזו של מצרים, ואם במצרים הנחושת שימשה להתעסקות חיצונית (המראות למשל), אצל בני ישראל היא שימשה לעבודה פנימית דרך הקרבת קורבנות ופולחן האל.
על העמודים של החצר היו חישוקים מכסף, כלומר המבנה החיצוני של המשכן מבחינת מתכות היה תחתית מנחושת וקירות שבהם יש שימוש בכסף, כשבתוך החצר כלי פולחן מנחושת. אבל כשמתקרבים פנימה אל הקדושה עולים מדרגה ועוברים לשילוב של כסף וזהב. האדנים של 48 הקרשים שמהם הרכיבו את קירות המשכן היו עשויים מכסף, כל אחד מהם שקל 50 ק"ג, והקרשים עצמם צופו בזהב. כלומר יש לנו תחתית מכסף ועליה זהב, וכך גם בחמשת העמודים בכניסה למשכן עצמו וארבעת העמודים בכניסה לדביר. חפצי הפולחן בתוך המשכן היו כולם מזהב: המנורה, שולחן לחם הפנים, מזבח הקטורת וארון הברית, והיו גם חצוצרה מזהב וחצוצרות מכסף.
לשימוש המסיבי במתכות לציפוי הקרשים והעמודים וליצירת הכלים היה כמה תפקידים: ראשית, אסתטית: המשכן היה חשוך כולו והאור של המנורה השתקף בקירות הזהב הממורקים, וכך גם ארון הברית והכלים נצצו באור יקרות. שנית, אנרגטית: ידוע כי מתכות הן מוליכים טובים של חשמל, ובאותו האופן הן גם מוליכים טובים של אנרגיה רוחנית. אם המשכן היה מעין מכונה אנרגטית שהעצימה את פעולתו של ארון הברית ונוכחותו של כבוד אלוהים מעליו ובין הכרובים, הרי שזה מסביר את השימוש הרב במתכות וגם את המיקום שלהן. נקודת ההתייחסות האנרגטית יכולה להסביר מדוע בחיצוניות של המשכן, לדוגמא, יש אדני עמודים מנחושת, ואילו בפנימיות המשכן אדני עמודים מכסף, מדוע בחיצוניות של המשכן (בגדר) יש לנו הופעה של כסף, ובפנימיות זהב. ייתכן שיש לשינויים הללו גם הסברים אחרים, אבל הם מתבהרים ומסתדרים יפה מאוד כשמנסים להבין אותם מנקודת המבט האנרגטית.
אמנות ואומנות
כשמשה נמצא על הר סיני הוא מצווה על ידי אלוהים להיעזר באומן בצלאל, "איש מלא חוכמה בינה ודעת", בכדי לבנות את המשכן. מה היה בו בבצלאל שהיה חשוב עד כדי כך שאלוהים התייחס אליו באופן אישי?
המילה בצלאל משמעה בְּצֵל הָאֵל, והיא מרמזת על כך שהדבר הקרוב ביותר למעשה הבריאה הוא יצירת האומנות, שהיא במידה מסוימת חיקוי של מעשה הבריאה. האומנים האמיתיים חיים בצל האל ומקבלים את ההשראה ישירות ממנו. והם מבטאים באומנותם ואמנותם אמיתות יקומיות, ואכן לפי חז"ל היה בצלאל בקי בסוד האותיות וידע לצרף צירופים, מה שאפשר לו לתכנן וליצור את המשכן ואת בגדי הכהונה.
נאמר על בצלאל שהוא היה מלא חוכמה, בינה ודעת, אך מה משמעות הדבר? חוכמה ובינה הן שתיים משלוש הספירות העליונות בעץ הספירות, הפועלות יחדיו כשמעליהן ספירת כתר או אין-סוף. חוכמה ובינה מייצגות שתי צורות שונות של מחשבה, לוגית ואסוציאטיבית, במילים ובתמונות, הקשורות לשתי האונות של המוח (ימנית ושמאלית). העולם נוצר בממשות דרך שבע הספירות התחתונות, אך נהגה רעיונית בשלוש הספירות העליונות. בצלאל פועל בעולם הפיזי, אך ראשו היה עם אלוהים, ובנוסף לכך הוא היה גם מלא בחוכמת הלב, שהיא סוג אחר של חוכמה.
