סופים במרכז אסיה אוזבקיסטן, טקיגיסטן וקזחסטן

סופים במרכז אסיה

הסוּפים הם הזרם המיסטי באסלאם, הדוגל באהבה כדרך חיים. הם הופיעו במאה ה-8 לספירה וטענו לתורת סוד שהגיעה ממוחמד, הנותנת פרשנות אחרת לקוראן ומלמדת אדם איך להתחבר לאור האלוהי. במרכז אסיה הם מצאו בית חם, ממשיכים מסורות עתיקות של דתות ותרבויות שהיו באזור. במהלך ההיסטוריה הם היו הכוח המרכזי מאחורי האירועים ההיסטוריים, האמנות והתרבות, וגם כיום יש להם תפקיד ונוכחות ניכרת.

התפתחות המיסטיקה הסוּפית

בקוראן נרמז פעמים רבות שיש רובד משמעות נוסף שאותו לא כולם יבינו. הקוראן אומר, למשל, שפריחת הפרחים, הכוכבים שבשמיים, העורקים שבסלע, הם אך סימן למאמינים. ב”בשורת הפרה” נאמר, למשל, ש”אללה מטעה במשליו רבים ומדריך בהם רבים”. פירושו של דבר הוא, שמעבר לכתוב, ישנה משמעות אותה יוכלו להבין רק מעטים.

יש שטענו שמוחמד גילה רק את מה שאפשר לספר באופן גלוי בקוראן, אלא שבנוסף לכך הייתה תורת הסוד, שאותה העביר לקומץ מובחר של אנשים הקרובים אליו. יתרה מזאת, אותה השראה אלוהית (בראכה) שנחה עליו עברה בדרך של הסמכה ממנו אליהם, וממשיכה לעבור ממורה לתלמיד. מסדרים סוּפיים שונים מתייחסים למקור ממנו באה ההסמכה – ה’בראכה’. המסדר הנקשבנדי במרכז אסיה מתייחס לאבו בכר, חברו הקרוב של מוחמד. רוב המסדרים האחרים מתייחסים לעלי.

כבר מתחילת דרכו, היו לאסלאם שני פנים. פן אחד הוא החיפוש הדתי הפנימי, התמקדות באלוהים ובחיי העולם הבא. חיפוש אחר אמת והארה, ועקב כך התנתקות, גלויה או נסתרת, מהעולם הזה. זהו פן שמרכזו דת פנימית ואישית, המרוכזת ברוח ובעולם הבא, ולא בעולם הזה. הפן השני של האסלאם הוא פן חברתי, פוליטי ומדיני.

בחייו של מוחמד היו שני שלבים שמייצגים את שני הפנים הללו: בשלב הראשון, בתקופת מכה, הוא הקדיש את חייו לחיפוש האמת הפנימית – התבודד בהר ערפאת, התפלל, צם, ניסה דברים שונים, עד שנגלה לו המלאך גבריאל. הבשורה שהוא קיבל הייתה שעל האדם לתקן את דרכיו בציפייה ליום הדין המתקרב ובא. למוחמד היו אז מעט חסידים, ולא היה לו תפקיד חברתי חשוב מעבר להטפה לתיקון. הפן הראשון של האסלאם, לכן, הוא החיפוש אחר האמת והתכוננות ליום הדין שמודגש בתקופה זו.

השלב השני החל לאחר שגורש מוחמד ממכה ועבר למַדינה, שם נהיה לראש הקהילה המוסלמית הגדלה והולכת, ואף לראש הפדרציה של השבטים של נווה המדבר. כאן מתחיל תפקידו של מוחמד בתור מנהיג חברתי, פוליטי וצבאי, שנדרש להתייחס למגוון נושאים חברתיים, החל בחיי המשפחה ועד להתנהגות בקרב. הפן השני של האסלאם, לכן, הוא הצד החברתי פוליטי, מדיני (ולעיתים גם צבאי), ואכן, המוסלמים, בראשותו של מוחמד, כבשו עד מהרה את כל חצי האי ערב, וכבר עשר שנים לאחר מותו כבשו יורשיו אימפריה אדירה, שהשתרעה מהאוקיינוס האטלנטי ועד הודו. במשך כל הזמן הזה, המתח בין שני הפָּנים השונים של האסלאם נשאר כשהיה.

היו אנשים בקרב העדה המוסלמית שלא התעניינו בכיבושי האסלאם, בבניית המסגדים המפוארים, או במוסדות הדת והחוק שנוצרו. מה שהיה חשוב להם היה להתקרב לאלוהים, למצוא את האמת, להתכונן ליום הדין ולהגיע להארה. אנשים אלה נטו לפרוש מהפעילות החברתית התוססת שהתנהלה באימפריה באותה תקופה, מה גם שהמוסלמים, עם כיבושיהם, נעשו עד מהרה, כדרכו של עולם, עשירים ומושחתים מאוד.

אותם אנשים מחפשי דרך שאלו את עצמם, ובצדק (במיוחד כשהח’ליפים לא השתייכו לשושלתו של הנביא): האם הח’ליף המושחת הוא אכן נציגו של אלוהים עלי אדמות? האם המסגדים המפוארים והראוותניים הם האסלאם?

הם הסתמכו על מקורות ורמזים בחדית’ ובקוראן, שאבו את השראתם מן המסורות המיסטיות שפגשו בארצות שאותם כבשו המוסלמים. מסורות הנזירוּת הנוצרית, בתי הספר הגנוסטיים לידע סודי, מסורת הזרתוסטרא, ההינדואיזם והבודהיזם, היהדות, ועוד. (יש אומרים שבתי ספר אזוטריים עתיקים שונים המשיכו להתקיים בעולם המוסלמי, תחת המסווה או הכסות של האסלאם, והפכו להיות הסוּפים הראשונים).

הסוּפים הראשונים, אם כן, היו בודדים שבחרו ללכת בדרך של חיפוש פנימי אחר האמת. זו הייתה תנועה לא מאורגנת, שקיבלה משנה כוח מתוקף ההסתאבות והשחיתות של החברה המוסלמית של האימפריה. עם הזמן החלו בודדים אלה להתגבש סביב מקומות, מורים או שיטות, אך בעיקר סביב מקומות לינה, אכסניות בצדי הדרכים שנקראו ‘חנקות’.

מרכזים ראשונים של הסוּפים החלו להופיע החל מן המאה השמינית לספירה, באי עבאדאן שבמפרץ הפרסי (793) סביב קדוש בשם אִבּן זליד, וגם בדמשק (767), ברמלה (800), באלכסנדריה, בח’וראסאן, בצפון אפריקה ובגבול עם האימפריה הביזנטית.

עם התבססות האימפריה העבאסית בבגדד, הלך והתחדד המתח בין התנועה הסוּפית, הפורשת מהחברה, לבין השליטים ומוסדות הדת הרשמיים. התנועה הסוּפית קיבלה במאות התשיעית והעשירית אופי יותר אקסטטי, של התלהבות ושכרון חושים. כמו כן, התחילו להתפתח בתי ספר ותורה כתובה, בעיקר סביב בגדד והזרם הבגדדי של הסוּפיוּת בראשות גונאיד.

אנשי האשם – “מלאמתיה” (Malamatiyya)

החל מהמאה ה9 הסוּפיוּת מתפתחת בשני זרמים עיקריים: זרם אחד יותר “רגוע”, הלא הוא הזרם הבגדדי של גונאיד, ששם דגש על קיום המצוות ועל לימוד הדרגתי, וזרם אחד “פרוע” יותר, בראשות אנשים כמו בסטמי, אל חלאג’ ואחרים, ששם את הדגש על האיחוד המיסטי עם האל. בזרם זה התפתח מושג ה’שאטחת’ – שפירושו דברי אלוהים חיים. סוּפים שהגיעו למצב של התאחדות עם אלוהים קראו קריאות כמו: “עבדוני, מה נעלה אנוכי”, “אני האלוהים” ועוד.

אבל היה גם זרם שלישי שהתפתח במרכז אסיה, מושפע כנראה מהדתות שהיו באזור – הבודהיזם, ההינדואיזם והזרתוסטרא – והוא זרם המלאמתיה.