המשמעות של "דעת" לפי הקבלה היא הזיווג (אברהם ידע את שרה) בין חוכמה ובינה, מעין שלב ביניים בהאצלה שבין שלוש הספירות העליונות אל שבע התחתונות. בצלאל ידע כנראה לחבר את שני סוגי המחשבה, חוכמה ובינה, ולבטא אותם ביצירתו. מבחינה מעשית הוא ידע לעבוד עם מתכות זהב, כסף ונחושת, עם אבנים ועץ, לייצר שמנים וקטורת, והיה האומן הראשי בבניית המשכן ויצירת כלי הקודש ובגדי הכוהנים. התכונה שאפיינה אותו ואת משפחתו הייתה מסירות הנפש. בצלאל בן אורי היה ממשפחת נחשון בן עמינדב, ואביו הקריב את חייו בהתנגדות לחטא העגל.
בצלאל עשה ככל אשר ציוו אותו אלוהים ומשה, אבל ידע לצקת בדברים תוכן משל עצמו, וייתכן שגם זה היה מניע לבחירתו לתפקיד. הוא היה בעל מחשבה פוריה ופעל לפי האינטואיציה והקול הפנימי של ליבו, וידע גם לבצע את הדברים ולהוציאם אל הפועל (כלומר להיות רציונלי). היה לו עוזר שנקרא אהליאב בן אחיסמך, וביחד איתו ועם כל עם ישראל ובהנחיית משה הם בנו את המשכן במשך כמה חודשים, ובסיום המלאכה כיסה הענן את הבית.
הברית וההבטחה
המשכן לא עמד בפני עצמו, אלא היה במרכז מחנה ישראל במדבר, וכשבני ישראל הגיעו לארץ הוא הפך למרכז החיים של השבטים, מקום להתכנסות, הקרבת קורבנות ועלייה לרגל. בזמן המדבר היה מסביב למשכן את מחנה הלויים, ובמעגל החיצוני את מחנה בני ישראל, שחנו לפי חלוקה ל-12 שבטים, כשכל שלושה שבטים פונים לכיוון שמיים אחר (כמו 12 הפרים שתמכו את הים בבית המקדש).
המשכן היה בית לברית שנכרתה בין עם ישראל לאלוהים, וקיומו היה חיוני להמשך הברית והחסד שנלווה אליה. בספר ויקרא (כ"ו 3) נאמר שאם בני ישראל ישמרו את המצוות הגשם ירד בעיתו, היבול יהיה רב, ובני ישראל ישבו לבטח בארצם. משמעות הפסוק הזה, כמו גם פסוקים אחרים ודומים בתנ"ך, היא שנוכחות אלוהים במשכן ובבית המקדש תביא ברכה על הארץ, וזה יתבטא באורחות הטבע, התנהגויות ויחסים בין בני אדם ובין עצמם, כל זאת בתנאי שהחוקים הכתובים בעשרת הדיברות יישמרו.
כך היה גם בתפישה הדתית-מאגית של דתות ותרבויות שקדמו להקמת המשכן. הנוכחות של האלים במקדשי שומר, לדוגמא, נתפשה כמביאה ברכה לאדמה, האל המצרי אוסיריס גרם לחיטה לצמוח, אבל זה קרה רק בתנאי שקיימו את הטקסים והפולחנים שלו, שחלק מהם היה קיום המצוות המוסריות.[4] במילים אחרות, אפשר לנסות ולהבין את הברית וההבטחה בין אלוהים לעם ישראל לא רק מתוך נקודת מבט משיחית-מוסרית, אלא גם מתוך נקודת מבט אנרגטית-מאגית. זה לא אומר שנקודת המבט הזו היא הנכונה, אבל היא עוזרת להבין יותר לעומק את תפקיד המשכן ולאחר מכן בית המקדש.
אם הנוכחות של אלוהים על פני האדמה היא נוכחות של אנרגיה הנראית כענן או ערפל, והיא מזומנת לארץ על ידי מעשה הבנייה של המשכן או לאחר מכן בית המקדש, הרי שמה שאנרגיה זו יכולה לעשות הוא ליצור שדה אנרגטי שישתרע למרחק עשרות ק"מ מהמקום שבו נמצא המשכן, והוא זה שעוזר לצמחים לצמוח, לכבשים להתרבות, לבני האדם להתחבר אל התכונות הטובות שלהם, ומהווה גם מגן אנרגטי-מאגי של הארץ, מעין קללת פרעונים.
לפי נקודת ההתייחסות האנרגטית-מאגית, המשכן ולאחר מכן בית המקדש וארון הברית בתוכם, היו מעין מכונה אנרגטית שייצרה שדה של ברכה בארץ ישראל, בדיוק כפי שהפירמידות נחשבו למעין תחנות כוח חשמליות רוחניות שייצרו שדה של אנרגיה מעל מצרים. המשכן אפשר את הברכה במחנה בני ישראל בדיוק כפי שהפירמידות אפשרו את המאגיה וההישגים של התרבות המצרית. אלא שבכדי שמכונה זו תמשיך לעבוד צריך היה לתחזק אותה, וזה נעשה על ידי עבודת המשכן ובית המקדש בידי הכוהנים והלויים, אבל חייב היה להיתמך גם על ידי התנהגות נאותה של העם, ולכן המצוות והחוקים. אם מחשבה יוצרת מציאות, הרי שמחשבות שליליות או נמוכות בתוך השדה האנרגטי של המשכן יכלו להביא להחלשתו והיעלמותו.
לדוגמא, אם בתוך השדה האנרגטי של ארץ הקודש, שנוצר על ידי נוכחות המשכן בשילה או בית המקדש בירושלים, יש אנשים רבים שחמדנותם נוכחת, חרף הדיבר לא תחמוד בעשרת הדיברות, אזי הדבר מהווה הפרעה לפעולת ההשראה של השדה הרוחני, היכולה בסופו של דבר להביא להפסקת פעולתו וקלקולו. על רקע זה אפשר לנסות ולהבין את החוקים הנוקשים בתורה, שלעיתים נראים מבחוץ כגובלים בחוסר אנושיות, כנגד החוטאים. זה הפחד מפני ההפרעה שתיווצר לשדה האנרגטי, ובמיוחד אם לא מטפלים בבעיות כל עוד הן קטנות ומאפשרים להן להתפשט ולגדול.
השאלה היא מה הקשר בין שדה אנרגטי של מחשבות לבין מזג האוויר או תופעות הטבע? האם גם כיום מספיק אנשים שיחשבו מוסרית יגרמו לכך שהטבע יתמתן לדוגמא? אצל אדם דתי הטוען שאלוהים שולט על הכל וכי הכל נהיה בדברו, הקשר מאוד ברור גם אם הוא לא יקרא לו "מאגי", והוא מתבטא, לדוגמא, בתפילות לגשם. השאלה המהותית יותר היא האם יש יחס ישר בין שני העולמות שלא קשור דווקא להשגחה ישירה של האלוהים, אלא הוא תוצאה של חוקיות אנרגטית רוחנית השולטת בעולמנו?
המהות של המשכן הייתה הכלת הברית המתבטאת בלוחות הברית בתוכו, וברית זו החזיקה בתוכה כמה בריתות: הברית הראשונה היא זו שנכרתה בין אלוהים וכל בני האדם ונקראת "ברית בני נוח" (מסומלת על ידי קשת בענן), הברית השנייה היא זו שנכרתה בין אלוהים ואברהם ובה הובטחה לו הארץ והובטח שאלוהים ירבה את זרעו, הברית השלישית היא זו שנכרתה בין אלוהים ועם ישראל במעמד הר סיני, בהבטחה שהם יהיו עם קדוש ויקבלו את התורה ואלוהים ישהה בקרבם, והברית הרביעית היא זו שנכרתה בין אלוהים ואהרון וצאצאיו, שבה הובטח שהם ישמשו בקודש ונוכחות אלוהים תרבה ברכה באדמה. כל הבריתות התקיימו במשכן בו-זמנית, ולכן חשיבותו הייתה לא רק מקומית אלא גם אוניברסלית.
מבין כל הבריתות, הנוכחת ביותר הייתה הברית שנכרתה במעמד הר סיני ויוצגה על ידי לוחות הברית. משמעותה העמוקה היא שינוי היסטורי הנובע מקבלת התורה והפיכת עם ישראל לעם סגולה, שינוי שפותח את הדרך לגאולה בפני כל המין האנושי. הברית מתבטאת בנוכחות אלוהית על פני האדמה שמסוגלת לכוון ולהדריך את המין האנושי דרך הכהונה, הנבואה והדוגמא האישית של כל אדם מישראל. ההבטחה שטמונה בהקמת המשכן ולאחר מכן בית המקדש היא שהם נועדו להיות כלי מרכזי בהפיכת עם ישראל לאור לגויים.