הדרך הרוחנית של ה’מלאמתיה’ התפתחה במרכז אסיה החל מהמאה ה-9 לספירה כשיטה רוחנית עצמאית בתוך העולם הסוּפי, ומהותה נסבה סביב הטענה שלעתים זהו חטא גדול יותר לא לחטוא מאשר להודות בחולשותיו של האדם ולחטוא, מכיוון שהחטא הגדול יותר הוא חטא הגאווה. זהו החטא היחיד המפריד אדם מאלוהים. חטאים קטנים עוזרים לאדם להבין שהוא לא מושלם ולהיות צנוע. הסכנות האורבות לאדם שהולך בדרך רוחנית הן גדולות יותר מאשר אלה הניצבות בפני מי שלא עושה דבר. השטן הוא חמקמק ויודע למצוא דרכים פתלתלות ללב האדם.

מסופר על משה, שיום אחד התלונן לאלוהים על חולשותיהם של בני האדם.

“לך והבא לי את הגרוע שביניהם,” אמר לו אלוהים.

משה החל להסתובב בין בני האדם. הוא פגש זקן קמצן, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מחלק פירורים לציפורים בשעות הבוקר. הוא פגש רוצח אכזר, אך כשרצה להביא אותו לפני אלוהים ראה שהוא מלטף חתול שהתיישב על ברכיו. הוא פגש נוכלים וגנבים, אנסים ושודדים, אך בכל אחד מהם הייתה גם תכונה טובה כלשהי.

לבסוף, משלא מצא אף אחד שיכול היה להגדיר כגרוע ביותר, החליט משה להביא לפני האלוהים כלב שוטה, אך משזה הלך אחריו בנאמנות, ויתר משה גם על ניסיון זה וניגש וניצב לפני האלוהים באומץ. “אני הגרוע ביותר,” הוא אמר, “מפני שחטאתי בחטא הגאווה. חשבתי שאני טוב יותר מהאחרים.”

“אם לא היית מגיע למסקנה זו, לא היית יכול להיות נביא,” ענה לו האלוהים, שמח על כך שמשה למד סוף סוף את השיעור החשוב הזה, החיוני להנהגתם של בני אדם ולהגעה להארה רוחנית.

הזרם של המלאמתיה התחיל כמחאה נגד חסידות מזויפת וגאווה של הסגפנים מצד אחד והנהנתנות והחומרנות של השליטים מהצד השני, והונהג על ידי שייח’ים כגון אבו סעיד, אל קושיירי וא-סולמי, וגם משוררים כמו עומַר ח’יאם, סינאי, עטאר, רודקי ואחרים.

המרכז של התנועה היה בח’וראסאן, והיא המשיכה להתפתח במאות ה-10–11 דרך המורים הגדולים והמסדרים שנוצרו באותו אזור במהלך הדורות. הדגש היה התבוננות פסיכולוגית פנימית, תוך ניסיון להבין את החולשות שבתוכנו ומאמץ להתגבר עליהן.

סיפור נוסף אשר משקף גישה זו:

במשפחה סוּפית היו שני ילדים. יום אחד בא הגדול שביניהם אל האב ואמר לו כך:

“אבי, נשארתי ער על הלילה מתפלל ומכוון כוונות, בעוד שאח שלי ישן.”

“בני,” ענה לו האב, “טוב היית עושה אם היית ממשיך לישון כמו אחיך.”

ועוד אחד: “מסופר על מלך אחד שיצא לחפש את אחד הפרושים. כשנודע לפרוש כי המלך קרוב, ביקש שיביאו לפניו מאכלים ומיני ירקות, והחל זולל ברעבתנות ובגסות. כשראה אותו המלך בכך, מיד ירד ערכו בעיניו ופנה משם. אמר הפרוש: ברוך שפטרני ממנו.”[1]

בין מייסדי בית ספר הח’וראסאני (הנוטה לאשם) של הסוּפיוּת היה אִבּרהים אִבּן אדהם, שסיפורו מזכיר את זה של הבודהא: הוא היה נסיך, בן של מלך, שהפך להיות סוּפי סגפן. אביו עלה לרגל למכה עם אשתו, שם נולד אברהים. הוא נשא את התינוק הקטן מסביב לכעבה וביקש מההמונים שיתפללו עליו. נביא שהיה במקום אמר שהבן שלו יהיה מלך גדול או קדוש, ובשל כך שמרו אותו הוריו בבית.

אבּרהים גדל בארמון ואהב לצאת לציד, יום אחד בעודו צד הוא שמע קול שמימי שאומר לו: “הו אִבּרהים, האם לשם כך יצרתי אותך?” מרוב פחד הוא נפל מסוסו. זה קרה שלוש פעמים, ואז דיבר אליו קול מלפני האוכף ואמר: “באמת לא יצרתי אותך לכך, ולא בזה תמות.”

אברהים ירד מסוסו ופגש אחד מרועי אביו. הוא נפטר מבגדיו, שילם עבור לבוש הצמר של האיש, והפך להיות דרוויש סופי.

אגדה אחרת מספרת שיום אחד הוא ישב בדיוואן של הארמון, עם משרתיו סביבו. כשהוא הסתכל החוצה מבעד לחלון ראה קבצן בחוץ אוכל לחם יבש שהיה טבול במים ומתובל במלח. לאחר שהקבצן סיפק את רעבונו. הוא התפלל והלך לישון. אברהים הסתכל על הקבצן וביקש לקרוא לו.

אברהים שאל את הקבצן: האם הרעב שלך סופק על ידי פיסת הלחם? הקבצן ענה שכן. אברהים שאל אותו אם הוא ישן טוב אחר כך, בלי דאגה או צער, והקבצן ענה שכן.

אברהים חשב על כך ועל חוסר הסיפוק שלו מהחיים שלו, ותהה איך הוא יכול להגיע לסיפוק כמו הקבצן. באותו הלילה הוריד את בגדי המלכות, לבש בגדי עניים ועזב את הארמון לחיות חיים של עוני ונדודים.

חכים תרמזי

בסופו של דבר היה זה חכים אל-תרמזי (מוצאו מתרמז באוזבקיסטן במאה ה-9), שהוביל את זרם המלאמתיה של הסוּפיוּת. הוא פיתח את כת הקדושים, תפישת האדם הקדוש, צדיק יסוד עולם, שבזכות ייסוריו העולם מתקיים.

חכים אל-תרמזי נקרא האבא של תרמז, ויש מאוזוליאום ומתחם מקודש נפלא לכבודו. הוא נחשב חכם ופילוסוף. כתב שמונים ספרים. וביניהם האוטוביוגרפיה הקדומה המוסלמית הראשונה, חזיונות שלו ושל אשתו, וכן את הספר “אורח ידידי האל”, בו מונחת התשתית לתורת הקדושים. נקשבנד מייחס לו כוח מיוחד לרכז את המחשבה לכיוון רוחם של מורים גדולים. אשתו הייתה שותפה לדרכו ולדעותיו.

לפי חכים, לכל אחד מהקדושים משימה ייחודית הקשורה לסדר העולמי. הקדוּשה תלויה ברמת הטוהר והידע של הקדוש. כל אחד יכול להפוך לקדוש, אולם יש לכך מחיר. בכל דור ודור יש אדם שהוא הקוטב של הזמן, צדיק יסוד עולם, שיש לו מעגל של עוזרים קרובים המונים שלושה או שבעה, ומעגל של עוזרים רחוקים יותר, שלוש מאות עד ארבעת אלפים, העוסקים בתיקון עולם.

לפי מירצ’ה אליאדה, הוא היה הראשון שהשתמש בטרמינולוגיה יוונית, והיה זה שקבע שבראש ההיררכיה הרוחנית עומד קוטב ומתחת לו מדרגות של קדושה, אהבה, המתייחסות לשלבי ההארה של הקדוש. ישנה אליטה רוחנית, ווילאיה, “קרובים לאל המדברים אליו כי הם נמצאים אתו יחד במצב של טרנסנדנטיות”. הווילאיה נמצאת מעל הנבואה, מכיוון שהיא קבועה ונמשכת (השלשלת) עד אין סוף.[2]

התיאוריה של הקדושים התאימה לתפישת האיש הקדוש, השָמאן, של השבטים הנודדים בערבות. וכך כל עיר קיבלה קדוש משלה. הזרם הסוּפי של המלאמתיה התפתח בתרמז ובלח’, שם הוא הושפע מהבודהיזם והמניכאיזם. האישים הבולטים בתחילת התנועה הם שייח’ חכים אל-תרמזי ואבו סעיד אִבּן אבול הייר, שלימדו בתרמז, בלח ומרב. התפישה המיסטית הסוּפית הייתה קרובה ברוחה לתנועה רוחנית נוספת שמצאה בית בח’וראסאן באותם הזמנים, הקשורה למיסטיקה שיעית, והיא זו של כת הקָרַמָטִים האיסמאעילית.

איסמאעיליה

האיסמאעילים הם כת מיסטית שיעית הדומה מאוד לדרוזים, שמהווה כיום רוב בחלקים גדולים של הפמיר. הם מונהגים על ידי אדם בשם אגא חאן הגר בלונדון והוא אחד מעשירי עולם – למעשה, כל אזור הרי הפמיר נתמך במידה רבה על ידי קרנות הצדקה שלו.

השם בא להם מהאימאם השביעי איסמאעיל, שמת בשנת 762. הוא היה בנו של האימאם השישי מתוך שנים-עשר האימאמים של השיעה הרגילה, אלא שלפי אמונתם הוא לא מת אלא נעלם ויחזור בסוף הימים, ולכן הם נקראים מעריצי השביעי – סבעייה. בנוסף על כך, הם מאמינים בעולם האצָלות המורכב משבע אנרגיות והמזכיר מאוד את התורות הנאו-פלטוניות שנפוצו במאה ה-3 לספירה באזור הים התיכון[3].

לפי האיסמאעיליה, אלוהים הוא ללא תואר, בלתי מושג על ידי המחשבה ואין הפה יכול לתארו. הוא לא ברא את העולם במישרין ואין לו שום קשר ישיר עם העולם, אלא באמצעות שבע דרגות ההאצלה: האלוהים, שֵׂכֶל העולם, נפש העולם, החומר הקדמון, המקום, הזמן והעולם הזה.

הכול נובע מן המקור האלוהי המופשט העליון. ישנן שבע דרגות האצָלה, אחת נמוכה מרעותה, כאשר ההאצלה השביעית היא העולם הארצי של בני אדם. ככל שעולה המאמין האיסמאעילי בשבע דרגות הסודיות של התנועה, הוא מתרחק מן האסלאם המקורי, בעיקר באמצעות הפירוש האלגורי של הקוראן, בו חוקי הקוראן וסיפוריו מוּצָאים מפשטותם.

אלוהים ברא את הבריאה לא במישרין, אלא באמצעות השכל ונפש העולם. גם הזמן כולו מחולק לשבעה מחזורים, שכל אחד מהם מתאים לגילוי אחד של האלוהות. מניין הנביאים (הנאטיק – המדברים) גם הוא שבע: אדם הראשון, נוח, אברהם, משה, ישו מוחמד והאימאם איסמאעיל.

האיש שחיבר את הנאו-פלטוניזם לאסלאם הוא אִבּן סינא, אחד מהוגי הדעות והפילוסופים החשובים שבכל התקופות. הוא נחשב למדען הראשון וגם מי שהתחיל את הרפואה המודרנית. לפי האיסמאעיליה הוא היה אחד משלהם, כך גם חושבים הטג’יקים. אִבּן סינא היה רופא בחצרו של מלך הסאמאנידים בבוכרה (אזור טג’יקי), שם הוא קיבל רשות לחקור את הספרייה העתיקה והחשובה, שנשרפה כמה שנים אחר כך. הוא נחשף לידע וספרים שמעטים לפניו זכו להם. בנוסף אליו גם אחרים שפעלו בחצר זו, כגון המשורר רודקי, נחשבים על ידי האיסמאעילים לאנשים משלהם.

החצר הסאמאנידית בבוכרה היא מרכז של רנסאנס פרסי החל מהמאה ה9, שמוביל להתפתחות הסוּפיוּת, פריחת המדעים וגיבוש ההלכה. לפי האיסמאעיליה היה להם תפקיד חשוב בממלכה זו, והם אלו שהביאו להתפתחות הסופיות והמדעים. כיום יש להם נוכחות ניכרת בטג’יקיסטן, וזה מתכתב עם האמונה של הטג’יקים הרואים עצמם כממשיכי הממלכה הסאמאנידית.

אידיאל מדינת הצדק

ניזאם אל מולכ היה אדם משכיל ובעל חזון שגדל בח’וראסאן וחזה בהיחלשות שלטון הח’ליפות העבאסית ובהשתלטות השיעים על העולם המוסלמי של אותה תקופה. הוא התחיל בשירות ציבורי תחת הע’זנאווים, והמשיך לעלות בסולם השירות הציבורי עם החלפתם על ידי הסלג’וקים, עד שנהיה למושל ח’וראסאן. עם הכיבוש הסלג’וקי של בגדד בשנת 1063, הוא היה לראש השרים של האימפריה, ראש הדיוואן הגדול, שליט על הכספים, אחראי על ענייני הדת, והאיש החזק בממלכה. הוא המשיך בתפקיד תחת שלושה סולטאנים, טוגריל בג, אלפ ארסלן ובנו מאלכ שהא.

לניזאם היה בצעירותו אידיאל של מדינת צדק, אותו העלה על הכתב בספר שנקרא “אמנות שלטון המדינה” או “ספר הממשל”. ספר זה הוא המשך ישיר של אידיאל המדינה כפי שביטאו אותו פילוסופים גדולים בהיסטוריה כגון אפלטון, סנקה, ואחרים. לאחר שעלה לגדולה השתמש ניזאם בתפקידו כדי להגשים את רעיונות השלטון שפיתח בימי בחרותו, שבעיקרם ייסוּד מדינת צדק מוסלמית שתחליף את הח’ליפות ותישען על מוסדות ה’מדרסה’, ‘חנקה’ והמסדרים הסוּפיים.

ניזאם שאף לממשלה ריכוזית יעילה. לצורך כך לא סמך על האינדיבידואליות הטורקית והעדיף אדמיניסטראטורים ערבים ופרסים. הוא אימן מומחים שהיוו פקידות מקצועית, ייצב את המערכת המשפטית והכפיף אותה לנורמות משפט ידועות, הקים מערכת יעילה של שלטון מקומי וחלוקת אדמות שנקראה “האיקתה”, ובעיקר, בנה שלד של אנשים חדורי מוטיבציה לשרת את המדינה דרך מערכת חינוך של ‘מדרסות’ (מרכזי לימוד דת וידע) ו’חנקות’ (מרכזים של מיסטיקנים סוּפיים).

חלק חשוב במדיניות של ניזאם הייתה הדת. הוא ראה בדת כלי מרכזי להשגת לגיטימציה של השלטון והקמת מדינה ריכוזית ויעילה, וראה בשלטון ובמדינה כלי להגשמת האידיאל הדתי. ביחד עם המלומד הסוּפי אלגאזלי ואחרים הוא יצר מעין דת – מדינה אסלאמית מחודשת המבוססת על מוסדות ה”מדרסה” וה”חנקה”, בהם לימדו שלמדינה יש בסיס אֶתי ומשפטי, שהמדינה והשלטון המוסלמי הם החשובים ולא איש כזה או אחר, גם אם הוא הח’ליף. הלגיטימציה השמימית של הח’ליף כמנהיג המוסלמים הוחלפה באידיאל המדינה המוסלמית, שמאפשרת יישום של צדק ויצירת תנאים טובים לעבודה רוחנית.

ניזאם זיהה בחושיו החדים את הפוטנציאל של גיוס ה’חנקות’ והמסדרים הסוּפיים לטובת המדינה האסלאמית-סונית החדשה. הוא היה קרוב ברוחו ובאמונתו לתפישה הסוּפית של האסלאם, אדם שהתחבר עם כמה מגדולי הסוּפים של התקופה, שהידועים מביניהם הם אלגאזלי והמדען, והמשורר הפרסי עומַר ח’יאם.

המילה “חנקה” באה מהמילה “חאן” – מלון אורחים. בתחילת דרכה הייתה התנועה הסוּפית תנועה עממית של אנשים שפרשו מהבלי העולם והתרכזו בחאנים לצדי הדרכים, ולכן המרכזים הראשונים של הסוּפים נקראו “חנקות”. עם גיבוש המסדרים בימי הביניים הפכו ה”חנקות” למרכזים חברתיים, מקומות לימוד ואירוח והתנסות בתרגולים המיסטיים, ובנוסף לכך גם בתי תמחוי לעניים ומלונות לעוברי-אורח ועולים לרגל. בכל ‘חנקה’ היו בדרך כלל שייח’ קדוש ותלמידים, שחיו חיי שיתוף כלכליים וחברתיים. כספי הצדקה המוסלמיים עברו, באותה תקופה, דרך ה”חנקות”, שנקראו בערבית “זאווייה” ובטורקית “טקה”.