מסעות המשכן
המשכן נדד עם בני ישראל במדבר, וזה דבר מדהים כשלעצמו, אפשר רק לדמיין איך בכל פעם בנו מחדש את המשכן בלב המחנה, חיברו את הקרשים והווים, מילאו את המזבח באדמה המקומית, פרשו את היריעות, ולאחר זמן מה הם יפורקו וייבנו מחדש במקום הבא. בכל פעם כזו ניידו את החלקים השונים של המשכן על עגלות רתומות לשוורים, ויש חלקים שהכוהנים והלויים נשאו על הכתפיים, כמו ארון הברית.
עם ההגעה לארץ המובטחת ממקמים את המשכן למשך 14 שנה בגלגל, שהייתה כנראה ליד יריחו. זה הזמן שלוקח לכיבוש הארץ ויריחו הייתה כבר כבושה. כשהתפנו מהמלחמות העבירו את המשכן לשילה, ואז נאספו בה בכדי לחלק את הנחלות לשבטים. בשילה מוקם מעין משכן קבע שעומד במשך 369 שנה והופך להיות מרכז העם הישראלי. שם החליטו על יציאה למלחמה מצד אחד, וחגגו את חג האהבה מצד שני.
בזמן התבוסה לפלשתים באפק נלכד ארון הברית על ידם ונלקח למקדש דגון באשדוד, ומשם לגת ולעקרון, כך שהוא נמצא בידיהם במשך שבעה חודשים. אלא שבכל מקום שהארון מגיע אליו קורים אסונות, ולכן הפלשתים שולחים אותו על עגלה לבית שמש, וגם שם הוא גורם למגפה. בנקודה זו הפלשתים שמים את הארון על העגלה עם השוורים ושולחים אותו לקריית יערים, שם הוא נמצא עד ימיו של דוד, שלוקח את הארון לירושלים מתוך כוונה להקים שם את בית המקדש, אבל בינתיים הוא מציב את הארון באוהל זמני על הר המוריה.
הניצחון של הפלשתים בקרב אפק מביא לכיבוש שילה על ידם והריסת המשכן[5], ובעקבות כך מוקם המשכן מחדש בעיר הכהנים נוב מצפון לירושלים, שהייתה כנראה שבשועפט או בגבעה הצרפתית, אלא שארון הברית נמצא באותו הזמן בקריית יערים. לאחר זמן מה מעבירים את המשכן לגבעון, וגם שם הוא נמצא ללא ארון הברית, ולכן מתירים הקרבת קורבנות בכל רחבי הארץ ולא רק במשכן עצמו. עם הקמת בית המקדש פורק המשכן בגבעון ושרידיו הוטמנו מתחת למקום שעליו נבנה בית המקדש, אליו (הר המוריה) הובא ארון הברית מקריית יערים.
מכיוון שהארון הוא מקום נוכחות השכינה – כבוד ה', ומכיוון שהיא זו שקובעת לאן היא תילקח וברצונה הדבר מתאפשר וברצונה לא מתאפשר, נשאלת השאלה מה טעם מצאה השכינה להביא עצמה לערי הפלשתים אשדוד, גת ועקרון, לבית שמש וקריית יערים. מדוע הארון אפשר מצב שבו הוא "נופל בשבי"? ומדוע לא ביקש להגיע למקום המשכן החדש בנוב וגבעון ונשאר במקום זאת בקריית יערים?
כנראה שהארון בחר בשילה ובירושלים על פני נוב וגבעון, ואולי הדבר קשור לגיאוגרפיה המקודשת של המקום, כפי שאראה בהמשך. ביקור באתר היפה של שילה מגלה את אחת מהסיבות לכך שארון הברית אהב את המקום: גבעת שילה ממוקמת בתוך בקעה המוקפת הרים סביב סביב, ואפשר לומר: שילה הרים סביב לה, בדיוק כמו ירושלים. הצורה של העיגול היא ארכיטיפ של קדושה, וגם המילה גלגל, שם שהה המשכן בתחילה, מרמזת לנו על ההקשר הזה.