ניזאם ראה במסדרים הסוּפיים ובצורת הארגון שלהם כקבוצות חברתיות סביב שייח’, יחידות בסיס טובות לחברה חדשה שממנה ניתן ליצור מדינה המבוססת על צדק חברתי דתי. הוא ראה בהם מועמדים אידיאליים לאכלוס ה’מדרסות’ ולהפחת חיים בתוכן, וחשב ששני המוסדות יכולים לחיות זה לצד זה ולהשלים האחד את השני. הוא גייס, לכן, תמיכה ממשלתית כספית ומשרות להקמת ‘חנקות’ של סוּפים בכל רחבי העולם מחוברות ל’מדרסות’. צורת ארגון זו של החברה המוסלמית התמידה קרוב ל-900 שנה והמשיכה להתקיים גם באימפריות של הממלוכים, העותומאנים והמדינות המוסלמיות של מרכז אסיה.

במדינה הסלג’וקית התקיימו ‘חנקות’ לצדי ‘מדרסות’. אותם תלמידים למדו במשך היום ב’מדרסות’, ישנו ותרגלו אחר הצהריים ובלילה את התרגולים המיסטיים הסוּפיים ב’חנקות’, שם הם גם שירתו את הקהל. במרכז אסיה מופיעים הרבה פעמים קומפלקסים שבהם יש חנקה בצד מערב (מקום שקיעת השמש, המסמל מוות ואת העולם הרוחני) ומדרסה בצד מזרח.

ה’מדרסות’ וה’חנקות’ הפכו לא רק לבתי ספר להלכה והבנת הקוראן, אלא גם אוניברסיטאות לשופטים ולפקידות נבחרת. למדו בהן תיאולוגיה, משפט, שפות, ספרות, מדעי הטבע וגם פוליטיקה – מדעי המדינה. הן קישרו את הדת עם המדינה והיו הבסיס לתעמולה נגד השיעים. הסטודנטים נדרשו לאישור לימוד מהמדינה וקיבלו קצבה חודשית. היו להם חדרים משלהם והם קיבלו הרצאות מטובי המלומדים.

יוצאי ה’מדרסות’ וה’חנקות’ היוו את עמוד השדרה של המדינה המוסלמית החדשה. הם יצרו דמות אדם חדש בעל ערכים, השכלה וחשוב מכל מוטיבציה פנימית לשרת את המדינה. כל אימפריה שאי פעם קמה נשענה על יצירת מודל אדם כזה, באירופה באותה תקופה זה היה אידיאל האבירות. ניזאם מטפח אידיאל “אבירות מוסלמית”, הילדים שגדלו על ברכי אידיאל זה מילאו את שורות הפקידות הממשלתית והכלכלית ואת פיקוד הצבא. המערכת הצפופה של ‘מדרסות’ ו’חנקות’ שהוקמה בכל רחבי הממלכה נקראה על שמו של ניזאם – “ניזאמיה”.

ב-1091 קרא ניזאם אל מולכ למלומד החשוב ביותר של התקופה, אלגאזלי, להצטרף אליו. אלגאזלי הפך להיות ראש ה”ניזאמיה” החשובה ביותר בבגדד. מעבר להיותו מלומד, הוא היה גם מיסטיקן סוּפי והשתמש בתפקידו בכדי להכליל את האחוות הסוּפיוֹת ברעיון המדינה המוסלמית המתהווה. הוא היה דמות דתית בסדר גודלם של הרמב”ם והרמב”ן משולבים יחדיו. בספרים שכתב הוא הסביר לסוּפים את חשיבות קיום המצוות והנאמנות למדינה והציג לפני אנשי ההלכה את הלהט הדתי והיצירה הכבירה של המיסטיקנים הסוּפיים. יצירתו החשובה היא אנציקלופדיה הנקראת “תחיית מדעי הדת”, שהכניסה רוח חדשה לדת המוסלמית.

בעזרתו של ניזאם אל מולכ הצליח אלגאזלי להפוך את המסדרים הסוּפיים לזרם המרכזי של האסלאם הסוני – מצב שהתמיד במשך יותר מ-600 שנה.

יצירת המדינה המוסלמית החדשה, המבוססת על שלטון צדק ודת מדינה, הייתה שירת הברבור של התקופה המוסלמית הקדומה ושל בגדד כמרכז תרבותי כלל מוסלמי. השבטים הטורקיים הנודדים שכבשו את רוב העולם המוסלמי הצילו אותו מידי השיעים והביאו בעקבותיהם עידן חדש של תרבות ושגשוג. אלא שעידן חדש זה בא במהרה לסופו בעקבות פלישת המונגולים הפראיים והאכזריים.

ניזאם אל מולכ נרצח ב-1092, בגיל מבוגר, לאחר הישגים רבים, על ידי החששיון – שליחיו של חסן א-סבאח מאַלַמוּת – כנקמה על כך שהווזיר הרחיק אותו מהחצר. אלא ששנים רבות קודם לכן הם היו חברים טובים, בעלי ברית אחים ביחד עם עומאר ח’יאם.

עומַר ח’יאם

האגדות מספרות על שלושה אנשים שכרתו ביניהם ברית חברות שהשפיעה על גורל המזרח התיכון במאה ה-11. השלושה הם ניזאם אל מולכ היועץ לסולטאנים, חסן א-סבאח – מייסד כת החששיון, ועומַר ח’יאם, מתמטיקאי וכותב שירים בסתר. מבין השלושה, עומַר ח’יאם היה הפחות משפיע בזמנו, אך הוא זה שאנו זוכרים כיום.

חסן א-סבאח הנהיג זרם שיעי איסמאעילי-ניזארי, שכונה על ידי מתנגדיו בשם החששיון – המשתמשים בחשיש. הם נעזרו ברצח, טרור והפחדה בכדי להיפטר ממתנגדיהם. הפעולות נעשו על ידי חסידים מסוממים, שזכו לחזיונות גן העדן שמצפה להם עם מותם בעזרת חשיש (ומכאן השם חששיון). בירתם הייתה במצודת אַלַמוּת שבהרי אלבורז בצפון פרס.

עומר ח’יאם נולד בנישפור שבח’וראסאן ב-1048, וכתב בסמרקנד ספר שהפך ללהיט גדול באירופה במהלך המאה ה-19. ה”רבעיאת” תורגם לאנגלית ב-1859 על ידי הסופר והמשורר האנגלי אדוארד פיצג’רלד. זהו אוסף של 600 חרוזים רבועים של שירה מדויקת, שיש בה אהבה לחיים ולתענוגותיהם ותשוקה גדולה לעולם, אך חבויות בהן תפישות מיסטיות סוּפיות.[1]

עומַר ח’יאם לא המציא את צורת השיר המרובעת והיא הייתה ידועה בפרס לפניו. רק 120 מתוך 600 השירים נכתבו בוודאות על ידו, אבל אין בכך כדי להוריד מערכו של הספר. הספר נכתב בסודיות ולווה ביומן שהוא רשם בצמוד לדפי השירה.

שם משפחתו של ח’יאם מעיד על עיסוקו של אביו – תופר האוהלים, שכן ח’יימה בערבית (ובפרסית) הוא אוהל. “ח’יאם, שתפר אוהלי מדעים, שקע בתהום הצער ונשרף, מספרי אמונה גזרו חבלי אוהל חייו, וספסר התקווה מכר אותו בכלום!”. הוא בחר בעיסוק פחות סולידי והיה למתמטיקאי מוצלח מאוד שאומץ על ידי השליטים הסלג’וקים, כולל הסולטאנים.

לא הרבה אנחנו יודעים על חייו מלבד זה שאהב אמת בהגותו – ותענוגות החיים בהתנהלותו. במבוא לספרו “שיטות להדגמת בעיות באלגברה” הוא מותח ביקורת על אלה שלא מבדילים בין עיקר וטפל, שאינם מכירים את המדע אלא בצורה שטחית וחומרית, וכשיש אחד שמחפש את האמת – הם צוחקים ממנו.

ח’יאם נרדף לא מעט על ידי אנשי החצר והמדענים בפרוטה, מכיוון שהיה חובב יין ותענוגות גוף ובז לאנשי הדת הצבועים. מה שהציל אותו הייתה הידיעה המפורסמת שהוא מוח מבריק, מתמטיקאי גאון ואסטרונום מוכשר. עוד טרם שהיה בן 25 כבר כתב את “בעיות באריתמטיקה”, ספר על מוסיקה וספר על אלגברה.

ב-1070 מגיע ח’יאם לסמרקנד ושם הופך לבן חסותו של השופט הראשי – אבו טהר. הוא מתקבל בהתלהבות בחצר השליטים הקראח’אנים, אבל ב-1075 עובר לבגדד לשרת בחצרו של הסולטאן הסלג’וקי מאליק שהא, אולי בגלל רצונו להיות קרוב לחברו ניזאם אל מולכ.

אלגזאלי – תחיית מדעי הדת

אלגזאלי חי ופעל במאה ה11, וביחד עם ניזאם אל מולכ (יועץ השליטים) לייסד את רשת מוסדות החינוך שנקראה “הניזאמיה”, בה שולבו מדרסות שבהן נלמדה ההלכה, עם חנקות שבהם הועברה התורה הסופית, כבסיס למדינת הצדק המוסלמית החדשה. הוא היה פוסק הלכה חשוב אבל יותר מכל אחד מגדולי הסופים אי פעם שפעל להשלים בין האסלאם האורתודוקסי למיסטי, מתחיל תור זהב שבו הסופיות הופכת לזרם המרכזי באסלאם, ונוצרים המסדרים הגדולים. אלגזאלי כתב ספר אוטוביוגרפי שבו הוא מתאר את תהליך ההמרה שלו ממלומד למיסטיקן, הנקרא “הפודה מן הטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות”, לספר הייתה השפעה רבה (כמו הווידויים של אוגוסטינוס), והוא תורגם לעברית כבר בימי הביניים ונמצא בגניזה בקהיר.

כבר כילד התגלה אלגאזלי כעילוי בתחום מדעי הדת ולכן נשלח ללמוד אצל העולמא – המורים הדתיים בבגדד. הוא התקדם מהר מאד בסולם הדרגות עד שהגיע לעמדות הגבוהות ביותר ונתן דרשות במסגדים. לאלגזאלי היו תלמידים רבים ובאמצע שנות השלושים לחייו נחשב לדמות מופת, התגשמות האידיאל המוסלמי הדתי ומודל לחיקוי. אלא שבתוכו הרגיש ריק, וזה הביא אותו לפנות לדרך הסופית, וכך הוא מספר:

“אחר זאת פניתי לראות את מצבי והנה אני אסור בעבותות האופפים אותי סביב סביב. תהיתי על מעשי, אשר הטובים שבהם הם ההרצאה וההוראה, ואראה כי נוטה אנוכי אחר מדעים אשר אין להם ערך ואין בהם מועיל כדי להגיע לחיי העולם הבא.

אחר בחנתי את כוונתי בהוראה, ואראה כי אינה צרופה לבקש פני אללה יתעלה, אלא שהשאיפה לגדולה ולשם תהילה, היא שעוררה והניעה אותה. עתה ידעתי ידיעת ודאי, כי אנוכי על עברי פי פחת אעמוד ואל שערי גיהינום אגיע – אם לא אתקן דרכי. לא חדלתי להרהר בדבר, בעוד דרכי הבחירה פתוחות לפני.

יום אחד אחליט לצאת מבגדאד ולנתק כל קשרי, ולמחרת אשוב מהחלטתי. צעד אחד אצעד קדימה, ובמשנהו איסוג לאחור. בבוקר אבקש את העולם הבא בקשה של אמת, ובערב יתגבר עלי צבא תאוותי וידי תרפינה. הבלי העולם הזה ריתקוני ברתוקות למקומי, וקול האמונה היה עולה וקורא: “לדרך, לדרך! אך שנים מועטות נותרו לך והדרך לפניך ארוכה, כל מעשיך וידיעותיך כאן אינם אלא מעשי צביעות ודמיון שווא. אם לא עכשיו תיכון לעולם הבא – אימתי? אם לא עכשיו תנתק קשרייך – אימתי תנתקם?”

בשומעי זאת, היה רצוני מתגבר ואחליט החלטה נחושה לנוס ולהימלט. אך השטן היה חוזר ואומר לי: “אך רוח חולף הוא, וחלילה לך מהשמע לו, כי מהרה יעבור! אך לו נכנעת לו ועזבת את מעמדך הרם והמסודר, רב החשיבות, אשר מאומה לא יעכירהו ולא יטרידהו, ואת מצבך המושלם, הנקי אף ממחלוקת יריבים – לא תקל עליך השיבה, כאשר תתיישב עלייך דעתך”.

כך נקלעתי כששה חודשים בין הבלי תאוות העולם הזה ובקשת העולם הבא, החל מחודש רגב שנת 488 להגרה. אז חדל ממני הרצון ותבוא כפייה תחתיו. ויסגור אללה את לשוני עד אשר נבצר ממני להורות ולו פעם אחת למען היטיב לב הבאים לשומעני. לשוני לא הגתה מלה ולא יכולתי לה במאומה. אחר נוסף על מכשול זה שבלשון צער בלב, אשר הסיר מעמי את כוח העיכול ויכולת האכילה והשתייה וייבצר ממני ללגום לגימה ולעכל פירור, עד כי אזלו כל כוחותיי ואפסה תקוות הרופאים לרפואה ויאמרו: “מחלה זו יושבת בלב וממנו היא פושטת בגוף ואין לה תרופה אלא בהסרת הדאגה אשר ירדה על הלב”.

וכאשר הרגשתי בחוסר האונים ובהעדר כל כוח רצון, ביקשתי מפלט באללה יתעלה, כאשר יבקש הפליט אשר אין לו מנוס. ויענני הוא “אשר יענה איש מצוק בקוראו אליו”, ויקל על לבי לפנות עורף לגדולה ולממון, למשפחה, לילדים ולידידים”

בגיל 37 ויתר אלגאזלי על הכול – על מעמדו, תפקידו, משפחתו ועירו – ויצא לנדוד ברחבי העולם המוסלמי בחיפוש אחר האמת, אותה הוא מצא לבסוף בדרך הסופית. כעבור עשר שנים של ניסיונות רוחניים, הוא חזר לעירו בגדד והקדיש את שארית חייו למאמץ יצירת סינתזה בין הסופיות של אותה תקופה לבין האסלאם, להפיח חיים בהלכה ולהכניס לתוך האסלאם רוח חדשה, אותה הוא מביא באנציקלופדיה המונומנטאלית שכתב – “תחיית מדעי הדת”. מזמנו והלאה השלטונות תומכים בתנועה הסופית וממנים הקמת חנקות, וזה מביא להתגבשות המסדרים הגדולים.

עליית המסדרים הסוּפִיים

בין המאה ה-11 למאה ה-14 התפתחו המסדרים הסוּפיים העיקריים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, בתמיכת השלטונות ועידודם. בזמן זה הופיעו שייח’ים (מורים) גדולים שהדגישו פן זה או אחר בפרקטיקה המיסטית. החסידים שהתאספו סביבם יצרו מסדר וקראו אותו על שמם. כל מסדר פיתח מוסדות משלו, ספרוּת, מבנה ארגוני וקשרים. בנוסף לכך, כל מסדר נתן דגש לתרגול אחר בדרך לאלוהים. ישנם כאלה שהדגישו את הריקוד (ומכאן שמם “דרווישים מחוללים”), ישנם כאלה שהדגישו את השירה (המסדר הציסטי בהודו), ישנם כאלה שהדגישו נשימות (כגון המסדר הנקשבנדי באוזבקיסטן) ואחרים לימדו מדיטציות. המשותף לכולם הוא בראש ובראשונה ההתמקדות באהבה, אשר מובילה לאחדות עם אלוהים.

בזמן הזה, וכמו ביקום מקביל, עבר אזור מרכז אסיה תהפוכות ושינויים כבירים, תור הזהב של הממלכות הטורקיות והאסלאם הקדום נהרס לחלוטין באופן דרמטי ואלים על ידי פלישות המונגולים, ומתוך האפר קמה במאה ה-14 האימפריה האדירה של תימור לנג, שהתחילה תור זהב נוסף. במשך כל הזמן הזה היה ציר התפתחות אחר שלימים הוכיח עצמו כחשוב יותר, והוא של התורה והמסדרים הסוּפיים.

התנועה הסוּפית נתנה את הטון במרכז אסיה כבר בתחילת האסלאם, אבל עוד יותר עם הקמת הממלכות הפרסיות. הסוּפיוּת שואבת הרבה מהשראתה מהתרבות והמיסטיקה הפרסית הקדומה. רבים מהסוּפים הראשונים היו פרסים וכתבו בפרסית, ח’וראסאן היא ארץ הולדתו של רומי, ורבים וטובים אחרים. גם השבטים הטורקיים נטו לכיוון האסלאם הסוּפי, והכניסו לתוכו רבות מאמונותיהם השָמאניות הקדומות. וכך, שני העמים העיקריים של מרכז אסיה, הטורקים והפרסים, כרכו את גורלם עם האסלאם הסוּפי, בו הם מצאו בית לשירה ולאמונה באנשים קדושים.