מכיוון ששילה הייתה חרבה בחר לו הארון מקום אחר, שבו יש גבעה וסביבה הרים למשכן, והוא הר המוריה בירושלים. אלא שהפעם הוא התכוון לשפר את תנאיו ולעבור מצריף של עץ לבניין מפואר עשוי מאבן. לאחר מאות שנות נדודים במדבר ובארץ, שהות ארוכה בשילה והרפתקה בחו"ל (ערי הפלשתים), הגיע הזמן להשתקע. עם ישראל היה בשל לשלב חדש בהופעת הקדושה, הקשור להקמת בית המקדש בירושלים.
הערות
[1] המסורת העתיקה של ימי קדם מלמדת אותנו שגם בתרבויות אחרות היו מקדשים מעץ, לדוגמא בקבר של תות ענח' אמון במצרים נמצאו ארבע תיבות גדולות מוזהבות, אחת בתוך השנייה, שהגדולה שביניהן הייתה יותר מחצי גודל הדביר שבמשכן. עצים שונים נתפשו כבעלי תכונות אנרגטיות רוחניות בימי קדם, ולכן מבנים מעץ נחשבו כמאפשרים נוכחות. הנקודה היא שמכיוון שמדובר בחומר אורגני, רבים ממקדשי העץ לא שרדו. כך או כך, מהותם של המקדשים במצרים הייתה להיות בית לאלים, בדיוק כפי שהמשכן היה בית לשכינה.
[2] Buhl, M. L. (1947). The goddesses of the Egyptian tree cult. Journal of Near Eastern Studies, 6(2), 80-97.
[3] שוורץ, מ. ד. (2000). "פולחן המקדש בספרות המגיה היהודית". פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, עמ' 68.
[4] אליאדה, "המיתוס של השיבה הנצחית", עמ' 25.
[6] בשבעת ימי הבריאה אלוהים בורא את החיות והצמחים, ביום השלישי הוא בורא את הצמחים, עשב מזריע זרע, עץ עושה פרי, ובימים החמישי והשישי את החיות כשחיות המים והשמים נבראות ביום החמישי, וחיות הארץ בהמה ורמש ביום השישי. רק לאחר ביום השישי מכן נברא האדם.
[1] הקרשים של קירות קודש הקודשים במקדש ותקרתו היו עשויים מעץ ארז, שסימל את הר ירכתי צפון, מקום מושב האלים במיתולוגיה המקומית, והרצפה לעומת זאת הייתה עשויה מעץ ברוש, והדלתות וחלק מהחפצים מעץ זית.
[2] כפי שמופיע בספר "ענף הזהב" של ג'יימס פרייזר.
[3] נוכחות הפלאי והמקודש בתוך העולם הזה סומלה על ידי אריגת דמות כרובים בצורת אריות ונשרים על היריעה שמעל המשכן והפרוכת.
[4] לא ידוע כיצד השיגו בני ישראל את מרכיבי הקטורת השונים במדבר, שחלקם יוצרו מצמחים שגדלו במקומות רחוקים, וייתכן שהם נעזרו במדיינים לשם כך.
[1] ראו מחקריה של מריה גימבוטאס על ייצוגי האלה הקדומים, למשל:
Gimbutas, Marija. The Gods and Goddesses of Old Europe 7000 to 3500 BC: Myths, Legends & Cult Images, Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1974.
[2] מירצ'ה אליאדה, "תבניות בדת השוואתית", עמ' 137.
[3] ישנם מעברים נוספים של קדושה מהחוץ לפנים, כמו למשל בדוגמא של הלחם – מלחם פיזי (מנחות סולת) במזבח ללחם רוחני (המן) בדביר, או בדוגמא של הקורבנות: מקורבנות בעלי חיים בחוץ לקורבנות קטורת חלקי צמחים בפנים.
[4] גם באגדות הגביע הקדוש, שהן מאוחרות יותר מימי הביניים, נוכחות הגביע הקדוש בטירה המסוכנת מביאה שפע, שמחה ורווחה לאדמה.
[5] יום אחד הגיעה למשכן אישה בשם חנה שהתפללה לאלוהים שייתן לה בן, וכך נולד שמואל הנביא, שמנהיג את העם לאחר מות עלי הכהן הגדול בזמן המשבר שנובע מעליית כוחם של הפלשתים.
לחצו לעוד מאמרים על בית המקדש והמשכן