המאות ה-9–13 היו תור הזהב של מרכז אסיה, זמן שליו יחסית, שבו התפתחו התרבות, המדע והדת. ההופעה של רעיון המדינה האסלאמית, אסלום השבטים הטורקיים, התפתחות הממלכות המרכז אסיאתיות והרנסאנס התרבותי הפרסי הביאו לפריחת התורות הסוּפיות, ובמיוחד של זרם אנשי האשם (המלאמתיה), במסגרתו מצאו בית תורות רוחניות קדומות שהתקיימו במרחב. ייסוד מערכת החינוך והאסלום של התושבים הביא לכדי הקמתם של המסדרים הסוּפיים, התפתחותם והתפשטותם. חלק מהמסדרים היו בעלי הופעה מקורית, כגון זה של הקלנדרים, וחלק היו מסדרים בינלאומיים שמצאו בית במרכז אסיה.

הפלורליזם של הזרם הסוּפי אִפשר לכל מי שרצה למצוא בו בית, כל עוד הוא האמין ברוחניות. האהבה של הסוּפים הדהדה את האנושיות והתרבות של עמי מרכז אסיה, וכך מתפתחים במרכז אסיה המסדרים של הנקשבנדיה, הקובראוויה והקלנדריה יסאוויה, וענפים של המסדר הסוהרוורדיה, הקאדריה ואחרים. הסוּפיוּת איננה אחידה. אפשר להמשיל את הסוּפיזם לעץ ובו ענפים רבים. הגזע, שהוא האמת, הוא אחד, אבל ענפיו, שהם ביטויי האמת – רבים.

התפתחות המסדרים הסוּפיים נמשכת גם בזמן הכיבוש וההרס המונגולי. הם אלה ששומרים על האוכלוסייה ומטים את הכף בסופו של דבר לזכות האסלאם. כשהמונגולים הופכים להיות מוסלמים הם דבקים בשייח’ים הסוּפיים, ובעקבותיהם מוקמת לימים גם האימפריה של תימור לנג.

צריך להבין שהמסדרים והזרמים השונים אינם סותרים זה את זה, אלא מכבדים אלה את אלה, ולא נדיר למצוא אדם הקשור לכמה מסדרים בו-זמנית. במסגרת הסוּפיזם כל אדם יכול למצוא את הדרך הייחודית המתאימה לו. בפרק החמישי של ספר זה תוכלו לקרוא מידע מקיף וראשון מסוגו בשפה העברית ובצורה מסודרת ועממית, על המסדרים הסוּפיים השונים שהתפתחו ומצאו בית במרכז אסיה, תורתם ועקרונותיהם, ובינתיים נחזור לסיפור ההיסטורי.

מסדר הסוהרוורדיה (Suhrawardiyya) ותורת הניצוץ

המייסד הרשמי הראשון של המסדר הסוהרוורדיה היה אבו נג’יב סוהרוורדי (Abu al-Najib Suhrawardi, 1097–1168), שהיה ראש הניזמייה בבגדד ותלמיד של אלגאזלי. הוא ייסד חנקה שקרויה על שמו, אלא שהמייסד האמיתי והמשמעותי היה בן אחותו שיהאב אל-דין עומאר סוהרוורדי (Shihab al-Din Umar al-Suhrawardi, 1145–1234), שהיה לו בית ספר בבגדד שאליו באו תלמידים מכל העולם, כולל המשורר סעדי משירז. הוא הוכר כראש הסוּפים,[1] וספרו המפורסם הוא “שוהא עווריף אל מעריף” – ידע היודעים.

הסוהרוורדיה קידמה את תנועת הפותווה, אדם המכבד את הזקנים, אדיב לצעירים ומעדיף אחרים על פני עצמו, בעל תכונות – פתה, בקיצור אציל. הפתווה נועדה לחזק את המדינה המוסלמית החדשה.

ישנם כמה שייח’ים במשפחת סוהרוורדי, המפורסם מביניהם הוא שיהאב א-דין יהאיה סוהרוורדי (Shahab al-Din Yahya ibn Habash Suhrawardi, 1155–1191) שהפיץ את פילוסופיית הניצוץ. הוא נפטר בן 36 בלבד, כנראה נרצח על ידי העולמא, ולכן נקרא “השייח’ שנקטל”.

סוהרוורדי זה נקרא שייח’ אל אישראק, שפירושו “אלוף האור” וגם איילת השחר. הספר החשוב שלו נקרא “פילוסופיה של ההארה”. לפי תורתו, המזכירה במקצת את הקבלה, אנו חיים בעולם צללים, אך יש בנו ובעולם סביבנו ניצוצות של אור, שאפשר לחוש במעומעם את מקורו. על האדם לטהר ולזקק את האור והחוכמה הנמצאת בקרבו. סוהרוורדי מלמד שימוש באינטואיציה ודמיון ככלי לגלות את האמת, במקום בהיגיון[2]. אפשר למצוא את ניצוצות האור בכל מקום, בפגאניות, בדתות המונותאיסטיות, בזרתוסטרא. מספר הדרכים המובילות לאלוהים כמוהו כמספר בני האדם.

סוהרוורדי ייחד את חייו לקישור הדת המזרחית המקורית עם האסלאם. הוא טען שכל החכמים בעולם העתיק הטיפו תורה אחת ויחידה. מבחינתו הרמס, אפלטון, פיתגורס וזרתוסטרא היו המורים הגדולים של האנושות. הוא מקשר בפילוסופיה שלו את הקוסמולוגיה הפרסית למערכת הכוכבים התלמאית, לרעיון ההאצלה הניאו-אפלטוני, ומרבה לצטט את הקוראן.

כשהיה צעיר היה לו חיזיון מיסטי שבו ראה “אינספור יצורי אור שלפנים התבוננו בהם הרמס ואפלטון, ואת הקרינה השמימית, מקור אור הזוהר ומלכות האור שעליהם הכריז זרתוסטרא ואליהם התעלה המלך הפרסי האגדי קאיי קוסרו”. וכך הוא כותב:

“בין הפרסים הקדומים, הייתה קהילה של בני אדם אשר חייתה על פי הנחיית האל. ועל כן הלכה בדרך הנכונה. היו אלה חכמי דת גדולים, שלא דמו כלל למגים. תורת האור שלהם, הזהה לזאת שבהתנסות המיסטית של אפלטון וקודמיו, היא הנושא שבו עסקתי בספרי “פילוסופית ההארה” ולפניי איש לא עשה כדבר הזה.”[3]

סוהרוורדי מתייחס בתורתו לעולם של דמיון (האצלות) הנקרא באסלאם “עאלם אל מית’אל” הקיים בינינו לבין האלוהים, שבתוכו יש מעין דמות אדם שלם, קדמון לכל קדומים של הקבלה, שהוא התגשמות של האור. לפי סוהרוורדי, בכל דור יש קוטב שעליו העולם עומד. הדרך לשחרור האור שבתוכנו היא לימוד של הקוטב שהוא האור בעולם, או של שלוחיו. דרך הלימוד היא באמצעות דמיון ואינטואיציה המועשרים בעזרת התבונה הביקורתית.

סוהרוורדי לא הצליח להתקדם בדרכו, ואז נגלה לו הקוטב:

“פתאום נעטפתי רוך, נראה הבזק מסנוור, אחריו אור שקוף בדמות בן אדם, התבוננתי וראיתי אותו… הוא בא לקראתי, בירך אותי בלבביות רבה שפוגגה את מבוכתי ופחדי ופינתה מקום לקִרבה, ואז התחלתי להתלונן לפניו על הקושי שנתקלתי בו בבעיית הידע.”

“התעורר ודע את עצמך,” הוא אמר לי, “ובעייתך תיפתר.”

הפעלת הדמיון האנושי תאפשר לבני אדם לשוב לאלוהים על ידי הכרת “עאלם אל מית’אל” עולם המראות הצרופים. לפי חוקר בשם קורבין (Corbin), “סוהרוורדי היה הראשון שייסד אונטולוגיה של עולם הביניים (הנקרא עאלם אל מית’אל), וכל הגנוסטים והמיסטיקנים של האסלאם ישובו אל נושא זה”. לפי אליאדה בספרו “פילוסופית ההארה”, הוא מנסה להחיות את החוכמה האיראנית העתיקה והגנוסטיקה ההרמטית.

לפי סוהרוורדי, ישנם ארבעה יקומים, שהראשון שבהם הוא אלוהים, השני עולם הנשמות והמלאכים הנובע מאלוהים, השלישי הוא העולם הדמיוני “השוכן בין העולם התבוני של יצירי האור הטהור והעולם הגשמי, האיבר שיכול להשיגו הוא הדמיון הפעיל”, והרביעי הוא העולם הפיזי.

המיסטיקה עתידה לחדש את המיתולוגיה הישנה, שאותה נטשו לכאורה דתות אלוהים. ממלכת הדמיון תאפשר לנו לגלות מחדש את ממלכת האורות הרוחניים הנסתרת, כשם שהפירוש הסמלי של הקוראן גילה את משמעותו הרוחנית האמיתית. הנביא מוחמד ראה את עולם הביניים (עאלם אל מית’אל) בליל החיזיון. הסמלים שבכתבי הקודש כמו גן עדן ויום הדין, הם ממשיים כמו התופעות שאנו חווים בעולם הזה, אבל לא באותה דרך.

סוהרוורדי ניסה לתת הסבר לסמלי הדמיון שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי האדם, אף כי המציאות שסמלים אלה מתייחסים אליה נשארת חמקמקה.

אחמד יסאווי (Yasawi) ומסדר היסאוויה

אחמד יסאווי ייסד את המסדר הסופי טורקי הראשון בעולם – היסאוויה. הוא שלח תלמידים לכל רחבי העולם הטורקי[4], והביא לביסוסו והתפשטותו של האסלאם בקרב השבטים הטורקיים. ענפים של תורתו מצאו בית במסדר הבקטשי בטורקיה, שלימים היה בעל תפקיד מכריע באימפריה העותומאנית.

אפשר להקביל את השפעתו של יסאווי בהתפתחות השירה והשפה הטורקית לזו של רודקי בהתפתחות השפה והשירה הפרסית. הקזחים רואים בו את המשורר הלאומי שלהם.

אחמד יסאווי היה תלמידו של חמדני,[5] ונהיה מנהיג קהילת בוכרה אחריו, אלא שהוא בחר לעזוב את בוכרה ועבר לטורקיסטן לחיות חיי נזיר. בסוף ימיו הוא פורש להתבודדות בחדר תת קרקעי, מת ונקבר במקום ב-1066 (ראו פרק על קזחסטן).

יסאווי כתב שירים מיסטיים כל חייו והתייחס אליהם כאל התגלויות שמימיות. השירים נאספו בספר שנקרא “ספר החוכמה”, או “הספר השני” (בהתייחס לספר הראשון, שהוא הקוראן). מייחסים לחרוזים שלו כוח ריפוי והם מושמעים בזיכר. הוא כתב מחשבות חכמות שבהן מתגלה חזון העולם שלו, ונתן חוקים של התנהגות המביאים להשתפרות רוחנית המגלה את הניצוץ האלוהי בתוכנו. והסבר על משמעות המושג חבר – “דוסט”.

מדבריו: “מי שלא נותן ליבו לחבר הוא לא סוּפי.”

השירים של יסאווי נכתבו בטורקית ולוו במוזיקה שהפכה להיות חלק חשוב בפולחן ולבסוף בעלת קיום משל עצמה. השירים מושרים במסגרת טקסים ומפגשים שנקראים זיכר, בהם יש תרגולות של קריאה בשם האל, כניסה לטראנס, והתחברות לעולם העל חושי. בעקבותיו הוקמו אחוות המקיימות מפגשים של זיכר הכולל מוזיקה, שירה וטראנס (זיכר המשור), והוא הפך להיות הקדוש של האסלאם הסוּפי בעולם הטורקי.

בעקבות יסאווי מוקמת “טריקה” (דרך) יסאוויה, מסדר סופי טורקי ראשון בעולם. סוג זה של אסלאם קל לעיכול על ידי ההמונים שאינם יודעים לקרוא ומאמינים עדיין במסורות השאמאניות. האחוות הקשורות לדרך זו מתפשטות כאש בשדה קוצים, ולעתים קרובות נתמכות על ידי השליטים. יסאווי לומד אמנם את התורה המיסטית האסלאמית מפי שייח’ מהמסורת של אנשי האשם – המלאמתיה, אך הוא מעביר אותה לשפה ודרך שאותן קל לפשוטי העם לקלוט. הוא עצמו נהפך למעין דמות אב, מודל חיקוי. מאפייני המסדר שייסד הם: לבוש טורקי, שירה טורקית, שיתוף נשים בטקסים, קורבן חיות.[6] הייחוד של הדרך שלו הינו עידוד פרישות מהעולם הזה.

בין תלמידיו של יסאווי: זנגי אתא הקבור בטשקנט, לוקמן פרנדאי (שהעביר את הידע להאגי בקטש – מייסד המסדר הבקטשי בתורכיה) ויונוס אמרה (המשורר הטורקי הלאומי). יש אומרים שרומי ינק מתורתו וששמס מטבריז היה קשור אליו (מייסדי מסדר הדרווישים המחוללים).

יסאווי מציג סוג חדש של תרגול רוחני שנקרא “זיכר המסור” שמזכיר טקסים שאמאניים. הוא מדמה את הנביא זכריה מתחבא בתוך גזע עץ מרודפיו, ואלה חותכים את העץ לשניים. אפשר לשמוע את הניסור ואת זעקות הנביא בטכניקות של נשימה וקולות יוגיים שמשתלבים בזיכר. הקצב מותאם לקצב פעימות הלב. הטקס מתמשך שעתיים, בליווי חרוזים מהשירה של יסאווי.

מסדר היסאוויה לא התגבש בתור מסדר מסודר כפי שקרה לאלה שבאו בעקבותיו. חסרה הייתה לו דמות המארגן שתבוא לאחר איש החזון. במקום זאת התחילה תנועה עממית של דרווישים שנקראו קַלַנדָרים (Qalandari) – שם כללי ברחבי העולם המוסלמי לדרווישים נודדים, שהתייחסו ליסאווי כאל המורה והמודל שלהם.

יסאווי ממשיך את מסורת הבָּאבּות הטורקמנים מלפני האסלאם, אנשים שפרשו מהבלי העולם הזה, חיו כנזירים, וחלקם נחשבו כבעלי כוחות מאגיים. הם היו השמאנים של השבטים הטורקיים, שהכניעו עצמם לרצון האל כפי שעשו הנזירים ההינדיים והבודהיסטיים שנפוצו במרכז אסיה באותה תקופה. חלק מהדרווישים החדשים בז לדת הממוסדת ולמוסדותיה. הם היו אנשי קצה, מיסטיקנים מורדים בחברה. התנועה דגלה בקיבוץ נדבות והתאפיינה באי הקפדה על קיום המצוות.

הדרווישים הקלַנדָרים דמו מאוד לקדושים ההינדיים: הם לבשו גלימה אחת לכל החיים, ולכל אחד היה מקל נדודים וקערה לאוכל, בעזרתה קיבלו את ארוחותיהם על ידי חיזור על הפתחים וקיבוץ נדבות. הם נפוצו מאוד במרכז אסיה והודו, והופיעו גם בדמשק ובאנטוליה. את חייהם הקדישו לקשר עם האל ולהתבוננות פנימית.

כותב רומי:

“ישנם סוּפים פראים נודדים, המכונים קלנדרים, שתמיד מלאים שמחת חיים. זו שערורייה איך הם אוהבים וצוחקים על כל מעשה קטן. אנשים הולכים עליהם רכיל, וזה עושה אותם מיומנים בערמומיותם, אבל בעצם, היאבקות אלוהים עצומה מתחוללת בתוך נוודים אלה, שיטפון של אור שמש השיכורה מכל הדבר הזה.”

מסדר הקובראוויה (Kubrawiya) והנימאטולאהי (Ni’matullāhī)

המסדר של הקובראוויה נוסד על ידי נג’ים א-דין קורבו. הוא חונך בסוּפיוּת במצרים ובמזרח התיכון, מורו היה רוזביקן מיצרי, שהיה חניך של אבו נג’יב סוהרוורדי (הדוד). הוא חזר לקנאורגנץ’ וייסד שם קהילה ב-1185, דבק במתינות של גונאיד והזרם של הפיכחון, אבל חידש מדיטציות מתקדמות ותרגולות רוחניות נוספות. שייח’ קורבו נחשב לדמות הדתית החשובה ביותר במדינה של ח’ווארזם, והיה המחנך של משפחת המלוכה.

הוא כתב ספר בשם “כללי התנהגות” ובו הוא מתייחס לצבע הירוק כקשור לשלווה, ואדום כקשור לידיעה – גנוסיס. הנביא אברהם מסומל על ידי הצבע האדום, ואילו הנביא מוחמד והלב מסומלים על ידי הצבע הירוק, שהוא הנקודה המחוברת עם המציאות השמימית – חקיקה (אמת). ירוק ואדום היו הצבעים של השיעים וסימלו את חסן וחוסיין, וכנראה שקורבו רוצה לתת להם משמעות אחרת.

במסדר הקובראוויה מתייחסים לסימבוליות של הצבעים, וגם מדווחים לשייח’ על חלומות שמסמלים את המצב הרוחני של האדם. ישנם שבעה צבעים המקבילים לשבעה מצבים. התקדמות האדם בדרך הרוחנית מתבטאת במעבר מצבע אחד לשני. זה מתחיל מלבן המסמל כניסה לדרך ומסתיים בשחור המסמל כיליון.

להלן הצבעים והשלבים אותם הם מסמלים:

1. לבן – אסלאם. זהו סמל של שלמות וכניסה לעולם הלימוד הסוּפי.

2. צהוב – אמונה ומצפון, מבטא את האהבה לאל כהתחלה של חיים בשם האל.

3. כחול כהה – חסד שמימי. מסמל נאמנות לחיים החדשים, נדיבות והתחמקות מדברים שאסורים על ידי אלוהים.

4. כחול – מסמל ביטחון ואמיתיות.

5. ירוק – מסמל שקט, יציבות ואמונה טוטלית. מעבַר לאמונה אמיתית באל.

6. אדום – מסמל ידע אינטואיטיבי. תחילה של הפרדה של רוח מגוף וטיפוח הנפש, התעוררות לעולם הרוחני.

7. שחור – מסמל הערצה ואהבה אמיתית לאל. כיליון שהוא הדלת לאלוהות והשגת נוכחות. חוסר צבע שהוא חיבור שלם, התמזגות.

למסדר הקובראוויה היו 10 עקרונות, ואלה הם:

1. חרטה על התנהגות לא נאותה.

2. סירוב לעושר ארצי.

3. אהבת אלוהים.

4. סיפוק עם מה שיש.

5. חיזוק הרוח.

6. עשיית זיכר.

7. לזכור את האל.

8. היפטרות מתשוקות גופניות.

9. שמירת הנפש מצביעות.

10. נכונות לפגוש את האל.

תלמידו הקרוב של שייח’ קורבו היה אל בוחרזי שהגיע לבוכרה (ראו בפרק על בוכרה). הסופר הפרסי הנודע מהמאה ה-13 פריד א-דין עטאר היה ממסדר זה.

ענף של הקובראוויה הפופולרי עד היום הוא הנימטולאהי (Ni’matullāhī), שהוא ענף שיעי ויש לו שלוחות במערב. הוא נוסד על ידי נור א-דין נימאטוללה (Nūr ad-Din Ni’matullāh) מאלפו שבסוריה במאה ה-14, ומיישם את תורתו של אִבּן ערבי – הפילוסוף הסופי והמיסטיקן הגדול ביותר (שנקרא חותם הקדושים).

המסדר התפצל עם השנים לשניים. זרם אחד אורתודוקסי מאוד נמצא באיראן ומצוי ביחסי אהבה-שנאה עם המשטר שם, וזרם אחר עבר לאנגליה ונהיה פתוח וליברלי בהנהגת ג’אוואד נורבאחש (Javad Nurbakhash). זהו ענף מיסטי ביותר, הפתוח גם ללא-מוסלמים.

בכתבים של המסדר הנימטולאהי ניתן למצוא את ההגדרות הבאות לדרך:

“‘טריקה’ – דרך, היא שיטה מעשית שבה ניתן להדריך את התלמיד או האדם המחפש על ידי שרטוט דרך של מחשבה, הרגשה ופעולה. דרך זו מובילה את התלמיד דרך שלבים, שנקראים מצבים (‘אחוואל’), לניסיון של המציאות השמימית”.

“‘טריק’ – בדרך על התלמיד לפגוש שלבים שונים: חלקם מעשיים כמו חזרה בתשובה, אילוף הנפש, דיכוי תאוות, התבודדות, עוני ועוד… וחלקם רגשיים: פחד, צער, שפלות רוח, חוסר אונים, תודה, ביטחון, כנות, אהבת אל, ועוד…”

זיכר לפי כתבי המסדר הנימטולאהי:

“כאשר התלמיד מעורב לחלוטין בזיכרון של אלוהים, הווייתו נהיית בהדרגה משוחררת מתכונות אגואיסטיות ומוארת על ידי התכונות השמימיות והטבע השמימי. בתחילה, המטרה של זיכרון האלוהים היא ליצור “אחדות של תשומת לב”. עד שזיכרון כזה מושג, על התלמיד לשים לב להיצמדויות השונות של עצמיותו. הוא צריך לנסות לכוון את תשומת הלב המפוזרת שלו, לנקודה כוללת-כול של האיחוד.

זיכרון האלוהים מוחק את זיכרון שאר הדברים. האנרגיה שפוזרה קודם לכן על עניינים קצרי טווח ובלתי שווים, מוצאת עתה את מיקודה בזיכרון האלוהים. בה בעת קונפליקטים פסיכולוגיים מופחתים, מובילים לשלוות מחשבה אצל התלמיד.

במהלך ההיזכרות, הסוּפי שם לב לשמות, כמו גם למשמעותם וחשיבותם. זה הכרחי מפני שלבני אדם יש הרגל לשים לב באמצעות מילים. כך, כשנזכרים במילה, התפיסה המקבילה לאותה מילה נוטה לעלות במודעות היחיד. יחד עם זאת, תשומת לב לשם בלבד היא עבודת אלילים, מפני שלמילה עצמה אין תכונות מיוחדות.

בתחילה אין לתלמיד אפשרות אלא להתרכז במילים שבהן עליו להיזכר. בהדרגה הוא מגיע לאסוציאציה של צורה ומשמעות, עד שהוא מסוגל לוותר על הצורה כולה. “אתרחק ממילים, ביטוי ופעולה, כך שבלי שלושת אלו, אוכל להיות איתך”, אומר רומי, המשורר הסוּפי.

הסוּפים מאמינים, שעל התלמיד בהיזכרות, לשכוח לא רק את העולם הזה ואת זה שאחריו, אלא גם את עצמו. כל עוד התלמיד מודע לעצמו במהלך ההיזכרות, הוא נמצא במצב של כפירה.

‘הזיכר’ של הסוּפים הוא כמו שיטפון שמוחק בהדרגה את התכונות המרוכזות בעצמי ומאיר את התכונות השמימיות בליבו של התלמיד, עד שלבסוף האשליה של העצמי נסחפת ונעלמת עם השיטפון. זה מסמן את סופה של הדרך ואת תחילתו של אוקיינוס אי-העצמיות.”[7] [1] שימש גם כשגריר של הח’ליף א נסיר למרכז אסיה בשנים 1180–1225, וזה שהיה בקשר עם השליטים הח’ווראזמים (ראו הקדמה למסלול סופים והאסלאם).
[2] התלמיד במסדר הסוהרוורדי מדווח לשייח’ על החלומות שלו.
[3] אליאדה, תולדות האמונות ג’ עמ’ 126.
[4] יש כיום 150 מיליון איש דוברי שפות טורקיות, בטורקיה, מרכז אסיה, סיביר, מזרח סין והערבות האירואסיאתיות, גם האוזבקית היא שפה טורקית.
[5] שייח’ חמדני (1049–1140) נחשב לקוטב של דורו. היו לו ארבעה תלמידים שלפי המסורת הסוּפית ייסדו ארבע דרכים רוחניות חליפיות. שניים מהם הם יסאווי וקג’דוון.
[6] הדרך של יסאווי הפוכה מזו של המלאמתיה. בעוד שאצלם חשובה הסתרה וההפנמה של הדרך הרוחנית, הרי שיסאווי מחצין את התרגול וההופעה של הדרוויש.
[7] מתוך האתר https://www.nimatullahi.org/

[1] הרבעיאת תורגם לעברית על ידי נפתלי הרץ אימבר, זאב ז’בוטינסקי ובן-ציון בנשלום.
[1] אל חרגושי, חינוך צפונות הלב, מופיע אצל סבירי שרה, הסוּפים – אנתולוגיה, הוצאת מפה, עמ’ 42.
[2] אליאדה, תולדות האמונות והרעיונות הדתיים ג’, עמ’ 114.
[3] מייסד האסכולה הוא פלוטינוס (205-270) לספירה והיא קרויה על שמו, ולא על שם אפלטון, למרות שהרעיונות דומים ומהווים התפתחות של תורת האידיאות שלו